יום יהוה
3-1 וְעַל־דְּבַר הָעִתִּים וְהַזְּמַנִּים, אַחַי, אֵין צֹרֶךְ לִכְתֹּב לָכֶם. 2 הֲרֵי אַתֶּם יוֹדְעִים הֵיטֵב שֶׁיּוֹם יהוה יָבוֹא כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה. 3 כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: "שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן!", אָז יָבוֹא עֲלֵיהֶם שֶׁבֶר פִּתְאוֹם, כְּצִירֵי לֵדָה עַל אִשָּׁה הָרָה, וְלֹא יוּכְלוּ לְהִמָּלֵט.
מדוע הוא קובע כי "עַל־דְּבַר הָעִתִּים וְהַזְּמַנִּים… אֵין צֹרֶךְ לִכְתֹּב לָכֶם"?
מאותה סיבה שישוע אומר: "לֹא לָכֶם לָדַעַת עִתִּים וּזְמַנִּים שֶׁקָּבַע הָאָב בְּסַמְכוּתוֹ שֶׁלּוֹ" (מה"ש א 7), כי הרי "אֶת הַיּוֹם הַהוּא וְהַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ… אֶלָּא הָאָב לְבַדּוֹ" (מתי כד 36).
לא רק שאי־אפשר לכתוב על "עִתִּים [ו]זְּמַנִּים" ש"אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ" — גם "אֵין צֹרֶךְ"!
הרי אתם, כמאמינים נושעים, אינכם צפויים לחוות את "יּוֹם יהוה", כי האדון ישוע יקח אתכם לשמיים בהילקחות לפני אותו "יּוֹם יהוה". — על כך תיכף נדבר כשנגיע לפסוק 9.
אבל קודם נפגוש…
גנב שמבצע שוד לילי
2ב יּוֹם יהוה יָבוֹא כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה.
…או כדברי הנביא יואל: "קָרוֹב יוֹם יהוה, וּכְשֹׁד מִשַׁדַּי יָבוֹא" (יואל א 15).
מילה על "כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה" ועל "שֹׁד": השליח לוקח את דימוי ה"גַנָּב" מישוע שאומר (מתי כד 44-43): "אִלּוּ יָדַע בַּעַל הַבַּיִת בְּאֵיזוֹ אַשְׁמוּרָה יָבוֹא הַגַּנָּב, הָיָה שׁוֹקֵד וְלֹא מַנִּיח לוֹ לַחְדֹּר לְבֵיתוֹ. 44 לָכֵן הֱיוּ מוּכָנִים גַּם אַתֶּם, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּכֶם יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם."
שימו לב לשתי נקודות:
א. בפסוק שלנו כתוב: "יּוֹם יהוה יָבוֹא", בזמן שישוע אומר על אותו מאורע: "בֶּן־הָאָדָם… יָבוֹא". זאת אומרת שביאת ישוע לעולם בפעם הבאה היא "יּוֹם יהוה" — יום המִשפט.
ב. "גַנָּב בַּלַּיְלָה" זהו דימוי שלילי. אף אחד לא רוצה ביקור של גנב. בוודאי אף אחד לא מחכה לו בכיסופים. לכן, "כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה" לעולם לא מתאר את ההילקחות, שלגביה נאמר: "עוֹדְדוּ זֶה אֶת זֶה בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (ד 18).
ז"א כי "יּוֹם יהוה יָבוֹא כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה" מתאר את חזרתו של המשיח לעולם לשֶם מִשפט.
זה נכון אפילו לגבי האמירה של ישוע שכרגע ציטטנו ושאותה אמר לתלמידָיו: "הֱיוּ מוּכָנִים גַּם אַתֶּם!"
והמשמעות היא: "ווָדאוּ שאתם נושעים! — עכשיו! — אם אתם נושעים, 'יּוֹם יהוה [לא] יָבוֹא [עליכם] כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה.' — אז 'יּוֹם יהוה' לא יגָע בכם בכלל — כי אתם תהיו אצלי בשמיים, 'בְּמָקוֹם אֲשֶׁר …גַנָּבִים לֹא יַחְפְּרוּ וְלֹא יִגְנְבוּ' (מתי ו 20)!"
האם קלטנוּ את ההבדל בין ההילקחות לבין "יּוֹם יהוה"? — טחָנּוּ את זה מספיק? — הלאה:
אלה שישארו בעולם אמנם לא יוכלו לחזות במדוייק "אֶת הַיּוֹם הַהוּא וְהַשָּׁעָה", אך אם זה יעניין מישהו, ניתָן להם כאן סימן לדעת מתי "הַיּוֹם הַהוּא" מתקרֶב:
הסימן הוא…
שלום מדומֶה
3א כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: "שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן!", אָז יָבוֹא עֲלֵיהֶם שֶׁבֶר פִּתְאוֹם.
מיהם "הַבְּרִיּוֹת" בפסוק הזה? — שימו לב שהביטוי כולל שתי קבוצות:
א.העולם הבלתי־נושע
הרי מאמין משיחי שמכיר את דבר־אלוהים לעולם לא יגיד: "סוף־סוף הצליחו בני־האדם ליצור 'שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן' אמיתיים. סוף־סוף כבר לא יהיו מלחמות וסִכסוכים בין עמים. סוף־סוף הגענו למצב של 'בִטָּחוֹן' ללא חשש מפיגועי טרור. זהו! הצלחנו להִתגבֶר על פֶגע האלימוּת." — כל מאמין יודע שמצב כזה יגיע רק כשישוע המשיח ימלוך עלי אדמות — דהיינו במלכות 1000-השנים.
לכן ברור כי אותם "בְּרִיּוֹת" שעליהם בא "שֶׁבֶר פִּתְאוֹם" הם אנשים שלא מצפים לשובו של ישוע. נביאי שקר, מורי שקר ופוליטיקאים יָבטיחו להם "שָׁלוֹם — [אבל] אֵין שָׁלוֹם" (יחזקאל יג 10). מה שצפוי להם בִמְקום "שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן" הם שֶבָע שנות הצרה — שואה כלל־עולמית.
אבל בתוך הכלל שנקרא כאן "הַבְּרִיּוֹת" יש קבוצה נפרדת שבִלעדיה אלוהים לא יקָדֶם את תֹכניתו:
ב. עם ישראל
מתי עם ישראל יגיד סוף־סוף "שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן"?
ביום שבו צר המשיח "[יָ]גְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים" (דניאל ט 27) — ביום שבו השליט העולמי הזה כּופֶה על כל העמים לעשות שלום עִם ישראל — שלום בעולם — שלום אפילו במזרח התיכון! — שלום כָּפוּי: כָּתבְתָ מילה אנטישֶמית בפייסבּוּק? מחר אתה בכֶלֶא!
תארו לעצמכם את החגיגות ברחובות. — תכפילו בעֶשֶׂר את חגיגת יום־העצמאוּת המוצלחת ביותר שזכוּרה לכם בחיים. — שלום בעולם! — שלום בישראל! — קשרי ידידוּת עם איראן, עם קוריאה הצפונית, עם סין, עם רוסיה, עם כל העולם המוסלמי. — ה"משיח" (!) הביא לנו "שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן!"
וכמובן אף אחד בָּעָם הנבחר לא שואל את אלוהי ישראל. — כמו בהסכם השלום שעשו בזמן יהושוּע עם הגִבעונים: "וְאֶת פִּי יהוה לֹא שָׁאָלוּ" (יהושוע ט 14).
אבל מה שצפוי לעם ישראל בִמְקום "שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן" היא…
צרת יעקב
3ב אָז יָבוֹא עֲלֵיהֶם שֶׁבֶר פִּתְאוֹם, כְּצִירֵי לֵדָה עַל אִשָּׁה הָרָה, וְלֹא יוּכְלוּ לְהִמָּלֵט.
שימו לב שהביטוי "יּוֹם יהוה" כולל את מה שקודֶם לָ"יּוֹם הַהוּא" של הופעת ישוע:
ישוע מכנה את המאורעות שקודמים לו "הַחֲבָלִים" (מתי כד 8 לפי תרגום דֶליטש), והוא משתמש באותה מילה יוונית כמו בפסוק שלנו: "צִירֵי לֵדָה". — ז"א כי "יּוֹם יהוה" כולל בתוכו לא רק את ה"לידה" עצמה, אלא גם את שבע שנות הצרה — התקופה שנִמשלת לָצירים שקודמים לָלידה.
יש כאן נקודה חשובה שאסור לנו לפספס — הכרונולוגיה:
- קודם באים "צִירֵי [ה]לֵדָה" שמתעצמים בהדרגה עד לרמה בלתי־נסבלת,
- ורק אז מגיע אותו "שֶׁבֶר פִּתְאוֹם" שממנו כבר "לֹא יוּכְלוּ לְהִמָּלֵט".
למה כל־כך חשוב שנבדיל בין השניים?
מפני שתקופת "צִירֵי [ה]לֵדָה" היא פרק הזמן שבו "כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע" (רומים יא 26). רק לאחר ששארית ישראל תפנה לישוע כמושיע — ה"שֶׁבֶר [אכן יכול להגיע] פִּתְאוֹם".
אפשר לגלוש כאן לשיעור שלם על תקופת הצרה, אבל זאת לא המטרה כרגע. מי שרוצה מושג על מה שקודֶם ל"שֶׁבֶר" ומה כלול ב"יּוֹם יהוה" מוזמן לקרוא את התקציר המפחיד שישוע נותן לתלמידיו במתי כד 28-5.
למשך 7 שנות צרת יעקב (ירמיהו ל 7) "זַעַם אֱלֹהִים" יישפֶך על עולם הבלתי־נושעים.
"זַעַם אֱלֹהִים." — שִמרוּ את הביטוי החשוב הזה בָּזיכרון. שאוּל יכתוב עליו כבר בפסוק 9. — אנחנו מתקרבים.
אין לאן לברוח
3ג וְלֹא יוּכְלוּ לְהִמָּלֵט.
אחרי שישוע תיאר במתי כד את מה שיתרחש לקראת שובו, הוא עובר להופעתו ממש. הוא פותח במילים (מתי כד 29): "מִיָּד אַחֲרֵי צָרַת הַיָּמִים הָהֵם…" — זאת אומרת שבנקודה הזו "הַצָּרָה" הסתיימה.
ויחד אִתה עוד דבר הסתיים: ברגע ש"יֵרָאֶה אוֹת בֶּן־הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם" (מתי כד 30) — ברגע שכל תושבי העולם יראו את ישוע "בָּא בַּעֲנָנִים בִּגְבוּרָה רַבָּה וּבְכָבוֹד" (מרקוס יג 26) — באותו רֶגע הסתיים סופית עידן החֶסד עבור מי שטרם פנה לישוע המשיח ונושע.
לא כדאי לחכות עד אז (עברים ב 3). כל אלה שיצעקו באותו רגע "אוי לא! מה עשׂינו!" כבר "לֹא יוּכְלוּ לְהִמָּלֵט" (ראה התג' ו 17-12). — אין מקום שבו ניתן להסתתר מאלוהים. שאלו את אדם או את יונה.
השליח פונה ממה שיבוא "עֲלֵיהֶם" — על הבלתי־מאמינים — בחזרה אל בני הקהילה. הוא אומר כי חייב להיות הבדל ברור בין…
בני־אור ובני־חושך
5-4א אֲבָל אַתֶּם, אַחַי, אֵינְכֶם בַּחֹשֶׁךְ בְּאֹפֶן שֶׁיַּפְתִּיעַ אֶתְכֶם הַיּוֹם כְּגַנָּב. 5 אַתֶּם כֻּלְּכֶם בְּנֵי־הָאוֹר וּבְנֵי־הַיּוֹם.
- כבר בתהילים…
- הריחוק מאלוהים והמרד נגדו נמשלים לחיים בחושך (תהל' קז 12-10);
- בזמן שהכניעה לאלוהים והציות לדברו נמשלים להליכה באור (קז 16-13).
- ישעיהו אומר כי הן בני־ישראל והן גויים ללא המשיח הם…
- "עָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ" (ישעיהו ח 23);
- אבל אז הופיע המשיח כ"אוֹר גָּדוֹל", ואורו "נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (ישעיהו ט 1).
- האדון ישוע בעצמו מאשר זאת בהכרזתו: "אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם. אִישׁ הַהוֹלֵךְ אַחֲרֵי לֹא יִתְהַלֵּךְ בַּחֹשֶׁךְ, אֶלָּא אוֹר הַחַיִּים יִהְיֶה לוֹ" (יוחנן ח 12).
במילים אחרות: ישועה והליכה אחרי ישוע = הליכה באור.
- יוחנן השליח מתבטא גם־כן בנושא:
"לְאֵלֶּה אֲשֶׁר קִבְּלוּ אוֹתוֹ, הַמַּאֲמִינִים בִּשְׁמוֹ, [ישוע] נָתַן תֹּקֶף לִהְיוֹת בָּנִים לֵאלֹהִים" (יוחנן א 12). חברו לזה את ההצהרה: "הָאֱלֹהִים אוֹר הוּא" (יוח"א א 5ב)…
…וקיבלתם מִשְׁוָאָה פשוּטה:
- להאמין בישוע = להיות "בָּנִים לֵאלֹהִים";
- להיות בנים לאלוהים = להיות "בְּנֵי־הָאוֹר".
יש לכם ולי אחריוּת אדירה: אנחנו אמורים להיות "אוֹר …בָּאָדוֹן" (אפסים ה 8) ו"אוֹר הָעוֹלָם" (מתי ה 14). זה עצוב כמה פעמים אנחנו חושך בִמְקום זה — בָמעשים, בָהִתנהגוּת וּבְעיקר בָדיבוּר. — כמה פעמים בולט אצלנו החושך של הטבע הישן במקום אורו של המשיח!
עכשיו נמשיך במה ששאול אומר למאמינים בפס' 4: "אֵינְכֶם בַּחֹשֶׁךְ בְּאֹפֶן שֶׁיַּפְתִּיעַ אֶתְכֶם הַיּוֹם כְּגַנָּב."
הרי זהו העיקרון התיאולוגי המרכזי מס' 3 שבאיגרת: "המשיח יחזור!"
כאן השליח יוצר את הניגוד בין הבלתי־מאמינים (בפס' 2) שעליהם "יּוֹם יהוה יָבוֹא כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה" — לבין הנושעים שמחכים להפתעה אחרת לגמרי: להילקחוּת.
"הַיּוֹם" — יום המשפט — לא "יַּפְתִּיעַ אֶתְכֶם… כְּגַנָּב" — כהפתעה שלילית. הרי אתם תהיו בצד המנצח. כש"בֶּן־הָאָדָם [יבוא] בַּעֲנָנִים בִּגְבוּרָה רַבָּה וּבְכָבוֹד" (מרקוס יג 26), אתם — בני הקהילה — תבואו "יַחַד אִתּוֹ" (תסל"א ד 14, 17).
עוד לא סיימנו עם הניגוד בין בני־אור ובני־חושך, אבל את ההמשך נאלֶץ להשאיר לשיעור הבא. — בינתיים…
מה למדנו עד כה?
- ההילקחות היא תֹכנית ההצלה של אלוהים עבור הקהילה. — "אֱלֹהִים לֹא יְעָדָנוּ לְזַעַם" (ה 9). ישוע המשיח לקח על עצמו את זעם אלוהים שהיה מגיע לנו בגלל החטא. — "עוֹדְדוּ זֶה אֶת זֶה בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה." — עודדו זה את זה בציפייה להילקחות.
- הדימוי של "יּוֹם יהוה [ש]יָבוֹא כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה" לא מתאר את ההילקחות אלא את שובו של ישוע למִשפט על עולם הבלתי־מאמינים.
לאלה שיָמשיכו לִדחות את ישוע עד שהם יראו אותו חוזר "בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב" לא תינתן עוד הִזדמנות לחזור בתשובה. ברגע הזה כבר "לֹא יוּכְלוּ לְהִמָּלֵט" מהמִשפָט.
היום עדיין אפשר "לְהִמָּלֵט"! — "יוֹם יְשׁוּעָה" הוא כּרֶגע (קור"ב ו 2). עכשיו חייבים להיתמסֶר לישוע — לא מחר!
- ונקודה אחרונה שרק התחלנו לגעת בה: כמאמינים בישוע אנחנו "בְּנֵי־הָאוֹר". הוא קורא לנו להליכה באור — לדיבור אמת, ליושר, לנאמנוּת… — בקיצור, לחיים לפי דוגמת ישוע.
למִתהָלכים כך יש הבטחה אדירה (יוח"א א 7):
"אִם נִתְהַלֵּךְ בָּאוֹר, כְּמוֹ שֶׁהוּא בָּאוֹר, כִּי אָז הִתְחַבַּרְנוּ זֶה עִם זֶה, וְדַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּנוֹ [של אלוהים] מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חֵטְא."
הרי זה מה ששומר אותנו באור:
- הכרת החטא;
- חרטה כנה על החטא;
- וסליחת החטא על בסיס כפרתו של ישוע המשיח.
5א "אַתֶּם [בני הקהילה הנושעים] כֻּלְּכֶם בְּנֵי־הָאוֹר וּבְנֵי־הַיּוֹם."
שאול השליח אוהב להשוות בין…
הפכים
כבר היתה לנו הכותרת "ניגודים" בפרק ב. שָם דיברנו על הניגוד בין המזוייף לאמיתי. — כרגע מדובר באחד הניגודים הקיצוניים ביותר שיֶש: אור לעומת חושך. — הפכים גמורים. — לא סתם אומרים: "הבדל של יום ולילה."
5ב לֹא בְּנֵי־הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ וְלֹא בְּנֵי־הַחֹשֶׁךְ.
כאן נראה…
ניגוד בָטבע
"בְּנֵי־הַיּוֹם" לעומת "בְּנֵי־הַלַּיְלָה". — כל ילד יורש מהורָיו את הטבע שלו בָּמוּבן הבסיסי ביותר: הוא יוולד כאדם — לא כקוף • לא כדג • וגם לא כמלאך.
אבל כולנו יודעים שהוא גם יורש מאפיינים מאבא ואמא. אני לא מדבר על דברים שהוא לומד מהם, אלא מאפיינים שעוברים אליו באופן טבעי, דרך הגֶּנִים.
מי כאן שמע פעם קול של אישה מהחֶדר הסמוך והיה בטוח שהוא מזהה מי מדברת — ואז התברר שזו לא היא אלא הבת שלה?… שהיא ממש ירשה את הקול של אִמא? — מוּכָר?
ויש עוד משהו שאנחנו יורשים באופן טבעי — כל הדרך מאדם הראשון: את הטבע החוטֶא. כולנו בני־אדם חוטאים מלידה. • אין צורך ללמוד לחטוא. • זה מוּבנֶה. • כבר בתחילת דָרכנו כולנו "בְּנֵי־חֹשֶׁךְ".
לעומת זאת, כל מי שנושָׁע — כל מי שנולד מחדש "מִזֶּרַע …בִּלְתִּי נִשְׁחָת, בִּדְבַר־אֱלֹהִים הַחַי וְקַיָּם" (פטר"א א 23) — יָרש גם את טבע המוליד: מאפיינים של אלוהים.
זהירות כאן! — זֹאת לא אומרת שהישועה הופכת אותנו ל"אלוהים קטנים". — שמעתם את הטענה הזו פעם? — זוהי תורת שֶקר!
קיצוניוּת אחת: בני־האור
מי שהופך מאמינים בישוע ל"בְּנֵי־הָאוֹר וּבְנֵי־הַיּוֹם" הוא רוח הקודש שבא לִשכון בָנוּ ברגע הלידה החדשה (פטר"א א 3). החל מאותו רגע הוא מעניק לנו את הפוטֶנְציאל לְניצחון — את היכולת להגיד "לא!" לחטא. אדם ללא עזרת רוח הקודש לא מסוגל לעשות זאת — לפחות לא באופן עִקבי.
לדאבוננו אנחנו, תלמידי ישוע, לא תמיד מצייתים לקולו של רוח הקודש ולא נותנים לו הִזְדמנוּת לעזור לנו לנצֶח את הפיתוי. — לָמה? — כי הטבע הישן שלנו מאוּהב בחטא; והטבע הישן הזה לא רוצה למוּת.
קיצוניוּת שנייה: בני־החושך
האדם הטבעי ללא רוח הקודש לָרוב אפילו לא רואה צורך להתנגד לחטא, כי הרי "בְּנֵי־הָאָדָם [אוהבים] אֶת הַחֹשֶׁךְ יוֹתֵר מִן הָאוֹר." כך אומר ישוע (יוחנן ג 19א); והוא מרחיק לכת ומוסיף כי האדם הטבעי "שׂוֹנֵא אֶת הָאוֹר" (יוחנן ג 20).
הרי הטבע הישן אומר: "לָמה להִתנגד לְחֶטא כֶּיפי אם אף אחד לא רואה אותי ולא צפוי לי עונש? — מטוּמטָמים כל המִתנָזרים האלה!"
זה בדיוק מה ששאול מלמד באפסים ב 3: מה שמניע את בני־האדם באופן טבעי הם "תְּשׁוּקוֹת הַגּוּף וְ…דַּחַף הַמַּחֲשָׁבוֹת" — והכניעה המָתמֶדת לדחפים הללו הופכת אותם ל"בְּנֵי־זַעַם" בעיני אלוהים.
"בְּנֵי־זַעַם" — "זַעַם אֱלֹהִים". — בפסוק 9 נגיע גם לנושא הזה.
לפני־כן עוד קצת בעניין הניגודים. "בְּנֵי־הַחֹשֶׁךְ" בדרך הטבע עסוקים "בְּמַעֲשֵׂי הַחֹשֶׁךְ" (אפסים ה 11; רומים יג 12) — וזה מביא אותנו לָכותרת:
ניגוד בהתנהגות
קיצוניוּת אחת: מעשי האור
6 לָכֵן אַל נָא נִישַׁן כַּאֲחֵרִים, אֶלָּא נִהְיֶה עֵרִים וּמְפֻכָּחִים.
שימו לב: "כֻּלְּכֶם בְּנֵי־הָאוֹר" (פס' 5) זהו ציוּן עוּבדה. אין צורך לצָוות: "היוּ בני־אור!" — מהרגע שנולדתָ מחדש, "הָאוֹר" הוא הטבע שלך.
זה לא כך עם ההִתנהגוּת. כולנו יודעים שעלינו לבחור כל הזמן: לעשות טוב — או לעשות רע. "מעשי האור" לא באים לנו באופן אוטומטי.
"אַל נָא נִישַׁן." — אל תבינו לא נכון! זה חשוּב לישון. חוסר שינה הוא דבר ממש לא בריא. — אך לא קשה לראות את משמעות הדימויים שבפסוק:
- אנשים "עֵרִים" הם מוכנים לבָּאות. הם רואים את הסכנות, והם מסוגלים להינצל מהם בזמן.
- אותו הדבר נכון ל"מְפֻכָּחִים". הרי להיות מפוּכח זה ההיפך מלהיות מסוּמָם או שיכּור. החוּשים שלך חדים. זמן התגובה שלך הכי קצר שאפשר.
כולנו חיים את המציאוּת הזו: נהג ער ומפוּכח יגיע ליעדו בביטחה — נהג עייף או שיכּור עלול לנסוע למותו.
כדי שנבין שְׁפֹּה מדובר במעשים, ולא רק בעֶרנוּת פָּסיבית, ישוע סיפר את משל "הָעֶבֶד הַנֶּאֱמָן" (מתי כד 51-42):
- העבד "עוֹשֶׂה" (פס' 46) — הוא לא יושב בחיבוק ידיים;
- העבד נותן ל"בְּנֵי בֵּיתוֹ [של בעל הבית] אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ" (פס' 45) — הוא עושה את עבודתו בקפידה, גם כשאין מעליו מנהל;
- גם בָּלילות הוא מציית למצווָת אדונו: "עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר" (פס' 42) — וכל מי שפעם שמר לילה שלֶם יודע שזו משׂימה לא קלה.
העבד עֶר, מפוכּח, ועסוּק בָּדברים הנכונים — ובעשותו כן הוא מוכן בכל רגע נתוּן לקבל את פני אדונו החוזר.
ישוע עומד לשוב! — הלוואי שימצא אותנו עסוקים ב"מעשי האור".
ועכשיו הניגוּד:
קיצוניוּת שנייה: מעשי החושך
7 הֵן הַיְשֵׁנִים יְשֵׁנִים בַּלַּיְלָה, וְהַמִּשְׁתַּכְּרִים מִשְׁתַּכְּרִים בַּלַּיְלָה.
ה"אֲחֵרִים" מפס' 6 הם העולם הבלתי־נושע:
הם "הֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ". — קל לראות את הסכנה שבהליכה כזו: "בַּחֹשֶׁךְ" לא רואים מִכשולים (יוחנן יב 35; יוח"א ב 11). זה כמו ללכת בעיניים סגוּרות. אפשר לפול לתוך תהום ולמות.
אך המוּשָׂג "הליכה" בברית החדשה מדבר קודם־כל על אורח־חיים ● על הֶרגלים בָהִתנהגוּת ● על מעשים (גלטים ה 25).
כדי להגדיר לעצמכם מהם "מַעֲשֵׂי הַחֹשֶׁךְ", רק חִשבוּ על כל המרכיבים האופיניים לְמָה שנקרא היום (בעיקר בְערים גדולות) "חיי לילה". — נו? כמה מן המרכיבים האלה בריאים • טובים • מועילים • טהורים • ומכבדים את אלוהים? — תודה (ישנה גם הגדרה חלקית ברומים יג 14-12).
7א "בְּנֵי־הַחֹשֶׁךְ … יְשֵׁנִים." — זכרו שזהו דימוּי, לא שינה פיזית. הרי "בְּנֵי־הַחֹשֶׁךְ" ערים מאוד כשמדובר במילוי התשוּקות והתֹכניות שלהם. אך בכל הקשור לָמציאוּת הרוחנית — לרצון אלוהים ולתֹכנית הישועה — הם במעין תָרדֶמת.
אם המשיח יחזור היום, אזי הוא ימצא אותם "יְשֵׁנִים" — לא מוכנים — בדומֶה לָ"עֶבֶד הָרָע" במשלו של ישוע (מתי כד 51-48).
7ב "בְּנֵי־הַחֹשֶׁךְ … מִּשְׁתַּכְּרִים." — השִכרוּת מערפלת ומְעָווֶתת את המציאוּת:
▪ השיכור שוכח לכמה שעות שהוא מובטל • שאִשתו עזבה אותו • שהבנק עומד לקחת לו את הדירה מפני שהוא לא משלם החזרי משכנתא…;
▪ השיכור בקושי מסוגל לעמוד על הרגליים — אבל הוא משוכנע שיש לו כוח לנצח את כל העולם;
▪ הנהג השיכּור חושב שהוא בשליטה מלאה על רכבו — אך בפועל הוא דוהר בָנתיב השמאלי • נגד כיוון התנועה • לקראת הִתנגשוּת חזיתית עם משאית.
והנה הנִמשל של אותה "שִכרוּת": האדם הבלתי־נושע אומר:
▪ "אני יכול לדאוג לעצמי יפה מאוד. אני לא צריך מושיע."
▪ "אני אדם טוב. אני לא צריך שמישהו יסלח לי חטאים."
▪ "אני שומר מצוות. אני מרָצה את אלוהים בכוחות עצמי."
היכולת לעמוד ברשות עצמו היא כמו סם שמעווֶר את עיניו. הוא עיווֶר לָעובדה שלמרות כוחו ● בריאותו ● כִשרונותָיו ● חוכמתו ● פעלתָנוּתו הנִמרֶצת ● דתיוּתו ● וההרגשה הטובה שבאה עם "מַעֲשֵׂי הַחֹשֶׁךְ" — למרות כל אלה הוא בדרך לאבדון (התג' ג 17).
אכן "הֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ."
מתברר שהשליח לא רק אוהב להשוות בין ניגודים — הוא גם מוּמחֶה בדימויים. כעת הוא מסביר לנו איך נראים מעשי האור על־ידי…
עוד שני דימויים
8 אֲבָל אָנוּ, אֲשֶׁר בְּנֵי־הַיּוֹם אֲנַחְנוּ, נִהְיֶה נָא מְפֻכָּחִים, נִלְבַּשׁ אֶת שִׁרְיוֹן הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה וְנַחֲבֹשׁ כַּכּוֹבַע אֶת תִּקְוַת הַיְשׁוּעָה.
התסלוניקים ידעו איך נראים שני אמצעי המיגון של חייל: ה"שִׁרְיוֹן" שהגן על הגוף העליון וה"כּוֹבַע" — הכסדה ממָתֶכת.
שימו לב לכמה נקוּדות שחשוּב לזכור כשלומדים על כלי נשק סמליים בברית החדשה:
א. • כאן יש לנו שני דימויים: ה"שִׁרְיוֹן" וה"כּוֹבַע";
- אך אלה מסמלים שלושה מאפיינים: "אֱמוּנָה,…אַהֲבָה וְ…תִּקְוַת הַיְשׁוּעָה".
ב. באפסים ו (17-13) יש את הרשימה המפוּרסֶמת של כלֵי הנשק הרוחניים, והיא שונָה ממה שכתוב לנו כאן. — שָם…
- "הָאַהֲבָה" לא מופיעה,
- ה"צֶּדֶק" (בִמקום האמוּנה) נמשל ל"שִׁרְיוֹן",
- "הָאֱמוּנָה" נמשֶלת ל"מָגֵן" (בִמקום לשיריון כמו כאן),
- "הַיְשׁוּעָה" אכן נמשלת ל"כּוֹבַע", אך מבלי להוסיף את התקווה;
והרשימה באפסים מונָה ציוּד נוסף:
- "הָאֱמֶת" — שנמשֶלת ל"חֲגוֹרָה",
- "נְכוֹנוּת [להפיץ את] בְשׂוֹרַת הַשָּׁלוֹם" — שנמשֶלת לנעליים,
- ולבסוף מופיע גם כלִי נשק לתקיפה: "חֶרֶב" — וזוּ מסמֶלת את "דְּבַר הָאֱלֹהִים" — את כתבי הקודש.
והנה עוד נקודה חשובה:
ג. באל הרומים (יג 12) יש הוראה שתפוּרה בּוּל ל"בְּנֵי־הָאוֹר":
"נִלְבְּשָׁה אֶת כְּלֵי נֶשֶׁק הָאוֹר" (דליטש) — את כּל כלי הנשק הרוחניים — ולא רק את ה"שִׁרְיוֹן", כפי שמתרגם שָם התרגוּם החדש.
ואל הרומים גם מפרש לְמה הכוונה בָסמל של לבישת כלי הנשק. שאול כותב: "לִבְשׁוּ אֶת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" (רומים יג 14) — בִטאוּ באורח חייכם את תכונותיו של המושיע.
מה למדנו מהנקודות הללו?
שאסור "להשתגע" בפירושים של כלי הנשק השונים. אתם יכולים לקרוא או לשמוע שעות על־גבי שעות של דרָשות על חיילים רומים ● על הציוד שלהם ● ועל כך שכל פריט מסמל בדיוק את א', ב' ו-ג' — בזמן שהכתוּב מלמד כי…
רק דבר אחד מגן עלינו מהתקפות השטן: סך־הכל התכונות של ישוע.
אם פרי רוח הקודש נראה בחיי היומיום שלך — אם מה שמאפיין אותך הם "אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, אֹרֶךְ רוּחַ, נְדִיבוּת, טוּב לֵב, נֶאֱמָנוּת, עֲנָוָה, רִסּוּן עַצְמִי" (גלטים ה 23-22) — אזי אתה מוּגן.
אם מה שמאפיין אותך הן "אֱמוּנָה, תִּקְוָה, אַהֲבָה" (קור"א יג 13) — אזי אתה מוּגן.
אלה בדיוק שלוש התכונות שמוּדגשות כאן בטקסט שלנו — ועליהן בהחלט כדאי "לחפור" קצת (לפי הסדר שבתסל"א ה 8):
אמצעי מיגון ראשון
8א "אֱמוּנָה" — והיא מגנה עלינו מהתקפות הספֶק.
אנחנו מאמינים באלוהים נצחי שלא משתנֶה — שלא יכול להשתנות:
- אם כתוּב כי "הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה" וש"הוּא אָהַב אוֹתָנוּ" (יוח"א ד 8, 10) — אזי הוא אוהב אותנו תמיד — גם אם נפלנו בחטא ● גם כשאנחנו סובלים ● גם כשאנחנו זועקים: "אלוהים! לָמה?!" ● גם כשיֶש תחוּשה שאין תשוּבה לזעקה שלנו.
- אם כתוּב על אלוהים כי הוא "אֱלֹהֵי אָמֵן" (ישע' סה 16), ז"א "אֱלֹהֵי הָאֱמֶת" (יוחנן יז 3) ושהוא "אֵינוֹ מְכַזֵּב" (טיטוס א 2) — אזי הוא לעולם לא ישָקֶר. מה שכתוּב בדברו, זאת אמת — אפילו אם העולם לועג לָאמֶת הזו:
- אם דבר־אלוהים קובע שהעולם נברא בשישה ימים — זו אמת;
- אם אלוהים אמר במפורש: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (ברא' א 26) — אזי לא התפתחנו במשך מיליוני שנים מדגים וקופים;
- אם דבר־אלוהים אומר על הנושעים כי "לֹא יַחֲטֹף אוֹתָן אִישׁ מִיָּדִי, [וכי] אֵין אִישׁ יָכוֹל לַחֲטֹף אוֹתָן מִיָּד הָאָב" (יוחנן י 29-28) — אזי אל תָרשוּ לשטן לִלחוש לכם את השקר כי אפשר לאבד את הישועה.
"אֱמוּנָה" מגנה עלינו מהתקפות הספֶק. לכך היה אפשר להביא עוד עשרות דוּגמאות.
אמצעי מיגון שני
8ב "אַהֲבָה" — והיא מגנה עלינו מחטאים רבים (משלי י 12; פטר"א ד 8).
- הרי "הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵֹא; 5 הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרֹשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. 6 הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ" (קור"א יג 6-4).
אם אתם ואני נתנהג לפי הכללים האלה — איפה יש עוד מקום לחֶטא? (גלטים ה 23ב).
- בפסוק אחֶר זה נאמר כקביעה גורֶפת (רומים יג 8): "הָאוֹהֵב אֶת הַזּוּלַת קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה" — וכולם יודעים שקיוּם תורת אלוהים בשלמוּת, משמע חיים ללא חטא;
- ולבסוף, הִנה לכם ווֶרסיה שתפורה ל"בְּנֵי־הָאוֹר וּבְנֵי־הַיּוֹם" (יוח"א ב 10): "הָאוֹהֵב אֶת אָחִיו עוֹמֵד בָּאוֹר, וּמִכְשׁוֹל אֵין בּוֹ."
מוּסר ההַשְׂכֶל לא יכול להיות ברור יותר: הִתנהלוּת ב"אַהֲבָה" מגֵנה עלינו מחטאים רבים.
אמצעי מיגון שלישי
8ג "תִּקְוַת הַיְשׁוּעָה" — וזו מגנה עלינו מיאוּש.
? האם אתם נושעים? — אם כֶּן, לְמה יש עוד לקָוות? — מהי בדיוק "תִּקְוַת הַיְשׁוּעָה"?
גם כאנשים נושעים אתם יכולים להגיע למצבים של יאוּש —
- יאוש מהצרות;
- יאוש ממִלחֶמֶת הקיום המָתמֶדֶת שרק נעשית קשָה יותר כל יום;
- יאוש מאנשים קשים שלא משתנים;
- יאוש אפילו מהילדים שבוחרים בכל הדרכים הלא נכונות;
- אתה עשוי להתייאש מעצמך — מכך שאתה נכשל שוב ושוב מול החטא ● מול הפיתוי ● מול הטבע הישן שלך ● מול הנטייה לכעוס ● ובעיקר נכשל בפליטת מילים פוגעות והרסניות שאי־אפשר להחזיר או לבטל או למחוק;
- ואתה עשוי להתייאש מחוּלשת הגוף — מהמחלה ● מהכוח שאין לך ● מהתלוּת באנשים אחרים שבאה עִם החולשה.
למה זה ככה? — למה גם עבור מאמינים נושעים החיים יכולים להיות כל־כך קשים?
רומים ח 24-23 (כדאי לפתוח) נותן תשובה לְמאמינים ש"נֶאֱנָחִים" — וגם את התשובה לָשאלה הקודמת, "אם אנחנו נושעים, לְמה יש עוד לקָוות?":
אמנם גם ברומים ח כתוב כי…
- "בַּתִּקְוָה נוֹשַׁעְנוּ",
אבל לְאִזכוּר התקווה מצטרף הסבֶּר כפוּל:
- התִקוָה היא "לְמִמּוּשׁ אִמּוּצֵנוּ לְבָנִים",
- ו"לִפְדוּת גּוּפֵנוּ".
במילים אחרות: אתה נושע ● אתה נִמנָה עִם "הַמֻּצְדָּקִים" ● אלוהים הלביש אותך בצִדקתו של המשיח ● הבורא "אימץ" אותך כבן (או כבת) — ואת החסד הזה שום צרה ושום חולשה לא תוכל לקחת ממך (ישעיהו סא 10; התג' ג 5; רומים ד 5; ח 30; אפסים א 5; רומים ח 39-38).
אך טֶרם הִגעתּ לָ"מִמּוּשׁ" המלא של אותו אימוץ:
- אתה עדיין חי בעולם שנשחת על־ידי החטא, ואתה מוּשפע מתוצאות החטא 24/7;
- הלידה מחדש אמנם הפכה אותך לאחד מ"בְּנֵי־הָאוֹר" — אבל אתה עדיין נושׂאֶ בתוכך גם את הטבע הישן, את הנטייה לחֶטא;
- אתה עדיין חי בתוך גוף בשר ודם שפיתויי החֶטא פועלים עליו — פועלים עליו חזק מאוד.
תודה לאל שאותם פסוקים (רומים ח 24-23) גם קובעים כי "יֵּשׁ לָנוּ [את] בִּכּוּרֵי הָרוּחַ" — ז"א רוח הקודש חי בנו, ואנחנו לא נלחמים בָקשיים בכוחות עצמנו בלבד.
וכאן גם עוזרת "תִּקְוַת הַיְשׁוּעָה". הרי המימוש המלא של אותו אימוץ הוא דבר בטוּח. כנ"ל "פְדוּת גּוּפֵנוּ". כולנו מחקים לגוּף חדש • מוּשלם • שלא יכול להיות חולה • לא יזדקן • ולא יכול לחטוא.
אתם חיים היום "בְּצִפִּיָּה לְמִמּוּשׁ הַתִּקְוָה הַמְבֹרָכָה וּלְהוֹפָעַת הֲדַר אֱלֹהֵינוּ הַגָּדוֹל וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" (טיטוס ב 13).
כך "תִּקְוַת הַיְשׁוּעָה" מגנה עלינו מיאוּש.
אנחנו עדיין בענייני ניגודים — והניגוד האחרון שעליו נְלמָד הוא…
ניגוד ביעוּד
ישנו יעוּד אחד לאנשים בלתי־נושעים — וישנו יעוּד שונֶה לתלמידי ישוע. — אבל את הניגוד הזה נשאיר לפעם הבאה. — בינתיים נזכיר…
מה למדנו עד כה?
1.דיברנו הרבה על ניגודים. אם אתם ואני "בְּנֵי־הָאוֹר וּבְנֵי־הַיּוֹם" ולא "בְּנֵי־הַלַּיְלָה וְ…בְּנֵי־הַחֹשֶׁךְ" — אזי המעמד הזה מחייב:
חייב להרָאות הבדל בָהִתנהגוּת. ● אסור שאנשים יראו אצלנו את "מַעֲשֵׂי הַחֹשֶׁךְ".
● אסור שיראו אצלנו רמאות. ● אסור שישמעו מאתנו שקר. ● אסור שיפגשו אצלנו שִׂנאה. ● אסור שישמעו מאתנו "ישוע, ישוע, ישוע!" — אבל ישוע ממש לא נראה בחיים שלנו.
2. זכרו את אמצעֵי המיגון שקיבלנו עבור האדם הפנימי — אמצעֵי המיגון של הנפש: "אֱמוּנָה,…אַהֲבָה וְ…תִּקְוַת הַיְשׁוּעָה."
- "אֱמוּנָה" באלוהים עצמו ובאמיתוּת דברו — אמונה שמגֵנה עלינו מהתקפות הספֶק,
- "אַהֲבָה" שמגֵנה עלינו מחטאים רבים,
- "תִּקְוַת הַיְשׁוּעָה" — הביטחון שיום יבוא ונפגוש את ישוע מושיענוּ פנים אל פנים — הביטחון שנחיה לצדו לנצח במלכותו. — כך "תִּקְוַת הַיְשׁוּעָה" מגֵנה עלינו מיאוּש.
9א …כִּי אֱלֹהִים לֹא יְעָדָנוּ לְזַעַם.
שָננוּ טוב טוב את החצי־פסוּק הזה!
- כשבאים הספֶקות;
- כשהשטן לוחש לכם באוזן ומנסה לערער את ביטחון הישועה שלכם;
- כשגוברים האסונות והרוע בעולם;
- כשמורי שקר מצביעים על המאורעות האלה וצועקים: "עת־הקץ הגיע! אתם רואים? זה מה שכתוּב בספר ההִתגלוּת! עת־הקץ הגיע!";
- כשהסבל האישי עולה לְרמה שגורמת לכם לשאול (כמו ששאָלוּ התסלוניקים): "אולי האנשים האלה צודקים? אולי אני כבר בתקופת הצרה?"…
- אז אתם יכולים להשיב: "לא!" — "אֱלֹהִים לֹא יְעָדָנוּ לְזַעַם!"
- אז אתם יכולים להכריז את מה שלמדנו בפרק א (פס' 10):
"יֵשׁוּעַ …מַצִּיל אוֹתָנוּ מִן הַזַּעַם הַבָּא" (גם יוחנן ה 24).
הרי אנחנו כרגע לומדים כי יש עוד ניגוד בין בני־אור לבין בני־חושך: ניגוד ביעוּד! — מצד אחד יש אופציה שנקראת…
עתיד בחושך נצחי
זהו העתיד של כל מי ש"יֵשׁוּעַ [אינו] מַצִּיל …מִן הַזַּעַם הַבָּא". לכן נתחיל עם כינויים שונים שדבר־אלוהים מעניק למי שמיועד (כמו שנאמר ברומים א 18) ל"זַעַם אֱלֹהִים":
- "בְּנֵי־זַעַם" אם אתה מחליט שאתה לא רוצה להשתייך לתלמידי ישוע הנושעים אלא לכל "שְׁאָר בְּנֵי־אָדָם", אזי אתה נמנה עִם "בְּנֵי־[ה]זַעַם" (אפסים ב 3).
אין אופציה שלישית. - "אוֹיְבִים" בני אדם שלא מתרצים "לֵאלֹהִים בְּמוֹת בְּנוֹ" הם "אוֹיְבִים" של הבורא (רומים ה 10). ואיך אלוהים מתייחס לאנשים שמתעָקשים להיות אוייבָיו? — "יהוה… זָעַם אֶת אֹיְבָיו" (ישעיהו סו 14).
- "בְּנֵי־מֶּרִי" כל עוד לא טוּהרת מחטאיך על־ידי כפרתו של ישוע, אתה ממשיך במצב של מֶרֶד נגד אלוהים. על מצב כזה כתוּב חד וחלק כי "זַעַם אֱלֹהִים… בָּא… עַל בְּנֵי־הַמֶּרִי" (אפסים ה 6).
- "עקשנים ברומים ב 5 נאמר: "בְּעַקְשָׁנוּתְךָ וּבְסֵרוּב לְבָבְךָ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה אַתָּה
•וסרבנים" צוֹבֵר לְךָ זַעַם לְיוֹם זַעַם — בַּיּוֹם שֶׁיִּתְגַּלֶּה מִשְׁפַּט־הַצֶּדֶק שֶׁל אֱלֹהִים."
— מי שמתעָקש להישאר "סרבָּן־תְשוּבה"… - לא רק עלול לחוות על גופו את שפיכת "שֶׁבַע קַעֲרוֹת זַעַם אֱלֹהִים… עַל הָאָרֶץ" כחלק מהצרה הגדולה (התגל' טז 1);
- הוא גם ימצא את עצמו "מֻשְׁלָךְ לְגֵיהִנּוֹם — בְּמָקוֹם אֲשֶׁר תּוֹלַעְתָּם לֹא תָּמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִּכְבֶּה" (מרקוס ט 48-47) — ז"א במָקום שבו הוא יחוש את זעם אלוהים לנצח נצחים.
והכינוי האחרון שנתבונן בו הוא:
- "רְשָׁעִים"
לאורך כל דבר־אלוהים, מה ההיפך מ"צַדִּיק"? — "רָשָׁע" (תהל' א 6-5; מה"ש כד 15; פטר"א ג 18).
איך נקראים האנשים שראו את כל ההוכחות האפשריות לאלוהוּתו של ישוע, ולמרות זאת דחו אותו והביאו לצליבתו? — "רְשָׁעִים" (מה"ש ב 23; יוחנן יט 11ב).
איזה שם קיבוצי נותן דבר־אלוהים לכלל האנשים הבלתי־נושעים — לכל מי שלא נכנע לישוע — כולם כולל כולם? — "רְשָׁעִים" (רומים ה 6).
ואיזה עתיד מחכֶה להם? — "חֲרוֹן־אַף יהוה… יָחוּל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים… בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (ירמיהו כג 20-19; ל 24-23; כה 38-31).
או בגרסת הברית החדשה: "אָכֵן יוֹדֵעַ יהוה … לַחֲשֹׂךְ אֶת הָרְשָׁעִים לְיוֹם הַדִּין" (פטר"ב ב 9).
ומפני שאנחנו לומדים כרגע על ניגוד בין האור והחושך — הנה היעוּד של ה"רָשָׁע":
- "רְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ" (שמו"א ב 9).
- זאת גם ההוראה שנותן ישוע בנוגע לאותו "עֶבֶד רָשָׁע" (לוקס יט 22) שלא עשה את רצון אדוניו: "אֶת הָעֶבֶד הַבִּלְתִי מוֹעִיל הַשְׁלִיכוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן" (מתי כה 30).
עתיד בחושך נצחי. — אתה לא רוצה להיות שם.
והנה הניגוּד:
עתיד באור נצחי
9ב-10 אֱלֹהִים לֹא יְעָדָנוּ לְזַעַם, אֶלָּא לִנְחֹל יְשׁוּעָה עַל־יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר מֵת בַּעֲדֵנוּ לְמַעַן נִחְיֶה יַחַד אִתּוֹ — בֵּין שֶׁאָנוּ עֵרִים, בֵּין שֶׁאָנוּ יְשֵׁנִים.
אני מיוּעד "לִנְחֹל יְשׁוּעָה"? — למה זה בזמן עתיד? — האמנתי בישוע ונושעתי. — מה נשאר לי עוד "לִנְחֹל"?
את המימוש המלא והנצחי של הישועה. — הרי הנחלה שלך כמאמין כוללת מרכיבים שאדם עִם גוף בשר ודם — אדם שעדיין נושׂאֶ אִתו את הטבע הישן והחוטא — לא מסוגל "לִנְחֹל". — דיברנו על כך כבר תחת הכותרת "תִּקְוַת הַיְשׁוּעָה" (פס' 8 לעיל).
אנחנו תחת הכותרת "עתיד באור נצחי" — איפה האור בָפסוקים האלה?
בפס' 10ב. שם כתוּב כי אנחנו "נִחְיֶה יַחַד אִתּוֹ [עם ישוע]".
"נִחְיֶה" איפֹה?
בתחנה הסופית והנצחית של כל הנושעים ב"יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה" (התג' ג 12). וזו מתוארת (התג' כא 23) כ"עִיר [אשר] אֵינֶנָּה צְרִיכָה לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ שֶׁיָּאִירוּ בָּהּ, כִּי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵאִיר אוֹתָהּ, וְהַשֶֹה [ישוע המשיח במלוא הדרו] הוּא מְנוֹרָתָהּ."
עתיד באור נצחי! — נסָכֶּם את הנושא בפסוק אדיר שמאיץ בנו להודות — הן על ישועתנו כמעבר מחושך לאור ● הן על הנחלה המוּבטחת ● והן על כך שעתידנו באור הוא עוּבדה מוּגמֶרת (קולוסים א 13-12):
12 …תִּתְּנוּ תּוֹדָה לְאָבִינוּ שֶׁהִכְשִׁיר אֶתְכֶם לְהִשְׁתַּתֵּף בְּנַחֲלַת הַקְּדוֹשִׁים בָּאוֹר.
13 הֵן הָאָב הִצִּילָנוּ מִשִּׁלְטוֹן הַחֹשֶׁךְ וְהֶעֱבִירָנוּ אֶל מַלְכוּת בְּנוֹ אֲהוּבוֹ.
שאול מסיים את פסוק 10 ואת ההבהרות על "הַזַּעַם" באיזכור ההילקחות. הוא מבטיח לתסלוניקים (ולנו):
10ב "[אנחנו אכן] נִחְיֶה יַחַד אִתּוֹ [עם המשיח] — בֵּין שֶׁאָנוּ עֵרִים, בֵּין שֶׁאָנוּ יְשֵׁנִים."
לא משנה אִם מאמין מת ונקבר או אִם הוא חי ביום ההילקחות — כל אדם נושע ישתתף בה, כי הרי היא תכנית ההצלה של אלוהים עבור הקהילה "מִן הַזַּעַם הַבָּא" (א 10).
"אֱלֹהִים לֹא יְעָדָנוּ לְזַעַם!"
"לְאַחַר שֶׁכְּבָר [היום! בהווֶה!] הֻצְדַּקְנוּ בְּדָמוֹ — בְּוַדַּאי וּבְוַדַּאי שֶׁנִּוָּשַׁע עַל־יָדוֹ מִן הַזַּעַם" (רומים ה 9).
זהו! — עברנו בשעה טובה את ארבעת המקבצים עִם המסר העיקרי שקיבלו התסלוניקים — ושקיבלנו אנחנו. — נזכיר אותם רגע, יחד עם הלקחים לעצמינו:
מִקבץ א' נקרא: (לפי פרק א, 9א) אתם, אחיי, "פְּנִיתֶם מִן הָאֱלִילִים
לֵאלֹהִים" ולמדנו אותו מפרק .ב 1 עד ג 13
■ זכור כי גם אתה "פָּנית מין האלילים לאלוהים"! מאז אתה בריאה חדשה! זה מחייב!
מִקבץ ב' נקרא: (לפי פרק א, 9ב) "כְּדֵי לַעֲבֹד אֵל חַי וַאֲמִתִּי"
ולמדנו אותו מפרק ד 1 עד 12
■ זכור כי זאת גם הקריאה שלך! האלוהים שלך הוא "חי ואמיתי"! הוא רואה אותך 24/7 — והוא מצפֶּה
ממך "לעבוד" אותו ולהביא כבוד לִשמו בכל דבר שאתה עושה!
מִקבץ ג' נקרא: (לפי פרק א, 10א) "[כדי] לְחַכּוֹת לִבְנוֹ מִן הַשָּׁמַיִם"
ולמדנו אותו מפרק ד 13 עד 18
■ זכור כי אתה מחכה לָהילקחוּת! אתה מחכה
לראות את ישוע המשיח, שעשוי לקחת אותך אליו עוד היום! — שאל את עצמך: "האִם אני מוכן לפגוש אותו כרגע?"
מִקבץ ד' נקרא: (לפי פרק א, 10ב) "[הוא] יֵשׁוּעַ …מַּצִּיל אוֹתָנוּ מִן הַזַּעַם הַבָּא" ולמדנו אותו מפרק ה 1 עד 11
■ הציפייה לָהילקחוּת אמורה לעודד אותך.אין בה איוּם עבור מאמין נושע, כי הרי "אֱלֹהִים לֹא יְעָדָנוּ לְזַעַם!"
עכשיו באה…
הסיומת של האיגרת
אבל לא לִטעות! יש בה הרבה יותר מְרק דרישות שלום. — מהפסוק הבא אנחנו לומדים קודם־כל…
מעבר חכם לתחום חדש
11 עַל כֵּן עוֹדְדוּ זֶה אֶת זֶה, וּבְנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, כְּפִי שֶׁאַתֶּם גַּם עוֹשִׂים.
אז איך שאול יוצר כאן מעבר חכם? — הוא מתחיל ב…
מצוות סיוּם: "עַל כֵּן" — על בסיס מה שלמדנו על ההילקחוּת שתציל אותנו "מִן הַזַּעַם" — "עוֹדְדוּ זֶה אֶת זֶה!"
גם סוף המשפט הוא סוג של עידוד: "…כְּפִי שֶׁאַתֶּם גַּם עוֹשִׂים." — במילים אחרות: "אני שׂם לב לָהִתנהגוּת הטובה והנכונה שלכם, ואני משבֶּח אתכם" (ראה גם ד 1).
על כוּלנוּ לקחת דוגמה מהשליח: כשאחיך • או הילד שלך • או כל אדם — עושה את הדבר הנכון, אל תקח זאת כמובן מאליו. שבֶּח ועודֶד אותו להמשיך כך!
ה"עַל כֵּן" יוצר עבוּרנוּ עוד קשר בין מה שלמדנו למה שעומד לבוא עכשיו:
- לאור העובדה שאתם לא "בְּנֵי הַחֹשֶׁךְ", ואסור לכם להתעסק ב"מַעֲשֵׂי הַחֹשֶׁךְ";
- הבה נפרט מָהם "מעשי האור" שאמורים לאפיין אתכם בתור "בְּנֵי הָאוֹר" — בתור איברים בגוף המשיח.
כך קיבלנו כעת…
מצוות פתיחה: "וּבְנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו!" — זה פותח את התחום החדש. "מעשי האור" מתבטאים ב…
בניית הזולת ובניית הקהילה
שאלה:
- מי כאן חושב שהוא אחד מ"בְּנֵי הַחֹשֶׁךְ"?
- ומי חושב שהוא שייך ל"בְּנֵי הָאוֹר"?
יופי. — אז לכולנו מובן שאין כאן אוסף של הנחיות תיאורטיות עבור קהילה עתיקה אי־שם ביוון. אני ואתם לומדים כרגע איך בונים את הזּוּלָת ואיך בונים את הקהילה!
נתחיל ב…
יחס לרועים
12א אָנוּ מְבַקְשִׁים מִכֶּם, אַחַי, לְהַכִּיר בָּאֲנָשִׁים הָעֲמֵלִים בְּקִרְבְּכֶם.
ברור כי הבקשה "לְהַכִּיר" כוללת יותר מהיכולת לזהות את פני האיש ולדעת מה שמו. המילה בִשׂפָת המקור מביעה הערכה (בדומה ל"הוֹקִירוּ אוֹתָם" בפסוק הבא).
תחת הכותרת "מאפיינים של שליח אמיתי" (בפירוש לפרק ב) שאול כבר תיאר בהרחבה מה צריכות להיות התכוּנות של רועה קהילה. שָׁם הוא הציג את עצמו ואת שוּתפיו ביִסּוּד הקהילה כדוגמה (רעה גם עברים יג 7).
כעת הוא מבקש מהמאמינים אותה הערכה כלפי מנהיגים שצמחו מתוך הקהילה הצעירה — אנשים שלא יכלו להצביע על ווֶתק ושנים ארוּכּות של נִסיון באמונה — אנשים שבקיאוּתם בכתובים לא בהֶכרָח עלתה בהרבה על זו של שאר בני הקהילה.
הבקשה היא להעריך את אלה שנקראו להנהיג את הקהילה — אך לא בגלל מעמדם המכוּבד אלא בגלל שירוּתם. הרי מדובר באחים במשיח…
12ב …הָעֲמֵלִים בְּקִרְבְּכֶם, הַמַּנְהִיגִים אֶתְכֶם בָּאָדוֹן וּמוֹכִיחִים אֶתְכֶם.
"עֲמֵלִים" ● "מַּנְהִיגִים" ● "מוֹכִיחִים" — שלושה תחומים שכדאי לנוּ להבין טוב:
א. הרועה "עמֶל"
זוהי מילה שמתארת עבודה קשה. כולנו יודעים לזהות זאת: אִם אדם אכן נקרא לתפקיד רועה קהילה על־ידי ישוע — האדם הזה עובד קשֶה. ● הוא מפסיד לילות של שינה ● הוא מוותר על ימי חוּפשה ● הוא מקריב חיי משפחה ● הוא מִתקופֶף ● נותן ● משרת.
שׂימוּ לב שיש גם לא מעט "רועים" שלהם ישוע לא קרא. חלקם אמנם "עֲמֵלִים" קשה לקידוּמם, אך אתם תתקשוּ למצוא אצלם את השירות הענָיו והבלתי־אנוכי שעליו מדבר כאן השליח.
תחום שני:
ב. הרועה "מנהיג" — באדון
המילה "מנהיג" גורמת לנו לחשוב על פוליטיקאים • מלכים • רודנים • עריצים • דיקטָטורים — אך כאן נכון יותר לפרש "מדריך" — כמו רועה צאן. מנהיג כזה מכָוון על־ידי דוגמה אישית. ● הוא הולך בראש הטור. ● הוא הראשון ש"חוטף" במקרֶה של מִתקפה. ● הוא מסָכן את עצמו כשהוא מוודא שהדרך בטוּחה עבור הצאן. ● ממנו בעל העדר דורש דין וחשבון בכל הקשור לִשְלום הצאון.
לא פעם "מנהיג" כזה נפגע במילוי תפקידו — לָאו דווקא מהָתְקפות שבאות מחוץ לקהילה. — לא! — הרבה פעמים בני העֶדר הם אלה שלא יודעים להעריך את העמל הקשה שהוא עושה לטובתם. הם אלה שפוגעים בו.
זה תמיד מזכיר לי את הדוגמה שאבא שלי נהג לספר על בן־משפחה שאיבד עין תוך־כדי הטיפול בעדר של פָּרות. הוא הציל את חייו של עגל בהמלטה קשה — ואותו עגל בעט לו בעין.
יש מרחק של שמיים וארץ בין רודנים בעולם לבין מנהיגים בקהילה. הרי האחרונים "מַנְהִיגִים אֶתְכֶם בָּאָדוֹן." — לפחות כך זה אמוּר להיות.
- הם מנהיגים "בָּאָדוֹן" — לא מפני שזה מִשתָלֶם, כי זה בדרך כלל לא;
- הם לא בָתפקיד הזה כי הוא "כיף", כי הוא בדרך כלל לא. הם שָׁם מפני שהאדון קרא להם;
- הם אוהבים אתכם "בָּאָדוֹן" — ולא בהכרח מפני שאתם כל־כך חמוּדים;
- הם מלמדים אתכם "בָּאָדוֹן" — לא לפי הראש שלהם, אלא לפי דבר־יהוה;
- הם "מַנְהִיגִים אֶתְכֶם בָּאָדוֹן" — ז"א הם שואפים לדעת בכל רגע נתון מהו רצון האדון עבור הקהילה. — זה שונה בתכלית מהִתנהלוּת של מנהיג פוליטי שעושה את הכל כדי לשמור על הפופוּלָריוּת שלו. מי שמנהיג "בָּאָדוֹן" לא יכול להרשות לעצמו הִתנהגוֹּת של פוליטיקאי. הוא הרי מחוייב לישוע — לא לאִינְטֵרֵס הפרטי שלו (עברים יג 17).
וזה מביא אותנוּ לָתחום השלישי:
ג. הרועה "מוכיח"
הנה החלק הקשֶה ביותר בָּתפקיד: להגיד לאנשים שהם "לא בסדר". מי שמנהיג "בָּאָדוֹן" נאלץ לא פעם להיות "האיש הרע":
- מי לא מכיר את זה? — חבר קהילה חושב שהוא רואה אח חוטא; אבל הוא מעדיף להימנע מעימוּת ישיר. הוא הולך ומטיל את התפקיד על הרועה;
- בשביל זה יש פָּסטור;
- שהוא יוודא אם יש באמת חטא או לא;
- שהוא יתקן את הבֶּנאדם;
- שהוא יחטוף. — זה התפקיד שלו.
ויש בזה אמת. הרועה אכן "מוכיח" — גם מהדוּכָן, ולפעמים גם באופן אישי.
אל תֹאהבוּ אותו פחות כשהוא נאלץ להוכיח דווקא אתכם. — תהיו בטוחים שהוא לא נהנה מההיבט הזה של עבודתו. — אבל לפעמים אין מנוס מתוכחה, כי הוא אוהב אתכם "בָּאָדוֹן".
לכן שאול מסיים את הנושֶׂא בָּמילים:
13א הוֹקִירוּ אוֹתָם בְּרֹב אַהֲבָה בַּעֲבוּר עֲבוֹדָתָם.
זהו. עכשיו אנחנו יודעים איך להתייחס לְרועים — איך לאהוב את מי שהמשיח הטיל עליו את התפקיד להנהיג את הקהילה.
כעת בא צרור של הוראות קצרות שמסדירות את היחסים בין חברי הקהילה —
מצוות שבין אדם לחברו
אנחנו נלמד…
- איך לבנות את האח,
- ואיך לא להרוס אותו;
- איך לשמור על שלֶמוּת הקהילה…
איך לשמור על השלום
זה יהיה מעשי מאוד. ממש בשבילֶינוּ. — אבל נשאיר את זה לָשיעור הבא. — בינתיים נראה…
מה למדנו עד כה?
- ישנו הבדל ביעוּד בין מי שנושע לבין מי שלא נושע. — הבדל עצוּם:
- מי שדחה את ישוע יחווה את זעם־יהוה בגיהינום, ויתכן שלפני כן יעבור את הצרה הגדולה.
- מי ששייך לישוע יכול להגיד בביטחון: "אֱלֹהִים לֹא יְעָדָנוּ לְזַעַם" (ה 9) — לא לצרת יעקב ולא לגיהינום — כי ההילקחות היא תֹכנית ההצלה של אלוהים עבור הקהילה.
"עוֹדְדוּ זֶה אֶת זֶה בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה."
- קיבלנו היום מצווה: "בְּנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו." — לא לריב ● לא להכאיב ● לא לזלזל ● לא להרוס — לִבנות! …והִתחלנו ביחס לְרועים — למי שמנהיג את הקהילה.
האנשים האלה לא עשויים מברזל. ● גם להם כואב שפוגעים בהם. ● גם הם זקוקים ליחס בונה.
13ב הֱיוּ בְּשָׁלוֹם אִישׁ עִם רֵעֵהוּ.
זה לא פשוט. — כָּמה שאנחנו יותר ביחד, קשה יותר לשמור על השלום. קל מאוד להיפגש פעם בשבוע לשעה וחצי, כשכל אחד לובש את ה"חיוך של שבת", וזהו.
וכמובן הכי קל לא להיפגש בכלל — כמו שחווינו בְמגיפת הקורונה. כאשר 'חיי הקהילה' מסתכמים בפגישות זוּם ויו־טיוב ולא נפגשים פנים אל פנים — כשהקשר הבין־אישי נגמר בשליחת חייכנים בפלאפון — לא קשה לשמור על שלום.
אבל חיי קהילה הם יותר. — הרבה יותר. — הם כוללים היכרוּת אישית ● שיחות ● ביקוּרים ● פיתרון בעיות ● יעוץ ● לפעמים סרוּב לקבל עצה ● עֶזרה הדדית ● חילוקי דיעות ● ביקורת ● חיכוכים, ● הבדלי אופי שגורמים לנו להִסתדר טוב עם אחים מסויימים, אבל פחות טוב עם אחרים…
בקיצור, קשה לשמור על שלום. בעיקר כשיש צורך בתיקוּן. כמו, למשל, כשמתגלה…
שילוב של אמונה ומרדנוּת
14א …ושימו לב שאת הפסוק הזה דווקא בחרתי לקרוא מתרגום דליטש. תיכף תראוּ למה: הִנְנוּ מַזְהִירִים אֶתְכֶם, אֶחָי: הוֹכִיחוּ אֶת הַמְעַקְּשִׁים דַּרְכֵיהֶם.
בתרגום החדש כתוּב כאן: "הוֹכִיחוּ אֶת הַהוֹלְכִים בָּטֵל" — את העצלנים — ופירוש המילה לָכיוון הזה מבוסס על האיגרת השנייה לתסלוניקים (פרק ג 11-6). — חָכּוּ! עוד נִצטרֶך להִתעסֶק גם בזה.
דבר־אלוהים מורה כאן: "הוֹכִיחוּ אֶת הַמְעַקְּשִׁים דַּרְכֵיהֶם." — מאמינים עקשנים. — פָגשתם? ● מאמינים חסרי־מִשמעת ● מאמינים ששׂונאים סמכוּת ● שתמיד יודעים "יותר טוב" ● הם צודקים, ואתה טועה! ● דבר־אלוהים אומר לעשות א'; אבל הם יודעים שצריך לעשות ב'. — למה? — כי אתה לא הבנתָ נכון את דבר־אלוהים. ● מוּכָּר?
ודווקא אותם צריך להוכיח. — זה קשה. איך עושים את זה מבלי לריב? — הרבה יותר קל לשמור מרחק ● להגיד בשָבָּת: "שלום, מה נשמע" — וזהו.
ושימו לב לָפנייה "אֶחָי". זוהי הנחייה לאחים — לכל בני הקהילה — לא רק לָהנהגה. כל המִצוות שבפסוקים 14 עד 22 הם עבורי ועבורך!
יש רק דרך אחת להוכיח עקשנים (אפסים ד 3-2):
- "בְּכָל עֲנָוָה וּנְמִיכוּת רוּחַ" — בלי שמץ של הִתנשׂאוּת;
- "בְאֹרֶךְ אַפַּיִם" — דהיינו "יָם" של סבלנוּת;
- [תוך כדי שמירה על] "אַחְדוּת הָרוּחַ בְּקֶשֶׁר שֶׁל שָׁלוֹם" —
ז"א בשום אופן לא לִגלוש לעימוּת; - ובעיקר "בְּאַהֲבָה".
"הוֹכִיחוּ אֶת הַמְעַקְּשִׁים דַּרְכֵיהֶם." — זה נשמע כמו משׂימה כמעט בלתי־אפשרית. אבל אם דבר־אלוהים מצווֶה עלינו לעשות זאת, אז כנראה יש סיכוי להצליח.
קחו את הזמן לתפלל לעזרה משמיים לפני כל נסיון כזה, וזכרו את אופן הביצוע מאפסים ד 3-2.
אבל בָקהילה נמצאים לא רק עקשנים וחסרי־מִשמעת. יש גם…
מאמינים עצובים
14ב עוֹדְדוּ אֶת הַנְּכֵאִים. — לפי דליטש: "אֶת רַכֵּי־הַלֵּבָב."
- זכרו שהתסלוניקים קיבלו "אֶת דְּבַר הַבְּשׂוֹרָה בְּתוֹךְ סֵבֶל רַב" (תסל"א א 6ב);
- ובמָקום אחר שאול מזכיר את "כָּל הָרְדִיפוֹת וְהַצָּרוֹת" שעברו עליהם (תסל"ב א 4;
תסל"א ב 14).
אם כך, אין פלא שהיו ביניהם "נְכֵאִים" ו"רַכֵּי־לֵבָב" שהִזדָקקו לעידוד.
אבל "עוֹדְדוּ אֶת הַנְּכֵאִים" נאמר גם לנוּ במאה ה-21.
בזמן שעידוד עושה טוב לכל אדם — ישנם אנשים שזקוקים לו יותר מאחרים: הפֶּסימיים מטִבעם ● אלה שמתאכזבים בקלוּת ● אלה שמתיאשים כבר אחרי כמה דקות של מאמץ ● אנשים שמאבדים תקווה מהר ● אלה שבגלל כל כישלון קטן נכנסים לדיכאון ● אלה שאפילו מגדירים את עצמם כ"כישלון".
יש אותם גם בקהילה, וחשוב שנִלמָד להרים אותם. הרי להגיד: "יהיה טוב!" או "יהיה בסדר!" או לזרוק משפט כמו "אני אתפלל בשבילך" לא יעזור לאף אחד — במיוחד אם אחרי דקה כבר שכחת את ההבטחה להִתפלל.
כדי באמת לעודֶד, אתה קודם־כל צריך לקחת את הזמן להקשיב — להקשיב בסבלנות, בשקט, ועד הסוף. הדבר הטיפשי ביותר הוא לקטוע את האדם שמוּלך בָאמצע בְמילים כמו: "זה שום דבר. אל תהפוך יתוּש לפיל!" — בשביל האח הדִכּאוני מדוּבר בבעיה שממלאת את כל עולמו. הוא לא רואה אור; הוא לא רואה מוצא.
לכן, אחרי שהקשבתם עד הסוף ● והוכחתם שבאמת איכפת לכם ● והראיתם שאתם לוקחים את עצב האח ברצינות — "עוֹדְדוּ" אותו בָאמת של דבר־אלוהים. לָאמת הזו יש כוח. יותר כוח מאשר לדברי פסיכולוג. — וכֶּן: לכאן מצטרפת כמובן גם התפילה עבור האח.
הקבוצה הבאה הם סוג של קרובי משפחה לעצוּבים:
מאמינים חלשים
14ג תִּמְכוּ בַּחַלָּשִׁים.
שימו לב שכאן לא מדובר על חולשה גופנית. אדם בריא וחזק כמו שור יכול להיות 'חלש' בָמובן הרוחני. בְמָקום אחר שאול מתאר אותם כאחים "שֶׁמַּצְפּוּנָם חַלָּשׁ" (קור"א ח 7, 13-10), והוא אומר: "הִזָּהֲרוּ… [שלא] תַכְאִיבוּ אֶת רוּחָם הֶחָלוּשׁ" (קור"א ח 12 — תרגום דליטש).
- ה"חַלָּשִׁים" הם אלה שנלחמים עם סְפֶקות: 'האם אני באמת נושע?' ● 'האם אלוהים באמת סולח לי את החטא שעליו בִקשתי סליחה?' ● 'אוי לא! שוב חטאתי באותו הדבר. האם עכשיו אני איבדתי את הישועה?'
…וגם כאן: עֶצה כמו 'אל תדאג' לא תעזור. — תשובות נכונות ואמיתיות לספֶקות האלה יכולות לבוא אך ורק מתוך דבר־אלוהים.
- ה"חַלָּשִׁים" עשויים דווקא להיות אחים (ובהרבֶה מקרים אחיות) שנשמעים מאוד רוחניים. — כשהם בסביבה של מאמינים, אתה תשמע אותם כל הזמן מדברים על ישוע, ועל אלוהים, ועל מה שרוח הקודש אמר להם — ולמרות זאת, הרבה החלטות שהם מקבלים בחיי היום־יום ממש לא תואמות את מה שכתוּב בדבר־אלוהים. שוב ושוב ההחלטות הללו מובילות לבעיות ולהעדר ברכה.
מפני שהקבוצה הזו של "חַלָּשִׁים" כל־כך 'רוּחנית', קשה לייעץ להם. — זאת לא אומרת שהם לא מחפשׂים את הייעוץ של רועי הקהילה. הם דווקא עשויים לִצרוך שעות על־גבי שעות של ייעוץ. ואז, תוך זמן קצר, מתברר שכל דברי היועֶץ נכנסו לאוזן ימין ויצאו מאוזן שמאל.
איך 'תתמוך' ב"חַלָּשִׁים" מן הסוג הזה? — אני יכול לחשוב רק על הרבה סבלנוּת, הרבה אהבה, ותקווה שיום יבוא ויבינוּ: כדי להיות משיחי לא מספיק להגיד 'ישוע, ישוע.' יש קודם־כל לציית למה שכתוּב (יוחנן יד 23).
- ויש עוד קבוצה של "חַלָּשִׁים": הם שומרים אוסף של חוקים שלפי הבנתם ניתנו 'מאלוהים' — והשמירה הזו הופכת אותם ל'משיחיים סוג א' בעיני עצמם.
לעומת זאת, הם רואים אותך חי בָחירות שהמשיח נתן לך (גלטים ה 13) — אורח חיים שאינו כפוף לאוסף החוקים שלהם — והדבר הופך אותך ל'משיחי סוג ב' בעיניהם.
לוּ רק היו קוראים את האיגרת אל הגלטים היו מבינים שתחושת העליונות שלהם היא למעשה ביטוי של חולשה.
ואיך "תִּמְכוּ בַּחַלָּשִׁים" הספציפים האלה? — גם כאן, כמו בשתי הקבוצות הראשונות, ישנו רק ויטמין אחד שיכול להתגבר על החולשה: האמת של דבר־אלוהים. כל עוד אותם "חַלָּשִׁים" מוכנים להמשיך להקשיב ללימוד בריא בקהילה, יש סיכוי שיום מִן הימים יקְלטו את המסר שאותו שמעו כבר עשרות פעמים מבלי להגיב: דהיינו כי "הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין [בו]" (רומים י 4).
נעבור כעת מן ה"חַלָּשִׁים" לקבוצה הבאה:
מאמינים מעצבנים
14ד הֱיוּ סַבְלָנִיִּים כְּלַפֵּי כָּל אָדָם.
סבלנוּת "כְּלַפֵּי כָּל אָדָם" — בין אם הוא אח במשיח או לא — זוהי בהחלט תכונה רצוייה. אבל מפני שההֶקשֶר כאן "איך לשמור על השלום במסגרת הקהילה", נגביל את עצמנו למשיחיים מעצבנים ויחסנו אליהם.
העקשנים, "הַנְּכֵאִים" ו"חַלָּשִׁים" — כולם מותחים את הסבלנוּת שלנו. אבל השליח בֶּטח לא רוצה להפוך אותנו לפסיכולוגים שיערכוּ איבחון לכל אח ואחות ויָדביקו לכולם אחת משלוש התוויות הללו. לכן באה כאן ההוראה הגורפת: "הֱיוּ סַבְלָנִיִּים" עם כּוּלם.
- אני אולי זקוק למנה יתרה של סבלנוּת מול אח עם הרגל מסויים שמטריף אותי — בזמן שאשתי ממש לא מבינה על מה אני מתעצבן;
- אבל ישנו אופי מסויים שגורם לאשתי תגובה אלֶרגית (סוג של) — בזמן שאני דווקא מסתדר טוב עם אותו בעל אופי;
- והנה הנפוץ ביותר מבין המאמינים המעצבנים: זה שלא רואים אצלו גדילה. אתה מכיר אותו 10 שנים, אבל הוא תמיד אותו הדבר: אותן טעויות ● אותן חולשות ● אותן בעיות ● אותן שאלות.
האם הוא לומד את דבר־אלוהים? — תיאורֶטית כן. הוא יושב כל שבוע בָאסיפה של שבת (ונראה עֶר), והוא אפילו בא לפעמים לשיעור תנ"ך באמצע השבוע;
האם הוא קורא את דבר־אלוהים ומתפלל באופן פרטי? — הוא טוען שכן.
אז למה כל המזון הרוחני שהוא כביכול מקבל לא נקלט? למה הוא לא גדל? — או אולי הוא רק גדל לאט? אולי רק אלוהים יכול לראות את הגדילה שלו, ואני לא?
אז בואו נשאל את השאלה הזו אחרת: האם אני גדל? — שווה לבדוק מה חושבת אשתי ומה אומרים קרובי המשפחה. — ובינתיים דבר־אלוהים מצווה עלי: "הֱיוּ סַבְלָנִיִּים כְּלַפֵּי כָּל אָדָם!" — גם כלפי מאמינים מעצבנים.
הלאה לָקבוצה הבאה:
מאמינים נקמנים
15א הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יִגְמֹל אִישׁ לְאִישׁ רָעָה תַּחַת רָעָה.
אנחנו לומדים "איך לשמור על השלום" בקהילה — ועִם כל תת־סעיף רמת הקושי עולָה!
אבל רֶגע, האם מאמינים עושים "אִישׁ לְאִישׁ רָעָה"? — עושים גם עושים! והפגיעות מצד אלה שנקראים "אחים" כואבות הכי הרבה.
והנה ההוראה משמיים: "הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יִגְמֹל אִישׁ לְאִישׁ רָעָה תַּחַת רָעָה."
לא להחזיר למי שעשה לי רע? — למי שהתחיל? — למה לא? מה, אני פרייר?
אז הנה הסיבות למה לא:
- זה שעשה לך "רָעָה" בדרך כלל לא יסכים לָהגדרה שלך. בעיניו, מה שהוא עשה היה נכון וצודק ו"מגיע לך".
- או שהוא מאלה שפוגעים "בכל העולם" ואפילו לא שׂמים לב. — פגשתם?
- אתה יכול כמובן לפנות לשניהם — כמו שמתי יח 15 מורה לנו לעשות — ולהסביר להם באיזה מובן, לפי הבנתך, הם עשו לך "רָעָה". אבל דע לך שבהרבה מקרים (אם לא בָרוב) הפוגֶע לא יִרְאֶה את אשמתו. ההיפך. הוא יאשים אותך.
- מתי יח 16 מורה כי "אִם לֹא יִשְׁמַע," אתה יכול, כמובן, לקחת "אִתְּךָ עוֹד אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם" ולפנות אליו שוּב. אבל דע לך שבהרבה מקרים (אם לא בָרוב) הפוגֶע לא יקשיב. עכשיו הוא יאשים אותך ברכילוּת — כי הרי לא יכולת להביא "עוֹד אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם" מבלי להסביר להם את המצב — דהיינו, דיברת עליו מאחורי גבו עם אנשים אחרים.
- ברוב המקרים כשאדם בקהילה עשה לך "רָעָה" מדובר בפגיעה מילולית. פגיעות כאלה כואבות מאוד — לפעמים למשך שנים. ולמרות זאת, אם הדובר לא מוכן (או אף לא מסוּגל) להכיר בָּפגיעה המילולית כחֶטא — אף אחד לא יילך עם ההנחיות שבמתי יח עד הסוף ויעיף אותו מהקהילה.
- אז אתה מתחיל להחזיר "רָעָה תַּחַת רָעָה." — אתה מתנתק מאותו אדם. לא רואה אותו ממֶטר. אולי ליד אחרים אתה מראה לו "חיוך של שבת" ואומר "שלום"; אבל בלִבךָ אתה יודע: זה לא שלום ולא בטיח'. בשבילך האדם הזה הוא לא אח.
- או שאתה לוקח צעד נוסף בהחזרת "רָעָה": אתה בונה לובי נגד אותו אדם — אנשים שמסכימים אִתך שהוא "לא בסדר" — ובכך אתה מתחיל למעשה לפלֶג את גוף המשיח.
- מה? היָריב שלך לא ישים לב? — אתה הרי רוצה שישים לב. אתה הרי רוצה להחזיר לו כאֶב כפי שהכאיב לך. — ואז היָריב מחליט להחזיר גם הוא "רָעָה תַּחַת רָעָה."
- והנה יצרתם מעגל של נקמה. כל צד טוען שהשני "התחיל". כל צד דורש שהשני יפסיק ראשון. ומפני שאף אחד לא מוכן לוותר, מעשי הנקמה ודברי הנקמה נעשים פוגעים וכואבים והרסניים יותר ויותר.
כך נגרם הרס קודם־כל לָחיים הרוחניים של שני המעוּרבים. הרי אתה לא יכול להתפלל ואתה לא יכול לקרוא את דבר־אלוהים כל עוד המוח שלך עסוק במעגל הנקמה. — אבל הרס נגרם גם לקהילה. — דעו לכם שקהילות מִתפרקות ומתות בגלל מעגלי נקמה כאלה.
- כדי להרוס קהילה אין צורך להגיע לטביעות משפטיות של חברים נגד חברים. אני בכוונה לקחתי דוגמה של "רָעָה" קטנה כמו פגיעה מילולית. כידוע: "שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים" (שה"ש ב 15).
שלמוּת הקהילה תישמר רק אם אנחנו לומדים לציית לָמצווה: "הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יִגְמֹל אִישׁ לְאִישׁ רָעָה תַּחַת רָעָה." — זה קשה לנו. אנחנו זועקים: "איפה הצדק?!"
למען האמת, צדק לא יהיה עד שישוע יקים את ממלכתו וימלוך על העולם מציון. אבל דבר אחד בטוח: אני ואתה לא יודעים לתת "גְּמוּל צוֹדֵק" (עברים ב 2). לכן אלוהים אומר: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם" (עברים י 30; דברים לב 35). השאירו את המשפט והנקמה למי שבאמת יודע לעשות צדק.
אפילו אם נזהרת ולא גמלת לאותו אדם "רָעָה תַּחַת רָעָה" — ואפילו אם עצרת מיֹזמתך את מעגל הנקמה והפסקת "להחזיר" — זה עדיין לא מספיק. לפני שתוכל למלא את המצווה שבהמשך פסוק 15 אתה חייב לקחת צעד נוסף: לסלוח.
- אתה חייב להחליט לסלוח לזה ש"התחיל";
- לקחת יוזמה ולסלוח לזה שלא מבקש סליחה;
- לסלוח לזה שטוען כי הוא בסדר ואתה אשֶם;
- לסלוח לזה שפגע בך פגיעה כואבת אבל ממשיך בדרכו כאילו אתה לא קיים;
- לסלוח אפילו למי שרואה אותך כאויב (מתי ה 44).
"בלתי אפשרי" אתה אומר? — צדָקת! — ובכל זאת אפשרי: בעזרת רוח הקודש. התפלל וזעק לעזרה שתוכל לסלוח. אין שחרור גדול יותר מזה!
ההוראה הבאה היא עבור כל הסְפֶקטרוּם של מי שמרכיב את הקהילה — מאמינים מרדנים ● מאמינים עצובים ● מאמינים חלשים ● מאמינים מעצבנים (שבדרך כלל לא מודָעים שהם כאלה) ● מאמינים נקמנים ● וכל קבוצה שאולי פִספסנוּ. דבר־אלוהים מורה לנו ללמוד להיות…
מאמינים שעושים טוב
15ב בְּכָל עֵת חִתְרוּ לְהֵיטִיב אִישׁ עִם רֵעֵהוּ וְגַם עִם כָּל אָדָם.
"לְהֵיטִיב אִישׁ עִם רֵעֵהוּ [בקהילה] — וְגַם עִם כָּל אָדָם [מחוץ לקהילה]":
- "לְהֵיטִיב" עם כל אח ואחות במשיח;
- "לְהֵיטִיב" עם מי שמגיע לקהילה (לפעמים), מגדיר את עצמו כמשיחי (כשהוא בין מאמינים), אבל כל החיים שלו זועקים: "אני לא שייך!";
- "לְהֵיטִיב" עם מי שעשה לך "רָעָה";
- "לְהֵיטִיב" עם השכן הבלתי־מאמין ש"עושה לך את המוות";
- "לְהֵיטִיב" עם נציגָת המכירות שמתעקשת לדחוף לך מוצר שאתה לא צריך;
- "לְהֵיטִיב" עם איש השירות שמזלזל בָפנייה שלך;
- "לְהֵיטִיב" עם מי שמגדיר את עצמו כאויבך.
…וכל אחד יכול להמשיך את הרשימה.
כולכם בוודאי שמעתם יותר מפעם שישוע קובע: "אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם" ו"אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ" (מתי ה 14-13). אבל זה סוג של מופשט. מה "מלח הארץ" אמור לעשות? — אז הנה לכם פירוש מעשי:
"לְהֵיטִיב! — עִם כָּל אָדָם!"
נכון שזה על־אנושי! נכון שזה דורש שילוב של חוכמה, סבלנות, חוסר־אנוכיות ואהבה שאין לנו באופן טבעי. זו הסיבה ששאול כותב: "חִתְרוּ!" — "השתדלו!", "עשו מאמץ!"
אם תיכשל ב"לְהֵיטִיב" ל"אחד הקשים" היום — אולי מחר תצליח. הרי אתה לא לבד. ישוע אתך. ישוע עוזר! שום כישלון לא יפריד אותך מאהבת אלוהים (רומים ח 39-38).
אם בפסוקים 14 עד 15 קיבלנו הוראות שמָסדירות את היחס בין אדם לחברו — עכשיו עוברים אל…
היחס שבין האדם לאלוהיו
מה למדנועד כה?
- איך לשמור על השלום. — איך לשמור על השלום עם כל האנשים השונים והמשוּנים שאלוהים מחליט לשים לידך בקהילה: המרדנים ● העצובים ● החלשים ● המעצבנים ● הנקמנים — עם כולם.
לשמור על השלום — אבל מבלי להתפשר על עקרונות דבר־אלוהים. לא מטאטאים חטא מתחת לשטיח רק כדי לשמור על השלום.
נכון, זו משׂימה כמעט בלתי אפשרית.
לשמור על שלום — ובעת הצורך להחזיר את השלום — זה אפשרי רק בעזרת רוח הקודש. הסבלנות, החוכמה ובמיוחד היכולת לסלוח חייבות לבוא ממנו.
- לעשות טוב עם כולם בקהילה — ואפילו לעשות טוב עם כל אדם… גם עם אלה שלא מגיע להם. — גם זו משימה על־אנושית. אבל לפעמים "לעשות טוב" למרות הכל, זאת הדרך היחידה ללִבו של אדם שלא אוהב אותך.
היחס שבין האדם לאלוהיו
הציווי הראשון הוא:
16 שִׂמְחוּ תָּמִיד.
איך זה קשור ליחס שבין האדם לאלוהיו?
בגלל המילה "תָּמִיד". ● הרי זוהי שמחה על־טבעית שמקורה באלוהים ● זוהי שמחה שנשארת אִתך אפילו כשאתה סובל ● זוהי שמחה שגורמת לאנשים לקחת את נשימתם האחרונה בחיוך וללכת לעולמם עם הבעת פנים שְלֶווה — כי זוהי שמחה חזקה יותר מאיום המוות ● זוהי שמחת הישועה.
זאת לא אומרת שהשטן לא יינסה להרוס לנו את השמחה הזו. הוא מנסה כל הזמן. ● גם חיי היום־יום בְעולם שנשחת על־ידי החטא פועלים חזק נגד השמחה הטהורה הזוּ.
יש גם "שִׂמחה מִתחרָה": חלק מהדברים החומריים שמשָׂמְחים אותנו באופן בטעי — כגון כשאנחנו מקבלים מתנה ● או שקנינו לעצמינו איזשהו צעצוע אלקטרוני יקר חדש ● או סוף־סוף דירה משלנו ● או רכב — כל אלה מנסים לדחוק הצידה את שמחת הישועה.
אך ברגע הצורך — היא אתנו. גם שאול השליח ידע את זה מנסיון, והוא אומר (קור"ב ו 10): "[אנחנו] כְּנֶעֱצָבִים, [ובכל זאת] שְׂמֵחִים תָּמִיד." — העֶצב לא מסוגל לכָבות את שמחת הישועה.
זאת מפני שהיא חלק מ'פרי רוח הקודש' שגדֶל בכל מאמין נושע (גלטים ה 22).
השׂמחה הזו קשורה קשר הדוּק לנקודה הבאה:
התמדה בתפילה
17 הַתְמִידוּ לְהִתְפַּלֵּל.
איפה הקשר לָשׂמחה?
בכך שתפילה היא הָביטוי (בה"א־הידיעה) של הקשר שבין האדם לאלוהיו, והשִׂמחה נובעת מהקשר הזה. דע לך כי ברגע שתפסיק להתפלל, שִׂמחת הישועה תיעלם מלבך מהר מאוד.
אם אתה אדם נושע, אתה כמובן מתפלל. הרי כל בן נורמלי רוצה קשר עם אבא שלו — אפילו אם בהרבה מקרים בעולמנו ההרוּס, האב הוא ממש לא דוגמה לחיקוי.
והנה אלוהים הוא אב מושלם. ● הוא אף פעם לא עסוק מדי כדי להקשיב. ● הוא לעולם לא יגיד: "די! כואב לי כבר הראש! כמה אפשר לדבר?!" ● הנה: הוא דווקא מזמין אותך להתמיד להתפלל.
אני מבין שיש מצבי לחץ שגורמים לנו להתפלל הרבה. — אבל "הַתְמִידוּ לְהִתְפַּלֵּל" היא הוראה כללית לכל התקופות. — אז על מה אפשר להתפלל כל כך הרבֶּה?
תראו כמה מניעים לתפילה יש בדבר־אלוהים
- מתי ו 10-9 השאיפה להלל ולהאדיר את אלוהים;
- תהל' מב 3-2 השאיפה להתחברות עם הבורא;
- מתי ו 11 בקשה שאלוהים ייספק את צורכּינו;
- יעקב א 5 הצורך בחוכמה שמקורה באלוהים;
- יונה ב 3-2 כל סוגי המצוקה;
- פיל' ד 7-6 פחד ודאגות;
- פיל' א 5-3 הודייה על ברכות שהתקבלו;
- תהל' לב 5 הצורך להשתחרר מאשמת חטא — חרטה אמיתית;
- טימ"א ב 4-1 השאיפה לישועת נפשות;
- אפס' ג 19-14 השאיפה לגדילה רוחנית;
"הַתְמִידוּ לְהִתְפַּלֵּל." — התמידו לשמור על קשר חי עם אביכם שבשמים.
יחס תקין בין אדם לאלוהיו אמוּר, כמובן, גם להתבטא ב…
נטייה להודייה
…וזאת בִמקום הנטייה הנפוצה לתלוּנות:
18א הוֹדוּ עַל כָּל דָּבָר.
כולנו היינו ילדים, וכולנו זוכרים את השאלה הרטורית שנִשָאלנוּ כשמישהו נתן לנו מתנה: "נוּ — מה אומרים?" — עכשיו אנחנו כבר לא ילדים. אז אין לנו תירוץ לשכוח להודות.
נחזור רגע על המצווה, והפעם עם דגש שונֶה: "הוֹדוּ עַל כָּל דָּבָר."
האם פעם קרה לכם דבר שהרגיש "רע" באותו רגע? — ואחרי מספר ימים • או שבועות • או אפילו חודשים נאלצתם להגיד: "וואו — זה היה בעצם לטובתי! תודה לאל!"?
דוגמה: לפני שנים עמדנו (אשתי ואני) לחתום על הסכם לקניית דירה שמאוד אהבנו. בערב לפני החתימה התקשר המוכר ואמר: "מצאתי את השם שלכם באינטרנט, וראיתי שאתם משיחיים. אני לא מוכר לאנשים כמוכם." — אכזבה!
חודשים לאחר מכן הופיע שמו של האיש בחדשות: הוא הונה אנשים בעסקאות נדל"ן פיקטיביות וגנב מהם מיליונים. יכולנו להישאר בלי בית וגם בלי כסף.
לפי המִצווה "הוֹדוּ עַל כָּל דָּבָר" היינו צריכים להגיד מייד אחרי שיחת הטלפון המאכזבת: "תודה לך, אלוהים. כנראה זה לא רצונך שנקנה את הדירה הזו."
וזה מביא אותנו לעוד נקודה ששייכת ליחס שבין האדם לאלוהיו: המרכזיוּת של …
רצון אלוהים
18ב …כִּי זֶהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים לְגַבֵּיכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.
קודם כל, זכרו את ההקשר המיידי — את ההוראות שקָדמו באותו משפט: "רְצוֹן אֱלֹהִים לְגַבֵּיכֶם" — לגבי כולנו — הוא…
- שנודה על כל דבר;
- שנתמיד להתפלל;
- שנשמח תמיד.
עקרונית — אין דבר יותר חשוב עבורך ועבורי מ"רְצוֹן אֱלֹהִים". הדבר הטִפשי וההרסני ביותר שמאמין יכול לעשות הוא להילחם נגר רצון אלוהים.
דוגמאות:
- אם דבר־אלוהים אומר לךָ (פס' 22): "הִתְרַחֲקוּ מִן הָרַע עַל כָּל צוּרוֹתָיו" — ואתה בכל זאת מתעקש לקחת את העבודה שמוּצעת לך במועדון־לילה — וכעבור חודשיים־שלושה כבר התרגלתָ להוריד כמה כוסיות וודקה בכל ערב ● והקריאה שלך בדבר־אלוהים ירדה לאפס ● והתפילות שלך מסתכמות במקרה הטוב בחזרה על אותן מילים ריקות מתוכן לפני שאתה נרדם אחרי העבודה ב-5 בבוקר — אז נשאר רק לקוות שייתברר לך בזמן שהיה עדיף להרוויח פחות, אבל להיצמד לרצון אלוהים.
- או אם דבר־אלוהים אומר לָך (קור"ב ו 14): "אַל תֵּרָתְמוּ לְעֹל אֶחָד עִם הַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים" — ואת בכל זאת מתעקשת להתחתן עם נסיך החלומות שלָך שלא מאמין בישוע — ובמרוּצת השנים את מוצאת את עצמך קוראת תנ"ך ומתפללת לבד בחדר ● בזמן שהוא והילדים מסתכלים סרטים או שקועים במשחקי וידאו ● ובשבת את הולכת לבד לאסיפה, והוא לוקח את הבנים למִשׂחק הכדורגל השבועי. — ואז את אומרת לעצמך בדמעות: "למה לא הקשבתי לאלה שהזהירו אותי כי אני עושָׂה צעד נגר רצון אלוהים?!"
…כי הרי שתי המצוות שהבאתי כדוגמה אכן כתובות בדבר־אלוהים. והן רק שתיים מתוך אין ספור פסוקים שמביעים חד־משמעית ובפָשטוּת מהו רצון אלוהים עבורי ועבורך — ומה לא.
אל תחכוּ לשמוע קול מהשמיים. — רוב הדברים שאנחנו צריכים לדעת בקשר לרצון אלוהים כתובים בכתבי הקודש.
אפשר כאן לגלוש לדרשה שלמה על רצון אלוהים, אבל זה ירחיק אותנו יותר מדי מהנקודה שהשליח ציין בפס' 18: רצון אלוהים עבורינו הוא שנודֶה — שנִזכור אפילו במצבים הקשים ביותר: "קבלתי מתנה נצחית. אני נושע. תודה לך, אדון ישוע!"
גם ארבעת הפסוקים הבאים (22-19) נופלים תחת הכותרת "היחס שבין האדם לאלוהיו", אבל הלימוד כעת הוא ספציפית על…
היחס שבין המאמין לרוח הקודש
19 אַל תְּכַבּוּ אֶת הָרוּחַ.
נתחיל בדוגמה:
לאחת האסיפות בקהילה נכנסת גברת חדשה. ● היא נעמדת באחת השורות הקדמיות, ובזמן השירה מתחילה לרקוד במלוא המרץ. ● תוך כדי הריקוד היא מניפה צעיף צבעוני מעל ראשה ומעל ראשי העומדים ליידה. ● כעבור דקה נִגש אליה מישהו מהצוות ומבקש ממנה להפסיק. — התגובה מצד הגברת תהיה בדרך כלל: "בקהילה הזו 'מכבים את הרוח'."
האם זאת הכוונה של השליח? — 'תנו לכל אחד את החופש לעשות את מה שהוא כרגע מרגיש לנכון לעשות — כי המקור לָהִתבטאוּת הזו הוא רוח הקודש'?
כדי לקבל תשובה, נתחיל במה שרוח הקודש עושה לפי הכתובים. — מהם תפקידיו:
- רוח הקודש מוליד חוטאים מחדש (טיטוס ג 5; יוחנן ג 8-6; אפסים ב 1, 5);
- רוח הקודש משחרר את הנושעים מהעבדוּת לחטא (רומ' ח 9-5);
- רוח הקודש מזכיר לנו את דברי המשיח (יוחנן יד 26);
- רוח הקודש מעיד על ישוע (יוחנן טו 26);
- רוח הקודש מכבד את ישוע. רוח הקודש לא מושך תשומת־לב לעצמו אלא מכוון נפשות אל ישוע המושיע (יוחנן טז 14-13);
- רוח הקודש מדריך מאמינים — הוא "יַדְרִיךְ [אותם] אֶל כָּל הָאֱמֶת". במילים אחרות, הוא עוזר לנו בהבנת הכָּתוּב בדבר־האמת (יוחנן טז 13; יחז' לו 27; רומים ח 14);
- רוח הקודש מעניק לָעולם הבלתי־נושע…
- מודעוּת על היותו עולם חוטא,
- מודעות על הצורך בִּצְדקָה (לא "צדקה" במובן של מתן תרומות למוסדות דת, אלא הִתנהגוּת שתואמת את דבר־אלוהים),
- מודעוּת על כך שעומד להתקיים משפט (יוחנן טז 14-8);
- רוח הקודש נותן למאמינים אומץ להעיד על אמונתם בישוע ולהפיץ את הבשורה (מה"ש א 8);
- רוח הקודש מעניק לך ביטחון שאתה אכן נושע (רומים ח 14);
- רוח הקודש מעניק למאמינים את הביטחון שהם "יוֹרְשֵׁי נַחֲלַת אֱלֹהִים וְגַם יוֹרְשִׁים הַשֻּׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ" — הרי איך אפשר להיות בטוח בהבטחה אדירה כזו ללא עזרת רוח הקודש? "שֻּׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ"! לא פחות (רומים ח 17);
- רוח הקודש מפגיע בעדינו בְּמָצבים שבהם אנחנו חסרי־אונים ולא יודעים איך להתפלל נכון (רומים ח 27-26);
- רוח הקודש מקדש את המאמינים — ז"א הוא מעניק לנוּ את היכולת לעמוד בדרישות דבר־אלוהים לקדושה ולטוהר (קור"א ו 11; תסל"ב ב 13; רומים טו 16);
…ואם נחפש עוד — אני בטוח שנמצא עוד דברים שרוח הקודש עושה.
אכשיו, השוו את הפעולות הנעלות הללו של ההווייה השלישית באלוהים הקדוש לדברים שמוצגים בעולם הנוצרי המודרני כּפעוּלות רוח הקודש — היללות ● השאגות ● הצחוק ה"קדוש" ● הנפילות של אנשים לאחור ● הקונפֶטִי המנצנֶץ שיורד מהתקרה ● הריפוי של כל מיני מחלות ללא תסמינים חיצוניים, בזמן שמי שבאמת הגיע מהבית בכיסא גלגלים גם חוזר הביתה בכיסא גלגלים ● הבלגאן האטומי שפורץ בתוך האולם אחרי שמָנְחֶה האסיפה "הזמין" את רוח הקודש "להישָפֶך על כולָם", או "למלא את הבית הזה", או "לברך את הקהל בנוכחוּתו", או "לקחת שליטה"… — איפה רוח הקודש, ואיפה ההצגות האלה?!
הבנו עכשיו מה הכוונה ב"אַל תְּכַבּוּ אֶת הָרוּחַ"?
אל תפריעו לרוח הקודש לעשות את הפעולות שהוא אמור לעשות לפי הכתוּב בדבר אלוהים:
- היו רגישים כשהוא מעיר את מצפונכם;
- נהגו בענווה וחִזרוּ בתשובה כשהוא מצביע על חטא בחייכם;
- צייתו לו כשהוא מורה לכם לעשות את מה שישוע היה עושה, בִמקום מה שהטבע הישן שלכם היה רוצה לעשות;
- אל תִכָּנעוּ לכעס שלכם כשרוח הקודש אומר לכם לשתוק ולסלוח;
- כשהוא מזכיר לכם שהיום עוד לא קראתם בדבר אלוהים — אל תִתעלמוּ מהתִזְכורת העדינה הזו — ואל תמשיכו להתעסק עם הטלפון בִמְקום לפתוח את התנ"ך.
ומה מתברר כשכל אחד מוסיף כאן את הדוּגמאות האישיות שלו? — מתברר שקל מאוד "לכבות את הרוח". ● מתברר שאנחנו עושים את זה כל הזמן — ולָאו דווקא כשאנחנו מבקשים ממישהי לא להפריע באסיפה.
לכן היזהרו! "אַל תְּכַבּוּ אֶת הָרוּחַ!"
מכיבוי הרוח לזלזוּל בנבוּאות
20 אַל תְּזַלְזְלוּ בַּנְּבוּאוֹת.
נתחיל גם כאן בְּדוגמה:
נגיד שמחר, באסיפת השבת, יקום תייר אמריקאי, ירים את ידיו ומכריז באוצר המילים של "קינג ג'יימס" משנת 1611: "כה אמר יהוה! וכו', וכו', וכו'…!" — ובאמצע המשפט נגש אליו מישהו מהצוות ומבקש ממנו לשתוק ולשבת. — אזי האיש הזה יטען כי בקהילה שלנו לא רק "מכבים את הרוח" אלא גם "מזלזלים בַנבוּאות".
האם זאת הכוונה של שאול השליח?
בתור תשובה, נקח דוגמה מתוך הפרק שמתאר את הקמת הקהילה בתסלוניקי:
מע"ש יז 5-2:
שאול וסילא הגיעו לתסלוניקי. 2 "כְּמִנְהָגוֹ נִכְנַס שָׁאוּל [לתוך בית־הכנסת שבעיר] וְשָׁלוֹשׁ שַׁבָּתוֹת דָּרַשׁ לִפְנֵיהֶם מִתּוֹךְ הַכְּתוּבִים 3 כְּשֶׁהוּא מַסְבִּיר וּמוֹכִיחַ כִּי הַמָּשִׁיחַ הָיָה צָרִיךְ לִסְבֹּל וְלָקוּם מִן הַמֵּתִים, וְכִי 'יֵשׁוּעַ זֶה שֶׁאֲנִי מַכְרִיז לָכֶם — הוּא הַמָּשִׁיחַ.'
4 מִקְּצָתָם הֶאֱמִינוּ וְנִסְפְּחוּ אֶל שָׁאוּל וְסִילָא, וְכֵן גַּם הַרְבֵּה יְוָנִים יִרְאֵי אֱלֹהִים וְנָשִׁים נִכְבָּדוֹת לֹא מְעַט. 5 אֲבָל הָיוּ יְהוּדִים שֶׁנִּתְמַלְּאוּ קִנְאָה. הֵם לִקְּטוּ כַּמָּה אַנְשֵׁי בְּלִיַּעַל מִן הַשּׁוּק, וּלְאַחַר שֶׁהִקְהִילוּ אֲסַפְסוּף עוֹרְרוּ מְהוּמָה בָּעִיר."
מי כאן זִלזל בנבוּאות? — אותם יהודים שהתנגדו לבשׂורת המשיח.
באיזה מובן? איפה הייתה כאן נבוּאה?
"שָׁאוּל … דָּרַשׁ לִפְנֵיהֶם מִתּוֹךְ הַכְּתוּבִים." — הוא הִתבסֶס על נבואות התנ"ך כשהוא "מַסְבִּיר וּמוֹכִיחַ כִּי …'יֵשׁוּעַ … הוּא הַמָּשִׁיחַ'."
השומעים "שֶׁנִּתְמַלְּאוּ קִנְאָה" זלזלו בְנבואות דבר־אלוהים הידוּעות שהתשגמוּ בישוע — שהוכיחו את עצמן כאמת.
ב. ייתכן מאוד ששאול גם הזכיר עקרונות שלא מופיעים בתנ"ך — כמו, למשל…
- העובדה שקהילת המשיח היא גוף חדש שבו מעמד זהה למאמינים יהודים וגויים (אפסים ג 6-4);
- או שגילה להם כי המשיח בא לשכון בתוך לבבות הנושעים (קול' א 27).
אלה היו בגדר נבוּאות חדשות — הִתגלוּת חדשה שלא היתה ידוּעה מתוך התנ"ך. אך גם נבואות אלה לא היו פחות אמת. עובדה שכולם נכללו לאחר מכן בדבר אלוהים השלם.
מאז שכתיבת הברית החדשה הסתיימה, והוּחלט — בהדרכת רוח הקודש — לחתום את הקָנון כפי שיש לנו אותו היום — אין יותר נבוּאות חדשות בָמוּבן התנ"כי. אם היו, אזי היינו צריכים להוסיף את דברי התייר האמריקי (זוכרים את הדוגמה?) לכתבי הקודש אחרי ספר ההתגלות.
אפשר להביא כאן עוד הרבה יותר דוגמאות וביסוס מהכתובים — אבל אני מקווה שתאמינוּ לי גם מבלי לגלוש עכשיו לשיעור שלם על מהי "נבואה" היום, במאה ה-21.
נבואה במובן העכשווי היא הכרזה שמבוססת על כתבי הקודש.
לכן…
- אדם שמסרב לציית לדבר אלוהים הכּתוּב;
- אדם ששומע, למשל, את ההוראה הברורה: "אַתֶּם, הַבְּעָלִים, … תְנוּ [לנשיכם] כָּבוֹד כְּשֻׁתָּפוֹת בְּנַחֲלַת חֶסֶד הַחַיִּים" (פטר"א ג 7) והוא בכל זאת ממשיך להשפיל את אישתו — הוא "מזלזל בנבוּאות";
- אדם שמבין שעליו לציית לָקריאה לתשוּבה, אבל דוחה אותה ל"פעם אחרת" — הוא "מזלזל בנבוּאות";
- אדם שמכנה את בשורת הישועה "סיפורי סבתא" (יש לי קרוב משפחה כזה);
…אדם כזה עובר על המצווה "אַל תְּזַלְזְלוּ בַּנְּבוּאוֹת".
האזהרה הזו מובילה בצורה הגיונית למִצווה הבאה:
לפני שתזלזל — השווה!
22-21 בַּחֲנוּ כָּל דָּבָר וְהַחֲזִיקוּ בַּטּוֹב. הִתְרַחֲקוּ מִן הָרַע עַל כָּל צוּרוֹתָיו.
כאן אנחנו נקראים להשוות ולהפעיל הבחנה. גם יוחנן השליח (יוח"א ד 1) מזהיר: "אֲהוּבַי, אַל תַּאֲמִינוּ לְכָל רוּחַ, כִּי אִם בַּחֲנוּ אֶת הָרוּחוֹת אִם מֵאֱלֹהִים הֵן — כִּי נְבִיאֵי שֶׁקֶר רַבִּים יָצְאוּ לָעוֹלָם."
אסור לקבל ללא הבחנה כל דבר שנקרא "משיחי" — ואפילו לא כל אדם שמזכיר בכל משפט את אלוהים ● בכל משפט שני את ישוע ● ובכל משפט שלישי את רוח הקודש. ● זכרו שרק "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר" (משלי יד 15).
אני חושש שבקרוב נגיע למצב שבו יש יותר דרשות באינטרנט שמכריזות תורות שקר מאשר כאלה שנצמדות לָאמת של דבר־אלוהים. — והכל מוּצג כ"משיחי". — כך ההיצָמְדוּת לָהוראה "בַּחֲנוּ" יוצרת שעות על־גבי שעות של עבודה עבור מי שמחפשׂ חומר אמין בָרֶשת ובָספרוּת. — אבל אין מנוס מלִבחון!
האם אתם זוכרים שגם את שאול השליח בחנוּ? — כשהוא החל ללמֶד את "יְהוּדֵי בֵּרֵאָה" על המשיח (מה"ש יז 11), הם ווידאו שֶמא הוא דובר אמת "כְּשֶׁהֵם בּוֹדְקִים יוֹם יוֹם בַּכְּתוּבִים אִם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָכֵן כָּךְ." — הֵא לכם דוגמה של "בַּחֲנוּ כָּל דָּבָר."
אז הנה למדנו גם איך בוחנים: משווים את מה ששומעים, רואים וקוראים לָאֶמת של דבר־אלוהים הכתוב. ● אמת יש רק אחת. ● מה שכתוב קובע. ● ובמה שלא תואם לאמת מותר לכם לזלזל. — לא בהִתנשֶאוּת, אבל בהחלט בנחישוּת. הרי האלטרנטיבה היא הֶרֶס הקהילה!
סיימתם לסנֶן את מה שלימדו אתכם דרך הפילטר של דבר אלוהים? — יופי! — עכשיו (פס' 21ב) "הַחֲזִיקוּ בַּטּוֹב." — צָייתוּ לָאמת.
וכמובן לא לשכוח את פס'…
22 הִתְרַחֲקוּ מִן הָרַע עַל כָּל צוּרוֹתָיו.
זאת הנחייה מעשׂית ומציאוּתית מאוד: אם אין לך אפשרוּת להרחיק את הרע מִמך — אז נשאר לך רק להתרחק מִמנוּ. — אפילו זה לא תמיד אפשרי, אבל…
לעולם אל תיזום חשיפה לָ"רַע" מרצונך:
- אם אתה לא מסוגל להִתנגֶד לָפיתוי לשׂרוף חצי מהיום עם הסלוּלָרי — ועל הדרך לצרוך כל מיני תכנים מזיקים — אולי תעבור למכשיר "מהדרין" שמאפשר רק לקבל ולהוציא שׂיחות — או תלמד לחיות בלעדיו בכלל. עד לפני כמה שנים כולם חיו ככה.
- לעולם אל תגיד: "אני מאמין חזק ● אני לא אפול ● אני יכול לטייל באיזור האורות האדומים באמסטרדם, וזה לא יעשֶה לי כלום ● סמוך עליי!" — זכור כי "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ" (משלי טז 18). אין לך שליטה על תמונה שתִקלֶט בתודעה שלך ותמשיך לזהֶם לך את הזיכרון למשך שנים;
- אם אתה קורא תנ"ך ● לומד לעומק ● חוקר ● ומבקש את הדרכת רוח הקודש בְּהבנה נכונה…
▫ ואז מתברר לך שבקהילתך לא מלמדים את מה שכתוב שָם בברור ובפשטות;
▫ שלעתים יש סתירה של ממש בין הכתוב לָלימוד שנִשמע;
▫ שלא מדוּבר בטעות חד־פעמית (שיכולה לקרות לכל מורה) אלא בשיטה — בתיאולוגיה מעוּוֶתת;
▫ שלא משנה מי עולה על הדוכן — כולם באותו קָו שסוטֶה מהכתוּב;
…אזי אל תכריז על מלחמה של אחד נגד כולם. ניסיון כזה אבוד מראש. — פָּשוּט "[הִתרחק] מִן הָרַע" וחפש בָּית רוחני עם לימוד בריא.
ההגדרה הרחבה "הָרַע עַל כָּל צוּרוֹתָיו" מאפשרת כאן הבאת דוּגמאות בלי סוף. — אבל נִראָה לי שהבנתם את העיקרון.
לסיכום:
- כדי לבחון חייבים קנה־מידה;
- כדי לבחור בטוב חייבים לדעת מה דבר־אלוהים מגדיר כ"טוֹב";
- כדי להתרחק מן הרע חייבים לדעת מה דבר־אלוהים מגדיר כ"רַע". בשום אופן אל תסמוך על ההגדרות שנהוּגות בעולם:
▫ הרבה ממה שמקובל היום כ"טוב" הוא תועבה בעיני אלוהים;
▫ ולא מעט דברים שאלוהים מצווֶה כטובים נקראים בעולמינו רעים, וחלקם הם אפילו אסורים על־פי חוקי המדינה.
- קנה המידה הוא דבר־אלוהים! ורק אם תשקיע ותזיע ותלמד — תדע.
24-23 יְקַדֵּשׁ אֶתְכֶם אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם קְדֻשָּׁה שְׁלֵמָה, וְתִשָּׁמֵר שְׁלֵמוּת רוּחֲכֶם וְנַפְשְׁכֶם וְגוּפְכֶם, לִהְיוֹת בְּלִי דֹּפִי בְּבוֹא אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.
24 נֶאֱמָן הוּא הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם, אֲשֶׁר גַּם יַעֲשֶׂה זֹאת.
גם זאת סוג של תפילת הפגעה, בדומֶה לזו שבסוף פרק ג. — שימו לב שכל הפרטים שהשליח מבקש כאן עבור המאמינים, הם מעֶבֶר לָיכולת הטבעית של אדם להשיג. — כוּלם! — לבד, בלי עזרת רוח הקודש, אין לך סיכוי!
נתחיל ב…
קדושה
23א "יְקַדֵּשׁ אֶתְכֶם אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם קְדֻשָּׁה שְׁלֵמָה."
"קְדֻשָּׁה" והדרך שמובילה אליה — ההִתקדשוּת. זאת משׂימה שתלָווֶה אותנו עד יומנו האחרון (לכן היא מופיעה גם בפרק ג 13 ובפרק ד 3). — וּמפני שהיא כל כך מרכזית נקדיש לה "שיעור בתוך שיעור" עם הכותרת…
קדוּשה שלמה
ישנם אנשים עם כוח־רצון אדיר ועם מִשמעת־עצמית שגורמת לנו להגיד: "הלוואי עליי!" — הם אדיבים ● הם מנומסים ● נדיבים ● אחראים ● רמת המוסר שלהם בולטת בָהִתנהגוּת, בָיחס הבין־אישי ובָדיבור. ● הם מוכנים להקריב לא מעט כדי לעזור לאחרים. ● הם פשוט "אנשים טובים" לפי הספר.
אתה יכול לפגוש כאלה יהודים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים, הינדים ואתאיסטים. ומה שיש לכולם במשותף — חוץ מהאופי המדהים — הוא שהם לא מאמינים בישוע — שהם לא נושעים.
דָברוּ עם אחד מהם על הצורך בסליחת חטאים ובְכפרתו של ישוע, והוא בדרך כלל יגיד לכם (אלא אם כן הוא גם סוּפר־ענָיוו — גם כאלה יש): "סלח לי, אבל אני יותר טוב מכל המאמינים המשיחיים שפגשתי ביחד!" — כמה פעמים כבר שמעתם את זה?
במיוחד אם אדם כזה הוא דתי, אזי רמת המוסר שלו מתפרשׁת כ"קְדֻשָּׁה". — אבל זאת טעוּת!
- זאת אולי הרמה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה בכוחות עצמו;
- והיא מן הסתם גבוהה יותר ממה שאני ואתה יכולים להשׂיג אי־פעם בכוחות עצמנו;
…אבל זאת לא קדוּשה. — לא בָמובן שדבר־אלוהים נותן למילה הזו. — הרי חִשבוּ שכל הטוּב הזה מביא כבוד לָאדם — לָאדם שהשׂיג אותו בלי אלוהים.
שאול יודע זאת. לכן הוא מתפלל: "יְקַדֵּשׁ אֶתְכֶם אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם."
עד כאן הוא כתב שני פרקים עם הנחייות איך עלינו לִשְאוף לקדוּשה בכל האמצעים האפשריים ובכל הכוח (ד 8-1, 12-11, 18; ה 6, 8, 22-12) — אבל עכשיו הוא מזכיר לנו: "היחיד שיכול באמת להביא אתכם לקדוּשה הוא 'אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם' — אלוהי השלמוּת."
זה לעולם לא יפטור אותנו מהמאמץ האישי — אבל הכבוד יהיה תמיד של "אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם".
השליח מתפלל גם עבור "קְדֻשָּׁה שְׁלֵמָה". — מה זה?
זו השלמוּת שנקבל יחד עם הגוף החדש שכבר לא מסוגל לחטוא. זו השלמוּת שנקבל ברגע ההילקחוּת — בין אם נהיה בחיים, בין אם נקום באותו רגע לתחייה. — "קְדֻשָּׁה שְׁלֵמָה" — דמיון למשיח ברמה הגבוהה ביותר שיכול ייצוּר נברא לקבל. — זִכרוּ כאן כי ישוע הוא אלוהים. אנחנו תמיד נשאר כמה דרגות מתחתָיו. — תמיד נשאר בני־אדם.
אז התברר עד כה כי ישנם שני היבטים של קדוּשה:
היבט ההִתקדשוּת המתמדת זה שעליו אני ואתה עובדים כל החיים — להיות דומים יותר לישוע. באפסים ד 24-22 זה נקרא: "לִפְשֹׁט אֶת הָאָדָם הַיָּשָׁן…; לְהִתְחַדֵּשׁ הִתְחַדְּשׁוּת רוּחָנִית…; וְלִלְבֹּשׁ אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ הַנִּבְרָא כִּדְמוּת אֱלֹהִים בִּצְדָקָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁל אֱמֶת";
היבט הקדוּשה העתידית זו ה"קְדֻשָּׁה [ה]שְׁלֵמָה" באמת — ואנחנו נִזכֶה לה רק במלכות המשיח עלי אדמות — או ליתר דיוק: ברגע ההילקחוּת;
ותִתפלאוּ לשמוע שיש עוד אחד:
היבט הקדוּשה שהוּשׂגָה על הצלב כך נאמר בברור בעברים י 10, 14: "מְקֻדָּשִׁים אֲנַחְנוּ עַל־יְדֵי הַקְרָבַת גּוּפוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד…
14 שֶׁכֵּן בְּקָרְבָּן אֶחָד הִשְׁלִים לְתָמִיד אֶת הַמְקֻדָּשִׁים" (ראה גם רומים ח 30).
עכשיו נרד קצת יותר לפרטים, כי זהו נושא חשוב:
מהרגע שנושעתם…
אתם כבר קדושים
(היבט הקדושה שהוּשגָה בעבר)
אתם כבר קדושים! זו הסיבה שכותבי האיגרות וספר מעשׂי השליחים יכולים לפנות למאמינים בתואר המכובד "קְדוֹשִׁים" (מה"ש ט 32, 41; רומים ח 27; יב 13; קור"א ו 2-1; עברים יג 24; פטר"ב ג 2 ורבים אחרים).
כדי להבין את העיקרון הזה נכון, עלינו קודם כל להתפטר מהבנת המילה "קְדוֹשִׁים" שקיבלנו מהציורים והפסלים בְּכנסיות קתוליות. — שְׁכּחוּ מהח'ברֶה המושלמים עם ההילה! אני ואתה יודעים שאנחנו לא כאלה.
בעברית יש את המילה "מוּקדָש" (dedicated) שעוזרת לנו בְהבנה הנכונה: "מוּקודש" משמע "הוּשׂם בנִפרד למטרה מסויימת". מילון אבן־שושן מגדיר:
- קבוּע, מיוּחד לתפקיד מסויים;
- מיועד למישהו או למשהו;
- מוגש כמתנת־כבוד למישהו.
- דהיינו מאמין הוא "קָדוֹשׁ" מפני שהוא מוּקדש לישוע. [dedicated]
- מאמין הוא גם "קָדוֹשׁ" מפני שהוא "מְקֻדָּשׁ… עַל־יְדֵי הַקְרָבַת
גּוּפוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ", כפי שקראנו לעיל (עברים י 10). [sanctified]
האדון ישוע הפריד את המאמין מהעולם החוטא והקדיש אותו לאלוהים האב.
הבנּוּ את ההיבט הראשון?
זהו ההיבט שמצביע על העבָר — על מעשה הישועה על הצלב:
אם אתה מאמין בישוע, אתה כבר "קָדוֹשׁ". ישוע השׂיג עבורך את המעמד הזה על הצלב. הוא הפך אותך לקדוש "פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד". ז"א שאי־אפשר לאבד את ההיבט הזה של הקדוּשה.
גם אלוהים עצמו הוא "קָדוֹשׁ" במובן שהוא נפרד ושונה מכל מה שהוא ברא. הוא מחוץ לבריאה. הוא לא חלק ממנה. — כל הבריאה נגוּעה בחטא, רק אלוהים לא. לכן הוא יכול להגיד "קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא 44).
ואת המילים האלה מצטט פטרוס השליח כשהוא מלמד על…
ההיבט של התקדשות מתמדת
פטר"א א 16-15: "הֱיוּ גַּם אַתֶּם קְדוֹשִׁים בְּכָל דַּרְכֵיכֶם, כְּמוֹ שֶׁקָּדוֹשׁ הוּא אֲשֶׁר קָרָא אֶתְכֶם, 16 שֶׁהֲרֵי כָּתוּב: 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אָנִי'."
"קְדוֹשִׁים בְּכָל דַּרְכֵיכֶם." — ברור לגמרי שפֹה מדובר על הִתנהגוּת. ברור שלהיות "קְדוֹשִׁים" במובן הזה מצריך מאמץ יומיומי משלנו. מה שבא לנו בלי מאמץ — באופן טבעי ואוטומטי — אלה הדברים הלא טובים — לא הקדוּשה.
זה לא שונה בכל תחום אחר — בלימודים, בעבודה, בספורט, בחיי משפחה: לפני כל הצלחה יבואוּ השקעה ומאמץ.
רק שבתחוּם ההִתקדשוּת ישנו מרכיב נוסף: פעולת רוח הקודש. עליה כותב שאול לקולוסים (קול' א 29): "אֲנִי גַּם עָמֵל וְנֶאֱבָק, כְּמִדַּת פְּעֻלָּתוֹ שֶׁל הַפּוֹעֵל בִּי בִּגְבוּרָה" — שילוב של…
- מאמץ עילאי מצד האדם: "אֲנִי… עָמֵל וְנֶאֱבָק";
- יחד עִם: "פְּעֻלָּתוֹ שֶׁל [רוח הקודש] בִּגְבוּרָה."
הלאה לָשלישי ואחרון:
היבט הקדושה העתידית
"יְקַדֵּשׁ אֶתְכֶם אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם קְדֻשָּׁה שְׁלֵמָה" (23א). — ברגע ההילקחות יקבלו כל הנושעים גוף חדש —
- הן אלה שיָקוּמוּ לתחייה,
- והן אלה שיפגשוּ את האדון ישוע מבלי למות.
אין עוד חולשות ● אין עוד נפילה בפני פיתוי ● אין עוד מחשבות רעות או לא טהורות ● אין עוד קנאה ● אין עוד גאווה ● אין עוד חֶטְא. — החל מרגע ההילקחות תהיה ה"קְדֻשָּׁה שְׁלֵמָה" (פיל' ג 21-20; יוח"א ג 3-2).
אני מאוד מקווה שקלטנו את מרכזיוּת הקדוּשה בחיי המאמין המשיחי — הקדוּשה בשלושת ההיבטים שבָּה:
- אנחנו מהללים את אלוהים על הקדוּשה שהוּשגה בצלב;
- אנחנו עמלים במלוא המרץ על ההִתקדשוּת בהווֶה — על המרכיב האנושי שבהִתקדשוּת;
- אנחנו מצפים לָקדוּשה השלמה שלה נזכה בָּמִפגש פנים אל פנים עם ישוע המשיח!
…ומס' 1 ומס' 3 הם המרכיב האלוהי שבהִתקדשוּת.
שאול עובר כעת…
מקדוּשה לביטחון
הוא ממשיך את תפילת ההפגעה שלו עבור המאמינים:
23ב …וְתִשָּׁמֵר שְׁלֵמוּת רוּחֲכֶם וְנַפְשְׁכֶם וְגוּפְכֶם.
שימו לב שיש כאן שני מובנים.
- נתחיל עם המִשני:
"תִשָּׁמֵר שְׁלֵמוּת …גוּפְכֶם." — שלמוּת הגוף אמנם נמנית בין זכויות האדם הבסיסיות בעולם המודרני, אבל כולנו יודעים שהיא ממש לא מובנת מאליה. יש תאונות, אסונות־טבע, נגיפים, מִלחמות, פשיעה — וכולם פוגעים בשלמות הגוף ולועגים למה שבני־אדם קבעו כ"זכות בסיסית". לא מעטים מהם גם פוגעים בבריאות הנפש.
לכן ניתן בהחלט להבין מדוע השליח מתפלל להגנת בני הקהילה מפני הסָּכנות הללו. — זוהי תפילה לביטחון, כמו זו שאנחנו מתפללים עבור ילדינו לפני היציאה לבית־הספר.
- אבל המובן העיקרי עולה מן ההקשר:
- הרי באותו פסוק שאול התפלל שהמאמינים יגיעו ל"קְדֻשָּׁה שְׁלֵמָה" — קדושה שמתחילה בָאדם הפנימי ● במחשבות ● בעקרונות ● בציות לדבר־אלוהים — דהיינו ב"רוּחֲכֶם וְנַפְשְׁכֶם".
הערה: לא כדאי להיכנס לָדיונים של מי שמנסים להגדיר את ההבדלים בין נפש ורוח. יש שָם הרבה השערות שלא מובילות לשום מקום. "רוּחֲכֶם וְנַפְשְׁכֶם" זוהי פשוט דרך להגיד "האדם הפנימי שלכם" — "החלק באדם שאינו פיזי".
- עכשיו השליח מתפלל שהשלמוּת הזו לא רק תושׂג אלא גם "תִשָּׁמֵר". הרי כולנו יודעים מנסיון שלִשמור על הישׂג כלשהו לטווח הארוך כרוּך בעבודה קשה.
אולי אתם זוכרים את הכותרת מפרק ד — "אין לנוח על זרי הדפנה!" הטעוּת הטפשית ביותר שאפשר לעשות אחרי הישׂג היא להגיד: "זהו. הגעתי. עכשיו מגיע לי לנוח."
השטן לא יתן לך מנוחה. אם — בעזרת רוח הקודש — התגברת על חטא מסיום בחייך, הִזהר! אם תוריד את ההגנות, האויב מייד יפיל אותך בחטא אחר. — השָכיח ביותר הוא חטא הגאווה שתבוא בעקבות ההישׂג.
לכן השגיחו ש"תִשָּׁמֵר שְׁלֵמוּת רוּחֲכֶם וְנַפְשְׁכֶם וְגוּפְכֶם". — המשיכו לעבוד על המרכיב האנושי של ההִתקדשוּת — כי הרי עמידה במקום היא נסיגה!
רק עֶרנוּת ועבודה מתמדת על ההִתקדשוּת יבטיחו לנו…
23ג לִהְיוֹת בְּלִי דֹּפִי בְּבוֹא אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.
כולנו רוצים להימָצֶא עִם כמה שפחות "דֹּפִי" ביום ההילקחות — ושימו לב שבאופן תיאורֶטי אפשר אפילו להגיע למצב של "בְּלִי דֹּפִי", כי הרי…
24 נֶאֱמָן הוּא הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם, אֲשֶׁר גַּם יַעֲשֶׂה זֹאת.
ממש בתחילת האיגרת כבר למדנו על הבחירה מקדם — על "הַקְּרוּאִים" ועל "הַנִּבְחָרִים". עכשיו השליח מזכיר לנו שוב כי…
יש קריאה
"הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם" הוא, כמובן, אלוהים — ותראו לאיזה דברים נפלאים הוא "קוֹרֵא אֶתְכֶם":
תסל"ב ב 14: "אֱלֹהִים … קָרָא אֶתְכֶם לְנַחֲלָה בְּתִפְאַרְתּוֹ שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ." — זו התחנה הסופית: להיות "יוֹרְשִׁים הַשֻּׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ" (רומים ח 17) במלכותו.
אבל לשָם עוד לא הגענו. לְמה נקראנו בינתיים? — גם לזה יש תשובה: הקריאה היא לעבוד על המרכיב האנושי של הקדושה — על הִתקדשוּת מתמדת.
הנה הקריאה הזו באמירה של פטרוס השליח שכבר ציטטנו:
פטר"א א 15: "הֱיוּ גַּם אַתֶּם קְדוֹשִׁים בְּכָל דַּרְכֵיכֶם כְּמוֹ שֶׁקָּדוֹשׁ הוּא אֲשֶׁר קָרָא אֶתְכֶם."
ועכשיו נוסיף על כך את הפירוט שהוא נותן בסוף איגרתו:
פטר"א ה 10: "אֱלֹהֵי כָּל חֶסֶד אֲשֶׁר קָרָא אֶתְכֶם אֶל כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָמִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אַחֲרֵי סִבְלְכֶם הַמְּעַט הוּא יַשְׁלִים אֶתְכֶם וְגַם יְיַצֵּב וִיחַזֵּק וִיכוֹנֵן אֶתְכֶם."
מכאן מתברר שבנוסף לקריאה להתאמץ…
יש הבטחה
כשאתם מתאמצים לציית לדבר אלוהים, הוא מצדו "יְיַצֵּב וִיחַזֵּק וִיכוֹנֵן אֶתְכֶם". אתם תזכו למעורבוּת ולעזרה אלוהית על־ידי רוח הקודש; ולבסוף — "הוּא יַשְׁלִים אֶתְכֶם."
איזו הבטחה אדירה. לכאן שייכת הסיומת…
24ב …אֲשֶׁר גַּם יַעֲשֶׂה זֹאת.
- את מי שישוע קרא — "הוּא יַשְׁלִים";
- ואם הוא הבטיח — אזי הוא "גַּם יַעֲשֶׂה זֹאת!"
מתוך ההוראות הפרקטיות שנועלות את האיגרת עולֶה עכשיו כי…
גם שליחים זקוקים לתפילה
25 אַחַי, הִתְפַּלְּלוּ בַּעֲדֵנוּ.
לאורך האיגרת שמענו את השליח ואת העובדים לצדו שוב ושוב מפגיעים למען הקהילה. כך התברר לנו שזהו אחד התפקידים של רועה אמת: להתפלל עבור קהילתו — עבור הקשיים • הצרכים • המאבקים • הדאגות • הלחצים • ואין ספור הנושׂאים שעולים בָמשפחות ובָחיים האישיים של בני הקהילה.
עכשיו מתברר שיש כאן מחויבות הדדית. הרועה אמנם נקרא להפגיע, אבל גם הוא זקוק לְתפילה. — לָתפילות שלכם! הוא לא סופּרמֶן.
- בלי עזרת אלוהים הוא לא יהיה מסוגל לעשות את מה שהוא עושה;
- אם הוא ילמד אתכם מתוך חוכמתו שלו — ללא עזרתו של רוח הקודש — אתם תִשארו "רעבים" מבחינה רוחנית — ואם תשארו רעבים יותר מדי זמן, יופיעו תופעות קשות של תת־תזונה רוחנית (על כך צריך לעשות שיעור שלם פעם אחרת);
- אם הוא ינסה לקחת על עצמו את כל הקשיים והסבל שאתם שופכים לפניו;
- ואם הוא ינסה "לבלוע" את ההָתקפות מצדכם (יש גם כאלה!) ואת האכזבות — או שיתייאש ויעזוב את התפקיד ● או שיגיע לאישפוז פסיכיאטרי ● או שיָמוּת מהתקף לב.
כדי לעמוד בכל דרישות התפקיד, הרועה חייב את עזרת רוח הקודש — את מעורבוּת אלוהים בכל פרט של העבודה.
ואלוהים מתערב • ופועל • ותומך • ומציל — בעקבות תפילה! תפילה היא הרבה יותר ממִלמוּל לעבר התקרה. יש תשוּבות!
לכן, "הִתְפַּלְּלוּ" — גם בשביל רועה הקהילה וגם בשביל שאר העובדים וההנהגה. לוּ חברי הקהילות היו רק מקפידים למלא את התפקיד הזה, היינו רואים פחות כִשלונות ונפילות בחטא של מנהיגים ויותר ברכה ופרי כתוצאה מעבודתם.
ועכשיו עוד כמה רגעים בענייני…
דרישות שלום — בתסלוניקי ואצלינו
26 דִּרְשׁוּ בִּשְׁלוֹם כָּל הָאַחִים בִּנְשִׁיקָה קְדוֹשָׁה.
שימו לב שלפננו קודם כל עניין תרבותי. אם אנחנו נלָמֶד כי הפסוק הזה פוקד על כל המאמינים במשיח בכל העולם לברך אחד את השני לשלום בחיבוק ונשיקה, אנחנו נכניס הרבה מהם לבעיות:
- לא את הרומנים. הם פשוט ימשיכו עם החיבוק והנשיקה המקובלת על הלחי;
- גם לא את האתיופים. הם רגילים לתת אפילו יותר מנשיקה אחת;
- אבל מה עם האחים ביפן? בָתרבות שלהם נרתעים אפילו מלחיצת יד;
- ותארו לעצמכם מה יקרה לאח מאמין בסעודיה אם תגידו לו שעליו לתת "נְשִׁיקָה קְדוֹשָׁה" לאישתו של השכן, שבמקרה גם היא מאמינה.
בצעירותי נחשפתי לְחוּג קצת מוזר של מאמינים. בשלב כלשהו החליטו לקחת את עניין ה"נשיקה הקדושה" כציווי מילוּלי, ומישהו קבע שמדובר בנשיקה על הפֶה. כנראה על הלחי לא היה "קדוש" מספיק. בָמפגשים כל אחד נישק את כל אחד: נשים זקנות נישקו נערים צעירים; גברים נישקו נשים; נשים נישקו נשים… — למדתי לפחד מה"נְשִׁיקָה [ה]קְדוֹשָׁה".
דוגמה הזוייה — אבל היא מזכירה לנו מה החשוּב כאן: לא הנשיקה אלא הקדוּשה!
בקרוב נחזור לתקופת הקיץ, ושוב יתחילו לבוא התיירות עם השׁוֹרְטְס וגופיות־הספגטי והגב החשׂוף. — שִׂימו לב, גברים: שאול השליח לא קורא לכם לברֶך את בואן "בִּנְשִׁיקָה קְדוֹשָׁה". חיבוק כזה לא יביא כבוד למשיח, הוא לא יהיה "קדוש" — והוא גם לא כוונת הפסוק שלפננו.
הכוונה היא:
- כשאתם נפגשים כמאמינים — נפגשים במסגרת הקהילה — חשוּב שתהיה אהבה ביניכרם.
- לא מספיק לחייך "חיוך פְּלָסטיק" ולהגיד "שלום־מה־נשמע", אִם בפועל אתה בכלל לא רואה את האח שעומד מולך — אִם בפועל הוא לא יותר מעוד אדם זר שלא מעניין אותך.
"נְשִׁיקָה" היא ביטוי של אהבה בכל התרבויות. לכן, כשאתם פוגשים אחים ואחיות במשיח, הִתיחסוּ אליהם בלבביוּת ובאהבה כנה. אם הנסיבות והתרבוּת מאפשרות נשיקה על הלחי, למה לא. אבל אם אתם מרגישים שברכה פיזית כזו מהווה פְּשרה בתחום הקדוּשה — או עלולה להִתפרֶש כך על־ידי הסובבים אתכם (ראה דוגמה בקור"א ח 13-10) — אזי יש אלף דרכים אחרות וקדושות לאהוב אח או אחות במשיח.
הפסוק הבא נכתב מפני ש…
האיגרת אל התסלוניקים היא דבר־אלוהים
27 אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם בָּאָדוֹן, שֶׁתִּקָּרֵא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת בְּאָזְנֵי כָּל הָאַחִים.
"אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם בָּאָדוֹן." — המכתב הזה הוא נחלת הכלל. אסור לפָסטור לשמור אותו לעצמו ולהחביא אותו באיזו מגירה.
אנחנו לא כת שיש בה ה"נאורים" שיודעים את הסודות — ולעומתם יש את ה"עמחא", בני הקהילה, ואלה יכולים "לשמוע מאלוהים" רק דרך המנהיגים. יצירת תלות כזו היא אסוּרה. דבר־אלוהים הוא עבור כולם!
"שֶׁתִּקָּרֵא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת בְּאָזְנֵי כָּל הָאַחִים." היום אנחנו מבינים שזה כולל לא רק כל אח ואחות בתסלוניקי, אלא כל אחד מאתנו, וכל אדם בעולם ששייך לקהילה. המכתב הזה הוא דבר־אלוהים לגוף המשיח!
"שֶׁתִּקָּרֵא הָאִגֶּרֶת" משמע קריאה ציבורית באסיפת הקהילה. הרי הרבה אנשים בתקופה ההיא לא ידעו לקרוא. — אנחנו היום מפונקים. כל אחד מחזיק תנ"ך משלו.
האם אתה מעריך את הזכות הזו ואכן קורא?
רק עכשיו הגענו באמת ל…
ברכת הסיום
28 חֶסֶד אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ עִמָּכֶם.
מה זה "חֶסֶד"?
- כל מתנה שאנחנו מקבלים והיא לא מגיעה לנו — היא "חֶסֶד";
- כל דבר שניתן לנו מבלי שעבדנו ומבלי ששילמנו עליו — הוא "חֶסֶד";
- "בְּחֶסֶד הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ נוֹשַׁעְנוּ" (מה"ש טו 11) — "מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא" (אפסים ב 8);
- "בְּחֶסֶד" הִלביש אותנו אלוהים האב בצִדקתו של המשיח (טיטוס ג 7);
- "בְּחֶסֶד… [קיבלנו] נֶחָמַת עוֹלָם וְתִקְוָה טוֹבָה" (תסל"ב ב 16);
- ורק "בְּחֶסֶד" נחזיק מעמד עד הסוף — עד שנִראה את ישוע.
לסיכום
- אני ואתה נקראנו לקדוּשה — לדמיון הולך וגובר למשיח. — לשם כך אלוהים הושיע אותנו: שנביא כבוד לישוע —
- כבר עכשיו, בחיים האלה בתוך עולם מושחת;
- אחר־כך בממלכת 1000-השנים;
- ואז לנצח בבריאה החדשה.
אתה קיים כדי להביא כבוד למשיח!
- למדנו על חשיבות התפילה — על החשיבות להפגיע. לא רק שהפָּסְטור והנהגת הקהילה יתפללו עבור החבירם, אלא גם להיפך. אם אתם רוצים שעבודת הרועה תניב ברכה — אפילו ברכה לעצמכם — התפללוּ בשבילו!
ואיזה עיקרון חשוב נשאר אִתנו מהאיגרת כֻלה? — לפחות אחד:
ישוע המשיח חוזר! — "עוֹדְדוּ זֶה אֶת זֶה" בציפיה להילקחוּת. — אולי היא תתרחש היום.