מבוא
? מישהו זוכר את הכותרת הכללית ששמנו מעל סיפורו של גדעון?
"אֵין לַיהוה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" (שמו"א יד 6ב)
חשוב לזכור אותה לאורך כל הדרך. כך לא נתרכז רק במושיע האנושי ובמעשי גבורתו, אלא ניתֶן את הכבוד לאלוהים. הרי בלעדיון ה"מושיע" לא היה יכול לעשות כלום.
עזבנו את גדעון בשיעור הקודם אחרי שאלוהים חיזק אותו — רגע לפני העימות מול הכוח העצום של המידיינים.
זוכרים? — גדעון יורד בלילה לקָצה של מחנה האויבים ושומע שׂיחה בין שנים מהם. ומה מתברר? — שאלוהים הִכָה את כל המחנה הגדול הזה בפחד. אותם מידיינים שמלחשים שם בחושך מסכימים: "נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָד [גדעון] אֶת מִדְיָן וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה."
עכשיו גדעון מוכן לפעולה.
קודם הוא מתפלל ומודה לאלוהים על העידוד (פס' 15א) — ואז הוא יוצא אל…
המבצע הלילי
15ב "וַיָּשָׁב [גדעון] אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר: 'קוּמוּ! כִּי נָתַן יהוה בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן'."
אף אחד לא מסתייג; אף אחד לא מביע פחד. החֶברה' המעטים שאלוהים בחר למשׂימה הם אולי לא לוחמים גדולים — אבל הם בהחלט אנשי אמונה.
16 "וַיַּחַץ אֶת שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים; וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד כֻּלָּם, וְכַדִּים רֵקִים, וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים." — עכשיו אנחנו מבינים למה גדעון לקח מ-9,700 המִשתחררים הביתה "אֶת [ה]צֵדָה … וְאֵת שׁוֹפְרֹתֵיהֶם" (פס' 8). יש לו אַסְטְרָטֶגְיָה.
הרי ב"צֵדָה" של צבא שיוצא למלחמה יש יותר ממנות־קרב בלבד. הספקה כזו גם כוללת:
- "כַּדִּים רֵקִים" — ג'ריקנים 10 ליטר;
- בגדים להחלפה;
- מקלות ויריעות לביינת אוהלים;
- ולא לשכוח: שמן זית — למאור, למריחה על הפיתות ולטיפול בפצעים;
…בקיצור, כל מה שצריך כדי לייצר 300 "לפידים נסתרים".
? "…לַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים." — הבנתם איך זה נראה? — מחזיקים כד־חרס הפוּך שבתוכו בוער לפיד. — דווקא מִבצע לא פשוט למי שצריך ללכת עם זה מספר קילומטרים בָּשֶטח ובאישון־לילה, כשעליו גם נשק וגם שופר.
לפני שמתפצלים ל"שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים" — ז"א שלוש מחלקות של 100 לוחמים — גדעון נותן את…
התדריך
18-17 "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: 'מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ. וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, וְהָיָה כַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן: 18 וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר, אָנֹכִי וְכָל אֲשֶׁר אִתִּי, וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם אַתֶּם סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה, וַאֲמַרְתֶּם: "לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן!"'"
מהביטוי "סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה" אנחנו מבינים את התֹכנית:
- תחילה, 300 הנבחרים מבָצעים כיתוּר — מעגל גדול מסביב לְמחנה הפולשים. — אם מעמידים חייל אחד בכל 20 מטרים, יוצרים שרשרת באורך 6 קילומטרים — מספיק ארוּכה כדי להקיף מחנה עם מאה־אלף אוהלים שסביבם שוכבים הגמלים והחמורים (אוהל אחד על כל 22 מ"ר).
- אחרי שמשלימים את פריסת הכוחות בשקט מוחלט, גדעון ייתן את הסימן המוסכם.
- בתגובה, כל 300 הלוחמים — מבלי לזוז ממקומם במעגל …
- תוקעים בשופרות;
- שוברים את כָּדי החרס שלהם ברעש גדול;
- מנענעים את הלפידים שאורם פִתאום נגלה;
- בין לבין צורחים בכל הכוח: "לַיהוה וּלְגִדְעוֹן!";
- נושמים עמוק וחוזרים על תקיעת השופר — וכך הלאה…
כאן מסתיים התדריך. — "יש שאלות? — אין? — אז קדימה! ולשמור על שקט!"
ואז…
עוברים למִתקפה — מבלי לתקוף
19א "וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה. אַךְ הָקֵם הֵקִימוּ אֶת הַשֹּׁמְרִים." — השעה אחרי חצות. — בשקט מופתי מבצעים החברה' של גדעון את הכיתוּר.
אף שומר מידייני כרגע לא בעֶמדה שלו. כולם נמצאים באוהלים ושופכים מים בפנים של מחליפיהם העצלנים שמסרבים להתעורר: "קוּם! המִשְמרת שלי הסתיימה כבר לפני חצי שעה! למה לא שׂמתָ לך שעון? קוּם, יא עצלן!"
לָרֶגע הזה חיכה גדעון:
19ב-21א "וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת, וְנָפוֹץ הַכַּדִּים אֲשֶׁר בְּיָדָם. 20 וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים, וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד־שְׂמאוֹלָם בַּלַּפִּדִים, וּבְיַד־יְמִינָם הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ, וַיִּקְרְאוּ: 'חֶרֶב לַיהוה וּלְגִדְעוֹן!' — 21 וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו סָבִיב לַמַּחֲנֶה."
כל מה שנדרשים "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים" לעשות הוא הרבה רעש. — וכעבור דקה הם גם נאלצים להיזהר מאוד שלא להידרֶס, כי עכשיו מתחילה…
מנוסת־הבהלה הגדולה
21ב "וַיָּרָץ כָּל הַמַּחֲנֶה, וַיָּרִיעוּ וַיָּנוּסוּ." —
- עשרות־אלפי מידיינים מקיצים בּו־זמנית מתוך שינה עמוקה,
- מחוץ לאוהל נִשמעות זעקות־קרב בשׂפה זרה,
- שומעים תקיעות שופר מכל הכיוונים,
- שומעים רעש מחריש — קולות ניפּוּץ,
- רצים החוצה ורואים אש מסביב למחנה,
- רואים את חבריהים רצים הנה והנה בפיג'מה ובתחתונים — חסרי כיוון,
- כוּלם צועקים: אחד צווֶח מִפָּחד, אחר רוצה לדעת מה לעשות, שלישי פורץ בבכי, אחד צועק "אמא!", בזמן שמפָקְדים צועקים פקוּדות,
- …ויחד אם כולם צועקים כמובן גם אלפי הגמלים והחמורים המבוהלים,
- בקיצוּר, היסטֶריה המונית שהוליווּד היה גאה בה!
22א "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת." — שלוש־מאות שופרות, זה רעש אדיר! והם לא מפסיקים לרגע. כשאחד לוקח נשימה עמוקה, השני תוקע. עומדים בָּמָקום ועושים רעש.
והתוצאה של הלוחמה הפסיכולוגית הזו היא:
22ב "וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה." — שנים־שלושה מתחילים לרוץ לכיוון מסויים, ואז כוּלם אחריהם בצרחות, מבלי לחשוב. — כך אינסטינקט־העדר נותן כיוון לִמְנוּסַת־הבהלה.
אבל חוץ מהלוחמה הפסיכולוגית יש כאן עוד מרכיב שאסור לנו לשכוח:
לוחמה על־טבעית
22ג "וַיָּשֶׂם יהוה אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה." — לילה, רעש, אש, פחד, בהלה — ובתוך כל ההמולה הזו מתעוררות עכשיו גם האוינוּת והחשדנוּת שתמיד קיימות בין בני השבטים והחמוּלות אצל "בְּנֵי־קֶדֶם": תוך כדי הבריחה המבוהלת מתחילות להישמע קללות:
- "זוּז, יא־נָחְס! אתה מפריע לי!"
- "מה אתה בכלל עושה פֹה? אתה לא משלנו!"
- "כל העמלקים משת"פים! הִכו בהם! אוּדרוּבּ!"
- "הצילו! האוייבים בינינו!"
…וכל מי שיש לו חרב או סכין או פִּגְיוֹן מתחיל להכות ולחתוך ולִדְקור לכל עבר, כדי להגן על עצמו מהסכנה המדוּמה.
"וַיָּשֶׂם יהוה אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ". 300 החברה' של גדעון עומדים ורואים את אלוהים נלחם לטובת ישראל (ראה גם שמו"א יד 20; דהי"ב כ 23).
22ד "וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד בֵּית־הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה, עַד שְׂפַת אָבֵל־מְחוֹלָה, עַל טַבָּת." — לפי שמות הישוּבים אנחנו מזהים את הכיוון הכללי של המנוּסה: לבקעת הירדן ולמעברים לגדה המזרחית.
אבל חשוּב שנעצור כאן דקה כדי לא לפספס נקודה חיוּנית: הפסוקים שעליהם עברנו כרגע הם תצוגה מקדימה של מאורעות העתיד — ובמרכזם…
ניצחון המשיח וישועת ישראל
משיח! הבה נשווה:
בזמן גדעון היו בני־ישראל בסכנת השמדה כתוצאה מהפלישות הבלתי־פוסקות של האוייבים ש"לֹא [הִ]שְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל" (ו 4). המדיינים ובני־קדם אולי לא באו בכוונה תחילה למחוק את ישראל. אך זו בדיוק הייתה מטרת השטן — הכוח המניע מאחורי הפלישות, הביזה וההרס;
בצרה הגדולה יהיה עם ישראל בסכנת השמדה בגלל רדיפה מצד צורר־המשיח — שליחו של השטן (התג' יב 15).
בזמן גדעון בני ישראל הסתתרו ב"מִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים, …[ב]מְּעָרוֹת [וב]הַמְּצָדוֹת", ובמקומות־המִסתור הללו גם החביאו מזון כדי לשרוד (ו 2);
בצרה הגדולה בני ישראל גם "יָּנוּסוּ אֶל הֶהָרִים". ישראל תברח "לַמִּדְבָּר אֶל מְקוֹמָהּ אֲשֶׁר תְּכֻלְכַּל שָׁם", ז"א אלוהים עצמו ידאג להספקת מזון ומים (מתי כד 16; התג' יב 14-13).
בזמן גדעון מִלאו הצוררים את הארץ "כָּאַרְבֶּה לָרֹב; וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר; כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב" (ז 12);
בצרה הגדולה "יְרוּשָׁלַיִם [תהיה] מֻקֶּפֶת מַחֲנוֹת"; ו"מַלְכֵי הָאָרֶץ וְצִבְאוֹתֵיהֶם נֶאֱסָפִים [ומתכוננים] לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה" נגד המשיח החוזר (לוקס כא 20; התג' יט 19).
וכמובן, כמעט אותו תרחיש חוזר על עצמו בתום מלכות 1000-השנים, "בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל". אז השטן יצליח בפעם האחרונה "לְהַתְעוֹת אֶת הַגּוֹיִם בְּאַרְבַּע קְצוֹת הָאָרֶץ,… לֶאֱסֹף אוֹתָם לַמִּלְחָמָה; וּמִסְפָּרָם [כמו בשופטים ז 12] כְּחוֹל הַיָּם." שוּב "הֵם [י]עָלוּ עַל מֶרְחַב הָאָרֶץ וְ[י]קִּיפוּ …אֶת הָעִיר הָאֲהוּבָה", את ירושלים (יחזקאל לח 20-18; התג' כ 9-7).
בזמן גדעון שרר החושך של השעות הקטנות של הלילה — ואז, לפתע פתאום, האירו 300 לפידים את האפלה;
בצרה הגדולה — או יותר נכון: "מִיָּד אַחֲרֵי צָרַת הַיָּמִים הָהֵם — תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְהַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ…" — חושך מצריים ממש — ואז, לפתע פתאום, "יֵרָאֶה אוֹת בֶּן־הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם… וְיִרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם בָּא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב" (מתי כד 30-29). — ישוע המשיח, "אוֹר הָעוֹלָם", עומד לנצֶח את החושך לנצח (יוחנן ח 12).
בזמן גדעון "תָקְעוּ שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת" ללא הרף (ז 22);
בביאת המשיח "הוּא יִשְׁלַח אֶת מַלְאָכָיו בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" (מתי כד 31).
בזמן גדעון שָׂם "יהוה אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ" כדי להבטיח את המשך קיומו של עם ישראל — כי הרי מהעם הזה עמד לבוא המשיח. זאת אומרת שלא גדעון היה המושיע אלא אלוהים בכבודו ובעצמו;
בביאת המשיח הוא עצמו יילָחֶם להצלה הפיזית של השארית (ישעיהו סג 6-1) — "וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע" [רוחנית על־ידי האמונה בישוע] (רומים יא 26).
! ניצחון אלוהים בזמן גדעון הוא תצוגה מקדימה של ביאת המשיח.
ניצולי המידיינים, העמלקים ובני־קדם בורחים, וכעת מתחיל…
המרדף
24-23א "וַיִּצָּעֵק אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן אָשֵׁר וּמִן כָּל מְנַשֶּׁה, וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי מִדְיָן. 24 וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר־אֶפְרַיִם, לֵאמֹר: 'רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית־בָּרָה, וְאֶת הַיַּרְדֵּן!'"
זוכרים? — גם "אֵהוּד בֶּן־גֵּרָא" עשה זאת (ג 29-28): מְאַיישׁים את מעברי הירדן בחיילים, ותופסים את כל מי שמנסה לברוח לגדה המזרחית.
כמובן 300 הלוחמים זקוקים לתִגבורת עבור המשׂימה הזו. בנוסף ל"נַפְתָּלִי, …אָשֵׁר וּ…מְנַשֶּׁה" מגייסים עכשיו גם את "אֶפְרַיִם":
24ב-25 "וַיִּצָּעֵק כָּל אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית־בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן. 25 וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן, אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב; וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר־עוֹרֵב, וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב־זְאֵב. וַיִּרְדְּפוּ אֶל מִדְיָן; וְרֹאשׁ עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל גִּדְעוֹן מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן."
האַסְטְרָטֶגְיָה של חסימת המעברים מוכיחה את עצמה גם הפעם. בני "אֶפְרַיִם" הורגים שם אפילו את "שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן" ועורפים את ראשיהים.
בתחילת הסיפור נוצר הרושם שלָפלישות של "מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי־קֶדֶם" היה חסר האופי הצבאי, ושהיו אלה פשוט נדידות של שבטים בדואים מזויינים גדולים. אך כרגע מתברר שבנוסף לכמות אדירה של אנשים ובהמות היה גם ארגון צבאי, ועליו פקדו שני רמטכ"לים בשם "עֹרֵב וּזְאֵב".
ולא רק את הפיקוד על הצבא חלקו בין שני אנשים אלא גם את המלוּכה, כפי שמתברר בפרק הבא.
שופטים ח
המרדף בעיצומו, אבל פרק ח פותח במאמר מוסגר שעוסק ב…
ריב — ואיך מונעים אותו
1 "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם: 'מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ? כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן!' — וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה."
! שימו לב במה האנשים האלה מרוכזים: רק בגאווה שלהם.
- אף אחד לא חושב להודות לגדעון שסיכן כרגע את חייו במלחמה — עבוּרם!
- אף אחד לא מזכיר את אלוהים שהבריח כרגע מיליון פולשים בנס;
- אף אחד לא זוכר שהפלישות הללו כבר נמשכו שבע שנים — מבלי ש"אִישׁ אֶפְרַיִם" אזרוּ אומץ לקום ולהתנגד;
- וחוץ מזה, גם אם גדעון היה מגייס כוחות משבט אפרים — הרי אלוהים היה שולח אותם בחזרה הביתה!
אבל לא! — אף אחד לא חושב על הדברים האלה. — פתאום כולם גיבורים גדולים, והגדעון הזה העֶז לפגוע בגאווה שלהם.
ועכשיו תראו עד כמה גדעון למד מאביו הפוליטיקאי הממוּלח:
? זוכרים איך "יוֹאָשׁ" הציל את בנו אחרי שהלז ניפץ את מזבח הבעל (ו 31)? — הוא נמנע מעימוּת. הוא לא תקף את אמוּנת שכניו באליל. — הוא דיבר כאילו הוא בצד שלהם. — הוא כביכול יעץ להם איך "לכבד את הבעל" טוב יותר. "יוֹאָשׁ" הצליח להיות דיפלומט — אך מבלי לשקר.
? ואיך גדעון מציל את עצמו כאן? — הקשיבו:
3-2א "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: 'מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם? הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר! 3 בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן, אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב. וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם?'"
הוא לא מגיב בכעס מוצדק וצועק: "בוקר טוב, בני־אפרים! התעוררתם סוף־סוף? איפה הייתם כל השנים האלה כשסבלנו מהפלישות? אם אתם כל כך אמיצים, למה לא לקחתם יוזמה מזמן? מה — רק עכשיו, אחרי שאני ניצחתי את המידיינים, אתם פתאום גיבורים גדולים?"
לא! — הוא חכם מספיק כדי לא להתעמת עם המון עצבני ואלים (ראה יב 1). — הוא מדבר כאילו הוא מכבד את בני־אפרים — מלטף את הגאווה שלהם: "הירָגְעו, חברֶה'! השווּ שנייה בין מעשי הגבורה שאתם עשיתם היום — כשלכדתם אפילו "אֶת שָׂרֵי מִדְיָן" — לבין מה שאני ו"שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים" עשינו אתמול בלילה. הרי רק תקענו בשופרות. בהשוואה אליכם לא עשינו כלום! כל הכבוד לכם!"
? למדנו את השיעור? — כדי להשכיח ריב אתה חייב…
א. לבלוע את הגאווה שלך;
וְ… ב. להתעלות על הכעס שלך — גם אם הוא מוצדק.
כבר שלמֹה ידע כי "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה" (משלי טו 1). — תן לצד השני את התענוג לחשוב שהוא צודק. וויכוּח קולני נוסח ישראל לא ישכנע את הצד השני, אך דווקא הצד הצודק עלול לצאת ממנו עם "פנס".
3ב "אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו, בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה." — תודה לאל! כל דקה של וויכוח היא רק זמן מבוזבז עבור געדיון. הרי הוא נמצא באמצע המרדף:
4 "וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה. עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ־מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ, עֲיֵפִים וְרֹדְפִים."
כבר אין מדיינים על אדמת ישראל. כל מי שנשאר בחיים חצה את הירדן בכיוון מזרח. גדעון והחברה' שלו "עֲיֵפִים". לא סגרו עין כבר 48 שעות. אבל הוא יודע: אם לא נעקור את בעיית הפולשים מהשורש, הם עלולים לחזור הביתה, להתארגן מחדש, ולחזור בעוד שנה, שנתיים. לכן ממשיכים עכשיו את המרדף בתחוּמו של שבט גד בעבר־הירדן (יהושוּע יג 27).
בני־גד, ראובן וחצי שבט מנשה ישבו בגדה המזרחית. כך הם היו הראשונים שגל הפולשים מכיוון דרום־מזרח פקד שנה אחרי שנה, עוד לפני שהוא חצה את הירדן. למרות זאת כתוּב לנו כי מתוך השלושה רק "כָּל מְנַשֶּׁה" (ז"א המערבי והמזרחי) בא לעזרת גדעון (ז 23).
בני־ראובן וגד לא התנדבו למלחמה, וכרגע מתברר כי חלק מהם אף החליטו:
עדיף לשמור על נייטראליוּת
9-5 "וַיֹּאמֶר [גדעון] לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת: 'תְּנוּ נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי, כִּי עֲיֵפִים הֵם, וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע, מַלְכֵי מִדְיָן.' 6 וַיֹּאמֶר שָׂרֵי סֻכּוֹת: 'הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ, כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם?' 7 וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן: 'לָכֵן, בְּתֵת יהוה אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי, וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים'."
8 "וַיַּעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל, וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּזֹאת; וַיַּעֲנוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי פְנוּאֵל כַּאֲשֶׁר עָנוּ אַנְשֵׁי סֻכּוֹת. 9 וַיֹּאמֶר גַּם לְאַנְשֵׁי פְנוּאֵל לֵאמֹר: 'בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם אֶתֹּץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה'."
הנה "אַנְשֵׁי סֻכּוֹת" ו"אַנְשֵׁי פְנוּאֵל" — ישׂראלים משבט גד — "אחים בדם" של גדעון ואנשיו — אך הם לא מוכנים לעזור אפילו באספקה כֹה מינימלית כמו פיתות.
הם מתבוננים בגדעון ובחברה' העייפים שאתו וחושבים: "מה? קומץ המרושלים האלה יינצחו את מלכי מידיין ואת אלפי הלוחמים שמקיפים אותם? — אין מצב! — אנחנו יודעים כמה אכזריים הם המידיינים. הרי הם שולטים עלינו כבר שבע שנים. לעומתם הגדעון הזה נראה חלש. עדיף לא להזדהות אתו."
? איך ההתנהגות הזו קשורה אלינוּ? — למען האמת, היא מאפיינת רבים מאתנו.
■ בתור ילדים, האים היינו בין חזקי־האופי המעטים שעמדו לצד חבר בטוב וברע…
- כשהוא חטף מכות — גם אנחנו חטפנו, כי לא עזבנו אותו וברחנו?
- כשהוא קיבל עונש — גם אנחנו קיבלנו, כי לא ניסינו להסתיר את השוּתפוּת שלנו באשמה?
? או אולי היינו חלשי־אופי — כמו הרוב — וברגע שהחבר נכנס לברוך עמדנו מהצד ונתנּוּ לו להסתדר לבד — או שאפילו צידדנו עם המנצחים?
…והיום אנחנו מתביישים כשעולים זכרונות הילדות האלה?
■ או כשאחים מאמינים חוטפים כללות — או כשמחוץ לבית שלהם מתגודדת קבוצה של שחורי־בגדים שצועקים "מוות למיסיונרים", האם אנחנו תומכים באחים האלה ומחבקים אותם — או חושבים: "עדיף לא להתקרב. עדיף שלא יידעו שגם אני מאמין"?
■ או כשאנשים סביבנו בזים לישוע וקוראים לו בשמות־גנאי — האם אנחנו שותקים או אומרים: "קוראים לו ישוע ולא יש"ו. ואני דווקא מאמין שהוא משיח ישראל ותקוות ישראל"?
להזדהוֹת עם האח שנראה חלש ובזוי בעיני העולם — זה מה שאנשי סוכות ופנואל היו צריכים לעשות — ולא עשו.
ואת התוצאות של התנהגותם נשמע בָשיעור הבא.
מה למדנו?
- מצד אחד גדעון העיד על אמונתו מול אנשיו: "נָתַן יהוה בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן" (ז 15ב) — "הניצחון יהיה של יהוה";
מצד שני הוא פיתח אסטרטגיה של "לוחמה פסיכולוגית", ואִתה תקף כוח עויין שהיה חזק ממנו ביחס של 1:450 לפחות (ח 10).
גדעון סיכן את עצמו בצעד של אמונה. הוא לא ישב על הספה בבית וחיכה שאלוהים "יתן את מידיין בידיו". הרי "הָאֱמוּנָה, אִם אֵין בָּהּ מַעֲשִׂים, מֵתָה הִיא כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ" (יעקב ב 17).
- המבצע הצליח — לא מפני שהתָכְסיס של גדעון היה כל־כך חכם, אלא מפני ש"יהוה [שָׂם] אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ" במחנה מידיין (ז 22). הניצחון אכן יהיה של יהוה!
- ראינו בסיפורו של גדעון תצוגה מקדימה של ניצחון המשיח ושל המאורעות שקודמים לו. תפקיד ספר שופטים — כמו כל התנ"ך — הוא להצביע על ישוע, כי "הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה" (רומים י 4).
- למדנו שכדאי למנוע ריב ואיך למנוע ריב. כשמוּלך אדם שמחפש לריב…
א. בלע את הגאווה שלך;
ב. התגבר על הכעס שלך;
ג. אל־תיגרר לתוך וויכוח;
ד. תן לצד השני לחשוב שהוא צודק;
ה. נתק מגע.
- אנחנו לא ניטראליים. אנחנו בצד של ישוע. עלינו להזדהות אתו, עם האמת של דברו ועם ילדיו המאמינים בכל מצב.