שיר השירים פרק ד׳

פרק ד׳

אם אתם לא מכירים שום דבר אחר על שיר השירים, את הפרק הזה בטח אתם מכירים. זה אחד הקטעים הידועים ביותר, ולמעשה, חלק מהמחמאות הכתובות כאן הגיעו אפילו לכרטיסי ברכה של "יום האהבה".

"שערך כעדר עיזים" או "שני שדיך כשני עופרים" – פשוט חומר מושלם לכרטיסי ברכה.
אז גברים נשואים, אם אתם מחפשים רעיון ליום האהבה הקרוב, קנו לה פרחים וצירפו כרטיס ברכה עם אחת המחמאות האלה. תראו איך היא תגיב (רק תהיו מוכנים שהיא תרים גבה…).

עכשיו, ברצינות:
נכון, המחמאות האלה נשמעות לנו קצת מוזרות היום, אבל צריך לזכור שמדובר בתקופה אחרת לחלוטין. ניקח לדוגמה את הפסוק על השיניים: "שכולה אין בהם."
מה זה אומר? פשוט מאוד: "וואו, יש לך את כל השיניים, אפילו לא אחת חסרה."
950  שנה לפני הספירה, זה כנראה באמת היה נדיר מאוד, וזה היה סימן מובהק ליופי.

היופי בקטעים האלה הוא לא רק בתיאורים עצמם, אלא ברגש שמאחוריהם – האהבה, ההערצה והחיבה העמוקה. זה שיעור בשבילנו: לא רק מה להגיד (או לא להגיד), אלא איך להתבונן ולהעריך את מי שאנחנו אוהבים, גם בדברים הקטנים.

הפרק הזה בשיר השירים ניתן לחלק לשלושה חלקים עיקריים:

1. תיאור היופי של הכלה (פסוקים 1–7)
2. התשוקה של החתן לכלה והבקשה שהיא תבוא עמו (פסוקים 8–11)
3. הגינה – האכזבה והגאולה (פסוקים 12–16)

המסר של הפרק:
מה שאנחנו רואים כאן הוא לא רק תיאור פיוטי של אהבה, אלא תמונה שמגלמת את ההיסטוריה של אלוהים עם עם ישראל, הכלה שלו.

אהבת אלוהים אלינו:
אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את שיר השירים היא שהספר הזה שופע באהבתו העצומה של אלוהים כלפינו. ראו איך הוא מתאר את הכלה שלו – כל המחמאות הללו, כך הוא רואה אותנו! כך הוא רואה את עם ישראל.

אבל מה עם הקשיים?
נכון, הרבה פעמים אנחנו שומעים תלונות כמו: "הישראלים כל כך מעצבנים." ואני חייב להודות – מצד אחד אני מסכים. למעשה, אנחנו הישראלים כנראה הכי מבינים את זה.
אבל מצד שני, זהו העם של אלוהים. הוא בחר אותנו, וכבר בתנ"ך אנחנו מתוארים כעם קשה עורף, וזה לא חדש.

אז איך אלוהים רואה אותנו?
כפי שהוא מתאר את הכלה בפרק הזה. בדיוק כך! הוא רואה את היופי שבנו, את הפוטנציאל, את האהבה שלו אלינו.

למה האכזבה של אלוהים כל כך עמוקה?
דווקא בגלל שהוא אוהב אותנו כל כך. כאשר עם ישראל מפנה לו עורף, האכזבה שלו אינה סתם כעס – זו כאב עמוק של מי שאוהב באמת. הכאב הזה ניכר לאורך התנ"ך, אבל הוא תמיד מלווה בתקווה ובגאולה, בדיוק כפי שאנו רואים בפרק הזה: אחרי האכזבה, מגיעה הגאולה.

שיר השירים מזכיר לנו עד כמה גדולה אהבתו של אלוהים, גם כשאנו לא ראויים לה. זהו שיעור לא רק על היחסים בין אלוהים לישראל, אלא גם על נאמנות, אהבה חסרת גבולות, ותקווה לגאולה.

פתיח פרק ד' בשיר השירים – כלה יפהפייה מול אלוהים:
כאן, עם ישראל מתואר במלוא יופיו והדרו, כשהוא ממלא את ייעודו להיות "כלה" נאמנה לאלוהים.

מתי זה קרה בהיסטוריה?
הרגע שבו עם ישראל היה במקום הכי טוב מול אלוהים היה בתקופת דוד ושלמה, תור הזהב של ממלכת ישראל. בתקופה זו:

• ירושלים הייתה בשיא הדרה.
• אלוהים היה לצד ישראל בכל מלחמותיו, מבטיח ניצחונות ושלום.
• גבולות הארץ הורחבו עד לממדים שהובטחו בברית עם אברהם.
• כל העמים סביב ראו את יופיו של העם, יראו את אלוהים, ושאפו לקיים יחסים תקינים עם ישראל.

אבל מה קרה אחר כך?
יש כאן תיאור אידיאלי של עם ישראל ככלה נאמנה, אך יש גם פרק שמאיר את הצד השני – יחזקאל ט"ז.
ביחזקאל ט"ז אנו רואים את תיאורו של אלוהים, שמזכיר כיצד הוא מצא את ישראל במצבה הנמוך ביותר, טיפח אותה, הפך אותה לעם מפואר ויפה, ואז צפה בכאב כשישראל הפנתה לו עורף. זהו תיאור כואב שמציג את בגידת ישראל, שלא רק שכחה את אלוהים אלא גם רדפה אחר אלילים ותרבויות זרות.

השוואה בין שיר השירים ליחזקאל ט"ז:

• שיר השירים ד' מדגיש את היופי, הנאמנות והיחסים הטהורים בין אלוהים לעמו, כפי שהתבטאו בתקופת דוד ושלמה.
• יחזקאל ט"ז מדגיש את נפילת ישראל ואת הכאב של אלוהים כשהכלה הנאמנה בגדה בו.

שני הפרקים הללו מייצגים שני קטבים – מצד אחד, התקווה והפוטנציאל של ישראל כשהיא נאמנה לאלוהים, ומהצד השני, האכזבה והכאב שנגרמים כשישראל פונה לדרכים אחרות. יחד, הם מהווים תזכורת הן לאהבתו של אלוהים והן לצורך שלנו להיות נאמנים לו.

¹הִנָּ֨ךְ יָפָ֤ה רַעְיָתִי֙ הִנָּ֣ךְ יָפָ֔ה עֵינַ֣יִךְ יוֹנִ֔ים מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵ֑ךְ שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּלְשׁ֖וּ מֵהַ֥ר גִּלְעָֽד׃

²שִׁנַּ֨יִךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הַקְּצוּב֔וֹת שֶׁעָל֖וּ מִן־הָרַחְצָ֑ה שֶׁכֻּלָּם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם׃

³כְּח֤וּט הַשָּׁנִי֙ שִׂפְתֹתַ֔יִךְ וּמִדְבָּרֵ֖יךְ נָאוֶ֑ה כְּפֶ֤לַח הָֽרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ׃

⁴כְּמִגְדַּ֤ל דָּוִיד֙ צַוָּארֵ֔ךְ בָּנ֖וּי לְתַלְפִּיּ֑וֹת אֶ֤לֶף הַמָּגֵן֙ תָּל֣וּי עָלָ֔יו כֹּ֖ל שִׁלְטֵ֥י הַגִּבּוֹרִֽים׃

כאשר הוא מתחיל עם המחמאות שלו בשיר השירים ד', הוא מתאר את הכלה מלמעלה למטה, ומעניק לנו מבט עמוק יותר על המשמעות הסמלית של תיאורי היופי שלה:

"עינייך יונים מבעד לצמתך":
המילה "צמה" כאן מתייחסת לצעיף. העיניים מתוארות כיונים, סמל לנוכחות רוח הקודש בעם ישראל באותה תקופה.

"שערך כעדר העיזים הגולשות מהר גלעד":
השיער שלה משול לעדר עיזים שחורות היורדות מהר גלעד (כיום בצפון ירדן). התמונה הזו מדגישה את החן שבטבעיות ובתנועה. בנוסף, היא מזכירה את ישוע כרועה הטוב, ונותנת קריצה לכך ששלמה, למרות שהיה מלך, בא ממשפחה של רועי צאן, שכן דוד, אביו, היה רועה צאן.

"שינייך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה… ושכולה אין בהם":
השיניים שלה לבנות כמו כבשים שטופות, ובמיוחד – אף שן לא חסרה. זה היה ייחודי ונדיר באותה תקופה, אבל גם סמל להנהגה טובה בעם: מלמדים את דבר אלוהים, "לועסים" אותו לעם, ומסבירים אותו בצורה נכונה וברורה.

"שפתותייך כחוט השני, ומדברך נאוה":
השפתיים שלה משולות לחוט השני, המזכיר את החוט של רחב והמרגלים ביריחו – רמז מקדים לדם ישוע. דבריה מתוארים כנעימים ונאים, מלאים בחן ובתבונה.

"כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך":
הרקה (כנראה מתייחסת ללחיים או לאזור הקרוב בין העין לאוזן) מושווית לפלח רימון. הרימון מזכיר את הקישוטים שעל בגדי הכהן הגדול בבית המקדש (שמות כ"ח: 33–34), ומסמל עבודת אלוהים נכונה, קורבנות טהורים ותפילה.

"צווארך כַּמִּגְדָּל דָּוִיד, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת":
הצוואר שלה מושווה למגדל דוד, שהוא כנראה הארמון בעיר דוד שחופרים היום, ולא מגדל דוד של ימינו בשער יפו. המילה "תלפיות" יכולה להתפרש כ"בנוי לתפארת" או "בנוי עם צריחים." אם מדובר בצריחים, הרי שמדובר במקום שבו תלו כלי נשק – דבר שמתחבר לפסוק "אלף המגן תלוי עליו, כל שלטי הגבורים" – "שלטים" כאן הם מגינים שתולים לקישוט על הצריחים. זה יוצר תמונה שמדמה שרשרת או תכשיט על צווארה של הכלה, כמו מגינים המפארים מגדל.

הקשר ההיסטורי של תלפיות:
שכונת תלפיות בירושלים הוקמה בשנת 1921. יצחק לוי וארתור רופין עמדו על המקום הגבוה בשכונה וראו את מגדל דוד באופק. מתוך חיפוש מקראי, מצאו את הפסוק הזה וקראו לשכונה "תלפיות". המשמעות מגיעה כנראה משורש הקשור לגובה, הדר או מגדל – ומרמזת על תפארת ויופי.

השיעור הסמלי:
כל תיאור בפרק הזה אינו רק שיר הלל ליופי פיזי אלא גם לתכונות פנימיות ולמשמעות רוחנית. היופי שלה משקף את היופי של עם ישראל כשהוא ממלא את ייעודו מול אלוהים: טהרה, נאמנות, והנהגה נכונה.

כנראה שצוואר ארוך ומפואר נחשב לסמל של יופי באותה תקופה, ולכן הצוואר של הכלה מתואר בפרק הזה בשיר השירים כ"מגדל דוד."

המשמעות הסמלית של הצוואר והמגדל:
הצוואר הארוך מזכיר לנו גם את אלוהים כ"מגדל עוז" לעם ישראל – מקום מבטחים חזק ויציב. בתקופת שלמה, אכן היה שלום ושגשוג יוצאי דופן, ואלוהים היה מגדל העוז של ישראל, מספק ביטחון, עוצמה ושלווה.

התכשיטים שעל הצוואר – בגדי מלכות:
התכשיטים שמקשטים את צוואר הכלה מתכתבים עם תיאור בגדי המלכות וההדר של עם ישראל וירושלים בפרק ט"ז של יחזקאל. אלוהים, כפי שמתואר שם, "קישט" את עם ישראל ואת ירושלים ביופי ובהדר, הפך אותם ל"כלה" מפוארת, אבל גם הצביע על האכזבה הגדולה כשהם בגדו בו.

תיאור העושר והפאר:
בתקופתו של שלמה המלך, העושר והשפע היו כה גדולים עד שכתוב ש"כסף לא נחשב" (מלכים א' י' 21). ירושלים ועם ישראל היו בשיאם: מקדש מפואר, עושר רב, ויחסים עם עמים רבים שהביטו בהערצה על החוכמה והשגשוג של שלמה.

השיעור הרוחני:
התיאור של הצוואר כתכשיט ושל ירושלים ככלה מקושטת מזכיר לנו שכשאנחנו שומרים על קשר עמוק ונאמן עם אלוהים, הוא מעניק לנו יופי, הדר וביטחון. עם זאת, התכשיטים והפאר החיצוני צריכים לשקף נאמנות פנימית, אחרת, כפי שמתואר ביחזקאל ט"ז, העושר הופך לחסר ערך כשהוא מנותק מהייעוד הרוחני והנאמנות לאלוהים.

⁵שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תְּאוֹמֵ֣י צְבִיָּ֑ה הָרוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃

"שני שדייך כשני עופרים תאומי צביה הרועים בשושנים"
ברור שיש כאן רמז מיני, אך הוא משמש כדי להדגיש את הקשר האינטימי והקדוש של ברית הנישואין בין אלוהים לעם ישראל. השדיים הם סמל להזנה ולחיים, דבר שמתחבר ישירות לקשר העמוק שבו אלוהים מעניק לעמו את כל מחסורם הרוחני והגשמי.

הרועים בשושנים:
הביטוי הזה מופיע כבר קודם, בפרק ב' פסוק 16: "דודי לי ואני לו, הרועה בשושנים." שם החתן מתואר כרועה בשושנים, ועכשיו השדיים של הכלה מתוארים כעופרים שרועים בשושנים. התמונה הזו מציגה עופרים צעירים שמסתובבים בחופשיות בשדה מלא פרחים, סמל לתום, רעננות, והתחדשות.

ההקשר הרוחני:
כפי שדיברנו בפרק ב', השושנים מסמלות את הקהילות או את המאמינים. המשמעות כאן היא שכשם שהעופרים רועים בשושנים, כך המאמינים הצעירים בברית עם אלוהים ניזונים מדברו ומצמיחים חיים רוחניים. ישוע מתהלך בין הקהילות, נוכח בקרבן ומטפח אותן.

הקשר לדברי שאול:
שאול השליח מדבר על כך שבתחילת הדרך הרוחנית, הקהילות הן צעירות וזקוקות להזנה בסיסית, כפי שהוא כותב:
"בחלב הזנתי אתכם ולא במאכל, כי עוד לא יכולתם לאכול." (קורינתים א' ג' 2).
השדיים כאן מסמלים את החלב הרוחני שמזין את המאמינים הצעירים בתחילת דרכם, כשם שתינוק ניזון מחלב אימו. זהו שלב הכרחי של צמיחה והתפתחות ברוח.

השיעור עבורנו:

• ההשוואה לעופרים ושושנים מדגישה את תהליך ההתפתחות הרוחנית של הקהילות ושלנו כמאמינים.
• בשלב הראשון אנו ניזונים מדברי אלוהים הבסיסיים ביותר, אך המטרה היא לגדול ולהתפתח, לעבור מחלב למזון מוצק, ולהפוך לקהילה חזקה ומניבה פרי.
• כמו העופרים בשדה השושנים, אנו צריכים להישאר קרובים לישוע, שמטפח אותנו באהבתו ובדברו.

כך אנו זוכים להיות חלק מברית הנישואין הקדושה בין אלוהים לעמו, ברית שמבוססת על אהבה, חיבור וצמיחה מתמדת.

⁶עַ֤ד שֶׁיָּפ֨וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים אֵ֤לֶךְ לִי֙ אֶל־הַ֣ר הַמּ֔וֹר וְאֶל־גִּבְעַ֖ת הַלְּבוֹנָֽה׃

⁷כֻּלָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י וּמ֖וּם אֵ֥ין בָּֽךְ׃

"עד שיפוח היום ונסו הצללים"
ביטוי זה חוזר על עצמו כאן, ואנחנו מכירים אותו מפרק ב' פסוק 17. המשמעות היא בוקר, זמן שבו החושך נעלם והאור מתחיל לזרוח.

הסמליות של הבוקר:
בדיון הקודם, הבוקר סימל את הישועה ממצב החטא ואת תחייתו של ישוע. "עד שיפוח היום" מתאר את הזמן שכולנו ממתינים לו – הזמן שבו ישוע ישלים את מלאכתו, והחטאים, אותם צללים, ייעלמו לנצח.

מה קורה עד אז?
"אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה."

• המור: סמל למערכת הקורבנות. המור היה חלק מהמרכיבים בבשמים ששימשו במשכן ובמקדש, והקשר לקורבנות ברור.
• הלבונה: סמל להלל ותפילה. הלבונה שימשה כקטורת, עליית ריח ניחוח לה'.

המשמעות:
עד שמותו ותחייתו של ישוע ימלאו את תכליתם, אלוהים אומר: "אקבל את קורבנותיך ואת ההלל שלך." גם אם הישועה המלאה עוד לא הגיעה, הברית הישנה סיפקה את האמצעים לקשר עם אלוהים באמצעות קורבנות ותפילה.

פסוק 7 – "כולך יפה רעייתי, ומום אין בך":
זוהי הכרזה מופלאה על יופייה ושלמותה של הכלה. כאן מתואר איך אלוהים רואה את עם ישראל, למרות כל הפגמים שיכולים להיראות לעין אנושית. מנקודת מבטו של אלוהים, כשהוא מביט על עמו דרך הפריזמה של אהבתו וחסדו, הוא רואה כלה יפהפייה ללא מום.
אלוהים מביט על עם בחירתו, ישראל, לא רק במצבם הנוכחי אלא גם במעמדם הסופי – כפי שהם ייראו ביום שבו תוכניתו תושלם. במבטו של אלוהים, ישראל מופיעים כעם נושע, צדיק וקדוש, הממלא את תכלית בריאתו: לפאר את אלוהים ולהיות אור לגויים.

הוכחה לכך:
אחת ההוכחות הברורות ביותר לגישה זו של אלוהים נמצאת בנבואות בלעם בספר במדבר, פרק כ"ד.
אלוהים רואה אותנו לא רק כפי שאנחנו עכשיו, אלא כפי שאנו אמורים להיות – נושעים, קדושים וממלאים את מטרתנו ברוח.

מי שמאמין ששיר השירים נכתב אך ורק על יחסים אנושיים טוען לעיתים:
"איך אפשר לומר שזה על אלוהים ועם ישראל, או על הקהילה? הרי אלוהים לא היה משתמש בתיאורים מיניים כדי להמחיש את הקשר שלו לעם ישראל!"

באמת?
זוכרים מה כתוב בפרק ט"ז של יחזקאל?
שם אנו רואים תיאורים מחרידים ומפורטים של בגידה וניאוף, שבהם משתמש אלוהים כדי לתאר את עם ישראל הפונה לעבודת אלילים. התיאורים הללו עזים וקשים, משום שהם מדגישים את עומק הכאב והאכזבה של אלוהים כלפי עם ישראל, שהפר את הברית.

אם אלוהים משתמש בתיאורים עזים כדי לתאר את הניאוף הרוחני של ישראל, מדוע שלא יהיו לנו משלים מפורטים גם לכיוון השני – לתיאור היחסים היפים, הטהורים והקדושים של ברית נישואין תקינים?

שיר השירים – הצד היפה של הברית:
שיר השירים מתאר את אהבת אלוהים לעמו בדרך פיוטית ומלאת רגש. הקשר בין החתן לכלה הוא תמונה של אהבה עמוקה, נאמנות, ותשוקה קדושה. בדיוק כפי שהבגידה מתוארת בפרטים חריפים בנביאים, כך האהבה הנאמנה מתוארת כאן בפרטים עדינים ומרגשים.

משמעות התיאורים המפורטים:

• יחזקאל מדגיש את בגידת ישראל – את עזיבתה את אלוהים לטובת אלילים.
• שיר השירים מדגיש את האידיאל – את ברית הנישואין הקדושה והמחודשת בין אלוהים לעמו.

השיעור עבורנו:
אלוהים משתמש במשלי נישואין בשני הכיוונים – להראות את עומק הכאב והבגידה מחד, ואת עומק האהבה והנאמנות מאידך. בדיוק כפי שהכאב משבר הברית מעמיק את הבנתנו את גודל האכזבה, כך היופי והעדינות בשיר השירים מעמיקים את הבנתנו את גודל האהבה והחסד של אלוהים.

הספר הזה, אם כן, הוא הרבה יותר מאשר שיר אהבה אנושי; הוא תמונה רוחנית מרהיבה של הקשר בין אלוהים לעמו, שמגיע לשיאו בברית האהבה המשיחית בין ישוע לקהילתו.

מה אנחנו עושים עם זה?

אלוהים מתאר בשיר השירים יחסים מושלמים בין בני זוג נשואים, והחתן מביט בכלה שלו ואומר לה: "מום אין בך."
אבל, האם אין באמת מום בעם ישראל? בוודאי שיש. יש לנו מומים רבים. אז איך הוא אומר זאת?
אלוהים רואה אותנו לא כפי שאנחנו כעת, אלא כפי שהוא ברא אותנו להיות – בצלמו ובדמותו. הוא רואה את היופי שהוא העניק לנו דרך ישועתו, לא את מה שהשגנו בכוחות עצמנו. כל מה שהוא נתן לנו – את זה הוא רואה ואומר: "זה יפה."

היחס שלנו עם אלוהים:
אלוהים משתוקק שנגיע לקשר אינטימי אמיתי איתו – קשר יומיומי.

• זה לא על "פעם בשבוע" או קשר שמבוסס על טקסיות בלבד.
• הוא קורא לנו: "בקשו פניי תמיד."
  בין אם אתה יהודי וחלק מעם ישראל או גוי שהורכב לעץ (אל הרומים י"א), אתה נמצא עם אלוהים בברית. האם אנחנו מבינים שאלוהים רואה אותנו כך – כמו החתן בשיר השירים?

השפעה על חיי הנישואין שלנו:
מה אנחנו לומדים מכך על הנישואין שלנו?

• החתן אומר לכלה שלו: "מום אין בך." האם זה אומר שהיא באמת מושלמת? לא.
• זה אומר שהיא מושלמת בשבילו. יש לו עיניים אך ורק אליה, והוא לא משווה אותה לאף אחת אחרת.

המסר לזוגות נשואים:

• עיניים אך ורק אחד לשני:
  האם יש לך עיניים אך ורק לאישתך? האם יש לך עיניים אך ורק לבעלך?
  אישה לא צריכה להרגיש שהיא בתחרות עם דוגמניות מהפוטושופ, ובעל לא צריך להרגיש שהוא נמדד לפי אמות מידה לא מציאותיות.
  אתה בחרת בה, את בחרת בו – ומבחינתך "מום אין בך."
• קבלה ואינטימיות:
  בבראשית נאמר על אדם וחווה: "ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו."
  זהו תיאור של פתיחות מוחלטת – פיזית, רוחנית ונפשית. זה מה שאנחנו רואים גם כאן בפרק ד'.

מה זה אומר בפועל?

• עלינו לשאוף לאינטימיות בכל המובנים – פיזית, נפשית ורוחנית.
• נישואין צריכים להתבסס על תקשורת פתוחה, כנות וקבלה.
• כשם שאלוהים רואה אותנו במבט של אהבה מושלמת, כך אנחנו צריכים להסתכל על בני הזוג שלנו – בעיניים שמעריכות, משבחות, ולא משוות.

אלוהים מלמד אותנו לא רק איך הוא רואה אותנו, אלא גם איך אנחנו אמורים לראות את בני זוגנו. כמו שאלוהים אוהב אותנו למרות מגרעותינו, כך עלינו לאהוב את בני הזוג שלנו מתוך מחויבות, כבוד ואהבה שאינה תלויה בדבר. נישואין הם תמונה חיה של ברית האהבה בין אלוהים לעמו – ברית של חסד, פתיחות ונאמנות מוחלטת.

⁸אִתִּ֤י מִלְּבָנוֹן֙ כַּלָּ֔ה אִתִּ֖י מִלְּבָנ֣וֹן תָּב֑וֹאִי תָּשׁ֣וּרִי מֵרֹ֣אשׁ אֲמָנָ֗ה מֵרֹ֤אשׁ שְׂנִיר֙ וְחֶרְמ֔וֹן מִמְּעֹנ֣וֹת אֲרָי֔וֹת מֵֽהַרְרֵ֖י נְמֵרִֽים׃

"בואי אליי מהלבנון"
כאן החתן קורא לכלה שלו לצאת ממקומות מסוימים ולבוא אליו, והוא משתמש במקומות גיאוגרפיים בעלי משמעות סמלית עמוקה.

מה זה "לבנון"?

• משמעות המילה: "לבנון" נובע מהמילה "לבן," המתארת את ההרים המושלגים בצפון, בלבנון של ימינו.
• חשיבות הארזים: הארזים הגדולים של לבנון היו מפורסמים ושימשו לבניית בית המקדש וארמון שלמה – "בית יער הלבנון" (מלכים א' ז' 2).
• קשר ל"גבעת הלבונה": "לבונה" נזכרת קודם, והיא מרמזת על קטורת והלל לאלוהים. כאן יש משחק מילים: "לבונה" ו"לבנון" חולקות שורש רעיוני של טוהר ולובן.

אמנה וחרמון:

• נהר אמנה: נעמן השר דיבר על נהר האמנה בדמשק, כיום נהר בראדה (מלכים ב' ה' 12).
• הר אמנה: ייתכן שהוא מתייחס לרכס הרים שמקורו בחרמון, הפסגה הדרומית של הרכס המכונה כיום "מול הלבנון."
• חרמון: הר החרמון הוא אחד המקומות המרכזיים באזור הצפוני של הארץ, והמזוהה עם מקור חיים, צמיחה, ושלג (מכאן הקשר ללובן הלבנון).

מעונות אריות והררי נמרים:
האזורים שמוזכרים כאן – הלבנון, חרמון, אמנה – היו ידועים כמרחבים פראיים שבהם חיו אריות ונמרים. תיאור זה יוצר תמונה של מקומות רחוקים, פראיים ומסוכנים.

מה החתן אומר כאן?
החתן קורא לכלה:

• "עזבי את המקומות הללו ובואי אליי."
• "צאי מההרים, מהנהרות, ומהאזורים הפראיים והמסוכנים."
• יש כאן קריאה לעזוב את העבר, את המרחבים שבהם אולי שוררת סכנה או בדידות, ולבוא למקום של קרבה וביטחון עם החתן.

החתן משתוקק שנבוא אליו.
אלוהים ממשיך לקרוא לנו, בעוצמה ובכאב, "די עם האלילים של דמשק ולבנון, ובואי אליי."

בספרים כמו יחזקאל והושע אנו חווים את התסכול העמוק של אלוהים, תסכול שדומה לתחושות של בעל נבגד. אלוהים אומר לעם ישראל:
"את לא מבינה? הם לא מעריכים אותך – אבל אני כן.
את לא תופסת כמה אני אוהב אותך? הם רק רוצים להשתמש בך ואז לזרוק אותך.
אני זה שרוצה אותך לנצח. אני זה שרואה את הלב שלך, בזמן שהם רואים בך רק אמצעי."

האלילים – חיות טרף:

• אלוהים מתאר את האלילים כאריות ונמרים – חיות טרף שמחכות לטרוף את העם.
• האלילים, או הפיתויים של העולם, מבטיחים לכאורה ביטחון, אהבה או הצלחה, אבל בסופו של דבר רק מובילים להרס.

קריאה לעזוב את האלילים:

• "צאי משם ובואי אליי."
  זוהי קריאה לעזוב את הדרכים המסוכנות, את הפיתויים, את המקומות שבהם אנשים או אלילים מנצלים אותנו ולא מעניקים ערך אמיתי.
• אלוהים, כמו חתן אוהב, רוצה את טובתנו הנצחית. הוא רוצה שנראה את האמת: רק הוא אוהב אותנו באמת, בלי תנאים, ולנצח.

הבחירה בידינו:
האם נמשיך לרדוף אחרי "חיות הטרף" הללו? אחרי מה שנראה מושך אך מוביל להרס?
או שנענה לקריאתו של אלוהים, שמבטיחה אהבה אמיתית, נאמנות, ותכלית נצחית?

אלוהים משתוקק שנבוא אליו. כמו חתן אוהב או בעל שמנסה להשיב את אהובתו, הוא קורא לנו:
"עזבי את מה שהורס אותך ובואי אליי. אני אוהב אותך, אני רואה אותך, ואני רוצה אותך לנצח."
זהו מסר של תקווה, גאולה, ושל קשר אינטימי ואמיתי שאלוהים מזמין אותנו לחיות בו.

⁹לִבַּבְתִּ֖נִי אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה לִבַּבְתִּ֨ינִי֙ (באחד) בְּאַחַ֣ת מֵעֵינַ֔יִךְ בְּאַחַ֥ד עֲנָ֖ק מִצַּוְּרֹנָֽיִךְ׃

¹⁰מַה־יָּפ֥וּ דֹדַ֖יִךְ אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה מַה־טֹּ֤בוּ דֹדַ֨יִךְ֙ מִיַּ֔יִן וְרֵ֥יחַ שְׁמָנַ֖יִךְ מִכָּל־בְּשָׂמִֽים׃

¹¹נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ךְ וְרֵ֥יחַ שַׂלְמֹתַ֖יִךְ כְּרֵ֥יחַ לְבָנֽוֹן׃

"לבבתני" – שבית את לבי
החתן אומר לכלה: "שבית את לבי, אחותי-כלה." זו הכרזה על אהבה עמוקה, שאינה תלויה בדבר, ומגיעה מכוח דבר אחד – מה שהוא רואה בה.

"עם מבט אחת מעינייך ועם ענק אחד מצוורונייך":

• מבט עינייך: העיניים שלה מתוארות כיונים – סמל לרוח הקודש. החתן, שמסמל את אלוהים, מביט על עמו ורואה את רוח הקודש שניתנה לנו ואת הישועה שבאה ממנו. הוא אומר: "זה יפה. זה מושלם. זה מה שאני רוצה."
• ענק אחד מצווארונייך: הענק, חלק מהתכשיטים שהיא עונדת, הוא מתנה שהוא נתן לה. הסמליות כאן ברורה – כל דבר טוב שיש בה מגיע ממנו.

"מה יפו דודיך" – אהבתך

• "אחותי-כלה": הכפילות הזו מסמלת קשר עמוק ורב-ממדי. הכלה היא גם אחות – חברתו הקרובה ביותר, זו שהוא סומך עליה ומשתף אותה בכל, וגם אהובת לבו, האחת שאין לה תחליף.
• זהו מודל ליחסים בין אלוהים לעם ישראל, וגם דוגמה לחיי נישואין בריאים. בני זוג צריכים להיות חברים טובים זה לזה, כמו אחים, וגם שותפים אינטימיים באהבה.

שמנים ובשמים – עבודת המקדש:
החתן מתאר שמנים ובשמים, שמזכירים את הקורבנות בבית המקדש. ריח הניחוח הוא סמל לעבודה הרוחנית המושלמת, המספקת קרבה לאלוהים ושבח לו.

פסוק 11 – חלב ודבש:

• "חלב ודבש תחת לשונך":
  זהו תיאור שמחזיר אותנו אל ההבטחה של אלוהים לעם ישראל – "ארץ זבת חלב ודבש." החתן רואה את הכלה שלו (עם ישראל) כשהיא ממלאת את ייעודה.
• "ריח שלמותיך כריח לבנון":
  כמו ארזי הלבנון, שמסמלים עמידות, כוח ויופי, כך ריח ניחוח הקורבנות מסמל את השלמות הרוחנית שאלוהים שואף לראות בעמו.

המסר עבורנו:

• אלוהים רואה בנו את מה שהוא עצמו נתן לנו – רוח הקודש, הישועה והמתנות הרוחניות – והוא רואה זאת כמשהו יפה ומושלם.
• הקשר בין "אחותי-כלה" הוא מודל ליחסים עמוקים, קרובים ואמיתיים – עם אלוהים וגם בנישואין. עלינו להיות לא רק אוהבים, אלא גם חברים ותומכים זה לזה.
• תיאור החלב, הדבש, והשמנים הוא קריאה לחזור לייעודנו – להיות ממלכת כהנים, עדים לאהבת אלוהים בעולם, ולחיות חיים שמביאים ריח ניחוח של עבודת אמת ותפילה.

האם אנחנו מעריכים את אהבתו האדירה של אלוהים אלינו?
האם אנחנו באמת מבינים עד כמה היא עמוקה, רחבה ונצחית?
נכון, פרק ט"ז ביחזקאל מלא בתיאורים של כעס וזעם. זהו תיאור נוקב של בגידת ישראל באלוהים דרך עבודת אלילים וניאוף רוחני. אבל הכעס הזה אינו ביטוי לשנאה – הוא נובע מאהבה עמוקה ומחויבות שאין לה תחליף.

מה שונה ביחס של אלוהים לישראל?

• את הכנענים הוא מחק: כשאלוהים שפט את עמי כנען על חטאיהם, הוא השמיד אותם לחלוטין והוציאם מהארץ.
• את ישראל הוא מעניש, מנחה ומתקן:
  במקום להשמיד את עמו, אלוהים בוחר להענישם, להנחותם, ולהעבירם דרך תהליכים של תיקון וטיהור. זה קורה כי הוא רואה בישראל את עמו הנבחר, את ה"כלה" שלו, שיש לה ייעוד נשגב.

אלוהים לא מוותר על ישראל.
למרות כל הכאב, הבגידה, והחטאים, אלוהים מחויב לתוכניתו. בסופו של דבר, הוא יביא את עמו לישועה. ביום ההוא, ישראל באמת יהיו ממלכת כהנים – בדיוק כפי שתוכנן מלכתחילה – במלכות אלף השנה, כשהם ממלאים את ייעודם הרוחני בצורה מושלמת.

¹²גַּ֥ן נָע֖וּל אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה גַּ֥ל נָע֖וּל מַעְיָ֥ן חָתֽוּם׃

למרות האהבה העמוקה של אלוהים והקריאה הנרגשת שלו לעם ישראל – "בואי אליי מהלבנון" – עם ישראל לא מקבלים אותו.

"גן נעול אחותי כלה, מעין חתום":

• "גן נעול": הגן, שהיה אמור להיות פתוח ולפרוח בפרי הרוח, נעול. המקום שממנו אמורים לצאת חיים, שפע ושגשוג רוחני, סגור ואינו ממלא את ייעודו.
• "מעין חתום": המעין, שאמור לנבוע במים חיים של רוח הקודש, חתום ואינו זורם.

המשמעות הרוחנית:

• עם ישראל, שנבחר להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט 6), סגר את לבו לאלוהים ולא נתן לפרי הרוח או למים החיים לזרום ממנו.
• במקום להיות אור לעמים, עם ישראל הפנה את גבו לאלוהים, מה שגרם לכאב ואכזבה עמוקה.

ההבדל מהנביאים וספר איכה:
במקומות אחרים בתנ"ך, כמו בנביאים או בספר איכה, מתוארים בפירוט הכעס, העונש, והסבל שעם ישראל עבר כתוצאה מחטאיו.
כאן, בשיר השירים, הפוקוס שונה. אין כאן זעם או פירוט של העונש, אלא תיאור של אהבה נכזבת – אהבה שאין לה מענה, ואכזבה שורפת של אלוהים על כך שעם ישראל אינו עונה לקריאתו.

¹³שְׁלָחַ֨יִךְ֙ פַּרְדֵּ֣ס רִמּוֹנִ֔ים עִ֖ם פְּרִ֣י מְגָדִ֑ים כְּפָרִ֖ים עִם־נְרָדִֽים׃

¹⁴נֵ֣רְדְּ וְכַרְכֹּ֗ם קָנֶה֙ וְקִנָּמ֔וֹן עִ֖ם כָּל־עֲצֵ֣י לְבוֹנָ֑ה מֹ֚ר וַאֲהָל֔וֹת עִ֖ם כָּל־רָאשֵׁ֥י בְשָׂמִֽים׃

בפרק הזה מתוארת הגינה, והפרטים שלה מזכירים שוב ושוב את האלמנטים שהיו חלק מעבודת הקודש בבית המקדש.

"שלחיך פרדס רימונים":

• הצמחים שלה מתוארים כ"פרדס רימונים," המזכירים את הרימונים שקישטו את בגדי הכהן הגדול בבית המקדש (שמות כ"ח 33–34).
• רימונים הם לא רק סמל יופי אלא גם סמל לריבוי ולפרי נצחי, מה שמתחבר לתכונות פרי הרוח: אהבה, שמחה, שלום, אורך רוח, חסד ועוד (ראה גלטים ה' 22–23).

"פרי מגדים":

• פירות יפים ומפוארים שמסמלים את השלמות, הטוב, והיופי של החיים הרוחניים שמקורם באלוהים.
• פרי מגדים יכול להתפרש גם כסמל לתכונות הרוח שמאמינים אמורים לגלות בחייהם.

בשמים ותבלינים – עבודת הקודש:

• פסוקים אלה מפרטים את הבשמים והתבלינים ששימשו בעבודת המקדש.
• מור ולבונה:
  • מור: סמל לקורבנות – הקרבה ועבודת הקודש.
  • לבונה: סמל להלל ותפילה שעולים כריח ניחוח לפני אלוהים.
  • בשורת יוחנן מתארת שנקדימון משח את גופת ישוע במור ואהלות (יוחנן י"ט 39–40), מחבר בין מותו של ישוע לבין הקורבנות בבית המקדש.

"זה מה שאלוהים רוצה":

• עבודת קודש אמיתית ונאמנה:
  בין אם מדובר בעבודת הקודש בבית המקדש לפני ישוע או בעבודת הלב והרוח אחרי תחייתו, אלוהים מבקש השתחוויה ברוח ובאמת (יוחנן ד' 23–24).
• הוא רוצה לראות בגינה שלנו פירות אמיתיים – חיי רוח שמביאים כבוד לו.

הכאב של אלוהים – "גן נעול":

• במקום לראות גינה פורחת ומלאת פרי, אלוהים מוצא "גן נעול" – גינה שאינה ממלאת את ייעודה.
• המעין חתום, והבשמים אינם מפיצים ריח ניחוח – דבר שגורם לאלוהים כאב עצום.

השיעור עבורנו:

1. מה יש בגינה שלנו?
   האם אנחנו מטפחים גינה רוחנית שמפיקה פרי ראוי לאלוהים?
   האם עבודת הקודש שלנו – בין אם זה תפילה, הלל, או מעשים – עולה כריח ניחוח לפניו?
2. רוח ואמת:
   אלוהים אינו מחפש טקסיות ריקה. הוא מחפש לב אמיתי, שמביא פרי רוח ומקדש אותו בחיים מלאי אמונה.
3. להיות גינה פתוחה:
   אלוהים קורא לנו לפתוח את ה"גן" שלנו בפניו, לתת לו לעבד אותו כך שיוכל להפיק את הפירות שהוא מבקש מאיתנו.

אלוהים רוצה מאיתנו עבודת קודש אמיתית – גינה מלאה בפרי הרוח, בשמים ותפילות שעולים לפניו כריח ניחוח. כשאנחנו שומרים את לבנו סגור בפניו, אנחנו לא רק מחטיאים את ייעודנו, אלא גם גורמים לו כאב עמוק. עלינו לפתוח את הגן, לאפשר לרוח הקודש לפעול, ולחיות חיי השתחוויה ברוח ובאמת.

¹⁵מַעְיַ֣ן גַּנִּ֔ים בְּאֵ֖ר מַ֣יִם חַיִּ֑ים וְנֹזְלִ֖ים מִן־לְבָנֽוֹן׃

¹⁶ע֤וּרִי צָפוֹן֙ וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן הָפִ֥יחִי גַנִּ֖י יִזְּל֣וּ בְשָׂמָ֑יו יָבֹ֤א דוֹדִי֙ לְגַנּ֔וֹ וְיֹאכַ֖ל פְּרִ֥י מְגָדָֽיו׃

בשני הפסוקים האחרונים של הפרק, אנו רואים תפנית דרמטית – ישועת עם ישראל!
הכלה חוזרת. זהו רגע שבו עם ישראל מתעורר, מבין, וחוזר לאלוהיו.

"מעין גנים, באר מים חיים, ונוזלים מן הלבנון":

• מעין גנים ובאר מים חיים:
  אלו הם המים החיים של רוח הקודש. עם ישראל מקבל את מה שדחה בעבר – את הישועה ואת חיי הרוח שמביאים חיים חדשים ונצחיים.
• "נוזלים מן הלבנון":
  הביטוי מסמל עזיבה של האלילים והפיתויים של הלבנון (עבודת האלילים והמרחבים הפראיים) וחזרה לאלוהים. זהו תיאור של תשובה אמיתית ושל חזרה אל ה' מתוך הכרה בטעות העבר.

"עורי צפון ובואי תימן":

• זוהי קריאה לאיסוף עם ישראל מכל קצוות העולם – מצפון ומדרום – ולחזרה לארץ ישראל.
• "תפיחי חיים חדשים בגן שלי":
  זהו רגע של תחייה רוחנית ושל רענון הגן – חידוש ברית עם אלוהים, כאשר פירות הרוח מתחילים לצמוח ולהבשיל.

"ויבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו":

• "הדוד" (החתן): אלוהים עצמו מגיע אל גן עמו, אל עם ישראל.
• "ויאכל פרי מגדיו": אלוהים נהנה מפירות הרוח של עם ישראל. זהו רגע של השלמה, כאשר ישראל ממלאים את ייעודם כממלכת כהנים וגוי קדוש. הגן, שהיה נעול וחתום, נפתח ומשגשג, ואלוהים יכול לשוב וליהנות מפירותיו.

סיום הפרק מציג את שיא הסיפור – ישועת עם ישראל. הכלה חוזרת, הגן פורח, המים החיים זורמים, והחתן (אלוהים) נהנה מפירות הרוח של עמו. זהו חזון של תקווה, גאולה, ושלמות, שבו הברית בין אלוהים לעמו מתממשת במלואה.
הקריאה לנו היא לפתוח את הגן שלנו עכשיו, לאפשר לרוח הקודש לפעול, ולהביא פירות שמפארים את שמו של אלוהים.

בנימה אישית:
התיאור הזה של ישועת עם ישראל מזכיר לי מאוד את משל הבן האובד (לוקס ט"ו 11–32). במשל הזה, ישוע משתמש בדימוי של אב ובן במקום בעל ואישה, אבל המסר הוא בדיוק אותו עיקרון: אהבה חסרת גבולות.

האבא במשל קם ורץ לקראת הבן.
הוא לא מחכה שהבן יגיע אליו, אלא רץ אליו – זו תמונה מדויקת של אלוהים שלנו. ככה הוא. אנחנו לא יכולים להרוויח את אהבתו, וגם אין דבר שיכול להפריד אותנו ממנה (אל הרומים ח 39).
אבל איך אנחנו מרגישים?
אני מרגיש לעיתים קרובות תחושות של חוסר ראויות. אני מסתכל על חיי, רואה את הדברים שלא עשיתי נכון, את החטאים שאני מתחרט עליהם, ושואל את עצמי: "איך אני ראוי להיות ילד של אלוהים? איך אני יכול להיות הכלה שלו?"

לפעמים אני מנסה "לתקן" את עצמי בכוחות עצמי, להגיע למקום שבו אני ארגיש ראוי.
אבל התוצאה? או שאני נכשל ומרגיש אפילו פחות ראוי, או שאני מצליח ונופל לגאווה – וזה עצמו חטא.

המציאות הפשוטה היא שאין דרך להרוויח את אהבתו.
זו לא אהבה שאנחנו משיגים בעבודה או בזכות מעשינו – זו מתנה. חסד.

אז מה אנחנו עושים עם זה? ראינו כאן את תכנית הישועה של עם ישראל, אבל היא רלוונטית לכל מי שנושע:

• אלוהים שלח את בנו יחידו לכפר על חטאינו.
• הוא קורא לנו לפתוח את הלב, את "הגן" שלנו, ולאפשר לו להיכנס וליהנות מפירות הרוח שלנו.

מה המשימה שלנו?

1. לוודא שהמים החיים ממשיכים לזרום:
   • הרוח צריכה לפעול בחיינו.
   • אנחנו צריכים לטפח את הקשר שלנו עם אלוהים, כדי שתכונות פרי הרוח ימשיכו לצמוח בנו.
2. להתרחק מאלילים מודרניים:
   • אלילים של ימינו לא נראים כמו פסלים, אבל הם כאן: אינסטגרם, פייסבוק, טיקטוק, וכל דבר אחר שמסיח את דעתנו מתכליתנו הרוחנית.
   • במקום לבזבז את זמננו עליהם, אנחנו נקראים לפאר את שמו ולהשקיע במה שחשוב באמת – מלכותו וצדקתו.
3. להבין מה אלוהים רוצה:
   • עם ישראל הלך לאיבוד בעבר לעבודה זרה, ואחרי חורבן הבית שקע בלגליזם של הפרושים.
   • עד היום, המנטליות הזו נמשכת – אבל ישוע אמר כל הזמן: "אלוהים לא רוצה את הטקסים שלכם, הוא רוצה את הלב שלכם!"
   • אלוהים רוצה שנבין שהחיים שלנו צריכים להתמקד במערכת יחסים איתו, לא במעשים חיצוניים בלבד.

מה אנחנו מביאים ליופי שאלוהים רואה בנו?
אלוהים ברא אותנו בצלמו. הוא מסתכל עלינו ואומר: "וואו, איזה יופי – לבבתני אחותי כלה."
אבל איך אנחנו מגיבים?

• האם אנחנו מבזבזים את המתנה הזו על פיתויים וחטאים?
• או שאנחנו מביאים את חיינו למלכותו ומשתמשים בהם לפאר את שמו?

ישוע מזכיר לנו: "בקשו תחילה את מלכותו וצדקתו, וכל אלה יוספו לכם" (מתי ו' 33).
זוהי קריאה לחיים ממוקדי אלוהים – חיים שבהם המים החיים זורמים, פרי הרוח צומח, ואנחנו פותחים את הגן שלנו בפניו. זה מה שהוא רוצה, וזו הדרך לחיים מלאים ומשמעותיים באמת.