מתנות רוח הקודש - חלק 2

מתנות רוח הקודש

פרק ג

רקע לאיגרת הראשונה אל הקורינתים
לפני שנפנה לפרק יב של האיגרת ונלמד לעומק על אודות מתנות הרוח, ראוי שנדע מה היה הרקע להקמת הקהילה בעיר קורינתוס, ומה היו הלכי הרוח וההתנהגות של בני אותה קהילה.

שאול השליח הגיע לקורינתוס לאחר שעזב את אתונה (מעשי השליחים פרק יח). שם הוא פגש את בני הזוג עקילס ופריסקילה, ועבד עמם בתפירת אוהלים לפרנסתו; ומדי שבת הוא דיבר בבית הכנסת אל יהודים ויוונים יראי שמים.

כאשר סילא וטימותיאוס הגיעו ממקדוניה, שאול התמסר לעבודת הבישור. ההתנגדות הרבה לבשורה אילצה את שאול להפסיק ללמד בבית הכנסת. למרות זאת, קריספוס, ראש בית הכנסת, האמין בישוע ועמו כל בני ביתו. אחריו, קורינתים רבים האמינו ונטבלו. כך נוצרה קהילה שניהלה את פגישותיה בביתו של טיטיוס יוסטוס, איש ירא אלוהים שהתגורר סמוך לבית הכנסת בקורינתוס.

הקהילה גדלה, ועם זאת גדלו הבעיות והאתגרים שניצבו בפני המאמינים.

לשאול השליח הגיע מידע שיש מריבות בין המאמינים (הראשונה לקורינתים א 11). בהמשך האיגרת אנו למדים שרמת בגרותה הרוחנית של הקהילה הייתה נמוכה מאוד (פרק ה).

למאמינים בקורינתוס לא היה קל! רובם באו מרקע פגני. בעבר הם עבדו אלילים והיו בעלי מוסר ירוד. דרך חשיבתם, התנהגותם והרגליהם הישנים לא חלפו בן־רגע.

במקום לעודד ולתמוך זה בזה הם התחרו על מקומות של כבוד, ואף הבגרות הרוחנית הפכה אצלם לנושא לתחרות (פרק ד). במקום להתפלל ולזכות לשרת את אלוהים בענווה, הם משכו את תשומת הלב לעצמם.

כנושעים, רוח הקודש שכן בהם והעניק להם מתנות רוחניות. מכיוון שהשתמשו במתנות רוח הקודש בצורה בזויה, הם היוו עדות עלובה בתור שגריריו ותלמידיו של ישוע. מסיבה זו, שאול הקדיש להם קטע במכתבו שנועד להסביר את מהות המתנות הרוחניות ולהדריכם בשימוש נכון במתנות אלה.

מתוך הדגש המושׂם על אהבה (פרק יג) אנו למדים שגישה חיונית זו הייתה חסרה ביותר בין המאמינים בקורינתוס.

לפני ששאול מפרט את ייעוד מתנת הלשונות, הוא מתייחס למספר נושאים חשובים לא פחות:

א. פרק יא: סמכויות ומעמד הגבר והאישה בקהילה ולפני אלוהים; התנהגות נכונה בסעודת האדון.

ב. פרק יב: מתנות רוחניות — מהות ותכלית.

ג. פרק יג: אהבה — ללא אהבה בין אדם לחברו, שום עשייה למען האדון אינה ראויה בעיניו.

ד. פרק יד: מתנות הלשונות והנבואה — תכלית והדרכה לשימוש נכון בהן.

מהותן ותכליתן של מתנות רוח הקודש

הראשונה לקורינתים פרק יב:

1 בְּעִנְיַן הַמַּתָּנוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, אַחַי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם דָּבָר. 2 אַתֶּם יוֹדְעִים כִּי בְּעֵת הֱיוֹתְכֶם עוֹבְדֵי אֱלִילִים נִדַּחְתֶּם וְנִמְשַׁכְתֶּם אֶל אֱלִילִים אִלְּמִים. 3 וּבְכֵן אֲנִי מוֹדִיעַ לָכֶם: אֵין אִישׁ מְדַבֵּר בְּהַשְׁרָאַת רוּחַ אֱלֹהִים וְאוֹמֵר “יֵשׁוּעַ חֵרֶם הוּא!”; וְאֵין אִישׁ יָכוֹל לוֹמַר “יֵשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן” אֶלָּא בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. 4 אָמְנָם יֵשׁ מַתָּנוֹת שׁוֹנוֹת, אֲבָל הָרוּחַ הִיא אוֹתָהּ רוּחַ; 5 יֵשׁ תַּפְקִידִים שׁוֹנִים, אַךְ אוֹתוֹ אָדוֹן; 6 וְיֵשׁ פְּעֻלּוֹת שׁוֹנוֹת, אַךְ אוֹתוֹ אֱלֹהִים הוּא הַפּוֹעֵל הַכֹּל בַּכֹּל. 7 וּלְכָל אִישׁ נִתֶּנֶת הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ כְּדֵי לְהוֹעִיל. 8 לָזֶה נִתָּן עַל־יְדֵי הָרוּחַ דְּבַר חָכְמָה; לָזֶה נִתָּן דְּבַר דַּעַת עַל־פִּי אוֹתָהּ רוּחַ; 9 לָזֶה נִתֶּנֶת אֱמוּנָה עַל־יְדֵי אוֹתָהּ רוּחַ; לָזֶה מַתְּנוֹת הָרִפּוּי עַל־יְדֵי אוֹתָהּ רוּחַ; 10 לָזֶה יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת נִסִּים, לָזֶה נְבוּאָה, לָזֶה הַבְחָנָה בֵּין הָרוּחוֹת, לָזֶה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת וְלָזֶה פֵּרוּשׁ לְשׁוֹנוֹת; 11 וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ פּוֹעֶלֶת אוֹתָהּ רוּחַ אַחַת הַחוֹלֶקֶת כִּרְצוֹנָהּ לְכָל אִישׁ וָאִישׁ. 12 כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף הוּא אֶחָד וְאֵיבָרִים רַבִּים לוֹ, וְכָל אֵיבְרֵי הַגּוּף הֵם גּוּף אֶחָד אַף כִּי רַבִּים הֵם, כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ. 13 הֲרֵי בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד, יְהוּדִים כִּיוָנִים, עֲבָדִים כִּבְנֵי חוֹרִין, וְכֻלָּנוּ הֻשְׁקֵינוּ רוּחַ אַחַת. 14 וְאָכֵן אֵין הַגּוּף אֵיבָר אֶחָד אֶלָּא רַבִּים. 15 אִם תֹּאמַר הָרֶגֶל: “אֵינֶנִּי יָד, לָכֵן אֵינֶנִּי שַׁיֶּכֶת לַגּוּף”, הַאִם מִשּׁוּם כָּךְ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לַגּוּף? 16 וְאִם תֹּאמַר הָאֹזֶן: “אֵינֶנִּי עַיִן, לָכֵן אֵינֶנִּי שַׁיֶּכֶת לַגּוּף”, הַאִם מִשּׁוּם כָּךְ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לַגּוּף? 17 אִם הַגּוּף כֻּלּוֹ יִהְיֶה עַיִן, כֵּיצַד תִּהְיֶה שְׁמִיעָה? וְאִם כֻּלּוֹ יִהְיֶה אֵיבָר שְׁמִיעָה, כֵּיצַד יוּכַל לְהָרִיחַ? 18 אֲבָל אֱלֹהִים שָׂם אֶת הָאֵיבָרִים בַּגּוּף, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם עַל־פִּי רְצוֹן אֱלֹהִים. 19 וְאִלּוּ הָיוּ כֻּלָּם אֵיבָר אֶחָד, אֵיפֹה הַגּוּף? 20 וְהִנֵּה יֵשׁ אֵיבָרִים רַבִּים, אַךְ גּוּף אֶחָד. 21 הָעַיִן לֹא תּוּכַל לוֹמַר אֶל הַיָּד: “אֵין לִי צֹרֶךְ בָּךְ”; גַּם הָרֹאשׁ לֹא יוּכַל לוֹמַר אֶל הָרַגְלַיִם: “אֵין לִי צֹרֶךְ בָּכֶן”. 22 אַדְּרַבָּא, אֵיבְרֵי הַגּוּף שֶׁלִּכְאוֹרָה חַלָּשִׁים יוֹתֵר, הֵם הַנְּחוּצִים יוֹתֵר; 23 אֵיבְרֵי הַגּוּף הַנִּרְאִים לָנוּ נִקְלִים, אוֹתָם אָנוּ עוֹטְרִים בְּיֶתֶר כָּבוֹד; וְהָאֵיבָרִים שֶׁהֵם לְבשֶׁת לָנוּ זוֹכִים לְיֶתֶר כָּבוֹד. 24 לְעֻמַּת זֹאת, אֵיבָרֵינוּ הַהֲגוּנִים אֵינָם זְקוּקִים לָזֶה. אֱלֹהִים הִרְכִּיב אֶת הַגּוּף בְּאֹפֶן שֶׁנָּתַן כָּבוֹד רַב יוֹתֵר לְאֵיבָרִים נְטוּלֵי כָּבוֹד, 25 לְמַעַן לֹא תִּהְיֶה מַחֲלֹקֶת בַּגּוּף אֶלָּא שֶׁיִּדְאֲגוּ הָאֵיבָרִים זֶה לָזֶה; 26 וְאִם יִכְאַב אֵיבָר אֶחָד, כָּל הָאֵיבָרִים יִסְבְּלוּ אִתּוֹ; וְאִם יְכֻבַּד אֵיבָר אֶחָד, כָּל הָאֵיבָרִים יִשְׂמְחוּ אִתּוֹ.
27 אַתֶּם גּוּף הַמָּשִׁיחַ וְאֵיבָרָיו, אִישׁ אִישׁ לְפִי חֶלְקוֹ. 28 וּמֵהֶם הֵקִים אֱלֹהִים בַּקְּהִלָּה — רֵאשִׁית שְׁלִיחִים, שֵׁנִית נְבִיאִים, שְׁלִישִׁית מוֹרִים, אַחֲרֵי כֵן עוֹשֵׂי נִסִּים, אַחֲרֵי כֵן מַתְּנוֹת הָרִפּוּי, עֶזְרָה לַזּוּלַת, הַנְהָגָה, וּמִינֵי לְשׁוֹנוֹת. 29 הַאִם כֻּלָּם שְׁלִיחִים? הַאִם כֻּלָּם נְבִיאִים? כֻּלָּם מוֹרִים? כֻּלָּם עוֹשֵׂי נִסִּים? 30 הַאִם לְכֻלָּם מַתְּנוֹת הָרִפּוּי? הַאִם כֻּלָּם מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹת? כֻּלָּם מְבָאֲרֵי לְשׁוֹנוֹת? 31 וּבְכֵן הִשְׁתּוֹקְקוּ לַמַּתָּנוֹת הַחֲשׁוּבוֹת יוֹתֵר; עִם זֹאת אַרְאֶה לָכֶם דֶּרֶךְ נַעֲלָה בְּיוֹתֵר…

פרקים יב-יד מתייחסים למתנות הרוח. להלן החלוקה:

יב 11-1: מקור המתנות הרוחניות — רוח הקודש.
יב 31-12: רבגוניות ובכל זאת אחדות; מתנות שונות — רוח אלוהים אחד, מטרה אחת, גוף אחד.
יב 31 – יג 13: אהבה — המרכיב ההכרחי שאִתו כל מתנות הרוח פועלות בהצלחה.
יד 25-1: עליונות מתנת הנבואה על מתנת הלשונות; תנאים והנחיות לשימוש נכון במתנות.
יד 40-26: כללים ומגבלות לשימוש במתנות הנבואה והלשונות בבית אלוהים.

החל מפרק יב שאול השליח משיב (“אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם דָּבָר…”) על שאלות שנשאל על־ידי המאמינים בקורינתוס בעניין “הַמַּתָּנוֹת הָרוּחָנִיּוֹת”.

הוא עונה בהרחבה וביסודיות כדי להשליט סדר בכל הקשור לשימוש בלשונות בבית אלוהים.

רוח הקודש פעל בקרב המאמינים בקורינתוס; הם היו עדים ואף כלים לפעולות על־טבעיות. אבל לא כל בני הקהילה פעלו בהשראת רוח אלוהים, ולכן נוצר בלבול.

היה עליהם לדעת:

מה הן מתנות הרוח?

מי נותן את מתנות הרוח?

איך ניתן לזהות את המתחזים?

מה הם הכללים לשימוש נכון במתנות הרוח?

הראשונה לקורינתים יב 3-1:

הגדרה לשם הבחנה:

מה הן מתנות רוח הקודש … ומה אינו נמנה עמן?

מתנות רוחניות הן יכולות שמקורן באלוהים. הן ניתנות לכל מאמין בישוע במידה שונה, ותכליתן לאפשר לו לפעול ולשרת את אלוהים במסגרת הקהילה ולכבוד ישוע המשיח (רומים יב 8-4).

כל המאמינים בקורינתוס שבאו מרקע פגני היו בעבר עובדי אלילים. הם ביקרו במקדשי אלילים עד אשר התחילו להאמין בישוע. רובם, אם לא כולם, השתתפו בטכסים אליליים ואחרים שבמהלכם היו עדים לתופעות שונות ואף חוו בעצמם שיכרון חושים או התנהגות מוזרה שנגרמו על־ידי השפעת רוחות שטניות על האדם.

מצב של שיכרון חושים במהלך טכס אלילי נחשב לדרגה רמה של “רוחניות” והתפרש כסימן של קרבה יתרה לאלוהות. בשלב זה, האדם היה רוקד בתזזית ומדבר כמהופנט. הפעילות הפולחנית במקדשים כללה השתכרות ואף השתתפות באורגיות מיניות.*

* S. Angus, The Mystery-Religions and Christianity, Dover Publ., New York, 1975, pp. 100-101;
W. Barclay, The Letters to the Corinthians, Westminster Publ., Philadelphia, 1975, p. 3

שאול מזכיר למאמינים מקורינתוס את עברם האפל — מה עשו וכיצד התנהגו לפני שרוח אלוהים הוליד אותם מחדש במישור הרוחני: “לפני שאלוהים הסיר את עיוורונכם הרוחני, נמשכתם לאלילים — פרי מחשבת האדם הנמצא תחת השפעת שדים. אלילים אלה אינם חיים באמת. זיכרו את מעשיכם הפסולים בעבר! דעו לכם כי מהרגע שאדם נושע, הוא אינו יכול לחזור ולעשות את דברי הבלע שהיו חלק מחייו כעובד אלילים” (ראה אפסים ב).

חלק מהמאמינים פשוט אימצו את דרך הפולחן שהיו רגילים אליה עוד בהיותם עובדי אלילים. הם התנהגו באסיפות הקהילה כפי שפעלו בעבר במקדשי האלילים.

שאול מסביר להם באופן חד־משמעי שמנהגיהם האליליים מן העבר אינם יכולים להימשך בחייהם ובקהילה. זו אינה דרכו של אלוהים ולפיכך היא אינה מכבדת את ישוע המשיח.

ניתן להבין מדבריו של שאול השליח שהתרחשו דברים מטרידים ביותר בקהילה בקורינתוס. בתוך הקהל היו אנשים שלטענתם האמינו בישוע, אך בפועל מעולם לא נושעו.

הם התנהגו באסיפות הקהילה כפי שהיו רגילים להתנהג במקדשי האלילים. תחת השפעת שדים ורוחות רעות הם קיללו את ישוע, השמיעו מילים איומות נגד אלוהים וסתרו במעש ובאומר את הכתוב בדברו.

תוך כדי כך הם טענו שמעשיהם ודבריהם נובעים מהשפעת רוח הקודש, דבר שנותן להם תוקף של נבואה והוראה מאת אלוהים. אנשים אלה לא השתמשו בכתבי הקודש כקנה מידה. הם העדיפו לזהות ולהעריך מתנות רוחניות על־פי חוויותיהם הרגשיות ולפי מידת ה"על־טבעיוּת" שהתלוותה לתופעות אלה.

רוח הקודש לעולם לא ידיח איש לחטא ולא יגרום לאדם כלשהו, בין אם הוא נושע בין אם לאו, לקלל, לומר מילה רעה נגד אלוהים או לשקר. מסיבה זו, שאול השליח אומר להם: “אֵין אִישׁ מְדַבֵּר בְּהַשְׁרָאַת רוּחַ אֱלֹהִים וְאוֹמֵר: יֵשׁוּעַ חֵרֶם הוּא!” מי שאומר מילים כאלה — בהכרה או מתוך שיכרון חושים — חייב להבין שאינו מדבר בהשראת רוח אלוהים, אלא בהשפעת השטן ושדיו.

לעומת זאת, מילים המאשרות את אלוהותו של ישוע המשיח נובעות מהשראת רוח אלוהים (מעשי השליחים ב 36; רומים י 10-9; אפסים א 21-20; פיליפים ב 11-9).

מה שאדם אומר על אודות ישוע המשיח מהווה מבחן להיותו תחת השפעת רוח הקודש או רוח רעה (הראשונה ליוחנן ד 3-2, ה 8-6).

מתנות שונות — מטרה אחת

הראשונה לקורינתים יב 13-4:

4 אָמְנָם יֵשׁ מַתָּנוֹת שׁוֹנוֹת, אֲבָל הָרוּחַ הִיא אוֹתָהּ רוּחַ; 5 יֵשׁ תַּפְקִידִים שׁוֹנִים, אַךְ אוֹתוֹ אָדוֹן; 6 וְיֵשׁ פְּעֻלּוֹת שׁוֹנוֹת, אַךְ אוֹתוֹ אֱלֹהִים הוּא הַפּוֹעֵל הַכֹּל בַּכֹּל. 7 וּלְכָל אִישׁ נִתֶּנֶת הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ כְּדֵי לְהוֹעִיל. 8 לָזֶה נִתָּן עַל־יְדֵי הָרוּחַ דְּבַר חָכְמָה; לָזֶה נִתָּן דְּבַר דַּעַת עַל־פִּי אוֹתָהּ רוּחַ; 9 לָזֶה נִתֶּנֶת אֱמוּנָה עַל־יְדֵי אוֹתָהּ רוּחַ; לָזֶה מַתְּנוֹת הָרִפּוּי עַל־יְדֵי אוֹתָהּ רוּחַ; 10 לָזֶה יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת נִסִּים, לָזֶה נְבוּאָה, לָזֶה הַבְחָנָה בֵּין הָרוּחוֹת, לָזֶה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת וְלָזֶה פֵּרוּשׁ לְשׁוֹנוֹת; 11 וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ פּוֹעֶלֶת אוֹתָהּ רוּחַ אַחַת הַחוֹלֶקֶת כִּרְצוֹנָהּ לְכָל אִישׁ וָאִישׁ. 12 כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף הוּא אֶחָד וְאֵיבָרִים רַבִּים לוֹ, וְכָל אֵיבְרֵי הַגּוּף הֵם גּוּף אֶחָד אַף כִּי רַבִּים הֵם, כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ. 13 הֲרֵי בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד, יְהוּדִים כִּיוָנִים, עֲבָדִים כִּבְנֵי חוֹרִין, וְכֻלָּנוּ הֻשְׁקֵינוּ רוּחַ אַחַת.

חשוב לציין שמתנות הרוח אינן זהות לכישרונות טבעיים. מדובר ביכולות הניתנות על־ידי רוח הקודש באופן על־טבעי לכל מאמין (פסוקים 7, 11).

באמצעות יכולות אלו המאמינים עוזרים זה לזה ומשרתים את האדון במסגרת הקהילה באופן המפאר את אלוהים.

ישנן מתנות רוח המביעות כוח על־טבעי (כגון דיבור בלשונות), ואחרות שבהן הכוח העל־טבעי אינו בולט, ולכן הן נראות ככישרון טבעי.

שמעון כיפא מחלק את מתנות רוח הקודש לקטגוריות של שירות ודיבור:

הראשונה לפטרוס ד 11-10:

10 אִישׁ אִישׁ כְּפִי הַמַּתָּנָה אֲשֶׁר קִבֵּל יְשָׁרֵת בָּהּ בְּקִרְבְּכֶם, כְּסוֹכְנִים טוֹבִים עַל חַסְדּוֹ רַב־הַפָּנִים שֶׁל אֱלֹהִים. 11 אִישׁ כִּי יְדַבֵּר, אִמְרֵי אֱלֹהִים יְדַבֵּר; אִישׁ כִּי יְשָׁרֵת, יַעֲשֶׂה זֹאת מִתּוֹךְ הַכֹּחַ שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים; וְזֹאת לְמַעַן יְכֻבַּד הָאֱלֹהִים בַּכֹּל דֶּרֶךְ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר לוֹ הַכָּבוֹד וְהַגְּבוּרָה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. אָמֵן.

… ושאול השליח מלמד כי מתנות הרוח נועדו להכשיר את המאמינים לעבודת השירות, לבניית גוף המשיח:

אפסים ד 7, 16-11:

7 אֲבָל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ הָעֳנַק חֶסֶד כְּפִי הַמִּדָּה שֶׁהֶעֱנִיק לוֹ הַמָּשִׁיחַ … 11 וְהוּא נָתַן אֶת אֵלֶּה לִהְיוֹת שְׁלִיחִים, אֶת אֵלֶּה נְבִיאִים, אֶת אֵלֶּה מְבַשְֹרִים, וְאֶת אֵלֶּה רוֹעִים וּמוֹרִים, 12 כְּדֵי לְהַכְשִׁיר אֶת הַקְּדוֹשִׁים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁרוּת, לִבְנִיַּת גּוּף הַמָּשִׁיחַ, 13 עַד כִּי נַגִּיעַ כֻּלָּנוּ אֶל אַחְדוּת הָאֱמוּנָה וְאַחְדוּת יְדִיעַת בֶּן־הָאֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם הַשָּׁלֵם, אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ. 14 וְכָךְ לֹא נִהְיֶה עוֹד יְלָדִים נִדָּפִים וּמִטַּלְטְלִים בְּרוּחַ שֶׁל כָּל תּוֹרָה הַמּוּפֶצֶת עַל־יְדֵי בְּנֵי אָדָם בְּעָרְמָה וּבְתַרְמִית כְּדֵי לְהַטְעוֹת, 15 אֶלָּא נְדַבֵּר אֶת הָאֱמֶת בְּאַהֲבָה וְנִגְדַּל בְּכָל דָּבָר אֱלֵי הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הוּא הָרֹאשׁ, 16 וְעַל־יָדָיו כָּל הַגּוּף מָרְכָּב וּמִתְחַבֵּר בְּאֶמְצָעוּת כָּל קֶשֶׁר מְסַיֵּעַ, בְּהֶתְאֵם לַפְּעֻלָּה הַמְיֻעֶדֶת לְכָל אֵיבָר וְאֵיבָר, כְּדֵי שֶׁיִּגְדַּל הַגּוּף וְיִבָּנֶה בְּאַהֲבָה.

הרשימה

להלן רשימת מתנות הרוח לפי הכתוב באיגרת הראשונה לקורינתים יב 10-8; רומים יב 8-6; אפסים ד 16-11:

חכמה, דעת, אמונה, ריפוי, יכולת לעשות נסים, נבואה, הבחנה בין הרוחות, לשונות, פירוש לשונות, הנהגה, עזרה לזולת-שירות, הוראה-לימוד, עידוד, נתינה, גמילות חסדים-רחמים, שליחים, מבשרים, רועים-מורים.

רוח הקודש מחליט מה לתת — ולמי

רוח הקודש הוא אישיות אלוהית, הוויה של האלוהים האחד. הוא מחלק כרצונו את מתנותיו למאמינים בישוע.

לכל מאמין מובטחת לפחות מתנת רוח אחת, אך לא לכולם ניתנה אותה המתנה. אפשרי בהחלט שלמאמין יהיו מספר מתנות רוחניות, אך אין אדם רגיל שניתנו לו כל מתנות הרוח; זכות זו היא של אלוהים בלבד (הראשונה לקורינתים יב 30-27). אף־על־פי שלכולנו מתנות שונות ומגוונות, מטרתן היא לבנות נכונה את גוף המשיח ולפאר את אלוהים.

כתבי הקודש מציגים את הקהילה כגוף: כפי שבגוף אחד איברים רבים ושונים הפועלים יחדיו למענו, כך כל המתנות הרוחניות — למרות הגיוון והשוני ביניהן — פועלות כולן לטובתו ולתפארתו של אלוהים; בדיוק כפי שהיד אינה פועלת רק לעצמה, אלא לטובת הגוף. כשכולם עושים את רצון האלוהים באמונה ובאהבה, התוצאה תהיה בניית הגוף, הקהילה.

כאמור, רוח הקודש הוא המקור לכל המתנות הרוחניות והוא נותן אותן לתלמידי ישוע על־פי רצונו. המאמין אינו יכול לבחור לעצמו מתנות רוח מתוך “תפריט המתנות הרוחניות”.

שאול חוזר על עובדה זו מספר פעמים, וזאת על מנת…

להדגיש את הנקודה החלשה בקהילת קורינתוס,

להנחות את המאמינים לסור מדרכם הרעה והאלילית,

לאמץ בחייהם את דרכו של אלוהים.

מוטל על המאמין להתפלל ולבקש מאלוהים שיראה לו איזו מתנה רוח הקודש נתן לו. אלוהים, בחסדו ובנאמנותו, ינחה את המאמין, והברכה השלמה תבוא עליו כאשר ישרת את גוף המשיח באמצעות מתנות הרוח שקיבל.

כאשר משיחיים מתעקשים לשרת בגוף המשיח בתחומים שבהם לא קיבלו מתנות רוחניות, התוצאה היא חיכוך מיותר המוביל לצער, סכסוכים, חוסר ברכה ועדות לקויה.

מילון מונחים

בפסוקים 10-8 באיגרת הראשונה לקורינתים יב, שאול מפרט רשימה של מתנות רוח. נציין ונסביר בקיצור כל אחת מהן:

חכמה

היכולת להבין את דבר אלוהים, לדעת את רצונו וליישם בדרך נכונה ובהצלחה את הלקח בחיי היומיום (מתי יא 19, יג 54; מרקוס ו 2; לוקס ז 35; מעשי השליחים ו 10; יעקב א 5, ג 13, 17; השנייה לפטרוס ג 15). תכלית המתנה הרוחנית הזו הנה הבנה והפנמה של בשורת הישועה שאלוהים נתן דרך בנו ישוע המשיח (ראה גם משלי ח).

דעת

היכולת להבין לעומק את נסתרות האלוהים ואת משמעות דברו, יחד עם היכולת לבטא אותן (רומים טז 25; אפסים ג 3; קולוסים א 26, ב 2, ד 3; הראשונה לקורינתים יג 2).

מתנת הדעת מתבטאת בהבנת האמת. מתנת החכמה מתבטאת ביישום הדעת במקרים הרלוונטים ובחיי היומיום.

אמונה

שאול אינו מתכוון לאמונה שדרכה כל מאמין נושע, שהרי כל המאמינים קיבלוה ונושעו על ידה. כוונתו להכרה עמוקה ובוטחת באלוהים ובדברו העומדת למאמין בעת מצוקה, רדיפה ובמצב בו הוא נדרש למסור את חייו למען קידוש שם אלוהים (מתי יז 20). מתנה רוחנית זו מתבטאת בנאמנות מוחלטת במילוי רצון אלוהים (מעשי השליחים כז 24-22; רומים ד 20; עברים יא 10-7, 23).

ריפוי

היכולת לרפא כדי להוכיח את אמיתות דבר הבשורה. יכולת זו ניתנה לשליחים כדי לאמת את הבשורה שבפיהם (מתי ח 17-16, י 1; לוקס י 9; מעשי השליחים ח 7-5; השנייה לקורינתים יב 12; עברים ב 4-3). ראה הרחבת הנושא בפרק “מתנת הריפוי”.

נסים

יכולת לחולל מעשים על־טבעיים, וכך להצביע באופן ברור על מעורבות אלוהים בנעשה.

גם מתנה זו ניתנה כדי לאמת את מסר הישועה שבפי תלמידי ישוע הראשונים. ישוע חולל את הנס הראשון בחתונה “בְּקָנָה אֲשֶׁר בַּגָּלִיל”. בדרך זו הראה את כבודו כדי שתלמידיו יאמינו בו (יוחנן ב 11, כ 31-30; מעשי השליחים ב 22). ישוע החל לחולל נסים רק עם תחילת פעילותו הציבורית כמשיח ולא לפני כן. ראה הרחבת הנושא בפרק “אותות ונסים”.

נבואה

היכולת (כפי שהיא מתבטאת אצל נביאי התנ”ך) להכריז מסר מאלוהים לאדם, לעם או לכלל העמים.

לפני שכתבי הקודש הושלמו היה מקום לנביאים כמו ישעיהו וירמיהו — נביאי אלוהים אשר דברם מחייב את כל בני האדם.

לאחר שכתבי הקודש הושלמו ונחתמו וכל תכניתו של אלוהים עבור האנושות מפורטת בדברו הכתוב, אין יותר צורך בנביאים שכאלו.

למרות זאת, אלוהים פועל בחיי ילדיו גם היום. הוא עונה לתפילותינו ומנחה אותנו בדרך הנכונה. אלוהים מעניק לנו חכמה והארה כדי “לקרוא” נכונה אירועים, להבין את דבריהם של נביאי התנ”ך, ללמד אותם בבהירות, ולקבוע את מהלך חיינו והחלטותינו בהתאם.

ההיסטוריה מלמדת שמעולם לא היו יותר מדי נביאי אמת בזמן נתון כלשהו. ההפך הוא הנכון: דיווח בתנ”ך על ריבוי נביאים בפרק זמן מסוים מתקשר תמיד לנביאי שקר (ראה מלכים־א יח 19; דברי הימים־ב יח 7-4).

לאור זאת, “נבואה” ברשימה של שאול בפרק יב היא היכולת (הניתנת מאת רוח הקודש) לומר את דבר אלוהים בבירור ובעוז כדי לעודד, לבנות ולנחם, ולא בהכרח כדי להציג נבואות חדשות בנוגע לעתיד (הראשונה לקורינתים יד 3).

הבחנה בין הרוחות

היכולת להבחין מתי אדם מדבר בשם אלוהים ובהתאם לדברו, ומתי נשמעים דבריו של מתחזה או מורה שקר המוּנע על־ידי השטן (יוחנן ח 44; השנייה לקורינתים יא 15-14; הראשונה ליוחנן ד 1; השנייה ליוחנן 10; התגלות ב 2, 22-20).

הדרך היחידה והאמינה להבחין בין דובר אמת לדובר שקר היא להשוות את הנאמר לכתוב בדבר אלוהים. ההבחנה הקובעת אינה מתבססת על רגש פנימי או על דברים כמו מוצאו ומעמדו של הדובר, אלא על הכתוב בדבר אלוהים (מעשי השליחים יז 11). מורי שקר יתקשו לבסס את מעמדם ולהפיץ את תורתם בקהילה שבה דבר אלוהים נחשב לאמת מוחלטת ומושׂם דגש על לימוד יסודי של הכתובים.

דיבור בלשונות

היכולת של מאמין משיחי לדבר בשפה מדוברת וקיימת — אותה לא למד מעולם (מעשי השליחים ב 11).

פירוש לשונות

היכולת של מאמין ללמוד שפות באופן כישרוני במיוחד. בעלי מתנה רוחנית זו מוכרים בקהילותיהם כדוברי שפות שונות (הראשונה לקורינתים יד 28-27).

שים לב! לא כל מתנת רוח היא מתנה הנראית על פניה מיד כתופעה על־טבעית. לאלו שניחנו במתנת ההוראה נדרשות לעתים גם שנים רבות של למידה על מנת להגיע למרב התועלת בשרתם את אלוהים.

רוח הקודש יוצר אחדות

בפסוק 13 באיגרת הראשונה לקורינתים יב שאול אומר:

“הֲרֵי בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד, יְהוּדִים כִּיוָנִים, עֲבָדִים כִּבְנֵי חוֹרִין, וְכֻלָּנוּ הֻשְׁקֵינוּ רוּחַ אַחַת.”

הקהילה — גופו הרוחני של ישוע — מורכבת ממאמינים בני כל העמים וכל המעמדות שנטבלו על־ידי המשיח ברוח הקודש (מתי ג 11; גלטים ג 29-26; אפסים ב 22-11).

נדגיש זאת שוב ליתר דיוק:

רוח אלוהים הוא רוח אחד, שחי ופועל בכל המאמינים;

לכל המאמינים תכלית זהה;

… והתוצאה:

כולנו גוף אחד — גוף המשיח (מעשי השליחים ח 17, י 45-44, יא 17-15).

מאחר ואחדות זו היא עובדה, נדרש מכל המאמינים בישוע שנטבלו ברוח הקודש להפגין בחייהם בדיוק את מה שהמילה “אחדות” אומרת — להיות מאוחדים (יוחנן יז 23-20).

אף־על־פי שהמאמינים בישוע מפוזרים בארצות שונות ובאין ספור יישובים ברחבי העולם, הם מחויבים להתאסף באחדות, כגוף אחד (במסגרת קהילה מקומית) בכל מקום בו הם נמצאים, ולפעול יחד כדי לקדם את מימוש תכניתו ורצונו של אלוהים בעולם.

כאשר אדם נושע, אלוהים משכין בו את מלוא רוח הקודש. במילים אחרות: גופו של המאמין הופך למשכנו של רוח הקודש (הראשונה לקורינתים ג 16, ו 19; אפסים א 14-13; השנייה לקורינתים א 22; קולוסים ב 10-9).

המאמין נדרש למסור את כל כולו להגשמת רצון אלוהים, כפי שרוח אלוהים מנחה אותו (רומים יב 1; גלטים ב 20; אפסים ה 18).

ישועתנו נתנה לנו את כל שאנו זקוקים לו מבחינה רוחנית. תפקידנו עתה הוא להאמין ולציית. תוך כדי כך נמצא את עצמנו כ”צופים פעילים” — פועלים במלוא המרץ, ובו זמנית רואים בפליאה את פעולת אלוהים בחיינו.

לא מתחרים — תומכים!

מפסוק 14 עד סוף פרק יב שאול משתמש בגוף האדם כמשל לשיתוף פעולה מושלם. הוא מבהיר ומדגיש איך כל איבר חיוני לתפקוד בריא ותקין של הגוף כולו.

על־פי דברי השליח, אחדות המושתתת על אמונה ואהבה היא חובה על המאמינים, מכיוון שרק כך תוכל הקהילה להציג בנאמנות את המשיח לעולם; רק בדרך זו תזכה לברכה שהמשיח רוצה להעניק לילדיו.

הראשונה לקורינתים יב 31-14:

14 וְאָכֵן אֵין הַגּוּף אֵיבָר אֶחָד אֶלָּא רַבִּים. 15 אִם תֹּאמַר הָרֶגֶל: “אֵינֶנִּי יָד, לָכֵן אֵינֶנִּי שַׁיֶּכֶת לַגּוּף”, הַאִם מִשּׁוּם כָּךְ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לַגּוּף? 16 וְאִם תֹּאמַר הָאֹזֶן: “אֵינֶנִּי עַיִן, לָכֵן אֵינֶנִּי שַׁיֶּכֶת לַגּוּף”, הַאִם מִשּׁוּם כָּךְ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לַגּוּף? 17 אִם הַגּוּף כֻּלּוֹ יִהְיֶה עַיִן, כֵּיצַד תִּהְיֶה שְׁמִיעָה? וְאִם כֻּלּוֹ יִהְיֶה אֵיבָר שְׁמִיעָה, כֵּיצַד יוּכַל לְהָרִיחַ? 18 אֲבָל אֱלֹהִים שָׂם אֶת הָאֵיבָרִים בַּגּוּף, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם עַל־פִּי רְצוֹן אֱלֹהִים. 19 וְאִלּוּ הָיוּ כֻּלָּם אֵיבָר אֶחָד, אֵיפֹה הַגּוּף? 20 וְהִנֵּה יֵשׁ אֵיבָרִים רַבִּים, אַךְ גּוּף אֶחָד. 21 הָעַיִן לֹא תּוּכַל לוֹמַר אֶל הַיָּד: “אֵין לִי צֹרֶךְ בָּךְ”; גַּם הָרֹאשׁ לֹא יוּכַל לוֹמַר אֶל הָרַגְלַיִם: “אֵין לִי צֹרֶךְ בָּכֶן”. 22 אַדְּרַבָּא, אֵיבְרֵי הַגּוּף שֶׁלִּכְאוֹרָה חַלָּשִׁים יוֹתֵר, הֵם הַנְּחוּצִים יוֹתֵר; 23 אֵיבְרֵי הַגּוּף הַנִּרְאִים לָנוּ נִקְלִים, אוֹתָם אָנוּ עוֹטְרִים בְּיֶתֶר כָּבוֹד; וְהָאֵיבָרִים שֶׁהֵם לְבשֶׁת לָנוּ זוֹכִים לְיֶתֶר כָּבוֹד. 24 לְעֻמַּת זֹאת, אֵיבָרֵינוּ הַהֲגוּנִים אֵינָם זְקוּקִים לָזֶה. אֱלֹהִים הִרְכִּיב אֶת הַגּוּף בְּאֹפֶן שֶׁנָּתַן כָּבוֹד רַב יוֹתֵר לְאֵיבָרִים נְטוּלֵי כָּבוֹד, 25 לְמַעַן לֹא תִּהְיֶה מַחֲלֹקֶת בַּגּוּף אֶלָּא שֶׁיִּדְאֲגוּ הָאֵיבָרִים זֶה לָזֶה; 26 וְאִם יִכְאַב אֵיבָר אֶחָד, כָּל הָאֵיבָרִים יִסְבְּלוּ אִתּוֹ; וְאִם יְכֻבַּד אֵיבָר אֶחָד, כָּל הָאֵיבָרִים יִשְׂמְחוּ אִתּוֹ. 27 אַתֶּם גּוּף הַמָּשִׁיחַ וְאֵיבָרָיו, אִישׁ אִישׁ לְפִי חֶלְקוֹ. 28 וּמֵהֶם הֵקִים אֱלֹהִים בַּקְּהִלָּה — רֵאשִׁית שְׁלִיחִים, שֵׁנִית נְבִיאִים, שְׁלִישִׁית מוֹרִים, אַחֲרֵי כֵן עוֹשֵׂי נִסִּים, אַחֲרֵי כֵן מַתְּנוֹת הָרִפּוּי, עֶזְרָה לַזּוּלַת, הַנְהָגָה, וּמִינֵי לְשׁוֹנוֹת. 29 הַאִם כֻּלָּם שְׁלִיחִים? הַאִם כֻּלָּם נְבִיאִים? כֻּלָּם מוֹרִים? כֻּלָּם עוֹשֵׂי נִסִּים? 30 הַאִם לְכֻלָּם מַתְּנוֹת הָרִפּוּי? הַאִם כֻּלָּם מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹת? כֻּלָּם מְבָאֲרֵי לְשׁוֹנוֹת? 31 וּבְכֵן הִשְׁתּוֹקְקוּ לַמַּתָּנוֹת הַחֲשׁוּבוֹת יוֹתֵר; עִם זֹאת אַרְאֶה לָכֶם דֶּרֶךְ נַעֲלָה בְּיוֹתֵר …

בפסוקים 21-14 שאול מתאר באופן ברור והגיוני את הצורך באחדות בקהילה המקומית בפרט, ובגוף המשיח בכלל.

כמו שהיד אינה יכולה להצטער שהיא יד ולעולם לא תהיה איבר אחר בגוף, כך גם כל מאמין חייב לתפקד תוך כדי שימוש במתנה הרוחנית שקיבל מאלוהים ולא לבזבז את חייו בשאיפה לדברים שאלוהים לא קבע עבורו.

שאול מבהיר שכל מאמין הוא חשוב, ממש כפי שכל איבר בגוף הוא חשוב. כמו ש”הָעַיִן לֹא תּוּכַל לוֹמַר אֶל הַיָּד: אֵין לִי צֹרֶךְ בָּךְ”, כך אף אחד מאתנו אינו יכול ואינו רשאי לחשוב שהוא חשוב יותר מאח אחר לאמונה. כולנו זקוקים זה לזה כדי להראות עדות שלמה ואמיתית לפעולת אלוהים בחיינו ובעולם.

כפי שלא כל האיברים בגוף האדם זהים (למעשה, אם תשווה את יד ימין ליד שמאל, מתברר כי אינן זהות), כך כל מאמין שונה מרעהו והוטל עליו תפקיד שונה בקהילה.

המאמינים בקהילת קורינתוס התגאו והתחרו ביניהם על חשיבות מתנותיהם.

אכן קיימות מתנות רוח הבולטות יותר מאחרות, אך גישת כל המאמינים צריכה להיות אחת ויחידה: מתנותינו ויכולותינו ניתנו לנו על־ידי אלוהים — ומטרתן לשרתו בענווה ובחריצות. תחרות בין מאמינים או השפלת בעל מתנה רוחנית הנראית “נחותה”, הן דרך החטא של השטן, ואסור שאלה השייכים לגוף המשיח ינהגו כך.

עדיין לא ברור? — הנה עוד דוגמה…

בפסוקים 26-22 שאול שוב מסביר את ההיגיון שבדבריו לאור מבנה גוף האדם:

למעיים ולשאר האיברים הפנימיים אין יופי (ואף לא מדיפים ריח טוב!); הם נתפסים כאיברים “נטולי כבוד”. אך האם מישהו מאִתנו יכול לדמיין את חיי האדם ללא איברים אלו? האם מישהו היה מעוניין לחיות עם פצע במעיים, כבד מדמם או אבן בכליה?

אף־על־פי שאיברים אלו נראים נטולי כבוד, כל גופנו יכאב, ייחלש ואף ימות אם אחד מהם ייפגע. אנו עושים כל מה שביכולתנו כדי להבטיח את שלומם.

כפי שכל האיברים תלויים זה בזה כדי לפעול בשלמות וביעילות, כך כל המאמינים — בקהילה המקומית בפרט ובגוף האדון בכלל — צריכים לכבד ולאהוב זה את זה ולפעול יחד באווירה של תמיכה ועזרה הדדית.

כפי שאלוהים לא ברא איברים מיותרים בגוף האדם, כך גם אין מתנה רוחנית מיותרת!

ישנם איברים חיוניים יותר ואחרים — פחות, אך כולם חשובים ונחוצים לפעולה מושלמת של גוף המשיח.

היחס ורמת הטיפול שבני הקהילה מעניקים לאלו הנראים “פחותי ערך” מעידים על דרגת בגרותם הרוחנית (פיליפים ב 8-1).

בגרותם הרוחנית של המאמינים בקהילת קורינתוס הייתה נמוכה ביותר.

חשוּב פחות … חשוּב יותר

והחשוב באמת חסר!

מפסוק 28 עד סוף הפרק, השליח מונה חלק ממתנות הרוח לפי חשיבותן (ראשית… שנית… שלישית… ואחרי כן…).

מטרתו אינה להדגיש את חשיבותן השונה של מתנות רוח מסוימות, אלא להוכיח למאמינים שבקורינתוס את חוסר בגרותם הרוחנית. הם רדפו אחר מתנות שמפגינות כוח על־טבעי (כמו הדיבור בלשונות), אף־על־פי שלפי המדד האלוהי מתנות אלו חשובות פחות.

שאול מבהיר שאלוהים לא בחר בכל המאמינים להיות שליחים, נביאים, מורים או מרפאים. באותה מידה הוא מעולם לא התכוון לתת, ולא נתן, לכל המאמינים את מתנת הלשונות.

השליח מדגיש אמת זו בסדרת שאלות רטוריות (פסוקים 30-29). התשובה לכל אחת מהשאלות מובנת מאליה, והיא: לא!

לכן, במקום להתחרות ביניכם ולנסות לפעול בתחומים שאלוהים לא יעד לכם, אנא התפללו ובקשו מאלוהים לדעת איזו מתנת רוח הוא נתן לכם!

למאמינים מקורינתוס לא חסרה אף אחת מהמתנות הרוחניות. כולן היו קיימות. אולם הדבר החשוב ביותר היה חסר: “אהבה” — המרכיב המאפשר לכל המתנות הרוחניות לפעול בהרמוניה מושלמת. הרי ללא אהבה לעולם לא יכול כבוד המשיח להיראות דרכם (ראה גם בשורת יוחנן יג 35-34).

בפרק הבא באיגרתו מסביר שאול מהי אהבה ועד כמה היא חשובה.

פרק האהבה

הראשונה לקורינתים פרק יג:

1 אִם בִּלְשׁוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כִּנְחשֶׁת הוֹמָה אוֹ כִּמְצִלְתַּיִם רוֹעֲשִׁים. 2 אִם תִּהְיֶה לִי מַתַּת הַנְּבוּאָה וְאֵדַע כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַשִֹיג כָּל הַדַּעַת; וְאִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם, וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס.

3 אִם אֲחַלֵּק אֶת כָּל רְכוּשִׁי לִצְדָקָה וְגַם אֶתֵּן אֶת גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין בִּי אַהֲבָה — לֹא יוֹעִיל לִי דָּבָר. 4 הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵֹא; 5 הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. 6 הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. 7 הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל.

8 הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם, אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה, לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה, דַּעַת תִּבָּטֵל; 9 כִּי חֶלְקִית הִיא יְדִיעָתֵנוּ וּבְאֹרַח חֶלְקִי מִתְנַבְּאִים אָנוּ, 10 אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי. 11 בִּהְיוֹתִי יֶלֶד דִּבַּרְתִּי כְּיֶלֶד, הֵבַנְתִּי כְּיֶלֶד, חָשַׁבְתִּי כְּיֶלֶד. כְּשֶׁהָיִיתִי לְאִישׁ שַׂמְתִּי קֵץ לְדִבְרֵי הַיַּלְדוּת. 12 עַכְשָׁו רוֹאִים אָנוּ בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל, אֲבָל אָז — פָּנִים אֶל פָּנִים. עַכְשָׁו יְדִיעָתִי חֶלְקִית, אֲבָל אָז אַכִּיר כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מֻכָּר. 13 אַךְ כָּעֵת עוֹמְדוֹת שָׁלשׁ אֵלֶּה: אֱמוּנָה, תִּקְוָה, אַהֲבָה; וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן — אַהֲבָה.

פרק ד

מתנות הלשונות והנבואה — הדרכה לשימוש נכון

… מתוך האיגרת הראשונה לקורינתים פרק יד

הראשונה לקורינתים יד 4-1:

1 רִדְפוּ אַהֲבָה וְהִשְׁתּוֹקְקוּ לְמַתָּנוֹת רוּחָנִיּוֹת, וּבְעִקָּר שֶׁתִּתְנַבְּאוּ. 2 הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן אֵינוֹ מְדַבֵּר לַאֲנָשִׁים אֶלָּא לֵאלֹהִים; אִישׁ אֵינֶנּוּ מֵבִין אוֹתוֹ, כִּי בְּרוּחַ הוּא מְבַטֵּא סוֹדוֹת. 3 אֲבָל הַמִּתְנַבֵּא מַשְׁמִיעַ לַאֲנָשִׁים דְּבָרִים שֶׁתַּכְלִיתָם לִבְנוֹת, לְעוֹדֵד וּלְנַחֵם. 4 הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן בּוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ; הַמִּתְנַבֵּא בּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה.

על מנת להבין את רגשותיו של שאול כאשר כתב את פרק יד, חובה לקרוא ולהבין את פרקים יב-יג.

נקודת המוצא היא: “רִדְפוּ אַהֲבָה!”

אם עלינו “לרדוף” משהו, חשוב מאוד שנדע בדיוק מה הוא! לכן…

מהי אהבה?

אהבה היא לתת מבלי לצפות לקבל דבר בתמורה; היא נתינה ברמה של הקרבה עצמית:

הראשונה לקורינתים יג 7-4:

4 הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵֹא; 5 הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. 6 הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. 7 הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל.

האחים בקהילת קורינתוס התמקדו בעצמם ולא השכילו להבין ש”לאהוב” משמעו לתת ולהחשיב את אחי ואחותי כקודמים לי.

“רִדְפוּ אַהֲבָה” — הפסיקו לחפש רק את טובתכם האישית, פעלו עבור האחרים באותה אהבה והתלהבות שהייתם משקיעים למען עצמכם. הפסיקו לחשוב שיש תחרות בגוף המשיח, התחילו להיות רגישים לצורכי אחיכם, הביטו סביב והושיטו יד על מנת לעזור זה לזה!

לא לחינם ישוע אמר לתלמידיו (יוחנן יג 35-34):

“… אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. בָּזֹאת יֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם.”

הלקח הזה היה נכון לקהילת קורינתוס, והוא נכון לכל קהילה היום:

האם אנו רגישים לצורכי החלשים שבינינו?

האם אנו מוכנים לוותר על דבר יקר או חשוב למען אח או אחות?

שאול אומר לקוראיו: “הִשְׁתּוֹקְקוּ לְמַתָּנוֹת רוּחָנִיּוֹת, וּבְעִקָּר שֶׁתִּתְנַבְּאוּ.”

מה הן מתנות רוחניות?

כבר הגדרנו זאת בפרק ג, אך מאחר ש”שינון הוא אֵם הלמידה”, הבה נחזור על כך:

מתנות רוחניות הן היכולות שרוח הקודש מעניק למאמינים הנושעים כדי שישרתו בעזרתן את אלוהים במסגרת גוף המשיח — הקהילה (ראה הראשונה לקורינתים פרק יב).

הגדרה פשוטה זו היא היסוד שעליו נבנה את התשובות הבאות:

מדוע שאול רוצה שהמאמינים ישאפו בעיקר להתנבא?

התשובה נמצאת בפסוק 3: המתנבא משמיע דברים שתכליתם…

לבנות,

לעודד (למילה במקור היווני יש גם משמעות של “להוכיח” — כלומר, לעודד ולדרבן לעשות את הדבר הנכון),

לנחם.

אם כן, מתנת הנבואה מבטאת באופן מעשי את משמעות ה”אהבה” שהייתה חסרה כל כך באותה קהילה.

לאורך הפרק שאול חוזר על המילה “לבנות” שבע פעמים כדי להדגיש את המטרה לשמה נועדו מתנות הרוח — לבנות!

למה הכוונה במילה “להתנבא”?

לאחר שהבנו מהי השפעתה של מתנת הנבואה, הבה נקבע מהו שימוש נכון במתנה זו, ומה לא נחשב בגדר שימוש נכון בה.

יש לזכור שבעת כתיבת האיגרת טרם נחתם ספר הברית החדשה. נבואות חדשות עדיין יכלו להינתן (כך אכן קרה עם ספר ההתגלות). מאז שספר הברית החדשה נחתם, אין מקום לנבואות חדשות עבור כלל גוף המשיח. כלומר, היום אנו לא צפויים לפגוש נביאים חדשים כמו דניאל, יחזקאל, ישעיהו וכו’ שנבואותיהם, המתועדות בכתב, כמוהן ככתבי הקודש המחייבים את כלל יושבי כדור הארץ.

אין זה אומר שאלוהים חדל לדבר אל ילדיו בדרכים שונות; אלוהים אינו מפסיק לדבר אלינו, אך הדבר נעשה על־פי הכללים הבאים:

א. אלוהים פועל במחשבותינו ובלבנו דרך כתבי הקודש שאנו קוראים ולומדים.

ב. הוא משפיע עלינו דרך אחים ואחיות אחרים באמונה.

ג. הוא משפיע עלינו דרך אירועים שמתרחשים בחיינו.

את כל אלה אלוהים ממשיך לעשות כדי להחכים אותנו לדעת את רצונו ולהתרחק מהרע. החכמה והדעת שאלוהים מעניק לנו — שבעזרתן אנו יודעים לתכנן את צעדינו או להבין טוב יותר את מהלך האירועים שלפנינו — אינן הופכות אותנו לנביאים.

קבלת מידע שנועד לעזור לנו להחליט החלטה אישית אינה נבואה, אלא פעולת ידו של אלוהים רב החסד. הבנה וחכמה במקרים כאלה מתקבלות כתשובה לתפילה. אם נחשיב לנביא אדם שאלוהים מדריך אותו לגבי החלטה עתידית, הרי שכל המאמינים הם נביאים.

“להתנבא” בימינו — משמעו לומר את דבר אלוהים (לאחר שהוא נלמד מכתבי הקודש)…

בהשראת רוח אלוהים,

במדויק,

בבירור,

באופן הבונה, מעודד ומנחם את הקהילה,

באופן המדגיש את הנושא המרכזי של כל כתבי הקודש: ישוע המשיח. הרי על־פי התגלות יט 10 “עֵדוּת יֵשׁוּעַ הִיא רוּחַ הַנְּבוּאָה”.

ובכן, האם המאמינים בקהילת קורינתוס שאפו בעיקר להתנבא?

התשובה היא: לא!

שאיפתם הייתה להוכיח את רוחניותם הגדולה בעיקר במתנה הרוחנית המצביעה על כוח על־טבעי (דיבור בלשונות), ובדרך זו להדגיש את מעמדם האישי ואת חשיבותם. זיכרו! כאשר שאול מדרג את מתנות הרוח באמרו “ראשית … שנית … אחרי כן …”, מתנת הלשונות נמנית עם החשובות פחות, והיא נמצאת במקום האחרון ברשימה (פרק יב 31-27).

האם יש פסול כלשהו במתנת הדיבור בלשונות?

חס וחלילה! אך כמו עם כל דבר אחר, שימוש לא נכון במתנה זו גורם נזק.

בפסוקים 2, 4 שאול פותח בהסבר על אודות הנזק הנגרם משימוש לא נכון במתנת הלשונות:

המדבר בשפה שאינה מובנת, אינו מדבר לאנשים אלא לאלוהים. איש איננו מבין אותו כי ברוח הוא מבטא סודות (מסתורין). אלוהים יודע מה מתרחש (הוא כול־יכול ואין דבר נסתר ממנו), אך בני האדם שמסביב אינם מסוגלים לכך.

האם זהו מצב ראוי וטוב? — בוודאי שלא!

מתנות הרוח ניתנו לנו כדי לשרת זה את זה בגוף המשיח לכבוד האלוהים, ולא כדי שנדבר לאלוהים בקודים מוצפנים. דבר אלוהים מנחה אותנו לדבר בבהירות ובדרך שתבנה את גוף המשיח — את הקהילה (הראשונה לטימותיאוס ו 20; השנייה לטימותיאוס ב 16).

מי שמדבר בשפה שאינה מובנת — בונה את עצמו. החוויה מעניקה לו הרגשה טובה, אך הוא אינו בונה את הקהילה.

מי שעושה כך בציבור, באסיפות הקהילה, נוהג בחוסר אהבה! השליח מציין זאת כנקודה שלילית ולא כזכות.

שאול אינו מנחה את הקורינתים לפעול כך, אלא מצביע על הדרך הפסולה שבה הם פועלים.

מתנות רוחניות ניתנו כדי שנועיל זה לזה. כשם שבעל מתנת הנתינה אינו מועיל אם הוא מעביר סכום נאה מכיס ימין לכיס שמאל, כך המדבר בלשון זרה אינו מועיל לכלום אם הוא מדבר לעצמו.

מדוע? — כי מעשיו אינם מועילים לכלל הגוף.

בפסוק 12 שאול אומר במילים ברורות ביותר:

“…בַּקְּשׁוּ לְהַעֲשִׁיר בְּמַה שֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה.”

מתוך הפסוק עולה כי דיבור בלשונות שאינו מובן וברור (כלומר, ללא פירוש) לנוכחים באסיפת הקהילה, אינו דבר תקין מכיוון שאין הוא בונה, מעודד או מנחם את כלל הקהילה. דיבור בלשונות בדרך שכזו עומד בניגוד לציווי “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ!” (ויקרא יט 18).

מדוע טוב יותר להתנבא?

מכיוון שהמתנבא בונה את הקהילה.

מי שבונה את הקהילה מבטא את האהבה שאמורה לאפיין את תלמידי המשיח.

בפסוק 5 מסכם השליח את החלק הראשון במילים אלו:

“רְצוֹנִי שֶׁכֻּלְּכֶם תְּדַבְּרוּ בִּלְשׁוֹנוֹת, אַךְ עָדִיף שֶׁתִּתְנַבְּאוּ. הַמִּתְנַבֵּא גָּדוֹל מִן הַמְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת, זוּלָתִי אִם יְפָרֵשׁ הָאַחֲרוֹן אֶת דְּבָרָיו כְּדֵי שֶׁהַקְּהִלָּה תִּבָּנֶה.”

שאול אינו מלמד שיש פסול במתנת הלשונות. הוא היה רוצה לראות את כולם מדברים בלשונות, אך זאת בדרך הנכונה על־פי הכתוב, כי רק אז תהיה בכך תועלת לכלל הקהילה. הפסול הוא בשימוש שאינו תואם את רצון אלוהים — שימוש שאינו מבטא אהבה.

מתנת הדיבור בלשונות הנה מתנה מאלוהים, אך היא מועילה רק כאשר המסר שניתן יזכה לפירוש.

השליח מסיים את פסוק 5 בציון המטרה לשמה ניתנות מתנות הרוח — “… כְּדֵי שֶׁהַקְּהִלָּה תִּבָּנֶה”; זה בדיוק מה שהיה חסר בקהילת קורינתוס.

סיכום ביניים:

א. המאמינים מקהילת קורינתוס היו עשירים במתנות הרוח אך נכשלו באופן בו עשו בהן שימוש.

במקום להשתמש בכל מתנת רוח למען בניית הקהילה, הם השתמשו במתנותיהם הרוחניות דווקא כדי להדגיש את מעמדם ואת חשיבותם האישית. התנהגותם זו הביעה חוסר אהבה.

ב. מתנות הרוח ניתנו כדי לבנות את גוף המשיח. לא לחינם מופיעה המילה “לבנות” שבע פעמים בפרק! זאת כדי להדגיש את העיקר.

ג. כל שימוש במתנות הרוח שאינו על־פי הגדרת דבר אלוהים יגרום נזק ויפגע בעדות הקהילה.

ד. שאול אמנם דיבר אל האחים והאחיות מקורינתוס, אך המסר נכון גם עבורנו היום:

בכל עשייה למען הקהילה, חשוב לפעול באהבה.

חובה לבטא את כל דברינו באופן ברור ומובן, כדי שהגוף (הקהילה) ייבנה ויתבגר מבחינה רוחנית.

כאשר כל אחד מאִתנו יעשה את פועלו באהבה ולטובת הגוף, שם המשיח ישוע יפואר.

מה שאינו ברור — אינו בונה (הראשונה לקורינתים יד 19-6)

שאול השליח לא מסתיר לרגע את התכלית שלשמה הוא כותב את האיגרת:

המצב הרוחני בקהילה הנו גרוע. במקום שכל אחד ישאף לתרום, לעודד, לנחם ולעזור, חברי הקהילה מתמקדים בעצמם וכך פוגעים בעדות הקהילה. האהבה — שמשמעה לתת ולהחשיב את רעי כקודם לי — הנה זרה לדרך חייהם. רבים מתנהגים כפי שנהגו בעבר, טרם ישועתם, כאשר סגדו במקדשי האלילים.

חוסר הבגרות הרוחנית גם משפיע על הדרך שבה הם משתמשים במתנות הרוחניות שהעניק להם רוח הקודש.

השליח מנצל את ההזדמנות הזו כדי ללמדם מהי אהבה ואיך לעשות שימוש נכון במתנות הרוח, במיוחד הנבואה והלשונות.

המסר הברור לכל אורך פרק יד הוא:

“פעלו למען הקהילה, כי זהו רצון אלוהים. מה שאינו בונה את גוף המשיח, אינו מן האדון!”

בחמשת הפסוקים הראשונים אמר שאול: “מה שאינו ברור — אינו בונה, אינו מועיל … ולכן מזיק.”

בפסוקים 25-6 הוא מסביר מדוע השימוש במתנות הלשונות והנבואה צריך להיות ברור ומובן:

הראשונה לקורינתים יד 12-6:

6 וְעַתָּה, אַחַי, אִם אָבוֹא אֲלֵיכֶם וַאֲדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת, מָה אוֹעִיל לָכֶם אִם לֹא אַגִּיד לָכֶם דְּבַר הִתְגַּלּוּת אוֹ דְּבַר דַּעַת, דְּבַר נְבוּאָה אוֹ דְּבַר הוֹרָאָה? 7 אֲפִלּוּ עֲצָמִים דּוֹמְמִים שֶׁנִּתָּן לְהָפִיק מֵהֶם קוֹל, כְּגוֹן חָלִיל אוֹ כִּנּוֹר, אִם לֹא יַשְׁמִיעוּ שִׁנּוּיֵי צְלִילִים, כֵּיצַד תֻּכַּר הַנְּעִימָה הַמְנֻגֶּנֶת בְּחָלִיל אוֹ בְּכִנּוֹר? 8 וְאִם הַחֲצוֹצְרָה תַּשְׁמִיעַ קוֹל בִּלְתִּי בָּרוּר, מִי יִתְכּוֹנֵן לַקְּרָב? 9 כֵּן גַּם אַתֶּם, אִם לֹא תַּשְׁמִיעוּ דְּבָרִים בְּרוּרִים בַּלָּשׁוֹן, כֵּיצַד יוּבַן מַה שֶּׁנֶּאֱמַר? הֲרֵי תִּהְיוּ מְדַבְּרִים אֶל הָאֲוִיר! 10 רַבִּים הֵם מִינֵי הַקּוֹלוֹת בָּעוֹלָם וְאֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁאֵינוֹ מַבִּיעַ מַשֶּׁהוּ. 11 לְפִיכָךְ אִם אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת הַתֹּכֶן שֶׁל הַקּוֹל, אֶהְיֶה לוֹעֵז (חסר הבנה) בְּעֵינֵי הַמְדַבֵּר וְהַמְדַבֵּר יִהְיֶה לוֹעֵז בְּעֵינַי. 12 כֵּן גַּם אַתֶּם, הֱיוֹת וְאַתֶּם לְהוּטִים אַחֲרֵי מַתָּנוֹת רוּחָנִיּוֹת, בַּקְּשׁוּ לְהַעֲשִׁיר בְּמַה שֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה.

דוגמאות להמחשה

על מנת להסביר את ההיגיון שבשימוש ברור ומובן במתנות הרוחניות, שאול מציג שלוש דוגמאות מן החיים:

א. כלי מוסיקה:

אם אדם “ינגן” בחליל או בכינור ללא שינוי צלילים, כשהוא סתם יפיק צלילים שאינם מנגינה, שומעיו לא יזהו שום שיר. אדרבא, הצליל יגרום לכאב ראש ויהווה מטרד (פסוק 7).

ב. תרועת קרב:

תפקידו של החצוצרן היה לתת הוראות לגדודים על־ידי תרועות מוסכמות מראש. כל תרועה ציינה פקודה כלשהי. אם החצוצרן היה משמיע תרועות שאינן מוסכמות מראש, הצבא לא יכול היה להבין את משמעותן ולא היה מתכונן לבאות (פסוק 8).

ג. שיחת חולין:

כאשר אתם מדברים זה עם זה, ברור מעל לכל ספק ששפתכם צריכה להיות ברורה. המדבר בצורה שאינה מובנת או ברורה שם עצמו ללעג (פסוק 9: “הֲרֵי תִּהְיוּ מְדַבְּרִים אֶל הָאֲוִיר”).

בפסוק 6 שאול אומר בפשטות: “אם אבוא אליכם ואדבר באופן שאינו מובן לכם, איזו תועלת אביא?”

בפסוק 10 הוא מוכיח לקורינתים את היגיון דבריו בהזכירו את הטבע והבריאה: “פתחו אוזניים והקשיבו לקולות הבאים מן הטבע — האם ישנו קול שאינו מביע משהו?”

התשובה המתבקשת היא: “בוודאי שלא!”

לכל קול יש משמעות ועליו להביע דבר ברור.

בפסוק 11 מתאר השליח את הנזק והמבוכה הנובעים מביטוי כלשהו שאינו מובן:

אדם השומע לשונות שאינן מפורשות חושב שהדובר הוא ברברי — זר, נכרי, אינו מובן, מטריד.

המדבר בלשונות שאינן מפורשות בעצם מתייחס אל הנוכחים כאל חסרי יכולת הבנה, טיפשים, מכיוון שאינם מבינים אותו.

מכיוון ששימוש מוטעה במתנות הרוח עלול לפגוע באחדות הקהילה ולהטיל דופי במשיח, שאול מנחה את חברי הקהילה כיצד לפעול בדרך הנכונה:

הראשונה לקורינתים יד 12:

“כֵּן גַּם אַתֶּם, הֱיוֹת וְאַתֶּם לְהוּטִים אַחֲרֵי מַתָּנוֹת רוּחָנִיּוֹת, בַּקְּשׁוּ לְהַעֲשִׁיר בְּמַה שֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה.”

משמעות הפסוקים ברורה:

מה שאינו מובן ומפורש…

אינו בונה את הקהילה;

דבר שאינו בונה, ראוי שלא ייעשה בקהילה;

דבר שאינו מתאים וראוי להיעשות בקהילה — לא יכול להיות מאלוהים.

ובכן, מה עלינו לעשות על מנת להעשיר את הקהילה?

הרוח, השׂכל והפירוש

הראשונה לקורינתים יד 19-13:

13 לָכֵן הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן יִתְפַּלֵּל שֶׁיּוּכַל לְפָרֵשׁ אֶת דְּבָרָיו. 14 אִם אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלָשׁוֹן רוּחִי (נפשי) מִתְפַּלֶּלֶת, אֲבָל שִׂכְלִי (מוחי) אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה פְּרִי. 15 אִם כֵּן מַה לַּעֲשׂוֹת? אֶתְפַּלֵּל בְּאֶמְצָעוּת הָרוּחַ וְאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּאֶמְצָעוּת הַשֵֹכֶל; אָשִׁיר בְּאֶמְצָעוּת הָרוּחַ וְאָשִׁיר גַּם בְּאֶמְצָעוּת הַשֵֹכֶל; 16 שֶׁכֵּן אִם תְּבָרֵךְ בְּרוּחַ (נפש), כֵּיצַד יֹאמַר “אָמֵן” עַל הוֹדָיָתְךָ מִי שֶׁנִּמְנֶה עִם הַבִּלְתִּי מְבִינִים? הֲרֵי אֵין הוּא יוֹדֵעַ מָה אַתָּה אוֹמֵר! 17 אַתָּה אָמְנָם מַשְׁמִיעַ תּוֹדָה כָּרָאוּי, אַךְ רֵעֲךָ אֵינֶנּוּ נִבְנֶה.

18 אֲנִי מוֹדֶה לֵאלֹהִים שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת יוֹתֵר מִכֻּלְּכֶם. 19 בְּרַם בַּקְּהִלָּה אֲנִי מַעֲדִיף לוֹמַר חָמֵשׁ מִלִּים בְּעֶזְרַת שִׂכְלִי (באופן ברור) כְּדֵי לְלַמֵּד גַּם אֲחֵרִים — מֵאֲשֶׁר לְהַשְׁמִיעַ רִבְבוֹת מִלִּים בְּלָשׁוֹן (שאינן מובנות).

על מנת להבין את הפסוקים האלה ראוי שנגדיר את משמעות המילים הבאות:

“רוּחִי” = נפש האדם. לא מדובר ברוח הקודש (הראשונה לקורינתים ב 11).
“שִׂכְלִי” = מוח האדם — התבונה, המחשבות, ההבנה האישית.

שאול פותח את הקטע הבא בהרצאת דבריו בכותרת כללית: “מי שמדבר בלשון, יתפלל שיוכל לפרש את דבריו!”

מנקודה זו העיקרון ברור: יש פירוש — זה טוב! אין פירוש — זה רע!

מפסוק 14 ואילך שאול מסביר מה קורה לאדם המדבר בלשון:

דיבור בשפה שאינה מפורשת הנו פועל של רוחי (של רוח האדם — הנפש), אך שכלי אינו מבין דבר ולכן אין כל פרי לפעולה. אני מתרגש, אך אין כל הבנה — לא אצלי ולא אצל השומעים אותי.

האם מצב של חוסר פרי הנו מצב רצוי וטוב? — לא!

אם כן, מה לעשות?

פסוק 15: “אֶתְפַּלֵּל בְּאֶמְצָעוּת הָרוּחַ וְאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּאֶמְצָעוּת הַשֵׂכֶל” — כלומר, אערב גם את שכלי על מנת לקבל פירוש מובן וברור למה שנאמר בלשון הזרה.

פסוקים 17-16: אם תאמר דבר שאינו מובן, איך יוכלו יתר הנוכחים לומר “אמן” — כלומר, להסכים עם מה שאמרת?

פסוקים 19-18: שאול זכה לקבל את מתנת הלשונות מרוח הקודש, אך הוא הבין שמתנתו זו משפיעה ובונה רק כאשר היא משמשת בצורה ברורה.

מוסר השכל:

חמש מילים ברורות — טובות יותר מאלפי מילים שאינן מובנות!

כך כתוב, אז מדוע נוהגים בצורה שונה?

“אנחות עמוקות ממילים” או “שפת מלאכים”

לאור הדוגמה הברורה ממעשי השליחים פרק ב ולמרות ההסבר הברור של שאול, שמתנת הלשונות הנה דיבור בשפה קיימת ומדוברת, אנו עדים למקרים שבהם אנשים מדברים בגיבובי מילים.

שני ההסברים השכיחים ביותר שניתנים על מנת לתרץ תופעות אלה, הם:

מדובר ב”אֲנָחוֹת עֲמֻקּוֹת מִמִּלִּים”

הטענה היא שהאנחות הנשמעות נובעות מרוח הקודש, המבטא את מה שהדובר עצמו אינו מסוגל לבטא במילים ברורות. טענה זו מסתמכת על הכתוב באיגרת אל הרומים:

רומים ח 27-26:

26 וְכֵן גַּם הָרוּחַ עוֹזֶרֶת לָנוּ בְּחֻלְשׁוֹתֵינוּ, כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי. וְאוּלָם הָרוּחַ עַצְמָהּ מַפְגִּיעָה בַּעֲדֵנוּ בַּאֲנָחוֹת עֲמֻקּוֹת מִמִּלִּים. 27 וְהַבּוֹחֵן לְבָבוֹת יוֹדֵעַ אֶת מַחְשְׁבוֹת הָרוּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַפְגִּיעָה בְּעַד הַקְּדוֹשִׁים בְּהֶתְאֵם לִרְצוֹן אֱלֹהִים.

ומהי האמת?

שאול השליח מתאר בקטע זה את היגון והכאב שהם מנת חלקו של המאמין החי בעולם הזה.

בתקופה שבה נכתבה האיגרת אל הרומים, הקהילה נרדפה והמאמינים אף שילמו בחייהם בעבור עדותם. על רקע שכזה שאול מעודד את המאמינים ואומר להם:

“לעתים איננו יודעים איך להתפלל, מה נכון לבקש ולעשות. אך אל דאגה! אלוהים נאמן ואכפת לו מילדיו. כשאיננו יודעים מה לומר, רוח הקודש יציג את משאלתנו לפני אלוהים”.

הטקסט המקורי ביוונית אומר: רוח הקודש מפגיע בעדנו בדרך שאי־אפשר לבטא במילים. כלומר, אנחנו שותקים — פינו ושפתינו אינם נעים, מיתרי קולנו לא פועלים בגלל שאיננו יודעים מה לומר. אך בחסד אלוהים, רוח הקודש מביא את הבקשה הנכונה לפני אלוהים.

במילים פשוטות: אין מדובר בשפה או במילים כלשהן. אלוהים יודע את מחשבות הרוח ולכן אין צורך בהבעתן בקול.

מדובר ב”שפת מלאכים”

לפי טענה זו, גיבובי המילים הם שפת מלאכים — שפה שמיימית קיימת. המונח נלקח מהאיגרת:

הראשונה לקורינתים יג 3-1:

ומהי האמת?

ישנן מספר דרכים להבין פסוקים אלה, אך מסקנותיו של שאול ברורות דיין והן יעזרו לנו להגיע להבנה נכונה.

כפי שלמדנו, הבעיה בקהילת קורינתוס נבעה מהעדר אהבה בין המאמינים. במקום לתת ולעודד את שאר האחים, הם התמקדו בטובת עצמם.

על רקע מצב עגום זה יש להבין את פסוקים 3-1 בפרק יג: “אִם בִּלְשׁוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין בִּי אַהֲבָה — הרי שאין כל תועלת בדיבורי”.

ישנן שתי נקודות שיכולות לתרום להבנת פסוקים אלה:

א. לדעת מפרשים רבים, הפסוקים מציגים בכוונה מצבים קיצוניים, לא מציאותיים, כדי להדגיש את חשיבות האהבה. זאת אומרת ש”שפת מלאכים” הנו מונח היפותטי. לא מדובר בשפה הקיימת במציאות. באותה מידה שאול לא היה “נותן את גופו לשריפה” (פסוק 3) כי לא היה בכך כל תועלת.

ב. לאורך כל כתבי הקודש לא מוזכרת שפה הנקראת “שפת מלאכים”, כלומר, שפה מסוימת שרק מלאכים מדברים בה.

בכל אירוע בכתבי הקודש שבו אדם שמע דברי מלאך הנאמרים לאלוהים או לאדם, השפה הייתה שפתו של השומע.

בכל אירוע בכתבי הקודש שבו אלוהים דיבר אל אדם כלשהו, השפה הייתה שפתו של אותו אדם.

הכוונה של דברי שאול בפרק יג 1 היא: אם אחד מאתנו חוּנן ביכולת לדבר בכל השפות הקיימות, הן בעולם הגשמי והן בעולם הרוחני, ואין לו אהבה, יכולתו הנפלאה היא חסרת ערך.

מסקנות:

כל תירוץ שמנסה להצדיק דיבור בגיבובי מילים או באנחות שאינן מובנות ומפורשות, אינו מבוסס על כתבי הקודש ולכן לא יכול להיות מאלוהים.
מה שמבוסס על הרגשה או על התנסות אישית בלבד אינו בהכרח מאלוהים ואינו בהכרח קדוש או טוב.

הערה: “שפה” אינה אוסף הברות או מילים אקראי. לכל שפה יש כללי דקדוק ותחביר.

לגיבובי ההברות והצלילים המתוארים בימינו כאילו הם לשונות שרוח הקודש נותן לדוברים, אין כל כללי תחביר ולכן אינם יכולים לבטא שפה כלשהי. מילים אלו נובעות ממוחם של המדברים ולא מרוח הקודש.

סיכום פרק ד:

בפסוקים 19-6 שאול השליח מעביר מסר אחיד וברור:

גם ההיגיון והטבע מלמדים: כל מה שנאמר בקהילה חייב להיות ברור ומובן.
כל מתנות הרוח הקשורות בדיבור יניבו פרי רק כשהדיבור מובן. על מנת להבטיח בהירות, שימוש נכון במתנות הרוח תמיד יערב הן את “רוח” האדם (נפשו, רגשותיו) והן את “שכלו” (מוחו, יכולת החשיבה והשליטה על הנאמר).
עלינו להתפלל שמתנות הרוח הניתנות לנו ישמשו בצורה מובנת וברורה. רק כך גוף המשיח (הקהילה) ייבנה, יתברך ויפאר את שם המשיח.

פרק ה

התכלית לשמה נועדה מתנת הלשונות

… מתוך הראשונה לקורינתים יד 26-20
על הנושא שבפרק זה אשתדל לעבור במרב היסודיות. לכן, כשאנו מתעמקים בחומר, תפילתי היא שאלוהים יעניק לקורא יכולת ריכוז … בתוספת מנה גדושה של סבלנות.

בפרק הקודם למדנו משאול השליח שמתנת הדיבור בלשונות חייבת להתבטא באופן ברור ומובן כדי שהמסר יהיה נהיר.

רק מסר ברור יכול לבנות את גוף המשיח!

מסר שאינו ברור גורם לבלבול.

בפסוקים 26-20 השליח מגדיר את התכלית שלשמה נועדה מתנת הלשונות.

אנו נלמד:

מיהו קהל היעד?

לאיזו מטרה משמשת מתנת הלשונות?

הראשונה לקורינתים יד 26-20:

20 אַחַי, אַל תִּהְיוּ יְלָדִים בַּהֲבָנַתְכֶם; בַּאֲשֶׁר לָרַע הֱיוּ יְלָדִים, אַךְ בַּהֲבָנַתְכֶם הֱיוּ מְבֻגָּרִים. 21 בַּתּוֹרָה כָּתוּב: “כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל־הָעָם הַזֶּה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ.” 22 לְפִיכָךְ הַלְּשׁוֹנוֹת אֵינָן אוֹת לַמַּאֲמִינִים, אֶלָּא לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים. וְהַנְּבוּאָה אֵינֶנָּה לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים, אֶלָּא לַמַּאֲמִינִים. 23 וְהִנֵּה אִם תִּתְכַּנֵּס כָּל הַקְּהִלָּה וְכֻלָּם יְדַבְּרוּ בִּלְשׁוֹנוֹת, וְיִכָּנְסוּ אֲנָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם מֻשָֹג בָּעִנְיָן, אוֹ אֲנָשִׁים בִּלְתִּי מַאֲמִינִים, כְּלוּם לֹא יֹאמְרוּ שֶׁאַתֶּם מְשֻׁגָּעִים? 24 אֲבָל אִם הַכֹּל מִתְנַבְּאִים וְיִכָּנֵס אִישׁ בִּלְתִּי מַאֲמִין, אוֹ מִי שֶׁאֵין לוֹ מֻשָֹג בְָּעִנְיָן, אֲזַי יוּכַח עַל־יְדֵי כֻּלָּם וְיִדּוֹן עַל יְדֵי כֻּלָּם: 25 סִתְרֵי לִבּוֹ יִגָּלוּ וְהוּא יִפֹּל עַל פָּנָיו בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה לֵאלֹהִים וְיַכְרִיז כִּי אָכֵן יֵשׁ אֱלֹהִים בְּקִרְבְּכֶם. 26 וּבְכֵן מַה תַּעֲשׂוּ, אַחַי? כַּאֲשֶׁר אַתֶּם נִקְהָלִים יַחְדָּיו, לְאֶחָד יֵשׁ מִזְמוֹר, לְאַחֵר יֵשׁ דְּבַר־הוֹרָאָה, לָזֶה הִתְגַּלּוּת, לָזֶה לָשׁוֹן וְלָזֶה פֵּרוּשׁ; יְהֵא נָא הַכֹּל לְמַעַן תִּבָּנוּ.

בפסוק 20 שאול פונה אליהם במשפט המסכם את התנהגותם של המאמינים בקורינתוס עד כה:

“אַחַי, אַל תִּהְיוּ יְלָדִים בַּהֲבָנַתְכֶם.” הכוונה לרמת הבנתם הנוכחית: “אל תמשיכו בדרך זו, התבגרו מבחינה רוחנית!”

“בַּאֲשֶׁר לָרַע הֱיוּ יְלָדִים.” — כלומר, “אל תהיו מנוסים ובוגרים בכל הנוגע לרע, לפסול ולטמא. היו תמימים (חסרי ניסיון) בכל הנוגע לרוע וטעות!”

“היו בוגרים בהבנתכם! אנא, תקנו את הטעויות ובטאו את מתנות הרוח בדרך בוגרת המבטיחה את ברכת אלוהים!”

“צו לצו, קו לקו”

החל מפסוק 21 שאול מגדיר את המטרה הבסיסית שלשמה ניתנה מתנת הלשונות. תחילה הוא משתמש בציטוט חלקי של ישעיהו כח 12-11. הבה נרחיב מעט את שדה הראייה על־ידי קריאת הפסוקים בהקשרם:

ישעיהו כח 13-7:

7 וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ; כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן, תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה. 8 כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם.

“9 אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה, וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה? גְּמוּלֵי מֵחָלָב, עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם? 10 כִּי ‘צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם’.”

11 כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה, 12 אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם: “זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף, וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה”, וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ. 13 וְהָיָה לָהֶם דְּבַר יהוה, “צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם”, לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ, וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ.

ישעיהו הנביא מגנה את התנהגותם הפסולה של אנשי יהודה, כוהניהם ונביאי השקר בתקופתו. אנשי יהודה לעגו לדברי נביא האלוהים וכשלו בחטאיהם. הם נמשלים לשיכורים הלומי יין, המקיאים ומלכלכים את המקום שבו הם נמצאים עד שלא נשאר דבר נקי.

במקום ללמד את עם ישראל את דבר האמת של אלוהים, מנהיגיו הרוחניים של העם התבוססו בשכרות רוחנית (גאווה); במקום לשפוט משפט אמת, הם עצמם היו שקועים בפלילים ונהגו בשחיתות רוחנית.

ישעיהו השתמש במילים בוטות כדי להדגיש את הריחוק מאלוהים: “הכול מלא קיא וצואה” — מצבו הרוחני של העם הוא מצב של טומאה מוחלטת.

האם מצבם הרוחני הירוד נבע מכך שדברי אלוהים לא היו ברורים?

בהחלט לא!

פסוקים 10-9 בישעיהו פרק כח מצטטים את הכוהנים המשפילים את ישעיהו הנביא:

“מדוע אתה מדבר אלינו כמו אל ילדים קטנים, ‘הוראה פה, הוראה שם! טיפה פה, טיפה שם!’ אתה חושב אותנו לפעוטות, לחסרי יכולת הבנה?”

הם החשיבו את עצמם לבוגרים מבחינה רוחנית, אולם המציאות הוכיחה את ההפך הגמור: במקום לציית לדבר אלוהים הברור שנמסר להם ברמה המובנת אפילו לתינוקות, הם בחרו ללעוג לנביא.

הם התעלמו ממצוות אלוהים הברורה המובילה לשלווה ולשלום, ובחרו ללכת בדרכם הפסולה, המובילה לסבל ולמוות.

שפה זרה כעונש מאלוהים

ומה תגובת אלוהים לדחיית דברו הברור והפשוט?

פסוקים 13-11 בישעיהו כח:“אלוהים יביא עליכם אויב המדבר בשפה זרה. מכיוון שסירבתם לציית לפקודות ברורות, תצטרכו לציית לפקודות בשפת אויביכם הלא מוכרת לכם …”

בתורה קיים חיזוי דומה:

דברים כח 50-49:

49 יִשָּׂא יהוה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק, מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר; גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ; 50 גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן, וְנַעַר לֹא יָחֹן.

מתוך הנלמד מישעיהו הנביא, שאול השליח מסיק את המסקנה הבאה:

הראשונה לקורינתים יד 22 א:

לְפִיכָךְ הַלְּשׁוֹנוֹת אֵינָן אוֹת לַמַּאֲמִינִים, אֶלָּא לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים.

מדוע אות הדיבור בלשונות מיועד לבלתי מאמינים?

מתנת הלשונות הנה אות על־טבעי מאלוהים שנועד להצביע על הדובר כעל מי שנושא מסר מאלוהים. מרגע זיהוי הדובר כנושא מסר אלוהי, אין יותר צורך באות. מעתה על השומעים להקשיב לאמת ולהפנימה. הדיבור בלשונות אינו התכלית.

אלוהים נתן את מתנת הלשונות למאמינים בישוע כדי לאמת את המסר שבפיהם: את בשורת הישועה של ישוע המשיח. מי שמתעלם ממסר הבשורה, בעצם דוחה את יד אלוהים המושטת לו לעזרה ולהצלה. הוא דוחה את הדרך היחידה להינצל ממשפטו של אלוהים. מי שמקבל את המסר ומאמין שישוע הוא אכן מושיעו מן החטא, ייוושע ויינצל מהעונש.

מתנת הלשונות — אות אזהרה ממשפט מתקרב

כל מי שרואה את המאורע המתואר במעשי השליחים פרק ב בתוך הקשר ההיסטוריה של עם ישראל באותה תקופה מבין שמסקנתו של שאול השליח הייתה נכונה:

יהודי התפוצות אשר היו עדים לפעולת רוח הקודש שמעו את המאמינים מהללים את אלוהים … והפלא ופלא! — כל אחד הבין אותם בשׂפתו שלו. רבים מהשומעים השתכנעו כי יד אלוהים אכן נחה על המאמינים בישוע וכי בפיהם מסר של אמת.

בלתי מאמינים רבים בקהל הבינו שעליהם לחזור בתשובה כדי להימנע מעונש:

מעשי השליחים ב 37:

כְּשָׁמְעָם הִתְעַצְּבוּ מְאֹד בְּלִבָּם וְאָמְרוּ לְכֵיפָא וְלִשְׁאָר הַשְּׁלִיחִים: “אֲנָשִׁים אַחִים, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת?”

… אך היו גם רבים אחרים שלעגו והתעלמו מאות האזהרה.

כ-38 שנים לאחר האירוע המתואר בספר מעשי השליחים פרק ב, נחרבה ירושלים ובית המקדש נהרס עד היסוד. רבים מהדוחים את ישוע מצאו את מותם או הוגלו. רוב המאמינים ניצלו מכיוון שזכרו את אזהרתו של ישוע (לוקס יט 44-41) וברחו בעוד מועד לעבר הירדן.

כשישוע הוסגר לידי הנציב הרומי בארץ ישראל, פונטיוס פילטוס, הלה חקר אותו, מצא שאין בו כל אשמה וניסה לשחררו. הנציב הציע לשחרר את ישוע כמחווה לחג הפסח, מנהג מקובל דאז, אך הקהל דרש את שחרורו של אדם בשם ישוע בר־אבא שהיה מורד ורוצח (מתי כז 31-15; לוקס כג 19-18). כמה סמלי וכואב שהעם בחר בפושע בשם זהה לשמו של האדון (“בר־אבא” בארמית = “בן־האב” בעברית). עד היום העם הנבחר נמשך למשיחי שקר, וממשיך לדחות בשנאה יתרה את האחד והיחיד שיכול להושיעו.

פונטיוס פילטוס לָקַח מַיִם וְרָחַץ אֶת יָדָיו לִפְנֵי הֶהָמוֹן בְּאָמְרוֹ: “נָקִי אָנֹכִי מִדָּמוֹ שֶׁל זֶה. זֶהוּ עִנְיַנְכֶם!” עָנוּ וְאָמְרוּ כָּל הָעָם: “דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ” (מתי כז 25-24).

אלוהים העניק בחסדו לעם ישראל פרק זמן של 38 שנים לבדוק את מעשיו ולחזור בתשובה לפני שבאו על יושבי יהודה וירושלים חורבן בית שני, הרג וגלות על־ידי צבא רומא.

אחיי לאמונה,

אנא, היו בוגרים בכל הנוגע להבנת הכתוב! אות הלשונות נועד …

א. להצביע על המאמינים כנושאי מסר מאלוהים;

ב. להזהיר את חסרי האמונה מפני דחיית דבר האלוהים הברור.

האות נועד עבור חסרי האמונה כדי למשוך את תשומת לבם לדבר הבשורה.

במילים אחרות: אם באסיפה כלשהי נוכחים רק מאמינים, אין כל סיבה לדיבור בלשונות. לעומת זאת, קיים הצורך בהתנבאות.

מתנות המהוות אות — ועת הקץ

בספר מעשי השליחים פרק ב שמעון פטרוס מסביר שהתופעה לה כולם היו עדים (דיבור בלשונות וכו’), הִנה חלק ממאורע כלל עולמי שיתרחש באחרית הימים. שמעון פטרוס מצטט מספר יואל הנביא פרק ג 5-1:

כעת, כל הנוכחים היו עדים ל”שפיכת רוח אלוהים” (יואל ג 1),

וגם ל“מופתים בארץ” (יואל ג 3) — תופעות על־טבעיות שליוו את מתן הרוח למאמינים.

בעתיד, “לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יהוה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא”, יתרחשו גם אותות ומופתים “בשמים” (יואל ג 4-3).

מכאן ניתן להבין שלפני שובו של המשיח ארצה, אלוהים שוב יזהיר את בני האדם על אודות משפטו הקרב. אזהרה זו תלווה בתופעות על־טבעיות.

מכיוון שאיננו יודעים מתי בדיוק יחזור המשיח — וייתכן מאוד שאנו חיים כעת בתקופת אחרית הימים — ישנם מאמינים משיחיים רבים הטוענים כי ניתנו להם מתנות על־טבעיות (אלה שנועדו להיות אות) שבאות לידי ביטוי בחייהם היום.

לכן יש לזכור: אם מתנת הלשונות (או כל מתנה אחרת) משמשת בפועל ביזמת רוח הקודש, הדבר תמיד יהיה בהתאם לתנאים הכתובים באיגרת הראשונה לקורינתים פרק יד (בנוסף, ראה בהמשך את הקטע: "האם יש מקום למתנת הלשונות היום?").

מתנת הנבואה

שאול השליח ממשיך ומגדיר את קהל היעד אליו מכוון השימוש במתנת הנבואה:

הראשונה לקורינתים יד 22 ב:

…וְהַנְּבוּאָה אֵינֶנָּה לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים, אֶלָּא לַמַּאֲמִינִים.

מדוע “הנבואה איננה לבלתי מאמינים, אלא למאמינים”?

מתנת הנבואה מציגה את דבר אלוהים בדרך ישירה, ברורה ומובנת, ללא הזדקקות לאות על־טבעי הנראה לעין.

עלינו לזכור כי…

הדרישה לראות אותות ונסים כתנאי לאמונה היא דרך מחשבתם של בלתי מאמינים (מתי טז 4);

בזמן ש…

לימוד דבר אלוהים באהבה וברצון לציית הנו לחם חוקם של המאמינים.

בפסוקים 25-23 שאול מסביר מדוע קביעתו הגיונית ונכונה:

פסוק 23: אם תתכנס הקהילה וכולם ידברו בלשונות (הכוונה לדיבור שאינו מובן ואין לו פירוש או הסבר), מה יחשבו עליכם הנוכחים שאינם מאמינים? הם יאמרו שאתם משוגעים!

שים לב! אף־על־פי שמתנת הלשונות נועדה מלכתחילה להתבטא בנוכחות בלתי מאמינים, היא תהיה חסרת תועלת ואף מזיקה אם לא תשמש בדרך הנכונה על־פי הכתובים.

פסוקים 25-24: השליח מצביע על התוצאה החיובית שתצמח ממצב שבו כולם מתנבאים (כלומר, דבר אלוהים שיינתן להם בהשראת רוח הקודש — ייאמר באופן ברור ומובן. ראה גם פסוק 3).

אני מאמין שרוח הקודש מעניק לנו חכמה, את המילים ואת הנושאים המתאימים בזמן הנכון. רוח הקודש יכול להנחות אותנו לדבר על נושא שאדם כלשהו בקהילה מאוד צריך לשמוע. אותו אדם בלתי מאמין יבין שאלוהים מדבר אליו ישירות, והוא חש כאילו גילה אלוהים לדובר את סתרי לבו. במקרה שכזה, הוא יגיב בכניעה לאלוהים ויחזור בתשובה. אותו אדם יאמר ביחס לקהילה: “אלוהים שוכן בקרבכם!”

מסקנה: מסר ברור ומובן נכון לכל אוזן — מועיל לכל שומע!

האם קיימת סתירה בין חלקו השני של פסוק 22 (“הַנְּבוּאָה אֵינֶנָּה לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים”) לבין פסוק 24 (אדם בלתי מאמין שומע נבואה ונושע)?

לא! מטרת הדוגמה שבפסוק 24 היא להוכיח שלימוד ברור על־פי הדרכת רוח אלוהים יכול לחדור לכל לב — לזה של המאמין ולזה של חסר האמונה כאחד.

בני אדם הרי נושעו מאז ומתמיד על־ידי האמונה שבאה בעקבות שמיעת דבר אלוהים (רומים י 17: “לְפִיכָךְ הָאֱמוּנָה בָּאָה בִּשְׁמִיעָה וְהַשְּׁמִיעָה — בְּהַכְרָזַת דְּבַר הַמָּשִׁיחַ”).

שאול מעוניין להבהיר את חשיבותה ואת עליונותה של מתנת הנבואה. לאחר שהמאמינים צוינו כנושאי מסר אלוהים, הדגש הוא על דבריהם ולא על האותות הנלווים.

לפי הכתוב במעשי השליחים ב, המסר שהיה בפי המדברים בלשונות כלל דברי הלל לאלוהים בשפות שהדוברים לא למדו מעולם (פסוקים 11-8). לעומת זאת, כאשר שמעון פטרוס הכריז את הבשורה המושיעה באוזני הבלתי מאמינים (פסוק 14), הוא דיבר בשפה השגורה בפי כל.

לפיכך אין כל חובה או הכרח שאות הדיבור בלשונות יינתן כאשר חסרי אמונה נוכחים בקהילה. לעומת זאת, יש צורך תמידי להשמיע ולשמוע את דבר הבשורה הברור שבכוחו להוביל לישועה.

לאחר ששאול הבהיר שמתנת הלשונות היא אות לבלתי מאמינים ושמתנת הנבואה נועדה למאמינים בישוע המשיח, הוא מקדיש את פסוקים 26 ואילך ללמד את הסדר הנכון של השימוש במתנות הלשונות והנבואה בקהילה (על כך בפרק הבא).

הגיע הזמן לסכם את הפרק הנוכחי:

מתנות הרוח צריכות להתבטא בדרך מובנת, כי רק כך הן מועילות לקהילה.
מתנת הנבואה נועדה למאמינים מכיוון שייעודה הוא להשמיע את דבר אלוהים ולעודד את המאמינים לציית.
מתנת הלשונות הנה אות לבלתי מאמינים:

א. אות המציין את המאמינים כנושאי מסר מאלוהים;

ב. אות אזהרה למען יחזרו בתשובה ויינצלו מעונש קרב ובא.

אילו גוף המשיח היה מציית לדברי שאול שבפסוקים אלו, הרבה בלבול ופילוגים היו נמנעים!

נספח לפרק ה

טענה נפוצה בדבר מתנת הלשונות:

ישנם הטוענים…

“כתבי הקודש מלמדים שכאשר אנשים התחילו להאמין וקיבלו את רוח הקודש, הם בהכרח דיברו בלשונות.”

קביעה זו אינה נכונה!

הבה נתבונן במספר פסוקים ונלמד מה דבר אלוהים אומר:

מעשי השליחים ח 17-14: שומרונים שהחלו להאמין בישוע ונטבלו מספר ימים קודם לכן, מקבלים את רוח הקודש באמצעות השליחים שמעון ויוחנן. דיבור בלשונות נרמז.

מעשי השליחים י 46: גויים החלו לדבר בלשונות ברגע שקיבלו את ישוע.

מעשי השליחים יט 6: שאול השליח נתקל בקבוצת תלמידים שהחלו להאמין בישוע זמן קצר קודם לכן. לאחר שהוא לימד אותם על קיום רוח הקודש, הם החלו לדבר בלשונות.

לעומת זאת…

מעשי השליחים טז 35-29: ישועת הסוהר בפיליפי. בעקבות הנס שקרה לשאול ולשאר האסירים, הסוהר האמין ונושע יחד עם כל בני ביתו. אין כל זכר לדיבור בלשונות! אדרבא, שאול השליח מפרט לו את תנאי הישועה: “הַאֲמֵן בָּאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְתִוָּשַׁע אַתָּה וּבְנֵי בֵּיתְךָ” (מעשי השליחים טז 311).

גם רומים י 10-9 מציין את התנאים לישועה, וכאן מצטרפת ההודאה המילולית: “וְאִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים — תִּוָּשַׁע. הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע”. גם כאן, הכתוב אינו אומר כי בעקבות האמונה המושיעה חייב לבוא דיבור בלשונות.

ובכן, מתנת הלשונות ניתנה בחלק מהמקרים, אך לא בכולם.

מאחר שרק בחלק מהמקרים מוזכר דיבור בלשונות, לא ניתן לקבוע כי קבלת מתנה זו היא חוק בל יעבור עבור כל מאמין. (ראה מעשי השליחים ח 39-37, ט 35, 42, יא 21, יד 1, טז 15-14, יז 12, יח 8 ועוד.)

הבה נחזור על שלוש נקודות שלמדנו מהאיגרת הראשונה לקורינתים יב:

א. לכל מאמין ניתנת לפחות מתנת רוח אחת (פסוק 7): “לְכָל אִישׁ נִתֶּנֶת הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ כְּדֵי לְהוֹעִיל.”

ב. אלוהים הוא המעניק את מתנות הרוח כראות עיניו. המאמין אינו בוחר במתנה כרצונו (פסוקים 11-7, 18, 30-27).

ג. הניסוח בפרק יב 10-8 הוא: “לָזֶה נִתָּן … דְּבַר חָכְמָה … לָזֶה נִתֶּנֶת אֱמוּנָה … לָזֶה יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת נִסִּים … לָזֶה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת …”. לקורא ברור: אין כאן ציון של מתנה מסוימת שניתנה לכל המאמינים, גם לא מתנת הלשונות.

ספר מעשי השליחים והאיגרת הראשונה לקורינתים יב מלמדים:

מתנת הלשונות מעולם לא נועדה לכל מאמין. רוח הקודש מעניק אותה לאלו שהוא בוחר.

מתנות רוח הקודש – חלק 2