נחמיה פרק ב'

נחמיה פרק ב'

 

האישור לבניית ירושלים
פרק ב בספר נחמיה נראה על פניו כפרק תמים המציג סיפור חיובי, אך כאשר בוחנים את הנתונים שהפרק מספק מגלים שהוא אחד הפרקים בכתבי הקודש הכוללים מידע חשוב ביותר – החוליה החסרה – העוזר לפענח נבואה נחשקת ביותר, הנבואה על אודות תאריך הופעתו של המשיח הכתובה בספר דניאל פרק ט.

פסוקים 1-3:

1 וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ, יַיִן לְפָנָיו, וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו׃ 2 וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה? אֵין זֶה כִּי־אִם רֹעַ לֵב. וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד׃ 3 וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ: הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה; מַדּוּעַ לֹא־יֵרְעוּ פָנַי? אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית־קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ.

התאריך המיוחד

נחמיה פותח בציון התאריך בו הוא ניגש למלך ארתחשסתא כדי לבקש אישור לבנות את ירושלים ואת חומות העיר (ב 3, 5, 8):

חודש ניסן בשנת עשרים למלכותו של ארתחשסתא מלך פרס.

לפי מניין השנים הגרגוריאני זהו חודש ניסן בשנת 445 לפנה"ס. זיכרו את התאריך הזה!
הפנייה למלך

נחמיה מציין שלא היה כל דבר רע בלבו נגד המלך… "וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו".

מדוע שיציין את הנתון הזה?

א. מכיוון שהוא היה נתון באבל על חורבן ירושלים והסבל בו נמצאים בני העיר, הוא בילה זמן רב בצום, בתפילה ועינה את נפשו. תוצאת האבל נראה על פניו (א 4: "… יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים, וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם").

ב. המלך הבחין שחזות פניו של נחמיה השתנתה. הוא היה עלול לחשוש שמא נחמיה מעורב בפעולה נגדו. אם המלך היה חושש ששר המשקים שלו אינו נאמן, הרי שחיי נחמיה נתונים בסכנה מידית!

נחמיה השיב למלך. הוא החל במשפט של תקווה ואיחול לחיים ארוכים… "הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה!" לנו היום הדבר נשמע תיאטרלי, אך סגנון דיבור שכזה (שהוא יפה לכשעצמו) היה מקובל אז, והוא נפוץ עד היום בחברה המזרחית.

נחמיה הסביר למלך את הסיבה שבגללה נראות פניו נפולות ומצב רוחו ירוד. הוא ציין שעיר קברות אבותיו, ירושלים, הרוסה ושעריה שרופים.

בימינו לא כל אדם ועם אבלים על הרס וחורבן ירושלים והרג תושביה. לצערנו, ישנם הרבה יותר אנשים בעולם המקווים לחורבן ירושלים על תושביה היהודים מאשר אלו המתפללים לשלומה ולשלום תושביה.

אלוהים ברך את נחמיה וענה לתחינתו (שבפרק א 11), מכיוון שנחמיה אהב את העיר שבה אלוהים חפץ, ואת העם בו הוא בחר לפאר את שמו בעולם.
תגובת המלך לבקשת נחמיה

פסוק 4:

"וַיּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלוֹהֵי הַשָּׁמָיִם."

בקשתו של נחמיה מפרק א 11 נענתה בחיוב מעורר השתהות. כזכור לנו, הוא התפלל: "אָנָּא, אֲדֹנָי, תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וְהַצְלִיחָה־נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה" (דהיינו המלך).

נחמיה התחנן לפני אלוהים למען ימצא חן בעיני המלך. והנה, המלך מסתפק בתשובתו של נחמיה ואף מבקש שיפרט את בקשתו.

נחמיה מסיים את הפסוק במילים "… וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלוֹהֵי הַשָּׁמָיִם". הוא הבין שאלוהים עשה עמו חסד רב, והנה הוא חוזר שוב לאלוהים להודיה ותפילה.

תגובתו של נחמיה היא כמופת לנו. בדרך כלל אנו מהירים לבקש מאלוהים דבר כלשהו – אך איטיים בכל הקשור להודיה.

היסטוריונים טוענים שארתחשסתא היה בנה של ושתי המלכה (אסתר א). כלומר, אימו החורגת של ארתחשסתא הייתה אסתר. לאור זאת נראה שלאותו מלך הייתה "פינה חמה" בלב עבור העם היהודי. דבר שכזה מהווה עוד הוכחה לריבונותו של אלוהים בכל הקשור לשמירת עם בחירתו בעת היותם בגלות.
מתן ההיתרים

בפסוק 5 נחמיה מבטא את בקשתו, ובהמשך הוא מפרט לאילו אישורים וחומרים הוא זקוק כדי לבנות את העיר ירושלים וחומותיה.
פסוקים 5-9:

5 וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ, אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה, אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה׃ 6 וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ: עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכֲךָ וּמָתַי תָּשׁוּב? וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי, וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן׃ 7 וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, אִגְּרוֹת יִתְּנוּ לִי עַל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר, אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר אָבוֹא אֶל יְהוּדָה׃ 8 וְאִגֶּרֶת אֶל אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִתֶּן לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלָיו. וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ כְּיַד־אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי׃ 9 וָאָבוֹא אֶל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים.

נחמיה מבקש שהמלך יאפשר לו ללכת ליהודה ולבנות אותה מחדש.

רבותיי, הבה נעצור לרגע ונחשוב מעט על החלטתו של נחמיה!

נחמיה מוכן לעזוב תפקיד נחשק ונוח, בעל תנאים מעולים, בעבור תפקיד בעייתי, מלא צרות והפתעות. כל זאת כדי לבנות את עיר אלוהים.

הבה נשאל את עצמינו:

על מה אנו מוכנים לוותר כדי לשרת את אלוהים? האם גם אנו מוכנים לעזוב מקום ותפקיד נוח בעבור תפקיד קשה בתנאים קשים?

רבים מאיתנו מפרשים קושי כעונש, ולא מבינים שדווקא בקושי אנו יכולים לחוות את אלוהים ברמות שלא ידענו עד כה.

לא כל סבל בא עלינו בעקבות חטא. אדרבא, דרך הסבל לעתים אנו לומדים סבלנות – לומדים לסמוך על אלוהים יותר ויותר.

נחמיה היה מוכן להפסיד המון ולו כדי לזכות להיות בין בוני ירושלים (ב 20: "וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם: אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ, וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו, נָקוּם וּבָנִינוּ; וְלָכֶם אֵין־חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָיִם").
נחמיה מציין שכאשר הוא שוחח עם המלך, המלכה הייתה לצד המלך "… וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ".

הנתון יכול להוות רמז לכך:

• כי המלכה השפיעה לטובה על מחשבתו של המלך לטובת היהודים.

 

• כי מצב רוחו של המלך היה רם.

המלך ביקש לדעת את פרק הזמן הנחוץ לנחמיה כדי לבצע את משימת בניית ירושלים.

לפי הכתוב בפרק יג 6 אנו יודעים שנחמיה נעדר למשך שתיים עשרה שנים: "וּבְכָל־זֶה לֹא הָיִיתִי בִּירוּשָׁלָיִם; כִּי בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם (12 שנים לאחר שיצא מפרס ליהודה) לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ בָּבֶל, בָּאתִי אֶל הַמֶּלֶךְ וּלְקֵץ יָמִים נִשְׁאַלְתִּי מִן הַמֶּלֶךְ."
נחמיה ביקש מן המלך אישור עבור כל מהלך, וזאת כדי לבנות את העיר ירושלים ללא עיכובים. הוא ידע כי אויבי ירושלים יעשו הכול כדי למנוע ממנו לבנות את העיר ואף לא יהססו לשקר ולהאשים אותו בניסיון לפעול נגד המלך ובניגוד להוראותיו. כך הרי עשו אויבי ישראל בעבר!

האישור שקיבל נחמיה מן המלך ארתחשסתא בחודש ניסן בשנת 445 לפנה"ס, איפשר לו לבנות את ירושלים וחומותיה. אישור גורף שכזה לא ניתן על־ידי שום מלך בעבר. אישור הבנייה הנוכחי של המלך ממלא את תנאי הנבואה בספר דניאל פרק ט.

בשלב זה ראוי ללמוד את הנבואה שבספר דניאל פרק ט. ניתן ללמוד את כל ספר דניאל באתר WWW.YESHUA.CO.IL  תחת "שיעורים / תנ"ך / כתובים / דניאל".
דניאל פרק ט

פרק ט בספר דניאל מכיל נבואה שהיא מהחשובות שבתנ"ך:

היא חוזה מראש את המועד המדויק בו יופיע המשיח עלי אדמות. זוהי אחת ההוכחות החותכות לכך שישוע הנו אֵל שַׁדַּי, המשיח היהודי המובטח.

הנבואה היא תשובת אלוהים לתפילת הנביא דניאל בפרק ט 19-1. ראוי ללמוד את תוכן התפילה לפני לימוד ופענוח הנבואה.

 

דניאל חוקר בספרים

דניאל ט 2-1:

1 בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן־אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים.
2 בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יהוה אֶל־יִרְמְיָה הַנָּבִיא, לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם שִׁבְעִים שָׁנָה.

 

תפילת דניאל

דניאל ט 19-3:

3 וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי אֶל אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר.
4 וָאֶתְפַּלְלָה לַיהוה אֱלֹהַי וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה: אָנָּא, אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו,
5 חָטָאנוּ וְעָוִינוּ והרשענו הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ וְסוֹר מִמִּצְוֹתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ.
6 וְלֹא שָׁמַעְנוּ אֶל עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ אֶל מְלָכֵינוּ, שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ וְאֶל כָּל עַם הָאָרֶץ.
7 לְךָ, אֲדֹנָי, הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה, לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְישְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם וּלְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בָךְ.
8 יהוה, לָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים, לִמְלָכֵינוּ, לְשָׂרֵינוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ, אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ.
9 לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת, כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ,
10 וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יהוה אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת בְּתוֹרֹתָיו אֲשֶׁר נָתַן לְפָנֵינוּ בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.
11 וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ וְסוֹר לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ בְּקֹלֶךָ; וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר כְּתוּבָה בְּתוֹרַת משֶׁה, עֶבֶד־הָאֱלֹהִים, כִּי חָטָאנוּ לוֹ.
12 וַיָּקֶם אֶת־דבריו דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֵינוּ וְעַל שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ, לְהָבִיא עָלֵינוּ רָעָה גְדֹלָה, אֲשֶׁר לֹא נֶעֶשְׂתָה תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלָיִם.
13 כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה, אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת בָּאָה עָלֵינוּ, וְלֹא חִלִּינוּ אֶת פְּנֵי יהוה אֱלֹהֵינוּ לָשׁוּב מֵעֲוֹנֵנוּ וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתֶּךָ.
14 וַיִּשְׁקֹד יהוה עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ, כִּי צַדִּיק יהוה אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקֹלוֹ.
15 וְעַתָּה, אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה, חָטָאנוּ, רָשָׁעְנוּ.
16 אֲדֹנָי, כְּכָל צִדְקֹתֶךָ יָשָׁב־נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלַיִם הַר־קָדְשֶׁךָ, כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלַיִם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל סְבִיבֹתֵינוּ.
17 וְעַתָּה שְׁמַע, אֱלֹהֵינוּ, אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו, וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם, לְמַעַן אֲדֹנָי.
18 הַטֵּה, אֱלֹהַי, אָזְנְךָ וּשֲׁמָע, פקחה פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ, כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים.
19 אֲדֹנָי, שְׁמָעָה, אֲדֹנָי, סְלָחָה, אֲדֹנָי, הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעַנְךָ, אֱלֹהַי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ.

בשנה הראשונה למלכות דריווש נדהם דניאל מהמידע שמצא בנבואותיו של ירמיהו. הוא גילה שאלוהים הבטיח כי גלות בבל תימשך שבעים שנים.

ירמיהו כה 12-11, כט 14-10:

11 "וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה; וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה׃ 12 וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם־יהוה אֶת עֲוֹנָם וְעַל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם;…
10…  כִּי כֹה אָמַר יהוה: כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם; וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב, לְהָשִׁיב אֶתְכֶם  אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה׃ 11 כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם־יהוה, מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה, לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה׃ 12 וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי, וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם: 13 וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם, כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל לְבַבְכֶם: 14 וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם־יהוה, וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבִיתְכֶם (שְׁבוּתְכֶם), וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם וּמִכָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם נְאֻם־יהוה; וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם.

דניאל ייחס משמעות רבה למידע זה, כי השנה שבה הוא קרא את דברי ירמיהו הייתה 538 לפנה"ס (השנה הראשונה למלכות דריווש). מכיוון שהגלות החלה בשנת 605 לפנה"ס, דניאל חישב ומצא שהיא עמדה להסתיים.

דניאל כיוון את לבו לאלוהים בחרטה כנה:

ראשית, הוא פנה לבורא בשם "אֲדוֹנָי" (פסוק 3). פנייה זו מביעה הכרה בשלטונו על עם ישראל ועל גורלו, גם בהיות העם בשבי.

שנית, הוא חזר בתשובה – הכה על חטא וביקש את סליחת האלוהים בשם עם ישראל. את המהלך הפנימי הזה ביטא גם בסימנים חיצוניים: צום, שק ואפר, שסמלו חרטה ואבל באותם ימים.

 

תפילת דניאל מורכבת משני חלקים עיקריים:

החלק הראשון (פסוקים 15-4) מכיל וידוי. דניאל מוקיר את נאמנותו של אלוהים ואת גדולתו. הוא מודה בכך שראוי לעם ישראל לירוא מפניו. אלוהים שומר את בריתו בנאמנות ומתייחס לבני עמו בחסד. לכן יש תקווה עבורם אם רק ישובו מדרכיהם, יאהבו את יהוה ויצייתו לו (פסוק 4).

דניאל מתוודה בכנות על המעשים המרושעים שעוללו בני עמו, ואשר בגללם הוגלו מארצם: העם הפנה עורף לדבר אלוהים, ומנהיגיו סרבו במשך דורות להישמע לנביאים שנשלחו אליהם. נביאים אלה התריעו על העונש הצפוי למי שלא יחזור בתשובה, אך קריאותיהם נפלו על אוזניים אטומות.

הנביא מודה שאלוהים אינו אשם במצבו המביש של עם ישראל. אלוהים פעל בצדק, ובני עמו היו אשמים בגלל מרידתם. עוד בימי משה אלוהים הזהיר מפני המשפט הצפוי אם ימשיכו למרוד בו, אך לא חזרו בתשובה. בסופו של דבר עמד אלוהים בשבועתו והוציא את קללתו לפועל: העם הוצא לגלות.

דניאל כביכול מזכיר לאלוהים (בפסוק 15) שבעבר הוא "עשה לו שם" וגדולתו נודעה לאומות העולם כאשר גאל את בני ישראל מעבדות מצריים בדרך נס. דניאל בוחר במילים אלה משום שהוא עומד לבקש מאלוהים לשוב ולעשות דבר דומה, ובכך לרומם ולפאר את שמו אף יותר.

 

החלק השני (פסוקים 19-16): דניאל מתחנן שיהוה יסלח לעמו. כמו כן הוא מבקש שישיב את שבות העם ויחזיר את ירושלים ואת בית המקדש לתפארתם כבעבר.

ירושלים ובית המקדש חרבו בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס, ומאז עמדו שוממים. דניאל טוען כי העונש שאלוהים הביא על ישראל, על ירושלים ועל המקדש, הפחית מכבודו בעיני הגויים. העמים הנכרים הסיקו מן החורבן שאלילי בבל גברו על אלוהי ישראל. עתה דניאל מבקש שאלוהים יפעל, לא מפני שעמו ראוי לכך אלא משום שאלוהים הוא רב חסד והמוניטין שלו נמצא בסכנה.

לסיום תפילתו שוטח דניאל לפני אלוהים מספר בקשות: הוא מבקש ממנו לשמוע, לסלוח ולפעול. לבסוף הנביא מתחנן שאלוהים לא יתמהמה, למען עמו ולמען העיר הנקראת על שמו.

הבקשה האחרונה מלמדת מדוע מתפלל דניאל תפילת תשובה בלהט שכזה דווקא עכשיו. בפסוקים שקרא (ירמיהו כט 14-10) אלוהים הודיע שיסיים את הגלות כאשר עמו יתחנן אליו ויתפלל מעומק הלב. דניאל כאמור יודע שהגלות עומדת להגיע אל קִצה וחרד שמא אלוהים ידחה את הגאולה אם העם לא יפנה אליו בתפילות ובתחנונים.

נבואת דניאל

דניאל ט 27-21:

21 וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר בַּתְּפִלָה, וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל, אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה, מֻעָף בִּיעָף נֹגֵעַ אֵלַי כְּעֵת מִנְחַת־עָרֶב.

22 וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי וַיאמַר: "דָּנִיֵּאל, עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה.
23 בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר, וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה, וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה:
24 שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עוֹלָמִים וְלַחְתּוֹם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשׁוֹחַ קוֹדֶשׁ קָדָשִׁים.
25 וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל: מִן מוֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה, וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק הָעִתִּים.
26 וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ, וְהָעִיר וְהַקּוֹדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שׁוֹמֵמוֹת.
27 וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד, וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשׁוֹמֵם, וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל שׁוֹמֵם."

 

מבוא לנבואה

לא קל להבין את פסוקים 27-24 בדניאל ט. מן הראוי לקרוא את הפרק מספר פעמים כדי להבין את משמעות הנבואה. היא מציינת את המועד שבו נכנס המשיח לירושלים בכבוד, ובאותו השבוע נכרת כדי לכפר על חטאינו. כאמור, זוהי אחת הנבואות החשובות ביותר בתנ"ך.

היות שהפסוקים דורשים לימוד מפורט ומעמיק, נפתח בהסבר כללי:

על־פי הנבואה המשיח "יִכָּרֵת" (ייהרג) לפני חורבן בית שני. בית המקדש נחרב בשנת 70 לספירה, מכאן שהמשיח היה חייב להופיע ולהיכרת לפני שנה זו. כאשר מחשבים את הזמנים שהמלאך גבריאל מציין באוזני דניאל, מתברר כי המשיח נכנס לירושלים כנגיד בחודש ניסן (חג הפסח) של שנת 32 לספירה ונכרת לאחר מכן.

ההיסטוריה מכירה רק אחד שטען באותה תקופה להיותו משיח ונכרת בעקבות כך מארץ החיים: ישוע אשר נולד בבית־לחם אפרתה וגדל בנצרת (מיכה ה 1: "וְאַתָּה בֵּית־לֶחֶם אֶפְרָתָה, צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה, מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל, וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם").

 

המלאך גבריאל, המשיח ועתיד ישראל

אלוהים מסביר בנבואת דניאל שהוא יוסיף לייסר את עם ישראל לפחות עוד שבעים שָׁבֻעִים של שנים אחרי תום גלות בבל.

כאמור, קטע זה כולל את הנבואה היחידה בתנ"ך שמציינת את המועד המדויק בו יופיע המשיח בפעם הראשונה. המלאך גבריאל מסר לדניאל את המידע, ואותו גבריאל גילה למרים מאות שנים מאוחר יותר כי היא נושאת ברחמה את מושיע ישראל (בשורת לוקס א 38-26; בשורת מתי א 21).

כדי להבין את ההתגלות הזאת במלואה עלינו לתת את הדעת על מספר פרטים:

 

א. מי נגד מי?

הנבואה מדברת על עמו של דניאל ועל עיר הקודש – "עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ" (פסוק 24) – כלומר, יש לייחס אותה…

• לעם ישראל;
• לעיר ירושלים.

ב. תרגילי חשבון
או 
מה זה "שָׁבֻעִים"?

הנבואה מדברת על פרק זמן המורכב מ-490 יחידות זמן (פסוק 24: "שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ").  גבריאל אמר ששבעים "שָׁבֻעִים" (שבעים פעמים שבע, או 490) "נחתכו" על ישראל ועל ירושלים בידי יהוה. האם הכוונה ל-490 ימים, 490 שבועות, 490 חודשים או 490 שנים?

1. בספר ההתגלות יא 6-2, יג 5, מזכיר המחבר את "השבוע" האחרון שבנבואת דניאל. הוא אומר כי "חצי שבוע" הנה תקופה בת 1260 ימים או 42 חודשים, שהם שלוש וחצי שנים (יא 2-6: "אֲבָל אֶת הֶחָצֵר אֲשֶׁר מִחוּץ לַהֵיכָל הַשְׁאֵר בַּחוּץ וְאַל תִּמְדֹּד אוֹתָהּ, כִּי נִתְּנָה לַגּוֹיִם וְיִרְמְסוּ אֶת עִיר הַקֹּדֶשׁ אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם חֳדָשִׁים. 3 וְאֶתֵּן לִשְׁנֵי עֵדַי וִינַבְּאוּ אֶלֶף וּמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים יָמִים כְּשֶׁהֵם לְבוּשֵׁי שַׂקִּים…"; יג 5: "… נִתַּן לָהּ פֶּה מְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וּנְאָצוֹת וְנִתְּנָה לָהּ סַמְכוּת לִפְעֹל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם חֳדָשִׁים").

אם כן, יחידות הזמן שבנבואת דניאל הן שנים.

2. מכיוון שבנייתה מחדש של ירושלים אחרי גלות בבל ארכה כחמישים שנים, ונבואת דניאל מתארת את פרק הזמן הזה במילים "שָׁבֻעִים שִׁבְעָה" (49=77X), ניתן להסיק גם מכאן כי יחידות הזמן הן שנים ולא ימים, שבועות או חודשים.
3. גם ההיסטוריה מוכיחה כי פרק הזמן היחיד שמתאים לתיאור זה הוא 490 שנים. לפי הנבואה, המשיח יתגלה בקרב עם ישראל לפני סופן של 490 שנות הנבואה.

כפי שנראה בהמשך, ספירת 490 השנים החלה בשנת 445 לפנה"ס. אם מחשבים משנת 445 לפנה"ס את 490 יחידות הזמן האפשריות, מתברר שהמשיח לא הופיע בישראל תוך 490 ימים (כלומר תוך שנה ושליש השנה), וגם לא תוך 490 שבועות (כתשע שנים וחצי) או 490 חודשים (כ-41 שנים).

4. ועוד נקודה אחרונה: לשבעים שבועים (ל-490 יחידות) של שנים יש משמעות מיוחדת בתודעה היהודית. אלוהים חילק את הלוח העברי לפרקי זמן של שבע שנים, כשכל שנה שביעית היא שנת שמיטה (ויקרא כה 9-3). גלות בבל נמשכה שבעים שנים מכיוון שעם ישראל הפר שבעים שנות שמיטה (דברי הימים־ב לו 21). מכאן, כשדניאל ניבא, הוא עצמו חשב באופן טבעי על יחידות זמן של שנים (ט 2-1).

 

דניאל ט 24: שלב אחר שלב

"שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עוֹלָמִים וְלַחְתּוֹם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשׁוֹחַ קוֹדֶשׁ קָדָשִׁים."

אותן 490 שנים נדרשות להשלמת שישה דברים הקשורים בעם ישראל ובירושלים:

1. "לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע." – המילה "הַפֶּשַׁע" בהא־הידיעה, הנה שם קיבוצי המציין את המרד של עם ישראל באלוהים. מרד זה הוא שורש החטא, וממנו נבעו כל החטאים האחרים של העם. גבריאל אמר שעם ישראל לא יחדל ממריו נגד יהוה עד שיחלפו 490 השנים. גם מקומות אחרים בכתובים מבהירים שהעם לא יחזור בתשובה וייוושע לפני שיבוא המשיח – בתום 490 השנים האלה (ירמיהו כד 7-5, לא 34-31; זכריה יב 10 – יג 1; האיגרת אל הרומים יא 27-25).
2. "לְהָתֵם חַטָּאת." – המילה "חַטָּאת" היא כינוי לחטאים בחיי היום־יום (בלשון רבים). 490 שנים יעברו לפני שעם ישראל יחדל מלחטוא. מכיוון שכל החטאים נובעים ממרד העם ביהוה, הם לא ייתמו כל עוד חטא המרד לא ייעקר מן השורש. זה יקרה רק עם שובו של המשיח.

אפשרות נוספת היא להבין את המשפט כאומר: "להסיר את איום החטא מחיי הנושעים" – ראה אל העברים ט 26: "… אֲבָל כָּעֵת נִגְלָה פַּעַם אַחַת, בְּקֵץ הָעוֹלָמִים [בימינו אנו, עת זמן חייו של המחבר] לְהָסִיר אֶת הַחֵטְא בְּקָרְבַּן עַצְמוֹ".

3. "לְכַפֵּר עָוֹן." – ישוע כיפר חטאים כאשר נצלב. כל המאמין בו, בין אם יהודי או גוי, זוכה לסליחת חטאים. את כפרת החטאים הזו יבקשו ויקבלו כל עם ישראל (השארית שנותרה מצרת יעקב) לאחר שובו של המשיח בתום 490 השנים. זאת אומרת: העם יקבל את ישוע כמשיח וגואל (ראה זכריה יב 10; האיגרת אל הרומים יא 26).
4. "לְהָבִיא צֶדֶק עוֹלָמִים." – ישנן שתי אפשרויות לפירוש:

א. ייתכן שאמירה זו מתארת את הצדק שיאפיין את עם ישראל בתום 490 השנים. בעבר היו אמנם תקופות של התעוררות רוחנית שבהן העם נכנע למידות הצדק של אלוהים, אך צדק זה היה בר חלוף משום שבסופו של דבר שבו בני ישראל למרוד ביהוה. אבל כשישוב העם לאלוהיו ויאמין בישוע המשיח, לא ימרוד עוד לעולם (ירמיהו לא 34-31; יחזקאל לו 32-22). אלוהים יחשיב לו את צדקתו המושלמת של המשיח, וזו תיזקף לזכותו של עם ישראל לעד.

ב. המשמעות המילולית של האמירה היא שהמשיח ישלוט בצדק נצחי עלי אדמות, החל משובו בתום 490 השנים (ישעיהו יא 5-1; ירמיהו כג 6-5, לג 16-15).

5. "לַחְתּוֹם חָזוֹן וְנָבִיא." – כאשר ירוסן החטא בישראל אחרי 490 השנים, ניתן יהיה לחתום את כל ההתגלויות המזהירות מעונש והקוראות לתשובה, הן באמצעות חזון והן על־ידי נביאים. החטאים שהביאו את העונש על העם ייפסקו, ולכן לא יהיה עוד צורך בנבואות תוכחה. עם ישראל יקבל אז באמונה את "הנביא" המובטח בספר דברים פרק יח — הוא המשיח.
6. "לִמְשׁוֹחַ קוֹדֶשׁ קָדָשִׁים." – בתקופת התנ"ך היה נהוג למשוח ליהוה אנשים או חפצים (שמות כח 41, כט 36, מ 15-9). הביטוי "קוֹדֶשׁ קָדָשִׁים" שמופיע כאן מתייחס בדרך כלל לכלי הקודש של המשכן או המקדש (שמות כט 37), או לכל אזור המקדש (יחזקאל מג 12). בהקשר של פרק ט בדניאל, נראה שהמלאך גבריאל אומר: "כאשר ישוב המשיח, אזור המקדש בירושלים יימשח ויוקדש מחדש לשירות יהוה."

הכתובים מציינים שהמקדש ייבנה מחדש במהלך מלכות אלף השנים של המשיח עלי אדמות (יחזקאל מ-מח; זכריה ו 12). לפיכך אזור הר הבית יימשח כהכנה לבניית מקדש אלף השנים ולנוכחות אלוהים בו.

רשיונות הבנייה
או
ממתי מתחילים לחשב 490 שנים?

פסוק 25:

"וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל: מִן מוֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה, וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק הָעִתִּים."

המלאך גבריאל מבהיר ש-490 השנים מחולקות לשלוש תקופות:

• חלק ראשון: שבעה שבועים,
• חלק שני: שישים ושניים שבועים,
• חלק שלישי: שבוע אחד (ראה פסוק 27).

ניווכח ונראה ששני החלקים הראשונים עוקבים, והחלק השלישי יתגשם בעתיד.

 

נקודה חשובה:

בהתגלות שקיבל דניאל, היא מועד תחילתן של 490 השנים (פסוק 25), המלאך גבריאל ציין שתקופה זו תתחיל עם הוצאת הצַו לבנות מחדש את ירושלים עם "רְחוֹב וְחָרוּץ". במבט ראשון מהווה קביעה זו בעיה, כי מלכי פרס ומדי הוציאו מספר צווים לבניית חלקים שונים של ירושלים:

• את הצַו הראשון פרסם כורש בשנת 538 או 537 לפנה"ס (הכרזת כורש);
• השני הוציא דריווש בשנת 519 לפנה"ס;
• השלישי ניתן על־ידי ארתחשסתא בשנת 458 לפנה"ס;
• והרביעי על־ידי אותו מלך בשנת 445 לפנה"ס.

על איזה מארבעת הצווים דיבר גבריאל בדניאל ט 25?

על מנת לענות על שאלה זו, הבה נברר שתי נקודות:

 

1. שאלת הביצורים:

איזה מהצווים אִפשר לבנות "רְחוֹב וְחָרוּץ"?

המילה "רְחוֹב" מתארת רחבה פתוחה בתוך שערי העיר (דברי הימים־ב לב 6) – אזור מרכזי לחיי העיר. אך לעיר ללא חומה אין שערים, ומכאן שבניית "רחוב" מחייבת את קיומה של חומה עם שערים, או את בנייתה.

"חָרוּץ" הוא תעלת מגן או חפיר המשמש כחלק ממערך ההגנה של עיר.

בתקופת התנ"ך היה נהוג לחפור או לחצוב תעלה עמוקה סביב החומות, דבר שהקשה על הצבת אילי ברזל והתקרבות לחומות בעת מצור. מכאן שבניית "רְחוֹב וְחָרוּץ" כוללת חומה עם שערים ותעלת מגן – משמע, בנייה של מערך הגנה כולל. דברי דניאל בפרק ט 25 מחייבים אישור לביצורה של ירושלים ללא מגבלות.

 

2. שאלת תִארוּך:

איזה מהצווים ניתן במועד שהוא נקודת מוצא הנכונה לחישוב הזמן עד לביאת המשיח הראשונה?

במילים אחרות: אם סופרים שישים ותשעה "שבועים" (69 X 7 = 483 שנים — זאת אומרת שני החלקים הראשונים מתוך השלושה) ממועד מתן כל אחד מארבעת הצווים, לאיזו נקודה בהיסטוריה כל חישוב מביא אותנו?

 

מועד בניית הביצורים:

הצווים שפרסמו כורש (538 או 537 לפנה"ס) ודריווש (519 לפנה"ס) וגם הצו הראשון של ארתחשסתא (458 לפנה"ס), לא עומדים במבחן של "רְחוֹב וְחָרוּץ". חומות ירושלים לא נבנו בעקבות אף אחד מהצווים האלה.

בשנת 445 לפנה"ס שמע נחמיה שחומות עירו עדיין הרוסות (נחמיה א-ב). יתר על כן, מאורע שנרשם מספר שנים לאחר שפורסמו שלושת הצווים הראשונים מבהיר מעל לכל ספק שחומות ירושלים טרם שוקמו עד אז: זמן מה לאחר פרסום הצו של ארתחשסתא בשנת 458 לפנה"ס, החלו היהודים שישבו בארץ לבנות את חומות ירושלים על דעת עצמם. מלאכה זו לא הושלמה, שכן אויביהם התריעו על כך בפני המלך (עזרא ד 16-8). לטענתם, מתן היתר ליהודים לבניית החומות כמוהו כעידוד מרד נגד שלטון המלך.

בתגובה למכתב התלונה ציווה ארתחשסתא להפסיק לאלתר את עבודת הבנייה, עד שיפורסם היתר לחידושה (עזרא ד 21-17). פרט אחרון זה הוא חשוב ביותר: ניסוח צו הפסקת הבנייה השאיר פרצה שאפשרה מתן צו נוסף המתיר את בניית החומות.

אין ספק שאלוהים התערב בניסוח שלושת הצווים הראשונים. הרי בדניאל פרק ו נאמר שחוקי פרס ומדי לא ניתנו לביטול. החוק אסר על מלך לבטל צו שהוא עצמו נתן, או שניתן על־ידי אחד מקודמיו (אסתר א 19, ח 8; דניאל ו 9, 13, 16 — "… וּרְשׁוֹם אֶת הַכְּתָב אֲשֶׁר אֵין לְשַׁנּוֹת, כְּחוֹק מָדַי וּפָרַס אֲשֶׁר לֹא יַעֲבוֹר"). כלומר, אילו התיר אחד הצווים הקודמים ליהודים לבנות את חומות ירושלים, ארתחשסתא היה מנוע מפרסום צו איסור.

אם כך, הצו שהנבואה בדניאל ט 25 חוזה מראש חייב להיות האחרון מבין הארבעה: הצו שנתן ארתחשסתא לנחמיה בשנת 445 לפנה"ס (נחמיה א-ב).

 

פתרון התִארוּך:

הבה נעיין תחילה בדיווח שבדבר אלוהים:

נחמיה ב 9-1:

1 וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ, יַיִן לְפָנָיו, וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ, וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו.
2 וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: "מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה? אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב!" וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד,
3 וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ: "הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה! מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי, אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ?"
4 וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: "עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ?" וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם,
5 וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ, אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה, אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי, וְאֶבְנֶנָּה."
6 וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ: "עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכֲךָ וּמָתַי תָּשׁוּב?" וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי, וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן,
7 וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, אִגְּרוֹת יִתְּנוּ לִי עַל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר, אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר אָבוֹא אֶל יְהוּדָה,
8 וְאִגֶּרֶת אֶל אָסָף, שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִתֶּן לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלָיו." וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ, כְּיַד אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי.
9 וָאָבוֹא אֶל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר, וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים.

השנה העשרים למלכות ארתחשסתא היא שנת 445 לפנה"ס. אם כך 490 השנים שעליהן מדבר דניאל בפרק ט החלו "בְּחֹדֶשׁ נִיסָן" של שנת 445 לפנה"ס.

המלאך גבריאל אמר שמעת פרסום הצו ועד "מָשִׁיחַ נָגִיד" יעברו שישים ותשעה "שָׁבֻעִים" של 7 שנים כל אחד (X 7 = 483 69 שנים). במילים אחרות, 483 שנים אחרי 445 לפנה"ס יהיה המשיח בעולם.

גבריאל חילק את שישים ותשעה השבועים לשתי תקופות:

• שבעה שבועים (49 שנים);
• ועוד שישים ושניים שבועים (434 שנים).

חוקרים רבים סבורים שחלוקה זו פירושה שבניית ירושלים (עם כל ביצוריה כמפורט בנבואה) תושלם 49 שנים אחרי הצו של שנת 445 לפנה"ס. הבנייה ארכה זמן כה רב כי היהודים נתקלו בהתנגדות רבה למפעל הבנייה (נחמיה ד, ו 1- ז 4). חומות העיר אכן נבנו בעת מצוקה, כפי שניבא המלאך גבריאל באמרו כי "רְחוֹב וְחָרוּץ" ייבנו "בְּצוֹק הָעִתִּים".
ביאת המשיח
או
באיזה תאריך הגיעו 483 השנים לקִצן?

כאשר מחשבים את הזמן על יסוד המידע שנתן גבריאל, יש לזכור שבשנה תנ"כית יש 360 ימים. לדוגמה…

• בבראשית ז 11, 24, ח 4 מדובר על חמישה חודשים שהם 150 ימים;

 

• בהתגלות יא 3-2, יב 6, 14, יג 5 קוראים אנו על שלוש וחצי שנים, והן מחולקות לארבעים ושניים חודשים = 1,260 ימים.

בעת העתיקה חישוב השנים לפי שיטה זו היה מקובל גם במצריים, פרס, בבל, יוון, איטליה, הודו, סין ואף במרכז אמריקה.

אם כך…

• 69 שבועים הם 483 שנים;

 

• 483 שנים מקראיות הן 173,880 ימים (דהיינו 476 שנים גרגוריאניות בנות 365 ימים כל אחת).

הוספת מספר הימים הזה לחודש ניסן של שנת 445 לפנה"ס יביאנו לחודש ניסן של שנת 32 לספירה.
ההתגשמות
או
המשיח נכרת

פסוק 26:

"וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ, וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא."

שני מאורעות חשובים אירעו בחיי ישוע המשיח בחודש ניסן שנת 32 לספירה:

א. הוא נכנס לירושלים והתקבל בהערצה כמלך ("מָשִׁיחַ נָגִיד": דניאל ט 25; בשורת יוחנן יב 16-12).

ב. באותו השבוע הוא גם נדחה ונצלב ("מָשִׁיחַ יִכָּרֵת וְאֵין לוֹ": דניאל ט 26; בשורת יוחנן יט).

היחיד בהיסטוריה היהודית שהציג את עצמו כמשיח ישראל ובשל כך נידון למוות בצליבה בחודש ניסן של שנת 32 לספירה, הוא ישוע.

הנביא מציין במפורש שבית המקדש וירושלים ייחרבו לאחר שהמשיח ייכרת. בית המקדש אכן נחרב בשנת 70 לספירה, ומכאן שהמשיח היה חייב להיכרת לפני מועד זה.

השתלשלות המאורעות המתועדים בברית החדשה חופפת את לוח הזמנים של דניאל פרק ט, מאשרת את דיוקה של הנבואה ואף מוכיחה מעל לכל ספק שישוע אשר נולד בבית־לחם אפרתה וגדל בנצרת הוא המשיח שעליו דיבר המלאך גבריאל.

אם כך המסקנה ההגיונית היא כי על כל יהודי להאמין בישוע המשיח כמושיעו וכגואלו.

ישוע הוא משיח ישראל!

אין כל מועמד אחר בהיסטוריה האנושית אשר הגשים בחייו את הנבואות הללו. לא היה ולא יהיה משיח אחר.

• מי שדוחה את ישוע כמשיח, נשאר ללא מושיע ונתון לתוצאת קללת חטאיו!

 

• מי שנכנע לאמת כתבי הקודש, זוכה לישועה, לכפרת חטאים ולשלום אלוהים הממלא את חייו!

האם החמצנו את המשיח?

לא! כל זמן שאדם חי, אלוהים רב החסד מעניק לו את ההזדמנות לפנות למשיח. מי שמאמין שישוע המשיח, אֵל שַׁדַּי, כיפר על חטאיו, אמונתו נחשבת לו לצדקה והוא נושע מהחטא ומהמצב האיום של ניתוק נצחי מאלוהים בגיהינום. למאמין בישוע יש חלק בנחלת אלוהים ובברכה המובטחת לזרע אברהם המבורך, אבי כל המאמינים. האמונה בישוע כאדון ומושיע מן החטא היא תכלית כל האמור בתנ"ך. זהו המסר שכל בני האדם – יהודים וגויים – חייבים לשמוע, וזוהי האמת שעלינו לקבל באמונה.

   

עתיד

פסוקים 27-26:

"וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת. וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד, וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשׁוֹמֵם, וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל שׁוֹמֵם."

השבוע האחרון שבנבואה יתחיל בעתיד, כאשר צר המשיח (נָגִיד הַבָּא) יגביר "בְּרִית לָרַבִּים". צר המשיח הנו מנהיג רב־כוח. בעתיד הוא יעלה לגדולה עולמית בכוח שהשטן יאציל עליו (ראה דניאל פרקים ב, ז; בשורת מתי כד 44-15; השנייה לתסלוניקים ב 12-1; התגלות ו-כ).

• צר המשיח יצליח להשכין שלום מדומה באזורנו;
• בתקופה זו בית המקדש יעמוד על תִלו.

עובדות אלה, יחד עם עיוורונו הרוחני של ישראל, יגרמו לעם לקבל את צר המשיח כמשיח המובטח. באמצע תקופת צרת יעקב, אותו מנהיג יכריז על עצמו כ"אל" וידרוש שיסגדו וישתחוו לו. את אלה שיסרבו להיכנע לדרישתו ירדוף עד חרמה. בשלב זה תזהה שארית עם ישראל את תרמיתו של צר המשיח ותברח למדבר. שם השארית תינצל בחסד אלוהים.

שבע השנים האחרונות שבנבואה מכונות בפי הנביא ירמיהו "צרת יעקב" (ירמיהו ל 7). זו תקופה שבה אלוהים יסיר מעל פני תבל את מתנגדיו ויצרוף את עמו ישראל. בסיום שבע שנות הצרה יחזור ישוע המשיח ארצה כדי להקים את ממלכתו בת אלף השנים עלי אדמות. עם תום תקופת מלכותו זו, אלוהים יסלק באופן סופי את מתנגדיו מהתבל. הוא יברא שמים חדשים וארץ חדשה הנקיים לחלוטין מהחטא ומהשפעותיו. אז יתחילו ימות המשיח הנצחיים.

ללימוד מעמיק יותר על אירועי העתיד ניתן להזמין כאן באתר את הספרון "בוא נלמד יחד את אשר עתיד להיות" (לחץ על "חינם").
סיכום ביניים:

א. יחסו החיובי של המלך הנו התשובה לתפילתו של נחמיה.

ב. נחמיה עזב עמדה רמה ומעמד מכובד בעבור תפקיד קשה אך כזה שנועד לפאר את שם אלוהים – בניית ירושלים, עירו של אלוהים (ב 10, 20).

האם כל אחד מאיתנו מוכן לעזוב עמדה ומעמד רם כדי לבצע בעבור אלוהים עבודה קשה ותובענית שאת גמולה יקבל בשמים?

ג. נחמיה ציין את התאריך בו קיבל מן המלך ארתחשסתא את האישור המתאים לבנות את ירושלים – אישור שעמד בתנאים אותם פירט המלאך גבריאל לדניאל הנביא בפרק ט.

לאור זאת, חודש ניסן בשנת 445 לפנה"ס הנו תאריך תחילת מניית "שבעים השבועים" של נבואת דניאל.
נחמיה פרק ב פסוקים 10-20

עד כה התמקדנו בתאריך שנחמיה ציין: חודש ניסן בשנת 20 למלכות ארתחשסתא (ניסן שנת 445 לפנה"ס). התאריך התמים הזה חשוב ביותר, מכיוון שהוא מהווה נקודת התחלה לנבואה שקיבל דניאל הנביא מהמלאך גבריאל בספר דניאל פרק ט. ציון תאריך זה איפשר –  כפי שראינו – את החישוב של מועד ביאת המשיח הראשונה.

כעת נחזור לנחמיה:

לאחר שנחמיה קיבל את הסכמת המלך העקרונית, הוא ביקש אישורים מיוחדים לכל אחת ממשימותיו (ב 7-9). זאת כדי לסכור את פי מתנגדיו. הוא למד מה קרה לבני ירושלים בעבר, ואת זה הוא עתיד לשנות (עזרא ד).

נחמיה מזכיר את "אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס" (ב 8).

כל עצי היערות היו בבעלות המלך. על היערות הופקדו משגיחים ומנהלים, וכל מי שהעז לכרות עץ ללא רשות הסתכן בחייו. לפיכך, נחמיה נזקק לאישורים בחתימת המלך כדי לכרות כמויות גדולות של עצים לבניית ירושלים.

בנוסף, נחמיה עלה לירושלים עם אנשים רבים בשיירה מרשימה של מרכבות ועגלות מלאות בציוד. השיירה כללה אף חיילים מזויינים (ב 9). שיירה שכזו חייבת להיות מצוידת באישורים חתומים על־ידי המלך כדי לנוע מאזור אחד למשנהו, וזאת כדי להבטיח שאין היא מהווה סיכון לשלום המלך ולשלמות ממלכתו.
התנגדות

האם הסתיימו מאבקיו של נחמיה לאחר קבלת האישורים? האם כל הסובבים אותו יניחו לו עתה לבצע בירושלים את שעל לבו?
פסוקים 10, 19-20:

10 וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטוֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמֹּנִי וַיֵּרַע לָהֶם רָעָה גְדֹלָה, אֲשֶׁר־בָּא אָדָם לְבַקֵּשׁ טוֹבָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל;

19 וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי וַיַּלְעִגוּ לָנוּ וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים? הַעַל הַמֶּלֶךְ אַתֶּם מֹרְדִים? 20 וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם: אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ, וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ, וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָיִם.

מתברר שלנחמיה צפויים אתגרים וקשיים רבים בבניית ירושלים! סנבלט החורוני, טוביה העבד העמוני וגשם הערבי פעלו כדי למנוע את בניית העיר.

מדוע?

כי בעוד ירושלים הרוסה, חומותיה פרוצים והעיר ללא הנהגה איכותית, האנשים הללו וחבריהם יכולים לקחת ולגזול ככל שעולה על רוחם. הרווח והשמחה שלהם מיוסדים על ירושלים חלשה וחרבה. אך ברגע שירושלים תיבנה, חומותיה ירפאו ותוקם בה הנהגה ראויה, אותם אנשים יידרשו להתרחק ממנה ורווחיהם יקטנו.

אויבי יהודה לא התעוררו רק כעת! הם כל הזמן היו ערים לכל מה שהתרחש בירושלים. עוד בזמנו של עזרא, שלוש עשרה שנים לפני נחמיה, הם פעלו נגד הבונים, רפו את ידיהם והבהילו אותם (עזרא ד 1-6). עיניהם כל הזמן מופנות לירושלים – לא מתוך אהבת העיר ואהבת אלוהים, אלא מתוך שנאת ישראל ודחיית רצון אלוהים.
המתנגדים

הבה נכיר מעט את הנפשות הפועלות בסביבתו של נחמיה ונגדו:

סנבלט החורוני: מחורוניים אשר על נהר הפרת, במואב (ישעיה טו 5; ירמיה מח 3 ,5 ,34).

הוא היה הפחה בשומרון ועריה (ג 33-34).

ישנן דעות שונות לגבי מוצא השם "חורוני". יש הטוענים שמוצאו מבית חורון אשר בהר אפרים, קרוב לגבעת זאב בדרך למודיעין.

מקור השם סנבלט הוא בבלי: SIN-UBALLIT ומשמעותו (האל) סין נתן חיים.
טוביה העבד העמוני: ראש בני עמון היה שנוא על יושבי יהודה, ולכן כינוהו בשם עבד (ראה גם ג 35).

נחמיה אינו מציין את השם "עבד" לחינם. אילו היה טוביה עבדו של מלך כלשהו, הרי שאחרי המילה "עבד" היה נחמיה מציין את שם אדונו. נחמיה בחר לציין את טוביה בדרך זו כדי להביע את סלידתו ממנו וממעשיו.
גשם הערבי: אדומי שהתגורר בסביבת חברון. הוא היה מלך בני קדר בימים ההם. פחווה ערבית זו נגעה בגבולה הדרומי של ארץ יהודה, ועל כן ניסה גשם להתערב בענייניהם הפנימיים של היהודים (ו 6).

לא לחינם נחמיה מציין את מקורם של אויבי ישראל אלו. אלוהים ציווה על בני ישראל לא להתערב עם בני מואב ובני עמון ולא להינשא להם (דברים כג 4; נחמיה יג 1-4) – "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יהוה". אלוהים זכר להם את התנגדותם לישראל, את סירובם לאפשר לבני ישראל לעבור דרך ארצם לארץ ההבטחה, ואת מעורבותם בשכירת בלעם נגד ישראל (ראה גם יג 1-3).

כדאי לזכור שמואב ועמון הנם בניו של לוט מבנותיו (בראשית יט 36-38: "36 וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת־לוֹט מֵאֲבִיהֶן׃ 37 וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב; הוּא אֲבִי־מוֹאָב עַד הַיּוֹם׃ 38 וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־עַמִּי; הוּא אֲבִי בְנֵי־עַמּוֹן עַד הַיּוֹם").

הנביאים דיברו וניבאו כליה מוחלטת גם על האדומים, כי הם פגעו בבני ישראל קשות בעת חורבן בית המקדש בשנת 586 לפנה"ס (עובדיה 10-16; ירמיה מט). הנביא יחזקאל בפרק לה אמר עליהם כי הם שונאים את בני ישראל ורוצים את נחלת אלוהים לעצמם.

אלוהים ציווה בספר דברים פרק כג: "…  8 לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא" – אסור לשנוא אדומי כי אחרי הכול הוא צאצא לעשיו, אחיו התאום של יעקב אבינו.
שונאי ירושלים

נחמיה מדגיש שסנבלט החורוני וטוביה העבד העמוני הרגישו רע מאוד רק מן העובדה שאדם כלשהו בא לבקש טובה לעם ישראל: "וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטוֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמֹּנִי וַיֵּרַע לָהֶם רָעָה גְדֹלָה, אֲשֶׁר בָּא אָדָם לְבַקֵּשׁ טוֹבָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (פסוק 10).

המשפט הזה בא להדגיש את עומק השנאה והבוז שהיה לאנשים אלו כלפי עם ישראל וירושלים. הרוח שפעמה בלב אותם אנשים, ובבני עמם האוחזים באותה דרך, נבעה מן השטן הפועל בכל דרך כדי להכשיל את תכנית אלוהים.

השימוש במילים אלו אינו מקרי. בספר דברים כג 7 אמר אלוהים לעם ישראל כיצד להתייחס לבני מואב ולבני עמון, צאצאי לוט מבנותיו: "… 7 לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם, כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם". והנה, אנו רואים עד כמה אלוהים צודק! במקום לחזור בתשובה ולבקש סליחה על מאות שנים של שנאת ישראל וירושלים, צאצאי מואב ועמון ממשיכים בדרך הקללה של אבותיהם ומצדיקים את הסיבה שלשמה אלוהים ציווה על עמו להיבדל מהם לעולם ולמנוע מהם ברכה.

בספר בראשית יב 3 כתוב: "3 וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר…". אלוהים אמר לאברהם אבינו: 'מי שיברך את ישראל יתברך ומי שיקלל אותו יקולל'. – דברו של אלוהים לא השתנה מאז!
קשרי משפחה

האם בני יהודה בתקופת עזרא ונחמיה הבדילו עצמם מגויים שונאי טובת ישראל?

לא ולא! בנו של הכוהן הגדול יוידע נשא לאישה את בתו של סנבלט (יג 28: "וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן־אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי…").

גם לטוביה העבד העמוני קשרים רבים עם ראשי יהודה; הוא גם קשור בקשרי נישואים עם משפחות יהודיות בירושלים (ו 17-19, יג 4).

הן עזרא והן נחמיה נאלצו להתמודד עם בעיה זו, ועל כך בהמשך הספר.
"אין לכם חלק בירושלים!"

בפסוק 20 נחמיה מציין מה תהיה אחריתם של אלו הפועלים נגד טובת עם ישראל וירושלים:

"…וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם: אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ, וַאֲנַחְנוּ, עֲבָדָיו, נָקוּם וּבָנִינוּ. וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָיִם."

בין אם הוא ידע או לא, נחמיה מבטא כאן עובדה נבואית רבת משמעות: ירושלים עתידה להיבנות ולעמוד על תילה לנצח נצחים.

ירושלים הארצית היא בבואה של ירושלים השמימית, על כן היא תישאר לנצח נצחים (ראה ספר ההתגלות כא-כב). כמו כן, היא ביתו של אלוהים (ישעיה ב, ד; מיכה ד; יחזקאל מח).

ילדי אלוהים עתידים לבלות עם אלוהים בירושלים הנצחית ולשרתו לנצח נצחים (התגלות כב). לפיכך, מי ששונא את ירושלים הארצית, אינו רוצה את טובתה ופועל נגד עם בחירתו של אלוהים, אין לו חלק אף בירושלים השמימית. מי ששונא את מה שאלוהים אוהב הריהו חוטא!

מי שחטאו אינו מכופר, צדקת אלוהים אינה מחושבת לו! הוא נשאר עם חטאו – מנותק מאלוהים ומשלום אלוהים (אל הרומים ה). אדם שכזה, אם לא יתוודה על חטאיו וישנה את דרכיו, לא ישכון בירושלים הנצחית. שמו ומעשיו עתידים להישכח לנצח נצחים. הוא לא ישרת את אלוהים ולא יחיה במחיצתו. מקומו יהיה עם השטן ושדיו באגם האש (התגלות כב). שמו וזכרו יישכחו לעד.

לא לחינם אמר דוד המלך במזמור קכב 6: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִם; יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" ("יִשְׁלָיוּ" = יהנו משלווה).
הצלחה – בעזרת אלוהים בלבד

מה תהיה אחריתם של אלו הפועלים את רצון ותכנית אלוהים?

פסוק 20:

וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם: "אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ, וַאֲנַחְנוּ, עֲבָדָיו, נָקוּם וּבָנִינוּ."

נחמיה היה בטוח שמי שפועל על פי רצון אלוהים יכול לשמוח ולהימלא בשלווה המבטיחה לו את מלוא כוח אלוהים במשימתו ("לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר יהוה צְבָאוֹת" זכריה ד 6).

אלוהים הוא זה שיצליח לנו! הוא זה שיפעל בעבורנו אצל מתנגדנו! הוא זה שילך לפנינו (ראה דברים ט 1-6; דברי הימים ב פרק כ).

הרי דבר אלוהים מלמדנו כבר מבראשית שמלחמותינו הצודקות הן מלחמותיו של אלוהים – הוא ילחם אותם!

ומה עלינו לעשות?

להחריש! – "יהוה יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד 14).

"לא לנו כי לך המלחמה…" — נחמיה יכול היה לומר את המילים הללו בביטחון רב כי בחסד אלוהים הוא התנסה בכוח אלוהים עוד כשהיה בשושן הבירה. אז הוא צם והתאבל ופנה לאלוהים בבקשה כי ייתן לו חן בעיני המלך ויגרום שהלז יענה בחיוב לבקשתו. הוא חווה את קרבת אלוהים ואת כוחו, ולכן יכול לומר את המילים הללו כעת, כאשר הוא עומד מול המתנגדים והקשיים.
זכרו את תשובות אלוהים בעבר

הניסיון הזה מחיי נחמיה צריך להוות מופת לחיינו.

דוגמה מעשית: הכינו לכם "מחברת תפילה"! כתבו בה את כל בקשותיכם מאלוהים, רשמו גם את התאריך והאופן שאלוהים ענה לכל בקשה. במהלך השנים הביטו אחורה כדי לזכור את נאמנות אלוהים! בנוסף לכך, כאשר נעמוד מול אתגר קשה נזכור איך אלוהים ענה לנו בעבר על בקשות דומות או קשות יותר ופתר לנו אותן.

זיכרון תשובותיו של אלוהים לתפילותינו מעניק לנו את הביטחון וחיזוק האמונה בעבור הקשיים והאתגרים העומדים לפנינו היום ומחר (כך בדיוק עשה נחמיה: "17 וָאוֹמַר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רֹאִים הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ, אֲשֶׁר יְרוּשָׁלָיִם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ; לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלָיִם, וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה׃ 18 וָאַגִּיד לָהֶם אֶת יַד אֱלֹהַי אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה עָלַי, וְאַף דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר אָמַר לִי, וַיֹּאמְרוּ: נָקוּם וּבָנִינוּ, וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה" – ב 17-18).

נחמיה בא עם התלהבות לבנות את ירושלים ואת חומותיה. נראה איזה מחזה עמד לפני עיניו!
נאמדים על הנזק

פסוקים 11-18:

11 וָאָבוֹא אֶל יְרוּשָׁלָיִם, וָאֱהִי־שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה׃ 12 וָאָקוּם לַיְלָה אֲנִי וַאֲנָשִׁים מְעַט עִמִּי, וְלֹא הִגַּדְתִּי לְאָדָם מָה אֱלֹהַי נֹתֵן אֶל לִבִּי לַעֲשׂוֹת לִירוּשָׁלָיִם, וּבְהֵמָה אֵין עִמִּי כִּי אִם הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ׃ 13 וָאֵצְאָה בְשַׁעַר־הַגַּיא לַיְלָה וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת, וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלָיִם אֲשֶׁר־המפרוצים (הֵם פְּרוּצִים) וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ׃ 14 וָאֶעֱבֹר אֶל שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ, וְאֵין מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי׃ 15 וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל לַיְלָה וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה, וָאָשׁוּב וָאָבוֹא בְּשַׁעַר הַגַּיְא וָאָשׁוּב׃ 16 וְהַסְּגָנִים לֹא יָדְעוּ אָנָה הָלַכְתִּי וּמָה אֲנִי עֹשֶׂה, וְלַיְּהוּדִים וְלַכֹּהֲנִים וְלַחֹרִים וְלַסְּגָנִים וּלְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה עַד־כֵּן לֹא הִגַּדְתִּי׃ 17 וָאוֹמַר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רֹאִים הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ, אֲשֶׁר יְרוּשָׁלָיִם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ; לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלָיִם, וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה׃ 18 וָאַגִּיד לָהֶם אֶת יַד אֱלֹהַי אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה עָלַי, וְאַף דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר אָמַר לִי; וַיֹּאמְרוּ: נָקוּם וּבָנִינוּ, וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה.

נחמיה מגיע לירושלים ורואה אותה בחורבותיה. בלילה רכב נחמיה על חמורו, ויחד עם שומרי סוד הקרובים לו הקיף את חומות העיר. הוא עבר משער לשער – אין אחד שלם, הכל הרוס ושרוף.

בהמשך הספר ניווכח שלא רק חומות ירושלים ובנייניה היו הרוסים! לבותיהם של יהודים רבים פנו מאלוהים לאלילים ולתענוגות העולם. נחמיה עמד לפני פרויקט חייו!
אין ירושלים אחרת

כאשר קראתי את הפסוקים הללו, עשיתי הפסקה והתחלתי להרהר:

• מה הייתי עושה לו הלכתי לבנות עיר הרוסה עד היסוד, בעוד כל שכניי מבטיחים למרר את חיי?

 

• מה הייתי עושה לאחר שהתברר כי בעיר הרוסה זו קשה מאוד למצוא אנשי אמונה נאמנים?

רוב בני האדם היו מעדיפים לחפש פרויקט אחר, אך לא כך עם נחמיה. הוא ידע שאין ירושלים אחרת ואין לאלוהים עם ישראל אחר! עם מה שיש חייבים לעבוד, ואת מה שיש חייבים לתקן ולסדר.

מדוע?

כי זהו רצון אלוהים! וכאשר ממלאים את רצונו, אז נראה את ידו פועלת בחיינו ועושה את העבודה.

נחמיה ידע שלבבות האנשים נמסו ואין עמו אנשי אמונה מתלהבים. לשם כך הוא הזכיר להם שהוא פועל ברצון אלוהים, ועובדה היא שהמלך הסכים למשימתו ונתן את אישורו.

כאשר האנשים שמעו את נחמיה והבינו איזה כוח על טבעי פעל עמו עד כה, הם שמחו והסכימו לבנות את ירושלים בהתלהבות.
יישום: "אין קהילה אחרת!"

הגישה של נחמיה כלפי ירושלים כשהיא בחורבותיה חייבת להיות מופנמת לחיינו, הן ביחסנו למשפחתנו והן ביחסנו לגוף המשיח.
ראו דוגמה משאול השליח:

בני הקהילות בקורינתוס ובגלטיה "מיררו" את חייו, ולעתים פעלו בדרך בזויה ממש. שאול לא ניער אותם מידיו ופנה למקום אחר. הוא התפלל בעבורם והתמיד ללמדם ולתקן את הטעון תיקון, עד שהמשיח ישוע שוב עמד בראש עדיפויותיהם (גלטים ד 19: "יְלָדַי, שׁוּב נָתוּן אֲנִי בְּחֶבְלֵי לֵדָה עֲלֵיכֶם עַד אֲשֶׁר יִכּוֹן הַמָּשִׁיחַ בָּכֶם").

ובימינו …

• אנשים רבים מדי נוטים להטיל ביקורת על הקהילה ועל מאמינים אחרים;

 

• אנשים רבים מדי מעדיפים לחפש קהילה אחרת כשמתגלה קושי;

 

• אנשים רבים מדי מעדיפים לבוא לקהילה ממוסדת שיש בה כמעט הכול ושלא צריך להתאמץ בה יותר מדי;

 

• אנשים רבים מדי מגיעים לבית הקהילה רק לשעות בודדות בימי שבת, ואינם טורחים לשאול ולדעת מי עמל כדי לנקות ולהכין את בית הקהילה לנוחיותם.

והנה נחמיה (וגם שאול השליח) מלמד אותנו לאהוב את מה שאלוהים אוהב וללא תנאי.

הוא מלמד אותנו להפשיל שרוולים ולהתחיל לרפא את החולה והזקוק תיקון בבית אלוהים, ולא לנטוש.

מדוע?

כמו שירושלים חרבה הייתה כחרפה, כך גוף המשיח כשהוא רעוע ומתפשר בחטא מהווה חרפה לאלוהים.

הסיבה שעלינו לפעול למען גוף המשיח טמונה באהבתנו את אלוהים ואת היקר לו. מי שאינו רגיש לצורך כלשהו בגוף המשיח, הוא אינו בוגר מבחינה רוחנית – או שאינו שייך לגוף המשיח מלכתחילה.

לנחמיה היו כל הסיבות להרבות בביקורת, אך הוא העדיף להרבות במעשים.

כאשר נפעל את רצון אלוהים אל לנו לחשוב שכל הסובבים אותנו ימחאו לנו כף! ההיסטוריה מלמדת: מי שחי על פי רצון אלוהים יזכה לביקורת, לעג, השפלה והתנגדות פיזית מצד אויבי אלוהים – גם אם אלה מתכסים בכסות דתית כשרה.

אלו המתנגדים לבניית ירושלים ורע להם עבור כל טוב לירושלים, לא יהיו לנצח בירושלים של אלוהים; באותה מידה – אלו הפועלים נגד ריפוי ותיקון הטעון שיפור בגוף המשיח, אינם חלק בגוף זה ולא יבלו את הנצח עם ראש הקהילה, ישוע המשיח.

לא קל לבנות את בית אלוהים וגופו! לעתים אנו עומדים לפני שברים, הריסות וחורבן. לעתים אנו סופגים עלבונות, זלזול ואיומים. אז מדוע שנמשיך?

א. כי זהו רצון אלוהים;

ב. כי אלוהים מבטיח את מעורבותו ועזרתו;

ג. כי זה מביא כבוד לאלוהים.

לסיכום:

א. נחמיה עלה לירושלים כדי לשקם את הריסותיה. כאשר הגיע, הוא למד כי רבים וחזקים הם המתנגדים לשיקום עיר אלוהים ועמו. הוא לא התייאש, אלא החל בעבודת שיקום ירושלים למרות הקשיים.

נחמיה התעודד ושמח לעשות את רצון אלוהים, כי הוא ידע שמי שפעל בלבו להגיע לירושלים וריכך את לב מלך האימפריה הפרסית כדי לתת לו את כל האישורים גם יעצור את רעל המתנגדים בירושלים.

כך גם לנו היום: עשיית רצון אלוהים לא תזכה אותנו בהכרח בחיזוקים מן הסובבים אותנו, ההפך הוא הנכון – "וְאָמְנָם כָּל הָרוֹצִים לִחְיוֹת חַיֵּי חֲסִידוּת בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, יֵרָדְפוּ" (השנייה לטימותיאוס ג 12).

נחמתנו וחיזוקנו חייבים לבוא מאלוהים אשר ציווה עלינו לעשות את פעולתו. הוא הבטיח לנו ללכת לפנינו ולהילחם את מלחמתנו. בראשונה לקורינתים י 13 נאמר: "שׁוּם נִסָּיוֹן לֹא בָּא עֲלֵיכֶם מִלְּבַד נִסָּיוֹן אֱנוֹשִׁי רָגִיל. נֶאֱמָן הוּא הָאֱלֹהִים וְלֹא יַנִּיחַ לָכֶם לְהִתְנַסּוֹת לְמַעְלָה מִיכָלְתְּכֶם, אֶלָּא עִם הַנִּסָּיוֹן יָכִין גַּם אֶת דֶּרֶךְ הַמּוֹצָא כְּדֵי שֶׁתּוּכְלוּ לַעֲמֹד בּוֹ".
מה אנו למדים מפרק זה – על אופן חיינו היום והתייחסותנו לבית אלוהים ולילדי אלוהים?

1. דרוש טוב לבית אלוהים ולילדי אלוהים;
2. ראית שבר, או הרס? – פעל לתקן!

ב. מי שפועל נגד עיר אלוהים ונגד עם בחירתו, או רע בלבו כאשר הוא שומע דבר טוב על ירושלים ועל ישראל, עליו לדעת כי זה נובע מן השטן ולא מאלוהים. אלו ששונאים את טובת ירושלים וישראל לא ישכנו בירושלים של מעלה. באותה מידה לגבי אלו הפועלים נגד גוף המשיח מתוך שנאת ישוע, הם לא ישכנו לנצח בממלכת אביו.