צפניה פרק ב' - ישוע המשיח

צפניה פרק ב – משפט אלוהים על העמים

פרק ב: משפט אלוהים על העמים

לאחר שהנביא צפניה תיאר לבני יהודה את האסונות העתידים לבוא על החוטאים ביום משפט אלוהים (בפרק א), הוא כעת פונה וקורא לבני עמו לחזור בתשובה למען ירחם אלוהים עליהם ואולי חלקם יזכו לחנינה מאלוהים – ייסתרו ביום חרון יהוה.

חטאי העם היו כה רבים וממושכים עד כי הנביא עצמו אינו בטוח אם חזרה בתשובה עוד תוכל להציל אותם מזעם יהוה.

בפסוקים 4-10 הנביא מציין את ההשלכות לחזרה בתשובה של עם ישראל.

א. לאחר שאלוהים יעניש את העמים הגויים היושבים על הנחלה המובטחת, יהיו שארית ישראל זכאים לשבת שוב על אדמתם ולרעות את עדריהם על אדמת צריהם.

ב. עבודת האלילים תסור מן האדמה וכך אלוהים יהיה היחיד אשר יזכה לכבוד הראוי לו.

לפני שנבחן כל פסוק, חשוב לזכור את העובדות הבאות שלמדנו בפרק א:

1. הפסוק הראשון בספר מסגיר את העת שבה נכתב הספר ויחוסו המשפחתי של הנביא.

א. דְּבַר-יְהוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל-צְפַנְיָה בֶּן-כּוּשִׁי בֶן-גְּדַלְיָה, בֶּן-אֲמַרְיָה, בֶּן-חִזְקִיָּה בִּימֵי יאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן, מֶלֶךְ יְהוּדָה.

צפניה הנביא היה דור חמישי לחזקיה המלך.

אנו יכולים לקבוע שמדובר על חזקיה המלך לאור ידיעתו של צפניה את המתרחש בין המנהיגים ביהודה ולאור המסר המכוון במיוחד אליהם (א 8-9, ג 3-4).

לפיכך ניתן לקבוע בבטחון רב שצפניה היה מזרע המלוכה ומגדולי אצילי ירושלים.

2. הפסוק מציין שצפניה פעל בימי יאשיהו [בן אמון בן מנשה בן חזקיהו] מלך יהודה.

יאשיהו מלך בין השנים 639 עד שנת 609 לפנה"ס.

יאשיהו הומלך למלך על יהודה כשהיה בן 8 שנים (מלכים ב פרקים כב-כג, דברי הימים ב לד-לה).

חלפו שמונה עשרה שנים עד שיאשיהו התבגר ופעל בהחלטיות להסיר את עבודת האלילים מיהודה ולהחזיר את עבודת האלוהים ללב בני עמו.

מכיוון שצפניה הנביא מתמקד בביקורת נגד עבודת האלילים שביהודה, הרי שצפניה כתב את דבריו לפני התיקונים הדתיים של יאשיהו המלך. ניתן אם כן להניח שאזהרותיו ודברי התוכחה של צפניה הגיעו ללב המלך וחלק מבני העם אשר חזרו בתשובה מאוחר יותר.

לאור זאת ניתן לקבוע שמועד נבואתו של הנביא צפניה היה משנת 639 עד שנת 621 לפנה"ס.

צפניה היה בן זמנם של ירמיה, נחום ויתכן אף חבקוק.

עד כמה היתה שקועה יהודה בעבודת אלילים?

צפניה ניבא בזמן של שפל דתי ומוסרי ביהודה. לאחר התרוממות הרוח שבאה בעקבות השפעתו הנבואית האדירה של ישעיה, והצלתה באופן ניסי של ירושלים מצבאות סנחריב בשנת 701 לפנה"ס (ישעיה לז 36), באה תקופת האלילות עם עלות מנשה על כסא המלוכה.

מנשה, סבו של יאשיהו, היה אחד מן המלכים ההרסניים ביותר שידעה יהודה. הוא מלך מעל חמישים שנה ובגללו קם ביהודה דור שלא ידע מהי עבודת יהוה אלא עבודת אלילים מן הגרועות ביותר.

יהודה הפכה בעת מלכות מנשה למדינה גרורה לאשור.

המלך מנשה חידש את עבודת האלילים הכנענית שאביו חזקיהו ביקש לבער מן הארץ ולא הסתפק רק בזאת. מנשה הוסיף עליה גם את האלילות האשורית האסטראלית [אסטרולוגיה], עבודת צבא השמיים על כל הכרוך בה (מלכים ב פרקים כב-כג, דברי הימים ב פרקים לד-לה).

מקדש ירושלים היה למרכז האלילות הכנענית-אשורית ואת יהוה עבדו שם כאחד האלילים האלה.

לפיכך, כאשר יאשיהו התבגר מעט, הוא הבין [בעזרת כמה יועצים נאמנים שאלוהים הפקיד בסביבתו] עד כמה רחוקה תורת אלוהים מלב העם.

יאשיהו המלך היה צריך את כל כוחו של אלוהים כדי "לגרד" את האלילות מלב בני העם ולחדש בליבם את ההכרה והאמונה ביהוה כאלוהים בלעדי.

תהליך שכזה דרש זמן וסבלנות אין קץ.

דברי הנביא צפניה היו כלי העזר ביד המלך כדי לעורר ולעודד את העם לחזור בתשובה כנה לאלוהים.

פסוקים 1-3: הקריאה הנואשת לחזרה בתשובה.

א. הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ, הַגּוֹי לא נִכְסָף.

ב. בְּטֶרֶם לֶדֶת חוק, כְּמוץ עָבַר יוֹם; בְּטֶרֶם לא-יָבוֹא עֲלֵיכֶם חֲרוֹן אַף-יְהוָה, בְּטֶרֶם לא-יָבוֹא עֲלֵיכֶם, יוֹם אַף-יְהוָה.

ג. בַּקְּשׁוּ אֶת-יְהוָה כָּל-עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ; בַּקְּשׁוּ-צֶדֶק, בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה, אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף-יְהוָה.

זיכרו, צפניה הנביא כתב את דברי התוכחה הללו בעת שבני יהודה היו שקועים בעבודת אלילים עד למעלה מראשם. מצבה הרוחני של יהודה היה כה חמור עד כי הנביא חשש שעונש אלוהים יכול לבוא על יהודה בכל רגע, ויתכן שאפילו חזרה בתשובה כבר לא תציל אותם מזעם יהוה.

במילים פשוטות – הנביא חושש שיהודה עומדת "לפספס את הרכבת האחרונה…", ז"א, לעבור את סף הסבלנות של אלוהים.

לאור הנאמר, הנביא אומר לבני יהודה:

"הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ,":

התכנסו, התאספו, כגון לקושש קש (שמות ה 7, 12) או עצים (במדבר טו 32-33, מלכים-א יז 10, 12).

הנביא קורא לעם להתאסף לתפילה ולתשובה, או שיחפש ויפשפש במעשיו היטב.

מהות המילים: תיישרו, תתקנו את דרכיכם כך שיהיו תואמים לכתוב בתורת אלוהים.

[סנהדרין יח עמוד א: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים = בדוק וישר עצמך ואחר כך פעל באופן דומה עם אחרים].

החיפוש הפנימי הינו השלב הראשון של חזרה בתשובה.

"הַגּוֹי לא נִכְסָף":

ישנם מספר פרשנויות למילה – נכסף.

א. אתם, העם שאינו עורג (נכסף) לאלוהים, שאינו משתוקק למוליד וליוצר אתכם. אתם העם אשר חוויתם וראיתם במו עיניכם את פועל אלוהים וריבונותו, ואינכם כמהים לדעת אותו ולחיות על פי רצונו (ראה גם א 12, בראשית לא 30).

הפועל כסוף: כאריה יכסוף לטרוף (תהילים יז 12), וכן הנפעל: "נכספה וגם כלתה נפשי" (תהילים פד 3).

בארמית המילה נתבייש היא – איתכסף, ומכאן האפשרות ההגיונית היא גם – הגוי חסר הבושה…

ראה ישעיה כט 22: "לכן כה אמר יהוה אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו…"

ב. אתם העם שאין חפץ בו, שאחרים או אף אחד אינם נכספים אליו. התנ"ך באנגלית (King James) בחר בפרשנות זו. O nation not desired;

אפשרות ב אינה מקובלת לדעתי שכן הדבר נוגד את המשך המסר של הנביא ואת היחס של אלוהים לעם ישראל לאורך כל כתבי הקודש. למרות חטאיי העם, אלוהים הוא זה שנכסף לסלוח ולטהר את העם ולהחזירו למקום קדושה למען יתקיימו בעם ישראל כל ההבטחות של אלוהים.

לפיכך, הנביא צפניה פונה אל עם ישראל המזלזל באלוהים וטובו וזועק למען ישמע העם ואולי יינצל מזעם אלוהים העתיד לבוא עליו.

ב. בְּטֶרֶם לֶדֶת חוק, {כְּמוץ עָבַר יוֹם}; בְּטֶרֶם לא-יָבוֹא עֲלֵיכֶם חֲרוֹן אַף-יְהוָה, בְּטֶרֶם לא-יָבוֹא עֲלֵיכֶם, יוֹם אַף-יְהוָה.

עם יקר: לפני שתצא לפועל החלטתו של אלוהים, שהרי היא כמו חוק שעתיד לצאת לפועל ולהיאכף.

לפני שהרעה שאלוהים מתכנן תצא לפועל כאילו יצא חוק מטעם הריבון ולא תהיה כל דרך חזרה…

כמוץ עבר יום: חזרו בתשובה מהר כי היום עובר מהר, ממש כמו מהירות המוץ הנידף ברוח.

תרגום השבעים מתרגם כך: חיזרו בתשובה מהר, "בטרם תהיו כמוץ עובר…"

הזעקה של הנביא היא למען בני יהודה ומן הסתם נכונה וראויה לכלל בני האדם.

חיזרו בתשובה מהר, הזמן אוזל. אל תתמהמהו אפילו לא לרגע נוסף כי חרון יום יהוה עומד בפתח – עלינו לראות כל יום כאילו זה היום האחרון לישועה ואין מחר – (ב-קורינתים ו 2).

חרון אף יהוה: ביטוי זה מופיע בתנ"ך שלושים ושלוש פעמים ובכל המקרים כדי לציין את זעמו הרב של אלוהים כלפי חוטאים המתמידים בחטאיהם ומזלזלים באזהרותיו של אלוהים.

אחים ואחיות יקרים. נכון שאנו לא עובדי אלילים ואיננו משתחווים לפסלים, אך רובנו אינו מתוודה על חטאיו מהר מספיק.

אזהרתו של צפניה טובה גם לנו.

אדרבה, כילדי אלוהים חובה עלינו לפעול בנחישות ובמהירות להתוודות על כל חטא ולרדוף שלום עם אלוהים ואדם.

זיכרו: משפט אלוהים מתחיל מבית.

כל שומעיו הרציניים של הנביא צפניה יכלו לשאול אותו:

ואיך חוזרים בתשובה?

מה עלינו לעשות למען יעצור אלוהים את זעמו?

את התשובה לשאלות אלו צפניה נותן בפסוק 3:

א. שימו לב שקריאתו של צפניה היא לאלו בעם אשר השאירו פינה חמה קטנה לאלוהים – ענווי הארץ...

אנשי חמס אינם מקשיבים לנביאי אלוהים, ואדרבה, הם מחשיבים את דברי הנביאים לבדיחה.

ב. הנביא מפרט איך חוזרים בתשובה כנה:

– בקשו את יהוה:

הנביא דורש מן העם לדרוש את אלוהים ולא את האלילים (עמוס ה 6, ח 2, ישעיה נה 6, יא 4, תהילים עו 10, ובניגוד לרשעים – עה 9).

אדם המבקש ומחפש דבר כלשהו בלב שלם, הריהו מקדיש את כל זמנו וכוחו למצא את הדבר הכל כך חשוב ויקר לו.

מי שקריאת כתבי הקודש בעברית היא מטרת חייו, הרי שיקדיש את מיטב זמנו ללמוד עברית…

בקשו את יהוה – קראו לו, התפללו וזעקו מליבכם לאלוהים. דרשו לדעת את רצונו כפי שאמר לנביאים וכפי שנכתב בתורתו.

הקדישו את הזמן האיכותי ביותר בכל יום כדי להעשיר בדעת אלוהים.

כאשר החוק דורש אדם מסוים לחקירה, נשלחים שוטרים לאתר אותו וכל הרשויות ממוקדות בכל דבר ועניין הקשור בפעילותו של אותו חשוד נדרש.

כך ובאותה התמקדות הנביא רוצה שכל אחד מבני עמו יחפש אחר רצון אלוהים וישקיע את כל מאודו בלדעת ולבצע את רצונו של אלוהים.

מי שדורש את ה', גם יפעל בנחישות כדי למלא את רצונו.

אל תהיו כמו אלו הנסוגים מן האמת – א 6.

אל תהיו כמו אלה שמילאו ליבם ומוחם בחכמת האלילים הריקים.

ומה אדם צריך לחפש ולעשות כדי להוכיח שהוא באמת דורש את אלוהים?

צדק וענווה.

בקשו צדק:

הנה אחת מהדרכים המעשיות לבקש את אלוהים.

אלוהים, שתכונותיו הפוכות מאלו של האלילים, הוא אלוהי אמת, צדק ואמת.

צדק היא מידת היושר והמשפט הנכון – כל זאת על פי אמות המידה וההנחיה של אלוהים שכתובות בכתבי הקודש.

צדק, זה הגמול הנכון בעבור כל מעשה.

מי שחי על פי אמות מידה של אמת וצדק, הריהו מוכיח שהוא מחפש את אלוהים – דורש אותו.

הפועל הזה – בקשו את יהוה מופיע גם בספרי נביאים אחרים:

עמוס ה 6, ישעיה נה 6.

בקשו ענווה:

ענווה היא ההכרה באלוהים כאדון העולם שברא את היקום והאדם והכל שייך לו ולמענו. ההכרה והפנמה שכל אשר בי ואשר נעשה דרכי היטב, נעשה בזכותו ולמענו של בוראי.

ענווה היא תכונה נדרשת, הכרחית, למען יפעל אלוהים בחיי אותו אדם פעולה קדושה ומכובדת.

אלוהים יכול להיראות במלוא כבודו רק באדם המלא ענווה.

הענווה מסתירה את העצמי ומראה רק את אלוהים.

גאווה היא ההיפך מענווה. הגאווה מסתירה את אלוהים ומעמידה את העצמי לפני כל דבר אחר.

הענווה מציגה את הכבוד לאלוהים ולעומתה הגאווה טורפת כל כבוד לעצמי.

הענווה היא מאלוהים והגאווה היא מן השטן.

הענווה מאפיינת הכי טוב את אופיו של המשיח ישוע ולעומתה הגאווה היא תכונת הדגל של השטן בכבודו ובעצמו.

כאשר ישוע פתח את פיו בדרשה על ההר בבשורת מתי פרק ה, הוא ציין את התכונות הנדרשות מילדי אלוהים הנקראים לחיות בעולם הזה אך על פי אמות מידת הטוהר, קדושה וצדק של מלכות אלוהים.

"אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמיים.
אשרי האבלים, כי הם ינוחמו.
אשרי הענווים, כי הם יירשו את הארץ…"

התכונה הראשונה שצריכה לאפיין את אזרחי השמים היא: ענווה.

הענווה מאפשרת לאדם להקשיב, לבחון ולתקן הדרוש תיקון. הענווה מעניקה מקום גם לאחר…

הענווה מאפשרת לאדם להבין שיש לו מה ללמוד מן האחר.

הענווה היא התכונה הנדרשת מן המאמין כדי להבין שבלי רוח אלוהים, איננו יכול לעשות שום דבר מועיל בשירות אלוהים.

"ענווה" היא התכונה האישית הדרושה להגשמת צדק ומשפט בחברה.

לענווים באמת, אמר ישוע, ניתנת מלכות האלוהים.

שימו לב לדבר מאוד מעניין.

צפניה הנביא לא אמר שאלוהים דורש זבח או ביקור במקדשו, למרות שבתקופה ההיא בית המקדש עמד על תילו. כל מה שאלוהים דורש זה את מלוא האמונה שלנו בו ויישום רצונו בחיינו כפי שזה מתבטא ביחס שלנו איש כלפי רעהו.

הבה נראה איך דבריו של צפניה הנביא תואמים לדברי שאר הנביאים לאורך כל כתבי הקודש.

דברי הנביא צפניה תואמים לאלו של מיכה הנביא בפרק ו 6-8:

ו. בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה, אִכַּף לֵאלוהֵי מָרוֹם; הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה?

ז. הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי?

ח. הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלוהֶיךָ." [צדק וענווה]

צפניה תואם לדברי דוד המלך במזמור סט 30-34:

ל. וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב; יְשׁוּעָתְךָ אֱלוהִים תְּשַׂגְּבֵנִי.
לא. אֲהַלְלָה שֵׁם-אֱלוהִים בְּשִׁיר; וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה.
לב. וְתִיטַב לַיהוָה מִשּׁוֹר פָּר; מַקְרִן מַפְרִיס.
לג. רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ; דּורְשֵׁי אֱלוהִים וִיחִי לְבַבְכֶם.
לד. כִּי-שׁומֵעַ אֶל-אֶבְיוֹנִים יְהוָה; וְאֶת-אֲסִירָיו לא בָזָה.

[ענווה, נפש מודה ומהללת את אלוהים]

צפניה תואם לדברי הושע בפרק ו 6:

ו. כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלא-זָבַח; וְדַעַת אֱלוהִים, מֵעולוֹת.

[אהבה מקריבה כלפי האחר, ויתור, סליחה, ידיעת אלוהים = יישום רצונו]

צפניה תואם לדברי אלוהים בפי משה רבנו בספר דברים י 12-22: [ראה גם טז 20]

יב. וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה יְהוָה אֱלוֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלוֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ, וְלַעֲבוֹד אֶת-יְהוָה אֱלוֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.

יג. לִשְׁמוֹר אֶת-מִצְו‍וֹת יְהוָה, וְאֶת-חֻקּוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנוֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לְטוֹב לָךְ.

יד. הֵן לַיהוָה אֱלוֹהֶיךָ, הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, הָאָרֶץ, וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ.

טו. רַק בַּאֲבוֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה, לְאַהֲבָה אוֹתָם; וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם, בָּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, כַּיּוֹם הַזֶּה.

טז. וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם לא תַקְשׁוּ עוֹד.

יז. כִּי יְהוָה אֱלוֹהֵיכֶם הוּא אֱלוֹהֵי הָאֱלוֹהִים, וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים: הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לא-יִשָּׂא פָנִים, וְלא יִקַּח שׁוֹחַד.

יח. עוֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה; וְאוֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.

יט. וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

כ. אֶת-יְהוָה אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא, אוֹתוֹ תַעֲבוֹד; וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

כא. הוּא תְהִלָּתְךָ, וְהוּא אֱלוֹהֶיךָ, אֲשֶׁר-עָשָׂה אִתְּךָ אֶת-הַגְּדוֹלוֹת וְאֶת-הַנּוֹרָאוֹת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.

כב. בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה; וְעַתָּה, שָׂמְךָ יְהוָה אֱלוֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב."

התכונות המככבות בפסוקים הללו הן ענווה וצדק.

צפניה תואם לדברי ישעיה הנביא פרק א 10-20:

י. "שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, קְצִינֵי סְדוֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלוֹהֵינוּ, עַם עֲמוֹרָה.

יא. לָמָּה-לִּי רוֹב-זִבְחֵיכֶם יאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עוֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לא חָפָצְתִּי.

יב. כִּי תָבוֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי-בִקֵּשׁ זאת מִיֶּדְכֶם, רְמוֹס חֲצֵרָי.

יג. לא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא, קְטוֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי; חוֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרוא מִקְרָא, לא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.

יד. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטוֹרַח; נִלְאֵיתִי נְשׂוֹא.

טו. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ.

טז. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רוֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ הָרֵעַ.

יז. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה.

יח. לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה יאמַר יְהוָה; אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.

יט. אִם-תּאבוּ, וּשְׁמַעְתֶּם, טוּב הָאָרֶץ תּאכֵלוּ.

כ .וְאִם-תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם, חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר."

דברי הנביא צפניה תואמים לכל שאר הנביאים שזעקו ברחובות יהודה וישראל ואמרו לילדי אלוהים – חיזרו בתשובה.

האם דבריו ודרישותיו של ישוע המשיח תואמים לזעקת הנביאים בתנ"ך?

כשנשאל ישוע המשיח לציין מהן המצוות החשובות ביותר הוא אמר: (בשורת מתי כב 34-40)

– ואהבת את יהוה בכל לבבך ובכל נפשך

– ואהבת לרעך כמוך.

כאשר ישוע סיכם את דבריו בדרשה על ההר – באירוע בו הוא ציין את התכונות והאופי הנדרשים מאזרחי מלכותו, הוא אמר:

מתי ו 33:

"אתם בקשו תחילה את מלכותו ואת צדקתו, וכל אלה ייווספו לכם…"

לבקש את מלכות אלוהים משמע להיכנע לריבונותו – ענווה.

לבקש את צדקתו משמע לאמץ את אמות מידת הצדק והאמת של אלוהים לכל עניין ותחום בחיים.

הנביא צפניה מסיים את פסוק 3 במילים המעלות שאלות רבות.

האם חזרה בתשובה מעניקה הבטחה להינצל מעונש אלוהים?

מדוע שצפניה לא יהיה בטוח בהסרת איום העונש של אלוהים על יהודה גם אם אלו יחזרו בתשובה?

התשובה מפורטת בספר מלכים ב פרק כג פסוקים 24-27:

כד. וְגַם אֶת-הָאובוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעונִים וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל-הַשִּׁקֻּצִים, אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלַים, בִּעֵר יאשִׁיָּהוּ: לְמַעַן הָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, הַכְּתֻבִים עַל-הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכּוהֵן בֵּית יְהוָה.

כה. וְכָמוהוּ לא-הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ, אֲשֶׁר-שָׁב אֶל-יְהוָה בְּכָל-לְבָבוֹ וּבְכָל-נַפְשׁוֹ וּבְכָל-מְאוֹדוֹ, כְּכוֹל תּוֹרַת משֶׁה; וְאַחֲרָיו לא-קָם כָּמוהוּ.

כו. אַךְ לא-שָׁב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר-חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה, עַל כָּל-הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה.

כז. וַיּאמֶר יְהוָה, גַּם אֶת-יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי, כַּאֲשֶׁר הֲסִרותִי אֶת-יִשְׂרָאֵל; וּמָאַסְתִּי אֶת-הָעִיר הַזּאת אֲשֶׁר-בָּחַרְתִּי, אֶת-יְרוּשָׁלַים, וְאֶת-הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם."

שימו לב:

תוצאת השפעתו הרעה של מנשה מלך יהודה גרמו לכך שחטאי העם עברו את הסף בו אלוהים היה מוכן לוותר ולא להעניש.

אין הדבר אומר שאלוהים אינו מוכן לסלוח לבני עמו אשר יתוודו על חטאיהם. אין הדבר אומר שהמתוודה על חטא לא ייוושע. אלוהים מבטיח לסלוח לזועקים אליו בלב השבור מחרטה וכוונה לנטוש את החטא (תהילים נא 19, א-יוחנן א 9).

אלא, הנביא מלמדנו שישנו סף, אשר ממנו גם אם יחזור החוטא בתשובה כנה, לא יימנע ממנו העונש הפיזי, וזאת למרות שאלוהים יסלח לו על חטאיו.

מדוע?

כדי ללמדנו צדק
כדי להבהיר לכל בן אדם שלא יעז ללכת בדרך הרשע בחושבו שתמיד יוכל להיפטר מעונש בעבור הרע. רצונו של אלוהים שבני האדם ישאפו ללכת בדרך הצדק והטוהר ולא לחשוב שיש סיכוי להרוויח דבר בדרך הרשע.

כמה מאיתנו ממשיכים ללכת בדרך הרעה רק משום שהיא כרגע משתלמת ואינם סובלים בשל כך?

אדרבה, לעיתים דווקא העונש המכאיב הוא המניע אותנו להיצמד לטוב ולראוי בעיני אלוהים.

סיכום פסוקים 1-3:

הנביא צפניה זועק לאחיו, בני יהודה, כדי שיחזרו בתשובה מהר ככל שאפשר.

חטאי העם היו כה רבים, קשים ולאורך זמן כה רב (מעל חמישים שנה), עד כי הנביא חשש שעונש חמור מאלוהים עומד לבוא עליהם בכל רגע.

חזרה בתשובה כנה מתבטאת בדרישה את ה'.

דרישת יהוה מתבטאת בלימוד רצונו ואימוץ מיידי, באמונה ואהבה של הוראות ה' בכתבי הקודש.

הנביא ציין את הצדק והענווה מכיוון ששני תכונות אלו מהוות בסיס לנוכחות ופעולת אלוהים בחיי האדם המאמין בו.

חזרה בתשובה אומנם מבטיחה סליחת חטאים – ישועה, אך אינה מבטיחה ביטול עונש אלוהים על החטא והפשע של האדם. יהודה חטאה כה הרבה ולאורך זמן כה רב עד כי הנביא חשש שהעם עבר את סף הרחמים של אלוהים.

אלוהים פועל כך כדי שלא נתעודד חס וחלילה לחשוב שיש רווח בחטא.

זעקת הנביא ברורה:

חיזרו בתשובה כרגע – היום זה יום ישועה, מחר – רק אלוהים יודע, אולי יהיה מאוחר מדי!

בפסוקים 4-15 הנביא צפניה מציין את עונשו של אלוהים על עמי הגויים הסובבים את ישראל ובכלל.

א. שימו לב לעיקרון חשוב:

אלוהים מזהיר את בני ישראל ומצווה עליהם לחזור בתשובה לפני שהוא פונה לשאר עמי הגויים באותה אזהרה וציווי.

ומהו העיקרון?

סדר וצדק חייבים להתחיל בבית אלוהים לפני שזה נדרש מן החוץ (א-פטרוס ד 17: "שהרי עת להתחיל המשפט מבית אלוהים…".)

אלוהים דורש מעמו ישראל שייתיישר בצדק וענווה לפני שהדבר נדרש משאר העמים.

עם ישראל נחשב לבנו בכורו של אלוהים (שמות ד 22).

אלוהים מלמד את כלל הגויים אודותיו וזאת דרך אופן פעולתו עם עמו ישראל (ישעיה מג 21).

ב. בפרק א הנביא הזהיר את יהודה מאסון ממשמש ובא.

אזהרותיו של הנביא התגשמו לאחר שנים ספורות כאשר עלה מלך בבל, נבוכדנאצר עם צבאו וכבש את יהודה.

לאחר שנבוכדנאצר עלה על יהודה בשנים 603, 597 לפנה"ס, הוא חזר שוב והיכה ללא רחמים את יהודה בשנת 586 לפנה"ס.

בית המקדש נחרב ונשרף, רבים נפגעו והוגלו בבלה.

לפיכך, לאור התגשמות נבואותיהם של צפניה וירמיה לגבי יהודה, יכולים כל עמי הגויים להבין שמילותיהם של צפניה ושאר נביאי אלוהים אינן מילים חסרות בסיס, תוכן וכוח.

כל נבואה מפיהם היא מסר ישיר מאלוהים הנושאת עימה את כוחו הריבוני של אלוהים.

גם יהודה וישראל כעת יכולים להבין שוב שעליהם לקחת ברצינות את דברי הנביאים.

הבה נקרא את פסוקים 4-15:

ד. כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה, וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה; אַשְׁדּוֹד, בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ, וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר.

ה. הוֹי, יוֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם, גּוֹי כְּרֵתִים; דְּבַר-יְהוָה עֲלֵיכֶם, כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְהַאֲבַדְתִּיךְ מֵאֵין יוֹשֵׁב.

ו. וְהָיְתָה חֶבֶל הַיָּם, נְווֹת כְּרוֹת רוֹעִים וְגִדְרוֹת צאן.

ז. וְהָיָה חֶבֶל לִשְׁאֵרִית בֵּית יְהוּדָה, עֲלֵיהֶם יִרְעוּן: בְּבָתֵּי אַשְׁקְלוֹן, בָּעֶרֶב יִרְבָּצוּן כִּי יִפְקְדֵם יְהוָה אֱלוֹהֵיהֶם, וְשָׁב שבותם (שְׁבִיתָם).

ח. שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב, וְגִדֻּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת-עַמִּי, וַיַּגְדִּילוּ עַל-גְּבוּלָם.

ט. לָכֵן חַי-אָנִי נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי-מוֹאָב כִּסְדוֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמוֹרָה, מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה-מֶלַח וּשְׁמָמָה, עַד-עוֹלָם; שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם, וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּם.

י. זאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם: כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ עַל-עַם יְהוָה צְבָאוֹת.

יא. נוֹרָא יְהוָה עֲלֵיהֶם, כִּי רָזָה אֵת כָּל-אֱלוֹהֵי הָאָרֶץ; וְיִשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, כּל אִיֵּי הַגּוֹיִם.

יב. גַּם-אַתֶּם כּוּשִׁים, חַלְלֵי חַרְבִּי הֵמָּה.

יג. וְיֵט יָדוֹ עַל-צָפוֹן, וִיאַבֵּד אֶת-אַשּׁוּר; וְיָשֵׂם אֶת-נִינְוֵה לִשְׁמָמָה, צִיָּה כַּמִּדְבָּר.

יד. וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים, כָּל-חַיְתוֹ-גוֹי, גַּם-קָאַת גַּם-קִפּוֹד בְּכַפְתּוֹרֶיהָ יָלִינוּ; קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן, חוֹרֶב בַּסַּף, כִּי אַרְזָה עֵרָה.

טו. זאת הָעִיר הָעַלִּיזָה, הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאוֹמְרָה בִּלְבָבָהּ, אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד; אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה, מַרְבֵּץ לַחַיָּה, כּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשְׁרוֹק יָנִיעַ יָדוֹ.

בפסוקים 4-15 פניו של אלוהים כלפי העמים הסובבים את יהודה אשר הכשילו אותה בדרכה.

הנביא פונה לעמים:

במערבה של יהודה (פסוקים 4-7) – ערי הפלישתים – עזה, אשקלון, אשדוד ועקרון.

במזרח (פסוקים 8-11): מואב ועמון

בדרום (פסוק 12): כוש – אתיופיה, סומליה, סודן (יתכן גם מתכוון למצרים)

בצפון (פסוקים 13-15): אשור

רשימת העמים הסובבים את יהודה מסמלת שפניו של אלוהים כלפי כל הגויים בעולם.

צדק וענווה מתוך אמונה באלוהים נדרשים לישועה לא רק מעם ישראל והעמים הסובבים את ציון אלא גם מכלל בני האדם.

בפסוקים הבאים אנו עדים לעיקרון מעניין ביותר.

אמות מידת העונש העתיד לבוא על העמים נקבע על פי:

א. יחסם כלפי אלוהים (בראשית טו 16).

ב. יחסם כלפי עם ישראל. אנו רואים את אותו העיקרון גם בספר זכריה א 14-17, ב 12-13.

שם אלוהים מבטיח להעניש לא רק את העמים שפגעו בישראל אלא גם את אלו שהיו שאננים לנוכח מצבה העגום של ישראל. לאור זאת, קרבה לאלוהים מתבטאת באהבה ושמירת האינטרסים של אלוהים בעולם – ביניהם – קירבה לעם ישראל. שוב, אין זה בגלל טובו של ישראל, אלא רק בגלל מעמדו של ישראל בעיני אלוהים (יחזקאל לו 22-38).

ראו גם את דברו של ישוע המשיח בבשורת מתי כה 31-46 – משפט העמים. בחזרתו ארצה יישפטו העמים. אמיתות וכנות אמונתם תימדד על פי יחסם, עזרתם ותמיכתם בשארית ישראל במהלך תקופת צרת יעקב.

הנביא מציין עונש צפציפי עבור כל אחד מן העמים המוזכרים.

אני אציין את שמות העמים, אפרט את העונש הצפוי להם ואבדוק מתי אם בכלל התגשמה הנבואה.

פסוקים 4-7: הנבואה על ערי הפלישתים – עזה, אשקלון, אשדוד ועקרון.

ו. וְהָיְתָה חֶבֶל הַיָּם, נְווֹת כְּרוֹת רוֹעִים וְגִדְרוֹת צאן.

עזה, אשקלון, אשדוד ועקרון הם ערי פלישתים.

כל הערים הללו נמצאות על חוף הים התיכון או בסמוך לחוף. ארבעת הערים הללו מוזכרות גם בספר זכריה ט 5-8 וכן בספר עמוס א 6-8.

שימו לב שהעיר החמישית – גת – אינה מוזכרת גם על ידי עמוס וזכריה.

מדוע?

רוב החוקרים סבורים שהעיר גת לא התאוששה לאחר שעוזיהו המלך החריבה כפי שמתואר בספר דברי הימים ב פרק כו 6.

מהיכן באו הפלישתים?

המילה פלישתים כוללת בתוכה את משמעות שמם – פולשים.

הפלישתים באו במקור מאיי הים התיכון, יתכן אף מן האי כרתים, כפתור ודומיהם (פסוק 5) והתיישבו בעיקר באיזור חוף הים (ראה גם יחזקאל כה 16, ירמיה מז 4, עמוס ט 7).

מה עשו הפלישתים כדי לקבל עונש כה חמור?

בעוד רוב הנביאים מציינים את עונשו של אלוהים על ערי הפלישתים, הנביאים עמוס ויחזקאל גם מציינים את חטאי הפלישתים (עמוס א 6-8) [ראה גם יחזקאל כה 15-17].

ו. כּה אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלוֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה, וְעַל-אַרְבָּעָה לא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל-הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם.

ז. וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה; וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ.

ח. וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד, וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן; וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל-עֶקְרוֹן, וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים, אָמַר אֲדוֹנָי יְהוִה.

מכאן חטאי הפלישתים היו בעיקר שהם חברו עם אוייבי ישראל, הבבלים והאדומים כדי להסגיר את פליטי יהודה לידי הבבלים והאדומים למען יילקחו בבלה.

הנביא עמוס מציין את החטא הרביעי והקשה ביותר אשר בעטיו בא עליהם זעם ה' – הסגרת פליטי יהודה לאוייביהם, אך אינו מציין את שלושת הפשעים הראשונים.

מהו העונש הכלול בנבואה?

הנביא משתמש במשחקי מילים כדי לתאר את העונש הצפוי לערי פלישתים.

עזה – עזובה

עקרון – תעקר

אשקלון – לשממה

אשדוד – בצהריים יגרשוה (משחק מילים על הרעיון של שדד. שודדים את מקומה ממנה)

בצהריים יגרשוה.

למה הכוונה?

בשעה שאינה מתכוננת להתקפה, בשעה שאינה רגילה, בהפתעה, במיידיות (ראה ירמיה טו 8).

העונש המשותף לכל הערים זה שכולן תשארנה ריקות מפלישתים. כך גם ניתן להבין מתוך הנאמר בפסוק 5: "והאבדתיך מאין יושב…". אחרים יפלשו לתוכך ויסלקו אותך ממקומך…

הנביא מכנה את ערי הפלישתים גם בשם הכללי – כנען.

זאת לציין ששאדמת פלישתים היא חלק מנחלת אלוהים עבור עם ישראל.

(ראה גבולות ארץ ההבטחה: בראשית יב 7, טו 18-20, יז 8, כד 7, שמות כג 31, במדבר לד 3, דברים יא 24, יהושוע א 4, כא 43, יחזקאל מח, מה"ש ז 5).

בפסוק 6 הנביא מציין שערי הפלישתים יהיו כה נטושות עד כי שטחם יהיה אדמת מרעה לצאן.

הנביא שוב משתמש במשחקי מילים כאשר הוא אומר: "וְהָיְתָה חֶבֶל הַיָּם, נְווֹת כְּרוֹת רוֹעִים וְגִדְרוֹת צאן."

הכוונה, באיזור הפלישתים יכרו הרועים בורות – לצאן.

המילה "יכרו" היא נגזרת מן האותיות של מקור הפלישתים – כרתים.

הנביאים זכריה בפרק ט וכן ירמיה מז מציינים איך ערי הפלישתים עתידות לסבול ולהיענש בעבור חטאיהן.

בפסוק 7 הנביא מציין את חסד אלוהים לשארית שנותרה בארץ ולא נלקחה לגלות וכן את ההבטחה להחזיר לארץ ההבטחה את בני עמו לאחר שירצו את עונשם בגלות.

"וְהָיָה חֶבֶל לִשְׁאֵרִית בֵּית יְהוּדָה, עֲלֵיהֶם יִרְעוּן: בְּבָתֵּי אַשְׁקְלוֹן, בָּעֶרֶב יִרְבָּצוּן כִּי יִפְקְדֵם יְהוָה אֱלוֹהֵיהֶם, וְשָׁב שבותם (שְׁבִיתָם)."

שארית בית יהודה מתייחס לנותרים ביהודה לאחר שצבא בבל הגלה רבים בבלה.

לנותרים הללו אלוהים גם דואג ומעמיד לרשותם את ערי הפלישתים כאדמת מרעה לצאן.

יחד עם זאת הפסוק מעניק תקווה לאלו שנלקחו לגלות. חלקם עתיד לשוב לארץ ההבטחה.

מתי התגשמו נבואותיו של צפניה ונביאים אחרים על ערי פלישתים?

כאמור, צפניה הנביא אמר את דבריו על הפלישתים בין השנים 639 עד שנת 621 לפנה"ס.

והנה הנבואה החלה מתגשמת כאשר פרעה נכו השני מלך מצרים כובש את ערי הפלישתים במהלך נסיונו להרחיב את שלטונו ולנגוס בשטחי ממלכת בבל (ירמיה מז).

זכריה הנביא בפרק ט 1-8 מציין את כיבושי אלכסנדר הגדול על צור, צידון וערי הפלישתים.

מסעותיו וכיבושיו של אלכסנדר הגדול התרחשו בשנים 320-332 לפנה"ס.

מאז הכיבושים של מלך מצרים והמלך אלכסנדר הגדול, לא חזרו ערי פלישתים להיות כפי שהיו.

האם נבואתו של צפניה התגשמה במלואה בכל הקשור לערי הפלישתים?

נכון להיום, באשקלון, באשדוד ובעקרון (איזור רחובות, מזכרת בתיה, צומת בילו) לא יושבים הפלישתים ובני ישראל אכן יושבים על כל שטח הערים הללו. חלק מבני ישראל היושבים שם היום הינם צאצאי הגולים.

לעומת זאת, עזה עדיין מאוכלסת בעם שאינו עם ישראל. בעזה אינו מתגורר היום אף לא יהודי ישראלי אחד!. עזה מאוכלסת היום ברוב אנשים השונאים את ישראל שנאת נפש וחפצים בכל מאודם להשמיד את היהודים עד האחרון שבהם.

לפיכך, מכיוון שעזה היא חלק מהנחלה שאלוהים הבטיח לעם ישראל, ומכיוון שעם ישראל אינו יושב בכל שטח העיר עזה, יוצא מכך שנבואתו של צפניה עדיין לא התגשמה עד תום (בראשית טו 18-20).

הנביא גם מציין בפסוק 11 שאיי הגויים עתידים להשתחוות לאלוהים.

חלק זה בנבואה עדיין לא התגשם.

חבל הים – רצועת אדמה לאורך החוף, בפסוקים שלנו הכוונה לערי הפלישתים שלאורך חוף הים התיכון (עזה, אשקלון, אשדוד).

ומתי נבואתו של צפניה תתגשם עד תום?

בסוף תקופת צרת יעקב, לאחר שאלוהים ישמיד את כל הדוחים אותו בכל העמים.

זכריה הנביא בפרק יד 16-21 וכן ישעיה הנביא בפרקים סא וסו מציינים שעמי הגויים יעלו לירושלים וישרתו את אלוהים.

יחזקאל הנביא בפרקים מז-מח מתאר את ישיבת כל שבטי ישראל על אדמת ישראל המובטחת.

כל ההבטחות הללו יתגשמו במלואן בתקופת מלכות המשיח ישוע בארץ – מלכות אלף השנים (התגלות כ, ישעיה יא, לה, סא 1-3, סה-סו)

שאלה:

מה יהיה בגורלם של בני עמים אחרים שיושבים היום בארץ ההבטחה?

תשובה:

הבה נחלק לקבוצות שונות את בני העמים.

א. בני עמים שונים שהינם נושעים.

אנשים אלו הם חלק מגוף המשיח הנקרא – הקהילה.

גוף זה מורכב מיהודים וגויים נושעים שהם ביחד כלל אברי גוף המשיח (קור"א יב, אל הגלטים ג 26-29, אל הרומים ג).

אנשים אלו – הנושעים – מחכים בציפיה ליום ההלקחות של הקהילה השמיימה לפגוש את האדון ישוע. אזרחותנו בשמיים, משם ישוב גואלנו (אל הפיליפים ג 20).

מחלוקות פוליטיות לא צריכות להיות מוקד חיינו. אנו ממוקדים בבישור והכשרת אברי המשיח לבגרות רוחנית (אל האפסים ד 12-15, אל הרומים י 15-17, מע"ש א 8-9, מתי כח 18-20).

בהיותנו מקבלים את סמכות כתבי הקודש, אנו יודעים שארץ כנען היא נחלת אלוהים עבור עמו ישראל.

אין כל מניעה לגוי בן עם אחר להתגורר בישראל כל עוד הינו יודע ומבין שנחלה זו היא נחלת העם הנבחר – עם ישראל.

כאשר נשוב עם ישוע המשיח ארצה בסיום צרת יעקב, נהיה עם גוף חדש, שמיימי, לא נתון להשפעת החטא, ונמלוך עם ישוע המשיח בעולם.

ב. בני עמים שונים שאינם נושעים

עד תחילת צרת יעקב בת שבע השנים, ימשיכו אויבי ישראל לנסות ולנגוס בכל חלק מאדמת ישראל. מבחינה פוליטית עם ישראל עתיד להיכנס לתהליך שיביאו להסכם שלום שיתברר כשלום שווא (יחזקאל לח 12, דניאל ט 26-27).

במהלך 7 שנות צרת יעקב יחולו בעולם ובארצנו שינויים רבים מאוד.

מלחמות, מגפות ותופעות טבע קשות יגרמו לשינויים גיאוגרפים ולהשמדת שני שליש מכלל יושבי תבל בקירוב (ספר ההתגלות פרקים ו-יט, זכריה יד פרקים יב-יד)..

כל התופת שתתרחש בעולם תהיה חלק מזעם אלוהים על בני אדם הדוחים את אלוהים ומסרבים להיכנע למרותו.

בסוף צרת יעקב רק שליש מעם ישראל ייוותר בחיים, וכל שארית ישראל תיוושע (אל הרומים יא 26, זכריה יג 8-9).

בני עמים רבים ייכחדו. יתכן אף שיהיו עמים שלא ישרדו את 7 שנות צרת יעקב.

בכל אופן, כל בני האדם שייותרו בחיים – ייוושעו וימלאו את רצון האדון ישוע בשמחה ורצון.

בסיום צרת יעקב בת 7 השנים יחזור ישוע המשיח ארצה יחד עם המאמינים שאותם לקח השמיימה בתחילת הצרה (זכריה יד 5, ראשונה לתסלוניקים ד 13-18, התגלות יט 11-15).

ישוע יקים את ממלכתו הארצית שמרכזה ירושלים.

בית המקדש יעמוד על תילו ומשם ימלוך האדון על העולם.

כל החיים במלכות המשיח הארצית בת 1000 השנים יסורו למרותו של המשיח וימלאו ברצון, אמונה, שמחה ואהבה את רצונו.

במהלך מלכות המשיח ישוע בארץ למשך 1000 השנים, יעלו לישראל כל העמים כדי לחגוג את מועשי יהוה (זכריה יד 16-21, ישעיה סו).

מה שמכונה היום "הבעיה הפלשתינאית" או כל בעיה פוליטית אחרת לא תהיה בעתיד.

ילדי אלוהים יכנעו כולם לרצון אלוהים וישרתו אותו כולם באמונה והרמוניה מושלמת.

שימו לב:

נקודת הכובד של הנבואה נמצאת בפסוק 7:

למרות מילות העונש הכבד לכל העמים, כולל בני ישראל, אלוהים מסיים את מילות העונש בתקווה נפלאה.

בריתו עם ישראל אינה מופרת.

אלוהים נשאר נאמן לקיום עם ישראל ולקיום הבטחתו להושיב את בחיריו על האדמה המובטחת.

למרות שרבים מבני ישראל יוגלו לניכר, אלוהים מבטיח לשמור עליהם ולהחזיר שארית בחזרה לארץ ישראל.

מדוע?

אלוהים הבטיח לאברהם כי זרעו יירש את ארץ ההבטחה. בברית בין הבתרים אלוהים היה היחיד שעבר בין הבתרים ולכן הבטחה זו תלויה רק באלוהים (בראשית טו).
באיגרת אל הרומים בפרק יא 29 שאול השליח מזכיר לגויים שאלוהים אינו מתחרט על בחירתו.
לעם היושב בגלות אמר אלוהים דרך הנביא יחזקאל שהוא עתיד להגשים את כל הבטחותיו לישראל לא בגלל צדקת העם ומעשיו הטובים – כי כאלה לא היו, אלא בגלל שמו הקדוש. שמו וכבודו של אלוהים תלויים בקיום הבטחותיו (יחזקאל לו 22-28).

בפסוקים 8-11 הנביא צפניה מציין את משפט אלוהים על העמים השוכנים במזרחה של יהודה: מואב ועמון.

י. זאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם: כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ עַל-עַם יְהוָה צְבָאוֹת.

מהו מקור העמים מואב ועמון, והיכן הם שוכנים?

בספר בראשית יט, לוט ושתי בנותיו נמלטים מסדום לפני שאלוהים הורס את הערים בכיכר.

בנותיו של לוט ככל הנראה חשבו שהן ואביהן הניצולים היחידים בארץ ולכן חששו שמה לא יוכלו להקים זרע.

הבנות השקו את אביהן ביין והקימו ממנו זרע.

הבנים שנולדו לבנותיו של לוט הם: מואב ועמון (בראשית יט 36-38).

מואב ועמון שוכנים בעבר הירדן המזרחי, איזור ירדן המודרנית.

מה עשו מואב ועמון כדי להיענש בחומרה כה רבה?

הנביא מתאר את חטאם כלפי ישראל בפסוקים 8 ו-10.

מואב ועמון חרפו, קיללו והשמיצו את עם ישראל. [חרפו = גידפו]

אנו זוכרים היטב איך בלק מלך מואב שכר את שירותיו של בלעם כדי לקלל את בני ישראל כשהיו במדבר (במדבר כב).

בלק מלך מואב ראה את התקדמות בני ישראל במדבר וחשש מאוד. העם הזה הולך בסדר מופתי, לא חסר להם שום דבר בהיותם במדבר, הם מנצחים כל עם העומד בדרכם.

בלק הבין שהוא הבא בתור ויותר מכך גם הבין שכלי נשק קונבנציונאליים אינם מתאימים לקרב נגד בני ישראל. מסיבה זו הוא פנה לבלעם, המכשף.

אחת מנבואותיו של בלעם כללה נבואת שמד על מואב (במדבר כד 17). זאת בגלל שאלוהים התערב וקבע את מילותיו.

אלוהים הבטיח לאברהם בספר בראשית יב 3 כי כל מי שיקלל את זרע אברהם יקולל בעצמו.

ההבטחה הזו של אלוהים לאברהם ניתנה כחלק ממטרית ההגנה על אברהם וזרעו.

ברגע שאלוהים בחר באברהם כמקור זרע ההבטחה שממנו יצא העם הנבחר ומהם המשיח, גואל העולם, אלוהים גם ציין אותו כמטרה לפגיעה על ידי השטן וכל כוחות הרשע

ההבטחה לקלל את מי שיקלל את אברהם וזרעו לא ניתנה לאברהם בגלל יופיו החיצוני אלא רק כדי לוודא שתוכנית אלוהים לישועת בני האדם מוגנת ומובטחת.

רבותי – זו בדיוק הסיבה שאלוהים שוכן בתוכנו ומבטיח לנו את כל כוחו. ברגע שהאדון סימן אותנו כבניו, כאור העולם, כשותפי נחלתו, הפכנו למטרת השמדה על ידי השטן ומשרתיו (אל האפסים ו 10-18). אנו זקוקים נואשות למלוא כוחו של אלוהים – דרך רוח הקודש – על מנת לעמוד בהצלחה במתקפות הרוחניות בחיינו (מל"ב 6, יוח"א ד 4).

הגדילו על גבולם – פלשו לשטחה של ישראל והרחיבו את גבולם על חשבון ישראל. כמו כן, התפארו בבוז על גבול ישראל (ראה לדוגמא עמוס ו 2).

בספר בראשית טו אלוהים ציין לאברהם את גבול ארץ ההבטחה לזרעו.

והנה, בתקופת השופטים, מואב ועמון ניסו פעמים רבות לפלוש לישראל ולשעבדם (שופטים ג 12-14, י 7-9, יא 4-6).

מלכי ישראל, שאול ודוד הביסו את העמונים (שמואל א פרק יא 1-11, שמואל ב פרק י 1-14), המלכים יורם ויהושפט נלחמו נגד המואבים (מלכים ב פרק ג).

בימיו של יהויקים שלחו המואבים והעמונים גדודי חיילים לסייע בחורבנה (מלכים ב פרק כד 1-2).

נביאים רבים אחרים ציינו את רשעת מואב ועמון נגד עם ישראל ונגד אדמתו (ישעיה טז 6, כה 10-11, ירמיה מח 29-30, יחזקאל כה 1-3, 6, עמוס א 13).

מכיוון שאלוהים הוא זה שקבע את גבולות עם ישראל, יוצא אם כן שכל עם המנסה לנגוס בגבולות ישראל, נלחם נגד אלוהים בכבודו ובעצמו.

מהו העונש שאלוהים מטיל על מואב ועמון?

מכיוון שמואב ועמון חרפו את ישראל, יוצא שהם חרפו את אלוהים ותוכניותיו כלפי עם ישראל.

מסיבה זו אלוהים נשבע בחייו שלו – בחיי הנצח שלו (פסוק 9), שכל מה שהוא מכריז כעת אכן ייתגשם (ראה דוגמא לשבועה שכזו בספר במדבר יד 28).

מואב כסדום תהיה ועמון כעמורה

אביו מולידם של מואב ועמון היה לוט.

והנה, בניו אשר נולדו בחטא (גילוי עריות), עתידים להיהרס כמו סדום ועמורה.

לוט אומנם ניצל כי היה צדיק, אך צאצאיו – אלו שאינם צדיקים – עתידים להישמד כי נמצאו אשמים בעיני אלוהים.

הנביא צפניה ממשיך לתאר את העונש העתיד לבוא על מואב ועמון בפסוק 9ב:

אדמת מואב ועמון תהיה אדמה שוממה, אדמת מדבר, אדמה שאינה ראויה לגידול כלשהו.

ממשק-חרול: מקום שאך קוצים יעלו בו (ראה תיאור מקביל בישעיה יד 23: "ושמתיה למורש קיפוד"). איוב ל 7: "בין שיחים ינהקו, תחת חרול יסופחו". (ראה גם יחזקאל כה 5-6, 8-11 ).

מכרה מלח ושממה: מואב ועמון יהיו למדבר שממה ולמכרה מלח כסדום ועמורה (ראה ירמיה מח 9, 18).

בעוד מואב ועמון עתידים לחוות שמד והשפלה כה רבה, אלוהים מכריז מפי הנביא כי לעמו ישראל תהיה שארית (פסוק 9).

שארית – משמע שגם עם ישראל יחווה אסונות שתכליתם לזקק את העם ולהסיר מתוכו את אויבי אלוהים.

מאוד חשוב להפנים את הנקודה הזו.

עם ישראל אינו חסין ממשפט אלוהים. אדרבה, משפט אלוהים על עולם חוטא ומורד יתחיל בישראל, כי משפט אלוהים מתחיל מבית…

אלוהים ציין זאת במילים ברורות לישעיה הנביא בפרק ו, וכן לזכריה הנביא בפרקים יב-יד.

בעוד לישראל מובטח שתישאר שארית שתיוושע כולה, הרי שהבטחה נפלאה שכזו אינה מנת חלקם של כלל העמים.

שארית ישראל יבזו את מואב ועמון, ושאר עמו של אלוהים עתיד לנחול את אדמת מואב ועמון. שים לב כי כתוב גּוֹיִ, הגוי שלי – הכוונה לישראל עמי, ולא שאר גויים (ישעיה יא 14).

שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם = [מקבילות] = וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּם.

כל העונש המוכרז על מואב ועמון מהווים התגשמות ההבטחה שנתן אלוהים לאברהם בספר בראשית יב 3: מברכך אברך ומקללך אאור.

בפסוק 11 הנביא צפניה אומר משפט מאוד מעניין:

ביום המשפט הגדול יתגלה אלוהים כאל נורא על כל העמים.

פחד אלוהים ונחת זרועו שיבואו על מואב ועמון יגרמו להם יראה גדולה.

רזה את כל אלוהי הארץ: אלוהים עתיד להחליש ולהפוך ללא רלוונטים את אלילי הגויים.

ואיך נעשה דבר שכזה?

קיום האלילים היה תלוי בקיום העמים עובדי האלילים. לאחר שיאבדו כל הרשעים הללו אשר עבדו אלילים, יאבדו עימהם גם אליליהם, שהרי אלילים אלו היו רק פרי מחשבתם.

הקטנת מספרם של האלילים נובעת מהקטנת מספרם של עובדיהם…

יתכן גם שהנביא משתמש בלשון הומור, ז"א, כאשר אבדו העמים עובדי האלילים, לא הוגשו יותר מנחות מזון לאליליהם ומסיבה זו הם הוכו ברזון…

לא כל העמים יושמדו. שארית רבה גם תישאר מעמים רבים והם כולם עתידים להשתחוות לאלוהי ישראל כי אין אחר מבלעדו (ראה גם ג 9-10).

יבוא היום שכל העמים בתבל יכירו ביהוה כאלוהים ויעלו לירושלים להשתחוות לו.

מתי התגשמה אם בכלל נבואת צפניה הנביא על מואב ועמון?

נבואתו של צפניה על מואב ועמון תתגשם במהלך תקופת צרת יעקב ותסתיים לאחר חזרתו של ישוע המשיח ארצה בסיום תקופת צרת יעקב.

בעת צרת יעקב המלחמות, מגפות ופגעי הטבע ישנו לחלוטין את הגיאוגרפיה וכן גם את המפה הפוליטית מדינית של כל עמי תבל. מה שהתרחש עד ימינו זו דגימה, משחק ילדים, לעומת מה שעתיד להתרחש בעת צרת יעקב.

אז יקים המשיח ישוע את מלכותו הארצית למשך 1000 שנים.

בעת ההיא כל העמים שייוותרו מן הצרה ישתחוו לאלוהים ולא ישרתו יותר אלילים (מלאכי א 11, זכריה יג 1-2).

העמים יעלו להשתחוות ליהוה בירושלים בחג הסוכות (זכריה יד 16-21).

בית אלוהים יעמוד על הר ציון והגויים יעלו לשמוע את דבר אלוהים מירושלים (מיכה ד 1-6, ישעיה ב)

אותם גויים לא יבואו עם ידיים ריקות אלא יעלו לישראל עם מנחות ומתנות לבניית ארץ ישראל (ישעיה סא 5, סו 18-21).

פסוק 12: הנבואה על הכושים:

יב. גַּם-אַתֶּם כּוּשִׁים, חַלְלֵי חַרְבִּי הֵמָּה.

לאילו עמים מתייחס הנביא צפניה באומרו – הכושים?

הכושים הם צאצאיו של כוש, בנו של חם (בראשית י 6, דברי הימים א פרק א 8).

הכושים התגוררו בחלק הצפוני של נהר הנילוס שהיום שוכנות בו מדינות מצרים, סודן וצפון אתיופיה.

באומרו כושים, הנביא צפניה כולל בשם תואר זה גם את מצרים (ראה הנביא נחום ג 9 – הכללת כוש עם מצרים ושכנותיה, כמו כן מזמור תהילים סח 32, יחזקאל ל 9, כט 10, ישעיה מה 14, מג 3 כ 3-5).

בפרק ג 10 הנביא מציין שוב את כוש במילים – נהרי כוש, בכוונתו לנהרות מצרים, קרי, הנילוס הגדול.

גם ישעיה הנביא בפרק יח 1 משתמש באותה המילה לתאר את היושבים בדרום מצרים.

יש לנביא צפניה סיבה טובה לכלול את המצרים תחת השם: כושים.

משנת 720 עד 654 לפנה"ס, היו המצרים נכנעים לכוש, ומלכי כוש מלכו גם במצרים.

25 שנים לפני צפניה שבה המלוכה במצרים לשושלת מצרית.

יחד עם זאת, הנביא יכול היה לומר כושים ובכך לציין שתחת אותו העונש נכללים שכנותיה של מצרים – אתיופיה וסודן.

סיבה נוספת להכללת מצרים בתוך – כושים, היא:

הנביא כולל את העמים הדומיננטים מכל צידי עם ישראל. מכיוון שמצרים הייתה הממלכה השניה בכוחה ובהשפעתה (אחרי אשור, בבל), יוצא שהנביא חייב לכלול בדברו את מצרים בהתיחסו לעמים בדרומה של ישראל.

מה עשו הכושים – מצרים, אתיופיה וסודן, כדי להיענש בחומרה כה רבה?

הנביא אינו מציין בפסוק 12 את מעללי העמים המוגדרים – כושים.

לכל יהודי היה ידוע שעם ישראל אכל מרורים מעמים אלו, במיוחד ממצרים.

לגבי הכושים:

בספר דברי הימים ב פרק יד 8-14 מתואר הקרב בין אסא מלך יהודה לבין זרח הכושי.

זרח הכושי עלה על יהודה עם צבא של מליון חיילים. הקרב נערך באיזור מורשה, בית גוברין של ימינו.

אלוהים ענה לתחינתו של המלך אסא ונתן את הכושים בידו.

מיותר לציין שאם זרח הכושי היה מנצח, לא היה נשאר שריד ליהודה.

מהו העונש שאלוהים מטיל על מצרים, אתיופיה וסודן הנכללים תחת השם- כוש?

ימותו בחרב אלוהים, ימותו בקרב.

אל דאגה, אלוהים אינו מתכוון להשמיד את העמים הללו לחלוטין.

מתי התגשמה אם בכלל נבואת צפניה הנביא על מצרים וכוש?

נבואה זו התגשמה חלקית בשנת 586 לפנה"ס כאשר הבבלים הביסו את המצרים (יחזקאל ל 10-25).

הנביא יחזקאל ממשיך בנבואתו אודות מצרים ועימה כוש ושכניהם ואומר כי אלוהים מענישם בחרב. נבואתו זו של יחזקאל תתרחש במהלך צרת יעקב ותשאיר את מצרים כמדבר שומם למשך 40 שנה (יחזקאל ל 4-5, 9). לאחר מכן תתאושש מצרים ותעבוד את אלוהי ישראל.

מהי אחריתה של מצרים?

הנביא ישעיה מנבא אודות מצרים בפרק יט.

ישעיה מציין אירועים שבחלקם התגשמו ואחרים שייתגשמו במהלך תקופת צרת יעקב ואחריה.

נבואות מלחמה אודות מצרים נאמרו גם על ידי דניאל הנביא בפרק יא, שם מצרים נמצאת תחת ההגדרה – מלך הדרום.

במהלך תקופת צרת יעקב יילחם צר המשיח עם מצרים ויביסה.

בכל הנבואות חוזר המוטיב – חרב!

אין תיאור של מחלות, מגפות ורעידות אדמה, אלא חרב, חרבו של יהוה. אלוהים עתיד להשתמש בצבאות עמים כדי לקצץ את הראש הגאה של מצרים, כוש ושכנותיה.

יש אחרית מאוד חיובית לשארית מצרים.

ישעיה הנביא בפרק יט מנבא שחמש ערים במצרים ידברו את שפת ישראל. מזבח לאלוהים יעמוד על גבול מצרים כדי לציין שתושבי ארץ זו מאמינים באלוהי ישראל ומשתחווים רק לו.

מסילה תיסלל בין מצרים, ישראל ואשור, בה יעלו העמים הללו ואחרים לירושלים כדי להלל את שם אלוהים ולהביא לו מנחותיהם (ישעיה יט, ישעיה ב, סה-סו).

מהי אחריתה של כוש?

דבר אלוהים גם מציין את עתיד כוש.

יחזקאל הנביא בפרקים לח-לט מנבא אודות הקרב של גוג ואיחוד העמים שלו נגד ישראל.

גוג הוא ראש מדינת רוסיה כי היא המדינה השוכנת בירכתי צפון.

בעתיד, צבא רוסיה יתאחד עם צבאות משך, תובל, פרס, כוש ופוט, גומר ותוגרמה.

מדובר בעמים מודרניים כגון פרס, עירק, טורקיה, לוב, סודן ויתכן שכנותיה המוסלמיות.

מתי יתרחש המאורע הזה?

מדוע שאיחוד העמים הללו ירצה לעלות על ישראל?

מה יהיה כל כך מושך בעבורם לעלות על ישראל?

בתקופה המדוברת עם ישראל יחווה שלום וביטחון שלא ידע לפניו.

איזורנו יישלט על ידי איחוד מדינות אשר בראשם יעמוד מנהיג רב עוצמה – שהוא ולא אחר הינו צר המשיח.

לפני שאותו צר משיח יכריח את עמי האיזור לחתום על הסכם שלום או ברית הגנה, קהילת המאמינים בישוע בכל העולם תילקח השמיימה.

כעת, כאשר המאמינים הוסרו מעל פני הארץ, צר המשיח ישכנע את עמי איזורנו להוריד את נשקם ולחתום על הסכם שלום (דניאל ט 26). צר המשיח יצליח במשימותיו כי כל כוחו של השטן יואצל עליו ומצד שני אלוהים יאפשר לו למלא את תוכניתו.

אישיותו, כוחו והשפעתו של צר המשיח יגרמו לעם ישראל ולשכנים הקרובים לנו להוריד את נשקם ולחוות תקופה נוחה של שלום וביטחון.

בשלב זה הנקרא צרת יעקב, יחוה עם ישראל שלום מדומה. עם ישראל ואיזורנו יחשוב שהגיע לעת של שלום וביטחון רק כדי להיווכח ששלום וביטחון ללא אלוהים מובילים למלחמה הקשה מכולן (ראשונה לתסלוניקים ה).

דניאל הנביא בפרק יא 40-45 מציין שצר המשיח יניע את צבאו לאיזור מצרים, נגד מלך הדרום.

מה יגרום לצר המשיח להילחם נגד מצרים ושכנותיה?

יתכן מאוד התגרות מצרים נגד ההסכם שנחתם עימה ושאר השותפים לברית – כולל ישראל.

והנה, בעת שצר המשיח נמצא באיזור מצרים, באים על ישראל גוג וצבאות העמים אשר עימו כדי לכבוש אחת ולתמיד את ישראל. מטרתם לבזוז ולקחת שלל (יחזקאל לח).

זיכרו שעם ישראל אינו אוחז בצבא משלו אלא נהנה מהבטחה של צר המשיח לדאוג לביטחון ישראל.

אלוהים מאפשר לגוג וצבאותיו לעלות על אדמת ישראל וכאן אלוהים עתיד להשמיד את גוג עד אחרון חייליו.

כאשר צר המשיח שומע שצבאות גוג עולים על ישראל, הוא עולה מיד צפונה כדי להתמודד עם גוג.

והנה, כאשר מגיע צר המשיח וצבאותיו לאיזורנו, הוא מגלה שגוג וכל חייליו מתים.

הנביא יחזקאל אומר לנו שאלוהים הוא זה ששם בלבול בין החיילים ורעידות אדמה וכל שאר רעות מזיקות שבהם כולם מתו (יחזקאל לח-לט).

צר המשיח מתפעל מהשמדת אוייביו ומציג עצמו כמנצח אשר הביס בכוחו ובחכמתו את גוג וחייליו.

כל האירועים הללו יתרחשו בתחילת צרת יעקב, במהלך החצי הראשון של צרת יעקב בת שבע השנים.

למרות זאת, שארית מכוש תישאר בחיים ועתידה לעלות לירושלים להביא שי ומנחה לאלוהי ישראל (ישעיה יח).

מדוע גוג וחיליו נענשים בעונש קשה כל כך?

כי הם עלו על אדמת אלוהים כדי להשמיד את עמו של אלוהים.

גוג ושותפיו מושמדים כי תכלית חייהם היתה להרוס את תוכנית אלוהים בעבור עם ישראל ובעבור כלל ילדיו בעולם.

גוג ושותפיו מושמדים עד האחרון שבהם מכיוון שמכרו נפשם לשטן.

פסוקים 13-15: הנבואה על אשור

יג. וְיֵט יָדוֹ עַל-צָפוֹן, וִיאַבֵּד אֶת-אַשּׁוּר; וְיָשֵׂם אֶת-נִינְוֵה לִשְׁמָמָה, צִיָּה כַּמִּדְבָּר.

לאחר שהנביא ציין את משפט אלוהים על ערי פלשתים במערב ארץ ההבטחה, הוא פנה לכיוון מזרח לעבר מואב ועמון.

משם פנה הנביא לעבר דרום, [כוש] למצרים וכעת פונה לצפון – לאשור. לכלל העמים שבצפון ישראל.

שימו לב שהנביא מתחיל מהעמים החלשים ועולה מעלה אל העם החזק והדומיננטי ביותר – אשור.

שם, באשור – בהרס בירתה נינוה (בבל), עתיד אלוהים לסיים את משפטו על העמים (זכריה ה 5-11, נחום ג, ירמיה נ-נא, התגלות יח).

כאשר ישפוט אלוהים את הממלכה העולמית הגדולה ביותר, יכירו כל העמים שאלוהים באמת הוא הריבון וכל בני האדם חייבים להיכנע לו ולעשות כרצונו.

בסיום משפטו של אלוהים על אשור, לא תישאר כל ממלכת אדם במקומה כי אז ימלוך אלוהים על כלל בני האדם לבדו (ראה דניאל ב, תהילים ב).

כמו שהנביא לא ציין את עוון פלישתים אלא רק את עונשם, כך גם אינו מציין את עוון אשור. הנביא לא ראה צורך בזאת מפני שכל בן ישראל וכל תושב המזרח התיכון בעת ההיא ידע את נחת זרועה של אשור.

מי הם האשורים והיכן הם שוכנים?

האשורים הם בני העמים השוכנים באיזור עירק, מזרח טורקיה ומערב פרס הגובל בעירק.

בירתה של אשור היא לא אחרת מאשר העיר נינווה ושם ישב המלך.

העיר נינווה נחשבה לעיר בלתי חדירה לאוייב.

מלכי אשור נחשבו למלכים יהירים, מלאי גאווה ובוטחים בכוחם (ישעיה י 12).

חומת העיר הייתה רחבה – 15 מטר, וגובהה עד 30 מטרים.

חומת ההגנה על העיר נינווה הייתה כה ארוכה, עד כי היה בחלקה הפנימי והמוגן מספיק שטח מרעה וחקלאי כדי לספק את כלכלת העיר במקרה של מצור.

שטחה של נינווה היה גדול. הנביא יונה ציין שנדרשו שלושה ימי הליכה כדי לחצותה (יונה ג 3, ד 11).

ממלכת אשור לא הובסה לאף עם או ממלכה לאורך 200 שנים, עובדה שליבתה את גאוותם של מלכיה ואזרחיה.

העיר נינווה עצמה – בירתה של אשור – נחשבה לעיר בעלת אוכלוסיה רבה.

כאשר הנביא יונה נשלח כדי להזהיר את תושביה מפני עונש אלוהים, היו בה 120000 בני אדם קטינים. ז"א, כלל אוכלוסיית העיר עמדה על כמליון נפש.

מה עשו האשורים כדי להיענש בחומרה כה רבה?

האשורים היו אלו שעלו על ממלכת ישראל והגלו את תושביה בשנת 722 לפנה"ס (מל"ב יח 9-12).

האשורים גם הביאו לאדמת ישראל שבויים מעמים אחרים שכבשו והושיבו אותם באיזור שומרון (מל"ב יז 24).

מעשי האשורים עומד בניגוד מוחלט לתוכנית אלוהים עבור עם ישראל.

האשורים אומנם היו כלי העונש של אלוהים כדי למשמע ולהוכיח את ישראל, אך כאשר איפשר להם אלוהים להכות את ישראל, הם עשו מעל ומעבר לדרישת אלוהים ואף נהנו מכך מאוד (ישעיה י).

סנחריב מלך אשור עלה גם על יהודה וצר עליה. מטרתו הייתה לכבשה ולהנחית את נחת זרועו על תושביה כפי שעשה לעמים רבים אחרים (ישעיה לז).

סנחריב שלח את שר צבאו, רבשקה, ליהודה כדי לקלל את אלוהים, להציג את צבא אשור כעליון לכוחו של אלוהים, להרפות את ידי בני יהודה ולהרוס את עיר אלוהים – ירושלים (ישעיה לז 4, 17, מל"ב יח 14 – יט 37, דהי"ב לב 20-23).

אלוהים בחסדו התערב ובלילה אחד הרג את 185000 חיילי אשור שצרו על ירושלים.

האשורים העלו את חמתו של אלוהים ביהירותם: פסוק 15א:

טו. זאת הָעִיר הָעַלִּיזָה, הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאוֹמְרָה בִּלְבָבָהּ, אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד…;

בגלל חוזקם הצבאי, כיבושי עמים רבים וביצורי העיר נינווה, הם באמת חשבו שלעולם לא יפלו. מלכי אשור ואחריהם מלכי בבל באמת חשבו שהם לא פחות מאלים. הם אף דרשו מנתיניהם להשתחוות להם ולהתייחס אליהם כאלים. מבחינתם, הם השיא ואין להם מתחרים…

מפאת גאוותם, הנפת ידים מעלה כהתרסה נגד אלוהים, ונסיונם המתמשך לכבוש את ארץ ישראל ולהגלות ולהשמיד את בחירי אלוהים, היה חייב אלוהים ללמדם לקח ולהוכיח להם שהוא ריבון וגדול יותר מכל צבאם וחומותיהם (ישעיה לז 23).

הבבלים והמדים כבשו ביחד את אשור ומאז האיזור נקרא בבל. הבבלים לא היו טובים יותר כלפי עם ישראל ולכן המשפט על אשור כולל בתוכו גם את בבל.

מהו העונש שאלוהים מטיל על האשורים?

הנביא מציין את משפט אלוהים באופן כללי בכותרת שבפסוק 13:

יג. וְיֵט יָדוֹ עַל-צָפוֹן, וִיאַבֵּד אֶת-אַשּׁוּר; וְיָשֵׂם אֶת-נִינְוֵה לִשְׁמָמָה, צִיָּה כַּמִּדְבָּר.

אלוהים מוכיח את ריבונותו ועליונותו בכך שהנפת ידו על אשור היא פעולה אחת ומספיקה כדי להסיר את הרעה הזו העומדת לנגד עיניו.

אלוהים אינו זקוק למאמץ רב אלא רק "להנפת יד".

תוצאת הנפת ידו של אלוהים לא תותיר דבר באשור. לאחר העונש של אלוהים עליהם, לא יישאר מאשור דבר. היא תהיה שממה כמדבר.

אין בכך לציין שאלוהים אכן יושיט יד פיזית ויכה את אשור אלא סגנון הדיבור מציין את עליונותו וריבונותו של אלוהים (ישעיה ה 25).

מילים אלו באים כחלק מדרכו של אלוהים לרסן עד דק את גאוות מלכי אשור ובניה.

בפסוקים 14-15 הנביא צפניה מפרט את תוצאת משפט אלוהים על אשור:

אותה ממלכה שהייתה נושא הדגל של הממלכות, דוגמא ליופי ואסטטיקה, עתידה להפוך לשממה, מדבר, ריקה מאדם, מקום משכנם של עופות, זוחלים ויונקים עלובים.

להלן פירוש המילים:

קאת: (ויקרא יא 18). עוף ממיני הליליות.

קיפוד: עוף ממיני הקאת והינשוף.

מדובר על עופות מדבר המצויים לרוב גם בחורבות (ראה ישעיה לד 11).

בכפתוריה: בקישוטים שעל כותרות העמודים או מקופי הפתחים והחלונות.

קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן: ציפורים תעמודנה על סף החלונות וישירו כי הבתים ריקים…

חוֹרֶב בַּסַּף: חורבן ואסון בפתח הבית

ארזה: עצי הארז שבתי נינווה ובנייניה בנויים מהם

ערה: במובן גלה, חשוף, הרוס

ז"א, האוייב שיעלה על אשור ויכבשיה, יגלח את עריה ובניניה כך שיהיו חשופים וערומים מכל קישוטיהם.

מתי התגשמה אם בכלל נבואת צפניה הנביא על אשור?

א. עבר:

הנבואה על אשור פרופר נתקיימה בשנת 612 לפנה"ס כאשר החריבו צבאות בבל-מדי את נינווה.

בעלי הברית של בבל היו האומן-מנדה, הם שבטי הצפון שבתוכם באו גם הסקיתים.

מספר נחום אנו לומדים על אירוע זה ומסיבה זו נובעת שמחתה של יהודה ושמחת העמים הקטנים לאידה של בירת אשור, נינוה.

נפילתה של נינווה לא סיימה את קיומה של אשור, אולם התבוסה לבבל-מדי הסירה את שם אשור מן המפה וכעת במקומה קיימת ופועלת ממלכה חדשה – בבל.

רק בשנת 605 לפנה"ס הוכרעה אשור סופית במלחמת כרכמיש בידי נבוכדנאצר מלך בבל.

בשנה ההיא עבר שלטון העולם לידי בבל, ואשור חדלה להתקיים.

למרות שממלכת הצפון לא נקראת יותר אשור, הרי שבבל תפסה את מקומה של אשור ופעלה בדיוק כמוה.

גאוות מלכי בבל לא נפלה מזו של מלכי אשור. גם נזקי מלכי בבל על יהודה לא נפלו מאלו של אשור.

לפיכך, נבואת צפניה על אשור כוללת בתוכה גם את הממלכות הצפוניות לאחר אשור, קרי, בבל.

ב. עתיד:

בספר נחום ב 1 כתוב: (בנוגע ליחסי אשור – יהודה) [תנ"ך באנגלית – נחום א 15]

"הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום, חגי יהודה חגייך, שלמי נדרייך. כי לא יוסיף עוד לעבור בך בליעל, כולו נכרת."

נחום הנביא מציין את שמחת יהודה העתידית, לאחר שאשור מובסת וכבר אינה מונעת מיהודה לחגוג את מועדי יהוה כראוי.

למרות שאשור נמחקה כממלכה שולטת, הרי שהיא המשיכה תחת זהות חדשה – בבל.

גם הבבלים עלו על יהודה ואף שרפו עם האדומים את בית המקדש בשנת 586 לפנה"ס.

ירמיה הנביא בפרק נא מקדיש 64 פסוקים כדי לתאר את עונש אלוהים על בבל ושקיעתה הסופית.

ירמיה מסיים את פרק נא במילים:

"…ואמרת ככה תשקע בבל ולא תקום מפני הרעה אשר אנוכי מביא עליה, ויעפו עד הנה דברי ירמיהו."

גם לאחר מפלת בבל המשיכו הפרסים והמדים ואחריהם ממשיכי דרכם לנהוג בישראל וכלפי אלוהים באותו אופן – זלזול, גסות ורוע.

הנביאים אשר מתארים בפירוט את מחיקת אשור וממשיכי דרכה מעל פני הארץ הם יחזקאל הנביא בפרקים לח-לט וכן יוחנן השליח בספר ההתגלות בפרקים יז-יח.

העמים המרכיבים את הקונפדרציה של גוג כוללים בתוכם את העמים המרכיבים את "אשור".

באחרית הימים, בתקופת צרת יעקב בת 7 השנים, תחווה ישראל שלום שווא.

הסכם השלום יגובה על ידי כוחו והשפעתו של צר-המשיח (דניאל ט 26-27).

כחלק מההסכם, עם ישראל יפרק את צבאו כפי שהיה עד אז והגנתו תתבסס על כוחו ומילתו של צר המשיח. עם ישראל יטיל את כל יהבו ובטחונו בכוחו של צר-המשיח וקונפדרצית העמים שהוא הקים.

גוג, מלך עם בירכתי צפון – רוסיה, יקים קבוצת עמים ועימם יעלה על ישראל.

גוג וצבאותיו יעשו זאת בשעה שצר המשיח עסוק בלחימה נגד מתנגדיו באדמת אפריקה (דניאל יא 40 ואילך).

כאשר צר המשיח ישמע שגוג וצבאותיו עולים על ישראל, הוא חוזר מיד ומגלה אירוע מדהים.

כל צבאותיו של גוג מתו בעקבות פגעי טבע ובלבול בין הלוחמים אשר הביא להשמדתם המוחלטת (יחזקאל לח-לט).

יקח שבעה חודשים לקבור את מתיו של גוג.

צר המשיח יחשיב את מפלת גוג וצבאותיו כאילו היו נצחונו שלו.

צר-המשיח המושפע על ידי השטן בכבודו ובעצמו, לא יפספס כל הזדמנות להתרברב ולהחשיב עצמו כאל.

בשלב זה, באמצע תקופת צרת יעקב, צר-המשיח ייכנס לבית המקדש ויניח צלם בדמותו ויצווה על כל בני האדם להשתחוות לו כאל (דניאל ט 27, מתי כד 15, שניה לתסלוניקים ב 2-12, התגלות יג).

בסיום צרת יעקב, יחזור ישוע המשיח ארצה יחד עם הנושעים שאותם לקח בהלקחות, לפני תחילת צרת יעקב (זכריה יד 5, התגלות יט 11 ואילך, ראשונה לתסלוניקים ד 13-18).

בחזרתו ישמיד האדון ישוע את כל מתנגדיו אשר עלו על ציון לכבשה ולהשמיד את יקירי אלוהים.

עונשו של אלוהים מתבטא בתיאור הרס בבל שתחזור להיות בעתיד מרכז רוחני ועסקי עולמי (התגלות יז-יח).

בבל כדת שקר וכמרכז עסקי שבו כלל בני האדם בוטחים הינם "המגדל והחומה" שאלוהים כל כך שונא ומתעב.

כמו שאלוהים ירד ארצה כדי לבלבל את תושבי בבל כך שלא המשיכו עוד בבנית המגדל והעיר, כך עתיד אלוהים לרדת ארצה ולהרוס אחת ולתמיד את נסיונותיו של האדם להקים דת שקר ובטחון שווא בנפרד מאלוהים (ראה צפניה א 14-18, ישעיה ב 5-22).

לאחר שהמשיח השמיד את מתנגדיו מן הגויים, הוא נחלץ לאיזור אדום כדי לאסוף את פליטי ישראל שברחו למדבר מזעם צר-המשיח שניסה להשמידם (התגלות יב, ישעיה סג 1-5).

פליטי ישראל אלו למדו לאורך שלוש וחצי השנים במחבואם כי ישוע הוא אכן המשיח היהודי לו הם זקוקים לחיים.

שם במדבר, כששארית ישראל חשופה לכל, חלשה, דלה, ענווה, היא מקשיבה ומפנימה שישוע הוא האדון.

בבואו, כאשר יביטו עליו, תזהה שארית ישראל כי ישוע הוא האדון אותו דקרו בעבר, ויתאבלו על מעשיהם אבל רב, המוכיח חרטה כנה (זכריה יב 10 ואילך).

אז, ייתן האדון ישוע את ארץ הנחלה לשארית ישראל – לכל שארית ישראל הנושעת (אל הרומים יא 26, יחזקאל מז).

אז יחגגו בני ישראל הנושעים את מועדי יהוה ללא כל חשש שאיזשהו אויב יעלה עליהם וימנע מהם את הברכה הרבה בשירות אלוהים. אז ימלא עם ישראל את ייעודו – ממלכת כוהנים (שמות יט 5-6).

אדרבה, עליונותו של ישוע המשיח מתבטאת בדברי הנביא זכריה יד 16 ואילך.

עם שלא יעלה לירושלים להשתחוות לאלוהים – ייענש!

בית המקדש יעמוד על תילו. כן, המשיח יבנה את ביתו שלו (זכריה ו 13).

הילת אלוהים תהיה מעל בית המקדש כפי שהיה במדבר. בלילה עמוד האש וביום ענן (ישעיה ד 4-6).

בעת ההיא לא יהיה כל זכר לשום ממלכה גויית שולטת בעולם.

אז תתגשם נבואתו של דניאל מפרק ב – האבן שהפילה וכתשה את כל הצלם והפכה להר גדול.

משמע – כשהמשיח ישוע יחזור, הוא יסיר כל מלך בשר ודם וכל מלכות זרה ויהיה מלך עליון בלעדי (תהילים ב).

אז יחגגו כל בני האנוש, גויים ויהודים כאחד. אז החטא ירוסן – השטן יהיה בשאול לאלף שנים (התגלות כ). אז כל ברך תכרע וכל לשון תודה שישוע המשיח הוא אדון לתפארת אלוהים האב (אל הפיליפים ב 11).

לסיכום:

1. למרות שפרק ב מלא בתוכחה ומשפט נגד העמים הגויים מסביב לישראל, עלינו לזכור שהפסוקים הראשונים כללו משפט אלוהים על עמו ישראל. משפט אשר ברובו כבר התגשם והוכיח את צדקת ה' ואמיתות דברו.

הלקח ברור: משפט אלוהים מתחיל מבית (פטר"א ד 17). לפני שאלוהים מפנה את האצבע המאשימה כלפי הגויים, הוא מוכיח את עמו בחירו ומסלק משם את הרוע והרעים.

מה אנו צריכים ללמוד מכך?

לפני שאנו מצביעים על בעיה אצל האחר, הבה נהיה מספיק צנועים וענווים לוודא שאיננו חוטאים באותו החטא. לעיתים הדוגמא האישית שלנו היא הטפת התוכחה היעילה ביותר.

במידה וחייבת לבוא מילת ביקורת, הבה נעשה זאת בענווה, כפי ששאול לימד את הגלטים בפרק ו 1-5.

2. ארבעת קבוצות העמים שהנביא ציין מסביב לישראל הם סמל לכלל העמים בעולם.

כל העמים עתידים לעמוד למשפט אלוהים.

אלוהים קובע בזאת שהוא אל ריבון ואין אחר.

כל בני האדם נבראו בצלמו ודמותו וכולם חייבים לתת לו דין וחשבון. כל בני האדם מחוייבים לחיות על פי רצונו.

תכלית משפט אלוהים זה להכין את העולם לקבל את אלוהים כמלך ריבון ולחיות על פי רצונו ותוכניתו כפי שהגה מבראשית.

3. הנביא מציין את אמות המידה למשפט העמים והן:

א. יחסם לאלוהים – האם הם מכירים אותו ומצייתים לרצונו

ב. יחסם לישראל ולאדמת ישראל– ההוכחה המעשית לסעיף א. מברכך אברך ומקלליך אאור…

4. ישנם עמים ששרתו כקרדום ביד אלוהים להעניש את ישראל ולאחר מכן אלוהים הענישם בכבדות – מדוע? האם יש חוסר הוגנות בהתנהגות של אלוהים כלפיהם? (ישעיה י)

חס וחלילה!

משפט אלוהים בא על אותם עמים מכיון שאלוהים ורצונו עבור ישראל לא עניין אותם בכלל.

משפט אלוהים בא עליהם מכיון שפעלו נגד ישראל בשמחה ושאפו להשמיד כל זכר ממנה ולקחת את נחלתה.

אין מכך להבין שעם ישראל נמצא מעל החוק! לעם ישראל אין חסינות ממשפט אלוהים.

כל שאלוהים מציין זה שפעולה נגד עם ישראל שתכליתה להשמיד את העם או לקחת את הנחלה שאלוהים ייעד לו, מהווה פעולה נגד אלוהים ולכן אלוהים מתערב להכשילה – זאת למען שמו (יחזקאל לו 22 ואלך).

5. ישנן קהילות נוצריות רבות בעולם המאמצות את התיאולוגיה התחליפית. ז"א, שהקהילה מחליפה את עם ישראל בכל הקשור לכלי נבחר בשירות אלוהים לעולם.

הדיעה הזו שגויה. הקהילה היא כלי תחליפי זמני, עד לזיקוק עם ישראל וחזרתו בתשובה.

אנו ניווכח בכך לאורך ובסיום פרק ג.

יחס גוף המשיח כלפי ישראל צריך להיות:

א. תפילה לישועת עם ישראל

ב. בישור דבר בשורת החיים לכל אדם. ליהודי בראשונה ולגוי כי אין שם אחר מלבד ישוע אשר בו ניתן להיוושע.

ג. במידה וצריך, אז ביקורת עניינית כלפי ישראל ומבוססת על כתבי הקודש, באהבה ורצינות ולא ביחד עם אוייבי ישראל.

ד. תמיכה בישראל בנושאים התואמים לתוכנית אלוהים.