שופטים פרק י"ז

"פֶּסֶל וּמַסֵּכָה" לכבוד יהוה

שופטים יז 8-1

מבוא

אנחנו עדיין בספר שופטים, אבל שימו לב שכבר אין שופט — וגם לא יקום עוד שופט עד סוף הספר. "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" — לגמרי.

סיימנו בשיעור שעבר את סיפורו העצוב של שמשון —

• של השופט האחרון בספר שופטים;
• את סיפור המושיע שאמנם "שָׁפַט אֶת־יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה", אך נאלץ לעשות זאת "בִּימֵי פְלִשְׁתִּים" (טו 20, טז 31) — ז"א תחת שלטון זר רצוּף;
• את מעשי השופט שעליו נוּבָּא כי "יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (יג 5) — אך אחרי התחלה קצרה וצנועה קטע את שירותו על־ידי ההִתמסרות הבלתי־מרוסנת לחטא.

!          …והתברר שלמרות כל המגרעות והחולשות הללו — גם המושיע התורן הזה היה צל וסמל שהצביע קדימה אל ישוע המשיח — אל המושיע האמיתי והמושלם.

עכשיו נפתח פרק יז. כאן מתחיל מעין נספח לעלילות השופטים, והוא מכיל שני סיפורים מזעזעים.

נתחיל בקטע שדן ב…

גניבה, הקדשה ועוד גניבה

6-1             "וַיְהִי אִישׁ מֵהַר־אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ. 2 וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ: 'אֶלֶף־וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ, וְאַתְּ אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי — הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי. אֲנִי לְקַחְתִּיו.'

וַתֹּאמֶר אִמּוֹ: 'בָּרוּךְ בְּנִי לַיהוָה.' 3 וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף־וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ. וַתֹּאמֶר אִמּוֹ: 'הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַיהוָה מִיָּדִי לִבְנִי, לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה. וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ.' 4 וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ. וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף, וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה; וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ. — 5 וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית־אֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים; וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו, וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן.

6 בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל. אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה."

שימו לב איפה הדבר ההזוי הזה מתרחש:

זה קורה באפרים — אצל שבטי הצפון

כשנגיע לָסוף נבין מדוע זו נקודה חשובה — נקודה שדבר אלוהים מדגיש.

2-1א           "וַיְהִי אִישׁ מֵהַר־אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ. 2 וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ: 'אֶלֶף־וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ, וְאַתְּ אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי, הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי. אֲנִי לְקַחְתִּיו'."

בָּווידוי הזה נפתח הסיפור העצוב שיעסיק אותנו היום. רק ½1 פסוקים, אבל תראו כמה פרטים כבר יש:

פרט ראשון  האֶם כנראה אלמנה. בעלה לא מופיע בשום מקום בעלילה. הבן "מִיכָיְהוּ" מְתָפקד כראש המשפחה, כפי שנראה בהמשך.

פרט שני    "אֶלֶף־וּמֵאָה כָּסֶף." — האלמנה בעלת אמצעים. הרי 1100 שקל כסף בתקופת המקרא היה סכום שהרוויח פועל פשוט אם הוא עבד 12 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, במשך 10 שנים רצופות. בימינו השווי הוא קרוב ל-½ מיליון ש"ח.

יש רק עוד מקום אחד בכתובים שבו מוזכר סכום של "אֶלֶף־וּמֵאָה כָּסֶף": בפרק שכרגע סיימנו ללמוד (שופטים טז). כל אחד מ"סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים" שילם לדלילה "אֶלֶף־וּמֵאָה כָּסֶף" עבור הבגידה בשמשון (טז 5).

מחבר ספר שופטים אינו מפרט איך הגיע הכסף לאמו של "מִיכָיְהוּ". יש סיכוי טוב כי החזרה על בדיוק אותו סכום רוצה לציין כי עוד מן ההתחלה היה מדובר ב"מְחִיר דָּמִים" (מתי כז 6).

!          דבר אחד בטוּח: החזרה על "אֶלֶף־וּמֵאָה הַכֶּסֶף" היא החוליה שמקשרת בין סיפור שמשון לבין סיפור "מִיכָיְהוּ". המחבר רוצה שנדע: "יש קשר. — יש המשכיוּת. — יש מטרה. — אני לא סתם מוסיף לכם כאן עוד סיפור משעשע."

פרט שלישי  האֶם ביטאה קללה על הגנב. יש לכך שני מניעים אפשריים:

א.        מדובר בביטוי של כעס וחוסר־אונים;

ב.        היא אכן האמינה כי יש לה יכולת להביא קללה על אדם אחר — קללה מאלוהים, מהאלילים, מהשטן או מהשדים.

?         הידעתם כי הדבר נפוץ גם בימינו? תמורת תשלום ניתן להזמין אלות, קללות וכישופים לכל מטרה. — כרגע, כשאני מחפש משהו ב"גוּגל", קופצת לי כל פעם מודעה שמציעה דווקה "הסרת כישופים ועין הרע". — ישנם גם רבנים שמוכרים שירותים כאלה תחת מעטה הדת.

פרט רביעי  מתברר כי "מִיכָיְהוּ", בְּנָה של האלמנה העשירה, מאמין באמונה שלמה בכוחן של אותן קללות. רק שומע — ומייד ממהר להודות בגניבתו.

כוכב הסיפור מייצג שפל מוסרי עמוק: הריהו…

בן שגונב מאימו

?         שמתם לב לשמו של הבן הגנב? — "מִיכָיְהוּ" — מי כ-יהוה — אין כמוך, אלוהי ישראל!

אבל איפה אלוהי ישראל ואיפה הישראלים האלה?! החל מהפתיח ולאורך כל הסיפור אנחנו רואים זוועה של משפחה:

• בראש המשפחה עומד אדם מבוגר — נשוי ואב לילדים בוגרים, כפי שעוד נראה — שלא מהסס לגנוב כסף מאמא שלו;
• הם אנשים עמידים — לא רק האֶם אלא גם הבן. ז"א הוא לא גנב מפני שהיה רעב ללחם;
• הם ממש דתיים — אבל דתם היא אוסף של אמונות טפלות.

?         אתם מכירים משפחות כאלה? — אנחנו מוקפים בהן.

2א              "מִיכָיְהוּ" מודיע: "הַכֶּסֶף [אצלי]. אֲנִי לְקַחְתִּיו". — לא "אני גנבתי". חס וחלילה! יש גבול עד כמה הוא רוצה להשפיל את עצמו. זה יותר כמו להגיד: "אגב, אמא, החצי־מיליון שקל שנעלם לך מהמגירה כרגע אצלי. התכוונתי להגיד לך ושכחתי. — אה, ועוד משהו: שמעתי כי 'אַתְּ אָלִית' את הגנב. רצוי לבטל את הקללה."

2ב              "וַתֹּאמֶר אִמּוֹ: 'בָּרוּךְ בְּנִי לַיהוָה'." — "כמובן, חיים שלי. הנה, החלפתי את הקללה בברכה — ברכה מ'יהוה', מהאל הגדול מכוּלם. עכשיו אין לך מה לדאוג."

■         כשהיתי ילד היכרנו משפחה כזו. הבן הרווק היה האליל של אימו האלמנה. הוא חי אצלה, אכל מהפנסיה שלה, רוב הזמן היה מובטל, גנב ממנה, הסתבך עם החוק וזכה לביקורים מהמשטרה — אבל בכל פעם שאימו דיברה עליו, הוא היה הילד הטוב. תמיד היו אלה האחרים שגררו אותו לתוך הבעיות. תמיד הם היו אשמים.

אלה הם הפירות של פינוק:

• אלה הילדים שתמיד קיבלו את מה שהם רצו; שמעולם לא נאמר להם "לא!"
• אלה הילדים שצועקים: "אמא תקני לי!" בכל חנות — ואמא אכן קונה.
• אלה הילדים שיכולים להכות ולבעוט באימא כשהם קטנים ולא מקבלים על כך עונש.
• אלה הילדים שגונבים חצי מיליון שקל מההורים אחרי שיגדלו.
• אלה הילדים שמתגודדים מסביב למיטה של אבא חולה סרטן סופני, מחתימים אותו על כל מיני מסמכי וויתור ורבים לידו על העיזבון עוד לפני שהוא "עזב".

"וַתֹּאמֶר אִמּוֹ: 'בָּרוּךְ בְּנִי לַיהוָה'."

מברכים את החוטא בשם יהוה ו…

מזמינים אליל

תראו כעת מה קורה לכסף הגנוּב. הוא כמו גַּחֶלֶת לוהטת שאף אחד לא רוצה לגעת בה. אחד דוחף אותה לעֶבר השני:

4-3א      3 וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף־וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ. וַתֹּאמֶר אִמּוֹ: 'הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַיהוָה מִיָּדִי לִבְנִי, לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה. וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ.' — 4 וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ."

נעבור על זה עוד פעם, צעד אחרי צעד, ונראה מי נגד מי:

1. "וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף־וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ." — מיכיהו מחזיר את מה שגנב.
2. "וַתֹּאמֶר אִמּוֹ: 'הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַיהוָה'." — "אני לא רוצה את הכסף הזה. אני מקדישה אותו ל-יהוה."

היא כנראה לא בטוּחה שהקללה על בנה הגנב אכן מבוטלת. ליתר ביטחון היא מחליטה עכשיו לשלם שוחד ל-יהוה. סביר להניח שבָשם הזה היא גם קיללה.

כעת הסכום כולו "קֹדֶשׁ לַיהוָה". אותן מילים בדיוק היו כתובים על המִצְנֶפֶת, על מצח הכוהן הגדול (שמות כח 36): "מוקדש ל-יהוה" — רכושו הבלעדי של אלוהים.

?         לפי התורה, מה היו צריכים לעשות עכשיו ב-1100 שקלי הכסף? — מישהו היה צריך למסור אותם לכוהנים ששרתו במִשְׁכָּן (ויקרא כז). המשכן היה ממוקם "בְּשִׁלֹה", ממש ליד הבית של מיכיהו ואימו (יח 31).

תרומות ו"הֶקְדֵּשׁים" כאלה איפשרו לקיים את עבודת הקורבנות. הם סיפקו את המחיה לכוהים. רק אם נכנסו מספיק תרומות, הכוהנים יכלו להקדיש את זמנם להוראת דבר אלוהים — הן במשכן והן בערי מיגוריהם.

3. "הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף… מִיָּדִי לִבְנִי." — "הכסף הוא של יהוה, אבל 'מִיכָיְהוּ' יהיה אחראי עליו. הרי הוא הגבר בבית."
4. "…לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה." — אֶם מיכיהו ממציאה כאן את מה שנקרא היום "תרוּמה יעוּדית" (earmarked donation):

▪  "הכסף נִתרם ל-"לַיהוָה",

▪  אבל אני מחליטה מהו יעוד התרומה:

יצוּר אליל. — "'פֶּסֶל וּמַסֵּכָה' לכבוד יהוה!"

"אליל לכבוד יהוה!" — זהו הלך המחשבה שכבר היה לבני ישראל במדבר. הם רקדו מסביב לעגל הזהב, הקריבו קורבנות לעגל הזהב, אבל טענו: זהו "חַג לַיהוָה" (שמות לב 5-4).

?         ומי זוכר מה דבר אלוהים אומר ליצרני אלילים? — "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה" (דברים כז 15). "אָרוּר", מקולל! — מה יכול להיות יותר ברור מזה?

אבל לָאֶם אין מושג איזו קללה היא מורידה על עצמה ועל משפחתה. היא ממשיכה בשלה:

5. "וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ." — "קח, מיכיהו. מחר בבוקר תזמין לנו אליל." — אבל מיכיהו כבר לא רוצה לגעת במטבעות האלה. אולי הוא עדיין מפחד מהקללה.
6. "וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ." — "לא, אמא. קחי אָת הכסף, ותזמיני אָת את האליל."

בלית ברירה יוצאת האֶם בעצמה ומזמינה אליל מפואר, בהתאמה אישית, לשימוש הפרטי של המשפחה. ואִם כבר בוחרים במהלך שפל כזה, למה לא לכלול בו "על הדרך" גם…

הפרת הבטחה

4ב              "וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף, וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה; וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ."

?         שמתם לב לָמחיר? — 200 שקלי כסף. — זה פחות מחמישית ממה שהקדישה ל-יהוה. איפה ה-900 הנותרים?

כשהעניין היה "חם" והיא פחדה על חיי בנה, היא היתה מוכנה להבטיח את הָכֹּל — לאלוהים, ל-יהוה, לאלילים, לשדים — לא משנה למי. רק שיבָטְלוּ את הקללה!

אבל בינתיים עברו מספר ימים. היא רואה שמיכיהו מרגיש טוב; לא נפלה עליו אש מהשמיים; אין ענן שחור מאיים מעל הבית; עסקים כרגיל…

היא גם מִתקַשָה להסיר את עיניה מערימת המטבעות הנוצצים האלה… — לא חבל לתת את כל זה מתנה לאלוהים?

חוץ מזה, מִתברר שהיא לא העריכה נכון כמה עולֶה אליל. מהצעות המחיר שקיבלה מסָפָּקי אלילים בסביבה מתברר שדגם גדול ומכוּבד מאוד עולה רק 200 שקלי־כסף — כולל הובלה והתקנה בבית הלקוח. — בימינו זה 91,000 שקל! מה, להקדיש סכום כזה לא מספיק?!

וכך היא מחליטה לשמור לעצמה מעל 80% מהסכום שהקדישה "לַיהוָה". רק אתמול פחדה פחד־מוות מהעונש האלוהי שביקשה להוריד על ראש הגנב — אבל עכשיו היא לא מהססת לרגע לגנוב מאותו אלוהים בעצמה.

!          הגברת הזו ובני־ישראל שחיו סביבה אולי כבר לא ידעו מה ההבדל בין "פֶּסֶל וּמַסֵּכָה" לבין "יהוה" — אבל כולם ידעו טוב מאוד: להבטיח דבר ואחר־כך לא לקיים, זה אסור. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אם הִבְטחת לאלוהים!

אלוהים לוקח את ההבטחות שלנו ברצינות. אנחנו לומדים זאת מהדוגמה של חנניה ושפירה במה"ש פרק ה.

מה למדנו עד כה?

1. זהרו מלַשֶׂאת את שם יהוה לשָוא (שמות כ 7). חשבו טוב לפני שאתם מערבים את שמו של אלוהים בדיבורים שלכם. — הגְבֶרֶת בסיפורנו…

• קיללה את הגנב בשם יהוה;
• אחר־כך בִרכה את בנה בשם יהוה;
• אז מייד הקדישה את כל הכסף המוחזר ל-יהוה;
• כעבור דקה החליטה לעשות ממנו אליל, כביכול "לכבוד יהוה";

את כל אלה עשתה בפזיזות, מבלי לחשוב עד הסוף…

אבל בפועַל — למרות כל הדיבורים המתחסדים על יהוה — אין לה שום בעיה לגנוב ממנו.

2. חשבו טוב לפני כל הבטחה — במיוחד הבטחה לאלוהים. אבל אם הבטחתם — תקיימוּ! (יעקב ה 12).
3. אל תגָדְלוּ ילדים מפונקים. אל תתנו להם כל דבר שהם רוצים. אל תרשו להם להיות רודנים קטנים בבית. אם תוותרו להם, הם עלולים להפוך לגברים ונשים מן הסוג שגונב מההורים.
4. הָשקיעוּ בלימוד דבר אלוהים. הדמוּיות בסיפור הזה חיים בעִרְבּוּבְיָה נוראית של…

• אמת ושקר;
• תורת אלוהים ותורות הכנענים;
• אמונה ב-יהוה, אמונות טפלות ועבודת אלילים בוטה;

…וכתוצאה הוּשְחתוּ אף הערכים הבסיסיים ביותר.

אִילוּ יהושוּע ובני דורו היו משקיעים יותר בהוראה ובחינוך הדור הבא (ב 10) — אִילוּ היו דואגים להקים מנהיגים רוחניים נאמנים ל-יהוה — הדור החדש היה לומד לציית לאלוהים ולא היה מתערבב עם הכנענים. ציות לדבר אלוהים היה מונע הדרדרות למצב השפל שמתגלה בסיפור מיכיהו ובני דורו.

קראנו על אותו "פֶּסֶל וּמַסֵּכָה" חדש (או חדשים): "וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ." — איפֹה? בסלון? — לא. ישנו כבר…

מקדש אלילים בהר־אפרים

5א              "וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית־אֱלֹהִים." — הכל מוכן לקליטת האליל החדש. הרי התשתית קיימת: "בֵּית־אֱלֹהִים" קומְפּלֶט עם כל האביזרים הדרושים ועם כוהן במִשׂרָה מלאה:

5ב              "וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים; וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו, וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן."

"אֵפוֹד" הוא בגד עליון של הכוהן הגדול. יש בו כיס בצד הקדמי — סוג של "פּיגֶש" — שנקרא "חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט" ומכיל "אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים" (שמות כח 30). אלה הם אמצָעִי לקבלת הדרכה מאלוהים (ראה דוגמאות של השימוש בהם בשמו"א כג 11-9; ל 8-7). בכל ישראל אמור להיות רק "אֵפוֹד" אחד ובלעדי מן הסוג הזה: אצל הכוהן הגדול שמְשָרת במִשכן בשילֹה.

"תְרָפִים", מה אלה? — אתם זוכרים כי רחל גנבה "אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ"? הם היו כל כך קטנים שיכלה להחביא אותם מתחת לכרית שעליה ישבה (ברא' לא 19, 34). ובכל זאת, כשלבן מחפש אותם הוא שואל: "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?"

אם כך, "תְרָפִים", הם אלילים ניידים — דמויות פְּלֶיימובּיל או לֶגו שאתה שׂם בכיס, וכך הם "ישמרו אותך בכל מקום ומכל רע". רק תוודא שלכיס שלך יש רוכסן! הרי הם לא מסוגלים לשלמור על עצמם מגנבים!

■         אין חדש תחת השמש. היום מוכרים לאותה מטרה קָמֵעוֹת עם כתב־ידו של מקובל כלשהו.

ל"מִיכָה" (זהו שמו המקוצר) יש גם "כֹּהֵן" פרטי: "אַחַד מִבָּנָיו" —

• כוהן לא מבני־אהרון אלא מבני־אפרים;
• כוהן שלובש העתק אסור של אפוד הכוהן הגדול,
• כוהן שמשרת במקדש אלילים,
• כוהן שכרגע מנהל טכס קליטה והקדשה לאליל חדש — אליל שהגיע אליו אחרי שתי גניבות: אבא גנב מסבתא, וסבתא גנבה מ-יהוה.

"…אח, איזו משפחה!"

■         לאורך כל הסיפור אנחנו פוגשים אנשים עם צורך להיות דתיים — ועוד נמשיך לפגוש אותם. כולם מרגישים שהם זקוקים לעזרה, הגנה, ברכה מאיזשהו כוח עליון.

אך הם אלה שמחליטים איך סוגדים לכוח הזה — איך משרתים אותו — איך גורמים לו לפעול לטובתם.

!          שימו לב שאלוהים לא מעוניין בָּהַמְצָאוֹת שלנו. הוא קבע בדיוק עיך עלינו לשרת אותו. הוא קבע בדיוק מה עלינו לעשות כדי לזכות לעזרתו, הגנתו, בִּרְכתו והדרכתו: עלינו לציית לדברו הכתוּב! בלי שינויים ובלי תוספות. מילת המפתח היא "ציוּת" — ולנו כבני־אדם קשה לציית. הרבה יותר טבעי לעשות "מה שבא לנו".

גם מחבר ספר שופטים יודע את זה. לכן הוא עוצר כאן לרגע בסיפור העלילה. הוא רוצה שנבין כי לכל הבלגן שפָּרַשׂ לפנינו יש מוּסַר הַשְׂכֵּל — והוא:

הלוואי שהיה לנו מלך!

6                 "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל. אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה." — זהו המסר שהקורא אמור לקלוט: "לוּ רק היה לנו מלך — המלך הנכון — מלך שמקיים את תנָאֶי ברית־סיני — מלך שמציית לתורת אלוהים — מלך שמקפיד על כך שגם נתיניו יצייתו — אזי לא היינו מגיעים לָמצב העגוּם הזה!"

!          "אנחנו רוצים משיח עכשיו!"

אך בינתיים אין משיח. "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" — האלמנה העשירה, הבן מיכה, הנכד שמשמש ככוהן לא כשר — וכעת מצטרף אליהם עוד שחקן שמבליט את…

מגמת הירידה

8-7א           "וַיְהִי נַעַר מִבֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה, מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה, וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר שָׁם. 8 וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר, מִבֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא."

אנחנו פוגשים "נַעַר… לֵוִי" שכנראה נולד וגדל ב"בֵּית־לֶחֶם". זו לא עיר שניתנה ללויים או לכוהנים (ראה יהושוע כא), אבל הוא "גָר שָׁם". — זכוּתו.

אך לא טוב לו שָם. אולי אין עבודה. הרי בתור "לֵוִי" אין לו נחלה ב"בֵית־לֶחֶם". בשבילו חקלאוּת היא לא אופְּציה. אפשרות אחת היא הגירה כלכלית צפונה — למקומות שבהם יש עבודה — בתקווה לשלוח כל חודש חצי משכורת הביתה כדי לעזור להורים.

הוא מחליט ללכת על זה ו"לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא." כעת…

• הוא מתנתק מ"מִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה" — מהשבט שאליו הצטרפה משפחתו;
• והוא יוצא "מֵהָעִיר, מִבֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה".

?         למה קראתי לזה "מגמת ירידה"? — בסך הכל יש פֹה אדם צעיר שמנסה לשפר את מצבו הכלכלי.

!          מפני שה"נַעַר" הזה לא יוצא ממולדובה או אלבָּניה או גאנה או אפגניסטן —

• הוא עוזב את השבט שממנו יבוא דויד, המלך המקווה (פס' 6)!
• והוא מפנה את גבו לעיר שבה יוולד לא רק אותו מלך, אלא גם
  המלך המשיח (מיכה ה 1)!

חוקרי תנ"ך בלתי־מאמינים (תתפלאו לדעת כמה יש כאלה) אומרים לנו: "ברור! החלק הזה של ספר שופטים נכתב מאוחר מאוד — אחרי מלכות שָאוּל, אחרי דויד, אחרי התפצלות הממלכה לדרומית וצפונית, אפילו אחרי הנביאים. לכן אין כאן דיווח היסטורי אלא פּולֶמיקה פוליטית — תעמוּלה שמכריזה:

• 'הדרום הוא טוב — הצפון הוא רע';
• 'יהודה הוא טוב — כל דבר צפונה ממנו (כמו למשל "הַר־אֶפְרַיִם") הוא ירידה';
• 'מלכות דויד טובה — כל מלכות אחרת לא טובה';
• 'שושלת בית־דויד לגיטימית — כל שושלת אחרת, החל ממָלכוּת
  "יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט" משבט אפרים ("אֶפְרָתִי" [מל"א יא 26]), לא לגיטימית';

משיח!   שלא כמו אותם חוקרי תנ"ך, אנחנו מאמינים שהתנ"ך הוא דבר אלוהים. מי שהכניס לכאן את התעמוּלה הפוליטית הזו הוא רוח הקודש. הוא זה שגרם למחבר ספר שופטים לכתוב כך ולא אחרת — כי התנ"ך הוא קודם־כל סיפורו של המשיח.

מגמת הירידה עוד תִמָשֶך בסיפור הזוועתי ביותר של כל הספר — "פילגש בגבעה" — אבל אנחנו עדיין אצל "מִיכָיְהוּ" שממשיך בינתיים לעשות את "הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו".

עכשיו הוא מנצל הזדמנות ל…

שידרוג הכוהן

זה יהיה מעניין — אבל אנחנו נגיע לשם רק בשיעור הבא.

מה למדנו?

1. "שֹׁרֶשׁ כָּל הָרָעוֹת הוּא אַהֲבַת הַכֶּסֶף" (טימ"א ו 10). אהבת הכסף גרמה לָאֶם בסיפור להפר הבטחה שנתנה ל-"אלוהים".

כסף בעצמו הוא לא רע. הוא דבר נחוץ. להיות מאוּהב בו, זה מה שגורם לנו לחטוא.

2. לבני־אדם יש צורך להאמין במשהו או במישהו — להיות דתיים. אתם עשויים לפגוש אדם שמגדיר את עצמו כאתאיסט, והוא בכל זאת "מקיש בעץ" נגד עין הרע. אנשים מרגישים את הצורך בכוח עליון — בעזרה משמיים — אבל בו בזמן הם גם רוצים לקבוע איך הכוח הזה אמור להראות ומה הוא אמור לעשות. — כך יוצרים אליל.

אלוהי התנ"ך הוא זה שקובע איך להציל ולהושיע בני־אדם. הוא קבע שיש רק דרך אחת ויחידה להינצל מן החטא ומן המוות: האמונה בישוע המשיח ובכפרתו. כל דרך אחרת תוביל לנצח בגיהינום.

3. כל הרעות בספר שופטים מתרחשות מפני שאין מלך. — חייבים מלך, אבל את המלך הנכון!

• המלך הטוב והנכון יכול לבוא רק מיהודה!
• המושיע האמיתי יבוא מבית־לחם!
• אפילו הסיפור ההזוי הזה בספר שופטים מצביע על המשיח!

שופטים יז 13-8

מבוא

אנחנו באמצע העלילה על "מִיכָיְהוּ" (או בשמו המקוצר "מִיכָה"). — זוכרים אותו? — האיש שגנב "אֶלֶף־וּמֵאָה [שקלי] כֶּסֶף" מאימו. — שָׂמְנוּ לב שהמספר 1100 יוצר קשר לסיפור שקָדָם. הרי זהו הסכום שכל אחד מ"סַרְנֵי [ה]פְלִשְׁתִּים" שילם ל"דְּלִילָה" (טז 5) על הבגידה בשמשון.

• הכסף הגנוּב הוּחזר לאימא של "מִיכָיְהוּ",
• הוקדש "לַיהוָה",
• ההקדשה בוטלה לטובת החשבון הפרטי של המקדישה,
• ולבסוף הוּשקעה שארית בסך "מָאתַיִם כֶּסֶף" ביצירת "פֶּסֶל וּמַסֵּכָה" —
  אליל "לכבוד יהוה".
• אותו אליל חדש יושב עכשיו במקדש הפרטי של "מִיכָיְהוּ", והכוהן שדואג כל יום שלא יצטבר עליו אבק הוא "אַחַד מִבָּנָיו" של מיכיהו — לפחות בינתיים.

הבטחתי בפעם שעברה שהיום נקרא על…

שידרוג הכוהן

כבר עשינו היכרות עם אותו "נַעַר…לֵוִי", מְהָגֶר כלכלי "מִבֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה", אשר נדד צפונה, "לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא" (טז 8-7א). — והִנה הוא אכן מוצֶא:

8ב-12        "וַיָּבֹא הַר־אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ. 9 וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה: 'מֵאַיִן תָּבוֹא?' וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'לֵוִי אָנֹכִי מִבֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה; וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא.' 10 וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה: 'שְׁבָה עִמָּדִי, וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן; וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים, וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ.' וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי, 11 וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ; וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו. 12 וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת יַד הַלֵּוִי; וַיְהִי לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן; וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה."

8ב-9      "וַיָּבֹא …עַד בֵּית מִיכָה." — הכל מתחיל בהכנסת אורחים מסורתית. מיכה — האיש שלא התבייש לגנוב מאימו — מראה לנו עכשיו את צדו החיובי. הוא פותח את ביתו לאותו מְהָגֶר רעב ועייף ללינת לילה. — מהשׂיחה בארוחת הערב מתברר שהלז "לֵוִי" מוּבטל.

שימו לב שכותב ספר שופטים מכנה אותו שלוש פעמים "הַנַּעַר", זאת אומרת צעיר יחסית ולכל הנראה רווק. לכן זה קצת מפתיע שמיכיהו מציע לו אחרי היכרוּת כֹה קצרה: "הְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן", ז"א לסמכות רוחנית.

או בעצם לא כל כך מפתיע. הרי מי שעד כֹה שימש "לְאָב" רוחני עבור המשפחה היה בְּנוֹ של מיכה.

10              מיכה ממהר לערוך הסכם עבודה פשוט וברור:

"אי לכך הוּתְנָה והוסכם בין הצדדים כְּדִלְקַמָּן:

^סעיף1.    "הַלֵּוִי" (לְהַלָּן העובֶד) יסָפֶּק שירותי אב־רוחני וכהוּנה לָמשפחה, לָחמוּלה ולָכפר;

^סעיף2.    "מִיכָיְהוּ" (להלן המעסיק) יספק את צרכיו הבסיסיים של העובד — דהיינו…

• מחסה (מיגורים 'בְּבֵית מִיכָה' [פס' 12]),
• כסות ('עֵרֶךְ בְּגָדִים'),
• כלכלה ('מִחְיָתֶךָ').

^סעיף2א.   בנוסף ישלם המעסיק לעובד מִלְגה שנתית בסך 'עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף' — דהיינו דמי כיס חודשיים בגובה 380 ש"ח.

ולרְאָיָה באו הצדדים על החתום…"

11              "וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ." — "הַלֵּוִי" מאושר:

• הגירתו ארכה בקושי יומיים;
• איך שנגמר הסנדוויץ' האחרון שהכין לעצמו לפני היציאה מבית־לחם, כבר מישהו הזמין אותו לביתו;
• עוד לא הספיק לגמור את ארוחת הערב — והינה הוא כבר לא מובטל;
• יש לו מִשׂרה מכובדת לטווח ארוך;
• למרות גילו הצעיר הוענק לו תואר "אָב" (ראה מתי כג 10-9);
• המעסיק לא דרש קורות חיים, לא ניסיון קודם, לא המלצות, לא הכשרה מקצועית;
• הוא אפילו לא דרש לראות אילן יוחסין שמוכיח קשר משפחתי לאהרון הכוהן;
• מספיק הרקע השבטי שלו כ"לֵוִי" — כעוזר לכוהנים.

ברור שהוא "יוֹאֶל …לָשֶׁבֶת" שם. רק מטוּמטם מסרב הצעה שכזו.

11ב-12      "וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת יַד הַלֵּוִי." — בעל הבית בעצמו עושה לָ"כֹהֵן" הטרי הִשתלמוּת קצרה.

"וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו." — השניים מסתדרים ממש טוב יחד, כך שעִם הזמן מִתפתח קשר קרוב כמו בין אב לבן. לאף אחד לא מפריע כי הצעיר הרווק, חסר־הניסיון, נקרא "אָב" — אבּוּנא לוי.

קודם אליל חדש; עכשיו כוהן חדש; והכל בהשקעה מינימלית. — איזו משפחה מבורכת! — כך נוצר…

פירוש מוטעה של חסד אלוהים

13              "וַיֹּאמֶר מִיכָה: 'עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב יהוה לִי, כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן'."

מיכה בעִוורונו הרוחני מתגלגל בחטא כמו חזיר בתוך הרפשׁ — אך בו בזמן הוא מפרש את ההשתלשלויות כבִרכָּת יהוה על עצמו: "יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב יהוה לִי." — "מהיום יהיו לי רק ברכות."

■         את הפירוש המוטעה הזה של מה שקורה לנו בחיים כבר פגשנו בתחילת ספר שופטים, תחת הכותרת "אשליית ההצלחה החומרית" (ראה עמ' ###):

שָם לקחנו בתור דוגמה מורה שקר —

• אדם שמרמה אנשים בשם ישוע,
• מבטיח להם הבטחות שָוא וטוען שמקורן בתנ"ך,
• מלמד אותם "בשורה" שאין בה ישועה,
• זוכה למבול של תרומות,
• חי כמו מלך,
• הוא ואישתו הדוגמנית תמיד בריאים ובשיא הכושר (לפחות כשרואים אותם בהופעות שלהם),…

בקיצור, נדמה כי "כֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ." — נדמה כי הוא, משפחתו ועבודתו זוכים לָברכה שדבר אלוהים מבטיח לָצדיק (תהל' א 3-1).

אבל זאת לא ברכה! הרי ההצלחה והנוחיות הן שמונעות מאותו אדם הכרה בחטא.

מצד שני, כך נראה חסד אלוהים. הוא "מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים וּמַמְטִיר גֶּשֶׁם עַל צַדִּיקִים וְעַל רְשָׁעִים" ללא הבדל (מתי ה 45). זהו חסד אלוהים שנותן לאותו מורה שקר זמן לחזור בתשובה. זוהי סבלנותו של "אֱלֹהִים מוֹשִׁיעֵנוּ, 4 הֶחָפֵץ שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם יִוָּשְׁעוּ וְיַגִּיעוּ לְהַכָּרַת הָאֱמֶת" (טימ"א ב 4-3).

!          כשאתה חי בחטא מבלי לחזור בתשובה, ולא קורה לך כלוּם — לא מחלה, לא תאונה, לא אובדן פרנסה, לא אסון במשפחה — אל תעתיק את מיכיהו שפירש את זה כברכת־תגמול מ-יהוה עבור מעשיו. נצל את תקופת החסד שקיבלת וזעק לאלוהים לסליחה!