מתי פרק י"ב 1-8
הקטעים המקבילים: מרקוס ב 23-28; לוקס ו 1-5
השבת וישוע
לימודו של ישוע עמד לעיתים קרובות בניגוד להוראתם של הפרושים ולמסורת הזקנים. הסמכות שהציג בהוראתו את הכתובים וכוחו העל טבעי שהוכח בריפוי אנשים ובאותות, גרמו לכך שהמנהיגים הרוחניים חששו שסמכותם הרוחנית עלולה להתערער בעיני העם.
על מנת להסיר מעליהם את האיום הנקרא – ישוע, שלחה ההנהגה הרוחנית שבירושלים פרושים וסופרים לעקוב אחר מעשיו ולימודו של ישוע. כל מטרתם הייתה למצוא כשל או פסול כדי להסירו מדרכם. ראוי לזכור, הפרושים לא באו ללמוד מישוע או לבחון באופן חיובי את דבריו ומעשיו. הם באו למטרה אחת, והיא – להסירו מדרכם! ועל מנת למצוא פסול כלשהו, הם עקבו אחריו ואחר תלמידיו.
בשיעור שעבר למדנו איך הפרושים האשימו את ישוע ותלמידיו באכילה ללא נטילת ידיים על פי ההלכה. בקטע הנוכחי הם מאשימים את ישוע ותלמידיו בהפרת מצוות שמירת השבת.
גם בקטע הנוכחי הפרושים עתידים ללמוד שלא הבינו את תורת ה' והאשמתם את ישוע מוכיחה את עיוורונם הרוחני.
לפני שנלמד את הכתוב בבשורת מתי יב 1-8, ראוי שנבחן ולו רק באופן שטחי את הכתוב בפרק יא 28-30:
28 בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה.
29 קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם,
30 כִּי עֻלִּי נָעִים וְקַל מַשָֹאִי.”
הפסוקים הללו מכינים את ליבנו להבין שהמנוחה האמיתית נמצאת בישוע, באמונה שלך בו כאדון ומושיע מן החטא ולא בחפץ, כלי, או יום זה או אחר (אל הרומים י 9-10).
עם ההכנה הזו במוחנו, הבה נקרא את בשורת מתי יב 1-8:
1 בְּאוֹתָהּ הָעֵת עָבַר יֵשׁוּעַ בְּשַׁבָּת בִּשְׂדֵה קָמָה; תַּלְמִידָיו הָיוּ רְעֵבִים וְהֵחֵלּוּ לִקְטֹף שִׁבֳּלִים וְלֶאֱכֹל.
2 רָאוּ זֹאת הַפְּרוּשִׁים וְאָמְרוּ לוֹ: “הִנֵּה תַּלְמִידֶיךָ עוֹשִׂים מַה שֶּׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת.”
3 הֵשִׁיב לָהֶם: “הַאִם לֹא קְרָאתֶם מַה שֶּׁעָשָׂה דָּוִד כַּאֲשֶׁר רָעַב הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ?
4 הֲרֵי נִכְנַס לְבֵית הָאֱלֹהִים וְאָכַל אֶת לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁלֹּא הָיָה מֻתָּר לוֹ וְלַאֲנָשָׁיו לֶאֱכֹל כִּי אִם לַכֹּהֲנִים בִּלְבַד.
5 הַאִם לֹא קְרָאתֶם בַּתּוֹרָה כִּי בְּשַׁבָּתוֹת מְחַלְּלִים הַכֹּהֲנִים אֶת הַשַּׁבָּת בַּמִּקְדָּשׁ וְאֵין עֲלֵיהֶם אַשְׁמָה?
6 וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁגָּדוֹל מִן הַמִּקְדָּשׁ נִמְצָא כָּאן.
7 אַךְ אִלּוּ יְדַעְתֶּם מַה מַּשְׁמַע ‘חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זֶבַח’, לֹא הֱיִיתֶם מַרְשִׁיעִים אֶת הַנְּקִיִּים,
8 שֶׁהֲרֵי בֶּן־הָאָדָם הוּא אֲדוֹן הַשַּׁבָּת.”
הפרושים הבוחנים כל מעשה של ישוע ותלמידיו מגלים שתלמידי ישוע העוברים בשדה קמה קוטפים שיבולים בידיהם ואוכלים אותם. הפרושים טענו שקטיפת שיבולים ופעולת היד כדי להכינם לאכילה כמוה כמלאכה ומכאן זה עבירה על מצוות השבת. (לוקס פרק ו' מציין את המועד – שבוע שני לאחר הפסח, ז"א שהשדות עדיין לא נקצרו מתבואה)
האם התלמידים של ישוע הפרו את מצוות השבת? האם דבר אלוהים אוסר את הפעולה שעשו התלמידים?
דבר אלוהים אוסר על מלאכה ביום השבת. ז"א, אסור להמשיך את מלאכת העשייה היום יומית לפרנסה גם ביום השבת. דבר אלוהים אוסר על פעולת קציר כמו בשאר ימי השבוע. דבר אלוהים אינו אוסר קטיפת שיבולים ביד, בשדה כזה או אחר למטרת אכילה אישית.
ראה ספר שמות כ' פסוקים 8-11, ספר דברים ה' 12-15, כ"ג פסוקים 25-26.
תלמידיו של ישוע לא הפרו את מצוות השבת לאור הכתוב בדבר אלוהים.
ישוע בעצמו טען בספר מתי ה' פסוק 17 כי לא בא להפר אף לא יוד בתורה אלא לקיים. אילו תלמידיו היו עושים פעולה הנחשבת לעבירה על אחת ממצוות התורה, ישוע היה מדריכם לא לעשות כך.
הפרושים שפטו את התלמידים לאור מצוות ואיסורים שניתנו על ידי רבנים, על פי התורה שבעל פה ולא רק על פי הכתוב בתורה שבכתב.
רבני הדורות הקודמים הוסיפו למצוות אלוהים את פרשנותם שלהם והחשיבו את התוספות שלהם כאילו היה חלק בלתי נפרד מדבר אלוהים המקורי. כל מי שהפר את מצוות הרבנים, נשפט באותה חומרה כאילו הפר את מצוות אלוהים.
על כן חשוב לקבוע: תלמידיו של ישוע לא הפרו את מצוות התורה הנוגעות למלאכה ביום השבת.
ישוע עונה להאשמת הפרושים אך תשובתו של ישוע ניתנת בשאלה! ישוע הזכיר לפרושים שני אירועים הכתובים בתנ"ך ועל פי דוגמאות אלו הפרושים יכלו להבין טוב יותר איך ליישם את מצוות אלוהים ולהבין את תכליתן. שימו לב שישוע ענה להם בתשובה מתוך דבר אלוהים ולא התפלסף עימם. כך גם עלינו לנהוג.
ישוע מציין שתי דוגמאות:
א. דוד אוכל את לחם הפנים בבורחו משאול.
בספר שמואל א' פרק כ"א מתוארת בריחתו של דוד משאול המלך. דוד מגיע לנוב אל אחימלך הכוהן. דוד הרעב שואל את אחימלך אם יש לו לחם אך הכוהן עונה שהלחם היחידי שיש לו זה לחם הפנים המוגש לאלוהים ואשר רק לכוהנים מותר לאוכלו. (ויקרא כ"ד 5-9). הכוהן נתן לדוד הרעב את כיכרות לחם הפנים למרות שנועדו רק לכוהנים!
ב. ישוע טוען שהכוהנים מחללים את השבת במקדש ואין עליהם כל אשמה.
בספר במדבר פרק כח פסוקים 9-16 מצווים הכוהנים להקריב קורבנות לאלוהים גם ביום השבת. מלאכתם היום יומית לאורך השבוע אינה מופסקת והם ממשיכים בה ביום השבת למרות שמצוות התורה הן לא לעשות מלאכה ביום השבת.
מדוע ישוע הציג את שני הדוגמאות הללו?
דוד היה בשירות אלוהים כאשר ברח משאול המלך. שאול היה האחד שרצה להרוג את בחירתו של אלוהים ודוד נאלץ לברוח על לא עוול בכפו. ראה שמואל א' פרק כ'.
דוד שהיה רעב, שיקר לאחימלך הכוהן ואמר לו שהוא ממלא משימה סודית בשירות המלך ולכן זקוק ללחם. (דוד ככל הנראה שיקר לאחימלך על מנת שזה לא יואשם בעזרה, ביודעין, לדוד הנמלט).
אחימלך הכוהן נתן לדוד את לחם הפנים מכיוון שהבין שחיי בחיר אלוהים הרעב שנמצא בשירות קודמים למצוות לחם הפנים שניתנה לכוהנים. (כיכרות הלחם שקיבל דוד היו אלו שהוסרו מהשולחן הערוך לפני ה' והוחלפו בכיכרות טריים וחמים ביום השבת – ויקרא כד 5-9).
הכוהנים המשיכו במלאכת הקרבת הקורבנות במקדש ביום השבת. ההצדקה למלאכתם נעוצה בעובדה שהם שרתו את אלוהים בבית אלוהים והעלו קורבנות בעבורם ובעבור העם כי כולם ממשיכים לחטוא ביום השבת כמו בכל יום חול.
זאת אומרת, שמלאכת הכוהנים ביום השבת מוצדקת מפאת הצורך בחיים לבני העם.
התורה לא האשימה את דוד ואת הכוהנים באכילת לחם הפנים ובמלאכת הקרבת הקורבנות בשבת מכיוון שבשני המקרים מדובר על מילוי משימה בשירות אלוהים בעבור שמירת חיי בני אדם.
ישוע מסיים את שתי הדוגמאות באומרו בפסוק 6:
"ואני אומר לכם שגדול מן המקדש נמצא כאן."
ולמה הכוונה?
דוד והכוהנים לא נמצאו אשמים לפני אלוהים כאשר הם שירתו אותו דרך הסמלים שנתן לבני ישראל – קרי – לחם הפנים, קורבנות, בית מקדש. כל אלו היו חלקים מסמלים, צל, תבנית של דברים שמימיים גדולים יותר והגדול שבהם הוא המשיח… (אל הקולוסים ב 16-17).
והנה, כעת אדון המקדש נמצא בארץ! העליון לכל סמל, צל ותבנית הולך על פני האדמה. תכלית כל מצוות התורה ירד משמים כדי להיות עימנו!
האם יכול אדם כלשהו להאשים את תלמידיו של אדון האדונים הגדול מן המקדש והתורה בעוד האדון עצמו לא מצא בהם פסול?
תשובתו של ישוע מדהימה. למרות שהיא בנויה ממשפט אחד קטן, הרי שניתן להסיק ממנה מסקנות רבות:
א. בציינו את עצמו כאחד הגדול מן המקדש, ישוע קובע שהוא לא פחות מאשר אלוהים בכבודו ובעצמו.
ב. אם אלוהים אינו מרשיע אדם הפועל לידו, איזו זכות יש לאדם אחר להרשיעו?
ג. בהרשיעם את התלמידים ובעקיפין את ישוע, בהפרה של מצוות התורה, הפרושים מוכיחים את עיוורונם הרוחני וגאוותם הדתית. על שני אלו עונש אלוהים יהיה גדול ביותר (ראה בשורת לוקס פרק יט פסוקים 41-444).
לפני שנמשיך ללמוד את תשובתו של ישוע, ראוי שנעשה הפסקה קטנטנה כדי להבין את תכלית יום השבת.
אלוהים ברא את העולם בשישה ימים וביום השביעי שבת מכל מלאכתו (בראשית ב 2).
אלוהים ציווה על בני ישראל לשבות ממלאכתם ביום השביעי ולקדש את היום השביעי לאלוהים. ז"א שמעשינו חייבים להיות מכוונים אליו ולשירותו! (ראה עשרת הדברות – שמות פרק כ פסוקים 8-11 וכן ויקרא כג פסוק 3).
אלוהים קבע את יום השבת למנוחה ממלאכה אך לא מנוחה מאלוהים! בני האדם קיבלו יום בשבוע שבו הם חופשיים מעול מלאכת הפרנסה היום יומית וכעת ביום השבת הם פנויים לעשות את הדבר המקורי שלמענו נבראו – שירות אלוהים נטו! (לו לא היינו חוטאים, המצב היה שונה).
אלוהים הכניס את יום השבת כחלק מעשרת הדברות מכיוון שיום השבת הינו סמל וצל לעיקרון נצחי.
הפעולות שאלוהים מצפה מאיתנו לעשות ביום השבת הינן דגימה לסוג וסגנון העבודה שאלוהים מצפה שנעשה בתקופת הנצח בממלכתו. בעת הנצח אין יותר שישה ימים בשבוע אלא יום אחד נצחי וללא לילה – זהו יום השבת האמיתי (ספר ההתגלות פרק כא פסוק 25).
בכל יום שבת ניתנת לנו זכות כבירה לאמן עצמנו במלאכה הנצחית המחכה לנו – שירות קדוש וטהור של אלוהים. אלוהים גם נתן את השנה השביעית ושנת היובל לזמן לימוד והעשרת ידע ודבר אלוהים.
כמו שיום השבת הינו סמל לדבר גדול יותר, כך גם המקדש הארצי הינו תבנית וצל של דבר שמימי גדול יותר (ראה אל הקולוסים ב' 16-17 וכן אל העברים פרקים ד', ח').
יום השבת ובית המקדש הינם כלים שניתנו לנו ובעזרתם אנו משרתים את אלוהים. לא המקדש ולא יום השבת הם העיקר אלא אלוהים.
את האמת הנפלאה הזו הפרושים פספסו. במקום להתמקד באלוהים, הם התמקדו וקידשו את הכלים שנתן!
מכיוון שיום השבת והמקדש הם רק צל וסמל, הרי כל בר דעת היה רוצה למצוא את התכלית. התכלית הוא המשיח ישוע.
ישוע הוא אדון השבת (פסוק 8).
כל אדם החפץ להגיע ליום השבת הנצחי ולבקר בהיכל השמימי, חייב להיכנע לפני ישוע המשיח ולבקש ממנו באמונה שלמה את כפרת החטאים.
מי שמכיר את ישוע כאדון ומושיע מן החטא אשר מת בעבור חטאיו וקם לתחייה, ייוושע!
רק ילדי אלוהים הנחשבים נקיים בעיני מושיעם הם אלו הזוכים למנוחה, ולעונג השבת האמיתית שאלוהים נתן. מתי פרק י"א פסוקים 28-30.
הבה נמשיך ללמוד את פסוקים 7-8 ובהם ישוע אומר לפרושים:
7 אַךְ אִלּוּ יְדַעְתֶּם מַה מַּשְׁמַע ‘חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זֶבַח’, לֹא הֱיִיתֶם מַרְשִׁיעִים אֶת הַנְּקִיִּים,
8 שֶׁהֲרֵי בֶּן־הָאָדָם הוּא אֲדוֹן הַשַּׁבָּת.”
ישוע מצטט מספר הנביא הושע פרק ו' פסוק 6. שם עם ישראל מתואר כאחד אשר עסק בחיצוניות דתית. עם ישראל טען שהוא חוזר בתשובה אך החזרה בתשובה התבטאה במילוי טכני של מצוות ולא בשינוי שנובע מן הלב.
כבר אז אלוהים אמר – אם אתם רוצים להוכיח שאכן חזרתם בתשובה, הוכיחו זאת באהבת הזולת, במשפט צדק לגר יתום ואלמנה שבתוככם. (ראה גם מיכה ו' 6-8 וכן ישעיה פרק א').
ולכן ישוע אומר להם: אילו הייתם מבינים את הלקח שנאמר מפי הושע מאות שנים לפני כן, כי אז לא הייתם מוצאים שום פסול בתלמידים שלי – שמבחינתי הם נקיים!
משמע:
אילו היו לומדים את הלקח מהושע, הם היו צמודים לדבר אלוהים וגם מכירים את אלוהים.
אילו היו יונקים רק מדבר אלוהים הם היו מכירים את אדון השבת, את המושיע האמיתי, הולכים אחריו ולא מוצאים בו או בתלמידיו כל פסול.
במשפט "…בן האדם הוא אדון השבת" ישוע לימד משמעות כפולה:
א. ישוע הוא אכן גדול מן השבת
ב. השבת ניתנה בעבור האדם – כל אדם, ולא האדם בעבור השבת.
ולראיה, כדי להראות איך מוציאים לפועל את מה שישוע אמר, "…חסד חפצתי ולא זבח", הוא עומד לרפא את הנכה שהביאו לפניו בבית הכנסת ביום השבת (מתי פרק יב 9-21).
לסיכום:
- יום השבת, חג, מקדש או זבח, הם כולם סמל, צל ותבנית של העיקר, והעיקר הוא ישוע! אם אדם דתי המקיים את כל המצוות פספס את ישוע כאדון ומושיע מן החטא, הרי שהוא נשאר עם כל "הצעצועים" אך ללא ישועה!
- המנוחה האמיתית המניבה שלווה נצחית קיימת רק בישועה שישוע המשיח נותן! כל המעונין במנוחה מן החטא ותוצאותיו חייב לפנות למושיע היחיד – ישוע! ישוע לוקח על עצמו את העומס היום יומי שלנו ומעניק לנו את מנוחת השבת האמיתית! בחיים היום ובעולם הבא (מתי יא 288).
- ישוע אמר: חסד חפצתי ולא זבח! במילים אלו ישוע הבהיר לפרושים שהם קידשו את הכלים שאלוהים נתן והזניחו את העיקר – היחס לבני האדם.
אמונה כנה בישוע אינה מתבטאת רק במילוי טכני של מצוות אלא חייבת להראות את אהבת אלוהים, עזרתו, רחמיו, ותמיכתו בין אדם לרעהו.
עלינו לזכור: אלוהים לא ירד ארצה כדי להושיע בתי מקדש, או ימי שבת אלא להושיע בני אדם מחטאם כדי שיחיו עימו לנצח נצחים.
עלינו לשאול את עצמנו – האם אמונתנו נראית כמו זו של הפרושים או כמו זו של ישוע.
- ישוע לא התפלמס עם הפרושים אלא ענה להם מדוגמאות שבכתובים. בדרך זו הוא הצביע על שורש הבעיה. הם עזבו מקור מים חיים וכעת פועלים ומדברים כאנשים המסוממים ברעל רוחני (ראה ירמיהו פרק ב פסוקים 13 ואילך.