ספר המתנות
מתנות רוח הקודש, ריפוי, אותות ונסים
מאת
מנחם קלישר
קצר, ברור — מבוסס על כתבי הקודש
שיעורי בית גאולה
© 2008 כל הזכויות שמורות לקהילת ירושלים בית גאולה
ת”ד 31878
ירושלים 91317
כל הציטוטים מספר הברית החדשה לקוחים מהתרגום החדש, אלא אם כן צוין אחרת. כל הזכויות לתרגום החדש שמורות © 1991 לחברה לכתבי הקודש בישראל, ת”ד 44, ירושלים 91000
תוכן העניינים:
מבוא
פרק א — הכרת רוח הקודש
- זהות רוח הקודש
- הגדרת התפקיד של רוח הקודש
- פעולת רוח הקודש — הלידה מחדש
פרק ב — הטבילה ברוח הקודש ובאש
- הטבילה באש
- הטבילה ברוח הקודש
פרק ג — מתנות רוח הקודש
- מהותן ותכליתן של מתנות רוח הקודש
- מתנות שונות — מטרה אחת
- רוח הקודש יוצר אחדות
פרק ד — מתנות הלשונות והנבואה — הדרכה לשימוש נכון
- מה שאינו ברור — אינו בונה
- הרוח, השׂכל והפירוש
- “אנחות עמוקות ממילים” או “שפת מלאכים”
פרק ה — התכלית לשמה נועדה מתנת הלשונות
- מדוע אות הדיבור בלשונות מיועד לבלתי מאמינים?
- מתנת הנבואה
פרק ו — “הסדר הנכון”
- תנאי השימוש במתנות הרוח
- חובה לפרש
- סדר גם בנבואה
- נשים וגברים בקהילה
- ישועה אחת — תפקידים שונים
- ללכת עם הזמן — או עם דבר אלוהים
- סמכות ומרות
- האם יש מקום למתנת הלשונות היום
פרק ז — מתנת הריפוי
- תכלית מתנת הריפוי
- מה הן הסיבות למחלות ולמוות?
- איך על המאמינים בימינו להתמודד עם מחלות, חולשות ונכויות?
פרק ח — אותות ונסים
- נסים כאמצעי זיהוי
- מתנת האותות והמופתים
- הסכנה הנשקפת מהדרישה לראות אותות נוספים
מבוא
מי מאִתנו לא יתלהב אם יהיה עד להתרחשות על־טבעית?
מי מאִתנו יישאר אדיש אם כוח על־טבעי יפעל דרכו?
לעומת זאת, כמה מאתנו מודעים לעובדה שכוח על־טבעי אינו בהכרח נובע מאלוהים?
אלוהים מעניק למאמינים הנושעים, ברוב חסדו, כוח ויכולת על־טבעית כדי לשרת אותו ולציית לו, וכך למלא את תכלית חייהם בעולם הזה. היכולות הללו נקראות: “מתנות רוח הקודש” (הראשונה לקורינתים יב; אפסים ד; רומים יב).
כל מתנות רוח הקודש מוענקות למאמינים בישוע על־ידי אלוהים. רובן באות לידי ביטוי בדומה לכישרון טבעי (לדוגמה, מתנת לימוד) וחלקן כפעולה על־טבעית (לדוגמה, לשונות). מכיוון שמתנות הרוח המבטאות כוח על־טבעי מושכות תשומת לב רבה יותר ממתנות הרוח הנראות כ”כישרון טבעי”, קיימת סכנה רבה שהשטן ישתמש בכך כדי להסיט את תשומת לבם של ילדי אלוהים מן העיקר והחשוב יותר.
בספר זה אסביר בקצרה את התכלית לשמה נועדה מתנת הלשונות, וכן את מטרתן של מתנות הנבואה, הריפוי, האותות והנסים.
תחילה, ברצוני להבהיר נקודה חשובה:
ספר זה אינו מלמד שמתנת רוח כלשהי הנה מיותרת או אינה טובה וראויה. לא ייתכן מצב כזה, כי כל מתנות הרוח ניתנו מאלוהים. כולן ראויות ונחוצות לגוף המשיח. הבעיה איננה במתנות הרוח אלא בנו, בני האדם, הנוטים לקבוע מהי אמת על־פי דעתנו ועל סמך התנסויותינו האישיות, ולא על־פי הכתוב בדבר אלוהים.
חלק גדול מהספר מורכב מציטטות המובאות ישירות מכתבי הקודש. אני מקווה ששיטת עבודה זו תזכיר לך נקודה חשובה ביותר: מרכזיותו של דבר אלוהים בחיי המאמין המשיחי. להפקת התועלת המרבית מהלימודים, מומלץ לעיין גם במראי המקומות המופיעים בטקסט בסוגריים.
המונחים “כתבי הקודש”, “הכתובים”, “דבר אלוהים” המופיעים בספר הם כולם מילים נרדפות המציינות דבר אחד: את אמת האלוהים הכתובה בתנ”ך ובברית החדשה.
אני מתפלל שאלוהים יברכני בענווה ובחכמה ללמד אך ורק את דברו. אלוהים יכובד אם נלמד ברוח ובאמת.
קדימה — לעבודה …
מכיוון שהמקור הבלעדי למתנות הרוח הנו רוח אלוהים השוכן בגופו של המאמין בישוע (הראשונה לקורינתים ג 16), ראוי שנלמד תחילה על אודות …
- זהות רוח הקודש,
- תפקידיו,
ולאחר מכן נתקדם אל…
- האופן שבו המתנות הרוחניות באות לידי ביטוי.
פרק א
הכרת רוח הקודש
… מתוך הכתוב בבשורת יוחנן פרקים יד-טז
בספר בשורת יוחנן פרק יד ישוע המשיח מכין את תלמידיו לקראת מותו, תחייתו ועלייתו השמיימה.
תלמידיו התרגלו לביטחון ולהגנה שבנוכחותו הפיזית של ישוע. ישוע למדם שגם לאחר עלייתו השמיימה תישאר עמם נוכחות האלוהים, תגן עליהם ותנחה אותם; רוח הקודש עומד לבוא עליהם ויפצה על חסרונו הפיזי.
בשורת יוחנן פרק יד 18-15:
15 אִם אַתֶּם אוֹהֲבִים אוֹתִי, הֲרֵי שֶׁתִּשְׁמְרוּ אֶת מִצְווֹתַי. 16 וַאֲנִי אֲבַקֵּשׁ מֵהָאָב וְיִתֵּן לָכֶם מְנַחֵם אַחֵר שֶׁיִּהְיֶה עִמָּכֶם לְעוֹלָם: 17 אֶת רוּחַ הָאֱמֶת אֲשֶׁר הָעוֹלָם אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ, אַף אֵינוֹ מַכִּיר אוֹתָהּ. אַתֶּם מַכִּירִים אוֹתָהּ, כִּי הִיא שׁוֹכֶנֶת עִמָּכֶם וְתִהְיֶה בָּכֶם. 18 לֹא אֶעֱזֹב אֶתְכֶם יְתוֹמִים; אָבוֹא אֲלֵיכֶם.
זהות רוח הקודש
ישוע המשיח מכנה את רוח הקודש בשני שמות:
א. “המנחם” — כלומר, הוא בא לפצות את המאמינים על היעדרותו הפיזית של ישוע. הוא בא לנטוע שלום ושלווה בלב ילדי האלוהים — “לֹא אֶעֱזֹב אֶתְכֶם יְתוֹמִים”.
ב. “רוח האמת” — כלומר, רוח הקודש אומר אך ורק אמת, את האמת האלוהית (כפי שהיא מתבטאת בכתבי הקודש), ומנחה בהתאם.
ישוע גם מעודד את התלמידים ואומר להם שרוח הקודש ישכון בהם “לעולם”.
שאול השליח אומר שרוח הקודש חותם את המאמין בישוע ומהווה עירבון (הבטחה) לתקומתנו מן המתים ולחיינו הנצחיים עם אלוהים:
אפסים א 14-13:
13 … וּבוֹ נַחֲלַתְכֶם גַּם אַתֶּם; שֶׁכֵּן בְּשָׁמְעֲכֶם אֶת דְּבַר הָאֱמֶת, אֶת בְּשׂוֹרַת יְשׁוּעַתְכֶם, וּבְהַאֲמִינְכֶם בּוֹ, נֶחְתַּמְתֶּם גַּם אַתֶּם בְּרוּחַ הַהַבְטָחָה, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, 14 אֲשֶׁר הִיא עֵרָבוֹן לְנַחֲלָתֵנוּ עַד לִפְדִיַּת הַקִּנְיָן, לִתְהִלַּת כְּבוֹדוֹ. (ראה גם השנייה לקורינתים א 22.)
כמו כן, גוף המאמין משמש משכן לרוח הקודש:
הראשונה לקורינתים ג 17-16:
16 הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי הֵיכַל אֱלֹהִים אַתֶּם וְכִי רוּחַ אֱלֹהִים שׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם? 17 אִם יַשְׁחִית אִישׁ אֶת הֵיכַל אֱלֹהִים, אֱלֹהִים יַשְׁחִית אוֹתוֹ; כִּי הֵיכַל הָאֱלֹהִים קָדוֹשׁ, וְאַתֶּם הֵיכָלוֹ. (ראה גם הראשונה לקורינתים ו 20-19; יעקב ד 5.)
הגדרת התפקיד של רוח הקודש
בבשורת יוחנן יד 26, טו 26, טז 14-8 ובמעשי השליחים א 8, ישוע מפרט את הגדרת התפקיד שרוח הקודש מחויב לעמוד בו:
- יוחנן יד 26:
אֲבָל הַמְנַחֵם, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָאָב יִשְׁלַח לָכֶם בִּשְׁמִי, הוּא יְלַמֵּד אֶתְכֶם הַכֹּל וְיַזְכִּיר לָכֶם כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם.
“הַכֹּל” הוא ביטוי מאוד גורף. הכוונה שבתקופת חיי התלמידים עלי אדמות רוח הקודש יעביר להם את כל מה שאלוהים התכוון ללמד את הקהילה — הכול כולל הכול!
- יוחנן טו 26:
בְּבוֹא הַמְנַחֵם אֲשֶׁר אֶשְׁלַח לָכֶם מֵאֵת הָאָב — רוּחַ הָאֱמֶת הַיּוֹצֵאת מֵאֵת הָאָב — הוּא יָעִיד עָלַי.
כלומר, רוח הקודש לא ימשוך תשומת לב אל עצמו, אלא יכוון אל ישוע המשיח, כי הוא הדרך אל האב. לראיה, אין אף מקום אחד בכתבי הקודש בו נדרש המאמין להשתחוות לרוח הקודש או להתפלל אליו.
- יוחנן טז 14-8:
8 כַּאֲשֶׁר יָבוֹא יוֹכִיחַ אֶת הָעוֹלָם עַל חֵטְא וְעַל צֶדֶק וְעַל מִשְׁפָּט; 9 עַל חֵטְא, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם מַאֲמִינִים בִּי; 10 עַל צֶדֶק, כִּי אֵלֵךְ אֶל אָבִי וְלֹא תּוֹסִיפוּ לִרְאוֹת אוֹתִי; 11 עַל מִשְׁפָּט, כִּי נִשְׁפַּט שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה. 12 עוֹד רַבּוֹת יֵשׁ לִי לְהַגִּיד לָכֶם, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם אֵינְכֶם יְכוֹלִים לָשֵׂאת זֹאת עַכְשָׁו. 13 אֲבָל הוּא, אֲשֶׁר הוּא רוּחַ הָאֱמֶת, כְּשֶׁיָּבוֹא יַדְרִיךְ אֶתְכֶם אֶל כָּל הָאֱמֶת, כִּי לֹא יְדַבֵּר מֵעַצְמוֹ, אֶלָּא אֶת אֲשֶׁר הוּא שׁוֹמֵעַ יְדַבֵּר וְאֶת הַבָּאוֹת יוֹדִיעַ לָכֶם. 14 הוּא יְכַבְּדֵנִי כִּי מִשֶּׁלִּי יִקַּח וְיוֹדִיעַ לָכֶם.
זאת אומרת שרוח הקודש יעניק לעולם הבלתי נושע מודעות…
- על היותו עולם חוטא,
- על הצורך לצדקה,
- על כך שעומד להתקיים משפט.
- מעשי השליחים א 8:
אֲבָל בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ.
רוח הקודש יעניק לתלמידי ישוע את הכוח ואת היכולת להעיד על אמונתם בישוע ולהפיץ את הבשורה.
שאול השליח נותן הגדרות נוספות של תפקידי רוח הקודש באיגרותיו:
- רומים ח 17-14:
14 כָּל אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים מַדְרִיכָה אוֹתָם, בָּנִים הֵם לֵאלֹהִים. 15 הֲרֵי לֹא קִבַּלְתֶּם רוּחַ שֶׁל עַבְדוּת לַחֲזֹר אֶל הַפַּחַד, אֶלָּא קִבַּלְתֶּם רוּחַ הַמַּקְנָה מַעֲמָד שֶׁל בָּנִים, וּבְרוּחַ זֹאת אָנוּ קוֹרְאִים ‘אַבָּא, אָבִינוּ’. 16 הָרוּחַ עַצְמָהּ מְעִידָה יַחַד עִם רוּחֵנוּ שֶׁבָּנִים לֵאלֹהִים אָנוּ. 17 וְאִם בָּנִים, אֲזַי יוֹרְשִׁים: יוֹרְשֵׁי נַחֲלַת אֱלֹהִים וְגַם יוֹרְשִׁים הַשֻּׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ, שֶׁכֵּן סוֹבְלִים אָנוּ עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁגַּם נִזְכֶּה לְכָבוֹד עִמּוֹ.
רוח הקודש מדריך את המאמינים ומעניק להם ביטחון שהם אכן ילדי אלוהים ויורשי נחלתו.
- רומים ח 27-26:
26 וְכֵן גַּם הָרוּחַ עוֹזֶרֶת לָנוּ בְּחֻלְשׁוֹתֵינוּ, כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי. וְאוּלָם הָרוּחַ עַצְמָהּ מַפְגִּיעָה בַּעֲדֵנוּ בַּאֲנָחוֹת עֲמֻקּוֹת מִמִּלִּים. 27 וְהַבּוֹחֵן לְבָבוֹת יוֹדֵעַ אֶת מַחְשְׁבוֹת הָרוּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַפְגִּיעָה בְּעַד הַקְּדוֹשִׁים בְּהֶתְאֵם לִרְצוֹן אֱלֹהִים.
לעתים אנו נמצאים במצבים קשים ואיננו יודעים אפילו מה לבקש על־פי רצון אלוהים. במצבים שכאלו, רוח הקודש מביא את הבקשה הנכונה לפני אלוהים (בהמשך נרחיב בנושא זה תחת הכותרת: “אנחות עמוקות ממילים”).
- הראשונה לקורינתים ב 10-6:
6 אֲנַחְנוּ דּוֹבְרִים חָכְמָה בֵּין הַמְבֻגָּרִים, אַךְ לֹא חָכְמַת הָעוֹלָם הַזֶּה, גַּם לֹא חָכְמַת שַׁלִּיטֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הַבָּאִים אֶל קִצָּם. 7 אֲנַחְנוּ דּוֹבְרִים אֶת חָכְמַת אֱלֹהִים הַנִּסְתֶּרֶת, הַחָכְמָה שֶׁהָיְתָה גְּנוּזָה וַאֲשֶׁר לִפְנֵי הָעוֹלָמִים יְעָדָהּ אֱלֹהִים לְתִפְאַרְתֵּנוּ, 8 וְאִישׁ מִשַּׁלִּיטֵי הָעוֹלָם הַזֶּה לֹא יְדָעָהּ, שֶׁכֵּן אִלּוּ יְדָעוּהָ לֹא הָיוּ צוֹלְבִים אֶת אֲדוֹן הַכָּבוֹד 9 כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ‘אֲשֶׁר עַיִן לֹא רָאָתָה וְאֹזֶן לֹא שָׁמְעָה וְלֹא עָלָה עַל לֵב אִישׁ כֹּל אֲשֶׁר הֵכִין הָאֱלֹהִים לְאוֹהֲבָיו.’ 10 אַךְ לָנוּ גִּלָּה אֱלֹהִים עַל־יְדֵי רוּחוֹ אֲפִלּוּ אֶת עֲמֻקּוֹת הָאֱלֹהִים, מִשּׁוּם שֶׁהָרוּחַ חוֹקֶרֶת הַכֹּל.
בקיצור: רוח הקודש מגלה למאמינים את “חכמת אלוהים הנסתרת”.
- אפסים ג 9-3:
… 3 וְכֵיצַד בֶּחָזוֹן נִגְלָה לִי הַסּוֹד, כְּפִי שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל בְּכַמָּה מִלִּים. 4 כְּשֶׁתִּקְרְאוּ תּוּכְלוּ לִרְאוֹת אֶת הֲבָנָתִי בְּסוֹד הַמָּשִׁיחַ, 5 הַסּוֹד אֲשֶׁר בַּדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים לֹא נוֹדַע לִבְנֵי אָדָם, כְּמוֹ שֶׁנִּגְלָה כָּעֵת לִשְׁלִיחָיו וְלִנְבִיאָיו הַקְּדוֹשִׁים, בְּדֶרֶךְ הָרוּחַ — 6 שֶׁיִּהְיוּ הַגּוֹיִם שֻׁתָּפֵי נַחֲלָה, שֻׁתָּפֵי גּוּף וְשֻׁתָּפֵי הַהַבְטָחָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ עַל־יְדֵי הַבְּשׂוֹרָה; 7 וְלִבְשׂוֹרָה זֹאת הָיִיתִי לִמְשָׁרֵת מִתֹּקֶף מַתְּנַת הַחֶסֶד שֶׁאֱלֹהִים נָתַן לִי כְּפִי פְּעֻלַּת כֹּחוֹ. 8 לִי, הַקָּטָן מִכָּל הַקְּדוֹשִׁים, נָתַן הַחֶסֶד הַזֶּה לְבַשֵֹר לַגּוֹיִם אֶת עשֶׁר הַמָּשִׁיחַ, הֶעָצוּם לְאֵין חֵקֶר, 9 וּלְהָאִיר עֵינֵי כֹּל לָדַעַת מַהִי תָּכְנִית הַסּוֹד אֲשֶׁר הָיָה צָפוּן מֵעוֹלָמִים בֵּאלֹהִים בּוֹרֵא הַכֹּל.
במילים אחרות: רוח הקודש גילה לשליחים ולנביאי הברית החדשה קובץ של דעת הנקרא “הסוד”. דעת זו הייתה נסתרת מבני אדם לפני תקופת השליחים.
הגדרת התפקיד של רוח הקודש לאור דבר אלוהים מאוד ברורה:
א. רוח הקודש מלמד ומזכיר לתלמידי ישוע רק את מה שישוע אומר (את דברי ה’ בלבד).
ב. רוח הקודש מעיד על ישוע ומכבד אותו.
ג. רוח הקודש מבהיר (מלמד, מפשט) את הבשורה שאלוהים נותן דרך ישוע המשיח, כך שמקבליה יהנו משלום אלוהים ודוחיה יהיו מודעים למשפט המחכה להם (הראשונה לקורינתים ב 16-10; יוחנן טז 11-8).
ד. רוח הקודש מאציל על המאמין כוח מאלוהים כדי שיוכל להוציא לפועל את רצון אלוהים בדיבור ובמעש.
ה. רוח הקודש מפגיע בעדנו במצבים קשים כשאיננו יודעים מה לבקש.
ו. רוח הקודש מוכיח על חטא ומעודד אותנו לחיות בקדושה וטוהר.
מדוע אלוהים שולח את רוח הקודש עם הגדרות כה ברורות?
תשובה: מאותה הסיבה שהתנ”ך נותן מאות נבואות על אודות זהותו ותפקידיו של המשיח:
- הבנת הנתונים על אודות המשיח בתנ”ך עוזרת לנו להכיר את ישוע, המשיח האמיתי, ולהיוושע בחסדו;
- הכרת הנתונים על אודות המשיח האמיתי — ישוע — מגִנה עלינו מפני משיחי שקר.
ולכן, כדי שלא נסטה אחר רוח השטן והשדים ושלא נתפתה ללכת אחר תופעות על־טבעיות שאינן מאלוהים, דבר אלוהים מפרט את הגדרת התפקיד והסמכויות של רוח הקודש. בעזרת הגדרה זו נוכל לזהות את רוח האמת שבא מאלוהים (הראשונה ליוחנן ד 1), והיא מונעת מצב בו אנחנו חושבים את רצונות לבנו ובשרנו לרצון רוח הקודש.
פעולת רוח הקודש — הלידה מחדש
כאמור, רוח הקודש שוכן בגוף המאמין. השינוי שרוח הקודש מחולל ברגע שאדם נושע, כמוהו כלידה מחדש. ברגע שבו חטאו אדם וחווה, המוות נכנס למעגל החיים: הם סולקו מלפני אלוהים.
ילדיהם כבר לא יכלו להיוולד נקיים מחטא, מלאים ברוח הקודש ועם היכולת להתקרב לאלוהים. לאחר חטאם של אדם וחווה, כל הנולד מהם נגוע בקללת המוות וזקוק לחסד אלוהים כדי לקבל כפרת חטאים וישועה.
משמע, עד שנושעתי הייתי מת מבחינה רוחנית. נהיתי אחר מחשבות הבשר ותאוותיו. ללא שכינת אלוהים בגופי נחשבתי לבן זעם כשאר בני האדם (אפסים ב 3-1). המצב האיום הזה, שנקרא “מוות רוחני”, בא על כל בני האדם בעקבות חטאם של אדם וחווה. זאת המשמעות המידית של אזהרת אלוהים בבראשית ב 17: “וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת”.
רק בעזרת רוח הקודש יכול האדם להבין ולהפנים את עובדת היותו חוטא וראוי לעונש מידי אלוהים. ובעזרתו, המאמין המשיחי מבין את הכתוב בכתבי הקודש ופונה לאלוהים שיכפר על חטאיו בדם המשיח.
רוח הקודש הנו אישיות. הוא ישות, או הוויה אלוהית, בעלת תכונות אלוהיות. לכן, למרות היותו רוח, שכינתו בגוף המאמין מתבטאת גם באופן פיזי: קבלת הכוח לציית לאלוהים, פנייה מהדרך הרעה של החטא ואימוץ דרכו הטובה של אלוהים — כל אלה מתרחשים בהדרגה, במידה הולכת וגוברת.
עם הלידה מחדש מתחיל בחיי המאמין תהליך שבו רוח הקודש עוזר לו בשינוי תכונותיו הפסולות, כך שידמו יותר ויותר, יום אחר יום, לתכונותיו של אלוהים. סך כל התכונות של רוח הקודש שאמורות להתבטא בחיי המאמין נקרא “פרי הרוח” (גלטים ה 23-22).
אנו יכולים לזהות את תלמידו של ישוע לפי פרי הרוח שהוא מניב בחייו. כל מאמין נחתם ברוח הקודש (אפסים א 13) וכתוצאה זוכה לקבל את פרי הרוח. תכונות אופי אלו יתבטאו בשלמות רבה יותר ככל שהמאמין מתבגר באמונה, מתכחש לעצמו וחי עבור המשיח בכל תחומי חייו.
שאול השליח מציין את השינוי שחל במאמין ואת התכונות הכלולות בפרי רוח הקודש:
גלטים ה 25-19:
19 מַעֲשֵׂי הַבָּשָׂר גְּלוּיִים וְאֵלֶּה הֵם: נִאוּף וּזְנוּת, טֻמְאָה, זִמָּה, 20 עֲבוֹדַת אֱלִילִים, כִּשּׁוּף, שִׂנְאָה, מָדוֹן, צָרוּת עַיִן, כַּעַס, מְרִיבָה, מַחֲלוֹקוֹת, כִּתּוֹת, 21 קִנְאָה, שִׁכְרוּת, הוֹלְלוּת וְכַדּוֹמֶה. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם מֵרֹאשׁ מַה שֶּׁכְּבָר אָמַרְתִּי: עוֹשֵׂי מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה לֹא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים. 22 לְעֻמַּת זֹאת, פְּרִי הָרוּחַ הוּא אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, אֹרֶךְ רוּחַ, נְדִיבוּת, טוּב לֵב, נֶאֱמָנוּת, 23 עֲנָוָה, רִסּוּן עַצְמִי — עַל מִדּוֹת כָּאֵלֶּה אֵין תּוֹרָה חָלָה. 24 הָאֲנָשִׁים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ צָלְבוּ אֶת בְּשָׂרָם עִם תְּשׁוּקוֹתָיו וְתַאֲווֹתָיו. 25 אִם חַיֵּינוּ מִן הָרוּחַ, הָבָה גַּם נִתְהַלֵּךְ עַל־פִּי הָרוּחַ. (ראה גם יוחנן ג; רומים ח 9; אפסים ד 17 עד ו 24; הראשונה לטימותיאוס ד 6 עד ו 2; טיטוס ג 5; הראשונה ליוחנן ד.)
מסקנות מפרק א:
א. רוח הקודש הנו הוויה אלוהית, הוא אישיות.
ב. רוח הקודש שוכן במאמין וחותם אותו לנצח עבור אלוהים.
ג. רוח הקודש מלמד אותנו את דבר אלוהים על מנת שנתמקד בישוע.
ד. רוח הקודש מעניק למאמין את הכוח לציית לאלוהים.
ה. רוח הקודש מעניק למאמין תכונות חדשות ומשופרות כדי שידמה יותר לישוע. תכונות אלו נקראות “פרי הרוח”.
ו. רוח הקודש מוכיח על חטא ומעודד אותנו לחיות בקדושה וטוהר.
מי שמכיר כראוי את ישוע וחי בהתאם לרצון אלוהים, מוכיח כי הוא חי על־פי הנחיית רוח הקודש.
ישוע אומר:
"בְּפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם" (מתי ז 16).
פרק ב
הטבילה ברוח הקודש ובאש
… מתוך הכתוב בבשורת מתי פרק ג 12-7
בפרק הקודם למדנו על אודות זהותו של רוח הקודש ועל התפקידים שהוא ממלא לאור הכתוב בבשורת יוחנן פרקים יד-טז.
בפרק הנוכחי נלמד מספר מונחים כלליים הנוגעים לפעולת רוח הקודש. בדרך זו נבנה בסיס מוסכם להמשך הלימודים.
השאלות שעליהן נענה בפרק הן …
- מהי הטבילה באש?
- מהי הטבילה ברוח הקודש?
- מי נטבל ברוח הקודש?
- מי נטבל באש?
נפתח בדבריו של יוחנן המטביל:
בשורת מתי ג 12-7:
7 כְּשֶׁרָאָה רַבִּים מִן הַפְּרוּשִׁים וְהַצְּדוֹקִים בָּאִים לְהִטָּבֵל אָמַר לָהֶם: “יַלְדֵי צִפְעוֹנִים, מִי הוֹרָה אֶתְכֶם לְהִמָּלֵט מִן הֶחָרוֹן הַבָּא? 8 לָכֵן עֲשׂוּ פְּרִי רָאוּי לִתְשׁוּבָה 9 וְאַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם לֵאמֹר, ‘אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ’, כִּי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁמִּן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יָכוֹל אֱלֹהִים לְהָקִים בָּנִים לְאַבְרָהָם. 10 וּכְבָר מֻנָּח הַגַּרְזֶן עַל שֹׁרֶשׁ הָעֵצִים. עַל כֵּן כָּל עֵץ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב יִגָּדַע וְיֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הָאֵשׁ. 11 אֲנִי אָמְנָם מַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּמַיִם לִתְשׁוּבָה, אַךְ הַבָּא אַחֲרַי חָזָק מִמֶּנִּי וְאֵינֶנִּי רָאוּי לָשֵׂאת אֶת נְעָלָיו. הוּא יַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְאֵשׁ. 12 בְּיָדוֹ קִלְשׁוֹן הַמִּזְרֶה לְנַקּוֹת אֶת גָּרְנוֹ וְהוּא יֶאֱסֹף אֶת דְּגָנוֹ אֶל הָאָסָם, אַךְ אֶת הַמּוֹץ יִשְׂרֹף בְּאֵשׁ בִּלְתִּי נִכְבֵּית.”
יוחנן המטביל הכין את לבבות בני ישראל לקבל את המלך המשיח שעמד לבוא כדי לכפר חטאים ולכונן את מלכותו בארץ (מלאכי ג 1: “הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי, וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא, אָמַר יהוה צְבָאוֹת”; ראה גם מתי ג 3-2; לוקס ד 21-18). הוא הטביל במים את החוזרים בתשובה — אלו שקיבלו את המסר שבפיו ובחנו את נפשם על מנת לוודא שאין בחייהם חטא (כלומר, כל מעשה או גישה המבזים את אלוהים). הם דאגו להיות נקיים מבחינה רוחנית. טבילתם הייתה סימן חיצוני לטוהר הפנימי ולשינוי שחל בחייהם. עתה היו מוכנים לפגוש את המלך העתיד לבוא.
הטבילה באש
גם נציגי הפרושים והצדוקים באו ליוחנן המטביל, אך עשו זאת כדי לבחון אותו ומתוך כוונה למצוא פסול בדבריו ובמעשיו. הם לא באו במטרה להתוודות על חטאיהם, לבחון את נפשם ולחזור בתשובה כנה. הם היו שם כדי להביך, להפחיד ולערער את סמכותו של יוחנן ואת אלו שקיבלו באמת ובכניעה את המסר שבפיו.
מכיוון שחלק מהפרושים והצדוקים ראו עצמם טהורים ונקיים מעצם היותם יהודים (“אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ!”), אמר להם יוחנן המטביל: “שייכותכם הלאומית לא תועיל לכם ביום המשפט!” (ראה גם יוחנן ח) — גם היהודי צריך להתוודות על חטאיו ולבקש את חסד אלוהים וכפרת חטאים.
יוחנן המטביל הבהיר כי הוא מטביל לתשובה (פסוק 11), אבל ישוע המשיח יטביל “בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְאֵשׁ”. — למה הכוונה?
המילה “אש” בפסוקים 12-7 משמעה “משפט”:
- פסוק 10: משל העץ הבלתי מועיל שסופו באש;
- פסוק 12: משל המוץ, הקליפות שנשארות לאחר שדשים את החיטה. גם הן נחשבו לפסולת בלתי מועילה — וסופן היה באש.
מתוך ההקשר ברור שהנטבלים באש יהיו אלו שידחו את ישוע ולא יחזרו בתשובה. הם יישפטו באש, ממש כמו שהמוץ וגזם העץ נועדו לשריפה. טבילה זו היא עונש ולא פרס!
חיזוק לדעה זו ניתן למצוא בפסוקים הבאים: בשורת מתי יג 30-24, 43-36, כה 43-41; התגלות יד 20-14 יחד עם כ 15-14.
בכתובים, המילה “טבילה” מתארת כיסוי הגוף כולו על־ידי גורם כלשהו. לכן, “טבילה באש” גם היא מצביעה על כיסוי כל הגוף. במילים אחרות, מדובר בעונש כואב במיוחד.
ניתן לומר שהביטוי “טבילה באש” בפסוקים הנ”ל מציין את משפטם הסופי של הבלתי מאמינים באגם האש:
התגלות כ 15-14:
14 הַמָּוֶת וְהַשְּׁאוֹל הֻשְׁלְכוּ אֶל אֲגַם הָאֵשׁ. זֶהוּ הַמָּוֶת הַשֵּׁנִי — אֲגַם הָאֵשׁ. 15 וּמִי שֶׁלֹּא נִמְצָא כָּתוּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים, הֻשְׁלַךְ אֶל אֲגַם הָאֵשׁ.
האם יוחנן המטביל משתמש במילים “רוח” ו”אש” באופן סמלי?
מכיוון שרוח הקודש אינו סמל אלא מציאות, הרי שגם השימוש ב”אש” מתייחס למציאות. מדובר על עונש אמיתי הכולל שריפה באש (התגלות יט 20, כ 10-9).
שים לב! אילו יוחנן המטביל היה מדבר אל אדם בודד ואומר לו: “הוא יטביל אותך ברוח הקודש ובאש", ניתן היה לומר שאותו אדם צריך לצפות לשתי הטבילות. מכיוון שיוחנן המטביל דיבר אל קהל רב בלתי נושע באמרו: “הוּא יַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְאֵשׁ …”, יוצא מכך שחלקם עתידים להיטבל ברוח הקודש וחלקם — באש. בקהל נכחו אנשים שהיו עתידים להיוושע, ואחרים שעמדו להיענש לדיראון עולם.
לאחר שראינו כי טבילה באש הנה מנת חלקם של אלו הדוחים את ישועתו של אלוהים, הבה נלמד עתה על אודות חוויה אחרת, לא פחות אמיתית:
הטבילה ברוח הקודש
מעשי השליחים א 8-4:
4 כַּאֲשֶׁר הָיָה בְּחֶבְרָתָם צִוָּה עֲלֵיהֶם: “אַל תַּעַזְבוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם, כִּי אִם חַכּוּ לְקִיּוּם הַבְטָחַת הָאָב אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם אוֹתָהּ מִפִּי; 5 כִּי יוֹחָנָן הִטְבִּיל בְּמַיִם, אֲבָל אַתֶּם תִּטָּבְלוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּעוֹד יָמִים לֹא רַבִּים.” 6 שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ הַנֶּאֱסָפִים: “אֲדוֹנֵנוּ, הַאִם בַּזְּמַן הַזֶּה תָּשִׁיב אֶת הַמַּלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל?” 7 עָנָה לָהֶם: “לֹא לָכֶם לָדַעַת עִתִּים וּזְמַנִּים שֶׁקָּבַע הָאָב בְּסַמְכוּתוֹ שֶׁלּוֹ. 8 אֲבָל בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ.”
רגעים ספורים לפני עלייתו לשמים ישוע מזכיר לתלמידיו את שהבטיח בעבר (יוחנן יד): “כשאעלה השמיימה — יבוא רוח הקודש וישכון בכם. אתם, תלמידיי, תטבלו ברוח הקודש” (מתי ג 11). אחרי התזכורת הזו הוא מוסיף: “כשרוח הקודש יבוא עליכם — תקבלו כוח.”
למה הכוונה? איך יתבטא אותו כוח בחיי התלמידים?
המשך הפסוק נותן את התשובה: רוח הקודש יעניק לתלמידים את היכולת להיות עדיו של ישוע בירושלים ובכל יהודה ושומרון, עד קצה הארץ.
המסר ברור: בעוד שטבילת האש הנה מנת חלקם של חסרי האמונה, הרי שטבילת רוח הקודש הנה מנת חלקם של תלמידי ישוע המשיח. ישוע נותן לתלמידיו גבורה אלוהית — את הכוח היחיד שמאפשר להם למלא את ייעודם.
שים לב! ישוע לא אמר לתלמידיו שהם ייטבלו גם באש, אלא רק ברוח הקודש.
שאול השליח מפציר במאמינים מקהילת קורינתוס לשרת את אלוהים בקדושה ובענווה, ולא מתוך תחרות. הוא מזהיר אותנו שאלוהים עתיד לבחון את מעשינו באש. בין אם מדובר באש פיזית או לאו, הרי ששאול מתייחס למשפט ולבחינת מעשינו, ואין מדובר על טבילה באש של המאמין:
הראשונה לקורינתים ג 15-12:
12 וְכָל אִישׁ, אִם יִבְנֶה עַל הַיְסוֹד הַזֶּה זָהָב אוֹ כֶּסֶף אוֹ אֲבָנִים יְקָרוֹת אוֹ עֵץ אוֹ חָצִיר אוֹ קַשׁ — 13 מַעֲשֵׂהוּ יִתְבָּרֵר, שֶׁכֵּן הַיּוֹם יוֹצִיאוֹ לָאוֹר, מִפְּנֵי שֶׁבָּאֵשׁ יִתְגַּלֶּה; וְהָאֵשׁ תִּבְחַן אֶת מַעֲשֵׂהוּ שֶׁל כָּל אִישׁ וָאִישׁ. 14 אִם יַעֲמֹד הַמַּעֲשֶׂה שֶׁבָּנָה, יְקַבֵּל הָאִישׁ אֶת שְׂכָרוֹ. 15 אִם יִשָֹרֵף מַעֲשֵׂהוּ — יַפְסִיד; הוּא עַצְמוֹ יִוָּשַׁע, אַךְ זֹאת כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ.
סיכום ביניים:
- “טבילה באש” הנה מנת חלקם של אלו הדוחים את ישוע ואינם מקבלים אותו כמושיעם מן החטא. טבילה זו הנה עונשם הסופי של חסרי האמונה — “אגם האש” המתואר בספר התגלות כ 15-14.
- “הטבילה ברוח הקודש” הנה מנת חלקם של מי שמאמינים בישוע כאדון ומושיע מן החטא.
- רוח הקודש השוכן במאמין מעניק לו את היכולת לדעת את רצון אלוהים בחייו ולבטאו במעשים.
מתי נטבלו התלמידים לראשונה ברוח הקודש?
מעשי השליחים ב 4-1:
1 בְּיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבוּעוֹת הָיוּ כֻּלָּם יַחְדָּיו. 2 פִּתְאוֹם הָיָה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, כְּקוֹל מַשַּׁב רוּחַ עַזָּה, וְהוּא מִלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בּוֹ. 3 אָז הוֹפִיעוּ לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ, שֶׁהִתְפַּזְּרוּ וְנָחוּ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם. 4 וְכֻלָּם נִמְלְאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת כְּפִי שֶׁנָּתְנָה לָהֶם הָרוּחַ לְדַבֵּר.
באותו חג השבועות, עשרה ימים לאחר עלייתו של ישוע השמיימה, היו כל המאמינים יחד בירושלים.
מדוע דווקא אז היו כולם יחדיו? בפרק הקודם (פסוקים 5-4) אנו קוראים כי ישוע ציווה עליהם להישאר בירושלים עד שתתקיים הבטחתו של אלוהים — “אַתֶּם תִּטָּבְלוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ” (יוחנן יד 16, 26, טו 26, טז 15-8).
בחג שבועות זה “נִמְלְאוּ” (נטבלו) התלמידים ברוח הקודש. מתן הרוח היה מלווה באות חיצוני: “לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ” נחו עליהם, אך לא שרפו אותם או כיסו את כל גופם.
מה העניקה להם הטבילה ברוח הקודש?
רוח הקודש נתן להם כוח להיות עדים לישוע בכל מקום על פני כדור הארץ (מעשי השליחים א 8: “אֲבָל בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ”).
כלומר, ללא טבילת רוח הקודש (ללא עזרת אלוהים ומעורבותו בחייהם) לא יהיה להם הכוח לייצג ולשרת את אלוהים כראוי (הראשונה לקורינתים ב 16-10; ראה גם יוחנן ג 10-1).
והנה, בחג השבועות, בזמן שהמאמינים הראשונים התאספו יחד והמתינו להתגשמות הבטחתו של ישוע, התרחשה תופעה על־טבעית: קול משב רוח עזה נשמע, ולנגד עיניהם הופיעו לשונות כלהבות אש שהתפזרו עליהם. כל המאמינים שהתאספו שם התמלאו ברוח הקודש והחלו לדבר בשפות זרות. כל אחד דיבר בשפה קיימת וידועה שלא ידע אותה קודם לכן. היכולת הפלאית הזו ניתנה להם על־ידי רוח הקודש.
מה הייתה תגובת הנוכחים הבלתי מאמינים לאות הלשונות?
מעשי השליחים ב 13-5:
5 בִּירוּשָׁלַיִם הִתְגּוֹרְרוּ יְהוּדִים יִרְאֵי אֱלֹהִים מִכָּל עַם וְעַם אֲשֶׁר תַּחַת הַשָּׁמַיִם. 6 כַּאֲשֶׁר נִשְׁמַע הַקּוֹל הַזֶּה הִתְקַהֲלוּ עַם רַב וְכֻלָּם נָבוֹכוּ, שֶׁכֵּן כָּל אִישׁ שָׁמַע אוֹתָם מְדַבְּרִים בִּשְׂפָתוֹ שֶׁלּוֹ. 7 הֵם נִתְמַלְּאוּ תִּמָּהוֹן וּפְלִיאָה וְאָמְרוּ: “הֲרֵי כָּל הַמְדַבְּרִים הָאֵלֶּה גְּלִילִיִּים, 8 וְאֵיךְ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ שׁוֹמֵעַ בִּשְׂפַת מוֹלַדְתּוֹ? 9 פַּרְתִּים אֲנַחְנוּ וּמָדִים, עֵילָמִים וְתוֹשָׁבֵי אֲרַם נַהֲרַיִם, תּוֹשָׁבֵי יְהוּדָה וְקַפָּדוֹקְיָה וּפוֹנְטוֹס וְאַסְיָה, 10 פְרִיגְיָה וְפַּמְפִילְיָה, מִצְרַיִם וּמְחוֹזוֹת לוּב הַסְּמוּכִים לְקִירֶנְיָה, תּוֹשָׁבֵי רוֹמָא הַמִּתְגּוֹרְרִים כָּאן, 11 יְהוּדִים וְגֵרִים, כְּרֵתִיִּים וְעַרְבִים — וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים אוֹתָם מְסַפְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹתֵינוּ אֶת גְּדֻלּוֹת הָאֱלֹהִים!” 12 הַכֹּל הִשְׁתּוֹמְמוּ וְנָבוֹכוּ. אָמְרוּ זֶה אֶל זֶה: “מַה זֶּה צָרִיךְ לִהְיוֹת?” 13 אֲבָל אֲחֵרִים לָעֲגוּ וְאָמְרוּ: “מְלֵאֵי יַיִן הֵם.”
בחג השבועות — השני משלושת הרְגָלִים — ירושלים הייתה גדושה באנשים יראי אלוהים ועולי רגל מישראל ומכל התפוצות (דברים טז 17-16: “שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יהוה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר: בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת; וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יהוה רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת יהוה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ”).
אנשים רבים ראו “לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ, שֶׁהִתְפַּזְּרוּ וְנָחוּ” על המאמינים ושמעו אותם מדברים בשפתם (שפות ידועות וקיימות). אותם אנשים התפלאו מאוד! — מדוע?
מכיוון שאותם מאמינים לא היו משכילים, אלא היו אנשים פשוטים מהגליל. והנה הם דיברו בשפות המדינות והעמים הבאים: פרתים, מדים, עילמים, תושבי ארם נהריים, יהודה, קפדוקיה, פונטוס, אסיה הקטנה, פריגיה, פמפיליה, מצרים, מחוזות לוב הסמוכים לקירניה, רומא, כרתים וערב.
שים לב! מדובר בשפות קיימות ומדוברות ולא בגיבובי מילים.
אף־על־פי שתלמידי ישוע דיברו בשפות רבות ושונות, מה היה המסר המיוחד והזהה שנאמר מפיהם בכל השפות?
מעשי השליחים ב 11:
“…וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים אוֹתָם מְסַפְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹתֵינוּ אֶת גְּדֻלּוֹת הָאֱלֹהִים!”
הפסוק מבהיר שדברי המאמינים בשפות השונות אמנם הובנו על־ידי השומעים ואף נשאו מסר מאוד ברור ומוגדר: “גְּדֻלּוֹת הָאֱלֹהִים” הוצגו באוזני הנוכחים.
חלק מהשומעים היה מאוד נבוך. הם הבינו שמשהו על־טבעי מתרחש דרך אותם מאמינים בישוע, אך הם עצמם לא היו שותפים למתרחש. אלו שלא הבינו את השפות הזרות ראו את שמחת המאמינים ואת התלהבותם ופירשו זאת כשכרות.
שמעון השליח, אחד התלמידים, זכה להזדמנות נפלאה להציג את הבשורה באוזני כל הנוכחים (פסוקים 42-14).
מה בעצם התרחש עד כה?
- לשונות כלהבות אש שנחו על המאמינים הוכיחו לכל הנוכחים היהודים ולשאר יראי שמים שיד אלוהים הייתה על אותם תלמידי ישוע. כיהודים, הכירו כבר אש היורדת מהשמים כאות — זה קרה בימי אליהו הנביא, במבחן המזבחות (מלכים־א יח 40-20. ראה גם מלכים־ב א 12-9: אש משמים שורף בלתי מאמינים).
- הנוכחים זכו לראות נס נוסף: קבוצה של מאמינים בישוע — אנשים פשוטים מהגליל — דיברו פתאום במספר רב של שפות זרות (ידועות וקיימות), כשהם מכריזים מסר אחיד וברור.
- לשונות האש והדיבור בשפות שונות היוו הוכחה שאלוהים שוכן באותם מאמינים. לעומת זאת, לרבים בקהל (שהאות לא התחולל דרכם) התברר פתאום כי אין הם הולכים בדרך אלוהים, אלא סוטים מהדרך הישרה וצפויים לעונש.
הנסים העניקו למסר שהיה בפי המאמינים בישוע סמכות של דבר אלוהים, שחובה להתייחס אליו. לרבים היה ברור כי התעלמות מהמסר תביא בעקבותיה עונש מאלוהים.
- בנוסף, כל זה התרחש בחג השבועות, הנחשב לחג מתן תורה — מתן דבר אלוהים.
על רקע ההבנה הזו, שהייתה חלק מהמחשבה היהודית, זכה שמעון השליח להקשבתם המלאה של הנוכחים.
הצגת הבשורה ותגובת הקהל
סקירה קצרה של מעשי השליחים ב 36-14:
- שמעון השליח מסביר לנוכחים כי ישוע, אשר התהלך ביניהם ועשה נסים לנגד עיניהם, הוא המשיח המובטח מפי הנביאים בתנ”ך.
- אותו משיח, ישוע, שהוסגר לידי הצולבים, הרשה זאת כדי למלא את תכנית האלוהים שתוכננה מקדם ונכללה בנבואות התנ"ך.
- ישוע המשיח קם לתחייה — בדיוק כפי שדויד המלך הבטיח.
- ישוע הבטיח לשפוך את רוחו על תלמידיו, “…ואתם השומעים, עדים לקיום הבטחתו. לכן, מה שראיתם הנו הוכחה לאמיתות דברינו!”
- ישוע המשיח, אשר נצלב וקם לתחייה, אכן יושב כעת לימין האלוהים.
מה הייתה תגובת השומעים לבשורה?
מעשי השליחים ב 37:
כְּשָׁמְעָם הִתְעַצְּבוּ מְאֹד בְּלִבָּם וְאָמְרוּ לְכֵיפָא וְלִשְׁאָר הַשְּׁלִיחִים: “אֲנָשִׁים אַחִים, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת?”
אותם אנשים התעצבו מאוד ופחד מילא את לבם. מכיוון שדחו את ישוע כאשר חי ביניהם, וכעת התברר להם שישוע היה באמת המשיח, הם חשבו שהחמיצו את ההזדמנות להיוושע וכי משפט אלוהים נחרץ עליהם.
מתוך תחושת ייאוש זו נובעת זעקתם לשמעון כיפא ולשאר המאמינים: “אֲנָשִׁים אַחִים, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת?” — והנה שמעון מסביר את האמת הפשוטה:
מעשי השליחים ב 39-38:
38 …“שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהִטָּבְלוּ אִישׁ אִישׁ מִכֶּם בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לִסְלִיחַת חֲטָאֵיכֶם, וּתְקַבְּלוּ אֶת מַתְּנַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ; 39 כִּי לָכֶם הַהַבְטָחָה וְלִבְנֵיכֶם וּלְכָל הָרְחוֹקִים, לְכָל אֲשֶׁר יִקְרָא לָהֶם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ.”
“שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה” — כלומר, “לפני כן דחיתם את ישוע וכעת הבנתם שהוא המשיח, לכן קבלו אותו ככפרת חטאיכם, התוודו והיטבלו בשמו!”
אמונה כנה תמיד מלווה בציות. הצעד הראשון הוא טבילה במים.
שמעון השליח מעודד את שומעיו: “לא ‘איחרתם לרכבת’. לכל מי שיחזור בתשובה, יתוודה על חטאיו ויקבל את ישוע כמושיעו מחטא, יעמדו הבטחותיו של אלוהים וישועתו גם היום!”
שים לב! שמעון לא הזכיר את הטבילה באש. לחוזרים בתשובה מיועדת ברכתו של אלוהים ולא עונש.
האם אות הלשונות באותו חג השבועות נשא פרי?
מעשי השליחים ב 47-40:
40 גַּם בְּמִלִּים רַבּוֹת אֲחֵרוֹת הֵעִיד בָּהֶם וְהֵאִיץ בָּהֶם בְּאָמְרוֹ: “הִמָּלְטוּ מִן הַדּוֹר הַסּוֹרֵר הַזֶּה!” 41 אֵלֶּה שֶׁקִּבְּלוּ בְּרָצוֹן אֶת דְּבָרוֹ נִטְבְּלוּ, וּבְאוֹתוֹ יוֹם נוֹסְפוּ כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים נְפָשׁוֹת. 42 הֵם הָיוּ שׁוֹקְדִים עַל תּוֹרַת הַשְּׁלִיחִים, עַל הַהִתְחַבְּרוּת, עַל בְּצִיעַת הַלֶּחֶם וְעַל הַתְּפִלּוֹת. 43 כָּל נֶפֶשׁ נִתְמַלְּאָה יִרְאָה וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת רַבִּים עָשׂוּ הַשְּׁלִיחִים. 44 כָּל הַמַּאֲמִינִים הָיוּ יַחְדָּיו וּבְכָל אֲשֶׁר הָיָה לָהֶם הָיוּ שֻׁתָּפִים. 45 הֵם מָכְרוּ אֶת אֲחֻזּוֹתֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם וְחִלְּקוּ אוֹתָם לַכֹּל, לְכָל אִישׁ כְּפִי צָרְכּוֹ. 46 יוֹם יוֹם הִתְמִידוּ לִהְיוֹת לֵב אֶחָד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְהָיוּ בּוֹצְעִים אֶת הַלֶּחֶם בְּבָתֵּיהֶם, אוֹכְלִים אֶת מְזוֹנָם בְּשִׂמְחָה וּבְתֹם לֵב 47 וּמְשַׁבְּחִים אֶת אֱלֹהִים. הֵם מָצְאוּ חֵן בְּעֵינֵי כָּל הָעָם, וְהָאָדוֹן הוֹסִיף עֲלֵיהֶם יוֹם יוֹם אֶת הַנּוֹשָׁעִים.
אות הדיבור בלשונות משך את תשומת לבו של הקהל לבשורה הברורה, ומה שנאמר — אמת מאלוהים — הניע כשלושת אלפים נפשות לחזור בתשובה.
הם קיבלו את ישוע כאדונם ומושיעם וכמשיח ישראל המובטח. מיד העידו על אמונתם לעיני שאר הנוכחים בסימן חיצוני — באמצעות הטבילה. בסמוך לבית המקדש היו עשרות מקוואות, ולכן אפשר היה להטביל קהל רב בזמן קצר.
בחג השבועות — הנקרא גם חג הביכורים (שמות כג 16, לד 22) — ישוע המשיח הבהיר את משמעות החג: “מאמינים אלה, הם הביכורים הראשונים. אחריהם יבואו עוד רבים!” ואכן, פרק ב מסתיים במילים: “…וְהָאָדוֹן הוֹסִיף עֲלֵיהֶם יוֹם יוֹם אֶת הַנּוֹשָׁעִים”.
כמה פעמים אנחנו מתפללים כדי לראות יותר ויותר אנשים נושעים?
מה עלינו לעשות כדי לראות פרי מבורך בעמלנו למען האדון?
הבה נעשה כפי שעשו המאמינים הראשונים, לאור הכתוב במעשי השליחים ב 47-40, ד 37-32, ו 7-1, טז 5-1; אפסים ד 16-1:
הם התמידו…
- בלימוד הכתובים,
- בתפילה,
- בהתחברות,
- בשירות האדון באהבה באמצעות מתנות הרוח שאלוהים נותן …“וְהָאָדוֹן הוֹסִיף עֲלֵיהֶם יוֹם יוֹם אֶת הַנּוֹשָׁעִים”.
סיכום לפרק ב
… האירוע בחג השבועות:
א. בחג השבועות, זמן קצר אחרי תקומתו של ישוע המשיח מן המוות, רוח הקודש מילא את המאמינים הראשונים. הדבר התבטא בלשונות כלהבות אש שנחו עליהם.
ב. המאמינים דיברו בשפות שונות — קיימות וידועות — אותן לא למדו מעולם. כך הדוברים הובנו על־ידי נוכחים רבים. הם לא דיברו בגיבובי מילים בלתי מובנות.
ג. היכולת לדבר בשפות האלה ניתנה למאמינים כראות עיניו של רוח הקודש, ולא לפי בחירתו של האדם.
ד. האות כולו התרחש לעיני נוכחים בלתי מאמינים בישוע.
ה. המסר היה: גדולות האלוהים.
ו. האות הראה שהמאמינים מלאים בשכינת האלוהים וציין שהמסר מפיהם הנו דבר אלוהים.
ז. בעקבות האות העל־טבעי, שמעון השליח זכה להזדמנות לחלוק את הבשורה עם מאזינים רבים.
ח. כאשר שמעו והבינו את אמת האלוהים, רבים מתוך הקהל האמינו בישוע וחזרו בתשובה.
ניתן לומר שאות הדיבור בלשונות נועד להכין את הקרקע להצגת הבשורה ולהתריע מפני דחייתה:
- “אם קיבלת את המסר — נושעת.”
- “אם דחית את המסר — דחית את חסד אלוהים ואתה צפוי לעונש.”
כשנות דור אחד אחרי מאורעות אלה, אסון פקד את הארץ: הרומאים החריבו את ירושלים ואת בית המקדש, הרגו מספר רב של יהודים, ורבים הוגלו (ראה לוקס יט 44-41).
תפילתי היא שכל אדם יחקור את דבר אלוהים ויבקש באמונה את כפרת החטאים שאלוהים נתן בישוע המשיח. זאת הדרך היחידה לישועה (מעשי השליחים ד 12; יוחנן יד 6; רומים י 10-9).
אני פונה אל המאמינים שטרם נטבלו: אנא, בחנו את רצינות אמונתכם, הציגו דוגמה טובה וצייתו לאדון!
קיבלו את הרוח — או לא קיבלו?
בבשורת יוחנן כ 23-22 אנו קוראים:
22 אַחֲרֵי אָמְרוֹ זֹאת נָפַח עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: “קַבְּלוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. 23 כָּל מִי שֶׁתִּסְלְחוּ לוֹ עַל חֲטָאָיו, הֵם יִסָּלְחוּ לוֹ; לְכָל מִי שֶׁתִּזְקְפוּ אוֹתָם, יִזָּקְפוּ לוֹ.”
לעומת זאת, ביוחנן טז 7 אומר ישוע:
“…אִם לֹא אֵלֵךְ, הַמְנַחֵם לֹא יָבוֹא אֲלֵיכֶם; וְאִם אֵלֵךְ, אֶשְׁלַח אוֹתוֹ אֲלֵיכֶם.”
… והדבר תואם את הבטחתו במעשי השליחים א 8:
“אֲבָל בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ.”
ישנם הטוענים שקיימת סתירה בין הקטע הראשון לבין שני האחרים. מצד אחד ישוע אומר: “קיבלתם את הרוח”, אך מצד שני: “המתינו וקבלו אותו בעתיד”.
ישוע המשיח אכן נפח את רוח הקודש על תלמידיו במעמד המצוין ביוחנן פרק כ (כי הוא הרי תמיד דובר אמת). אך כוחו של רוח הקודש נגלה ובא לידי ביטוי בחייהם במועד שאלוהים קבע עוד מקדם: בחג השבועות, כמתואר במעשי השליחים פרק ב. אלוהים פועל במועדיו כפי שצוינו בתנ”ך. רק כך אנו יכולים לזהות את ידו ולא ניפול בידי הרע.