נחמיה פרק י"ג

תיקוני נחמיה

 

חלוקת הפרק:

פסוקים 3-1:                   ההנחיה להפריד מן העם את העמונים והמואבים

פסוקים 9-4:                   טיהור הלשכות של בית המקדש

פסוקים 14-10:     התקנה לטובת הלוויים

פסוקים 22-15:     התקנה לשמירת השבת

פסוקים 29-23:     הפעולות בעניין הנשים הנוכריות

פסוקים 31-30:     סיכום

 

מבוא

נחמיה נולד וגדל בגולה. בפרק א למדנו שהוא שמע על אודות המתרחש עם בני עמו ביהודה, ובעקבות כך נוצרה בלבו השאיפה לעלות לירושלים כדי לשקמה.

אלוהים ענה לתחינת נחמיה, ובאישור המלך ארתחשסתא הוא עלה ליהודה עם כוח אדם ואמצעים כדי להתחיל במלאכת השיקום. נחמיה הצליח להפיח רוח של תקווה בלב העם, ותוך 52 ימים הצליחו לשפץ ולשקם את חומות ירושלים עד חצי הגובה — דבר שהיווה שיפור משמעותי ברמת הביטחון לתושבים.

פעולתו של נחמיה לא זכתה רק לשבחים! לאורך כל הדרך הוא נאלץ להתמודד עם אויבים מבחוץ ומשת"פים מבפנים שלא פספסו הזדמנות כדי להכשילו ולהקשות על משימותיו.

נחמיה נשאר ביהודה שתים־עשרה שנים, ובמהלכן הוא פעל להקמת כל מערכות השלטון והניהול.

המלך ארתחשסתא לא ויתר לחלוטין על שירותיו של נחמיה. מתוך הכתוב בפרק ה 14, יג 6 אנו למדים שנחמיה חזר לפרס לאחר שהות של שתים־עשרה שנים ביהודה (משנת 20 עד שנת 32 לשלטון ארתחשסתא – 433 לפנה"ס).

התיקונים המנהלתיים והרוחניים של נחמיה לא הופנמו די הצורך. כמו היום, גם אז, כאשר יד המרות מתרחקת, רמת הציות והיושר קטנה. חלק מההנהגה לא הפנים את החזרה בתשובה ולכן חזר לסורו ברגע שנחמיה עזב לפרס.

ההנהגה הרוחנית כשלה וגרמה לכשל מערכות בשאר הרבדים בעם. רבים מהלוויים ושאר המשרתים בקודש נטשו את עבודתם בבית המקדש.

ספר מלאכי (שלפי המסורת נכתב על־ידי עזרא) מתאר את המצב העגום בעם מבחינה רוחנית בעת היעדרותו של נחמיה.

נחמיה בילה זמן מה בפרס וחזר שוב ליהודה. ייתכן מאוד שבמהלך היעדרותו אדם אחר תפס את מקומו בחצר המלך. וכך, בחסד אלוהים, התאפשר לו לבקש מן המלך לחזור ולהמשיך לשרת את המלכות כפחה ביהודה.

 

לאחר שנחמיה חוזר ליהודה הוא מתאר את שארע.

ההנחיה להפריד מן העם את העמונים והמואבים

במהלך אירוע בירושלים, הלוויים קראו מהתורה. נחמיה מציין קטע מסוים שנגע "בעצב החשוף" של החברה במדינת יהודה:

נחמיה יג 1-3:

1 בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר משֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם, וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לא יָבוֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלוֹהִים עַד עוֹלָם.

2 כִּי לא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם, וַיִּשְׂכּוֹר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ, וַיַּהֲפוֹךְ אֱלוֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה.

3 וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת הַתּוֹרָה, וַיַּבְדִּילוּ כָל עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל.

מן הסתם, הקריאה כללה קטעים נוספים מן התורה. אם כן, מדוע שנחמיה יציין רק את הקטע הזה?

נחמיה מציין את הקטע הזה מכיוון שבו מתמקדות הבעיות המרכזיות של בני מדינת יהודה.

מהן הבעיות?

א.        נישואי תערובת עם עמים האסורים לבני ישראל על־פי מצוות אלוהים בתורה, וכן עם נוכרים שלא נטשו את עבודת האלילים.

ב.        ההשפעה של נישואי התערובת הופכת למרכזית בחיי העם, עד כי הולך ומטשטש ההבדל בין היהודי לגוי (יג 24; ראה גם דברים ז 4; שמות לד 12, 16; וכן אירוע בהמשך נחמיה פרק יג).

ג.         נחמיה וכמוהו עזרא הבינו היטב שהבעיות הלאומיות והפוליטיות נבעו מאי קיום מצוות אלוהים (ראה עזרא ט).

מספר לא מבוטל של יהודים ובהם שרים וכוהנים, נישאו לנשים נוכריות אשר לא זנחו את אליליהן (ראה גם עזרא ט 1).

חלק מן הנשים היו מואביות ועמוניות, בנות עמים שאלוהים ציווה על בני ישראל לא להתחבר אתן ובוודאי לא להינשא להן.

והנה כאשר קראו בתורה, העם שמע את הנאמר מפי אלוהים בספר דברים כג 7-4:

4 לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יהוה; גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יהוה עַד עוֹלָם.

5 עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךּ.

6 וְלֹא אָבָה יהוה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ יהוה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, כִּי אֲהֵבְךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ.

7 לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם.

עמים רבים נלחמו נגד עם ישראל ואלוהים אינו חורץ דין שכזה על צאצאיהם. אז מדוע על בני עמון ובני מואב?

הניסיון של המואבים להשתמש בכישוריו של בלעם זוכה למספר רב של איזכורים בכתבי הקודש, ולא לחינם. הוא מוזכר באיגרת השנייה לפטרוס ב 15, בספר יהודה 11 ובספר ההתגלות ב 14.

כל ציון מהווה תזכורת לסטייה מאמת אלוהים שהעונש הבא בעקבותיה הוא הרסני במיוחד.

משמעות השם בלעם: "בלע עם". לא אתפלא אם השם "בלעם" הנו כינוי שניתן לו עקב הצלחותיו בכשפיו, ולא שם שקיבל מאביו ביום הולדתו.

המואבים שכרו את בלעם למען יקלל את עם ישראל ויגרום להם לסטות מתורת אלוהים כדי שייכחד עד האחרון שבהם (במדבר כב).

מעבר לכך, הם לא תמכו בעם ישראל במהלך התקדמותו לארץ ההבטחה, אלא נלחמו נגדו.

יציאת מצרים, היציאה מעבדות לחירות, היא אירוע מכונן ביחסים בין אלוהים לעם ישראל. אירוע זה מוזכר בכל הפעמים שגבורת אלוהים מתוארת עבור עם ישראל.

ההקבלה היא השחרור מעבדות החטא לחירות במשיח.

והנה, מי שמנסה להפר את הבטחתו זו של אלוהים עבור ישראל כמוהו כשטן המנסה לחבל בישועה של בני האדם.

מה שעשה בלעם עמד כהתרסה נגד ההבטחה שנתן אלוהים לאברהם:

"וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר…" (בראשית יב 3).

מעשי בני מואב ובני עמון העמידו במבחן את הבטחותיו של אלוהים באופן מתמשך. אלוהים פעל כך נגדם בכדי ששמו לא יוכתם.

עמים אלו ראו ושמעו את גבורת אלוהים ובחרו להיות כלים של השטן – כלומר, הם פעלו נגד אלוהים ונגד הגשמת תכניתו בעולם. בכך הם גזרו את דינם לדיראון עולם עוד בהיותם בחיים.

מכיוון שהם בחרו להיות כלים נצחיים של החטא והטומאה, אלוהים ציווה שהם וצאצאיהם לא יתערבבו עם ישראל – "קהל יהוה".

שלושת הפסוקים הראשונים של פרק יג נוגעים בנושאים רבים וחשובים ביותר גם בימינו:

 

א.     הדרישה לטוהר רוחני בהיקף לאומי

אלוהים דרש מעם ישראל להישמר טהורים וקדושים, כי הוא קדוש וטהור.

עם ישראל נועד להיות ממלכת כוהנים, לייצג את אלוהים מול שאר העמים. עם ישראל נועד להיות ה"מיסיונר" של אלוהים למען ישועת כל העמים. הגויים היו צריכים לראות את קדושת אלוהים ואת צדקתו דרך סגנון חייהם של בני ישראל ולשמוע מהם על אודות ישועתו.

בדרך זו אלוהים מתפאר, והרי זו תכלית בריאתנו.

בגלל דחיית ישוע כאדון ומושיע, עם ישראל היום אינו מוציא לפועל את ייעודו. עם ישראל ימלא את תכליתו כאשר יקבל את ישוע כאדון ומושיע בעת חזרתו ארצה בסיום תקופת צרת יעקב בת שבע השנים.

ומה עד אז?

• רוח אלוהים שוכן בגוף המאמין בישוע והופך את גופו להיכל אלוהים. לאור עובדה זו, הקהילה – גוף המשיח – גם כן נתפסת בעיני אלוהים כ "קהל יהוה". לפיכך ה' דורש מן המאמינים לשמור את חייהם נקיים מחטא ומטומאה, ממש כפי שדורש זאת מעם ישראל (אל האפסים א 14-13; א-קורינתים ג 17-16).
• מוטלות עלינו הוראות הקדושה והצדק. אנו נדרשים להתרחק מן הרע על כל צורותיו (א-תסלוניקים ה 22; א-פטרוס א 16-15).
• גוף המשיח ממלא מקום כמבשר בעולם (מעשי השליחים א 9-8; מתי כח 20-18).
• המאמינים בישוע נדרשים לא להיכנס בעול אחד עם שאינם נושעים (ב-קורינתים ו 18-14).
• כל מאמין בישוע הוא שגריר לאלוהים (ב-קורינתים ה).
• כל המאמינים נקראים כוהנים לאלוהים (א-פטרוס ב 10-9).
• כאשר אנו חיים על־פי הנחיות אלו, אנו מפארים את אלוהים. כי הרי לתכלית זו נבראנו.

נחמיה מציין שאיסור ההתחברות עם המואבי והעמוני הוא "עד עולם".

הכוונה היא שקדושת אלוהים וצדקתו אינן משתנות, ועל "קהל יהוה" לרדוף טוהר וקדושה היאים לאלוהים לעולמי עולמים.

 

ב.     "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"

איסור ההתחברות עם מואבים ועמונים לדורי דורות מצביע על עיקרון שכולנו חייבים לשמוע ולהפנים: יש תוצאות למעשי אבות — אנו "מבשלים" את האוכל שצאצאינו יידרשו "לאכול"!

• כאשר אנו סוטים מדרך אלוהים וכך גם מלמדים את ילדינו, הם עלולים לחקות את דרכינו.
• כאשר הורים בוגדים בקדושת הנישואין, הם פוגעים בנפשם ובנפש ילדיהם.
• כאשר הורים עושים החלטות פסולות מבחינה כלכלית, גם ילדיהם סובלים מכך.
• כאשר הורים מתנהגים כמאמינים בקהילה אך בבית משרתים אדון אחר, ילדיהם מקבלים מסר מעוות על אודות ישוע המשיח ועלולים להתרחק מהאמונה.

אמת הדבר כי אלוהים יכול בחסדו לרחם ולתקן, אך עלינו לזכור שלמעשינו ולבחירותינו יש בדרך כלל השלכות מידיות על חיי ילדינו ואף על צאצאיהם.

לפיכך, אני מתחנן לפני אלוהים שישמור עלינו ושנלך בדרכו בכל תחום, לא רק למען הברכה על חיינו, אלא גם למען הברכה בחיי ילדינו.

לא לחינם התנ"ך מציין את המשפט: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה" (ירמיה לא 29; ראה גם בראשית יח 19).

האם איסור ההתחברות עם עמוני ומואבי קיים גם היום למאמין בישוע?

א.        קיים איסור לנישואין ולשותפות עם מי שאינו נושע (ראה ב-קורינתים ו 18-14).

ב.        אין איסור למאמין בישוע להתחתן עם מאמין מכל עם שהוא (ראה אל הגלטים ג 29-26).

מי שמאמין בישוע הריהו משיג בחסד אלוהים את האזרחות והלאום הנעלים ביותר – אזרחות שמים. לפיכך אין כל מניעה או איסור על אזרחי שמים להינשא זה לזו (אל הפיליפים ג 20). במשיח ישוע אנו באמת בריאה חדשה. אדרבא, רק נישואים שכאלו טומנים בחובם הבטחה נצחית לברכה – הקמת דור הלומד ושומע את דבר בשורת החיים בישוע – הקמת זרע אלוהים (מלאכי ב 15).

 

ג.      יש כוח ברע ויש כוח לאלו המשרתים את הרע

בלעם היה ידוע כאחד שקללתו יוצאת לפועל. בלק מלך מואב לא קרא לו לחינם.

והנה, כאשר בלעם פתח את פיו נגד עם ישראל, אלוהים שלט על לשונו והוא נאלץ להגיד:

"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל, וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יהוה?" (במדבר כג 8).

במילים אחרות: "איך אני יכול לקלל את מי שאלוהים רוצה לברך?" הפסוק הזה עומד לנגד עיני הרבה זמן ומעודד אותי מאוד.

לא כולם רוצים את טובתנו. ברגע שאנו מחליטים לאמץ את ישוע כאדון ומושיע, אנו הופכים למטרה ראשית על לוח המטרות של השטן ועושי דברו.

נחמיה ראה זאת לנגד עיניו בכל יום שבו פעל להעלות את בני יהודה על דרך ה'. אויביו לא נחו לרגע וניסו לפעול בתחכום רב כדי להכשילו ואף להרגו.

ומהי תקוותנו וביטחוננו כאשר אנו עומדים מול כוח שנראה לנו גדול יותר מכוחנו אנו?

הבטחותיו של אלוהים וידיעתנו אותו כריבון העולם.

ראו מה אמר בלעם: "איך אוכל לקלל את מי שאלוהים לא בחר לקללו?"

אפילו בלעם, שהיה המכשף הבכיר ביותר בתקופתו, הודה בריבונותו של אלוהים. לאור זאת, עלינו לזכור …

• את דבריו של אלישע:"וַיֹּאמֶר: 'אַל תִּירָא, כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם'" (מלכים ב ו 16);
• את דבריו של יוחנן השליח:"… שֶׁכֵּן הוּא אֲשֶׁר בָּכֶם גָּדוֹל מִזֶּה אֲשֶׁר בָּעוֹלָם" (א-יוחנן ד 4).
• את דבריו של משה רבנו:"יהוה יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן"(שמות יד 14).

הגנתנו אינה נובעת מטיב כלי הנשק או עובי הבטון של המקלט. הגנתנו נובעת מטיב יחסינו עם אלוהים – ה' מגן לתם (משלי ב 7; תהילים כג).

 

ד.      התגובה הראויה לקריאה בדבר אלוהים

בפסוק 3 נחמיה מציין את התגובה של העם למצוות ה' בדברו:

"…וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת הַתּוֹרָה, וַיַּבְדִּילוּ כָל עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל…".

נחמיה מציין שהנוכחים אשר שמעו את דבר אלוהים החלו מיד להוציא לפועל את ההוראה. הם הרחיקו מקרבם את הנוכרים אשר המשיכו להאמין ולחיות על־פי אמונות השקר – אליליות באופן כללי.

המונח "עֵרֶב" מוזכר גם בספר שמות יב 38: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם…" הוא מתאר בני עמים נוכרים אשר הצטרפו לעם ישראל, אך לא בהכרח אימצו את תורת ישראל ונטשו את אמונות השקר שלהם.

נחמיה אינו מרחיב בכל הקשור לרגשות של האנשים. הוא רק מציין את העובדה שהשומעים את הוראת אלוהים צייתו לה.

העיקרון בפסוק הזה חייב להיות אור לנתיבתנו! הבה נעמוד על השלבים שצריכים להתרחש בחיינו כשאנו קוראים בדבר אלוהים:

א.        קריאה בדבר אלוהים חושפת אותנו לאמת של אלוהים.

ב.        דברו של אלוהים אינו בגדר הצעה או המלצה, אלא הוראה ליישום מידי.

ג.         רוח הקודש ששוכן במאמין מוכיח אותו על חטא בחייו. אמת היא שסערה יכולה להתרחש בלב המאמין. התוכחה יכולה גם לגרום למשבר אמונה, אך אם התהליך מסתיים כראוי, אמונת האדם תגבר ותתבגר.

ד.        רוח הקודש גם נותן את האמונה ואת הכוח כדי להתוודות על חטא.

ה.        המאמין הנושע מפאר את אלוהים ומוכיח את שייכותו לאלוהים בציות הנובע מאמונה ואהבת אלוהים.

ו.         האדם שמציית באמונה ואהבת אלוהים מתנסה באלוהים וחווה את אהבת אלוהים וכוחו באופן מיוחד ואישי. הנושע מתעודד להמשיך לציית לאלוהים ורוצה בכל מאודו לחיות חיים המרוחקים מן החטא על כל צורותיו.

האם זהו התהליך שמתרחש בחיי כל אדם הקורא בכתבי הקודש?

הלוואי! מספר לא מבוטל של אנשים המבקרים בקהילות — וחלקם אף מכנים עצמם "נושעים" — אינם מגיבים לכתוב בדבר אלוהים באותו האופן.

קריאה בדבר אלוהים ממלאת אצלם את המטען האינטלקטואלי בלבד ואינה משנה את הלך המחשבה וסגנון החיים. קריאה כזו אינה מפארת את אלוהים. היא מאפיינת את אלו שרוח הקודש אינו שוכן בהם.

התגובה הרצויה לקריאה בדבר אלוהים היא ציות — כזה שנובע מאמונה ואהבת אלוהים.

לדוגמא:

▪ איך צריכים להרגיש בחור או בחורה היוצא/ת עם בן/בת זוג לא מאמין/ה, או שנמשכים זה לזו בצורה המסכנת אותם בחטא, כאשר הם קוראים את הפסוקים הללו בנחמיה ואת אלה הכתובים באיגרת השנייה לקורינתים פרק ו? מה המאמין/ה אמור/ה לעשות?

כמובן שעליהם לעצור את מהלכם ולנתק כל מגע שעלול להפיל אותם בחטא.

▪ איך צריך לפעול אדם מאמין כשהוא קורא את הפסוק: "… סִלְחוּ זֶה לָזֶה כַּאֲשֶׁר לְמִישֶׁהוּ טַעֲנָה עַל רֵעֵהוּ" (קולוסים ג 13)?

התשובה כתובה בהמשך הפסוק: "כְּשֵׁם שֶׁהָאָדוֹן סָלַח לָכֶם, כֵּן סִלְחוּ גַּם אַתֶּם!"

שייכות לאדון ונוכחות רוח אלוהים חייבות להתבטא בשנאה הולכת וגדלה לחטא, ולעומת זאת, נחישות הולכת וגוברת לאמץ את רצון אלוהים ולהתפלל כדי לקבל את הכוח לציית בכל.

כל צעד שאינו ציות לדבר אלוהים רק מוכיח את היחס הרופף שלנו עם האדון — במידה וקיים יחס אמיתי.

די לחיי פשרות! די לחיי בינוניות!

כמו שלא נכנה את ילדו של השכן בשם הבן שלנו רק בגלל שיש לו את אותו צבע שיער, כך אל תחשבו שאלוהים קורא לנו "בנים" רק אם אנו יודעים לומר "הללויה"!

אנו מוכיחים את שייכותנו לאדון ישוע…

• הן בהצהרה על היותו מושיענו ואדוננו,
• והן בסגנון חיים על־פי הדרכתו.

כולנו טועים, כולנו נכשלים, אך אין זה אומר שאיננו ילדיו. תגובתנו לתוכחה קובעת היכן באמת נמצא לבנו.

• האם אנו מגיבים כראוי למצוות אלוהים המוכיחה אותנו על חטא?
• האם אנו מתוודים על חטא?
• האם אנו מבקשים כוח להתרחק מן הרע על כל צורותיו?
• האם אנו מחפשים חברה משיחית תומכת כדי להישמר מהשפעת הרע?

אם איננו צועקים "כן" לכל השאלות הללו, כדאי שנבחן מי באמת שוכן בתוכנו!

ומה הרווח שלנו כאשר אנו מצייתים לאלוהים באמונה ואהבה? — הרווח שלנו עצום! הוא נובע מן העובדה ששם אלוהים מתפאר בגללנו. אין רווח גדול יותר מזה. לתכלית זו נבראנו והלוואי שנתמיד בה.

סיכום לפסוקים 1-3:

1. כפי שעם ישראל נקרא "קהל יהוה" ומסיבה זו נדרש להיבדל מגויים עובדי אלילים, כך אנו, גוף המשיח, נדרשים להיבדל מן הרע על כל צורותיו ובוודאי לא להיכנס לעול אחד עם שאינם נושעים.
2. מעשי הורים והחלטותיהם משפיעים על שעתיד לקרות לילדיהם ולצאצאיהם. הבה נבין את גודל האחריות המוטלת עלינו ונאמץ את הנחיות והוראות אלוהים לחיינו בכל תחום ועניין. הבה נרבה בתפילה, בלימוד כתבי הקודש ובהתחברות, למען תרבה ידיעתנו וחכמתנו בתחומים הראויים לחיים מבורכים.
3. קריאה בכתבי הקודש חייבת לגרום לשינוי בחיינו. בדרך זו אנו מכריזים שאלוהים ריבון בחיינו ושדברו אמת. בציותנו למצוותיו אנו גם מפארים את שמו, ולשם כך הוא יצר אותנו.

טיהור הלשכות של בית המקדש

מבוא לנחמיה יג 9-4

בפסוקים 3-1 נחמיה מציין את האירוע בו שמע העם את דבר אלוהים להפריד מתוכו את העמונים והמואבים ומילא אחר הוראות אלוהים שבכתבי הקודש.

חלק נכבד מן העם נישא לנוכרים עובדי אלילים וכעת רבים משלחים את בני הזוג שמתמידים בעבודת האלילים.

הציות הספציפי הזה אינו קל, אך מחויב למען יישאר העם נקי ונכון לשרת אלוהים קדוש.

אברהם אבינו היה צריך גם כן להתמודד עם מקרה דומה, וזאת לאחר שהקים זרע מהגר במקום להמתין למועד בו אלוהים יפתח את רחמה של שרה. אלוהים ציווה עליו לשלח את הגר עם בנה, כי בן ההבטחה לא יירש עם בן הבשר (בראשית כא 14-8).

הציות לא היה קל לאברהם. הוא בוודאי חווה משבר רגשי עמוק, אך הוא עשה את הדבר הנכון. הוא ציית להוראתו הברורה של אלוהים.

על מנת שנימנע ממצבים קשים שכאלו, הפוגעים בשמו הטוב של אלוהים והפוגעים בנפשנו, כדאי שנציית לדבר אלוהים ולא נתחבר בנישואין או בשותפות מחייבת עם אלה שאינם נושעים (ב-קורינתים ו 18-14).

מפסוק 4 ואילך, לאחר שנחמיה תיאר איך העם טיהר את עצמו מהנוכרים עובדי האלילים, הוא מתאר איך הוא טיהר את לשכות המקדש מטומאה.

נחמיה יג 9-4:

4 וְלִפְנֵי מִזֶּה אֶלְיָשִׁיב הַכּוֹהֵן, נָתוּן בְּלִשְׁכַּת בֵּית אֱלוֹהֵינוּ, קָרוֹב לְטוֹבִיָּה,

5 וַיַּעַשׂ לוֹ לִשְׁכָּה גְדוֹלָה, וְשָׁם הָיוּ לְפָנִים נוֹתְנִים אֶת הַמִּנְחָה, הַלְּבוֹנָה וְהַכֵּלִים, וּמַעְשַׂר הַדָּגָן, הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, מִצְוַת הַלְוִיִּם וְהַמְשׁוֹרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים, וּתְרוּמַת הַכּוֹהֲנִים.

6 וּבְכָל זֶה לא הָיִיתִי בִּירוּשָׁלָיִם, כִּי בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא, מֶלֶךְ בָּבֶל, בָּאתִי אֶל הַמֶּלֶךְ, וּלְקֵץ יָמִים נִשְׁאַלְתִּי מִן הַמֶּלֶךְ.

7 וָאָבוֹא לִירוּשָׁלָיִם, וָאָבִינָה בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְיָשִׁיב לְטוֹבִיָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱלוֹהִים.

8 וַיֵּרַע לִי מְאוֹד, וָאַשְׁלִיכָה אֶת כָּל כְּלֵי בֵית טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן הַלִּשְׁכָּה.

9 וָאוֹמְרָה, וַיְטַהֲרוּ הַלְּשָׁכוֹת, וָאָשִׁיבָה שָּׁם כְּלֵי בֵּית הָאֱלוֹהִים, אֶת הַמִּנְחָה וְהַלְּבוֹנָה.

כאמור, נחמיה בילה בירושלים שתים־עשרה שנים והיה חייב לחזור לפרס מכיוון שהבטיח למלך ארתחשסתא שייעדר לפרק זמן מוסכם (ב 6, ה 14, יג 6).

במהלך יב השנים הללו עשה נחמיה רבות. העיר שוקמה פיזית, והחלה לפעול מערכת מנהלית כראוי בכל עיר מתוקנת. בני יהודה נתנו את מעשרותיהם לבית המקדש, ושם חולקו המשכורות לכל המשרתים בקודש. כמו כן עבודת המקדש התנהלה כראוי.

נחמיה גם פעל למען הנזקקים, כך שחובות רבים נמחקו והמצב הכלכלי של בני יהודה שופר.

אף־על־פי שרבים הפנימו את התיקון ופעלו בדרך ראויה מתוך שכנוע והסכמה, הרי שחלק אחר פעל על־פי רצונו של נחמיה רק מפני יראתם אותו.

כאשר נחמיה חזר לפרס, אותם אנשים קיוו שלא ישוב ליהודה. ברגע שצילו של נחמיה סר מעליהם, הם חזרו לפעול בדרך פסולה וקידמו את ענייניהם על חשבון האחרים בעם. הם הוכיחו את אמיתות הפתגם: "כאשר החתול נעדר העכברים רוקדים!"

רצון אלוהים ואהבת דברו לא היו בראש מעייניהם, אלא רק כרסם ותענוגותיהם.

נחמיה היה האור שמגלה את רשעתם, ולכן הם תמיד קיוו שהאור הזה יסור או ייכבה.

נקודה למחשבה והפנמה:

מה אני לומד מכך? האם התנהגותי המשיחית תלויה בחברה שלידי או נובעת מלידה מחדש — מישועה אמיתית? האם חיי הם משחק, או שאני חי במציאות יומיומית בה ישוע הוא אדון?

והנה תיאור המקרה:

אלישיב הכוהן — נכדו של ישוע הכוהן (יב 10), ממשפחת הכוהן הגדול — נתן לטוביה העמוני משרד בתוך אזור בית המקדש.

בפסוק 4 נאמר שאלישיב הכוהן קרוב לטוביה העמוני. המילה "קרוב" מתייחסת בדרך כלל לקירבה משפחתית, משמע שהם או צאצאיהם קשורים זה לזה בקשרי נישואין.

להזכירנו: טוביה העמוני, סנבלט החורוני וגשם הערבי היו אויביו המושבעים של נחמיה ועשו ככל שיכלו כדי להפר את פעולותיו למען בני יהודה ולמען ירושלים.

מבחינתו של נחמיה, הוא רצה ששלושה אלו ותומכיהם יהיו רחוקים מאוד מכל דבר שנקרא יהודי וישראל; הרי לאויבים אלה אין חלק וצדקה וזיכרון בירושלים (ב 20-19).

והנה נחמיה רק חזר לפרס, ואלישיב הכוהן, נצר למשפחת הכוהן הגדול, נתן לטוביה העמוני — עוכר עבודת האלוהים — לשכת עבודה בבית המקדש.

אלישיב הכוהן לא היה היחידי שזיהם את עצמו בטומאת הזרים עובדי האלילים. אחד מנכדיו אף נישא לבת של סנבלט החורוני (יג 28).

ובכן, מה היה תפקידו של טוביה העמוני ומאיזה חדר בבית אלוהים הוא פעל? איך השפיעה נוכחותו על העבודה והשירות בבית אלוהים?

החדר שטוביה העמוני קיבל מאלישיב הכוהן היה החדר שבו אוספים את המנחה, הלבונה והכלים, מעשר הדגן והתירוש ושמן היצהר. כל הכלים והחומרים הללו היו המעשרות שמהם ניתנו המשכורות למשרתים במקדש: ללוויים, למשוררים, לשומרים ולכוהנים. כמו כן נשמרו שם הבשמים והשמנים לעבודת הקודש במקדש.

במילים פשוטות: טוביה העמוני — עוכר ישראל ושונא אלוהים — הופקד על לשכת האוצר בבית המקדש. הוא פעל כמעין שר אוצר בבית אלוהים. הוא הופקד על תשלום המשכורות למשרתים בקודש ועל תקינות עבודת הקודש היומיומית בבית אלוהים. הביטוי המתאים ביותר לתאר את האבסורד הוא: "נתנו לחתול לשמור על השמנת!"

האם טוביה העמוני היה נאמן במלאכתו לשלם את משכורות הכוהנים, הלווים ושאר העמלים בבית המקדש? — ממש לא! בפסוק 10 אנו קוראים:

"וָאֵדְעָה כִּי מְנָיוֹת הַלְוִיִּם לא נִתָּנָה, וַיִּבְרְחוּ אִישׁ לְשָׂדֵהוּ, הַלְוִיִּם וְהַמְשׁוֹרְרִים, עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה."

מתברר שטוביה העמוני מעל במלאכתו. מה שלא לקח לעצמו מן האוצרות הוא חילק בין אלה שהכניסו אותו למקדש. הכהונה הגדולה, בני משפחת הכוהנים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר מעלו באוצר שניתן לבית אלוהים. במקום לתת למשרתים את המגיע להם למען תקודם עבודת אלוהים, הם חילקו את האוצר ביניהם.

ומה התוצאה?

משרתי המקדש בדרגות הנמוכות, אלו שמשכורתם נגזלה מהם "הצביעו ברגליהם".

הם נטשו את המלאכה בבית המקדש ופנו לעבודות רגילות, חילוניות, מחוץ למקדש, כדי לפרנס את עצמם. אלו שבדרך כלל תמכו בנחמיה ובפעולותיו נטשו את בית המקדש, כי מחייתם נגזלה מהם. כך הזירה הפוליטית נותרה בידי הכהונה הגדולה שפעלה יד ביד עם אויבי ישראל.

מאחר שהעם ראה כי המקדש אינו פועל כשורה, והמשרתים בקודש זונחים את משמרותיהם כדי לפרנס את עצמם בחוץ, נזנחה ונפגעה גם נתינת המעשרות.

לא רק המשרתים במקדש נפגעו, אלא גם רבים בעם שנמנעים מלתת את מעשרותיהם וכך עוברים על מצוות אלוהים.

המעילה בבית אלוהים והטומאה השוכנת בו מנעו ברכה מכל העם.

התקנה לטובת הלוויים

איך הגיב נחמיה לפעולות אלו שנעשו במקדש כאשר חזר לירושלים?

פסוקים 9-7:

7 וָאָבוֹא לִירוּשָׁלָיִם, וָאָבִינָה בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְיָשִׁיב לְטוֹבִיָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱלוֹהִים.

8 וַיֵּרַע לִי מְאוֹד, וָאַשְׁלִיכָה אֶת כָּל כְּלֵי בֵית טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן הַלִּשְׁכָּה.

9 וָאוֹמְרָה, וַיְטַהֲרוּ הַלְּשָׁכוֹת, וָאָשִׁיבָה שָּׁם כְּלֵי בֵּית הָאֱלוֹהִים, אֶת הַמִּנְחָה וְהַלְּבוֹנָה.

נחמיה הבין שהמצב עגום ורע. אין שום דבר טוב בנוכחות דבר טמא בבית אלוהים.

לאורך כל הכתובים אלוהים הזהיר את העם לבל ייטמא או יכניס טומאה לבית אלוהים (ראו את הדוגמה של נדב ואביהו, בני אהרון, בויקרא י). זאת נכון לא רק לגבי בית אלוהים, אלא גם לגבי משכן אלוהים שבלב כל אדם (א-קורינתים ג 16-17; ב-קורינתים ו 14-18).

אסור היה להכניס את טוביה העמוני לבית אלוהים, ועוד כאחראי על משכורות המשרתים בקודש.

כמו שאלוהים דרש מן העם לשלח את הנשים המואביות והעמוניות עובדות האלילים ולא להתערב עם שום דבר שיש בו טומאה, כך היה צריך לסלק, או יותר נכון לא להכניס את טוביה העמוני לבית אלוהים — ועוד כחלק מצוות העובדים! התפקיד הזה מיועד רק לכוהנים.

נחמיה מציין שהיה לו רע לראות את טוביה העמוני בבית אלוהים.

האם גם אנו מרגישים רע כשאנו רואים שבית אלוהים לא פועל כשורה או שאנו אדישים לדבר?

האם האינטרסים של אלוהים מעניינים אותנו ופועלים בלבנו, או שאנו רק דואגים לניקיון במטר המרובע של חיינו?

יש כאלו שמעדיפים לשתוק גם כשהם רואים את "הספינה טובעת". הם פשוט מביטים מיד מסביב, כדי לראות אם יש "ספינה" אחרת שעליה ניתן לקפוץ. לא כך מלמד אותנו אלוהים לפעול.

אלוהים הזהיר את הנביא יחזקאל שאם לא יכריז על איום הבא על העיר, במקרה שהוא עד לו, דם הקורבנות על ראשו (יחזקאל ג 21-16).

אני מאמין שאם אדם כלשהו עד לשחיתות בבית אלוהים, עליו להצביע על הרע ולבקש ולהתפלל ולעשות כל שהוא יכול מבחינה חוקית כדי להביא לתיקון הרע.

אינני מאשים את הכוהנים והלוויים שנטשו את המקדש, כי איני יודע את כל הנתונים. אני רק יכול לשער שפעילות הכוהן הגדול וחוסר טוהר ידיו היו ידועים למספר אנשים שיכלו להתריע על כך עוד כשנחמיה היה בירושלים, לפני שחזר לפרס.

אני חושב שנחמיה היה פועל כדי לרסן פעילות רעה לו היה יודע על כך מראש.

מה עשה נחמיה לטוביה העמוני ולחפצים שבלשכתו?

הכתוב אינו מציין אם נחמיה אחז בטוביה העמוני וסילקו מבית אלוהים. מן הסתם אני משער שטוביה "יצא לחופשה" ממשרדו לפני שנחמיה חזר לירושלים.

נחמיה סילק מבית אלוהים את כל חפציו של טוביה העמוני. בדרך זו נחמיה מכריז שאין שום דבר טהור באדם הזה, גם לא בחפציו.

הלקח לנו מאוד ברור. אלוהים דורש מאיתנו להוציא כל טומאה מבית אלוהים ומן הסתם גם מחיינו, גם מהבית שלנו.

הטמא בבית אלוהים לעולם לא יישאר בחדר אטום, אלא ישפיע על כל מה שמסביב.

באופן המעשי אנו גם יכולים ללמוד מכך שאל לנו להעסיק אנשים בלתי נושעים בכל הקשור לעבודת אלוהים בבית אלוהים.

אני משוכנע שפעולות ניקוי בית המקדש מהטמא — מטוביה העמוני ומכל אשר הוא מייצג — לא היה קל לנחמיה. אני גם משוכנע שנחמיה פעל מתוך ציות לדבר אלוהים ובטח באלוהים שיעניק לו את הכוח והיכולת להשלים את מלאכת הטיהור.

זיכרו מה אמר נחמיה לתושבי ירושלים בפרק ב 20, כאשר עמדו מול האויבים שמנעו מהם לשקם את חומות ירושלים:

וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר, וָאוֹמַר לָהֶם: "אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ, וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ. וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָיִם."

אלוהים אף פעם לא דורש מאיתנו לעשות דבר מבלי לתת לנו את הכלים הנחוצים כדי להצליח (א-קורינתים י 13).

מה היו התיקונים המידיים שעשה נחמיה בבית אלוהים?

נחמיה יג 13-11:

11 וָאָרִיבָה אֶת הַסְּגָנִים וָאוֹמְרָה: "מַדּוּעַ נֶעֱזַב בֵּית הָאֱלוֹהִים?" וָאֶקְבְּצֵם וָאַעֲמִדֵם עַל עָמְדָם.

12 וְכָל יְהוּדָה הֵבִיאוּ מַעְשַׂר הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר לָאוֹצָרוֹת.

13 וָאוֹצְרָה עַל אוֹצָרוֹת שֶׁלֶמְיָה הַכּוֹהֵן וְצָדוֹק הַסּוֹפֵר, וּפְדָיָה מִן הַלְוִיִּם, וְעַל־יָדָם חָנָן בֶּן־זַכּוּר בֶּן־מַתַּנְיָה, כִּי נֶאֱמָנִים נֶחְשָׁבוּ, וַעֲלֵיהֶם לַחֲלוֹק לַאֲחֵיהֶם.

א.        נחמיה התפרץ על האחראים בבית אלוהים והאשימם באדישות ובחוסר פעולה.

בדרך זו אני מבין שנחמיה ציפה מהם להבין שמלאכתם בבית המקדש היא משימה פעילה. הם לא נקראו להיות "ציור על הקיר" בבית המקדש.

נחמיה ציפה מהם שיתריעו ויעמדו בגופם כדי לעצור את כניסתו של טוביה העמוני לבית אלוהים.

אני באמת מאמין שנחמיה ציפה מהם לחקות את נאמנותו ואדיקותו של פנחס הכוהן כפי שהתבטאו בפעולתו נגד זימרי בן סלוא (במדבר פרק כה).

נחמיה טיהר את בית אלוהים משחיתות, וזה בדיוק מה שעשה ישוע המשיח, כפי שמתואר בבשורת יוחנן פרק ב, במאורע של טיהור בית המקדש.

נחמיה הבהיר לאחראים בבית המקדש שתפקידם אינו רק תיאורטי, אלא לעתים דורש פעולה נחושה – מעשים ולא רק דיבורים.

ב.        נחמיה החזיר את האחראים הראויים לבית המקדש. הוא השיב למעמדם המקודש את הלוויים, המשוררים והשוערים שנדחו על־ידי הכוהנים שחטאו.

נחמיה הפקיד אנשים נאמנים על האוצר ועל חלוקת המשכורות לעובדים בבית המקדש.

הוא הפקיד ארבעה, כפי שעשה עזרא בימי העלייה הראשונה (עזרא ח 33-32: "וַנָּבוֹא יְרוּשָׁלָיִם, וַנֵּשֶׁב שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה. וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי נִשְׁקַל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וְהַכֵּלִים בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ, עַל יַד מְרֵמוֹת בֶּן־אוּרִיָּה הַכֹּהֵן, וְעִמּוֹ אֶלְעָזָר בֶּן־פִּינְחָס, וְעִמָּהֶם יוֹזָבָד בֶּן־יֵשׁוּעַ וְנוֹעַדְיָה בֶן־בִּנּוּי הַלְוִיִּם").

את מי הפקיד נחמיה על העבודה?

1. שֶׁלֶמְיָה הַכּוֹהֵן,
2. צָדוֹק הַסּוֹפֵר,
3. פְדָיָה מִן הַלְוִיִּם,
4. חָנָן בֶּן־זַכּוּר בֶּן־מַתַּנְיָה (מן המשוררים פרק יא 18-16).

נחמיה בחר ארבעה אנשים הנאמנים לאלוהים ומכאן גם לניהול אוצרות המקדש. הארבעה מייצגים את הקבוצות השונות המשרתות במקדש. בדרך זו נחמיה מבטיח שהאינטרסים של כל קבוצות השירות ייענו באופן תקין ומתמשך.

התוצאה לא איחרה לבוא!

א.        המשרתים בקודש, הלוויים, הכוהנים, המשוררים והשוערים חזרו למלאכותיהם הקדושות ובית אלוהים חזר לתפקוד מבורך.

ב.        האמון של העם במשרתים במקדש שוקם והם חזרו לתת את מעשרותיהם לבית אלוהים.

נחמיה מסכם את חלק א בפעולותיו שבירושלים לאחר שחזר מפרס בבקשה שהייתה לו מאלוהים:

פסוק 14:

"זָכְרָה לִּי, אֱלוֹהַי, עַל זאת, וְאַל תֶּמַח חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלוֹהַי וּבְמִשְׁמָרָיו."

ישנם הטוענים שנחמיה מציין פסוק זה (כמו פסוקים 22, 31) כמילות התנשאות וגאווה הנפוצות בעת ההיא מפי אנשים שבמעמדו. אינני חושב כך! לדעתי נחמיה מציין בקשה זו מכיוון שפעולתו לא זכתה לתמיכה הראויה מבני אדם, והוא התנחם בעובדה שאלוהים רואה ומשלם גמול צודק.

נחמיה העדיף את התשלום שיקבל מאלוהים — בין אם בחיים אלו או בעולם הבא.

הלוואי שכל אחד מאיתנו יעדיף את התשלום מאלוהים הרואה את אשר במסתרים וקורא את אשר בלבנו, מאשר תשלום כלשהו מבני אדם.

מהם הלקחים שאנו יכולים ללמוד מהפסוקים הללו?

א.        גם היום ישנם אלו הטוענים להיות נושעים אך מתנהגים בצורה שונה כאשר הם נמצאים ליד בלתי נושעים.

החיים הכפולים הללו אינם תקינים ולא מועילים. המשחק הזה יכול להימשך זמן רב, אך אם לא ייפסק בעודם חיים בעולם הזה, הרי זה ייפסק כשתגיע נפשם לשאול.

הבה נפעל ונחיה על־פי אמות המידה של דבר אלוהים מפני שאנו מאמינים באמיתותם, ולא כדי לרצות אנשים!

הבה נחיה כדי לפאר את ישוע אדוננו כייעוד לבריאתנו, ולא כדי לספק את רצון הנמצאים לידינו (אפסים ג 21: "לוֹ הַכָּבוֹד בַּקְּהִלָּה וּבַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, בְּכָל הַדּוֹרוֹת לְעוֹלָם וָעֶד. אָמֵן").

ב.        משרתים בקודש יכולים וצריכים גם לאכול מן הקודש.

אל לנו לצפות מן העובד בקודש כל היום, או ברוב שעות היום, למלא את משימתו בשלמות בהתנדבות, ולאחריה ללכת למצוא משרה נוספת כדי לקיים את עצמו ואת בני ביתו. אל לנו לקחת כמובן מאליו את השירות של ילדי אלוהים בבית אלוהים.

ניהול תקין של העבודה בבית אלוהים אינו רק דואג למשרתים בקודש, אלא גם מעודד את שאר העם להביא את מעשרותיהם לבית אלוהים בנאמנות, בהקרבה ובאהבה.

ג.         הלקח מהמקרה מלמדנו לא להעסיק בלתי מאמינים בניהול מלאכת הקודש בבית אלוהים.

יתרה על כך, יש להוציא מחיינו ומבתינו את הטמא. זה יכול להיות כל כלי או חפץ שייעודו המקורי והבלעדי הוא לקדם את הרע ואת החטא. התהליך אינו פשוט. לעתים אנו היחידים במשפחתנו האוחזים בדעה זו.

עלינו קודם כול לסלק את הטמא ששייך לנו ולהראות בכך דוגמא אישית.

עלינו להתפלל על מנת שאלוהים ייתן חסד בלב בני משפחתנו כדי שיסכימו ויתנו יד להוצאת כל הטמא ממשכננו הארצי.

ד.        חשוב שנזכור תמיד: כשאנו פועלים כראוי לרצון אלוהים ובהדרכת רוח אלוהים, ההצלחה מובטחת. אנו רק צריכים סבלנות, התמדה בתפילה ומבט בלתי מתפשר לעבר אדוננו ישוע המשיח.

ה.        הערה:

התנהגות הכוהן הגדול והשותפים לו, שנהנו מקרבה ישירה לאוצר המקדש ולסמכות רבה, הייתה בעוכריהם.

הפיתוי הגדול של כוח, שליטה וכסף לא פסח גם על החשמונאים שבזמנם חל הפירוד הגדול בין הקבוצות בעם. הם נקראו: פרושים וצדוקים. לו היו נאמנים לכתוב בדבר אלוהים ומשתמשים באוצר המקדש כדי לקדם את האהבה לאלוהים ואת השירות בקרב העם ובבית המקדש, גורל עם ישראל היה שונה בתכלית.

נחמיה יג 22-15:

15 בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא, וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלָיִם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד.16 וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר, וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלָיִם. 17 וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם: "מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים, וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת? 18 הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם, וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת, וְעַל הָעִיר הַזֹּאת, וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל, לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת!"

19 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת, וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת. וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים, לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. 20 וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלָיִם פַּעַם וּשְׁתָּיִם. 21 וָאָעִידָה בָהֶם, וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם: "מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה? אִם תִּשְׁנוּ, יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם!" מִן הָעֵת הַהִיא  לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת.22 וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם, אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים, לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.

גַּם זֹאת זָכְרָה לִּי, אֱלֹהַי, וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ.

בקטע שלפנינו אנו רואים את נחמיה נלחם על היבטים מסוימים של שמירת השבת. הוא דורש מבני עמו להמנע ביום השבת…

• מעבודות חקלאיות,
• מהובלת דברי מזון למקומות אחסון ולשווקים,
• ממכירת מזון,
• … ובפסוקים 20-19 הוא אוסר הובלת משאות ומסחר באופן כללי.

מאחר שכל אדם בישראל — בין אם הוא מאמין בישוע, בין אם לא — נתקל לא פעם בשאלות הקשורות לשבת, חשוב להקדיש שיעור מעמיק לנושא…

 

יום השבת – שנת השמיטה ושנת היובל

 

תזכורת:

שמירת יום השבת לא מבטיחה כפרת חטאים. בני אדם נושעו מחטאיהם ונחשבו צדיקים בעיני אלוהים על סמך אמונתם בו שנים רבות לפני מתן התורה. ראה לדוגמה:

נוח – בראשית ו 9:         "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו; אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ";

אברהם – בראשית טו 6:  "וְהֶאֱמִן בַּיהוה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה."

תנאי זה נשמר גם לאחר מתן התורה והמצוות (חבקוק ב 4):

"וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה."

 

השבת, יחד עם מצוות רבות אחרות, הייתה צל וסמל של תכנית אלוהים עבור ישועת בני האדם שהתגשמה במותו ותחייתו של ישוע המשיח (קולוסים ב 17-16; גלטים ג 25-23, ב 16).

 

מה מקורו של יום השבת?

בספר בראשית פרק ב 3-1 נאמר:

1 "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. 2 וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. 3 וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת".

 

אלוהים ברך את היום השביעי וקידש אותו. קדושת היום נבעה מהעובדה שיום השבת היה שונה משאר ששת הימים שקדמו לו. בכל אחד מששת הימים הראשונים אלוהים היה עסוק במלאכת הבריאה, אבל ביום השביעי שבת ממלאכה זו. אין הדבר מציין שביום השבת אלוהים לא עשה דבר, אלא שהוא שבת ממלאכת הבריאה שאותה השלים.

מעניין לציין ששורש המילה "מלאכה" היא מ.ל.ך – משמע, מלאכה היא פעולה של ריבון, של מֶלֶךְ.

שורש המילה "עבודה" היא ע.ב.ד – משמע, עֶבֶד.

 

בספר שמות פרק כ כתובים "עשרת הדברות" שנתן אלוהים לבני ישראל ביד משה רבנו. אחד מהם: מצוות המנוחה ממלאכה ביום השבת. מכיוון ש"עשרת הדברות" מציינים עקרונות נצחיים של אופי ותכונות אלוהים, הרי שהכללת השבת במצוות אלו מדגישה את חשיבותה הנצחית.

מעבר למצווה לשבות מכל מלאכה ביום השבת, אלוהים גם ציווה על בני ישראל – במסגרת מצוות תורת משה – לשבות ממלאכת הזריעה, הקציר ועיבוד האדמה:

 

א.        בשנה השביעית – שנת השמיטה: ויקרא כה 7-1:

1 וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר׃ 2 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. 3 שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. 4 וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה; שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. 5 אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר; שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. 6 וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים עִמָּךְ; 7 וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ, תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

 

ב.        בשנת היובל – שנת החמישים: ויקרא כה 55-8:

8 וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. 9 וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. 10 וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. 11 יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ, וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ.12 כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. 13 בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.

14 וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ, אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. 15 בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ, בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ. 16 לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ; כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ. 17 וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם. 18 וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי, וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. 19 וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. 20 וְכִי תֹאמְרוּ: מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת? הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ? 21 וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.22 וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה, יָשָׁן; עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ, תֹּאכְלוּ יָשָׁן.

23 וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ; כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. 24 וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.

25 כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ – וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו, וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. 26 וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל, וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ, וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ – 27 וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ, וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ – וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. 28 וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ, וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל, וְיָצָא בַּיֹּבֵל, וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.

29 וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה, וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד־תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ; יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.30 וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה, וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא (לוֹ) חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו; לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל. 31 וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב, עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב; גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, וּבַיֹּבֵל יֵצֵא.

32 וְעָרֵי הַלְוִיִּם, בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם – גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. 33 וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם, וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל; כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם – הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 34 וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר, כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם.

35 וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב, וָחַי עִמָּךְ. 36 אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. 37 אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ, וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. 38 אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.

39 וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ, לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. 40 כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ; עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. 41 וְיָצָא מֵעִמָּךְ, הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ, וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. 42 כִּי עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. 43 לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. 44 וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם – מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. 45 וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים, הַגָּרִים עִמָּכֶם, מֵהֶם תִּקְנוּ, וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. 46 וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה, לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ; וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, אִישׁ בְּאָחִיו, לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.

47 וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ, וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ, וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ, אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר,48 אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. 49 אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן־דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל. 50 וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים; כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ. 51 אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים – לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ. 52 וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְחִשַּׁב לוֹ; כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ. 53 כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ, לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ. 54 וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה, וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל, הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. 55 כִּי לִי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם.

 

מהי תכלית מצוות השבת, שנת השמיטה ושנת היובל?

 

א.        להזכיר לנו שאלוהים ברא את העולם וקידש אותו;

ב.         לספק לנו זמן איכות ללימוד ושינון דבר אלוהים במטרה לחיות על פי הכתוב;

ג.         מבחן אמונתנו וביטחוננו באלוהים;

ד.         לתת לנו דגימה של סגנון החיים בממלכת אלוהים הנצחית.

פירוט ארבע המטרות:

א.      להזכיר לנו שאלוהים ברא את העולם וקידש אותו

כאשר אנו משננים את העובדה שאלוהים הוא הבורא, אנו גם מזכירים לעצמנו את מחויבותנו כלפיו ואל סמכות דברו. אנשים הטוענים ש"אין אלוהים" גם לא מקדשים את כתבי הקודש. אנשים אלו חיים על פי אמות מידה שהם קבעו לעצמם, סטנדרטים המתאימים להם ולחברה בה הם חיים, אך זרים לאלוהים. חשוב ביותר לשנן ולחזק את הבסיס של דבר אלוהים בחיינו תמיד.

 

שמות לא 18-12:

12 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 13 וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי יהוה מְקַדִּשְׁכֶם. 14 וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. 15 שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, קֹדֶשׁ לַיהוָה; כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. 16 וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. 17 בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יהוה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.

18 וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים.

ראה גם דברים ה 15-12.

ב.      זמן איכות ללימוד ושינון דבר אלוהים במטרה לחיות על פי הכתוב

למרות דאגת אלוהים למנוחת ילדיו מעבודתם היומיומית הקשה, הרי שהמטרה העיקרית למנוחה ממלאכה ביום השבת ובשנת השמיטה היא לאפשר לבני ישראל זמן איכות בלימוד התורה ויישומה. בזמנים שאלוהים קבע נקראו בני ישראל להתאסף כדי לשמוע את דבר אלוהים ולרענן את מצוותיו.

עיקרון זה כתוב בספר דברים:

דברים ו 9-4:

4 שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל! יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד. 5 וְאָהַבְתָּ אֵת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. 6 וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, 7 וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. 8 וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, 9 וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

 

דברים לא 13-9:

9 וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יהוה, וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. 10 וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, בְּחַג הַסֻּכּוֹת, 11 בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יהוה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. 12 הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ – לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יהוה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. 13 וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יהוה אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

 

אלוהים מצווה על עם ישראל לעלות לבית אלוהים בירושלים בחג הסוכות. הוא אף מכין את הקרקע לפגישה אישית עם כל אחד מבני ישראל, וגם מוודא כי כולם יגיעו כשלבם ונפשם מוכנים.

בשנת השמיטה החובות מתאזנים ואין צורך לעבד את האדמה.

אלוהים אוהב את עמו כל כך שהוא מספק לכל פרט בעם את האווירה האידיאלית כדי לפגוש אותו ולהכירו באופן אישי.

 

שים לב לכתוב בפסוק 12:

הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ – לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יהוה אֱלוֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזּאת.

העם נדרש להתאסף בחג הסוכות בבית אלוהים כדי…

1. לשמוע את דבר אלוהים,
2. ללמוד את דבר אלוהים,
3. להכיר את אלוהים. לאור הכרה אישית עמו, עליהם לירוא אותו – לתת לו את הכבוד הראוי;
4. ליישם את הנלמד מדבר אלוהים.

 

אלוהים מצווה עלינו ללמוד את דברו – את כתבי הקודש – ולחיות על פי עקרונותיו. הוא דורש שנלמד את ילדינו על אודותיו, כדי שיכירוהו, יאמינו בו ויאמצו את דרכיו. הרי רק בו יש חיים.

מכיוון שפרנסת בני האדם דורשת עבודה מרובה ברוב שעות היום, נדחקת עבודת אלוהים לזמן קצר בכל יום. על מנת להבטיח את הזמן הראוי ללימוד דבר אלוהים ויישום רצונו בחיינו ובחיי ילדינו, אלוהים קבע מנוחה ממלאכה ביום השביעי.

התורה מצווה על בני ישראל לשבות מהמלאכה היומיומית שהפרנסה תלויה בה ולהקדיש את יום השבת לעבודת יהוה. אולם מעבר לעיסוק המרוכז בדבר אלוהים ביום השבת, אלוהים נתן לנו את שנת השמיטה ואת שנת היובל. כך כל ראש בית אב יכול להעמיק את ידיעת אלוהים לנפשות שעליהן הוא ממונה. הפסקת מלאכת הפרנסה מהווה צעד של אמונה. זו פעולה המוכיחה שלימוד וידיעת דבר אלוהים וביסוס היחס האישי והאינטימי עם אלוהים, חשובים יותר ממטבעות נוספים.

 

בספר בראשית יח 19 אלוהים מציין מדוע הוא מברך את אברהם: "… כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יהוה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יהוה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו."

אלוהים מברך אותנו ואת זרענו כאשר אנו מבטאים את אמונתנו בו ואהבתנו כלפיו בלימוד דברו ויישומו בחיינו ובחיי ילדינו.

 

ג.      מבחן אמונתנו וביטחוננו באלוהים

עוד בהיותם במדבר, אלוהים ציווה על בני ישראל לשבות ממלאכה ביום השבת. אלוהים ציווה עליהם לאסוף מנה כפולה של מן ושלווים, כך שלא יצטרכו לעסוק במלאכת איסוף האוכל ביום השבת (שמות טז).

אלוהים לימד אותם במהלך כל שנות הנדידה במדבר שהוא מודע לצורכיהם. הוא תמיד יתן לעמו את מנת המזון המספיקה.

לאחר שבני ישראל התיישבו בארץ, הם נדרשו לקיים את שנות השמיטה והיובל. מילוי מצוות אלו דרש אמונה וביטחון רב באלוהים:

• בשנה השביעית בני ישראל נצטוו לשבות ממלאכת הזריעה, הקציר והבציר. מכיוון שכלכלת בני אותה תקופה התבססה על חקלאות, אלוהים הבטיח שהשנה השישית תניב יבול כפול (כולל עצי השדה) כך שכלכלת ילדיו תובטח גם בשנה שלאחר מכן (שמות לא 17-12; ויקרא כה; במדבר טו 36-32; דברים טו).
• לאחר כל שבע שנות שמיטה תחול שנת יובל. מכיוון שגם בשנת היובל חלות אותן מצוות של איסור זריעה, קציר ובציר, הרי שבשנה שלפני שנת השמיטה אלוהים צריך לספק לעמו יבול משולש (ויקרא כה 22-21):

21 וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלוֹשׁ הַשָּׁנִים.

22 וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִית וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן, עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ, תּאכְלוּ יָשָׁן. 

 

אכן נדרשת אמונה גדולה וביטחון מוחלט באלוהים כדי לזרוע בשנה השישית באופן רגיל — ולצפות לקציר תבואה שיספיק לשלוש שנים. אך זה בדיוק מה שאלוהים מבטיח: מי שזורע באמונה יקצור בברכת אלוהים מנה משולשת.

בני ישראל נצטוו לאגור את העודף, וכך לאכול במהלך שנת השמיטה ושנת היובל מבלי לעסוק במלאכת האדמה.

החופש מן המלאכה נועד לאפשר לבני ישראל להקדיש זמן רב יותר ללמוד וללמד את דבר אלוהים ולרענן את ביטחונם בו ובדברו. החופש לא נועד לספק זמן לתכנונים איך להתעשר מיד עם סיום שנת השבתון.

יום השבת, שנת השמיטה ושנת היובל היו כלים נפלאים שנועדו לכוון את לבבות בני ישראל לעבר אלוהים. בזמן הפנוי הזה יכלו לעסוק בייעוד המקורי שלשמו נבראו.

אלוהים הדגיש את חשיבות שמירת השבת בגודל העונש שקבע נגד מְפֵרי המצווה: עונש מוות, סקילה (שמות טז 29, לא 17-12).

בספר דברי הימים־ב לו 21-20 כתוב: "וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל; וַיִּהְיוּ לוֹ [לנבוכדנצר, מלך בבל] וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים, עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס, 21 לְמַלֹּאות דְּבַר יהוה בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה." בני ישראל הוגלו לבבל למשך שבעים שנים בגין אי שמירת חוקי שנת השמיטה שבעים פעמים – כלומר, שנת גלות עבור כל שנת שמיטה שהופרה ( X 7 = 49070). מתברר שבמשך כמעט 500 שנים בני ישראל כעם הפרו את המצווה החשובה של שנת השמיטה.

העונש היה כה חמור מכיוון שהפרת מצווה זו הייתה ביטוי לחוסר אמונה באלוהים.

ד.      השבת היא דגימה של סגנון החיים בממלכת אלוהים הנצחית

על מנת להבין היבט נוסף של משמעות השבת – יום המוקדש לאלוהים – רצוי לקרוא בספר ההתגלות פרקים כא–כב.

נצטט כאן רק את התגלות כב 5-1:

1 "הוּא הֶרְאָה לִי נְהַר מַיִם חַיִּים, מַבְהִיק כִּבְדֹלַח, יוֹצֵא מִכִּסֵּא הָאֱלֹהִים וְהַשֶֹה. 2 בְּאֶמְצַע רְחוֹב הָעִיר וְעַל שְׂפַת הַנָּהָר מִזֶּה וּמִזֶּה — עֵץ חַיִּים עוֹשֶׂה פֵּרוֹת שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה פְּעָמִים, בְּתִתּוֹ בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ אֶת פִּרְיוֹ, וַעֲלֵה הָעֵץ לְמַרְפֵּא הַגּוֹיִם. 3 שׁוּם קְלָלָה לֹא תִּהְיֶה עוֹד. כִּסֵּא אֱלֹהִים וְהַשֶֹה יִהְיֶה בָּהּ וַעֲבָדָיו יְשָׁרְתוּהוּ. 4 הֵם יִרְאוּ אֶת פָּנָיו, וּשְׁמוֹ עַל מִצְחוֹתָם. 5 וְלַיְלָה לֹא יִהְיֶה עוֹד וְלֹא יִצְטָרְכוּ לְאוֹר מְנוֹרָה וּלְאוֹר שֶׁמֶשׁ, כִּי יהוה אֱלֹהִים יָאִיר עֲלֵיהֶם וְיִמְלְכוּ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים."

 

בפרקים כא–כב יוחנן השליח מתאר איך ייראה היקום בתקופת הנצח. הוא גם מתאר את מעשי בני האדם כאשר ישכנו עם אלוהים – במצב של שלמות שבו החטא לא יהיה קיים יותר.

יחולו שינויים קיצוניים בבריאה: לא יהיו יותר שמש, ירח, ולילה. המשיח ישוע יהיה אור העולם. ימי השבוע יבוטלו ויהיה רק יום אחד ונצחי – השבת הנצחית.

במהלך השבת הנצחית, ילדי אלוהים ישרתו את אלוהים בטוהר, בקדושה ובשלווה.

גם ישעיהו הנביא מתאר את היקום ואת סגנון החיים בממלכת אלוהים במילים דומות (ראה פרקים סה–סו).

ניתן לומר שאלוהים נתן לנו את מנוחת יום השבת – יום אחד בשבוע – למען נתרגל את ייעודנו הסופי "ונטעם" ממנו.

השבת היא רק צל, סמל ודגימה של סוג העבודה וסגנון החיים שאלוהים יעד לנו בנצח (קולוסים ב 17-16; גלטים ג 25-23, ד 11-8).

השבת האמיתית והנצחית היא המטרה שאליה כל אדם צריך לשאוף. היא מנוחתם האמיתית של ילדי אלוהים בנוכחות אלוהים. כל אדם היה רוצה להיות שם!

עלינו לזכור: עבודה קשה, מוות, עצב וכאב הפכו לחלק מחיינו בעקבות החטא של אדם וחווה (בראשית ג). לולא חטאם, היינו חווים את השבת הנצחית עוד מבראשית.

 

מי יכול להיכנס לשבת הנצחית – למנוחתו של אלוהים?

מחבר האיגרת אל העברים בפרק ד 14-1 נותן לנו הסבר מלומד על אודות הקשר בין יום השבת, ארץ ישראל, ישועה ומנוחת אלוהים. הנושא מתחיל כבר בפרק ג מפסוק 7. המחבר אינו ממציא דבר חדש כלשהו, הוא פשוט מסביר את העיקרון ואת המסקנה מהכתוב בספר תהילים פרק צה.

אל העברים ד 14-1 (עם הסברים בסוגריים):

1 "לָכֵן, בְּעוֹד עוֹמֶדֶת הַהַבְטָחָה (חלון ההזדמנות להיוושע) לְהִיכָּנֵס אֶל מְנוּחָתוֹ (ישועה שמבטיחה נוכחות במלכות אלוהים הנצחית), רָאוּי לָנוּ לַחֲשׁשׁ שֶׁמָּא יִמָּצֵא אִישׁ מִכֶּם מְאַחֵר לְהִכָּנֵס (להיוושע).

2 הֲרֵי גַּם אֲנַחְנוּ הִתְבַּשַרְנוּ כְּמוֹהֶם (בני ישראל במהלך מסעם במדבר) אַךְ הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁמַע לא הוֹעִיל לָהֶם מִשּׁוּם שֶׁלּא הִתְמַזֵּג עִם אֱמוּנָה בְּקֶרֶב הַשּׁוֹמְעִים.

3 אֲנַחְנוּ הַמַּאֲמִינִים נִכְנָסִים לַמְּנוּחָה (ישועה שמבטיחה נוכחות במלכות אלוהים הנצחית) כְּשֵׁם שֶׁאָמַר, "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבוֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי" ([ציטוט מתהילים צה 11]. אלוהים נשבע שלא יכניס לממלכתו את אלו ששמעו את האמת, ראו וטעמו מכוחו, ולמרות זאת דחו אותו. לעומת זאת, ה' מבטיח שמקבלי הבשורה יבואו אל מנוחתו – ישועה והבטחה לשכון עמו לנצח נצחים) אַף כִּי מֵהִוָּסֵד תֵּבֵל הֻשְׁלְמוּ הַמַּעֲשִׂים (תכנית הישועה וממלכת אלוהים הנצחית, שהרי אלוהים כבר "נח" מהיום השביעי לבריאה).

4 שֶׁכֵּן בְּמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר עַל הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, "וַיִּשְׁבּוֹת אֱלוֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ"(ציטוט מבראשית ב 2).

5 וְכָאן שׁוּב, "אִם יְבוֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי" (ישועתי – ממלכתי).

6 וּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ אֲשֶׁר נוֹתָר לָהֶם לְהִיכָּנֵס אֵלֶיהָ (להיוושע) וְאֵלֶּה שֶׁהִתְבַּשְרוּ בָּרִאשׁוֹנָה (בני ישראל שדחו את בשורת אלוהים) לא נִכְנְסוּ בִּגְלַל הַמְּרִי,

7 שׁוּב יָעַד יוֹם מְסֻיָּם — הַיּוֹם — בְּאָמְרוֹ בְּפִי דָּוִד כַּנֶּאֱמָר לְעֵיל, וְזאת לְאַחַר זְמַן רַב, "הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם" (ציטוט מתהילים צה 8-7).

8 אִלּוּ הֱבִיאָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמְּנוּחָה (ממלכת אלוהים – ישועה) לא הָיָה מְדַבֵּר אַחֲרֵי כֵן עַל יוֹם אַחֵר.

9 לְפִיכָךְ נוֹתְרָה מְנוּחַת שַׁבָּת לְעַם אֱלוֹהִים (ישועה נצחית).

10 הֵן הַנִּכְנָס אֶל מְנוּחָתוֹ (נוכחות בממלכת אלוהים) גַּם הוּא שָׁבַת מִמְּלַאכְתּוֹ (מחיפוש ישועה – מנוחה – וכעת עסוק רק בשירות אלוהים למען פאר שם ה'), כְּמוֹ הָאֱלוֹהִים מִשֶּׁלּוֹ.

11 לָכֵן נַחְתּוֹר נָא לְהִיכָּנֵס אֶל הַמְּנוּחָה הַהִיא (ישועה מחטא על סמך אמונה בישוע המשיח המבטיחה נוכחות נצחית במלכות אלוהים) פֶּן יִכָּשֵׁל אִישׁ וְיִהְיֶה לְמַמְרֶה כְּמוֹהֶם (אלו מבני ישראל ששמעו, ראו וטעמו את דבר אלוהים ואת מעשיו, אך העדיפו לדחותו).

12 שֶׁהֲרֵי דְּבַר הָאֱלוֹהִים חַי וּפוֹעֵל, וְחַד הוּא מֵחֶרֶב פִּיפִיּוֹת וְחוֹדֵר עַד לְהַבְדִּיל בֵּין נֶפֶשׁ לְרוּחַ וּבֵין פְּרָקִים לְמוֹחַ הָעֲצָמוֹת, וּבוֹחֵן מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב וְכַווָּנוֹתָיו.

13 אֵין שׁוּם נִבְרָא נִסְתָּר מֵעֵינָיו; הַכּוֹל חָשׂוּף וְגָלוּי לְעֵינֵי מִי שֶׁלְּפָנָיו עָלֵינוּ לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.

14 וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כּוֹהֵן גָּדוֹל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר עָבַר דֶּרֶךְ הַשָּׁמַיִם, הֲלא הוּא יֵשׁוּעַ בֶּן־הָאֱלוֹהִים, נַחֲזִיקָה בְּהַכְרָזַת אֱמוּנָתֵנו."

 

מחבר הפרק מציין שעלינו לחתור להיכנס אל המנוחה ההיא של אלוהים.

המנוחה הנצחית אינה טמונה ביום השבת השבועי ולא בישיבה בארץ ישראל, אלא בממלכת אלוהים הנצחית – זו השבת הנצחית.

בפסוק 3 המחבר קובע שהמאמינים נכנסים למנוחה. תנאי הכניסה למנוחה – לממלכת אלוהים הנצחית – היא אמונה בישוע המשיח.

המחבר מדבר על אמונה בישוע המשיח כאדון ומושיע מן החטא, אמונה המקבלת את מותו של המשיח ככפרה עבור החטא. אמונה כנה מתבטאת בציות לרצון אלוהים בחיי (ראה ספר ישעיהו פרק נב 13 עד סוף פרק נג; מעשי השליחים ד 12; רומים י 10-9, יב 2-1).

אילו הישועה והכניסה למנוחת ה' היו תלויות בקיום מושלם של מצוות התורה, אף אדם לא היה נושע (דברים כז 26; ישעיהו נג 6; קוהלת ז 20; אפסים ב).

ישוע המשיח אמר (מתי יא 30-28):

"בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה. קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי עֻלִּי נָעִים וְקַל מַשָאִי."

מנוחתו של המאמין, למרות היותו חי ופועל בעולם הזה, מתחילה מרגע קבלתו את ישוע כאדון חייו ומושיעו מן החטא. המנוחה מתבטאת ב:

1. ביטחון מושלם בשלום של אלוהים הנובע מסליחת חטאים (אל הרומים ה 11-1).
2. היותי בן לאלוהים הזכאי לקרוא לבורא: "אבא, אבי" (אל הרומים ח 15).
3. ידיעת האמת. היא משחררת באמת (יוחנן ח 32, יד 6).
4. רוח אלוהים שוכן בגופי ומהווה ערבון להבטחת נצחיות ישועתי (אפסים א 14-13; אל הרומים ח 38-34).
5. אינני מיועד יותר לזעם אלוהים (א־תסלוניקים ה).

ללא אמונה בישוע כאדון ומושיע אישי מן החטא אין לאדם חלק במנוחת אלוהים – בשבת הנצחית של הבורא. לא לחינם אמר ישוע (יוחנן יד 6):

"אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי."

איך ישוע המשיח קיים את מצוות שמירת יום השבת בזמן שחי בארץ?

כאשר ישוע המשיח התהלך בקרב בני עמו, הוא שמר כל מצווה בתורה הנדרשת מיהודי.

לפני שישוע המשיח מת כקורבן כפרת החטאים שלנו, ברית משה הייתה בתוקף וחלה על כל יהודי – כולל ישוע. אבל ישוע קיים את מצוות התורה כפי שאלוהים מלכתחילה התכוון אליהן, ולא כפי שהרבנים פרשו אותן.

מתי ה 20-17:

17 אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם.

18 אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכּוֹל.

19 לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כָּל הָעוֹשֶׂה וּמְלַמֵּד, הוּא גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.

20 אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם לא תִּהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לא תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.

 

משמעות המילה "לבטל" על פי המקור היווני:

Kataluo  (Strong’s no. 2647)

from G2596 and G3089; to loosen down (disintegrate), i.e. (by impl.) to demolish(lit. or fig.); spec. [comp. G2646] to halt for the night.

Translated in KJV as:
destroy, dissolve, be guest, lodge, come to nought, overthrow, throw down.

(Strong’s Dictionary of the Greek Testament)

מכאן אנו מבינים כי ישוע לא בא כדי לרמוס, לאפס או לומר שמצוות תורת משה והוראות הנביאים אינן טובות או שאין לקיימן. אדרבא, הוא מכריז שהוא בא כדי לקיים את כל המצוות ואת דברי הנביאים.

מבחינתו של ישוע הוא המגשים — הוא מחויב למלא את כל הכתוב על אודותיו. מילוי כל הנאמר עליו מהווה הוכחה לכך שהוא המשיח המובטח. כשלקח על עצמו את תפקיד השה התמים ונהיה לקורבן הכפרה, הוא הוכיח שהוא באמת מושיע העולם.

כאשר ישוע מת על הצלב כקורבן כפרת חטאים, הוא הקים בדמו את הברית החדשה. כאשר קמה הברית החדשה (כמובטח בירמיהו לא 34-30) סרה מרות הברית הקודמת (על כך בהמשך; ראה גם גלטים ג 25-23).

 

"הַשַּׁבָּת נֶעֶשְׂתָה לְמַעַן הָאָדָם" (מרקוס ב 27)

ישוע פעל ועשה נסים ביום השבת כדי להראות וללמד את הייעוד המקורי של יום השבת ומה אלוהים מצפה מבני ישראל שיעשו ביום זה.

מי שרצה לדעת למה אלוהים התכוון כאשר ציווה מצוות אלו, היה צריך להביט על חייו של ישוע ולראות איך הוא קיים אותן בחייו.

ביום השבת ישוע המשיח עזר לזולת ופעל עבור הנדכאים. הוא עשה נסים ועודד.

להלן מספר דוגמאות של נסים ופעולות שישוע המשיח עשה ביום השבת:

בשורת יוחנן פרק ה: ריפוי הנכה בבית חסדא;

בשורת יוחנן פרק ט: ריפוי העיוור מלידה ליד בריכת השילוח;

מתי יב 14-9 :                  ריפוי האיש עם היד היבשה (מרקוס ג 6-1);

לוקס יג 17-10:                 ריפוי בעלת המום.

לעתים ישוע גם ביקש מאלו שהוא ריפא לבצע פעולות שנחשבו בעיני ההנהגה הרוחנית כהפרת השבת. כך הוא הראה להם ולעם את ההבדל העצום שקיים בין כוונותיו של אלוהים לגבי השבת לבין לימוד הפרושים, הסופרים והצדוקים בקשר ליום הזה (ראה מתי יב 8-1; מרקוס ז 1- 13; לוקס יד 15-1; מרקוס ב 23; לוקס ו 6-1).

ישוע לימד שהוא אלוהים, אדון השבת. עלינו לעבוד אותו, ולא את היום עצמו. ישוע הראה מהו עונג שבת אמיתי.

השבת היא כלי שאלוהים נתן לנו, ובעזרתה אנו יכולים לבלות זמן איכות עם אלוהים ועם דברו (ראה מרקוס ז).

עם ישראל הפך את יום השבת למעמסה במקום למנוחה רוחנית.

כאשר הסופרים, הפרושים והצדוקים – ההנהגה הרוחנית של העם – ניסו להרוג את ישוע המשיח בגלל מעשיו ביום השבת, הם הוכיחו את עיוורונם הרוחני.

ישוע הוכיח במעשיו עד כמה ההנהגה הרוחנית הייתה רחוקה מההבנה הנכונה של השבת ומיישום תכליתה בחיי העם.

ישוע הבהיר לסופרים ולפרושים, ההנהגה הרוחנית באותה עת, שלא הבינו את המשמעות ואת תכלית מצוות התורה, ולכן גם לא קיימו את מצוות אלוהים כראוי. דרכם ודוגמת חייהם היו בעלות דופי, ולו אדם ישמע ויחיה על פי הוראתם סופו שלא ייוושע, בדיוק כמוהם.

מסיבה זו אמר ישוע (בשורת מתי ה 20):

"…אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם לא תִּהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לא תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם."

איזה אבסורד, האחד שנתן את התורה למשה רבנו נרדף על־ידי צאצאיו של משה באשמה של הפרת המצוות!

ישוע המשיח לימד מהו הייעוד המקורי של יום השבת. הוא הראה במעשיו כיצד עלינו לנהוג ביום השבת: לעבוד את אלוהים, להתקרב אליו ולעזור זה לזה.

ישוע אמר שהשבת נוצרה עבור האדם ולא האדם עבור השבת (מרקוס ב 27: "הַשַּׁבָּת נֶעֶשְׂתָה לְמַעַן הָאָדָם וְלֹא הָאָדָם לְמַעַן הַשַּׁבָּת"). האדם זקוק למנוחת השבת, ולא ההפך.

מעשיו של ישוע המשיח לא צריכים להפתיע אותנו! — אלוהים ציווה על עם ישראל לכבוש את העיר יריחו ביום השביעי (יהושוע ו). ביום הזה העם עשה יותר מאשר בכל יום אחר, כולל כיבוש ושריפת העיר. גם אם "היום השביעי" בסיפור כיבוש יריחו אינו יום השבת, הרי שבאותו יום שבת – הנכלל בשבעת ימי ההקפות של העיר – הקיפו בני ישראל את יריחו פעם אחת ותקעו בשופרות. על פי הפרשנות הרבנית פעולות אלו אסורות ביום שבת.

יום השבת הנו יום שבו עלינו לעבוד את אלוהים, יום שבו הוא מחדש את כוחותינו. זוהי אחת המתנות שאלוהים בחסדו נותן לאלה המקווים לו.

ישעיהו נח 14-13:

13 אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת "עוֹנֶג", לִקְדוֹשׁ יהוה מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר, 14 אָז תִּתְעַנַּג עַל יהוה (תעשה את רצונו מתוך אהבה ואמונה [תהילים לז 4-5]), וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמוֹתֵי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקוֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי יהוה דִּבֵּר.

מה צריכה להיות גישת המאמין בישוע
ליום השבת, לשנת השמיטה ולשנת היובל?

לאור כל הנאמר ולאור העובדה שישוע המשיח מת על הצלב והקים במותו המכפר את הברית החדשה, איך עלינו, המאמינים בישוע המשיח, לנהוג בשבת?

שאול השליח הסביר באיגרת ששלח למאמינים בקולוסה את התכלית שלִשמה ניתנו כל החגים והמועדים:

"לָכֵן אִישׁ אַל יַחֲרוֹץ עֲלֵיכֶם מִשְׁפָּט עַל דְּבַר מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה אוֹ עַל דְּבַר מוֹעֵד, ראשׁ חוֹדֶשׁ אוֹ שַׁבָּת, אֲשֶׁר הֵם צֵל הַדְּבָרִים הָעֲתִידִים לָבוֹא, אֲבָל הַגּוּף הוּא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ" (קולוסים ב 16-17).

… והוא גם הסביר מה לא הייתה מטרת המצוות: "וְכֵיוָן שֶׁיּוֹדְעִים אָנוּ כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נִצְדָּק בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אֶלָּא בֶּאֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, הֶאֱמַנּוּ גַּם אֲנַחְנוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, לְמַעַן נֻצְדַּק מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ וְלֹא בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא יֻצְדַּק כָּל בָּשָׂר"(גלטים ב 16).

השליח עודד את המאמינים בקולוסה, לאחר שנודו ונרדפו בשל אי שמירת מצוות סמליות שישוע המשיח הגשים במותו עבור חטאיהם. שאול אמר להם: "אל תדאגו או תחששו בגלל ההאשמות הללו נגדכם! הן חסרות בסיס. מכיוון שכל המצוות הללו היו צל וסמל של המשיח ומשום שקיבלתם את כפרתו של ישוע, הרי שהתמקדותכם בישוע כמוה כהגשמת תכלית המצוות. ראוי שתתמקדו במשיח ישוע ולא בסמלים!"

לאחר שקמה הברית החדשה, פגה מרות מצוות התורה (ראה הסבר בהמשך).

למאמינים בישוע יש חלק בברית החדשה שירמיהו הנביא חזה מראש בספרו, בפרק לא פסוקים 34-31:

31 "הִנֵּה יָמִים בָּאִים," נְאֻם יהוה, "וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. 32 לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם," נְאֻם יהוה. 33 "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם," נְאֻם יהוה: "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיו לִי לְעָם. 34 וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר, 'דְּעוּ אֶת יהוה!' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי, לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם," נְאֻם יהוה, "כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד."

הברית החדשה החלה כאשר ישוע המשיח שילם בדמו את מחיר כפרת החטאים עבור חטאי בני האדם. מי ששותף בברית החדשה אינו כפוף יותר למרות מצוות ברית משה אשר התגשמו במות הכפרה של ישוע המשיח ובתחייתו.

למאמינים בגלטיה שאול כותב (גלטים ג 26-23):

23 לִפְנֵי בּוֹא הָאֱמוּנָה נִשְׁמַרְנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה, כְּלוּאִים הָיִינוּ לִקְרַאת הָאֱמוּנָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת.

24 לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה.

25 אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת.

26 כֻּלְכֶם בָּנִים־לֵאלוֹהִים עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.

פסוק 26 מגדיר את המילה "אמונה" שמופיעה 4 פעמים בפסוקים 23 עד 25: היא "הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ". עתה נקרא שוב את הפסוקים, אך נחליף את המילה "אמונה" בשמו של המשיח — ומיד מתבררת כוונת השליח:

23 לִפְנֵי בּוֹא יֵשׁוּעַ נִשְׁמַרְנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה, כְּלוּאִים הָיִינוּ לִקְרַאת  יֵשׁוּעַ הָעֲתִיד לְהִגָּלוֹת.

24 לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל־יְדֵי  יֵשׁוּעַ.

25 אֲבָל לְאַחַר בּוֹא  יֵשׁוּעַ אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת.

26 כֻּלְכֶם בָּנִים־לֵאלוֹהִים עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.

 

גם המצוות הסמליות הקשורות ליום השבת ניתנו על מנת לכוון את עם ישראל לישוע המשיח. לכן, שאול מוסיף ומזהיר את המאמינים הגלטים: "הִנֵּה אַתֶּם מְכַבְּדִים יָמִים וָחֳדָשִׁים, מוֹעֲדִים וְשָׁנִים. חוֹשְׁשַׁנִי כִּי לַשָּׁוְא עָמַלְתִּי בָּכֶם" (ד 11-10). שאול השליח מבטא את אכזבתו מהתנהגותם של המאמינים בגלטיה. לאחר שהוא לימדם על אודות המשיח ולאחר שראה סימני בגרות רוחניים בהם, הנה הם שוב חוזרים להיות תחת מרות יסודות חלשים – כלומר, שמירת מצוות (שהתגשמו על־ידי ישוע המשיח) מתוך שכנוע שהם מחויבים להם. התנהגות זו הייתה סימן לחולשתם הרוחנית.

ישנה דוגמה נוספת בספר מעשי השליחים פרק י:

הפרק מתחיל בתיאור תהליך הלידה מחדש של גוי ירא־אלוהים בשם קורנליוס, שר מאה בצבא הרומי.

מכיוון שהיהודים לא התחברו ולא יזמו שיחות עם הגויים, היה צורך שאלוהים יתערב בחייו של שמעון פטרוס,  יהודי ושליחו של ישוע. חזון וקול מן השמים הבהירו לשמעון פטרוס שעליו ללכת לביתו של גוי, קורנליוס, ולבשר שם לגויים את בשורת הישועה.

להלן תיאור האירוע: אלוהים מראה לשמעון פטרוס חזון של דבר מדהים, אך גם מטריד עבור יהודי שומר מצוות כמוהו. בחזון הוא נדרש לאכול אוכל שאינו כשר, וזאת במצוות אלוהים. שמעון פטרוס מסרב שלוש פעמים, ובכל פעם אלוהים אומר לו: "לַאֲשֶׁר טִהֵר אֱלֹהִים, אַתָּה אַל תִּקְרָא 'טָמֵא'."

בעוד שמעון פטרוס הוגה בחזון ומהרהר, שליחיו של קורנליוס דופקים בדלת הבית. הם באו לביתו על פי הוראה שקיבל קורנליוס בחזון ממלאך אלוהים.

רוח אלוהים הנחה את שמעון להילוות אליהם לביתו של קורנליוס שבקסריה. שם, בחברת גויים, שמעון פטרוס הכריז את בשורת הישועה של אלוהים. התוצאה הייתה מהממת: גויים רבים נושעו ורוח אלוהים פעל בהם בדיוק כפי שפעל בחיי יהודים נושעים.

שמעון פטרוס הבין את משמעות החזון "לך לגויים כי גם להם ישועת אלוהים!"

 

החזון גם מלמד אותנו מסר נוסף:

אנו בטוחים כי אלוהים לעולם לא יצווה על מישהו להפר מצווה כלשהי.

מכיוון שבמותו של ישוע נחתמה ברית משה וקמה הברית החדשה, יוצא מכך שפגה מרות המצוות הסמליות שאחת מהן היא "כשרות".

אלוהים ציווה על שמען פטרוס לאכול פיגולים, מכיוון שבמסגרת הברית החדשה אין עוד איסור לעשות זאת.

אין הדבר אומר שאנו חייבים לאכול דבר שאינו כשר, אלא שמרות מצווה זו פגה.

עבורינו כיום תקפה ההנחיה שאומרת:

"הַכֹּל מֻתָּר, אַךְ לֹא הַכֹּל מוֹעִיל; הַכֹּל מֻתָּר, אַךְ לֹא הַכֹּל בּוֹנֶה" (א־קורינתים י 23).

בכל מקרה ומקרה עלינו לשאול: "האם זה מועיל ומביא כבוד לשם המשיח — או לא?"

לאור הנאמר עד כה, מה המאמין בישוע צריך לעשות ביום השבת?

בארץ ישראל יום המנוחה הוא בשבת. ראוי ונכון לנצל את היום הזה במלואו כדי ללמוד את דבר אלוהים, להתחבר עם שאר המאמינים בתפילה ובהודיה ולקדם את הבשורה כדי שתגיע לכל אדם.

מאמינים החיים מחוץ לישראל יפעלו באופן דומה ביום המנוחה הנהוג בארצם.

עלינו לזכור:

ברגע שבו נושענו מחטאינו על סמך אמונתנו וביטחוננו בישוע המשיח, קיבלנו את ההבטחה להיות בשבת הנצחית של אלוהים.

מהרגע שבו נפדנו מחטאינו, אנו שייכים לאלוהים וכל חיינו וגופנו הם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים:

אל הרומים יב 2-1:

1 "וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. 2 וְאַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל־יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת כְּדֵי שֶׁתַּבְחִינוּ מַהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, מַהוּ הַטּוֹב וְהָרָצוּי וְהַמֻּשְׁלָם בְּעֵינָיו."

אל הגלטים ב 20:

"עִם הַמָּשִׁיחַ נִצְלַבְתִּי וְלֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי. הַחַיִּים שֶׁאֲנִי חַי עַכְשָׁו בַּבָּשָׂר, אֲנִי חַי אוֹתָם בֶּאֱמוּנַת בֶּן־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָהֵבַנִי וּמָסַר עַצְמוֹ בַּעֲדִי."

אלוהים דורש מילדיו לפעול למענו כשגריריו בכל רגע בחייהם (שנייה לקורינתים ה 20: "לָכֵן שַׁגְרִירֵי הַמָּשִׁיחַ אָנוּ וֵאלֹהִים כְּמוֹ מַפְצִיר בְּאֶמְצָעוּתֵנוּ. וּבְכֵן מַפְצִירִים אָנוּ בְּשֵׁם הַמָּשִׁיחַ: הִתְרַצּוּ נָא לֵאלֹהִים"). אנו חיים בעולם הזה, אך על פי אמות המידה של ממלכת אלוהים.

עבור המאמין בישוע כל יום כמוהו כיום שבת. המאמין מחויב לשרת את אלוהים בכל שניה בחייו. תכלית חייו היא שירות לאלוהים ולא שירות לעצמו (אל הגלטים ב 20-19; אל הרומים יב 2-1).

מכיוון שאנו עדיין חיים בעולם הנתון לתוצאת קללת החטא, אנו מחויבים לעבוד לפרנסתנו. אנו מחויבים ללכת כל יום למפעל או למשרד ולהשקיע שעות רבות בפעולות ארציות. עלינו לזכור שגם במקום עבודתנו אנו משרתים קודם כול כשגרירי המשיח. אופן חיינו, התנהגותנו ודיבורנו הנם כלים שאלוהים משתמש בהם כדי להציג את הבשורה לבני אדם שעדיין לא נושעו במקום עבודתנו.

גם במקום העבודה החילונית בכל ימות השבוע הגישה של המאמין צריכה להיות: "זהו יום שבת שבו אני חי למען קיום תכלית אלוהים" (מתי ו 33: "אַתֶּם בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם").

 

סיכום

א.        השבת היא רק צל, סמל, דגימה של סוג הפעילות, העבודה ("עבודה" – לעבוד את ה') ואורח החיים שאלוהים מייעד לנו בנצח.

ב.        מנוחת השבת – הכניסה למנוחתו הנצחית של אלוהים – מתחילה כאשר אנו מקבלים את ישוע כאדון ומושיע.

ג.         למאמין בישוע המשיח, הישועה אינה מותנית בשמירת יום שבת או חג. משמעות השבת הנה חלק נצחי מחיי המאמין, היא מציאות יומיומית ולא סמל.

ד.        המאמין בישוע הוא בן ל"ברית חדשה" שכלליה מפורטים בספר הברית החדשה. מכיוון שיום השבת נחשב ליום מנוחה ושבתון מעבודה ומעיסוקי היומיום, אנו מתאספים בו לתפילה, להלל וללימוד דבר אלוהים.

ראוי שכל מאמין בישוע יקדיש את יום השבת להתחברות עם שאר המאמינים למטרת לימוד, תפילה והודיה.

 

שאלות נפוצות הנשאלות לאחר השיעור:

שאלה (טענה א):

שמירת מצוות התורה היא הסיבה לקיום עם ישראל ושמירת זהותו הייחודית. לו עם ישראל יפנה לישוע ולא יהיה יותר תחת מרות מצוות תורת משה, העם יאבד את זהותו הייחודית ותבוא כליה על עם ישראל.

תשובה:

תכלית מצוות התורה היא לשמור את עם ישראל נבדל מן העמים, שונה, וחי על פי אמות מידה טהורות וקדושות הראויות לאלוהים קדוש וטהור. המצוות הכינו ולימדו את עם ישראל לזהות את מושיעם ולקבלו באמונה. מרגע שהמשיח הופיע והקים את הברית החדשה בדמו, זו המובטחת מפי ירמיה הנביא בפרק לא 34-30, פגה תוקפה של תורת המצוות שנתן אלוהים למשה בסיני. על כל יהודי ועל כל אדם לקבל את מרותו של ישוע המשיח ולקיים את מצוות אלוהים מתוקף אמונתו בו ונוכחות רוח הקודש בגופו, ולא מתוך מרות מצוות ברית שפג תוקפה.

אדם הטוען שהוא שומר את מצוות התורה ואוהב את אלוהים אך דוחה את ישוע כאדון ומושיע מן החטא, הריהו מוכיח שלא הבין את מהות ותכלית מצוות התורה ואינו מכיר את אלוהים (אל הגלטים ג 25-23, ד 11-8; אל הקולוסים ב 17-16; יוחנן ח 19, 42; ישעיהו נב 13 – נג 12).

לו עם ישראל יקבל את ישוע כמושיע ואדון, אז העם ימלא את ייעודו המקורי ויוכל לשרת את אלוהים כממלכת כוהנים עבור כלל העמים.

האמצעי ששומר את עם ישראל מכליה, אבדון או התבוללות הוא חסד אלוהים בלבד. קיומו של עם ישראל נובע מתוך ריבונותו ונאמנותו של אלוהים לקיום הבטחותיו.

נביאי התנ"ך לעתים מציינים תקופות שבהם קיים עם ישראל את המצוות הדתיות מבחינה חיצונית אך לבו לא היה עם אלוהים (ראה ישעיהו א, כט 14-13; עמוס; מיכה; הושע; יחזקאל; מלאכי ואחרים). בכל אותם מקרים אלוהים ציין את סלידתו מקיום מצוות דתיות שאינו מלווה באמונה ובאהבה לאלוהים ולזולת.

בעוד עם ישראל שמר על קיום מצוות מבחינה דתית, לא פסקו המלחמות ורבים מבני ישראל נכחדו במיני עונשים.

בעת הקדומה, בימי הביניים, רובם המוחלט של היהודים היו דתיים ושמרו הלכות יהודיות. האם הדבר מנע את הצרות, את הרדיפות ואת הפוגרומים שבאו עליהם? הרי אלוהים לימדם לאורך כל תקופת התנ"ך שאם ישמרו את דברו אזי השלום ימלא את לבם ויהיה בארצם. אם כן, המכות שנחתו על עם ישראל לאורך כל הדורות נבעו מריחוקו מאלוהים.

אלו שנותרו בחיים, למרות הצרות, הרדיפות והמלחמות, לא זכו לכך בשל צדקתם המרובה, אלא בגלל חסד אלוהים בלבד.

כאשר עם ישראל יקבל את ישוע כמושיעו ומלכו, אז הוא יחווה את השלום האמיתי בינו לבין אלוהים ולשאר עמי העולם.

עם ישראל לא יכול לחוות שלום וביטחון ללא אדון השלום.

אלוהים לא סיים את תכניתו עבור עם ישראל והעם טרם השלים את תפקידו. עם ישראל נועד להיות ממלכת כוהנים (שמות יט 6-5): "5 וְעַתָּה, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. 6 וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ; אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." אך כל עוד הוא דוחה את ישוע המשיח, הוא לא יכול לשרת את אלוהים בתפקיד הכוהן. בעת זו המאמינים בישוע מכלל העמים – יהודים וגויים נושעים – ממלאים תפקיד זה באופן זמני.

יום יבוא ועם ישראל יתעשת ויקבל באמונה את ישוע המשיח (זכריה יב 10): "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם, רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר." הדבר יתרחש לאחר תקופת צרת יעקב, בה שני שליש מן העם יאבדו (זכריה יג 9-8): "וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם־יהוה, פִּי־שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ; וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ. 9 וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף, וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב; הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי, וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ, אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא, וְהוּא יֹאמַר יהוה אֱלֹהָי."

אז עם ישראל ימלא את ייעודו וכל שבט יזכה לשבת על נחלת ישראל השלמה (יחזקאל מז-מח). אלוהים לא סיים לעבוד עם עמו הנבחר, לכן עם ישראל לא יאבד.

שאלה (טענה ב):

אמת היא שמרות מצוות התורה פגה מאז מותו של המשיח ישוע, אך זה בעבור המאמין בישוע. היהודי שאינו מאמין בישוע ושאינו מקבל את קיום הברית החדשה עדיין נתון למרות התורה ומחויב לשמור את מצוותיה.

תשובה:

נכון הדבר שהמאמין בישוע אינו נתון יותר למרות מצוות התורה שניתנה בסיני (אל הגלטים ג 25-23, ד 11-8; אל הקולוסים ב 17-16).

לעומת זאת, הברית החדשה ניתנה בראשונה לעם ישראל (ירמיה לא 34-30), ולכן אלוהים דורש מכל יהודי לזהות את המשיח האמיתי ולוודא שיש לו חלק בברית החדשה. מדד האמונה של כל יהודי היא יחסו וקרבתו למשיח ישוע.

לו אדם שאינו מאמין ילמד את התורה ואת מצוותיה ואם יבינה כהלכה הוא חייב לזהות את ישוע כמשיח ולפנות אליו. דחיית ישוע כמשיח היא הוכחה שאדם כלשהו אינו מבין את תכלית תורת המצוות שניתנה בסיני על־ידי משה רבנו, ואינו מכיר את אלוהים (בשורת יוחנן ח 19, 42, יד 6).

שתי הבריתות (ברית משה והברית החדשה) לא קיימות במקביל. ירמיהו הנביא מציין שהברית החדשה באה במקום זו מסיני – כלומר, כאשר הברית החדשה בתוקף, הקודמת כבר לא (אל העברים ז-י). לאור זאת, אלוהים דורש ומודד את אדיקותו של היהודי על פי קבלתו את תנאי הברית החדשה בלבד מהרגע שזו קמה.

לו טענה ב הייתה נכונה (קרי, שהיהודי הלא מאמין יכול להיות תחת מרות מצוות תורת משה וכך גם אלוהים מצפה ממנו), מדוע ישוע המשיח מצווה על כל המאמינים לבשר את בשורת הישועה? (בשורת מתי כח 20-18; מעשי השליחים א 8-7; אל הרומים י 21-14). אם הטענה הייתה נכונה, הרי שאלוהים היה מצווה עלינו לחיות את חיינו בשקט ולא להטריד אף אדם עם הבשורה על אודות ישוע המשיח.

ישוע המשיח אומר:

"אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי. אִלּוּ הִכַּרְתֶּם אוֹתִי גַּם אֶת אָבִי הֱיִיתֶם מַכִּירִים. מֵעַתָּה אַתֶּם מַכִּירִים אוֹתוֹ אַף רְאִיתֶם אוֹתוֹ!" (יוחנן יד 6 ,7).

דבריו של ישוע מבהירים שיש אמת אחת, והיא בו. כל העוקף אותו לא יראה את אלוהים. רק המקבל אותו באמונה יזכה לכפרת חטאים ולחיי נצח בנוכחות אלוהים.

קיום מצוות ברית שפג תוקפה ודחיית המשיח המובטח אינם מעניקים ברכה או חיים. הם בעצם התרסה מתמשכת נגד אלוהים, וזהו מתכון בטוח לאסון לאומי נוסף.