משל עשר העלמות (עשר הבתולות)

מתי כה 13-1

המשל

1 "אָז תִּדְמֶה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְעֶשֶׂר עֲלָמוֹת אֲשֶׁר לָקְחוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן וְיָצְאוּ לִקְרַאת הֶחָתָן. 2 חָמֵשׁ מֵהֶן הָיוּ כְּסִילוֹת וְחָמֵשׁ הָיוּ נְבוֹנוֹת, 3 שֶׁכֵּן הַכְּסִילוֹת לָקְחוּ אֶת הַמְּנוֹרוֹת וְלֹא לָקְחוּ אִתָּן שֶׁמֶן, 4 אֲבָל הַנְּבוֹנוֹת לָקְחוּ שֶׁמֶן בִּכְלֵיהֶן יַחַד עִם מְנוֹרוֹתֵיהֶן.

5 כֵּיוָן שֶׁהִתְמַהְמַהּ הֶחָתָן נִמְנְמוּ כֻּלָּן וְנִרְדְּמוּ.

6 בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה נִשְׁמְעָה קְרִיאָה: 'הִנֵּה הֶחָתָן, צְאֶינָה לִקְרָאתוֹ!' 7 אָז הִתְעוֹרְרוּ הָעֲלָמוֹת הָהֵן וְהֵכִינוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן. 8 אָמְרוּ הַכְּסִילוֹת לַנְּבוֹנוֹת: 'תֵּנָּה לָנוּ מִן הַשֶּׁמֶן שֶׁלָּכֶן, כִּי מְנוֹרוֹתֵינוּ דּוֹעֲכוֹת.' 9 עָנוּ הַנְּבוֹנוֹת וְאָמְרוּ: 'שֶׁמָּא לֹא יַסְפִּיק לָנוּ וְלָכֶן. לֵכְנָה אֶל הַמּוֹכְרִים וּקְנֶינָה בִּשְׁבִילְכֶן.'

10 בְּשָׁעָה שֶׁהָלְכוּ לִקְנוֹת בָּא הֶחָתָן; הָעֲלָמוֹת הַמּוּכָנוֹת נִכְנְסוּ אִתּוֹ לַחֲתֻנָּה וְהַדֶּלֶת נִסְגְּרָה.

11 לְאַחַר מִכֵּן בָּאוּ גַּם שְׁאָר הָעֲלָמוֹת וְאָמְרוּ: 'אֲדוֹנֵנוּ אֲדוֹנֵנוּ, פְּתַח לָנוּ!' 12 אַךְ הוּא הֵשִׁיב: 'אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶן, אֵינֶנִּי מַכִּיר אֶתְכֶן.'

13 לָכֵן עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת הַיּוֹם אַף לֹא אֶת הַשָּׁעָה."

לפני שנכנס לפרטי המנהגים הקשורים לחתוּנות, נזכיר בקצרה את…

הרקע שעליו סופר המשל

הזמן הוא השבוע האחרון לפני עלייתו של המשיח על הצלב.

ציפייה למלכות

בתחילת השבוע קיבלו אותו המוני העולים לרגל לחג הפסח בקריאות נלהבות: "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה! 10 תְּבֹרַךְ מַלְכוּת דָּוִד אָבִינוּ הַבָּאָה עָלֵינוּ!" (מרקוס יא 10-9; מתי כא 11-1). כל תלמידיו היו בטוחים: תוך זמן קצר המשיח יכריז על מלכותו!

ובכן, כעת פתח ישוע במספר ימים רצופים של…

הפגנת סמכוּת

ביום לאחר "תהלוכת הנצחון" הזו הוא תפס פיקוד על בית המקדש וגירש ממנו את הסוחרים ואת מחליפי הכספים. אז "נִגְּשׁוּ אֵלָיו עִוְרִים וּפִסְחִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְהוּא רִפֵּא אוֹתָם" (מתי כא 17-12), והתלמידים חשבו: הנה זה בא! היום טיהר את המקדש — מחר יטהר את ירושלים!
למחרת הוא חזר למקדש ולימד את ההמונים יום שלם — ללא שום התנגדות מצד ההנהגה הדתית (מתי כא 23 – כג 36).
הוראתו באותו יום כללה דווקא אזהרות רבות למנהיגים הרוחניים:

▪ "אוֹי לָכֶם, מוֹרֵי דֶרֶךְ עִוְרִים!" (מתי כג 16);

▪ נכון ש"מִבַּחוּץ אַתֶּם נִרְאִים צַדִּיקִים לְעֵינֵי הַבְּרִיוֹת,"

▪ "[אבל זה לא יעזור לכם כל עוד] אַתֶּם… [מ]בִּפְנִים מְלֵאֵי צְבִיעוּת וְעָוֶל!"
(כג 28-27).

חצי שבוע של הפגנת סמכות — ובסופו באה…

נבואת החורבן

אותו יום ארוך במקדש הסתיים עם קינת ישוע על ירושלים (כג 37): "יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הַהוֹרֶגֶת אֶת הַנְּבִיאִים וְסוֹקֶלֶת אֶת הַשְּׁלוּחִים אֵלֶיהָ, כַּמָה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כְּתַרְנְגֹלֶת הַמְקַבֶּצֶת אֶת אֶפְרוֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא רְצִיתֶם." לבסוף הוא ניבא את חורבן הבית במילים: "הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם" (כג 38); ולמי שזה לא היה מספיק ברור הוסיף את ההסבר: "לֹא תִּשָּׁאֵר פֹּה אֶבֶן עַל אֶבֶן" (מתי כד 2-1).

נבואת החורבן הובילה ללימוד מפורט על…

חזון אחרית הימים

כעת ישוע יושב עם תלמידיו על הר הזיתים. הם כמובן רוצים לדעת יותר על אותו חורבן שעליו הוא דיבר ושואלים (כד 3): "הַגֵּד נָא לָנוּ מָתַי יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה, וּמַה הוּא אוֹת בּוֹאֲךָ וְקֵץ הָעוֹלָם?" כתשובה אנחנו זוכים לדרשה אדירה — להוראה מפורטת מפי המשיח בנושא אחרית הימים (מתי כד-כה).

כרגע הגענו לאמצע הדרשה. ישוע נתן את הדוגמאות של "הגנב בלילה" (כד 44-42) ושל העבד שלא יודע מתי יחזור אדונו (כד 51-45), ושתיהין מדגישות את עיקרון ה…

עמידה על המשמר

הקהל שאליו מכוּונת הדרשה הם התלמידים, לא הציבור הרחב (כד 3א). לכן המסר הוא עבור הקהילה — עבורינו: "עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים בְּאֵיזֶה יוֹם יָבוֹא אֲדוֹנְכֶם!" (כד 42) — ישוע יכול לחזור בכל רגע על־מנת לקחת אותנו אליו בהילקחות.

זה בדיוק מה שמלמד גם משל עשר העלמות.

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

1 "עֶשֶׂר עֲלָמוֹת … לָקְחוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן וְיָצְאוּ לִקְרַאת הֶחָתָן." — שום דבר בתיאור הזה לא דומה למה שמוכר לנו מחתונות בימינו.

אמנם הכלה עשויה להזמין את חברותיה הרווקות, אבל אף אחד לא ישאל אותן אם הן "עֲלָמוֹת" במובן של ישעיהו ז 14 — דהיינו בתוּלות (במקור היווני παρθένοϛ = בתוּלה).

סביר להניח שהחברות הללו ישחילו מעטפה עם כרטיס ברכה וצ'ק לתוך תיבת המתנות, אבל הן לא תגענה לחתונה עם "מְנוֹרוֹת", פנסים או לפידים.

במקום לצאת "לִקְרַאת הֶחָתָן", הן ימתינו לו ולכלה באולם החתונות; ואם מדובר בשושבינות של הכלה, הן יגיעו לאולם יחד אתה הישר מהמספרה — או יחד עם הזוג אחרי סיבוב של צילומים.

אבל היהודים בני תקופתו של ישוע מיד זיהו בתיאוריו את המינהגים המוכרים להם. הם ידעו כי מה שמתואר במשל הוא השלב השלישי ביצירת בית־אב חדש — בהקמת משפחה חדשה בישראל. שלושת השלבים הם:
● הסכמת הורים,
● אירוסין,
● חתונה.

הסכמת הורים

השלב הראשון היתה ההסכמה בין הורי החתן לבין הורי הכלה לחתֶן את ילדיהם בעתיד. לעתים ההסדר המילולי הזה כבר נעשה בעוד הילדים בגיל הרך.

אירוסין

השלב השני היה טכס האירוסין. כאן בני הזוג עצמם החליפו נדרים, והחתן שילם את המוהר למשפחת הכלה. מרגע האירוסין נחשבו החתן והכלה כבעל ואישה, אף־על־פי שטרם התאחדו. על־מנת להתיר את הקשר היה צריך גירושין לכל דבר, ובמקרה שהחתן מת בתקופת האירוסין, כלתו נחשבה לאלמנה.

תקופת האירוסין נמשכה כשנה. הכלה המשיכה לגור בבית הוריה, והחתן ניצל את הזמן בהכנת מקום עבורה: או שבָּנה תוספת לבית אביו, או שהקים בית חדש על חלקה מהנחלה המשפחתית. היתה לו כעת הזדמנות להוכיח שהוא אכן מסוגל לפרנס אישה ומשפחה.

חתונה

עם תום ההכנות בא השלב השלישי — החתונה — ואותה ישוע מתאר במשל:

תהלוכה לילית

בלילה המיועד יצא החתן מבית אביו, על־מנת להביא את כלתו שהמתינה בבית הוריה. אליו התלוו בתהלוכה ססגונית גברים צעירים בני גילו — הן חברים והן בני משפחה — כשכולם נושאים לפידים.

יחד עם הכלה (או ליד ביתה) המתינו חברותיה הרווקות, כולן בבגדי חג, מוכנות ללוות אותה לחתונה. ישוע משתמש במספר השלמוּת — "עֶשֶׂר עֲלָמוֹת", כמו במניין — אך מספר המלָווים והמלָוות לא היה קבוע. — אבל היתה…

חובה להביא לפיד

גם כל אחת מהבנות הביאה לפיד — ושימו לב שהתרגום "מְנוֹרוֹת" עלול להטעות. בציורים רבים נראות "הָעֲלָמוֹת" נושׂאות מנורות שמן קטנות. בספרי ילדים אנחנו רואים אותן רדוּמות כשלידם דולקים ה"נרות" הללו ומבזבזים את השמן היקר בזמן ההמתנה.

המילה היוונית λαμπάϛ / lampas משמע "לַפִּידִים", כמו ביוחנן יח 3 לפי תרגום דליטש — ולא λύχνοϛ / luchnos, דהיינו מנורת שמן, כמו בלוקס ח 16 במשל ה"מְנוֹרָה" שאפשר לשים [באופן תיאורטי] "תַּחַת הַמִּטָּה" מבלי לגרום מיד לשריפה.

הלפיד הפשוט ביותר היה מקל עץ ארוך עם "פתילה" — אריג צמר, פִשתן או יוּטה, מלוּפף ומהוּדק סביב קצהו העליון. לקראת הדלקת הלפיד היה צורך להספיג את סיבי הפתילה בכמות נדיבה של שמן

שלא כמו בציורים, "הָעֲלָמוֹת הָהֵן" הגיעו למקום ההמתנה כשלפידיהם כבויים ובד הפתילה יבש. יתכן שהגיעו עוד באור יום.

ההבדל הנסתר

2 "חָמֵשׁ מֵהֶן הָיוּ כְּסִילוֹת — וְחָמֵשׁ הָיוּ נְבוֹנוֹת." — זהו הבדל גדול, אך הבדל שלא נראה חיצונית; לפחות לא במבט ראשון. כל העשר נראו מוכנות לאירוע. כולן היו לבושות בגדי חתונה, כולן הביאו אִתן "אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן" — דהיינו כולן הגיעו עם לפידים כפי שהִכְתִיב המִנְהג — וכולן התיישבו וחיכו כשהן מפטפטות בהתלהבוּת: "וואאי, חתונה!"

4-3 רק מי שהתבונן בהן מקרוב זיהה את ההבדל: "הַנְּבוֹנוֹת לָקְחוּ שֶׁמֶן בִּכְלֵיהֶן." בין קפלי בגדיהן בצבץ כלי חרס קטן, טלוי על חוט וקשור סביב המותניים, ובו — כל שומעיו של ישוע ידעו — שמן הזית שבלעדיו לא ניתן להבעיר לפיד.

ההמתנה

5 "כֵּיוָן שֶׁהִתְמַהְמַהּ הֶחָתָן נִמְנְמוּ כֻּלָּן וְנִרְדְּמוּ." — זכרו שאנחנו במזרח התיכון; ועוד לפני 2000 שנה. לכן על תצפו לעמידה בזמנים. אפילו היום רוב הזוגות מתקשים להעריך נכונה את מוּרכבוּת הסידורים ביום חתונתם, ואם בתכנית כתוב "טכס החופה בשעה 8", כדאי לבוא עם מנה גדושה של סבלנות, כי סביר להניח שנחכה לפחות עד 9.

"הָעֲלָמוֹת" ידעו שהחתן בדרך, אבל אף אחת לא ידעה אם הוא יגיע במסלול הקצר דרך מרכז הכפר, או שמא הוא וחבריו יעברו קודם דרך הכפר השכן כדי לצרף עוד בחורים עם לפידים לתהלוכה.

הבנות דיברו וחיכו, דיברו וחיכו, ולבסוף — למרות ההִתְלהבוּת — "נִרְדְּמוּ."

אין בעיה. הרי הן במקום המפגש המיועד, והן מוכנות: בגדי חג יש; לפידים יש — וקצת שינה לפני לילה לבן ארוך, זה טוב!

ואז באה…

ההפתעה

6 "בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה נִשְׁמְעָה קְרִיאָה: 'הִנֵּה הֶחָתָן, צְאֶינָה לִקְרָאתוֹ!'"

"בַּחֲצוֹת." — ישוע בכוונה ממקם את הופעת החתן בשעה הזו. "חֲצוֹת" בתקופה בלי חשמל, בלי פנסי רחוב, בלי מכוניות, בלי כל מיני מנועי קירור, מאווררים ומזגנים שפועלים 24/7 — זהו זמן שבו כל העולם ישן; זמן של שקט מוּחלט וחושך מוּחלט.

ודווקא בשעה הכי לא צפוייה הזו "נִשְׁמְעָה [לפתע] קְרִיאָה": "קוּמוּ! הַקְפצָה! החתן הגיע! — קדימה, כל הבנות להדליק לפידים ולהצטרף לתהלוּכה!"

7 "אָז הִתְעוֹרְרוּ הָעֲלָמוֹת הָהֵן וְהֵכִינוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן." — אין הרבה להכין: מוודאים רגע שהבד בראש הלפיד מהודק היטב; ואם הוא שכב על האדמה בזמן השינה, אז קצת מנערים ומנקים עם היד — ומדליקים.

עכשיו…

ההבדל מתגלה

8 "אוּוּוּף!" מְמָלְמֵלות חמש הבנות 'הַכְּסִילוֹת'; "למה הדבר הזה לא נדלק? למה בכל פעם שאני שׂמה גפרור, הבד רק מעשן לשנייה ונכבה?"

"כי עוד לא שׂמת 'שֶׁמֶן'."

"שמן? לא ידעתי שצריך שמן. לא הבאתי. — תני לי קצת משלך!"

9 "עָנוּ הַנְּבוֹנוֹת וְאָמְרוּ: '[אי־אפשר!] שֶׁמָּא לֹא יַסְפִּיק לָנוּ וְלָכֶן. לֵכְנָה אֶל הַמּוֹכְרִים וּקְנֶינָה בִּשְׁבִילְכֶן'." — וכל השומעים יודעים: "חצות! איפֹה יעירו עכשיו את בעל המכולת, ויחד אתו יעירו את האישה והילדים שישנים באותו חדר (לוקס יא 7), והוא ידליק אור, וילך לחנות, ויפתח את כל המנעולים והבריחים, ויתחיל למלא חצי ליטר שמן בחמישה בקבוקונים של 100 מיליליטר? וכל זה בשביל כמה גרושים? — שכחו מזה!"

מי שמוכן — נכנס

10 א "בְּשָׁעָה שֶׁהָלְכוּ לִקְנוֹת בָּא הֶחָתָן." — התהלוכה לא עוצרת. מי שמוכן מצטרף, ויחד מתקדמים לכיוון בית אבי החתן — "לַחֲתֻנָּה!" כל האורחים כבר ממתינים שם. חבל שחלק מהשושבינות לא מוכנות; אבל בגלל זה לא דוחים את השִׂמְחה שהחתן והכלה, המשפחה וכל הכפר חיכו לה כל כך הרבה זמן. חוץ מזה, האוכל כבר על האש!

10 ב "הָעֲלָמוֹת הַמּוּכָנוֹת נִכְנְסוּ אִתּוֹ לַחֲתֻנָּה וְהַדֶּלֶת נִסְגְּרָה." — לילה; חושך. מי שנמצא בחוץ בשעות הקטנות עלול להיות גנב או שודד (מתי כד 43; איוב כד 16-14; ירמ' מט 9). אנחנו לא רוצים שיעלמו לנו תיקים, ארנקים ופלאפונים בזמן החתונה. עדיף לנעול את השער.

היית מוזמנת — אבל לא היית מוכנה!

11 "לְאַחַר מִכֵּן בָּאוּ גַּם שְׁאָר הָעֲלָמוֹת וְאָמְרוּ: 'אֲדוֹנֵנוּ אֲדוֹנֵנוּ, פְּתַח לָנוּ!'" — השיגו שמן? לא השיגו? — אנחנו לא יודעים, וזה כבר לא משנה. "חָמֵשׁ הַכְּסִילוֹת" איחרו את המועד.

12 "אנחנו מוּזמנות! אנחנו חברות של הכלה!" הן מתחננות, "אַךְ הוּא [הֶחָתָן מ]שִׁיב: 'אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶן, אֵינֶנִּי מַכִּיר אֶתְכֶן'."

! וכאן התלמידים מיד מבינים שהגיעו לפירוש. הרי מי שאומר, "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶן…" זה כבר לא החתן הדימיוני — זה ישוע עצמו. הרי כך הוא פותח כל הוראה שאסור לנו לשכוח! "אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם…"

? ומה ההוראה החשובה הפעם?

13 "עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת הַיּוֹם אַף לֹא אֶת הַשָּׁעָה."

! ברור!

כאשר שאלנו: "מָתַי יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?" (כד 3) — "מתי נדע שאתה חוזר?" — האדון ישוע פירט סימנים של עת־הקץ והסביר על־ידי משל התאנה באביב: "כִּרְאוֹתְכֶם אֶת כָּל אֵלֶּה, דְּעוּ כִּי קָרוֹב הוּא בַּפֶּתַח" (כד 33);
אחר־כך הוא הזהיר אותנו מקביעת תאריכים ואמר: "אֲבָל אֶת הַיּוֹם הַהוּא וְהַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ" (כד 36);
הבנּו כי מצד אחד החיים חייבים להמשיך. הרי אי־אפשר שכולנו נפסיק לעבוד, נלבש גלימות לבנות, נעלה על הר־הזיתים ונסתכל כל היום לעבר העננים.

ברור שאנשים "יִהְיוּ… אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמִתְחַתְּנִים;… [החקלאים] יִהְיוּ בַּשָֹדֶה,… [נשים] יִהְיוּ טוֹחֲנוֹת [קמח] בָּרֵחַיִם…"; הכל ימשיך לכאורה "רגיל" — עד "בּוֹאוֹ שֶׁל בֶּן־הָאָדָם" (כד 41-37);

אך מצד שני אנחנו זוכרים טוב מאוד את האזהרה: "עַל כֵּן עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים בְּאֵיזֶה יוֹם יָבוֹא אֲדוֹנְכֶם" (כד 42).
אנחנו רוצים להיות "הָעֶבֶד הַנֶּאֱמָן" במשל שישוע סיפר רק לפני מספר דקות — זה שאדונו בבוא העת ימצא ממלא את תפקידו בשקידה (כד 51-45).

? עכשיו האזהרה הזו קיבלה חיזוק. הרי מהו מוּסר־ההשְׂכל של משל עשׂר העלמות? מה הדגש בפסוק האחרון?

! "עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת הַיּוֹם אַף לֹא אֶת הַשָּׁעָה" (כה 13).

מי שהגיע עד כאן במשל עשר העלמות כבר הבין חלק ניכר מ…

הנמשל — המשמעות הרוחנית והיישום

התזמון

1 א "אָז תִּדְמֶה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְעֶשֶׂר עֲלָמוֹת."

? "אָז" — מישהו שׂם לב למילה הקטנה הזאת בתחילת המשפט? — מתי זה "אָז"?

"אָז", זה בשובו הבלתי־צפוי של ישוע המשיח (כד 51-45).

1 ב "מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם…תִּדְמֶה…לְעֶשֶׂר עֲלָמוֹת." — "אני אספר לכם משל שיבהיר מה יקרה ב'מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם' כשאני אחזור."

? איזה היבט של "מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם" אנחנו חווים היום?

המלכות מיוצגת כעת על־ידי קהילת המשיח, והיא מתנהלת בהעדרו הפיזי של המלך.

! במילים אחרות, ישוע אומר: "בשובי הפתאומי והבלתי־צפוי 'תִּדְמֶה' הקהילה 'לְעֶשֶׂר עֲלָמוֹת…' שהוּזמנוֹּ 'לַחֲתֻנָּה'."

וכאן אנחנו כמובן רוצים לפרש מהי…

החתונה

▪ כמו שתקופת האירוסין נמשכה עד יום החתונה — כך עידן הקהילה יימשך עד יום ההילקחות.

▪ כמו שהחתן היה חי בבית אביו, הרְחֶק מכלתו, לאורך תקופת האירוסין — כך המשיח נמצא בשמיים לאורך עידן הקהילה.

▪ כמו שהחתן ניצל את תקופת האירוסין כדי להקים בית שלתוכו הוא יכול לקבל את כלתו אחרי החתונה — כך הבטיח גם ישוע למאמינים (יוחנן יד 3-2): "אֲנִי הוֹלֵךְ לְהָכִין לָכֶם מָקוֹם," [ואני] "אָשׁוּב וְאֶקַח אֶתְכֶם אֵלַי, לְמַעַן תִּהְיוּ גַּם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֲנִי שָׁם."

▪ כמו שהכלה המשיכה לגור בבית הוריה ולא התאחדה פיזית עם החתן לפני יום החתונה — כך הקהילה נמצאת כרגע עלי אדמות. — המלכות מתנהלת בהעדרו הפיזי של המלך.

▪ כמו שהכלה שמרה את עצמה טהורה לאורך תקופת האירוסין ועד ליום החתונה — כמו שהיא ידעה: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שה"ש ו 3) ולא נתנה בלִבה מקום לאחֶר מלבד לחתן — כך אמורה קהילת המשיח להיות נאמנה ולשמור את עצמה טהורה — מוכנה בכל רגע להילקח למפגש עם "החתן" — עם ישוע המשיח.

זה בדיוק מה שגם שאול השליח מלמד את המאמינים בקוֹרִינְתּוֹס כשהוא אומר: (קור"ב יא 2) "כִּי הֶאֱרַשְׂתִּי אֶתְכֶם לְאִישׁ אֶחָד, לַמָּשִׁיחַ, כְּדֵי לְהַצִּיגְכֶם בְּתוּלָה טְהוֹרָה לְפָנָיו." הוא רואה את עצמו כ"יְדִיד הֶחָתָן" (יוחנן ג 30-29), כשושבינו אשר נַכַח כעֶד ביום האירוסין וכעת מגן על כלת ידידו ושומר על כבודה לקראת יום החתונה.

▪ כמו שהחתן, בבוא העת, יצא מבית אביו כדי להביא את כלתו אליו — כך יירֶד ישוע המשיח מבית אביו בשמיים כדי לקחת את קהילתו מן הארץ ביום ההילקחות.

▪ כמו שבמשל "בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה נִשְׁמְעָה [פתאום] קְרִיאָה" שהודיעה על הופעת החתן — כך "הָאָדוֹן [ישוע] עַצְמוֹ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם בִּקְרִיאָה שֶׁל פְּקֻדָּה, בְּקוֹל שַׂר הַמַּלְאָכִים וּבְשׁוֹפַר אֱלֹהִים" (תסל"א ד 16).

▪ כמו שמסיבת החתונה החלה ברגע שהחתן, הכלה וכל משתתפי תהלוכת־הלפידים הגיעו לבית אבי החתן — כך תתחיל שִׂמחה בשמיים מהרגע ש"אֲנַחְנוּ, [המאמינים,] …נִלָּקַח …בַּעֲנָנִים לִפְגֹּשׁ אֶת הָאָדוֹן בָּאֲוִיר… [על־מנת להיות] תָּמִיד [אתו]" (תסל"א ד 17). מרכיב מרכזי של אותה שִׂמחה אדירה יהיה "מִשְׁתֵּה חֲתֻנַּת הַשֶֹה" (התג' יט 9).

▪ כמו שמסיבת החתונה נמשכה בדרך כלל שבעה ימים — כך תימשך "החתונה השמיימית" שבע שנים — לאורך שבע שנות "צרת יעקב" שתִפקוֹד את העולם אחרי הילקחות הקהילה.

ועכשיו זה הופך ליותר אישי, כי עלינו לפרש את ההבדל שבין שתי קבוצות…

העלמות

2 שתי קבוצות ה"עֲלָמוֹת" שבמשל מסמלות תופעה שמוכרת לנו בקהילה:

"הַנְּבוֹנוֹת" — אלה המאמינים הנושעים;

"הַכְּסִילוֹת" — אלה האנשים שמעורבים עם הקהילה, אך מעולם לא נושעו.

▪ כמו שהעלמות "הַכְּסִילוֹת… יָצְאוּ לִקְרַאת הֶחָתָן" יחד עם "הַנְּבוֹנוֹת" — כך הם יושבים באסיפות, שומעים דרשות על אחרית הימים ועל שובו של המשיח ומהנהנים עם הראש: "כן כן, אני יודע: ההילקחות יכולה להתרחש בכל רגע."

▪ כמו שהעלמות "הַכְּסִילוֹת" הגיעו, כנהוּג, בבגדי שבת ועם לפידים — כך הם עושים בדיוק מה שכולם עושים, נראים כמו שכולם נראים, מדברים כמו שכולם מדברים, מתאספים באותו מקום מפגש יחד עם כולם.

▪ כמו שכל עשר העלמות, לוּ היינו שואלים אותן, היו מגדירות את עצמן כחברות של הכלה או כשושבינות — כך כל מי שמתחבר בקהילה באופן פחות או יותר קבוע יגדיר את עצמו כ"משיחי".

▪ כמו שכל עשר העלמות היו בטוחות שהן יחגגו את החתונה יחד עם החתן והכלה — כך ישנם אנשים בתוך הקהילה שסבורים כי הימצאותם במסגרת הזו ועצם היותם "אנשים טובים" יזָכּו אותם בבוא העת במקום בשמיים, או בחיי נצח…

או שהם בעצם מעדיפים לא לחשוב על הדברים האלה — לא על המוות, לא על המשפט — כי הרי עד אז יש עוד הרבה זמן. — כך הם חושבים.

התחושה המוטעית הזו נוצרת בגלל…

ההמתנה

5 זוכרים את המשל? — "הָעֲלָמוֹת" נאלצו להמתין הרבה הרבה זמן, ואולי אחדות כבר חששו שהחתן כלל לא יגיע.

נמשל ההמתנה הארוכה היא תקופת החסד שאלוהים נותן לכל אדם.

אף אחד מתלמידי ישוע ששמעו את המשל לא העלה על דעתו כי יעברו 2000 שנה מבלי שישוע יחזור. גם היום אף אחד לא יכול לדעת כמה זמן עוד נמשיך להמתין.

▪ כמו ששעות ההמתנה היו למעשה הזדמנות עבור הבנות "הַכְּסִילוֹת" להשיג שמן — אך הן היו רדומות ופספסו את ההזדמנות — כך נמשכת כרגע תקופת החסד עבור כל מי שנמצא בקהילה אך טרם נושע. אחדים מנצלים את ההזדמנות — אחרים לא.

ההבדל הוא ב"שֶּׁמֶן"

4-3 מה שחילק את "הָעֲלָמוֹת" במשל לשתי קבוצות היה "הַשֶּׁמֶן."

ל"נְּבוֹנוֹת" היה — ל"כְּסִילוֹת" לא היה.

▪ כמו שנערות בתולות לא יָצרו שמן זית בעצמן אלא היו תלויות בגורם חיצוני שסיפק אותו (במשל הן הלכו "אֶל הַמּוֹכְרִים") — כך אדם לא יכול להצדיק את עצמו לפני אלוהים בכוחות עצמו אלא זקוק לכפרה על־ידי המושיע.

▪ כמו שלפיד, כשמדליקים אותו בלי שמן, מעשן לכמה שניות ואז נכבה — כך אדם יכול להתאמץ ולהיות "טוב" לכמה שעות או לכמה ימים, אבל אז הוא שוב נכנע לחטא ונכשל.

▪ כמו שהשמן מאפשר ללפיד להפיץ אור — כך אדם שרוח הקודש שוכן בו אינו מפיץ את אורו הוא, אלא את אור המשיח.

! האם כולנו הבנּוּ? — נמשל "הַשֶּׁמֶן" הוא הישועה — הלידה מחדש. השֶמֶן הוא רוח הקודש — אלוהים בכבודו ובעצמו שבא לשכון בלב המאמין הנושע.

? מי כאן כועס על הבנות האנוכיות שאמרו: "לא נוכל להתחלק אִתכן בשמן 'שֶׁמָּא לֹא יַסְפִּיק לָנוּ וְלָכֶן'" (פס' 9)? — כשסיפרו לי את המשל הזה כילד, תמיד כעסתי עליהן, כי אז לא קלטתי את הנמשל.

לעומת זאת, אם המדינה מנפיקה לי תעודת זהות, ועליה כתוב…

התעודה היא אישית ולא ניתנת להעברה

…האם אז אני גם כועס? — בוודאי שלא. הרי הכרטיס הקטן הזה מזהה אותי — ורק אותי! — כאזרח המדינה.

כך בדיוק זה בנמשל השמן:

▪ כמו שבקבוק השמן הקטן היה מעין "כרטיס כניסה" אשר זיהה את העלמות שבסופו של דבר הורשו להיכנס לחתונה — כך הישועה מזהה את מי שבסופו של דבר ייכנס למלכות השמיים;

▪ כמו שכל אחת מהבנות היתה חייבת להשיג את השמן בעצמה — כך כל חוטא חייב לקבל סליחת חטאים וישועה לעצמו;

▪ כמו שאת "הַשֶּׁמֶן" היה ניתן להשיג רק מגורם חיצוני — כך את הישועה, את כרטיס הכניסה למלכות השמיים, אף אחד לא יכול לזייף לבד. אוריגינל תקף ניתן להשיג רק מהמלך עצמו.

וזה כמובן מביא אותנו לשאלה חיונית:

מה אתה? — "נבון" או "כסיל"?

יתכן מאוד שישוע, במשלו, מצייר שתי קבוצות של בנות עם הבדל ברמת ההשׂכלה. "הַכְּסִילוֹת" באמת חשבו כי לפיד בלי שמן יעשה את העבודה.

אך בנִמשל אין שום חשיבות לרמת הידע או האינטליגנציה:

▪ מי שמאמין שנוכחות באסיפות הקהילה — או חברים מאמינים, או אבא ואמא מאמינים — יזָכו אותו בדבר כלשהו אצל אלוהים, הוא דומה לאדם שמנסה להיכנס למלכות השמיים בתעודה מזהה של אדם אחר. — המשל קורא לו "כְּסִיל";

▪ מי שמאמין שהוא אינו זקוק לסליחת חטאים ולכפרה על־ידי דם ישוע, כי הוא הרי "אדם טוב" — הוא "כְּסִיל", אפילו אם יש לו תואר דוקטור;

▪ מי שמאמין כי הוא יכול להמשיך להיות מלך על חייו, להמשיך לעשות את כל ההחלטות בעצמו מבלי לשאול ולערב את אלוהים, ולמרות זאת להיקרא "משיחי" — הוא "כְּסִיל";

▪ מי שמאמין שהוא יכול לדחות את ההתמסרות המוחלטת לישוע ואת הציות לדבר־אלוהים הכתוב למחר — או לפעם אחרת — הוא "כְּסִיל";

…כי הרי כמו ש"הַדֶּלֶת נִסְגְּרָה" במשל, ומי שלא היה מוכן נשאר בחוץ — כך רגע המוות או רגע ההילקחות עשויים להפתיע אותנו אפילו היום — אפילו בשעה הקרובה.

"לָכֵן עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת הַיּוֹם אַף לֹא אֶת הַשָּׁעָה."