שיר השירים פרק ה

פרק ה

בפרק הזה מסופר סיפור. בפסוק הראשון מתואר מצב מושלם ואידיאלי, אך החל מהפסוק השני מתרחש פירוד. היא שוכבת במיטה לבדה, הוא מנסה להגיע אליה, אך היא דוחה אותו. לאחר מכן, הוא עוזב, והיא מתחרטת על כך ויוצאת לחפש אותו. במהלך חיפושיה, השומרים פוגעים בה. בסוף הפרק היא פונה אל בנות ירושלים ומתארת להן את אהובה. הפסוק הראשון משקף את המצב ההתחלתי והאידיאלי, לפני תחילת הפירוד.

¹בָּ֣אתִי לְגַנִּי֮ אֲחֹתִ֣י כַלָּה֒ אָרִ֤יתִי מוֹרִי֙ עִם־בְּשָׂמִ֔י אָכַ֤לְתִּי יַעְרִי֙ עִם־דִּבְשִׁ֔י שָׁתִ֥יתִי יֵינִ֖י עִם־חֲלָבִ֑י אִכְל֣וּ רֵעִ֔ים שְׁת֥וּ וְשִׁכְר֖וּ דּוֹדִֽים׃

בסוף הפרק הקודם, הכלה מתוארת כ"גן נעול" (פסוק 12). אך בסיום הפרק היא מזמינה את אהובה ואומרת: "יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו." מעבר לפירוש של ישועת ישראל כעם, ניתן לראות בזה תיאור של ישועתו האישית של כל אחד מאיתנו.

בפסוק הזה ניתן לזהות שלוש פעולות שהחתן עושה: אריתי (ליקטתי), אכלתי, שתיתי. פעולות אלה מסמלות שלבים משמעותיים שקשורים לישועה:

• אריתי (עבר) – הליקוט מסמל את תחילת הדרך, את ההצטדקות, כאשר האדם נושע ונלקח מתוך חטאיו.
• אכלתי (הווה) – האכילה מסמלת את תהליך ההתקדשות, חיים של צמיחה רוחנית, שבהם אנו נטמעים בחיי הקדושה.
• שתיתי (עתיד) – השתייה מסמלת את ההתפארות העתידית, כאשר נזכה לראות את שלמות הישועה במלואה.

התהליך הזה ממחיש את שלושת השלבים המרכזיים בישועתנו: הצטדקות (עבר), התקדשות (הווה), והתפארות (עתיד).

ליקטתי מור ובושם: זהו שלב ההצטדקות, ההשתנות המיידית שמתרחשת בעקבות הישועה. ככתוב: "כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה. אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (רומים ג' 23).

המור מסמל את הקורבן: נקדימון משח את גופת ישוע במור לאחר הצליבה, והנשים הביאו בשמים לקברו. הביטוי "ליקטתי מור ובושם" מדגיש את העובדה שהמשיח לקח על עצמו את הסבל והמוות, הפך לקורבן למעננו. הירידה לקבר מסמלת את ההקרבה האולטימטיבית – קורבנו המכפר על הצלב, שלאחריו באה התחייה. בעקבות מעשה זה, יש לנו גישה ישירה לאלוהים, קרבה שיכולה להתקיים רק בזכות הקורבן. רק לאחר מכן אפשר לדבר על ההתקדשות (הווה) וההתפארות (עתיד).

אכלתי יערי עם דבשי: זהו שלב ההתקדשות, התהליך המתמשך שבו המאמין גדל ומתבגר רוחנית. "גִּדְלוּ בְּחֶסֶד וּבְדַעַת אֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" (כיפא ב' ג' 18).

האכילה מתארת את התהליך היומיומי של חיים בקדושה, שבו אנו נטמעים בידע ובחסד האלוהי, נהנים מפרי הישועה וממשיכים לצמוח ולהתחזק מבחינה רוחנית. זהו שלב שבו אנו לומדים להעמיק את הקשר שלנו עם אלוהים ולהפוך לחלק בלתי נפרד ממלכותו.

אני רוצה להזכיר לכולכם סיפור על יונתן, בנו של שאול המלך. כאשר שאול ציווה על צבאו לא לאכול, יונתן, שלא שמע על כך, הגיע ליער ומצא יערת דבש. הוא טעם ממנה, ואז נאמר: "ותאורנה עיניו" (שמואל א' י"ד 27). יונתן חווה התעוררות ורעננות, והוא הבין דברים מחדש. יערת הדבש מסמלת כאן התעוררות רוחנית, הארה והבנה.

כך גם בחיינו הרוחניים – כאשר אנו מקבלים את הקורבן של ישוע ונושעים, הוא מברך אותנו בהתקדשות מתמשכת, בתהליך של צמיחה והתעוררות רוחנית. הוא פותח את עינינו להבין את כתבי הקודש, בדיוק כפי שעשה עם ההולכים בדרך לעמאוס.

שתיתי יין וחלב – זה מסמל את העתיד, ההתפארות במלכות השמים. זוהי התגשמות ההבטחה, כשהמאמינים ישבו עם המשיח וייהנו משלמות הישועה במלכותו. יין וחלב מסמלים שפע, שמחה ושלווה, שממתינים לנו במלכות הנצח. ראו מה כתוב בישעיהו נ"ה פסוקים 1 עד 5:

ה֤וֹי כָּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם וַאֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֖וֹ כָּ֑סֶף לְכ֤וּ שִׁבְרוּ֙ וֶֽאֱכֹ֔לוּ וּלְכ֣וּ שִׁבְר֗וּ בְּלוֹא־כֶ֛סֶף וּבְל֥וֹא מְחִ֖יר יַ֥יִן וְחָלָֽב׃ לָ֤מָּה תִשְׁקְלוּ־כֶ֨סֶף֙ בְּֽלוֹא־לֶ֔חֶם וִיגִיעֲכֶ֖ם בְּל֣וֹא לְשָׂבְעָ֑ה שִׁמְע֨וּ שָׁמ֤וֹעַ אֵלַי֙ וְאִכְלוּ־ט֔וֹב וְתִתְעַנַּ֥ג בַּדֶּ֖שֶׁן נַפְשְׁכֶֽם׃ הַטּ֤וּ אָזְנְכֶם֙ וּלְכ֣וּ אֵלַ֔י שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם וְאֶכְרְתָ֤ה לָכֶם֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם חַֽסְדֵ֥י דָוִ֖ד הַנֶּאֱמָנִֽים׃ הֵ֛ן עֵ֥ד לְאוּמִּ֖ים נְתַתִּ֑יו נָגִ֥יד וּמְצַוֵּ֖ה לְאֻמִּֽים׃ הֵ֣ן גּ֤וֹי לֹֽא־תֵדַע֙ תִּקְרָ֔א וְג֥וֹי לֹֽא־יְדָע֖וּךָ אֵלֶ֣יךָ יָר֑וּצוּ לְמַ֨עַן֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵאֲרָֽךְ׃

יש כאן הזמנה מרגשת והפצרה חמה: בואו אליו! היכנסו לברית עולם עמו, ותזכו להגיע אל מלכותו, שם תקבלו יין וחלב חינם, כפי שנאמר בנבואות. זהו תיאור מובהק של המשיח, ישוע, שהוא אור לגויים, לא רק לעם ישראל.

בפסוקים הללו אנו רואים נבואה ברורה על המשיח. ההתייחסות ליין ולחלב, כמו בבראשית מ"ט 8-12, מצביעה על שפע, ברכה והבטחתו של אלוהים. המשיח לא רק עונה על ציפיותינו אלא גם מגשים אותן במלואן, ואף למעלה מכך.

הכלה, שהיא הקהילה, אומרת: "בוא ותאכל מפירות הברכה." ומה עושה החתן? הוא לא רק עונה לתפילה אלא מביא שפע אדיר! הוא מצייד אותנו ביער דבש, יין וחלב, כל סמלי השפע והברכה. זהו ביטוי של אהבתו הגדולה והרצון שלו לפנק אותנו בכל הטוב שהוא חפץ להעניק לנו.

יש כאן קריאה עמוקה להיענות להזמנה הזו, לבוא אל המשיח ולחוות את השפע הרוחני שהוא מביא – אהבה, גאולה וברכה נצחית.

לאחר מכן ישנה קריאה מעודדת שמביעה אהבה ושיתוף: "אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים." זהו החתן, הפונה אלינו – לכל הקהילה, לכל מי שחפץ, ומזמין אותנו ליהנות מהברכה והשפע שהוא מציע. כל מי שרוצה, מוזמן לבוא ולקבל יין וחלב חינם, כפי שנאמר בכתובים.

המילים האלו מהדהדות את דברי ישוע: "אִישׁ כִּי יִשְׁמַע אֶת קוֹלִי וְיִפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת, וַאֲנִי אָבוֹא אֵלָיו וְאֵסְעַד עִמּוֹ וְהוּא עִמִּי" (התגלות ג' 20). זהו זימון אישי, פתוח לכל אדם, להיכנס אל הברכה האינסופית של מלכות אלוהים ולזכות בישועתו.

אריתי – אכלתי – שתיתי מסמל את שלושת שלבי הישועה:

• עבר – הצטדקות: הרגע שבו אנו מתקבלים לחיקו של אלוהים בזכות קורבנו של ישוע.
• הווה – התקדשות: התהליך המתמשך שבו אנו מתקדמים ברוחניות ונעשים קרובים יותר לאלוהים.
• עתיד – התפארות: ההבטחה לשבת עמו במלכות השמים, ליהנות מהשפע והשלמות שהוא הכין לנו.

הקריאה הזאת אינה רק זימון, אלא הזדמנות אדירה לכל מי שמוכן לפתוח את דלת ליבו ולזכות בישועתו ובשפע הרוחני של אלוהים.

איך ניתן ליישם את הפסוק הזה בחיי הנישואין? הנישואין הם הזדמנות לשקף את הבשורה בחיי היומיום. הם קריאה לחיות באהבה, הקרבה ושפע, כפי שישוע נתן לנו דוגמה. בני זוג צריכים להנות אחד מהשני בכל המובנים – ברוח, בנפש ובגוף.

אם אתם נשואים יותר משנה וחסר לכם צחוק, הומור ובדיחות פנימיות, זהו דגל אדום גדול. הנישואין נועדו להיות מקור לשמחה ולשותפות אמיתית.

המור מסמל את ההקרבה. נישואין דורשים נכונות להיות קורבן זה למען זה, להניח את הצרכים האישיים בצד כאשר זה נדרש, ולהעניק באהבה ובנדיבות.

הדבש והחלב מסמלים את השפע, המתיקות והנוחות. הנישואין צריכים להיות כמו הארץ המובטחת – המקום הכי בטוח. מערכת היחסים בין בני הזוג חייבת להיות מקור של חיזוק ונחמה, לא של לחץ או סטרס.

מה המשמעות של זה בפועל?

• אם בת/בן הזוג מבקשים משהו, אל תסתפקו רק בלעשות את המינימום. תנו יותר, כפי שהחתן נותן לכלתו בשפע.
• חשוב לוודא שהנישואין הם מקום של ביטחון, הבנה ותמיכה הדדית.
• נסו תמיד לתת יותר ממה שאתם מקבלים. לא מתוך חובה, אלא מתוך אהבה ורצון לשקף את אהבתו של ישוע.

כיצד להגיע לזה?

• אם הנישואין לא שם כרגע, זה אפשרי להגיע לשם, אך זה דורש החלטה הדדית להעניק לזה את תיעדוף מספר אחד אחרי אלוהים.
• הנישואין צריכים להיות מעל כל דבר אחר: מעל קריירה, מעל גאווה אישית, מעל משפחה מורחבת, ואפילו מעל הילדים.

כאשר בני הזוג מציבים את אלוהים ואת הנישואין במרכז חייהם, הם יכולים ליהנות ממערכת יחסים שמשקפת את הבשורה – מלאת אהבה, הקרבה ושפע.

לפני שאמשיך לפסוק 2, אני רוצה להתייחס ל"פיל שבחדר". יש הטוענים כי הגינה והאכילה של פירות בגן הם משל ליחסי מין ולפוריות, כשהאישה היא הגינה והגבר כביכול "הזורע".[1] אינני מחזיק בדעה זו. עלינו לתת לתנ"ך לפרש את עצמו.

האם בתנ"ך מוזכר גן, גינה או כרם? בוודאי. האם הם אי פעם משמשים כמשל ליחסי מין? לא. מה כן ניתן למצוא? עם ישראל מתואר פעמים רבות כגן או כרם של אלוהים, וישוע מתואר כגפן ואנחנו השריגים. זוהי משמעות רוחנית עמוקה ורחבה, שאינה עוסקת ביחסי מין.

למעשה, הפרשנות הזו לא רק שאינה תואמת את הכתוב, היא אף עלולה להיות מסוכנת. מדוע? התפיסה של האישה כ"גן" או "רכוש" של הגבר, שבו מותר לו "לזרוע" מתי שמתחשק לו, עומדת בניגוד גמור ללימוד המקראי על נישואין. [2]

גבר, תקשיב היטב: אשתך אינה גינה. היא נבראה בצלם אלוהים, בדיוק כמוך. אתה נקרא להידבק אליה, להיות עמה "בשר אחד," לאהוב אותה, להוקיר אותה, להגן עליה, ולהיות מוכן להקריב את חייך עבורה, כפי שהמשיח אהב את הקהילה ומסר את עצמו למענה.

במובן של נישואין, הפסוקים הללו על הגן מתארים את הקשר המושלם והאידיאלי בין החתן לכלה. זהו קשר עמוק, שכולל בתוכו מין, אבל אינו ממוקד בו. מדובר על מכלול של אהבה, קרבה, כבוד ושיתוף. ראיית הפסוקים הללו כמוקד ליחסי מין בלבד מפספסת את עומק המשמעות הרוחנית והרומנטית שלהם.

עלינו לשאוף לנישואין שבהם היחס לאישה משקף את הבשורה: אהבה ללא תנאים, כבוד, ותמיכה מלאה – בדיוק כפי שהמשיח מתייחס לקהילה שלו.

²אֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה וְלִבִּ֣י עֵ֑ר ק֣וֹל דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל קְוֻּצּוֹתַ֖י רְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה׃

³פָּשַׁ֨טְתִּי֙ אֶת־כֻּתָּנְתִּ֔י אֵיכָ֖כָה אֶלְבָּשֶׁ֑נָּה רָחַ֥צְתִּי אֶת־רַגְלַ֖י אֵיכָ֥כָה אֲטַנְּפֵֽם׃

⁴דּוֹדִ֗י שָׁלַ֤ח יָדוֹ֙ מִן־הַחֹ֔ר וּמֵעַ֖י הָמ֥וּ עָלָֽיו׃

⁵קַ֥מְתִּֽי אֲנִ֖י לִפְתֹּ֣חַ לְדוֹדִ֑י וְיָדַ֣י נָֽטְפוּ־מ֗וֹר וְאֶצְבְּעֹתַי֙ מ֣וֹר עֹבֵ֔ר עַ֖ל כַּפּ֥וֹת הַמַּנְעֽוּל׃

⁶פָּתַ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ לְדוֹדִ֔י וְדוֹדִ֖י חָמַ֣ק עָבָ֑ר נַפְשִׁי֙ יָֽצְאָ֣ה בְדַבְּר֔וֹ בִּקַּשְׁתִּ֨יהוּ֙ וְלֹ֣א מְצָאתִ֔יהוּ קְרָאתִ֖יו וְלֹ֥א עָנָֽנִי׃

יש כאן באמת חזרה ברוח הדברים למה שראינו בתחילת פרק ג'. שם, הכלה הייתה במיטה, קמה לחפש את אהובה, פוגשת את השומרים, ובסופו של דבר מוצאת אותו. כאן, המצב דומה אך שונה – החתן ממש מגיע, קורא לה ומעודד אותה לפתוח לו: "אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי."

התגובה שלה מזמינה אותנו לבדוק את עצמנו. בתחילה, היא אינה רוצה לקום. יש לה תירוצים: "כבר הורדתי את הבגדים, כבר רחצתי את רגליי." זה משקף מצב שבו אנו, כבני אדם, לעיתים מתקשים להיענות לקריאתו של ישוע.

הקריאה "אחותי, רעייתי" מזכירה את הקריאה בפרק ב': "קול דודי הנה זה בא," כשישוע מדלג על ההרים וקורא לנו להצטרף אליו. השאלה היא: האם אנו נענים לקריאה שלו? האם אנו מוכנים לעזוב את החטאים שלנו מאחור, לקום מהמיטה הנוחה שלנו, ולהצטרף אליו?

לעיתים אנו מתבצרים בנוחות שלנו, בחטאים שלנו, ומעלים תירוצים:

• "כולם עושים את זה."
• "אחרים גרועים ממני."
• "לפחות אני לא כמו זה."

אבל האם אנחנו באמת מוכנים לקום ולקחת את ידו של ישוע? האם אנו מוכנים להתוודות על החטאים שלנו, לקום מהמקום שבו אנו תקועים, ולהתהלך עמו באור?

זה דורש אומץ. זה מביך לחזור בתשובה, במיוחד כאשר מדובר בחטאים שאולי פגעו באנשים סביבנו. אבל זו בדיוק הקריאה של ישוע: "קום, התהלך איתי." לא להיאחז בנוחות או בתירוצים, אלא לקום באמונה ולענות לקריאה.

הבחירה בידינו: להישאר במיטה הנוחה של חטאינו, או לקום, להתוודות, ולצעוד עם ישוע על ההרים – במסע של אור, חופש וגאולה.

שימו לב לתמונה העמוקה שמתוארת כאן. גם אדם נושע אמיתי, השייך לכלתו של ישוע, עשוי לפעמים לומר דברים מתוך חולשה או להיכנע לרגעים של עצלות רוחנית. אך ההבדל המהותי הוא שרוח הקודש השוכן בו לא ייתן לו מנוח. כמו הכלה בסיפור, הוא ימצא עצמו חייב לקום ולחפש את ישוע.

ישוע שולח את ידו "מן החור" – ככל הנראה חור המנעול של הדלת, המסמל את הפתח של הנפש שלה. זוהי תמונה יפהפייה של האופן שבו ישוע נוגע בנפש שלנו, במקום הרגיש והעמוק ביותר. הוא מגיע בדיוק לנקודה שבה אנו מנסים להסתיר את החטאים שלנו – המקום שאיננו רוצים שאף אחד ייגע בו או יידע עליו.

מי שבאמת שייך למשיח, איך יגיב? כמו שנאמר: "מעי המו עליו." זהו ביטוי של רגש עמוק, שמזכיר את מה שנאמר על אלוהים בירמיה ל"א 20: "מעי המו לו." אהבה עמוקה ורצון בלתי ניתן לריסון לחזור אל המשיח ולדבוק בו.

כאשר הכלה קמה לפתוח את הדלת, היא מגלה שישוע כבר הלך. ידיה נטפו מור, תזכורת חזקה לקורבן המכפר – הצליבה, הקבורה והתחייה. המור על הדלת הוא רמז לעובדה שהמשיח הותיר את אותות אהבתו וקורבנו, גם כשנראה שהוא איננו.

"ביקשתיהו ולא מצאתיהו." זה רגע קשה, שמדגיש את הצורך לפעול ברגע הנכון. כפי שנאמר בישעיה נ"ה 6: "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב." זהו מסר ברור – ישוע מזמין אותנו שוב ושוב, אבל הקריאה הזו דורשת תשובה מצידנו. יש לפעול כשישוע קרוב, כשהוא קורא לנו.

הסיפור הזה מזכיר לנו כמה חשוב להיענות לקריאה של ישוע ללא דיחוי. הקול שלו לא רק מזמין אותנו, אלא גם חושף את מה שבתוכנו, נוגע בפצעים העמוקים ומוביל אותנו לתשובה ולחידוש הקשר עמו.

כשאנחנו טועים, לא מקשיבים לאלוהים, או נופלים בחטא – זה יכול להוביל להתרחקות הדרגתית ממנו. זה לא שישוע באמת נעלם או חמק מאיתנו, אלא שאנחנו אלה שהתרחקנו ממנו. כל מה שנשאר לנו אז הוא המור – המודעות לקורבן שלו – אבל הקשר האמיתי, ההתחברות אליו, חסרה.

דוגמא מוחשית לכך היא התמכרות. קל מאוד להיכנס להתמכרות – בין אם זה אלכוהול, פורנוגרפיה, או כל דבר אחר – אך קשה מאוד לצאת ממנה. אם רק היינו פותחים את הדלת לישוע מוקדם יותר, נענים לקריאתו ועוזבים את החטא לפני שנפלו עמוק יותר, החיים היו יכולים להיות קלים יותר, והמאבק היה פחות קשה.

כאשר אנחנו לא נענים לקריאה של ישוע בזמן, ונופלים לחטאים שמדרדרים אותנו, התוצאה היא חיים קשים יותר, מלאי מאבקים. אתה עדיין תיוושע – כי ישועתך מבוססת על אמונה בו – אך כפי שכתוב: "כְּאֻד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (ראה קורינתים א' ג' 15).

זה לא צריך להיות כך. הפתרון, כשאנחנו מבינים ש"פספסנו" את ישוע, הוא לא לוותר. לא לחזור למיטת העצלות ולומר "זה כבר אבוד." זה רק יחמיר את המצב ויוסיף קשיים.

הפתרון הוא:

1. לקום. אל תישאר במקום שבו אתה נמצא.
2. לחפש את ישוע. הוא לא נטש אותך; אתה זה שהתרחקת. עכשיו הזמן לחזור.
3. לחזור בתשובה. עזוב את החטא, התוודה עליו בפני אלוהים, ובמידת הצורך גם בפני מי שנפגע ממך.
4. להתחייב לתהליך הגמילה. זה קשה, זה כואב, אבל זה הכרחי כדי להשתחרר מהכבלים שהחטא יצר.
5. להמשיך קדימה באמונה ובנחישות. כשאתה עובר את המאבקים הללו, אתה מפאר את האדון ישוע במאבק שלך ובניצחון שלך דרכו.

למרות שהדרך חזרה עשויה להיות קשה יותר, היא שווה את זה. היא מביאה אותנו לחיים של התחברות אמיתית עם ישוע, חיים שמפארים אותו ומשקפים את גבורת הישועה שלו. ישוע מחכה לך – אל תתמהמה.

⁷מְצָאֻ֧נִי הַשֹּׁמְרִ֛ים הַסֹּבְבִ֥ים בָּעִ֖יר הִכּ֣וּנִי פְצָע֑וּנִי נָשְׂא֤וּ אֶת־רְדִידִי֙ מֵֽעָלַ֔י שֹׁמְרֵ֖י הַחֹמֽוֹת׃

הכלה יוצאת לחפש את ישוע, את אלוהים, בדיוק כפי שעשתה בפרק ג'. שם היא פוגשת בשומרים – מנהיגי קהילה שיכולים לכוון ולעזור, אבל לא יכולים למצוא את ישוע במקומך. האחריות על הקשר עם ישוע היא אישית – עליך למצוא אותו בעצמך ולהחזיק בו.

בפרק הזה, המצב כואב במיוחד: השומרים פוגעים בכלה. בתקופה ההיא, אחד מתפקידיהם של השומרים בערים היה להרחיק זונות מהרחובות, והם בטעות חשבו שהיא אחת מהן. זו טעות חמורה – אבל שימו לב, הם לא בהכרח רעים או בעלי כוונה רעה. הם טעו בזיהוי, ובטעות הזו עשו את ההיפך הגמור ממה שהיו אמורים לעשות: להגן ולעזור.

זה מצב קשה, אבל הוא מציאותי. גם היום קורה שמנהיגי קהילה, זקני קהילה, שאמורים לעזור ולכוון, נותנים עצות לא מועילות או אף פוגעים במאמינים, גם אם לא במכוון.

מה הכלה עושה? היא ממשיכה לחפש את החתן. הטראומה שהיא חוותה אינה מסיחה את דעתה מהמטרה העיקרית – למצוא את ישוע. זהו לקח חשוב: גם כאשר אנו נפגעים מאנשים שמייצגים את האמונה – בין אם במנהיגות, בקהילה או בסביבה הקרובה – איננו יכולים להרשות לעצמנו לעזוב את האמונה בגלל זה.

עצוב לראות אנשים שעוזבים את האמונה בגלל פגיעה כזו. זה דומה למקרה שבו חשמלאי טועה בעבודתו אצלך בבית וגורם להתחשמלות, ואז אתה מחליט לוותר לחלוטין על חשמל בבית. זו תגובה לא הגיונית – הטעות של החשמלאי לא מבטלת את הערך של החשמל.

אז איך ניתן להתמודד?

• הבחנה בין אמת לשקר: הכלה זיהתה שהשומרים טעו, והמשיכה לחפש את החתן. זה מדגיש את החשיבות של ההיכרות האישית שלנו עם דבר אלוהים.
• לימוד כתבי הקודש: הדרך להבחין בין תורות אמת לתורות שקר, ולדעת מתי מנהיגים נותנים עצות לא נכונות, היא על ידי לימוד מעמיק של כתבי הקודש. רק כשאנו מכירים את דבר אלוהים היטב, נוכל לזהות טעויות ולבחור נכון.

האמונה שלנו מבוססת על ישוע, ולא על האנשים שסביבנו. כשאנו נפגעים, חשוב לזכור שהוא לא שינה את אהבתו כלפינו. עלינו להמשיך לחפש אותו, גם אם הדרך קשה או מאכזבת. בסופו של דבר, הקשר שלנו עם ישוע הוא שעומד במרכז – והוא ראוי שנשקיע בו את כל כולנו.

⁸הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי׃

הכלה, אחרי שחוותה פגיעות וכאב, לא מוותרת. היא פונה לבנות ירושלים ומבקשת: "אם תמצאו אותו, תגידו לו שחולת אהבה אני."

זה רגע מעורר השראה – היא אינה מתביישת להודות בעוצמת אהבתה ובכמיהתה לישוע. היא מתארת את עצמה כ"חולת אהבה," ביטוי עמוק לרגש שאינו יודע שובע, להשתוקקות שאין לה גבול. האם גם אנחנו "חולי אהבה" אחרי ישוע? האם אנו מחפשים אותו בכל ליבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו?

השאלה היא אישית: האם אנו חיים מתוך כמיהה כזו? האם אנו מוכנים להתמיד, גם כשזה קשה, גם כשיש פגיעות בדרך? הכלה מזכירה לנו את הקריאה להקדיש את כל חיינו לאהבת המשיח ולחיפוש קרבתו.

לאחר מכן, בנות ירושלים שואלות אותה: "מה כל כך מיוחד בו? תארי לנו את החתן שלך." זו הזדמנות עבור הכלה לשתף את תיאורה האישי של אהובה. היא פותחת בתיאור שופע של יופיו, מעלותיו וייחודו של החתן, ומביעה בכך את אהבתה העמוקה ואת ההערצה שהיא חשה כלפיו.

מה אפשר ללמוד מכך?

• תיאור ישוע: כמו הכלה, גם אנחנו צריכים להיות מוכנים לתאר לאחרים את אהבתנו לישוע, להסביר מדוע הוא כל כך יקר לנו ומה הופך אותו למיוחד בחיינו.
• עדות חיה: תיאורה של הכלה משמשת כעדות חיה לכמיהתה ולמערכת היחסים העמוקה שלה עם החתן. גם אנחנו, בעדותנו, יכולים להראות את יופיו של ישוע ואת עומק אהבתנו אליו.

בסופו של דבר, השאלה היא: האם אנחנו, כמו הכלה, "חולי אהבה" אחרי ישוע? האם אנחנו מחפשים אותו בלב שלם? והאם אנחנו מסוגלים, כששואלים אותנו, לשתף באהבתנו אליו ולתאר את גדולתו כך שגם אחרים ירצו להכיר אותו?

הפסוקים האלה מציגים תמונה עשירה שממחישה דינמיקה שיכולה להיות מוכרת להרבה זוגות בנישואין: חוסר תקשורת.

בפסוקים, החתן מבקש משהו, אבל הכלה דוחה אותו – לא מסיבה עניינית, אלא מתוך נוחות או עצלנות. זו דוגמה קלאסית למצבים שבהם אחד מבני הזוג יוזם משהו – בין אם זו קרבה פיזית, זמן איכות, שיחת נפש, או אפילו עזרה במטלות הבית – והשני דוחה את הבקשה, לעיתים בלי לשקול את המשמעות או ההשלכות.

אז מה אנחנו לומדים מכאן ליישום בנישואין בפועל?

1. אל תשתמשו בתירוצים – היו כנים ופתוחים

כאשר אחד מבני הזוג יוזם, חשוב לענות בכנות. דחייה מתוך נוחות או עצלות, או שימוש בתירוצים, יכולה לפגוע בקשר. חשוב להיות פתוחים ולומר את האמת על מה שאתם מרגישים או זקוקים לו.

2. לשרת אחד את השני מתוך אהבה

נישואין הם שותפות שבה אנו נקראים לדאוג זה לצרכיו של זה. זה כולל צרכים פיזיים, רגשיים ורוחניים. מין יכול להיות חלק מהצרכים הללו, אבל הוא רק חלק מהמכלול. לדוגמה:

• להקדיש זמן איכות יחד.
• לשוחח על נושאים עמוקים ולהקשיב בכנות.
• להראות נכונות לעזור בדברים הקטנים של היומיום.

3. לא לוותר על שיח פתוח

בפסוקים, החתן פשוט מוותר והולך, בלי לנסות להסביר את עצמו או לדבר על מה שהפריע לו. זה מלמד אותנו ששתיקה או התרחקות אינן פתרון. כשיש קונפליקט או תחושת נתק, חשוב לעצור ולדבר על הדברים. לנסות להבין אחד את השני ולגשר על הפער.

4. שמרו על תקשורת ברורה

חוסר תקשורת נובע לעיתים מתפיסה לא נכונה של הכוונות. לדוגמה:

• מישהו מדבר ברמזים, והשני לא מבין.
• מישהו חושב שהשני מדבר ברמזים, כשבעצם הוא לא. כדי להימנע מזה, השתדלו לדבר באופן ברור וישיר על הצרכים, הרצונות והרגשות שלכם.

5. אל תתנו לתחושת הניתוק להישאר – חפשו פתרון

כשהכלה קמה לענות לחתן, הוא כבר לא נמצא. זהו מצב שבו שני הצדדים מרגישים מנותקים. זה יכול לקרות בנישואין כשקונפליקט נמשך בלי פתרון. במקרים כאלה, חשוב לקחת יוזמה לחזור לשיח בריא.

6. שקלו ייעוץ כשיש צורך

אם חוסר התקשורת או תחושת הניתוק ממשיכים, אל תהססו לפנות לייעוץ. יועץ נישואין יכול לעזור לשני הצדדים להבין אחד את השני טוב יותר, לתקן דפוסים לא בריאים ולבנות מחדש את הקשר.

הפסוקים האלו מלמדים אותנו שנישואין דורשים מאמץ מודע לבנות תקשורת, לשמור על פתיחות, ולשרת זה את זה באהבה. במקום לתת לחוסר התקשורת להתרחב, זה הזמן לפעול, לדבר, ולחפש פתרונות – יחד.

הנתון הזה באמת מדאיג – זוגות שממתינים שש שנים בממוצע לפני שהם פונים לעזרה. לרוב, זה כבר מאוחר מדי. אין סיבה להתבייש לבקש עזרה מוקדם יותר. למעשה, פנייה לעזרה היא לא חולשה, אלא סימן של בגרות ואחריות.

מדוע חשוב לפנות לעזרה בזמן?

• ככל שהבעיה נמשכת, היא הופכת לגדולה ומורכבת יותר.
• תחושות תסכול וניתוק מצטברות ויוצרות קושי נוסף לתקן את הקשר.
• הזדמנויות לתקן את הכיוון אובדות ככל שהזמן עובר.

למי כדאי לפנות?

• זקן קהילה: מישהו שמבין את ערך הנישואין, אוהב את שניכם ואת אלוהים.
• מאמין בוגר ואמין: אדם עם חוכמה וניסיון, שיודע להקשיב בלי לשפוט, ושומר על דיסקרטיות.
• יועץ נישואין: אם הבעיה מורכבת, ייעוץ מקצועי יכול לעשות את ההבדל.

הערה:
למרות שקרובי משפחה או הורים יכולים להיות בעלי הניסיון הטוב ביותר ואוהבים את בני הזוג יותר מכולם, הם לרוב יתקשו להיות אובייקטיביים. הם עלולים לבחור צד באופן לא מודע, דבר שעלול להחמיר את הקונפליקט.

למה זה לא בושה?

• פנייה לעזרה היא הכרה בקדושת הנישואין ורצון לשמור עליהם.
• היא סימן של אחריות ובגרות, רצון לתקן ולא לתת לדברים להתדרדר.

אל תחכו יותר מדי!

כמו שתיארתי, זה כמו טיטאניק: אם הקרחון פוגע, יש זמן להציל את הספינה. אבל אם מחכים עד שחצי מהטיטאניק שקעה, המצב חמור ביותר. פנו לעזרה מוקדם, כשעוד אפשר לתקן.

מה הצעד הראשון?

• היו כנים אחד עם השני והכירו בצורך בעזרה.
• בחרו מישהו שאתם יכולים לסמוך עליו, ודברו איתו.
• התחילו בקטן – אפילו שיחה אחת יכולה לפתוח דלת לשינוי משמעותי.

בסופו של דבר, הנישואין הם מתנה מאלוהים, ויש ערך רב בשמירה עליהם. אם יש בעיות – אל תחכו. פנו לעזרה כשעוד יש מה להציל.

התיאור שבו השומרים פוגעים בכלה הוא מצב כואב, אבל לצערנו, מציאותי. בדיוק כפי שזה קרה לכלה, גם בחיים האמיתיים אנחנו עלולים להיתקל במנהיגים, יועצים, או שומרים רוחניים שפוגעים בנו במקום לעזור. לכן חשוב כל כך להכיר את דבר אלוהים. הכרה עמוקה בכתבי הקודש מאפשרת לנו להבחין האם העזרה שאנו מקבלים אכן תואמת את רצון אלוהים, או שהיא חסרה או אפילו מזיקה.

כשהכלה פונה לבנות ירושלים ומבקשת: "תגידו לו שחולת אהבה אני," היא מזכירה לנו לבדוק את עצמנו. כשיש בעיות בזוגיות, האם אנחנו באמת מחפשים פתרון אמיתי? האם אנחנו "חולי אהבה," שממשיכים להשתוקק למצב האידיאלי, כפי שראינו בפסוק 1? או שאנחנו, במעמקי ליבנו, רק מחפשים תירוץ לפרק את הקשר?

גירושין – פתרון קל לכאורה, אבל לא באמת

גירושין עשויים להיראות כמו מוצא קל במצבים מסוימים, אבל ב-99% מהמקרים, הם לא באמת פותרים בעיות אלא יוצרים חדשות.

• על ה-1% החריגים שומעים בחדשות: מדובר במצבים של התעללות חמורה ומסכנת חיים.
• על ה-99% האחרים כמעט לא שומעים: אך ברוב המקרים, גירושין מובילים ליותר כאב, נזק רגשי, ואתגרים מורכבים.

חשוב להבחין בין מצבים שונים:

• יחסים נורמליים עם בעיות: ברוב המקרים, הבעיות הן ברות פתרון, עם עבודה הדדית ונכונות לתקן.

מצבים של התעללות מסכנת חיים: כאן, חשוב להדגיש שהקריאה המקראית להקרבה אינה כוללת סבל מתמשך תחת התעללות מסוכנת. לא מדובר בחובה להישאר במצב שמסכן את חייך או חיי ילדיך.[3]

שני הצדדים חייבים להיות מוכנים לעבוד על זה

נישואין הם שותפות, ושיקום מערכת היחסים דורש מאמץ משני הצדדים:

1. מוכנות לתת: נדרשת נכונות להקריב, להפנות לחי שנייה, ולשרת אחד את השני.
2. מוכנות לעבוד יחד: זה לא יכול להיות חד-צדדי. שני בני הזוג חייבים להיות מחויבים לשיקום הקשר.

איך לפעול במצבים כאלה?

• בדקו את לבכם: האם אתם באמת מחפשים פתרון או שאתם כבר מחפשים דרך לפרק את הקשר?
• פנו לעזרה נכונה: הקפידו שהעזרה שאתם מקבלים תואמת את עקרונות כתבי הקודש.
• זכרו את המטרה: כמו הכלה, גם כשיש קשיים, המטרה היא לשוב למצב האידיאלי – קשר של אהבה, כבוד והדדיות.

הקריאה היא ברורה: לעבוד על הנישואין, להתמודד עם הקשיים, ולחפש פתרונות מתוך אהבה אמיתית. אך במקביל, לוודא שהמאמץ נעשה מתוך בריאות נפשית ורוחנית, ולא במצב של סכנה. נישואין הם ברית קדושה, אבל שניכם חייבים להיות מוכנים להשקיע כדי לשקם ולהעמיק את הקשר.

⁹מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד שֶׁכָּ֖כָה הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ׃

"מה דודך מדוד?" זו שאלה שמהדהדת בלב רבים – לא רק אז, אלא גם היום. למה ישוע כל כך חשוב? למה הוא שונה מכל מורה דת, נביא או מנהיג רוחני אחר? מה כל כך מיוחד בו?

זו שאלה שבנות ירושלים שואלות את הכלה, וזו שאלה שגם העולם שואל אותנו: מה יש בישוע? האם הוא לא רק עוד מורה דת, כמו בודהה, מוחמד, או כל נביא אחר? מה הופך אותו לאהוב יותר מכל "אהובים" אחרים?

והכלה, וואי, איזו תשובה היא נותנת. היא לא משאירה ספק. בתיאור מפורט, היא מסבירה למה אין כמוהו. היא אינה מדברת רק באופן כללי – היא נותנת תיאור אישי, חי, מלא התפעלות ואהבה. היא אינה עונה על השאלה רק מהראש, אלא מהלב.

¹⁰דּוֹדִ֥י צַח֙ וְאָד֔וֹם דָּג֖וּל מֵרְבָבָֽה׃

¹¹רֹאשׁ֖וֹ כֶּ֣תֶם פָּ֑ז קְוּצּוֹתָיו֙ תַּלְתַּלִּ֔ים שְׁחֹר֖וֹת כָּעוֹרֵֽב׃

¹²עֵינָ֕יו כְּיוֹנִ֖ים עַל־אֲפִ֣יקֵי מָ֑יִם רֹֽחֲצוֹת֙ בֶּֽחָלָ֔ב יֹשְׁב֖וֹת עַל־מִלֵּֽאת׃

¹³לְחָיָו֙ כַּעֲרוּגַ֣ת הַבֹּ֔שֶׂם מִגְדְּל֖וֹת מֶרְקָחִ֑ים שִׂפְתוֹתָיו֙ שֽׁוֹשַׁנִּ֔ים נֹטְפ֖וֹת מ֥וֹר עֹבֵֽר׃

¹⁴יָדָיו֙ גְּלִילֵ֣י זָהָ֔ב מְמֻלָּאִ֖ים בַּתַּרְשִׁ֑ישׁ מֵעָיו֙ עֶ֣שֶׁת שֵׁ֔ן מְעֻלֶּ֖פֶת סַפִּירִֽים׃

¹⁵שׁוֹקָיו֙ עַמּ֣וּדֵי שֵׁ֔שׁ מְיֻסָּדִ֖ים עַל־אַדְנֵי־פָ֑ז מַרְאֵ֨הוּ֙ כַּלְּבָנ֔וֹן בָּח֖וּר כָּאֲרָזִֽים׃

¹⁶חִכּוֹ֙ מַֽמְתַקִּ֔ים וְכֻלּ֖וֹ מַחֲּמַדִּ֑ים זֶ֤ה דוֹדִי֙ וְזֶ֣ה רֵעִ֔י בְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלִָֽם׃

מה מיוחד בתשובה של הכלה?

1. היא אישית: היא לא מסתפקת בטיעונים פילוסופיים או תיאולוגיים בלבד. התיאור שלה נובע ממערכת היחסים האישית שלה עם החתן.
2. היא ספציפית: הכלה מתארת את יופיו, את תכונותיו, את מי שהוא, בדרך שמראה עד כמה היא מכירה אותו מקרוב.
3. היא מלאה התלהבות ואהבה: התשובה שלה לא קרה או טכנית. היא מלאה ברגש עמוק, המשקף את הקשר האינטימי שלה עם החתן.

ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה?

כשמישהו שואל אותנו: "מה כל כך מיוחד בישוע?" השאלה הזו דורשת מאיתנו תשובה דומה. לא תשובה קרה או תאורטית בלבד, אלא כזו שנובעת מהיכרות אישית ואהבה אמיתית.

• ישוע הוא לא רק מורה דת: הוא המשיח שהקריב את חייו עבורנו. הוא היחיד שקם לתחייה וניצח את המוות.
• הוא לא רק דיבר על אהבה – הוא חי אותה: במעשים, בהקרבה, ובאופן שבו הוא קורא לנו לחיות גם כן.
• הוא שונה מכל אדם אחר בהיסטוריה: ישוע אינו רק בן אנוש, הוא בן האלוהים, היחיד שיכול להביא אותנו לקשר ישיר עם אלוהים.

"מה דודך מדוד?" זו הזדמנות עבורנו לא רק להסביר, אלא לשתף מתוך הלב שלנו למה ישוע הוא יקר לנו כל כך. זו לא רק שאלה תיאולוגית – זו הזמנה לתת עדות חיה, כמו הכלה. אין כמוהו.

באגרת אל הקולוסים א' 15-18 שאול השליח מתאר את האדון ישוע…

וְהוּא צֶלֶם שֶׁל הָאֱלֹהִים הַבִּלְתִּי נִרְאֶה, בְּכוֹר כָּל בְּרִיאָה; כִּי בּוֹ נִבְרָא כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ, מַה שֶּׁנִּרְאֶה וּמַה שֶּׁבִּלְתִּי נִרְאֶה, גַּם כִּסְאוֹת וְרָשֻׁיּוֹת וְגַם מֶמְשָׁלוֹת וְשִׁלְטוֹנוֹת. הַכֺּל נִבְרָא בְּאֶמְצָעוּתוֹ וּלְמַעֲנוֹ, וְהוּא קוֹדֵם לַכֺּל וְהַכֺּל קַיָּם בּוֹ. הוּא הָרֺאשׁ שֶׁל הַגּוּף, כְּלוֹמַר, שֶׁל הַקְּהִלָּה. הוּא הָרֵאשִׁית, בְּכוֹר מִבֵּין הַמֵּתִים, לְמַעַן יִהְיֶה רִאשׁוֹן בַּכֺּל.

כאן שאול עונה על שאלה דומה. "מה דודך מדוד?" ככה הוא מתאר אותו. גם שלושת הפרקים הראשונים של האגרת אל העברים מסורים כולם לתיאור ישוע וכמה שהוא מעל מלאכים, מעל משה, הוא לא כמוהם. עכשיו ראו בספר התגלות א' 14-17 ובספר ההתגלות י"ט 12-16:

רֺאשׁוֹ וּשְׂעָרוֹ לְבָנִים כְּצֶמֶר לָבָן כַּשֶּׁלֶג, וְעֵינָיו כְּשַׁלְהֶבֶת אֵשׁ; רַגְלָיו כְּמוֹ נְחֺשֶׁת נוֹצֶצֶת שֶׁנִּצְרְפָה בַּכּוּר, וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים. בְּיַד יְמִינוֹ שִׁבְעָה כּוֹכָבִים; מִפִּיו יוֹצֵאת חֶרֶב פִּיפִיּוֹת חַדָּה, וּפָנָיו כַּשֶּׁמֶשׁ הַמְּאִירָה בִּגְבוּרָתָהּ. כַּאֲשֶׁר רְאִיתִיו נָפַלְתִּי לְרַגְלָיו כַּמֵּת

…

עֵינָיו שַׁלְהֶבֶת אֵשׁ, עַל רֺאשׁוֹ עֲטָרוֹת רַבּוֹת, וְיֵשׁ לוֹ שֵׁם כָּתוּב אֲשֶׁר אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ אוֹתוֹ מִלְּבַדּוֹ. הוּא לָבוּשׁ בֶּגֶד טָבוּל בְּדָם וּשְׁמוֹ נִקְרָא דְּבַר הָאֱלֹהִים. צִבְאוֹת הַשָּׁמַיִם יוֹצְאִים אַחֲרָיו, רְכוּבִים עַל סוּסִים לְבָנִים וּלְבוּשִׁים בּוּץ לָבָן וְטָהוֹר. מִפִּיו יוֹצֵאת חֶרֶב חַדָּה לְהַכּוֹת בָּהּ אֶת הַגּוֹיִם וְהוּא יִרְעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל. הוּא דּוֹרֵךְ אֶת גַּת הַיַּיִן שֶׁל חֲרוֹן אַף אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, וְעַל בִּגְדוֹ וְעַל יְרֵכוֹ כָּתוּב שֵׁם: "מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים."

זה הוא! זה דודי, זה רעי, בנות ירושלים. זה מלך המלכים, אדון האדונים. כך עלינו להציגו ולתארו כששואלים אותנו, בלי להתבייש.

השאלה "האם אנחנו עושים את זה?" היא קריטית ומעוררת מחשבה. שאול השליח אמר בבירור שהגויים המאמינים בישוע נקראים לעורר קנאה בעם ישראל (רומים י"א 11). האם (חלקנו, נוצרים)  באמת ממלאים את התפקיד הזה?

כשאנחנו מדברים עם בני ישראל, עם "בנות ירושלים," האם אנחנו מציגים את ישוע כך? או שאנחנו מסתפקים בגישה פסיבית של "איש לפי אמונתו"?

מה המשמעות של לעורר קנאה בעם ישראל?

• להציג את ישוע לא רק כמושיע הגויים, אלא כמשיח של ישראל: להראות שדרכו, אנו מכירים את אלוהי התנ"ך, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב.
• להדגיש את הייחודיות של ישוע: לא כמורה דת בין רבים, אלא כמשיח שניבאו עליו הנביאים – כמי שמילא את הכתובים, כאור לגויים וכמלך ישראל. הפתח היחיד דרכו ניתן לחזור לנוכחות אלוהים האב (יוחנן י"ד 6; מע"ש ד 12)
• לשקף חיי אמונה אמיתיים: כשחיינו מקרינים אהבה, אמת וצדק, הם מעידים על הקשר החי שיש לנו עם אלוהים דרך ישוע.

איך לדבר עם בני ישראל על ישוע?

במקום לומר "איש לפי אמונתו," אנו יכולים להעיד בצורה כנה ומלאת אהבה:

1. "אני מכיר את אלוהי ישראל בזכות ישוע."
   • להציג את הקשר האישי שלנו עם אלוהים כמשהו שמושרש עמוק בתנ"ך ובאמונת ישראל.
2. "אני לא עובד אלילים."
   • להראות איך ישוע הביא אותנו מעבודת אלילים לאמונה באל אחד – בדיוק כפי שניבאו הנביאים.
3. "זה דודי, זה רעי."
   • לדבר על ישוע מתוך אהבה והערצה, כמו הכלה שמתארת את החתן. כשהתשובה שלנו נובעת מהלב, היא נוגעת בלבבות.

ישעיה ניבא זאת: "אור לגויים"

ישעיה (נ"ב-נ"ג) ניבא שמשיח ישראל יהיה אור לגויים. בזכות ישוע, מיליארדי אנשים שאבותיהם היו עובדי אלילים מכירים היום את אלוהי ישראל. הוא הביא אותנו לאמונה חיה באלוהים החיים – לא בזכות מעשינו, אלא בזכות קורבנו של "הנגר מהגליל."

האם אנחנו עושים את זה?

• האם האמונה שלנו מעוררת קנאה?
• האם היא משקפת קשר עמוק עם אלוהי ישראל?
• האם אנחנו מציגים את ישוע בצורה שמשקפת את יופיו ואת גדולתו?

השאלה היא לא רק מה אנחנו אומרים, אלא איך אנחנו חיים. האם חיינו הם עדות לכך שישוע הוא "דודי ורעי"? אם כן, אז המסר שלנו, כמו המסר של הכלה, יהדהד בלבבות וישפיע. זו האחריות שלנו – להציג את ישוע כפי שהוא באמת: אור לגויים ומשיח ישראל.

צח ואדום – הביטוי הזה מתאר את ישוע באופן שמחבר את שתי מהויותיו הייחודיות: אלוהותו ואנושיותו. [4]

• צח (לבן): סמל של קדושה, טוהר ואלוהות. בספר ההתגלות ישוע מתואר כ"כולו לבוש לבן" (התגלות א' 14). הלבן מסמל את היותו אלוהים מושלם ונצחי.
• אדום: מסמל את אנושיותו, את דמו היקר שנשפך למען כפרתנו. האלוהים שנעשה בשר ושפך את דמו עבורנו.

"מה דודך מדוד?"
אין אף נביא אחר, אין אף מנהיג רוחני אחר, שהוא גם אלוהים וגם אדם. אין אף אחד אחר שהקבר שלו ריק. ישוע הוא היחיד שניצח את המוות, ובכך הפך לא רק למושיענו, אלא גם לראיה מוחלטת לייחודיותו.

דגול מרבבה – משמעות הביטוי היא שהוא עולה על כולם, מעל עשרות אלפים.
בספר ההתגלות אנו קוראים על צבאות השמיים היוצאים אחריו (התגלות י"ט 14). הוא מוביל את כולם, מעל ומעבר לכל מנהיג אחר.

תיאורים של בשמים, זהב, ואבנים יקרות
הם סמלים למלכות, עושר ושלטון. ישוע הוא לא רק מושיע, אלא גם מלך – המלך העליון, שמושל בצדק וכבוד.

מראהו כלבנון – הלבנון, רכס ההרים הגבוה, מעורר יראה ותדהמה.
כשמביטים בלבנון, ברכסי ההרים האדירים, הנשימה נעתקת. כך גם כשאנו רואים את ישוע – יופיו, כוחו וגדולתו משאירים אותנו פעורי פה, נפעמים מול מלכותו.

בחור כארזים
המילה "בחור" כאן נובעת מהשורש "בחר" – כלומר נבחר, משובח, ייחודי.

• ארזים: ארזי הלבנון, שהיו הידועים ביותר בחוזקם, ביופיים ובערכם הרב. שלמה השתמש בהם בבניית בית המקדש. כך גם ישוע – הוא הנבחר מכל, המשובח ביותר, שמעל לכל הנביאים או המנהיגים.

חיכו ממתקים וכולו מחמדים

• "חיכו ממתקים": דבריו של ישוע מתוקים, מלאים חן, חסד ואמת.
• "כולו מחמדים": אישיותו של ישוע היא מחמדים – מלאה יופי, רוך, אהבה ושמחה. כל הווייתו מושכת וממגנטת.

"זה דודי וזה רעי."
זהו התיאור השלם של ישוע – מושיענו, מלכנו, ואהוב נפשנו. הוא אלוהים שהתגלם בבשר, נשא את חטאינו, קם לתחייה ומושל לנצח. הוא ייחודי במלוא מובן המילה. אין אחר כמוהו.

הפסוקים האלה לא רק מציירים תמונה של אהבה והתמסרות בין הכלה לחתן, אלא גם מלמדים אותנו עקרונות חשובים על נישואין. הם מזכירים לנו את ערך המחויבות, ההקרבה, וההתמסרות זה לזה – גם בזמנים של משבר או נתק זמני בתקשורת.

לא לדבר רע אחד על השני

• אף פעם. גם כשיש משבר, גם כשיש תחושת נתק, אנחנו לא צריכים ולא יכולים להרשות לעצמנו לדבר רע על בן/בת הזוג.
• לא במדיה החברתית: אין מקום לכתיבה לועגת, לפוסטים פסיביים-אגרסיביים או לרכילות שמטרתה "לשחרר קיטור."
• לא בחוג החברים: גם אם יש צורך לשתף, זה חייב להיות עם אדם מהימן ובוגר רוחנית, מישהו שיכול להכווין ולעזור – לא עם כל החברים או המשפחה.

הגישה של העולם: "קומי ולכי"

בנות ירושלים שואלות: "מה דודך מדוד?" במילים אחרות, למה את נלחמת? למה את מתעקשת להישאר בנישואין האלה? הגישה של העולם לעיתים קרובות דוחפת לפתרון קל לכאורה: להתגרש, לעזוב את הקשיים מאחור. אבל זהו פתרון קצר-טווח שבדרך כלל מוביל ליותר כאב:

• משפחות שבורות.
• ילדים שגדלים בלי אחד ההורים.
• משקעים רגשיים לשנים רבות.

הגישה של הכלה: "אני אוהבת אותו"

התגובה של הכלה היא בדיוק ההפך: "אני אוהבת אותו. אולי לא הכל מושלם, אבל הוא דודי ורעי. אני מוכנה להילחם למען הנישואין האלה."

• היא לא מכחישה את הקשיים.
• היא לא מתיימרת לומר שהכל מושלם.
• אבל היא מחויבת. היא מוכנה להשקיע, להילחם, ולעשות כל מה שנדרש כדי שהנישואין יצליחו.

הגישה שאנחנו צריכים לאמץ

• מחויבות הדדית: גברים ונשים כאחד צריכים להיות מחויבים לתהליך של תיקון וריפוי.
• רצון להשתנות: כל עוד שני הצדדים מוכנים להשתנות ולהתמודד עם האתגרים, אפשר להתגבר על כל משבר.
• תיעדוף נכון: הנישואין צריכים להיות בראש סדר העדיפויות – מעל קריירה, גאווה אישית, משפחה מורחבת, ואפילו הילדים.
• שמירה על תקשורת פתוחה: זו הדרך לגשר על הפערים ולבנות מחדש אמון.

מתי המצב שונה?

• במקרים של התעללות קיצונית: זהו מצב אחר לחלוטין שבו שמירה על הנישואין יכולה להיות מסוכנת פיזית או נפשית. במצבים כאלה, חשוב לקבל עזרה מקצועית ולפעול בתבונה.

הפסוקים הללו מזכירים לנו את המחויבות העמוקה שנדרשת בנישואין. לא לוותר בקלות, לא לפנות לגישה של "קומי ולכי," אלא להיאבק יחד, מתוך אהבה ורצון לבנות משהו חזק ועמיד. עם תקשורת פתוחה, רצון טוב ומחויבות הדדית, אפשר להתגבר על כל קושי וליצור קשר שמשקף את הברית הקדושה שאלוהים התווה לנישואין.

[1] Biblical Lovemaking, Dr. Arnold G. Fruchtenbaum, Ariel Ministries, 2013

[2] (הסכנות שבפרשנות זו מפורטות בספר "ותהי לי לאישה" מאת ולטר טרוביש, הוצאה בעברית של קרן אחוה משיחית, 2007, עמודים 29-32. טרוביש מכנה את זה "תפיסת הגן")

[3] אלוהים מקדש את ברית הנשואין, והוא מצפה מאיתנו לעשות את מירב המאמצים לרפא ולשקם את היחסים כאשר יש מתיחות או קונפליקטים. הקהילה ממלאת תפקיד חשוב מאוד בתהליך הזה, במיוחד כאשר אחד מבני הזוג או שניהם פונים לעזרה.
זקני הקהילה יכולים לספק: הכוונה רוחנית: עזרה בזיהוי שורש הבעיה והבנת רצון אלוהים לפי כתבי הקודש. תיווך: שיחות שמטרתן ליישב את הקונפליקט ולעודד סליחה ופיוס. בדיקה רוחנית: לזהות האם אחד מבני הזוג נוהג בניגוד לרצון אלוהים או שאינו נושע. התהליך המתואר במתי י"ח 15-20 משמש כמסגרת לפעולה במקרים של חטא או קונפליקט בתוך הקהילה, וניתן ליישם אותו גם במצבים של קשיים בנישואין:
מה קורה אם אחד מבני הזוג אינו נושע? במקרה שאחד מבני הזוג אינו נושע ואף חפץ בגירושין, התהליך מחייב בדיקה קפדנית ויסודית. זהו מצב קשה ורגיש, אבל חשוב לזכור את העקרונות הבאים: אלוהים שונא גירושין (מלאכי ב' 16), והמאמץ לשיקום הנישואין תמיד צריך להיות בראש סדר העדיפויות. הדרכה בכתבי הקודש: במקרים שבהם בן זוג שאינו נושע עוזב, כמתואר ב-קורינתים א' ז' 15, ניתן לשקול גירושין לאחר תהליך בדיקה מעמיק, תוך שמירה על נאמנות להוראת הכתובים.

[4] Matthew Henry, Song of Solomon, 5:10