משל הפרוש והמוכס

הפרוש והמוכס

לוקס יח 14-9

המשל

הרקע המיידי — הסיבה להמשלת המשל

9 וּלְכַמָּה אֲנָשִׁים, שֶׁבָּטְחוּ בְּעַצְמָם כִּי צַדִּיקִים הֵם וּבָזוּ לַאֲחֵרִים, סִפֵּר אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה:

הדימויים

10 "שְׁנֵי אֲנָשִׁים עָלוּ אֶל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְהִתְפַּלֵּל; אֶחָד פָּרוּשׁ וְהַשֵּׁנִי מוֹכֵס.

11 עָמַד הַפָּרוּשׁ לְבַדּוֹ וְהִתְפַּלֵּל: 'אֱלֹהִים, אֲנִי מוֹדֶה לְךָ שֶׁאֵינֶנִּי כִּשְׁאָר הָאֲנָשִׁים — גַּזְלָנִים, רְשָׁעִים, נוֹאֲפִים, וְאַף לֹא כַּמּוֹכֵס הַזֶּה. 12 אֲנִי צָם פַּעֲמַיִם בַּשָּׁבוּעַ, אֲנִי נוֹתֵן מַעֲשֵׂר מִכָּל מַה שֶּׁאֲנִי מַרְוִיחַ.'

13 וְאִלּוּ הַמּוֹכֵס, שֶׁעָמַד מֵרָחוֹק, אַף לֹא רָצָה לָשֵׂאת אֶת עֵינָיו לַשָּׁמַיִם, אֶלָּא טָפַח עַל לִבּוֹ וְאָמַר: 'אֱלֹהִים, רַחֵם נָא עָלַי, עַל אִישׁ חוֹטֵא.'

הפירוש והעיקרון

14 אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: הָאִישׁ הַזֶּה יָרַד אֶל בֵּיתוֹ נִצְדָּק יוֹתֵר מֵהָאִישׁ הַהוּא; כִּי כָּל הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יֻשְׁפַּל, וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמַם."

הרקע שעליו סופר המשל

הרקע הוא הוראתו של ישוע על המלכוּת.

"כַּאֲשֶׁר שְׁאָלוּהוּ הַפְּרוּשִׁים מָתַי תָּבוֹא מַלְכוּת אֱלֹהִים" (לוקס יז 20), הוא הכריז: "הִנֵּה מַלְכוּת אֱלֹהִים בְּקִרְבְּכֶם הִיא" (יז 21). — "אני כאן, ביניכם! אני המלך! המלכות כבר החלה!"

המלכות הבלתי־נראית

אך הפרושים לא קיבלו אותו, ולכן גם לא זכו לראות את ההיבט הרוחני של המלכות — את העובדה שהמלך בא לשכון בלבבות המאמינים בו. הם לא קלטו את המשמעות הנוספת שיש להצהרה "הִנֵּה מַלְכוּת אֱלֹהִים בְּקִרְבְּכֶם הִיא": "המלכות יכולה להיות כבר עכשיו בלבבכם! רק תנו לי למלוך שם."

עד כאן ההיבט הרוחני של המלכות. — ועכשיו:

המלכות הגשמית

החל מפסוק 22 (בלוקס יז) ישוע לימד על ביאתו השנייה — על שובו כדי להקים את ממלכתו בת 1000-השנים עלי אדמות — וזהו כמובן ההיבט הגשמי, הארצי של המלכות.

בפסוקים 8-1 של לוקס יח ישוע סיפר את משל האלמנה והשופט, כדי להדגיש: "כמו שהאלמנה לא וויתרה לשופט, כך עליכם — על המאמינים — "לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד [לשובי ולהקמת המלכות עלי אדמות] וְלֹא לִרְפּוֹת" (יח 1; מתי ו 10).

לכל ההתעסקות הזו במלכות יכלו להיות שלוש תגובות מצד השומעים:

1. "אַשְׁרֵי הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים" (לוקס יד 15). — "אשרי כל צדיק כמוני שמקומו במלכות מובטח."
2. "מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?" (לוקס יח 18). — "אני רוצה לרשת את המלכות הזו (מתי כה 34). אני מוכן לעבוד קשה ולהרוויח לעצני את כרטיס הכניסה."
3. "אני מאוד רוצה להיכנס למלכות, אבל אני יודע שאינני ראוי. — "אֱלֹהִים! רַחֵם נָא עָלַי, עַל אִישׁ חוֹטֵא" (תפילת המוכס במשל שלפנינו — לוקס יח 13).

אם כן, האדון ישוע…

• ענה על השאלה "מָתַי תָּבוֹא [ה]מַלְכוּת?";
• הוא גם הסביר באיזה אופן תבוא המלכות (יז 37-22);
• וכעת נשארה רק השאלה: "איך נכנסים?"

התשובה ניתנת במשל הפרוש והמוכס. — עד כאן הרקע.

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

קהל היעד — צדיקים מדוּמים

9         שימו לב מי הם הקהל שהאדון ישוע מנסה לעורר מבטחונם המדוּמֶה: מדובר ב"כַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּטְחוּ בְּעַצְמָם כִּי צַדִּיקִים הֵם וּבָזוּ לַאֲחֵרִים" — ואלה היו, כמובן, בראש ובראשונה מנהיגיו הרוחניים של העם — הסופרים, הפרושים והצדוקים — האנשים שלָמדו ולִימדו את דבר אלוהים.

?         זה גורם לנו לשאול: "איך יכול אדם להכיר את התנ"ך ובכל זאת לחשוב כי הוא 'צדיק'?"

הרי…

• כבר איוב שואל: "מַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל, וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה?" (איוב כה 4; ט 2) — איך יכול אדם בשר ודם להיחשב צדיק לפני אלוהים המושלם?
• ודויד עונה: "אי־אפשר!" — "כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי!" (תהל' קמג 2) — אף אדם לא יצדיק את עצמו לפני אלוהים.
• במקום אחר דויד מציין את הסיבה: אנחנו לא מסוגלים להיות טובים. — "אֵין עֹשֵׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד." (תהל' יד 3; נג 4) — לא משנה כמה אדם מתאמץ, הוא לעולם לא יגיע לרמת ה"טוֹב" שאלוהים דורש.
• הנביא ירמיהו שׂם את אצבעו על שורש הבעיה: "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא — מִי יֵדָעֶנּוּ?" (ירמיהו יז 9) — הבעיה היא לִבֶּנו! מושב הרגשות שלנו:
• הוא "עָקֹב", עקום, מושחת מיסודו;
• מצבו "אָנֻשׁ", חֲשׂוּךְ מַרְפֵּא, חסָר תקווה.
• כל אדם שיַשָר עם עצמו יודע "כִּי מִן הַלֵּב נוֹבְעוֹת מַחְשְׁבוֹת רֶשַׁע, רְצִיחוֹת, נִאוּפִים, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, עֵדֻיּוֹת שֶׁקֶר וְגִדּוּפִים, [והרי כל אלה] …מְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם" (מתי טו 20-19). — ברור שרוּבנוּ לא עושים את הדברים הללו, אבל עבוּר אלוהים המחשבה היא חטא לא פחות מביצוע הפשע בפועל (מתי ה 22, 28).
• "…בָּטְחוּ בְּעַצְמָם כִּי צַדִּיקִים הֵם." — ישוע מדבר לקהל דתי, לאנשים שבכל משפט שני מזכירים את התורה. — "תורה, תורה, תורה!" פגשתם כאלה?

ומה מְצַווָה עלינו התורה? — "הֱיוּ שְׁלֵמִים, כְּמוֹ שֶׁאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שָׁלֵם הוּא!" (מתי ה 48) — כך המשיח מצטט את ויקרא יט 2: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם." — אני רוצה שתהיו קדושים ומושלמים כמוני — כמו אלוהים! (ראה גם ויקרא יא 45-44).

?         …ואנחנו שואלים: איך היו שם עדיין "אֲנָשִׁים, שֶׁבָּטְחוּ בְּעַצְמָם כִּי צַדִּיקִים הֵם"? — הלו! — "הַאֵינְכֶם שׁוֹמְעִים אֶת הַתּוֹרָה?" (גלטים ד 21).

!          התשובה היא: לא שומעים את התורה! — שומעים הוראת שקר! — שומעים לימוד שמפרש ומעוות ומעקם ואונס את האמת הכתוּבה במשך שנים על־גבי שנים — עד שנוצרת "תורה" שמלמדת:

"וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיהו ס 21) — וזאת לא בשובו של המשיח ארצה, כמו שנבוּאָת ישעיהו בעצם מציינת. — לא! — "כֻּלָּם צַדִּיקִים" כבר עכשיו.

על כך יש מאמר מעולה באתר yeshiva.org:*<<<<<fnot>>>>>*   https://www.yeshiva.org.il/midrash/14388>>>>>

תחת הכותרת "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, הכיצד?" פותח המחבר בשלוש שאלות:

1. "האם זוהי נבואה לעתיד לבא?"
   2.   "האם מדובר בתנאי לגאולה?"
   3.   "או אולי זוהי קביעה מוחלטת והגדרה של עם ישראל?"

           "אם כך, צריך לברר כיצד פסוק זה מסתדר עם המציאות בשטח" (סוף ציטוט).

…והמציאות בשטח היא, כמובן, שאנחנו לא צדיקים. ממש לא.

המחבר ממשיך ומצטט מהמִשְנה, מהמדרשים ומספר ה"נועם אלימלך" ומביא הסברים מדוע כן אפשר לקרוא "צַדִּיקִים" לאנשים שאינם צדיקים. משפט הסיכום הוא (אני מצטט):

"כל שלשת ההסברים הנ"ל מצאו דרך לתרץ את הסתירה בין דברי הפסוק לבין המציאות בשטח" (סוף ציטוט).

"…מצאו דרך לתרץ" ש"עַמֵּךְ [אכן] כֻּלָּם צַדִּיקִים" — ויש להתעלם מהעובדות בשטח.

המִּשנה רואה בנבואה הזו אף הבטחה גורפת של חיי נצח עבור כל יהודי: היא (אני מצטט) "מפרשת את הפסוק על העולם הבא: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ…'" (סוף ציטוט) [משנה, נזיקין, מסכת סנהדרין י, משנה א].

"…בָּטְחוּ בְּעַצְמָם כִּי צַדִּיקִים הֵם." — להוראת השקר הזו עונֶה האדון ישוע בִּמְשָלו.

המיקום למשל: בית אלוהים

10                  שְׁנֵי אֲנָשִׁים עָלוּ אֶל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְהִתְפַּלֵּל; אֶחָד פָּרוּשׁ וְהַשֵּׁנִי מוֹכֵס.

10א    אנחנו שומעים, "…עָלוּ אֶל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְהִתְפַּלֵּל" ומצפים לתפילה מאורגנת עם נוסח קבוע, בדומה לבית הכנסת. הרי לוּקַס כותב לנו גם במקום אחר על "תְּפִלַּת מִנְחָה [שהתקיימה כנראה על בסיס יומיומי ב]בֵּית הַמִּקְדָּשׁ… בְּשָׁעָה שָׁלוֹשׁ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם" (מה"ש ג 1). את הכינוי "מִנְחָה" הוסיפו המתרגמים לעברית. במקור כתוב פשוט "שעת התפילה".

אז אנחנו יודעים בוודאות כי:

א.       היו שם תפילות קבועות, מאורגנות, בצמוד לעבודת הקורבנות;

ב.        כעת ישוע מגלה לנו (פס' 13-11) כי גם אם רצית לפנות לאלוהים בתפילה אישית — לבד, בלי מניין, ולא לפי נוסח כתוב מראש — המקום המקובל לעשות זאת היה בבית המקדש (ראה גם שמו"א א 15-9).

שחקן ראשון: הפרוש

10ב    "שְׁנֵי אֲנָשִׁים עָלוּ אֶל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְהִתְפַּלֵּל; אֶחָד פָּרוּשׁ." — וכולם ידעו:

• זה האדם שמקומו אכן בבית אלוהים;
• זה האדם ששומר מצוות;
• זה האדם שמקפיד על טהרה — שעובר במקווה בדרך לכל תפילה;
• זה האדם שלא מפספס תפילה אף פעם — לא בבוקר, לא בצהריים, לא בערב;
• זה האדם האדוק עד־כדי־כך שרואים אותו מתפלל אפילו "בְּפִנּוֹת שֶׁל רְחוֹבוֹת" (מתי ו 5);
• אם מישהו קרוב לאלוהים — זה הוא;
• אם יש אדם שאת תפילתו אלוהים מקבל — זה הוא.

שחקן שני: המוכס

10ג     "…וְהַשֵּׁנִי מוֹכֵס." — וכל השומעים, כמובן, הכירו גם אותו:

• זה האדם שמשתף פעולה עם האוייב הרומי;
• זה האדם שגונב כסף מבני עמו;
• זה האדם שבחר לבגוד בעם היהודי והוציא את עצמו מכלל ישראל;
• זהו אדם טמא — והוא עלול לטמא גם אותך אם תבוא במגע אתו;
• זהו אדם שאסור לו להתפלל בבית הכנסת — ולא ברור מה הוא בכלל עושה בבית המקדש;
• זה האדם שבז לתורת אלוהים;
• זה האדם שעליו נאמר בספר משלי: "גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (כח 9);
• בקיצור — זהו האדם האחרון שאת תפילתו אלוהים ישמע.

להיות "פרוּש" משמע לפרוש מהקהל

11א       "עָמַד הַפָּרוּשׁ לְבַדּוֹ." — לָמה לא עִם כוּלם?

שומעיו של ישוע יודעים לָמה. הרי הפָּרוּש עבר טבילה לפני כניסתו למקדש. כעת הוא טהור. הדבר האחרון שהוא רוצה, זה להיטמא על־ידי מגע עִם "עם־הארץ". לכן הוא רק מתפלל בתוך מניין של פרושים כמוהו, או "לְבַדּוֹ" — וכמובן במקום מכוּבד, בָּשוּרה הראשונה, קרוב למִזבֶּחַ. — אבל…

איזה מין תפילה זאת?

11ב       "עָמַד הַפָּרוּשׁ לְבַדּוֹ וְהִתְפַּלֵּל: 'אֱלֹהִים, אֲנִי מוֹדֶה לְךָ שֶׁאֵינֶנִּי כִּשְׁאָר הָאֲנָשִׁים'." — קשה לי להאמין שיש אדם שיתפלל כך בטווח שמיעה של מישהו אחר; אבל הגישה שישוע מתאר מוּכֶּרֶת. להשוות את עצמי לאחרים כדי להוכיח שאני "יותר טוב" — זאת לא תופעה בלעדית לתקופה ההיא. גם אנחנו עושים כך.

חוץ מזה, זכרוּ שישוע מפנה את משלו "לְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּטְחוּ בְּעַצְמָם כִּי צַדִּיקִים הֵם" (פס' 9). הדרך היחידה להשתכנע שאתה "צדיק", היא לשכוח שאלוהים מצפה מאתנו: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (כיפא"א א 16, מצוטט מויקרא יא 45-44) — להתעלם מרמת השלמוּת שהתורה דורשת.

11ג     והנה הפָּרוּש המתפלל משווה את עצמו לגרועים ביותר — ל"גַּזְלָנִים, רְשָׁעִים, נוֹאֲפִים, [ול]מּוֹכֵס" שעומד במרחק־מה ממנו. ברור שבהשוואה הזו הוא נראה טוב.

ותשמעו מה הוא מספר לאלוהים עכשיו:

12א       "אֲנִי צָם פַּעֲמַיִם בַּשָּׁבוּעַ, אֲנִי נוֹתֵן מַעֲשֵׂר מִכָּל מַה שֶּׁאֲנִי מַרְוִיחַ." — "אלוהים, אני עושה אפילו יותר ממה שאתה דורש ממני בתורה."

בני תקופתו של ישוע יודעים: אלוהים אמנם מצָווֶה רק על צום אחד בכל השנה — על "עינוי הנפש" ביום כיפור — אך הפרושים קיבלו על עצמם לצוּם "כל שני וחמישי" (בִּרְצינוּת!) — ז"א יותר מ-100 צומות בשנה.

12ב       השומעים יודעים שגם המשפט "אֲנִי נוֹתֵן מַעֲשֵׂר מִכָּל מַה שֶּׁאֲנִי מַרְוִיחַ" הוא לא אמירה סתם. הרי אם אשתו של פָּרוּש היתה מגדלת עשבי־תיבול כמו "מִנְתָּה וְשֶׁבֶת וְכַמּוֹן" (או נענע, פטרוזיליה וכּוּסְבָּרָה) בתוך ארגז על אֶדֶן־החלון, בעלה האדוּק הקפיד למדוד את הכמות שגדלה ולהפריש ממנה "מַעַשְׂרוֹת" (מתי כג 23).

?         שמתם לב? אם פס' 11 — "אֱלֹהִים, אֲנִי מוֹדֶה לְךָ…" — עוד איכשהו יכול להיחשב כ"תפילת הודייה", בפס' 12 אין שום מרכיב של תפילה. האיש…
•  לא משמיע הודייה,
•  לא מבקש כלום,
•  לא מציג בעיה שדורשת פתרון,
•  לא מהלל את אלוהים,
•  וכמובן לא מביע הכרת חטא;
הוא פשוט מספר סיפור.

כל הדיבור מתרכז סביבו, ובשני משפטים קצרים הוא מספיק להגיד 5 פעמים "אֲנִי". ברור שהוא בעצם מדבר לעצמו — לא לאלוהים.

!          אנחנו לפעמים נופלים בטעות חמורה לא פחות: במקום להתפלל לאלוהים, אנחנו נותנים "דרשה" לאדם שנמצא לידינו בזמן התפילה.

זכרו: אין זה תפקיד התפילה…
•  ללמד אנשים,
•  לחנך אותם,
•  להחזיק אותם כבני־ערובה שחייבים לשבת בשקט ובעיניים סגורות
•  בזמן שאנחנו מספרים להם סיפור ארוך ומשעמם…

!          תפילה היא פנייה לאלוהים — לא לאנשים שלידינו.

למדנו מהשחקן הראשון מה לא לעשות. — הלאה לכותרת…

"אינני ראוי להיות פה"

13א       "וְאִלּוּ הַמּוֹכֵס שֶׁעָמַד מֵרָחוֹק…" — ישוע, בסיפורו, ממקם את המוכס "רָחוֹק".

• רחוק מהמתפללים האחרים, שמא מישהו יזהה אותו ויצעק: "מה אתה עושה בבית המקדש? אתה מטמא את המקום הקדוש הזה! צא מייד! אסור לך להיות פה!"
• הוא רחוק מהמִזְבֶּחַ, כי הוא לא מרגיש ראוי להיות שם.
• הוא עומד בשורה האחרונה, קרוב לשער הכניסה.

13ב    הוא "אַף לֹא רָצָה לָשֵׂאת אֶת עֵינָיו לַשָּׁמַיִם." — תחת כובד האשמה המוכס לא מרגיש חופשי לעמוד בתנוחת מתפללים רבים אחרים — בקומה זקופה, בידיים מוּרמות ועם המבט אל־על — מה ששאול השליח מכנה כתפילה "בִּנְשִׂיאַת יָדַיִם טְהוֹרוֹת" (טימ"א ב 8).

הרי המוכס יודע שהוא לא טהור. ידיו מגוֹעלות בחטא. הוא מתבייש. — וזה מביא אותנו אל…

פנייה לאלוהים מתוך הכרת חטא

13ג     "…אֶלָּא טָפַח עַל לִבּוֹ וְאָמַר: 'אֱלֹהִים, רַחֵם נָא עָלַי, עַל אִישׁ חוֹטֵא'."

הוא "טָפַח עַל לִבּוֹ." — בימינו רק מי שמשתתף ביום הכיפורים בתפילות הווידוי "אשָמְנוּ" ו"על חֶטא" מכיר את הטפיחה הזו. המתפלל "מכֶּה על חטא." הוא, כביכול, מכה את לבו — את מושב יצר הרע.

>>>>>* יש החושבים את המנהג הזה לא חמור מספיק, והם ממליצים: "כשאומרים 'אשמנו' היו צריכים להכות על החזה במקל, כי כשמכים ביד חושב יצר הרע שמלטפים אותו" (החסיד רבי שמואל-בצלאל; מקור: אתר חב"ד 2019).>>>>>

בתקופת ישוע זו היתה כנראה תגובה טבעית לְנסיבות שעוררו נקיפות מצפון. הרי על העדים לפטירת ישוע על הצלב אנחנו קוראים: "כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר נִקְהֲלוּ אֶל הַמַּרְאֶה הַזֶּה, כִּרְאוֹתָם אֶת הַמִתְרַחֵשׁ הִכּוּ עַל חֲזוֹתֵיהֶם" (לוקס כג 48).

תפילה שמתקבלת

המוכס עמד בצד, "טָפַח עַל לִבּוֹ וְאָמַר:"

13ד    "אֱלֹהִים, רַחֵם נָא עָלַי, עַל אִישׁ חוֹטֵא!" — וזוהי, כמובן, "תפילת החוטא". זהו ביטוי של חזרה בתשובה כנה. זוהי התפילה היחידה שאדם חוטא בלתי־נושע יכול להתפלל, ואלוהים מבטיח: "אני שומע."

המילה במקור המתורגמת כאן "רַחֵם" מופיעה רק עוד פעם אחת בברית החדשה, ושם היא מתורגמת "לְכַפֵּר" (עברים ב 17). זעקת המוכס היא בעצם: "אלוהים, עשה עִמי חסד! כָּפֶּר נא על חטאיי!"*<<<<<fnot>>>>>*ἱλάσκομαι [hilaskómai] (Strong’s no. 2433), Middle voice from the same as 2436; to conciliate, that is, (transitively) to atone for (sin), or (intransitively) be propitious; be merciful; make reconciliation for.>>>>>

הלאה לכותרת חדשה:

משמעות רוחנית ויישום מפי המשיח

משל הפרוש והמוכס הוא אמנם סיפור דמיוני (לפחות עד כמה שידוע לנו), אך הוא מתאר את המציאות מבלי להשתמש בסמלים ובדוגמאות המחשה.

• כאן אין תמונה מחיי החקלאי, כמו במשל "החיטים והעשבים הרעים". אנחנו לא זקוקים לפירוש ולהסבר שזרעי החיטה הם "בְּנֵי הַמַּלְכוּת, והָעֲשָׂבִים הָרָעִים הֵם בְּנֵי הָרָע" (מתי יג 30-24, 43-36).
• כאן אין בעלי חיים, כמו במשל "השׂה האובד". אנחנו לא זקוקים לפירוש שהכּבשׂ הזה הוא בעצם אנחנו, החוטאים (לוקס טו 7-1).
• כאן אין שחקן אנושי שמגלם את המושיע, כמו "השומרוני הטוב" או בעל הבית במשל "הפועלים בכרם" (לוקס י 37-30; מתי כ 16-1).

כאן, במשל הפרוש והמוכס, מסופר על שני חוטאים אבודים…

• אחד ידע שהוא אבוּד   —    השני חשב שהוא צדיק;
• אחד הבין שהוא   —    השני חשב שיש לו מקום מובטח
  בדרך לגיהינום             במלכות אלוהים;
• אחד התוודה על חטאו   —    השני היה עיוור לחטאו;
• אחד נושע             —    השני נשאר אבוּד.

בפסוק הבא…

המשיח פוסק

14א       "אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם." — האדון ישוע עושה כעת דבר אהוב עליו: הוא יוצר ניגוד בין המקובל, הרגיל, המסורתי, הנהוג אצל הרוב — לבין מה שהוא, המשיח, מלמד (מתי ז 29).

כמו שהוא אומר שוב ושוב בדרשה על ההר (מתי ה 48-21):

• "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר" — זהו הלימוד שהייתם רגילים אליו עד כה;
• "וַ[אבל] אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם…" — זוהי ההוראה שלי! זאת היתה כוונת אלוהים כשהוא נתן את המצווה;

…כך בדיוק הוא עושה גם כאן:

14ב       "אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: הָאִישׁ הַזֶּה [המוכס] יָרַד אֶל בֵּיתוֹ נִצְדָּק יוֹתֵר מֵהָאִישׁ הַהוּא [הפרוּש]."

• "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר:" הפרושים הם הדוגמה לחיקוי עבורכם, ואם תחיו כמוהם, תהיו צדיקים בעיני אלוהים;
• "[אבל] אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: … אַל תַּעֲשׂוּ כְּמַעֲשֵׂיהֶם" (מתי כג 3), כי הרי הפרושים הם "צְבוּעִים" (כג 33-13), ואין חטא קטלני יותר מהצביעוּת.
• "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר:" אם תצומו פעמיים בשבוע, תתנו מעשר מכל מה שאתם מרוויחים ותשמרו את כל מצוות ה"גדר לתורה", אזי אתם תאכלו "לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים" (לוקס יד 15);
• "[אבל] אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: … אִישׁ מֵאוֹתָם הָאֲנָשִׁים שֶׁהֻזְמְנוּ לֹא יִטְעַם אֶת סְעוּדָתִי" (יד 24). שמירת מצוות לא מכניסה אף אחד לשמיים.
• "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר: …'צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת'" (משלי י 2), ופִרשוּ לכם את הפסוק הזה כי…
• "מעשי צדקה, שהאדם עושה בעזרת הונו, יצדיקו אותו בעיני ה' ויצילו אותו ממוות",

וגם…

• "לפי חז"ל, הפסוק מלמד…להשקיע את ההון במעשי צדקה, שיישמרו לזכותו של האדם לעולם ועד."*<<<<<fnot>>>>>* מתוך האתר http://tora.us.fm/tnk1/ktuv/mjly/mj-11-04.html >>>>>
• "[אבל] אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם:" כל צִדְקותיכם הן "כְּבֶגֶד עִדִּים" (ישעיהו סד 5) — כל ה"צדקה" שלכם שווה לסמרטוטים מטונפים שלא מסוגלים לכסות על חֶטְאכם.
• "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר:" "אל יתחבר אדם לרָשָׁע אפילו לקרבו לתורה" (מכילתא על שמות יח 1) — דהיינו, אל תשמיעו את בשׂורת הישועה לרשעים גמורים;
• "[אבל] אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם:" אלוהים אינו חפץ "בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה"; ולכן "בֶּן־הָאָדָם בָּא לְבַקֵּשׁ אֶת הָאוֹבֵד וּלְהוֹשִׁיעוֹ" (יחזקאל לג 11, יח 23; לוקס יט 10).

ובאותה נימה גם…

14ג        "אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: הָאִישׁ הַזֶּה [המוכס, שלדעתכם היה חסר־סיכוי להתקבל אצל אלוהים] יָרַד אֶל בֵּיתוֹ נִצְדָּק, [כי הוא הכיר בחטאו וביקש את כפרתו של אלוהים].

• "נִצְדָּק." — ישוע מלמד כי אלוהים מוכן להעניק מעמד של צדיק — של נצדק — אפילו לָחוטא הגרוע והקיצוני ביותר.
• הוא עושה זאת באופן מיידי. — האדם עובר בין רגע ממצב של חוטא אבוּד ל"נִצְדָּק" נושע.
• החוטא לא נדרש להראות את עצמו "ראוי להיוושע" לפני שאלוהים מצדיק אותו. הוא לא נדרש לעשות מעשים טובים, לשמור מצוות, לחיות חיים מוסריים, לעבור תכסים דתיים.
• החוטא לא "נִצְדָּק" על תנאי. אין תקופת נסיון והרצת מבחן אחרי הלידה מחדש. החוטא הנסלח עובר בין רגע ממעמד של אויב למעמד של בן לאלוהים, כולל כל זכויות היורש.

נושעים — כמו בזמן התנ"ך כן גם היום

!          שימו לב: המשל שלפננו מתאר ישועת חוטא בתקופת התנ"ך. המוכס החוטא אכן "נִצְדָּק", אבל השומעים לא קיבלו פרטים נוספים. הם לא יכלו לדעת שההצדקה הזו ניתנה בזכות קורבן הכפרה של המשיח על הצלב. ישוע הרי עוד לא מת וקם לתחייה.

הם יכלו להסיק כי המוכס הדמיוני "הֶאֱמִן בַּיהוה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה", כמו שכתוב על אברהם (בראשית טו 6) — ואז היתה להם בעיה רצינית:

?         "מה? אברהם, יצחק, יעקב, מֹשה וכל גיבורי האמונה שבתנ"ך עברו אותו תהליך כמו מוכס שפל? — אתה, ישוע, מעמיד חוטא בזוי כזה על מדרגה אחת עם אברהם אבינו?"

!          וכל התנ"ך זועק: "כן! — 'אֱלֹהִים הוּא הַמַּצְדִּיק…עַל־יְסוֹד אֱמוּנָה וְ…עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה' בלבד!" (רומים ג 30, ח 33) — ואין זה משנה אם החוטא הוא…
•  חוטא "דתי" — או חוטא "חילוני",
•  מלך — או מקבץ נדבות,
•  דמות מפורסמת — או אלמוני,
•  אדם שכל חייו נחשב לטוב, מוסרי וצדיק — או פושע שראוי לעונש־מוות
•  (לוקס כג 43-41).

"כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יהוה יִמָּלֵט" — ז"א יינצל ממשפט אלוהים על החוטאים (יואל ג 5; מה"ש ב 21; רומים י 13). לכן, 6 "דִּרְשׁוּ יהוה בְּהִמָּצְאוֹ; קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. 7 יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו, וְיָשֹׁב אֶל יהוה וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל אֱלֹהֵינוּ, כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ" (ישעיהו נה 7-6).

כך נשמעה הבשורה עבור קדושי התנ"ך. המוכס הבזוי ציית לקריאה הזו — ונושע.

לא כן הצדיק בעיני עצמו:

14ד    ועוד "אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם:… הָאִישׁ הַהוּא [הפרוש, שלדעתכם זכאי למקום של כבוד במלכות השמיים] יָרַד אֶל בֵּיתוֹ [כשהוא אינו] נִצְדָּק, [כי הוא לא ראה צורך לחזור בתשובה]."

סיכום

?         מי זוכר את השאלה שנשארה פתוחה במבוא לשיעור? — שומעיו של ישוע רצו לדעת: "איך נכנסים למלכות?"

!          משל הפרוש והמוכס נותן תשובה חד־משמעית: "על־ידי הכרת חטא וחזרה בתשובה לאלוהים." — הכניסה למלכות היא לנושעים!

ישוע מצייר דוגמה מציאוּתית של שני אנשים אשר…
•  מאמינים באותו אלוהים,
•  משתחווים באותו בית מקדש,
•  מאמינים כי אלוהים שומע תפילה,
•  מאמינים שניהם במהות הקורבנות ככפרה על חטא;

…ובכל זאת, השניים רחוקים אחד מהשני כמו מרחק מזרח ממערב:

• האחד פרש מהקהל כי הוא חושב את עצמו ליותר צדיק מ"עם־הארץ";
• השני הוציא את עצמו מכלל ישראל על־ידי התמסרותו לחטא.
• אחד חושב שהוא יכול לעמוד בדרישות האלוהים בכוחות עצמו — אך באֹזני אלוהים "תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח 9);
• השני יודע כי הוא זקוק לחסד ולכפרה — ולכן תפילתו גורמת ל"שִׂמְחָה
  •  בַּשָּׁמַיִם" (לוקס טו 7).

ישוע גם מספק אזהרה חמורה ל"כַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁ… בָזוּ לַאֲחֵרִים" (פס' 9).

אין לנו זכות לבוּז לאף אדם. אין לנו זכות להשוות את עצמנו לאחרים ולחשוב: "אני יותר טוב!" הרי זהו ביטוי של גאווה, ואלוהים שונא גאווה.

זהירות! אלוהים לא יעבור בשתיקה על ביטויי גאווה. זאת אנחנו לומדים מהמשפט האחרון — מהסיומת למשל הפרוש והמוכס. יש בו…

עיקרון מפי המשיח

14ה               כִּי כָּל הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יֻשְׁפַּל, וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמַם.

לכן:          "הַשְׁפִּילוּ עַצְמְכֶם תַּחַת יַד אֱלֹהִים הַחֲזָקָה, לְמַעַן יְרוֹמֵם אֶתְכֶם בְּעִתּוֹ"
(כיפא"א ה 6).