נחמיה פרק ה
"נגד שעבוד אחים" – נחמיה מוכיח את שאר המנהיגים ומדריך אותם לשמוט את חובות הנזקקים
שמיטת חובות – נחמיה מוכיח את שאר המנהיגים ומדריך אותם לשמוט את חובות הנזקקים
תוכן הפרק:
פסוקים 1-5: תלונת העם על שעבוד אחים.
פסוקים 6-13: תוכחת נחמיה לעשירים ודרישתו שישמטו את החובות.
פסוקים 14-16: ויתוריו של נחמיה לעומת התנהגותם העושקת של קודמיו בתפקיד.
פסוקים 17-19: נחמיה מכניס אורחים ביד רחבה על חשבונו הפרטי.
כשנחמיה הגיע לירושלים וראה את הריסות העיר, הוא קרא לבני ירושלים להתאסף ולשקם את חומות העיר ובנייניה למען לא יהיו חרפה בעיני הגויים (ב 17: "… לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלָיִם, וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה").
והנה, רבים בעם, אם לא כולם, הפשילו שרוולים, תרמו והקריבו מזמנם, מכוחם ומהונם כדי לשקם את חומות העיר והגנותיה.
תלונת העם על שעבוד אחים
כעת, לאחר שחרפה אחת כמעט הוסרה (החומות משוקמות), יהודים רבים החלו להרים קולם כדי להסיר מעליהם חרפה נוספת שעמדה על ראשם כספחת.
על איזו בעיה נחמיה מדבר?
פסוקים 1-5:
1 "וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים׃ 2 וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים: בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים, וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה׃ 3 וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים: שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים, וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב. 4 וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים: לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ, שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ. 5 וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ, כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים, וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ, וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים."
נחמיה מציין את הבעיה שהובאה לפתחו. העם צועק, אך זעקתם איננה נגד האויבים והגויים מבחוץ, אלא נגד אחיהם – בני עמם, בעלי האמצעים והעשירים הלוחצים אותם.
מהן הטענות?
- העם זועק כי העשירים דורשים מהם לשלם ריבית על דגן(אוכל).
כלומר, העני קיבל משקל של דגן ונדרש להחזיר את הכמות שלקח בתוספת מוסכמת מראש.
זעקת העניים מוצדקת מכיוון שהתורה אוסרת על לקיחת ריבית:
ויקרא כה 35-38:
35 "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ׃ 36 אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ׃ 37 אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ, וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ׃ 38 אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (ראה גם ספר שמות פרקים כא-כד – פרשת משפטים).
שים לב! המילים "תַרְבִּית", "מַרְבִּית" מתקשרות לתוכן – "ריבית", ולא ל"רבים".
עלינו לזכור שאלוהים הוכיח פעמים רבות את העם על עושק עניים. במקום לעזור ולתת לנזקק את צורכו, העשיר הגדיל את עושרו בכך שניצל לרעה את מצבו העגום של החלש או העני והפך אותו למסכן ועני עוד יותר (ראה ישעיהו פרק א; דוגמה חיובית במעשי השליחים פרק ב 43-47).
- אחרים התלוננו שנתנו את שדותיהם, את כרמיהם או את בתיהם כעירבון בעבור אוכל.
מכיוון שמצבם לא השתפר, אין באפשרותם לפדות את אשר נתנו (שדות, כרמים, בתים). כעת הם נותרו עניים וחסרי נחלה, שאותה יכולים לעבד. מצבם הורע והפך אותם לחסרי כל.
- אחרים טענו שנאלצו ללוות כסף כדי לשלם את מס המלך(עזרא ד 13).
העשירים לא נתנו להם הלוואות נוחות או מענקים וחסד, אלא דרשו ואף קיבלו את שדות העניים וכרמיהם כעירבון.
מכיוון שלא הייתה באפשרות הלווים להחזיר את ההלוואות (חלקית או בשלמות) נלקחו שדותיהם וכרמיהם ולכן הפכו לחסרי כל.
ילדינו נמכרים לעבדות!
פסוק 5: נחמיה מסכם את הטענות ואומר במילים פשוטות:
"וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ, כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כוֹבְשִׁים [מכריחים] אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנוֹתֵינוּ לַעֲבָדִים, וְיֵשׁ מִבְּנוֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ, וּשְׂדוֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים."
כלומר, כולנו בני ישראל, הרי נולדנו לאותו אב. לפיכך, בני העשירים אינם מיוחסים יותר מבני העניים.
אבל במציאות המצב שונה: העניים מכריחים את בניהם ובנותיהם לעבדות בידי עשירי יהודה. אילו העניים יכולים להמשיך לעבוד בשדותיהם ולשפר את מצבם הכלכלי במהלך השנה, הם יכולים לפדות את ילדיהם מידי העשירים (ויקרא כה). הבעיה הייתה שהמצב הכללי הלך והורע – ילדיהם נשארו בעבדות והמצב הכלכלי של המשפחות הנזקקות רק הוחרף.
נכון הדבר שהתורה מצווה על שמיטת חובות כל שבע שנים וגם בשנת היובל כל חמישים שנים, אך לפעמים הבעיה כל כך קשה שלא ניתן לחכות לזמנים אלה (שנת השמיטה או שנת היובל). לעתים צריך חסד.
הטענות הן קשות ומציגות את העשירים כחסרי רגש ואהבה, המנצלים את החובות שבהם שקועה האוכלוסייה החקלאית על־ידי נישול האיכרים מאדמותיהם ושעבוד בניהם ובנותיהם.
נחמיה כהרגלו לא הקל ראש בנושא החברתי. הוא פעל במלוא המרץ לתקן את העוול החברתי, כפי שפעל בנחישות ובמהירות כדי לתקן את המצב המדיני-לאומי.
נחמיה מוכיח את העשירים ודורש שישמטו את החובות
פסוקים 6-13:
6 "וַיִּחַר לִי מְאֹד, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת זַעֲקָתָם וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃ 7 וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי וָאָרִיבָה אֶת הַחֹרִים וְאֶת הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה לָהֶם: מַשָּׁא אִישׁ־בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁאים (נוֹשִׁים)! וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה [קרא לכולם להתאסף]. 8 וָאֹמְרָה לָהֶם: אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ [כפי יכולתנו], וְגַם אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ לָנוּ. וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר. 9 ויאמר (וָאוֹמַר): לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים. הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ׃ 10 וְגַם אֲנִי, אַחַי וּנְעָרַי נֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְדָגָן, נַעַזְבָה־נָּא אֶת הַמַּשָּׁא הַזֶּה׃ 11 הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם שְׂדֹתֵיהֶם, כַּרְמֵיהֶם, זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם, וּמְאַת הַכֶּסֶף וְהַדָּגָן, הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם׃ 12 וַיֹּאמְרוּ: נָשִׁיב וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ; כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר. וָאֶקְרָא אֶת הַכֹּהֲנִים וָאַשְׁבִּיעֵם לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה׃ 13 גַּם חָצְנִי נָעַרְתִּי וָאֹמְרָה: כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ, וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵק. וַיֹּאמְרוּ כָל־הַקָּהָל: אָמֵן, וַיְהַלְלוּ אֶת יהוה וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה."
לבו של נחמיה נחמץ בקרבו לנוכח חוסר האחדות והניצול לרעה של העשירים את העניים. לאחר מחשבה, הוא החליט לעשות את הדבר הבא:
הוא קרא אליו את כל המנהיגים והסגנים והוכיח אותם על חוסר אחריותם. המצב החברתי גרוע, וזאת תחת הנהגתם! חלקם היו בין העשירים שעשקו את העניים, אחרים אולי לא. אך כמנהיגים היה באחריותם למנוע הדרדרות למצב הנוכחי.
נחמיה מתפלא על התנהגותם ואומר "הרי בעבר פעלנו ככל שיכולנו כדי לפדות את אחינו היהודים מידי הגויים…" ייתכן כי הוא מציין מקרים בהם כל הקהילה התאחדה לאסוף כסף כדי לעזור ליהודי שבעקבות חוב כספי נמכר לעבדות לידי גוי; או שנחמיה מתייחס למצב אפשרי בו הותקפו בני ירושלים על־ידי האויבים (עזרא ד 8-23), וחלקם נלקחו בשבי ושוחררו רק לאחר ששולם כופר בעדם (ראה פרק א 2-3).
"כאשר עשינו זאת, כולנו חיטטנו בכיסנו והעמדנו את הסכום הנדרש כדי לשחרר אח. והנה, כשאנו יושבים בתוך ארצנו, אנו משעבדים את אחינו! האם אנו מוציאים אותם מבור אחד רק כדי להכניס אותם לבור אחר? אם כך אנו עושים, הרי שאנו לא טובים יותר מהגויים שונאי עמנו. האם כך ראוי לעשות?"
נחמיה שאל שאלה רטורית, שהרי כל שומעיו ידעו היטב שמעשים שכאלו נוגדים את מצוות התורה (ויקרא כה; דברים כג 19-20). במעשיהם, הם לא מילאו את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט 12-18), שהיא המצווה החשובה הבאה אחרי "וְאָהַבְתָּ אֵת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ."
התוכחה
כעת נחמיה מזכיר להם מה צריך להניע אותם כדי לתקן את מעשיהם.
פסוק 9:
"ויאמר (וָאמַר): לא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתֶּם עוֹשִׂים. הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלוֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ."
נחמיה מזכיר להם שהתנהגותם הרעה מחרפת את שם אלוהים.
אם יש להם שמץ של יראת אלוהים, של אהבת אלוהים, הרי שעליהם לקיים את מצוותיו לא רק באופן פורמלי-דתי, אלא מלבם. באהבתם איש את רעהו ועזרתם לחלש ולדל, הם מבטאים את יראת אלוהים שבלבם. אילו היו יראי אלוהים, הרי שלא היו מעזים לשעבד אח יהודי.
ראה דוגמא נוספת לאחדות ויראת אלוהים בבשורת יוחנן יג 34-35:
34 "מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. 35 בָּזֹאת יֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם."
התנהגותם מזכירה את דברי התוכחה של הנביא עמוס אשר טען כי העשירים שומרים על קיום השבת וראש חודש, אך לבם נתון כולו לחידוש העסקים במוצאי השבת (עמוס ח 4-6: 4 "שִׁמְעוּ זֹאת, הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית ענוי־ (עֲנִיֵּי־) אָרֶץ׃ 5 לֵאמֹר: מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר? לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה; 6 לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם, וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר").
דוגמא אישית
נחמיה אינו מחכה לתשובת המנהיגים, אלא ממשיך באותה נשימה לפרט איך הוא עצמו התנהג. הוא עושה זאת כדי למשוך את לבם אליו וכדי שיסכימו פה אחד, ומיד, לאמץ את המסקנות הנדרשות.
פסוק 10:
"וְגַם אֲנִי, אַחַי וּנְעָרַי נוֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְדָגָן, נַעַזְבָה נָּא אֶת הַמַּשָּׁא הַזֶּה."
נחמיה ועוזריו היו במצב כלכלי טוב. נחמיה עזר לתושבים הנזקקים בכך שהלווה להם מרכושו ומכספו.
התורה אינה אוסרת לתת הלוואה, אלא אף מעודדת את העשיר לבוא לקראת הנזקק. התורה אומרת שאם אחיך אינו יכול להחזיר בגלל צרה, אז עזור לו ולך לקראתו!
נחמיה מציין שהוא ועוזריו פעלו ביראת אלוהים. כלומר, הם הלוו לנזקקים, אך כאשר אלו לא עמדו בתשלומיהם, נחמיה ועוזריו לא היססו לוותר על החוב (דברים טו 8-10; שמות כה 24).
יתר על כן, נחמיה מציין כי הוא ויתר מרצון על הכלכלה שהיה זכאי לה ממיסי העם (מתוקף היותו פחה / מושל) וזאת מפאת מצבם הכלכלי הקשה.
פסוק 14:
"גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה אֹתִי לִהְיוֹת פֶּחָם בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וְעַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אֲנִי וְאַחַי לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי."
נחמיה מזכיר שקודמיו בתפקיד לא עשו כך, אלא הקפידו לדרוש את כל המגיע להם, אף־על־פי שידעו כי הדבר גורם לעול בלתי נסבל על אחיהם העניים.
נחמיה שואל: "האם אני ומישהו מעוזריי מקשים על העם?" – התשובה המתבקשת היא: לא!
בפרקים א-ב נחמיה התאבל וצם על גורל עמו והקדיש את חייו כדי לבנות את עיר אלוהים ובנייני ירושלים. הוא הוכיח במעשיו את יראת האלוהים שבו. הוא אוהב באמת את אחיו ואחיותיו בעם ישראל. כעת הוא פונה לשאר המנהיגים והעשירים ומבקש מהם לעשות כמוהו.
הבקשה לתקן ותשובת המנהיגים
פסוקים 11-12:
"הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם שְׂדוֹתֵיהֶם, כַּרְמֵיהֶם, זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם, וּמְאַת הַכֶּסֶף וְהַדָּגָן, הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר אֲשֶׁר אַתֶּם נוֹשִׁים בָּהֶם."
וַיּאמְרוּ: "נָשִׁיב וּמֵהֶם לא נְבַקֵּשׁ; כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר."
וָאֶקְרָא אֶת הַכּוֹהֲנִים וָאַשְׁבִּיעֵם לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.
העשירים הסכימו לשמוט את חובות העניים. דהיינו, השדות, הכרמים, הבתים והרכוש יוחזרו לעניים.
יש פרשנויות שונות למילה "מְאַת" בפסוק 11. יש הטוענים – "רוב", "הרבה" (השווה קוהלת ח 12: "אֲשֶׁר חֹטֶא, עֹשֶׂה רָע מְאַת וּמַאֲרִיךְ לוֹ…"). ויש אחרים הטוענים שנחמיה דרש מהם להוסיף גם אחוז אחד, "מאית", על הכסף, הדגן, התירוש והשמן שלקחו מהעניים.
לא משנה למה בדיוק הכוונה, העניין הוא שהעשירים ויתרו על החוב והחזירו לעניים את רכושם כדי שיעמדו שוב על רגליהם.
התוצאה: שכבה שלמה בעם זכתה לחסד, ועם שלם זכה לאחדות.
השבועה והקללה
על מנת לתת למעמד נופך רשמי ולגרום למשתתפים להבין שאלוהים היה עד לאירוע, קרא נחמיה לכוהנים כדי לבצע טקס שבועה.
במילים פשוטות: הכוהנים, נציגי אלוהים, מכריזים בפי כל את ההתחייבות בשבועה שלקחו על עצמם כל המנהיגים לעשות. מי שיעז להפר את השבועה, עליו לדעת כי אלוהים יעשה עמו חשבון (שבועת האלה – ראה זכריה ה 1-4).
נחמיה לא הסתפק בטקס השבועה שעשו הכוהנים, אלא עשה דבר נוסף כדי להרתיע את המשתתפים מלהבטיח הבטחות סרק:
פסוק 13:
גַּם חָצְנִי נָעַרְתִּי וָאוֹמְרָה: "כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלוֹהִים אֶת כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר לא יָקִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ, וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵק." וַיּאמְרוּ כָל הַקָּהָל: "אָמֵן!" וַיְהַלְלוּ אֶת יְהוָה וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה.
נחמיה לקח את כנף בגדו וניער את קצהו. הפעולה הבהירה באופן ציורי את שעתיד לקרות לאדם שיפר את ההבטחה. נחמיה אמר: "מי שלא יקיים את אשר הבטיח, אלוהים ינער ממנו את כל רכושו עד שלא יישאר לו דבר."
כל הקהל ראה, הסכים ואמר "אמן!" הקהל הילל את אלוהים ושמח על ההבטחה שבכוחה להעניק שלום ואחדות לבני יהודה.
"עשו כמוני!"
נחמיה לא סיים את האסיפה בשלב זה, אלא המשיך ופירט מה הוא עשה למען העם. תקוותו היא שהשאר ילמד ויעשה כמוהו.
הפסוקים הבאים מתארים את נחמיה כמכניס אורחים ביד רחבה על חשבונו הפרטי.
פסוקים 14-19:
14 "גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה אֹתִי לִהְיוֹת פֶּחָם בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וְעַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אֲנִי וְאַחַי לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי. 15 וְהַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר כֶּסֶף־שְׁקָלִים אַרְבָּעִים, גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְטוּ עַל הָעָם, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן מִפְּנֵי יִרְאַת אֱלֹהִים. 16 וְגַם בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת הֶחֱזַקְתִּי, וְשָׂדֶה לֹא קָנִינוּ, וְכָל נְעָרַי קְבוּצִים שָׁם עַל הַמְּלָאכָה. 17 וְהַיְּהוּדִים וְהַסְּגָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ וְהַבָּאִים אֵלֵינוּ מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ עַל שֻׁלְחָנִי׃ 18 וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד, שׁוֹר אֶחָד, צֹאן שֵׁשׁ־בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי, וּבֵין עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל יַיִן לְהַרְבֵּה, וְעִם־זֶה, לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי, כִּי כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל הָעָם הַזֶּה.19 זָכְרָה לִּי, אֱלֹהַי, לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה."
הפסוקים מתארים את חצרו של נחמיה כחצר מפוארת. כמות האוכל שנחמיה מונה מספיקה לכלכל כ-600 איש ביום. משמע שאורחים רבים פקדו את בית המושל בכל יום. עלינו לזכור שצוות העוזרים של נחמיה מנה 150 איש.
בפסוק 16 נחמיה מציין שכל מעייניו היו לטובת העם. הוא התמקד בשירות לטובתם ולא בצבירת רכוש וקניין. לעומתו, קודמיו ניצלו את מעמדם להרבות ברכוש פרטי.
נחמיה מסיים את הפרק בבקשה מאלוהים:
"זָכְרָה לִּי, אֱלֹהַי, לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה."
מפרשים רבים טוענים על בסיס פסוק זה, כי נחמיה היה אדם יהיר. – אינני חושב כך. לדעתי, נחמיה מביע את רחשי לבו, ובסך־הכול הוא מבקש שתשלומו יבוא מאלוהים ולא מאנשים.
הסובבים את נחמיה רדפו אחר רווחים ארציים. נחמיה, לעומתם, שאף לרווח נצחי – לנכסים בשמים ולא בארץ.
הלוואי שכולנו נעדיף את הברכות הנצחיות על כל דבר ארצי שעתיד לנבול ולהישחת. גם ישוע אומר בבשורת מתי ו 20:
"… אִצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בַּשָּׁמַיִם, בְּמָקוֹם אֲשֶׁר עָשׁ וַחֲלוּדָה לֹא יַשְׁחִיתוּ וְגַנָּבִים לֹא יַחְפְּרוּ וְלֹא יִגְנְבוּ; כִּי בַּמָּקוֹם שֶׁאוֹצָרְךָ נִמְצָא, שָׁם יִהְיֶה גַּם לְבָבְךָ."
תשובות לשאלות נפוצות
- האם להיות ערבים להלוואות של אחרים?
- מה צריכה להיות גישתנו בנוגע להלוואות?
א. ערבוּת:
דבר אלוהים מזהיר אותנו מערבות לחוב מפוקפק, עבור אדם מפוקפק, ובמידה שאין ביכולתנו לשלם אותה אם נידרש לממש את הערבות.
בספר משלי פרק ו 1 כתוב: "בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ, תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ…"
משמע, אם הבטחת להיות ערב לחוב של אדם אחר, החוב שלו הפך להיות החוב שלך. הרכוש שלך (בערך הערבות) משועבד לטובת החוב שאתה ערב לו (משלי יא 15, יז 18, כ 16, כב 26-27; ויקרא כה 35-38, כח 8; דברים טו 1-15, יט 17; בראשית מד 32; שמות כב 25; מלכים ב ד 1).
האם עלינו לסרב בכל מקרה להיות ערבים לחוב של אדם אחר?
כולנו יודעים שלעתים אנו זקוקים לערב כדי לשכור דירה. האם אנו עוברים על מצוות התורה כאשר אנו מבקשים מאח או מאחות לאמונה לשמש ערבים בחוזה שכירות?
אינני חושב כך! אולם עלינו לוודא מספר פרטים לפני שנחתום על כתב ערבות:
- האם אנו מכירים את המבקש?
אם אינני מכיר אותו, אני מעדיף שלא להיות ערב לשום חוב שלו.
במקרה שהבקשה באה מאדם שאנו מכירים:
- האם אנו יודעים היטב את פרטי החוזה ומהו סכום הערבות?
אם החוזה או העסקה אינם מכבדים את אלוהים, או שהם מנוגדים לעקרונות של כתבי הקודש, אל לנו להשתתף בהם. אם המקרה "כשר", אך ערך הערבות מעבר ליכולתנו לשלם, אל לנו לחתום.
- איזו גישה עלינו לאמץ כאשר אנו מסכימים להיות ערבים לחוב או להסכם של אחר?
כאשר אני חותם כערב עבור אח או אחות באמונה, אני לוקח בחשבון:
א. שיש לי את הסכום כדי לתת במידה ואדרש;
ב. שאני מוכן לתת את הסכום גם במתנה.
עליי לזכור שמצבו של אחי יכול להשתנות ולא תהיה לו האפשרות לשלם את ההחזרים. האם אז אהיה מוכן לעזור לו ולשלם במקומו? האם אשמח לעזור לו מבלי לערער את יחסינו? האם אני מוכן לוותר על הסכום עבור אחי?
ב. הלוואות:
דבר אלוהים אינו אוסר על מתן הלוואה, אלא על לקיחת ריבית.
השאלות הן:
- לצורך מה נדרשת ההלוואה?
אם הלווה מבקש כסף או עזרה לדבר מפוקפק, אל לנו להשתתף בדבר.
- מה יקרה אם הלווה לא יוכל להחזיר את התשלומים?
האם אני מוכן לדחות את ההחזרים או לוותר על החוב ולהופכו למענק, וזאת מבלי לערער את יחסינו?
- כמה הלווה צריך להחזיר?
הלווה צריך להחזיר במידת יכולתו את ערך הסכום שקיבל בצמוד למדד, וזאת כדי להחזיר את הסכום שאותו ליווה באותו ערך קנייה. דבר אלוהים אוסר על ריבית.
כאמור, יש מקום להוסיף את המדד והוצאות הנהלת חשבונות במקרה של ארגון משיחי המשלם עבור שירות זה.
מה אנו עושים ב"קהילת ירושלים בית גאולה" בכל הנוגע להלוואות?
אנו מוודאים שהבקשה או הצורך תקין, ואז מעניקים את הסכום לפי היכולת שלנו.
קהילת ירושלים אינה מלווה כספים. דבר אלוהים מלמד שנתינה עדיפה על מתן הלוואה (משלי יד 21, יט 17, כא 13, כח 8; דברים טו 11; מלאכי ב 10).
ההנחיות והדוגמא לנו באים מהתנהגותם של המאמינים הראשונים, כפי שכתוב בספר מעשי השליחים ב 43-47 (ראה גם השנייה לקורינתים ח, ט).
מעשי השליחים ב 43-47:
43 "…כָּל נֶפֶשׁ נִתְמַלְּאָה יִרְאָה וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת רַבִּים עָשׂוּ הַשְּׁלִיחִים. 44 כָּל הַמַּאֲמִינִים הָיוּ יַחְדָּיו וּבְכָל אֲשֶׁר הָיָה לָהֶם הָיוּ שֻׁתָּפִים. 45 הֵם מָכְרוּ אֶת אֲחֻזּוֹתֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם וְחִלְּקוּ אוֹתָם לַכֹּל, לְכָל אִישׁ כְּפִי צָרְכּוֹ. 46 יוֹם יוֹם הִתְמִידוּ לִהְיוֹת לֵב אֶחָד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְהָיוּ בּוֹצְעִים אֶת הַלֶּחֶם בְּבָתֵּיהֶם, אוֹכְלִים אֶת מְזוֹנָם בְּשִׂמְחָה וּבְתֹם לֵב 47 וּמְשַׁבְּחִים אֶת אֱלֹהִים. הֵם מָצְאוּ חֵן בְּעֵינֵי כָּל הָעָם, וְהָאָדוֹן הוֹסִיף עֲלֵיהֶם יוֹם יוֹם אֶת הַנּוֹשָׁעִים."
אלוהים לא הלווה לנו ישועה – הוא נתן
כשקהילה מלווה כסף, היא קושרת את האדם. מי שחייב ואין ביכולתו להחזיר, עלול להרגיש אי נוחות לבוא לבית אלוהים ולראות את האנשים שלהם הוא חייב.
הלוואי שתמיד נגיע לבית אלוהים כשאנו חייבים לאלוהים, אך לא לאנשים!
כאשר הנזקק מקבל באהבה, אנו מציגים טוב יותר וברור יותר את אהבת אלוהים. כאשר אנו נותנים באהבה, אנו מראים שהבנו את גודל הנתינה של אלוהים בעבורנו.
אלוהים לא הלווה לנו ישועה. הוא העניק לנו את חייו, וזאת עוד כשהיינו שונאיו ואויביו. הלוואי שנזכור זאת בכל פעם שנעמוד מול הצורך לעזור לנזקק!
סיכום:
נחמיה מלמד אותנו עקרונות רבים:
א. יראת אלוהים מתבטאת בקיום מצוותיו, והראשונה שבהן היא
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ."
ב. אהבה מתבטאת בנתינה ובנשיאת עולו של האחר (גלטים ו 1-2):
"שְׂאוּ אִישׁ אֶת מַעֲמֶסֶת רֵעֵהוּ וְכָךְ תְּקַיְּמוּ אֶת תּוֹרַת הַמָּשִׁיחַ."
ג. שלום מתחיל מבית! נחמיה הבין היטב ששום חומת אבנים לא תגן מפני שנאת אחים שמבעבעת בתוך העיר. בני יהודה יחיו ביחד בתוך החומות רק אם יתאחדו, והאחדות מתבססת על יראת אלוהים המתבטאת באהבת איש את רעהו.
ד. עלינו לשאוף לקבל את שכרנו בשמים מאלוהים, ולהעדיף שכר זה על כל רווח או שכר ארצי. כל דבר ארצי סופו שיעלם, אך כל שכר שמימי הריהו נצחי, והוא עתיד לפאר את אלוהים לנצח נצחים.
ה. עדיף לתת, להעניק ולעזור באהבה מאשר לתת הלוואה.
נתינה מוכיחה ומבטאת את יראת אלוהים בחיינו. נתינה בלב שלם ואוהב מוכיחה את פועל רוח אלוהים בקרבנו.
הלוואי שתמיד נעדיף לתת ולעזור, מאשר להלוות ולגרום לאחרים להיות חייבים לבני אדם – במקום להיות חייבים לאלוהים בלבד.