מבוא
סיימנו בשיעור הקודם את הסיפור המזעזע של מיכיהו • של כוהנו הפרטי • ושל שבט דן שגונב לעצמו "אלוהים". — אבל אם חשבתם שכבר לא ניתן לרדת לשֶפֶל מוסרי ורוּחני עמוק יותר מחכָּה לכם הפתעה: ספר שופטים מסתיים עם הסיפור על פילֶגֶש בגִבעה — סדום החדשה — בישראל!
איך ייתכן מצב כזה אצל העם הנבחר?
המצב השפל נוצר כתוצאה משני מהלכים שאלוהים אוסר לעם הנבחר:
- הנינסיון להקים מלך בכוחות עצמם;
- הנינסיון להקים כוהן בכוחות עצמם.
ספר שופטים תיאר לנו את שניהם:
- הנינסיון להקים מלך הוביל לְמוות. — כך קיבלנו את סיפורו של אבימלך.
- הנינסיון להקים כוהן הוביל למצב שבו בני־אדם מתגוללים בחטא, אך משוּכנעים שהם עושים את רצון אלוהים. בִּמקום לטפל בחטא, הכהוּנה המזוייפת מעניקה תעודת הכשר לחטא. — את זאת ראינו בסיפור הכוהן המזוייף של שבט דן.
ישנו מלך אחד בלבד שיכול להביא שלום, ביטחון וצדק מושלם — לעם ישראל ולעולם כולו: המלך המשיח.
וישנו כוהן אחד בלבד שיכול להקריב כָּפָרָה שתתגבר לָנצח על בעיית החטא: "הַמָּשִׁיחַ, [שבא] לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל לַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת…, מְתַוֵּךְ לִבְרִית חֲדָשָׁה… [וש]בְּדָמוֹ הִשִֹיג פְּדוּת עוֹלָמִים" (עברים ט 12-11).
סיפור הזוועה אותו נתחיל היום הוא התוצאה — הפרי הרקוּב — של שני הניסיונות האסורים הללו. כך בדיוק אומר הפתיח:
אין מלך
1א "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל." — לוּ היה לעם הזה מלך ירא אלוהים, זה לא היה קורה!
שני השָׂחְקנים הראשונים שאנחנו פוגשים הם…
אישה נואפת (סוּג של) — ועוד איש לוי
1ב-2 "וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר־אֶפְרַיִם; וַיִּקַּח לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה. 2 וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ; וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ, אֶל בֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה; וַתְּהִי שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים."
"וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר־אֶפְרַיִם." — שימו לב שגם סיפור הזוועה הקודם התחיל עם "אִישׁ מֵהַר־אֶפְרָיִם" (יז 1). לָרוב בספר שופטים, "מֵהַר־אֶפְרָיִם" לא באים דברים טובים.
"אִישׁ לֵוִי." — בפרקים יז-יח עשׂינו היכרות עם "נַעַר,… וְהוּא לֵוִי" (יז 7) שהפך לכוהן אלילי והפגין מוסר יָרוּד לאורך כל הדרך.
גם עכשיו, השחקן הראשי הוא "אִישׁ לֵוִי" — והלז מחזיק "פִילֶגֶשׁ". מדובר באדם נשוי שלא רוצה להִסתָפק בָאישה (או בָנשים) שכבר יש לו. הוא מחליט שהוא צריך עוד צעצוע להנאתו, מבלי לתת לה מעמד וזכויות של אישתו החוקית. במקרה כזה יש פיתרון למי שיש מספיק כסף: להחזיק שִפחת־מין — פילגש.
לא נאמר לנו מדוע ישנם שני לויים ברצף שמהווים דוגמה שלילית דווקא בשני הסיפורים שבהם השחיתוּת בישראל מגיעה לשיא. אולי מפני ששבט לוי היה אמור להיות דוגמה לשאר השבטים בשירותו הנאמן במִשכן אלוהים. — מה שכן, שני הלויים הם כלי סָפרוּתי בידי המחבר שיוצר קשר בין שתי העלילות.
! שני הלויים — הן זה שבסיפור של "מִיכָיְהוּ" והן זה שאנחנו פוגשים כרגע — עשו אותה טעוּת: שניהם יצאו מ"בֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה" (יז 8-7; יט 10-9). — לשָׁם נגיע עוד מעט.
אבל קודם נדבר על…
העזיבה — הגלוּת
2 "תִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ." — אני מתפתה להגיד, "מגיע לו!" — מה, לו מותר כי הוא גבר עם כסף, ולה אסור מפני שהיא אישה?
אך נעזוב רגע את המחשבות שלנו ונדגיש מה שקרה כאן: בָמעשה הזה האישה בעצם כבר נפרדה מבעלה. — זאת היתה העזיבה הרגשית.
"וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ." — הם לא היו ממש נשואים; לכן מה שעָשׂתָה לא היה ממש ניאוף… מצב משפטי לא ברור. — מה שבטוח שהיה ביניהם פיצוּץ; ריב עד השמיים. — אז היא חזרה לגור עם אבא ואמה ב"בֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה". — זאת היתה העזיבה הפיזית.
! שימו לב כאן: יש סיכוי טוב כי האישה לא חזרה "אֶל בֵּית אָבִיהָ" מיֹזמתה אלא שהבעל גרש אותה. — אתם אולי תשאלו, "נו? מה זה כבר משנה?" אך כשנגיע לסיכום תבינו שהפרט הזה חשוּב.
אחרי "אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים" (או אפילו "יָמִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים" = שנה ועוד ארבעה חודשים, כמו בשומ"א כז 7) האיש הלוי התחיל להיתגעגע. הזִכרונות הטובים התחילו לעלות על העֶלבון שעשׂתה לו הפילגש. זה קצת מזכיר את שִמשון שהלך עם גדי עיזים כמתנה ורצה לעשות שולֶם עם כלתו הפלישתית (טו 1). כך גם האיש הלוי הלך לעשות…
סוּלחה בבית־לחם
3א "וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ, לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ; וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים."
"וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ." — זה נשמע כאילו היא היתה באמת חשובה לו. הרי בְּדרך כלל הגבר המזרח־תיכוני לוקח כְמובן מאליו שהאישה תלך אחריו — לא ההיפך.
"וַיֵּלֶךְ… לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ." — נִדְמה שהוא כבר לא כועס שהיא "זנתה עליו" (פס' 2). מי ש"[מ]דַבֵּר עַל לִבָּהּ" של אישה הרי לא מזכיר לה את חטאיה. הוא אומר דברים כמו: "סליחה שצעקתי." או יותר קרוב למציאוּת: "סליחה שהרבצתי לך • זה לא יקרה יותר • נשבע לך בעיניים שלי • בואי הביתה • אני אוהב אותך • אני לא יכול לחיות בלעדייך • בואי נִפתח דף חדש — בבקשה!"
ובכן, האיש הלוי מגיע ליעדו וזוכֶה ל…
אירוח למופת בבית־לחם
3ב "וַתְּבִיאֵהוּ [הפילגש] בֵּית אָבִיהָ." — ה"שוֹלֵם" ביניהם כנראה נעשׂה בחצר או בקִרבת הבית. הפילגש, בתמימוּתה, נכנעה לָדיבורים המִתחסדים "עַל לִבָּהּ". עכשיו הם נכנסים לבית ביחד עם חיוך גדול:
3ג "וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ." — אני מתפתה לפתח את זה עוד — למשל: 'למה הוא שמח?' — אבל נקח מִפֹה רק עוד נקודה אחת: הפילגש נקראת כאן "הַנַּעֲרָה", והמחבר מכנה אותה כך 6 פעמים ברצף (רק אחרי מעשה הנבלה בגבעה היא מכוּנה פעמיים "אישה" [פס' 27-26]).
האיש הלוי היה בוודאי מבוגר. לאישתו הראשונה — ואולי גם לשנייה ולשלישית — היו כבר קמטים. שָנים של עבודה קשה וגידול ילדים השאירו סימנים. אולי הראשונה כבר הפסיקה (חס וחלילה!) ללדת אחרי הילד העשירי.
ומה עושים היום נסיכים סָעוּדים במצב כזה? מביאים "נַּעֲרָה". מתחתנים עם בחורה בגיל הנֶכְדָה שלהם. — הינה הלוי הזה אפילו לא נתן לה מעמד של אישה. שתִסתָפק להיות "פִילֶגֶשׁ". שתגיד תודה כי אני עושֶה לה ילדים ומפרנס אותה. — הָראוּ לי אתם, הקוראים, אישה אחת נורמלית שלא סולדת מהמִנהָג הזה.
אבל כמובן "אֲבִי הַנַּעֲרָה" הוא גֶבֶר. הוא באותו ראש. הוא מסתדר כל כך טוב עם הלוי שהוא לא רוצה לתת לו ללכת.
! שימו לב שזה בדיוק מה שמחבר ספר שופטים מדגיש: האירוח למופת בבית־לחם. המארֶח לוקח חמישה ימי חופש כדי להקדיש את כל זמנו ותשׂוּמת לִבו למי שנקרא כאן "חֲתָנוֹ":
9-4א "וַיֶּחֱזַק בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם.
5 וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי, וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת. וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל חֲתָנוֹ: 'סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ.' 6 וַיֵּשְׁבוּ, וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וַיִּשְׁתּוּ. וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הָאִישׁ: 'הוֹאֶל נָא וְלִין וְיִטַב לִבֶּךָ.' 7 וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת, וַיִּפְצַר בּוֹ חֹתְנוֹ, וַיָּשָׁב וַיָּלֶן שָׁם.
8 וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לָלֶכֶת, וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה: 'סְעָד נָא לְבָבְךָ.' וְהִתְמַהְמְהוּ עַד נְטוֹת הַיּוֹם, וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם. 9 וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת, הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה: 'הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרֹב. לִינוּ נָא. הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם. לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ'."
ברור שהלוי לא יכול להישאר לזמן בלתי מוגבל. מי יודע מה קורה בינתיים אצלו בבית! הרי "כשהחתול איננו — העכברים חוגגים." הוא חייב לחזור לעָסָקָיו.
אבל מבחינת המארח אין הגבלת זמן. הוא מפציר בו שוב ושוב: "הישאר. 'סְעָד [את] לִבְּךָ.' לא כדאי לעזוב את בית־לחם. בית־לחם הוא מקום טוב."
משיח! זהו המסר של המחבר: "בית־לחם הוא המקום הנכון להיות בו." — בית־לחם, עירו של דויד, המלך ירא־השמיים שכל כך היה נחוץ בָּתקופה הזו — בית־לחם, עיר מולדתו של המשיח.
כמובן, המארח לא יכול לִכְפות על הלוי מה לעשות. הוא רק מציע:
9ב "וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם, וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ'." — "אם אתה כל כך משוכנע שאתה חייב ללכת — תצא בבוקר, כמו כל אדם נבון שלפניו מסע ארוך" (ברא' כד 56-54).
10א התשובה היא "לא!" — "וְלֹא אָבָה הָאִישׁ לָלוּן. — וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ." — הוא משאיר את בית־לחם מאחור, וכעבור שעתיים הליכה מחליט כי גם…
ירושלים היא לא אופציה
10ב-13 "וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס, הִיא יְרוּשָׁלָיִם, וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים, וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ. 11 הֵם עִם יְבוּס, וְהַיּוֹם רַד מְאֹד. וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו: 'לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ. 12 וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו: 'לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵנָּה; וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה.' 13 וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ: 'לֳך וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת; וְלַנּוּ בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה'."
"הַנַּעַר" המשרת מציע חניית לילה בירושלים, אבל אדונו אומר: "לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵנָּה." — "חס וחלילה! לא מִתְארחים אצל גויים. אין לדעת מה הם יעשו לך בלילה."
הוא עזב את בית־לחם, מחליט כרגע לפסוח על ירושלים — והנה המקום המועדף עליו (12ב): "וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה." — איזו טעוּת גורלית!
? האם אתם יודעים שהיתה לו, בתור "אִישׁ לֵוִי", סיבה טובה לִרְצות ללון דווקא ב"גֶבַע בִּנְיָמִן"? — הוא קיווה למצוא שם אנשים מבני שִבטו. הרי לפי דבר אלוהים (דהי"א ו 45-42) זו היתה אחת מ"עָרֵי הַמִּקְלָט" שניתנו "לִבְנֵי אַהֲרֹן". איזה מקום יכול להיות יותר בטוח מזה?
אבל זה הזמן עבורינו לעזוב לכמה רגעים את העלילה ולהִתְבּונן ב…
מגמת ספר שופטים
מחבר הספר ממשיך לבנות את הקֶייס שלו. כבר ראינו בְּסיפור מיכיהו כי לפי דעתו "הדרום הוא טוב — הצפון הוא לא טוב". אכשיו הוא מדייק יותר:
- בית־לחם • יהוּדה • ירושלים — אלה המקומות הטובים. אל־תעזבוּ אותם!
- "גִּבְעָה" — כפי שנְגָלֶה תיכף — היא בחירה לא טובה.
? נכון שלאורך כל ספר שופטים אני חופר לכם על כך כי "מֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל", ושזהו שורש כל הרעות?
משיח! אז כשסוף־סוף יגיע המלך הזה, שׂימו לב טוב:
- המלך שיבוא משבט יהוּדָה, מבית־לחם, ושימלוך בירושלים — הוא המלך הנכון, הטוב, הלגיטימי. הוא המלך לפי בחירת אלוהים.
והכי חשוב: רק מהשושֶלֶת שלו יכול לבוא המשיח (מיכה ה 1)!
- המלך שיבוא משבט בנימין, מהעיר "גִּבְעָה" — הוא המלך הלא נכון. שושלתו לא תהיה לגיטימית. משם לא יבוא המשיח.
הרי איזה טוב יכול לבוא ממקום כמו "גִּבְעָה"? — תיכף תראו.
חוקרי מקרא בלתי־מאמינים רואים בברור את המגמתיוּת הזו בספר שופטים. הם משוכנעים כי…
- הספר נכתב מאוחר מאוד — ייתכן בתקופת הממלכה המפוּלֶגֶת; אולי אפילו אחרי הנביא מיכה (ה 1) — כך שבעת הכתיבה כולם יָדעו:
- ישנה שושלת מלכים שהחלה בבית־לחם, ביהוּדה, וממשיכה בירושלים;
- וישנה שושלת שהחלה בגבעה, בשבט בנימין;
- המחבר אמנם טוען לכתוב הִסטוריה, אך הרבֶּה מסיפוריו הם אגדות והמצאות — ומה שלא הוּמצא הוּתאם לִמְגָמָת המחבר;
- המטרה היא להלבין את שושלת דויד ולהשחיר את שושלת שאול (ואולי אף את מלכי ישראל הצפונית);
- בקיצור: ספר שופטים הוא תעמוּלה שהוּפצה על־ידי הָלובּי של בית־דויד.
עד כאן הדיעה של חוקרים חילוניים.
משיח! ומה אנחנו מאמינים? — כתלמידי ישוע אנחנו משוּכנעים כי מחבר ספר שופטים כתב בהדרכת רוּח הקודש. הוא כתב דיווח היסטורי מְהֵימָן. ספר שופטים הוא אֶמֶת. מבחינתנו אין חשיבוּת למועד כתיבת הספר. אין בו המצאות, ואין בו דמוּיות בִדיוניות. — הוא דבר אלוהים.
ובתור כזה יש בו בהחלט מגמה:
- ספר שופטים מְטַפֵּחַ את התקווה לביאת המשיח;
- יש בו פרטים שיעזרוּ לזָהות את המשיח הנכון כשיבוא;
- וידיעת הפרטים יאפשר לָעם לשלול משיחי־שקר.
הלאה בסיפור:
רגע לפני סגירת השער…
מגיעים ליעד
15-14א האיש הלוי ופמלייתו הקטנה מגבירים את קצב ההליכה, 14 "וַיַּעַבְרוּ [את ירושלים] וַיֵּלֵכוּ. וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן. 15 וַיָּסֻרוּ שָׁם, לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה." — כִּמְעָט חושך! תודה לאל שהצלחנו להגיע לְמקום ששייך לאחֶינו בני־ישראל. הם מבינים בהכנסת אורחים.
אה, באמת?
15ב "וַיָּבֹא, וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב הָעִיר; וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן." — אף אחד. — עד שמופיע…
מארח שמעתיק את לוט
18-16א "וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בָּא מִן מַעֲשֵׂהוּ מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב; וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם, וְהוּא גָר בַּגִּבְעָה; וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּנֵי־יְמִינִי. 17 וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת הָאִישׁ הָאֹרֵחַ בִּרְחֹב הָעִיר. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן: 'אָנָה תֵלֵךְ, וּמֵאַיִן תָּבוֹא?' 18 וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה עַד יַרְכְּתֵי הַר־אֶפְרַיִם. מִשָּׁם אָנֹכִי; וָאֵלֵךְ עַד בֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה. וְאֶת בֵּית יהוה אֲנִי הֹלֵךְ."
כל הכבוד! אנחנו לומדים שהלוי הזה — בניגוד לבן־שִבטו בסיפור הקודם — מְבין בחשיבות מִשכָּן אלוהים. הוא לא רחוק, כי המשכן נמצא כרגע בבית־אל (כ 18, 28-26).
מי שכתבוּ את תרגוּם השבעים דווקא לא האמינו שהכוונה ל"בֵּית יהוה". אצלהם מופיע "וְאֶת בֵּיתִי אֲנִי הֹלֵךְ", וישנם תרגוּמים לועזיים שגורסים כך גם היום (השווה NASB עם NIV).
האורח ממשיך להסביר את מצבו:
18ב-21 "'וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה. 19 וְגַם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ, וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ לִי וְלַאֲמָתֶךָ וְלַנַּעַר עִם עֲבָדֶיךָ. אֵין מַחְסוֹר כָּל דָּבָר.'
20 וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן: 'שָׁלוֹם לָךְ. רַק כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלָי. רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן!' 21 וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ; וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים, וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ."
המחבר מעלה כאן דִמיון לסיפורו של לוט (ברא' יט):
- לוט היה זר בסדום — "הָאִישׁ הַזָּקֵן" הוא זר בגבעה;
- לוט התנהג שונֶה מהכנענים — הזקן, שבמקור "מֵהַר אֶפְרַיִם", מתנהג שונה מ"בְּנֵי־יְמִינִי";
- לוט הכיר את "אַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי סְדֹם" מספיק טוב כדי לדעת: מסוכן ללון כאן ברחוב — האיש הזקן מכיר את "אַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי בְנֵי־בְלִיַּעַל" מספיק טוב כדי להגיע לאותה מסכנה כמו לוט.
מתברר שהוא צודק. אנחנו נמצאים ב…
סדום החדשה — בישראל!
23-22 "הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם, וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי בְנֵי־בְלִיַּעַל, נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת, וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר: 'הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ!' 23 וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: 'אַל, אַחַי. אַל תָּרֵעוּ נָא אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אֶל בֵּיתִי. אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת'."
- הדרישה היא, כמו בסדום גם כאן: אונס הומוסקסוּאלי קבוצתי.
- הטענה של לוט לדרישה הזו היתה:
- זהו מעשה רע (ברא' יט 7);
- מִנְהָגֵי הכנסת האורחים מגֶנים על מי שנכנס לביתי (ברא' יט 8).
- כעת הטענה של "בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן" היא:
- זהו מעשה "נְבָלָה";
- מנהגי הכנסת האורחים מגֶנים על מי שנכנס לביתי.
וכתגוּבה — בדיוק כמו בזמנו בסדום — אנחנו שומעים את…
הצעת התחליף הזוועתית
24 "הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ. אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת."
- ההצעה היא: הִתפשרו על אונס קבוצתי "רגיל". קחו שתי נשים, ועשו להן "הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" (בדברי לוט "כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם").
! שימו לב לאוצר המילים! אנחנו הרי לומדים על תקופה שבה "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (יז 6; כא 25). ומהו "הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" ו"הַטּוֹב [בעיניו]"? — מה שדחף הטבע החוטֶא מכתיב לו!
■ זהו שיעור חשוּב. האדם ללא חוקים • ללא שִלטון מסודר • ללא סמכוּת מעליו • ללא תורה • ללא גורם שמחדד את מצפוּנו — מאבד את היכולת להבדיל בין טוב לרע. הוא אומר: "אם זה נותן לי הרגשה טובה — זה טוב!"
25א ניסיון השיכנוע נכשל: "וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ." — בסדום הצילו שני המלאכים את לוט בָּשלב הזה. אבל הפעם אנחנו בגִבעה;…
הפעם אין מלאכים
25ב "הָאֲנָשִׁים" מבחוּץ מנסים לפרוץ את הדלת, ובתוך הבית גובר הפחד. תקוותו האחרונה של האורח היא: "אולי בכל זאת ייסתפקו בְּאישָּׁה." — "וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ."
הסוּלְחָה שנעשְׂתה לפני פחות משבוע נשכְּחה. כל הדיבורים המִתְחסדים "עַל לִבָּהּ" מתבררים כשקר. אם יש כאן צ'אנס להציל את עורו — יאללה, מקריבים אותה. חוץ מזה, היא "זנתה עלי." אז מגיע לה.
25ג "וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר; וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר."
אלה חיי הלילה העלוּבים בסדום החדשה: עשרות גברים ואישה אחת.
■ וכמו תמיד, בּלילה. ב-10 בלילה רק מתחילים את היום. העיקר שיהיה חושך, כי "בְּנֵי הָאָדָם אָהֲבוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ יוֹתֵר מִן הָאוֹר, כִּי רָעִים הָיוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (יוחנן ג 19). — לא השתנה הרבה עד היום.
26 "וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר." — יש לה עדיין כוח לזחול בחזרה לבית. אבל כמובן, הדלת נעוּלה. "וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר." — היא בקושי נושמת, ועד שהשמש מתחילה להאיר את הסִמְטאות, היא כבר נפטרה — מן הסתם מאיבוד דם.
ליל הסיוטים עבר. כרגע אין סכנה. אין מי שישׂים לב לָאורח, כי הח'ברֶה הרשעים קמים רק בצהריים. — אז…
עוזבים את גבעה
28-27 "וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר, וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת, וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ. וְהִנֵּה הָאִשָּׁה, פִילַגְשׁוֹ, נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף. 28 וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: 'קוּמִי וְנֵלֵכָה.' וְאֵין עֹנֶה. וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר; וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ."
עם כל פסוק שאני קורא, הבֶּנאדם הזה דוחה אותי יותר. — רק לפני כמה שעות הִקרָבתָ אותה לְאָספסוּף שאיבד כל צלם־אנוש, כדי להציל את העור שלך. • עכשיו אתה רואה אותה שוכבת על פָּנֶיה • מרוחה בדם • עם "יָדֶיהָ עַל הַסַּף" • בתנוחה שמבִּיעה זעקה אילֶמֶת לרחמים — ואתה אומר לה: "קוּמִי וְנֵלֵכָה"?
אתה לא מִתְקופֶף • לא עוזֶר לה לקום • לא שולח אותה להִתרחץ • לא נותן לה זמן להחליף את הסמרטוטים הקרועים שעליה בבגדים נקיים? — כלוּם! לב מאֶבן. — "קוּמִי וְנֵלֵכָה!"
אבל היא כמובן כבר לא תקום. — "אֵין עֹנֶה." — אז הוא והנער מעמיסים אותה על אחד החמורים; "וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ."
שָׁם הוא מכין לכל אחד מראשי שבטי ישראל…
משלוח בשר־אדם בצירוף הודעה
29 "וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת, וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ — לִשְׁנֵים־עָשָׂר נְתָחִים — וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל."
לגבי תוכן המֶסר שהיה מצורף ל"נְתָחִים" אפשר רק לנחֶש. בשמואל־א שָאוּל המלך שולח נִתְחי בקר לכל השבטים, עם הודעה בזו הלשון: "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל, כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ" (שמו"א יא 7).
לא משנה הניסוח, בני השבטים מבינים — ומזדעזעים:
30 "וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר: 'לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת, לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ! עֻצוּ וְדַבֵּרוּ!'" — כולם מסכימים: מה שקרה מחייב תגובה. השאלה איזוּ? — "עֻצוּ וְדַבֵּרוּ!" — בואו נִפָּגש להתייעצוּת.
לפני שנסיים להיום, נקדיש עוד מספר דקות לסִמְליוּת הפּילֶגֶש. ראינו אצלה…
ניאוף, גָלוּת, פילוּג — מוות
ניאוף: "וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ" (פס' 2א). — קראנו לזה "העזיבה הרגשית";
גלוּת: "וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ" (פס' 2ב). — אישה נשׂוּאָה (זכרו שבתור כזוּ ראה אותה אביה בסיפור) מקומה עִם בעלה. כל מצב אחר הוא גָלוּת. — ולזה קראנו "העזיבה הפיזית";
פילוּג: "וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ" (פס' 29), וכך נוצרו "שְׁנֵים־עָשָׂר נְתָחִים";
מוות: "וְאֵין עֹנֶה" (פס' 28).
! כעת תראו באיזה דיוּק התמוּנה הזו מְשָקֶפת את העם הנבחר — עם ישראל:
ניאוף: לאורך כל התנ"ך מתואר אי־ציוּתו של עם ישראל לדבר אלוהים כניאוּף — ניאוּף רוחני;
גלוּת: כמו כן, לאורך כל התנ"ך אלוהים מזהיר כי בעִקבות הניאוף הרוחני תבוא הגלוּת הפיזית;
פילוּג: אי־ציוּת לדבר אלוהים גורר אחריו פילוג. הרי אם אין תורה אחת ודרך אחת שמחייבת את כוּלם, אזי "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה." — כל אחד מושך לכיוון אחר. אין תמימוּת־דעים. — פּילוּג — מאז, ועד היום.
מוות: אלוהים קורא, אבל "אֵין עֹנֶה" (פס' 28). ניאוף רוחני משמע חיים בחֶטא — ו"שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת" (רומים ו 23). מוות רוחני הוא מצב שלא מאפשר לשמוע את קול רוח הקודש. מי שמת, גם לא מסוגל לראות.
עָם ישראל אמנם מתחיל לחזור מהגלוּת הפיזית, אך…
- הוא עדיין במצב של ניאוּף רוּחני — מה שקובע עבורו הוא לא דבר אלוהים הכתוב אלא לחלקם דברי ההנהגה הרוחנית, ולחלקם מה ש"יָּשָׁר בְּעֵינָיו";
- הוא עדיין במצב של פירוּד — פירוד שרק הולך ומעמיק;
- והוא עדיין במצב של מוות רוּחני. — המשיח הגיע, הגשים נבוּאות רבות שדבר אלוהים ניבא עליו מראש — אך אלה שראו אותו פועל במו עיניהם אמרו: "זֶה אֵינֶנּוּ מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים אֶלָּא בְּעֶזְרַת בַּעַל־זְבוּל שַׂר הַשֵּׁדִים" (מתי יב 24).
מוות רוחני! — רואים את בן־האלוהים ואומרים: "הוא מן השטן!"
חוזרים "לְגֶבַע בִּנְיָמִן". — פרק כ פותח ב…
גיוס כללי בישראל — נגד ישראל
…אבל את זה נשאיר לָשיעור הבא.
מה למדנו?
- הפילֶגֶש היא סמל של עם ישראל. — הניאוף הרוחני הוביל לָמצב העגום שׁשׂורֶר עד היום: מוות רוחני — חוסר־יכולת לראות את המושיע — את ישוע המשיח.
- לו "הָאִישׁ הַלֵּוִי" היה גבר ירא אלוהים — הוא היה מקריב את עצמו עבור זו שאִתה נהיָה, לפי התורה, "לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב 24) — וזאת למרות ניאופה.
אם האישה מסמלת את עם ישראל, ו"הַלֵּוִי" מסמל את הכוהן הגדול (הרי הכהוּנה שייכת לשבט לוי) — אזי היה מתָפקידו ככוהן להקריב קורבן על־מנת להסיר את עונש המוות שרובץ על העָם בגלל חטאו.
את זאת בדיוק עשה הכוהן האחד והאמיתי: למרות שישראל — כּלתו של אלוהים (יחז' טז 14-6) — זנתה עליו (יחז' טז 22-15), הוא הקריב את עצמו עבורה במשיח ישוע, אלוהים הבן (עברים ט 12-11).
- "הישר בעינך" או "הטוב בעינך" הוא לא בהכרח טוב. אפילו אם אתה לא מוּשחת כמו אנשי גִבעה, ההרגשה שלך — ואפילו המצפוּן שלך — הם לא מדד אמין. קנה־המידה שמגדיר מהו טוב ומהו רע הוא דבר אלוהים.
- סדום. — השם הזה מייצג בכל הכתובים שֶׁפֶל מוסרי שאין כמוהו. מי שְיָרד לָרמה של סדום כבר לא יכול לרדת עוד.
אם העם הנבחר — העם שקיבל את התורה — ירד לתת־רמה כזו, אזי כל חֶברה יכולה לרדת לשָם. כשמפנים גב לאלוהים, כש"אֵין מֶלֶךְ"; כשבשִלטון לא נשאר שׂריד של יראת אלוהים ושל העֶקרונות שבדברו — השלב הבא הוא סדום.
- בית־לחם • יהודה • ירושלים — זוכים לתדמית חיובית,
- גבעה • בנימין • הר־אפרים — מקבלים תדמית שלילית,
כך מחבר ספר שופטים מכין את הקרקע לזיהוי שושלת המשיח.