משל האלמנה והשופט - ישוע המשיח

האלמנה והשופט

לוקס יח 8-1

מטרת המשל

1 הוּא [ישוע] סִפֵּר לָהֶם מָשָׁל, לְהַרְאוֹת כִּי עֲלֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד וְלֹא לִרְפּוֹת.

המשל

2 "שׁוֹפֵט הָיָה בְּעִיר אַחַת; אֶת אֱלֹהִים לֹא יָרֵא וּבְאָדָם לֹא הִתְחַשֵּׁב. 3 וּבְאוֹתָהּ עִיר הָיְתָה אַלְמָנָה שֶׁנָּהֲגָה לָבוֹא אֵלָיו וְלוֹמַר: 'שָׁפְטֵנִי נָא מֵאִישׁ רִיבִי.' 4 זְמַן מָה סֵרַב, אֲבָל אַחֲרֵי כֵן אָמַר בְּלִבּוֹ: 'אַף שֶׁאֵינֶנִּי יָרֵא אֶת אֱלֹהִים וּבְאָדָם אֵינֶנִּי מִתְחַשֵּׁב, 5 הֲרֵי מִפְּנֵי שֶׁהָאַלְמָנָה הַזֹּאת מְצִיקָה לִי אֶעֱשֶׂה אֶת מִשְׁפָּטָהּ, שֶׁאִם לֹא כֵן תָּבוֹא תָּמִיד וּתְיַגֵּעַ אוֹתִי'."

קל וחומר: השופט הרשע לעומת אלוהים הטוב

6 הוֹסִיף הָאָדוֹן וְאָמַר: "שִׁמְעוּ מַה שֶּׁאוֹמֵר הַשּׁוֹפֵט הָרָשָׁע. — 7 וְהָאֱלֹהִים, הַאִם לֹא יַעֲשֶׂה אֶת מִשְׁפָּט בְּחִירָיו הַקּוֹרְאִים אֵלָיו יוֹמָם וָלַיְלָה? הַאִם יִתְמַהְמֵהַּ בְּעִנְיָנָם?"

ההבטחה

8 "אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת מִשְׁפָּטָם מַהֵר."

השאלה האישית: "האם אתה מייחל לקיום ההבטחה?"

"אַךְ כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם, הֲיִמְצָא אֶת הָאֱמוּנָה עֲלֵי אֲדָמוֹת?"

הרקע שעליו סופר המשל

החל מפרק יז 22, האדון ישוע הקדיש את הוראתו לנושא שוּבו לארץ כמלך וכשופט:

22 ישוע מכין את תלמידיו לחיים ללא נוכחותו הגופנית כשהוא אומר: "[אתם] תִשְׁתּוֹקְקוּ לִרְאוֹת יוֹם אֶחָד מִימוֹת בֶּן־הָאָדָם — וְלֹא תִּרְאוּ." — "אתם תתגעגעו אליי."

23 הוא מנבא הופעת נביאי שקר שיטענו כי גילו את המשיח, והוא מזהיר: "אַל תֵּלְכוּ וְאַל תָּרוּצוּ אַחֲרֵיהֶם!" — אף אחד לא יהיה זקוק לאנשים הללו ולתורתם, כי…

24 חזרתו של המשיח תהיה גלויה, ברורה וזוהרת "כְּבָרָק הַ…מֵאִיר עַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם." — אף אחד לא יוכל לפספס אותה. — כשישוע יחזור לא נזדקק לשום מורה או נביא שייגלה לנו אותו.

33-26 אך דעו לכם כי תִשְׂרור אווירה של "עולם כמנהגו נוהג" — הכל כרגיל — עד הרגע האחרון. לא ינתנו סימנים שחזרת המשיח עומדת בפֶתח: "26 כְּמוֹ שֶׁהָיָה בִּימֵי נֹחַ, כֵּן יִהְיֶה גַּם בִּימֵי בֶּן־הָאָדָם: 27 אָכְלוּ, שָׁתוּ, הִתְחַתְּנוּ, עַד הַיּוֹם שֶׁנִּכְנַס נֹחַ לַתֵּבָה, וּבָא הַמַּבּוּל וְהִשְׁמִיד אֶת הַכֹּל" (ראה גם "יּוֹם יהוה יָבוֹא כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה" [תסל"א ה 2]).

נוח בוודאי הזהיר. לא סתם השליח פטרוס קורא לו "נֹחַ, מַטִּיף הַצֶּדֶק" (כיפא"ב ב 5). אבל אף אחד לא האמין לו. במשך 120 השנים של בניית התיבה הוא רק זכה ללעג — "עַד הַיּוֹם שֶׁ[בו פתאום]…בָא הַמַּבּוּל."

"כָּךְ [באותה פתאומיות ובאופן לא צפוי] …יִּתְגַּלֶּה בֶּן־הָאָדָם" בשוּבו (פס' 30).

! לכן, מי שלא מכין את עצמו לביאת המשיח עכשיו — ומי שלא ישמור על המוּכנוּת הזו בכל רגע — גם לא יהיה מוכן כשזה יקרה.

? ומדוע המוּכנוּת הזו כל כך חשובה?

34 ● כי מי שיהיה מוכן "יִלָּקַח" ויכנס עם האדון ישוע למלכוּתו,

ומי שלא יהיה מוכן "יֵעָזֵב" וישָפֶט לְנצח בגיהינום.

על הרקע הזה יש להבין את הפָּתִיחַ לפרק יח:

1 "הוּא סִפֵּר לָהֶם מָשָׁל, לְהַרְאוֹת כִּי עֲלֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד [דהיינו להיות מוכנים לשובו] וְלֹא לִרְפּוֹת." — זוהי מטרת המשל על האלמנה והשופט.

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

קראנו (יז 22, 37) כי ישוע פונה כאן "לְתַלְמִידָיו".

? אם כן, איך הם הבינו את הסיפור על האלמנה והשופט?

התלמידים גדלו בקרב "עם הספר". הם הכירו את מצווָת אלוהים "אֶל הַשֹּׁפְטִים: 'רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים, כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַיהוה. [אתם נציגיו של אלוהים,] וְ[הוא] עִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט. 7 וְעַתָּה יְהִי פַחַד יהוה עֲלֵיכֶם. שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ, כִּי אֵין עִם יהוה אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד" (דהי"ב יט 7-6).

"[אלוהים] עִמָּכֶם [עם השופטים] בִּדְבַר מִשְׁפָּט." — הדגש הזה נמצא לאורך כל הכתובים; עד־כדי־כך ששופטים ובתי־דין נקראים "הָאֱלֹהִים" (שמות כא 6, כב 7, 8), ו-יהוה עצמו אומר לדיינים: "אֱלֹהִים אַתֶּם" (תהל' פב 6, 1; יוחנן י 34).

איזה מעמד של אחריות! — ולעומת זאת, ראו איך ישוע במשלו מצייר את…

השופט

2 התלמידים, לתדהמתם, פוגשים "שׁוֹפֵט" אשר "אֶת אֱלֹהִים לֹא יָרֵא וּבְאָדָם לֹא הִתְחַשֵּׁב."

! קודם־כל, זהרו מפירוש לא נכון שאומר:

"אֶת אֱלֹהִים לֹא יָרֵא" — דהיינו שופט חילוני, לא דתי — זה בסדר מבחינתי;

"וּבְאָדָם לֹא הִתְחַשֵּׁב" — זה דווקא טוב! הוא לא מפחד מאיומים; הוא לא עושה הבדל בין עשירים לעניים; הוא לא מפלה בין בעלי מִשְׂרות ופשוטי העם… — הייתי רוצה שופט כזה.

כך אני תמיד חשבתי, אבל זהו פירוש מוטעה — פירוש של אדם שחי בחברה מערבית במאה ה-21!

הרי בתקופת ישוע לא היה קיים "משפט אזרחי" גרידא עבור יהודים — אלא אם כן רצית להישפט לפני פונטיוס פילאטוס. — כל החוקים היו מבוססים על התורה, ולא היה קיים שופט יהודי "חילוני", אדם שהיה מעיז להצהיר: "אֵינֶנִּי יָרֵא אֶת אֱלֹהִים" (פס' 4).

…ובמקרה שהתלמידים לא הבינו מייד כי ישוע מתאר כאן אדם מוּשחת מיסודו, הוא קורא לשופט הדימיוני בפס' 7 "הַשּׁוֹפֵט הָרָשָׁע".

אם כך, "הַשּׁוֹפֵט" הוא…

אדם שבז לכל סמכות, הן שמיימית והן ארצית,
אדם גאה שמהווה חוק לעצמו ולא נכנע לאף אחד,
אדם שהצדק לא מעניין אותו,
אדם שמשתמש במעמדו הבכיר לקידום־עצמי,
אדם אנוכי שפועל אך ורק לטובת עצמו.

בקיצור, הוא האדם האחרון שהיינו רוצים לראות בתפקיד השופט.

השחקנית השנייה במשל היא…

האלמנה

3 כעת ישוע מתאר "אַלְמָנָה שֶׁנָּהֲגָה לָבוֹא אֵלָיו [אל אותו שופט] וְלוֹמַר: 'שָׁפְטֵנִי נָא מֵאִישׁ רִיבִי'." — והתיאור הזה מזכיר לתלמידים שתי עובדות:

מצד אחד, אלוהים מצווה על שופטי עמו לעשות צדק לאלמנות ולאלה שאין להם כוח או אמצעים כדי להילחם על זכויותיהם (דבר' כז 19; יחז' כב 7-6; זכר' ז 10-9; מלאכי ג 5).

נוסף על כך, אלוהים מבטיח: "אני 'אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת.' אני בעצמי 'עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה'" (תהל' סח 6; דבר' י 18).

אך מצד שני, תלמידי ישוע חיו בשלהי תקופת בית שני — בחברה שמנהיגיה היו "צְבוּעִים" ודייניה היו "בּוֹלְעִים אֶת בָּתֵּי הָאַלְמָנוֹת" (מתי כג 13, לוקס כ 47).

התלמידים גם ידעו כי המצב הזה לא היה חדש. הרי כבר לקראת חורבן בית ראשון מתאר ישעיהו הנביא את המְמוּנים על המשפט במילים (א 23): "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים; כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם."

4א לְשופט ש"אוֹהֵב שֹׁחַד" אין זמן להתעסק עם יתומים ואלמנות — עם אנשים בלי כסף. לכן אנחנו קוראים כאן כי "זְמַן מָה סֵרַב." — אבל האלמנה לא וויתרה לו.

כעת האדון ישוע מגיע לָנקודה שהוא רוצה להדגיש:

מניעים לא טהורים — ובכל זאת משפט צדק

4ב-5 "…אֲבָל אַחֲרֵי כֵן אָמַר [השופט] בְּלִבּוֹ: 'אַף שֶׁאֵינֶנִּי יָרֵא אֶת אֱלֹהִים וּבְאָדָם אֵינֶנִּי מִתְחַשֵּׁב, 5 הֲרֵי מִפְּנֵי שֶׁהָאַלְמָנָה הַזֹּאת מְצִיקָה לִי אֶעֱשֶׂה אֶת מִשְׁפָּטָהּ, שֶׁאִם לֹא כֵן תָּבוֹא תָּמִיד וּתְיַגֵּעַ אוֹתִי'."

לא היה איכפת לו מהאלמנה,
לא היה איכפת לו ממצווָת התורה שפקדה עליו לדאוג לה,
לא היה איכפת לו מאחריותו כלפי אלוהים,
לא היה איכפת לו מחובתו המקצועית לעשות משפט צדק,
הצדק לא עִניין אותו —

רק דבר אחד כרגע עִניין אותו: "'הָאַלְמָנָה הַזֹּאת מְצִיקָה לִי!' אין לי כוח לזה!" — והוא החליט לוותר פעם אחת על תשלום שוחד ולעשות "אֶת מִשְׁפָּטָהּ" של האלמנה.

המניע היה אנוכי לחלוטין — להתפטר מה"נודניקית" הזאות — אך התוצאה היתה משפט צדק.

הבנתם? — אז דען לכם כי…

אלוהים הוא לא כזה!

כך מסביר האדון ישוע כעת לתלמידיו ולנו ב…

פירוש המשל

כשאנחנו מפרשים, שימו לב כי…

אין צורך להתעכב בדמות האלמנה. ישוע בחר בה רק כדי להבליט את רשעתו של השופט.
גם באישיותו של השופט אין טעם להתעמק. ישוע מצייר אותו כאדם שפל מיסודו למטרה אחת בלבד: להבליט את צדקתו, טובו וחסדו של אלוהים!

כך הוא מסביר כעת:

7-6 א "שִׁמְעוּ מַה שֶּׁאוֹמֵר הַשּׁוֹפֵט הָרָשָׁע. — 7 וְהָאֱלֹהִים, הַאִם לֹא יַעֲשֶׂה אֶת מִשְׁפָּט בְּחִירָיו הַקּוֹרְאִים אֵלָיו יוֹמָם וָלַיְלָה?" — במילים אחרות:

! ● אם שופט מושחת מוכן לפעול למען אישה ענייה שלא
איכפת לו ממנה,

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יפעל אלוהי הצדק לטובת "בְּחִירָיו" — לטובת ילדיו שהוא אוהב!

7ב כשאתם זועקים לאלוהים, "הַאִם [הוא] יִתְמַהְמֵהַּ", כמו השופט הרשע (פס' 4א)? האם אתם צריכים לעשות לו "הורדת ידיים"?

התשובה היא…

ההבטחה

8א "אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת מִשְׁפָּטָם מַהֵר."

! כאן יש לזכור את ההקשר שלמדנו לעיל (פרק יז 34-22). בָּקריאה הזו לאלוהים "יוֹמָם וָלַיְלָה" (פס' 7) לא מדובר על תפילה באופן כללי.

התשובה מובטחת לָתְפילה הספציפית: "בּוֹא נָא הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ!" (התג' כב 20, 17);
היא מובטחת למאמינים שזועקים תחת לחץ של רדיפות: "עַד מָתַי, אֲדֹנָי הַקָּדוֹשׁ וַאֲמִתִּי, לֹא תִּשְׁפֹּט וְתִנְקֹם אֶת דָּמֵינוּ מִיּוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ?" (התג' ו 10);
והיא אף מובטחת למבקשים ומתפללים באופן קבוע, כפי שהאדון ישוע לימד אותנו: "תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ" (לוקס יא 2).

! כשאתם מתפללים לשובו של המשיח, אלוהים יענה לכם. — הבטחה!

2000 שנה — זה "מהר"?

? אם כך, איך אפשר להסביר את ההבטחה "שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת מִשְׁפָּטָם מַהֵר"?

2000 שנים עברו מאז שישוע סיפר את משל האלמנה והשופט. מיליוני מאמינים התפללו ועודם מתפללים מאז: "בּוֹא נָא הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ!" — ולכאורה לא קורה כלום. לנו נדמה שאלוהים אכן "מִתְמַהְמֵהַּ בְּעִנְיָנָם" של ילדיו בכלל — ובעניינם של המאמינים הנרדפים בפרט.

? 2000 שנה! — איך הוא יכול להגדיר תקופה כֹה ארוכה כ"מַהֵר"? — ואיך אנחנו יכולים להשיב לבלתי־מאמינים ששואלים אותנו בלעג: "אֵיפֹה בּוֹאוֹ הַמֻּבְטָח [של ישוע]?" (כמו שכבר לעגוּ ב-כיפא"ב ג 4)?

וזה מביא אותנו לנושא חשוב:

אלוהים הוא ארך־אפיים

2000 שנה? — והתשובה היא שהוא לא "מִתְמַהְמֵהַּ" כפי שאנחנו מבינים את המילה הזו. אלוהים לא מתמזמז. הוא לא סתם נותן לזמן לעבור מבלי לעשות כלום.

! המילה שמתורגמת כאן "מִתְמַהְמֵהַּ" היא μακροθυμέω [makrothumeo], והיא מופיעה במקומות אחרים כ-"אֶרֶךְ־אַפַּיִם"
וכ-"אֹרֶךְ רוּחַ" (שמות לד 6; גלטים ה 22). — ז"א…

אלוהים משהה את חרון־אפו;
אלוהים דוחה את יום המשפט.

הסיבה לדחייה הזו מוסברת ב-כיפא"ב ג 9:

"אֵין יהוה מְאַחֵר בַּדָּבָר אֲשֶׁר הִבְטִיחַ, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ הַחוֹשְׁבִים זֹאת לְאִחוּר,
אֶלָּא שֶׁהוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ [μακροθυμεῖ] לָנוּ."

ההמתנה הארוכה היא לטובתנו. אלוהים ממשיך לתת לבני אדם הזדמנות לפנות לישוע, כי (כיפא"ב ג 9ב) "אֵין הוּא רוֹצֶה שֶׁיֹּאבַד אִישׁ, אֶלָּא שֶׁהַכֹּל יָבוֹאוּ לִידֵי תְּשׁוּבָה."

לנו, לבני האדם, יש תחושה שהאדון ישוע "מִתְמַהְמֵהַּ" בשובו. עבורינו 2000 שנים הן כמו נצח. אך לא עבור אלוהים שתמיד היה ותמיד יהיה. עבורו אין הבדל בין 1000 שנים ליום אחד (כיפא"ב ג 8).

מרגיש לכם ארוך? אזי "אֶת אֹרֶךְ־רוּחַ [μακροθυμίαν] אֲדוֹנֵנוּ חִשְׁבוּ לִתְשׁוּעָה" (כיפא"ב ג 15). הוא מָשְׁהֶה את משפטו "עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם" (רימים יא 25) — עד היום שבו אחרון הנושעים יצטרף לקהילה.

! אז הנה התשובה לשאלה שבפסוק 7ב בתמצית:

אלוהים לא "מִתְמַהְמֵהַּ בְּעִנְיָנָם" של ילדיו;

אבל…

הוא אכן מגלה "אוֹרֶךְ אַפַּיִם" לְחוטאים אבודים.

הלאה לנקודה הבאה, והיא למעשה פותחת…

שיעור על תפילה

ישוע מספר לתלמידיו את משל האלמנה והשופט כדי "לְהַרְאוֹת כִּי עֲלֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד וְלֹא לִרְפּוֹת" (יח 1) — וכאן חייבים לדבר קצת על עוד פירוש מוּטְעה של המשל שנפוץ בין מאמינים, והוא:

"אם תתעקש, אלוהים יעשה!" — אה, באמת?

ישנם חוגים משיחיים שמדברים הרבה על "תפילה עם כוח", על "כוח התפילה" ועל "תפילה עם סמכוּת". — שָם מלמדים: "כוח התפילה מניע את ידו של אלוהים!"

האמת היא שיש רק דבר אחד שמניע את יד אלוהים: רצונו!

בחוגים הללו מלמדים כי עליך להיתפלל באמונה שלמה — ואז תקבל את מה שביקשת. — ואם בא אדם חולה סרטן לאסיפה שכזו, והמנהיג שיש לו, כביכול, את "מתנת הריפוי" מתפלל עבורו — וכעבור חודשיים־שלושה מתברר שהוא לא נרפא אלא שיש לו עכשיו גרורות בכל הגוף — אז מאשימים את החולה ואומרים: "לא היתה לך מספיק אמונה!"

האמת היא שאמונה אינה סוג של קישוף. אמונה היא לא נוסחא סודית שמאפשרת למאמין להשפיע על אלוהים, לשנות את דעתו, או לגרום לו לעשות את מה שאנחנו רוצים — והכל, כמובן, בתנאי שאמונתנו "חזקה מספיק". — לא ולא!

פירוש לא נכון של משל האלמנה והשופט מצרף לשתי הטעויות הללו את "סגולת ההתמדה". — כך זה נשמע:

"אם תתפלל בסמכוּת — ז"א תתפלל 'עם כוח',
ואם תתפלל באמונה שלמה — ז"א בלי שום סְפֵקות,
ואם תתפלל כך לילה שלם — או יותר טוב: 24 שעות ברציפות —

…אז אלוהים יעשה את מה שביקשת."

האמת היא שישוע אומר על הנקודה השלישית הזו: "רק ה"גּוֹיִים" — רק אנשים שלא מכירים אותי ולא מכירים את אלוהים — "חוֹשְׁבִים שֶׁבְּרֹב דִּבּוּרָם יִשָּׁמְעוּ" (מתי ו 7).

במילים אחרות: גם אם תצליח להתפלל 48 שעות ברציפות — מבלי לאכול, מבלי לשתות, מבלי להירדם, ומבלי לאבד את הריכוז — הדבר לא "יניע את יד אלוהים" אפילו במילימטר.

וכדי שלא תבינו אותי לא נכון — כדי שאף אחד לא ייצא מכאן ויגיד: "היום למדנו שלא צריך להתפלל" — הִנה הכותרת הבאה:

מותר להתעקש — אבל בענווה

? אם תפילותינו לא מסוגלות להניע את ידו של אלוהים, אז מדוע דברו שׂם…

דגש על תפילה בכלל (מתי ו 6, 13-9; מה"ש ב 42),
דגש ספציפי על "תְפִלַּת הָאֱמוּנָה" (יעקב ה 15),
ועוד דגש על התמדה בתפילה (תסל"א ה 17, לוקס יח 1)?

? מדוע, על פי הכתוב,…

זה כן טוב להיתפלל "בְּחָזְקָה" (מה"ש יב 5)?
מדוע זה כן נכון להיתפלל "בֶּאֱמוּנָה וּבְלִי סָפֵק" (יעקב א 6)?
מדוע זה כן נחוץ להיתפלל "לְלֹא הֶרֶף" (רומים א 9) — הן לשוּבו של המשיח והן עבור כל צורך אחר שיש לנו במישור האישי, המשפחתי, הקהילתי והלאוּמי?

! התשובה היא:

מפני שתפילה נכונה כוללת הודייה — והודייה מכבדת את אלוהים — ולמאמין נושע יש תמיד סיבה (אחת לכל הפחות!) להודות לאלוהים;
מפני שתפילה נכונה היא ביטוי של ענווה. היא מזכירה לנו את תלוּתנו המוחלטת באלוהים;
מפני שבתפילה נכונה יש לנו הזדמנות לבטא את כניעתנו המוחלטת לרצון אלוהים ולומר: "אבא, זוהי בָּקָשתי — 'אַךְ אַל יְהֵא כִּרְצוֹנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנְךָ'" (לוקס כב 42);
מפני שתפילה "לְלֹא הֶרֶף" מלמדת אותנו נאמנות. הרי כמה פעמים הבטחְתַּ לאדם: "אני אתפלל בשבילך" — וכמה פעמים הפסקְתַּ להתפלל עבורו כבר אחרי יום־יומיים?
מפני שתפילה מתוך צרה מזכירה לנו כי "נֶאֱמָן הוּא הָאֱלֹהִים וְלֹא יַנִּיחַ לָכֶם לְהִתְנַסּוֹת לְמַעְלָה מִיכָלְתְּכֶם, אֶלָּא עִם הַנִּסָּיוֹן יָכִין גַּם אֶת דֶּרֶךְ הַמּוֹצָא כְּדֵי שֶׁתּוּכְלוּ לַעֲמֹד בּוֹ" (קור"א י 13);
זה נכון וטוב ונחוץ להתפלל, מפני שתפילה מתוך חוסר־אונים גורמת לנו להביט על האחד "אֲשֶׁר יָכוֹל לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁאָנוּ מְבַקְשִׁים אוֹ מִמַּה שֶּׁעוֹלֶה עַל דַּעְתֵּנוּ, כְּפִי כֹּחוֹ הַפּוֹעֵל בָּנוּ" (אפסים ג 20) — והכוח הזה הוא, כמובן, רוח הקודש;
מפני שתפילה כמו "בּוֹא נָא הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ!" (התג' כב 20ב) — תפילה שמתבססת על הבטחות הכתובים — היא מכבדת את אלוהים המבטיח;
מפני שאמונה — והתפילה שנובעת מתוך אמונה — "הִיא בִּטָּחוֹן בְּמַמָּשׁוּת הַדְּבָרִים הַמְקֻוִּים, הוֹכָחַת דְּבָרִים שֶׁאֵינָם נִרְאִים" (עברים יא 1);
ונקודה אחרונה: זה נכון וטוב ונחוץ להתפלל, מפני תפילה היא ערוץ התקשורת בינינו לבין אבינו שבשמים! — הראו לי ילד שחי בצמוד לאביו האוהב ולא מדבר אתו שבועות או חודשים.

לכן…

התפללו! — אתם זקוקים לזה

קחו כעת את כל הסיבות הללו יחד, ואתם מבינים מדוע עלינו "לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד וְלֹא לִרְפּוֹת."

תפילה היא לא דבר שאלוהים צריך (מתי ו 8) — אנחנו צריכים אותה.

כשאנחנו מתפללים לשובו של המשיח — ויש לזכור שזהו נושא המשל שלמדנו — אזי התפילה הזו בעצמם מעודדת את עצמנו. כשביאת המשיח בפוקוּס שלנו, אנחנו מסוגלים לעודד גם מאמינים אחרים (תסל"א ד 18).
יותר מכך, הציפיה עוזרת לנו לחיות חיים טהורים, כי הרי "מִי שֶׁנִּסְמָךְ עָלָיו בַּתִּקְוָה הַזֹּאת [בתקווה להִגָּלוֹתוֹ], מְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ" (יוח"א ג 3).
נקודה נוספת: "מִתּוֹךְ הַכָּרַת יִרְאַת אֲדֹנָי [דהיינו, מתוך הידיעה שעִם חזרתו של ישוע יבוא גם המשפט על העולם החוטא] אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל לֵב בְּנֵי אָדָם כְּדֵי לְשַׁכְנְעָם" (קור"ב ה 11). במילים אחרות: הציפיה לשובו של ישוע מדרבנת אותנו לבשר.
עוד: הידיעה שהוא יכול לבוא בכל רגע נתון קובעת…
את יחסנו לכסף ורכוש,
את השימוש בזמננו ובכשרונותינו,
את טיב העקרונות שאנחנו מלמדים את ילדניו.

! בקיצור: כשאתה מתפלל תמיד לשובו של ישוע — ואתה באמת מתכוון למה שאתה מתפלל — אזי הדבר קובע את אורח־החיים שלך — הדבר קובע מי אתה.

הבה נמשיך להתפלל יום־יום: "בּוֹא נָא הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ!" ונזכור שבאותו פסוק האדון מבטיח:

"אָכֵן, אֲנִי בָּא מַהֵר" (התג' כב 20א).

אין יסוד מוצק יותר לעמוד עליו מאשר הבטחת אלוהים.

ועכשיו הסיומת:

השאלה האישית: האם אתה מייחל לקיום ההבטחה?

8ב "אַךְ כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם, הֲיִמְצָא אֶת הָאֱמוּנָה עֲלֵי אֲדָמוֹת?"

וזוהי כמובן סגירת מעגל עם פסוק 1: "הוּא סִפֵּר לָהֶם מָשָׁל, לְהַרְאוֹת כִּי עֲלֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד וְלֹא לִרְפּוֹת" — להתפלל באמונה.

? כמה אנשים ישוע ימצא בשוּבו שהחזיקו מעמד באמונה?

? כמה מאמינים ישוע ימצא שהתפללו תמיד, מבלי לִרְפות, "בּוֹא נָא הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ!"?

? האם אתה מעודד ומכין את עצמך כרגע על־ידי התפילה המתמדת הזו?

? האם אתה מתפלל אותה מכל הלב — או שמא אתה כל־כך טרוד בעִנייני העולם שביאת ישוע נראית לך כמו "חלום" — כמו אגדה שלא קשורה למציאוּת?

? האם אתה תהיה מוכן כשהוא יבוא?

? האם אתה מוכן עכשיו?!