פרק ו'

בפרק הקודם, התנהלות הכלה מדגימה שיעור עמוק על עצלנות רוחנית והשלכותיה. החתן קרא לה, אך היא בחרה להישאר במיטה, מסרבת לקום מתוך נוחות או אדישות. רק כשהוא נעלם היא מבינה את גודל ההפסד ואת החשיבות של נוכחותו בחייה. ההבנה הזו מניעה אותה לחפש אותו בכל כוחה.

השאלה של בנות ירושלים: "מה דודך מדוד?" היא שאלה מהותית ומאתגרת. הן לא מבינות בתחילה למה היא מתעקשת כל כך, למה היא משקיעה כל כך הרבה מאמץ לחפש אותו. אך התשובה של הכלה היא תיאור עוצמתי ומאלף על מי הוא החתן:

  • היא מתארת את יופיו הפיזי, אישיותו, ומעלותיו.
  • היא מדגישה את שלמותו, טוב ליבו, ואת עומק אהבתה אליו.
  • דרך תיאורה, היא חושפת את גודל הקשר הרוחני והאישי שלה איתו, והכמיהה שלה לחזור ולהיות בקרבתו.

ואז, בתחילת פרק ו' – קורה דבר מדהים.
בנות ירושלים, שנראה בתחילה שהיו ספקניות או אדישות, משתכנעות. ההתלהבות שלה, ההשתוקקות שלה, והתיאור שהיא נותנת – כל אלה מדביקים אותן, והן עצמן רוצות לצאת לחפש אותו יחד איתה.

1 אָ֚נָה הָלַ֣ךְ דּוֹדֵ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים אָ֚נָה פָּנָ֣ה דוֹדֵ֔ךְ וּנְבַקְשֶׁ֖נּוּ עִמָּֽךְ׃

2 דּוֹדִי֙ יָרַ֣ד לְגַנּ֔וֹ לַעֲרוּג֖וֹת הַבֹּ֑שֶׂם לִרְעוֹת֙ בַּגַּנִּ֔ים וְלִלְקֹ֖ט שֽׁוֹשַׁנִּֽים׃

3 אֲנִ֤י לְדוֹדִי֙ וְדוֹדִ֣י לִ֔י הָרֹעֶ֖ה בַּשׁוֹשַׁנִּֽים׃

שמתם לב לדבר המדהים שקורה כאן? הכלה כבר לא מחפשת את החתן – היא פתאום יודעת בדיוק היכן הוא וניגשת אליו. זהו רגע של שינוי עמוק, שבו מה שחסר הופך לנגיש, ומה שאבד נמצא שוב. שאר הפרק הוא פשוט תענוג – שיר אהבה שמחזיר את היחסים למצב ההתחלתי של אינטימיות ושלמות.

מה זה אומר ברמה האישית?

  • חזרה לחיקו של ישוע:
    הסיפור הזה מזכיר לנו שישוע תמיד מחכה לנו, גם כשאנחנו מתרחקים. כשהכלה חוזרת אליו, היא מוצאת אותו מקבל אותה באהבה, בלי האשמות, ומנקה אותה מחטאיה. זהו ביטוי של חסד אינסופי.
  • משל הבן האובד (לוקס ט"ו 11-32):
    כמו האב במשל, ישוע מקבל אותנו כשהבנו את טעותנו ושבנו אליו. אין תהליך מורכב של שיפוט, אלא קבלה מלאה, שמחה וחגיגה.
  • הרועה והכבשה האובדת (לוקס ט"ו 1-7):
    ישוע הוא הרועה שלא רק מחכה לנו, אלא גם מחפש אותנו. וכשאנו נענים לקריאתו, הוא נושא אותנו על כתפיו באהבה ומשיב אותנו למקומנו.

ברמה האישית, זה אומר שכל אחד מאיתנו, כשאנו מתרחקים, יכול למצוא את דרכו חזרה אל ישוע (בהתוודות על חטא), והוא יקבל אותנו, ינקה אותנו ויחזיר אותנו למצב של שלמות ואחדות איתו.

מה זה אומר ברמה הלאומית?

ישועת ישראל!
הכלה בפרק הזה היא גם דימוי לעם ישראל, הכלה של אלוהים. עם ישראל דחה את המשיח, לא הכיר בו כבא כוחו של אלוהים. מאז, כבר אלפיים שנה, עם ישראל מחפש את אלוהים – אבל אינו מוצא, כי הוא לא מקבל את ישוע כאדון וכמושיע.

בפרק הזה אנו רואים מה יקרה בעתיד:

  • עם ישראל יכיר בישוע:
    יבוא יום שבו עם ישראל יבין מיהו החתן – ישוע המשיח. ברגע שזה יקרה, הוא יימצא מיד, והקשר יושב.
  • ממלכת כהנים:
    החל מפסוק 4, אנו רואים נבואה על עם ישראל הנושע שחוזר ליעודו המקורי – להיות ממלכת כהנים ואור לגויים, כפי שנאמר בשמות י"ט 5-7.

המסר הגדול – אישית ולאומית

  1. אלוהים תמיד מקבל אותנו חזרה:
    לא משנה כמה התרחקנו, ברגע שאנו חוזרים אליו בתשובה, הוא שם – לקבל אותנו, לטהר אותנו, ולחדש את הקשר.
  2. עם ישראל לא נשכח:
    למרות שנים של ניתוק, אלוהים לא שכח את בריתו עם עם ישראל. יבוא יום שבו העם יכיר במשיח, והקשר ישוקם. זהו מסר של תקווה לאומית ושל נבואה שממתינה להתגשמות.
  3. הנאמנות של אלוהים:
    הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, אנו רואים את נאמנותו של אלוהים לבריתותיו – לא משנה כמה זמן עבר או כמה התרחקנו.

השאלה היא, האם אנחנו – באופן אישי – נענים לקריאתו? והאם אנו פועלים כדי להביא את המסר הזה גם לעם ישראל?

חלוקת פרק ו':
  איך מצאו את החתן (פסוקים 1-3):
  הכלה בעיני החתן (פסוקים 4-9):
  הכלה בעיני האחרים וההתקדשות שלה (פסוקים 10-12):

בשלושת הפסוקים הראשונים, כיצד באמת מצאו את החתן? בנות ירושלים כל כך התרשמו מהתיאור שלו, עד שהן שואלות את הכלה: "אז היכן הוא? לאן הוא הלך? נרצה לעזור לך לחפש אותו, גם אנחנו מעוניינות."
אין ספק, קשה לדמיין אישה נורמלית שתזמין נשים אחרות אל בעלה. אך כאן מדובר בבשורה – להסביר לאחרים על ישוע. יתרה מכך, זהו עם ישראל שמציג לבנות ירושלים, לעמי העולם, את אלוהי ישראל. בזכות עם ישראל, כל העולם מכיר את הספר הזה. ההיכרות עם אלוהי ישראל ומשיח ישראל התפשטה לכל קצוות תבל. בדיוק כפי שנובא בישעיהו מ"ט 6: שמשיח ישראל יהיה אור לגויים וישועת ה' תגיע עד קצה הארץ.

איך הכלה קודם חיפשה אותו, ועכשיו היא יודעת בדיוק היכן הוא? כי ברגע שהיא מתארת אותו, ברגע שהיא נזכרת בתכונותיו ומי הוא – היא מיד מבינה גם היכן הוא נמצא. ישוע אמר להוריו: "למה חיפשתם אותי? הלא ידעתם כי באשר לאבי עלי להיות?" (לוקס ב' 49). אם אנחנו יודעים מי הוא ישוע – נדע גם כיצד למצוא אותו.

גם אנחנו לעיתים מחפשים את ישוע, מרגישים כאילו הוא רחוק מאיתנו, אבל בתוכנו אנו יודעים היכן הוא – בגנו, בקהילתו, בקרב עמו. אנחנו יודעים היטב היכן למצוא אותו. הכלה הבינה שהיא תמצא אותו בגנו כאשר תיארה לבנות ירושלים מי הוא – "רעי ודודי".

מה אמר אלוהים? "וביקשתם אותי ומצאתם, כי תדרשוני בכל לבבכם" (ירמיה כ"ט 13). ומה אמר ישוע? "כי כל המבקש מקבל, והמחפש מוצא, ולדופק ייפתח" (מתי ז' 8).

מהו הגן הזה? הקהילה שלו. ערוגות הבושם מסמלות את ריח הניחוח של הקורבנות, או בימינו – את התפילות. "רועה בשושנים" – דיברנו קודם על כך שהשושנים מייצגות את המאמינים או את הקהילות. בדיוק כפי שישוע בספר ההתגלות הלך בין המנורות, כך כאן הוא רועה בשושנים, הולך בינינו (ראה התגלות א' 13, 20).

כשאנחנו באמת מחפשים אותו, היכן אנו מוצאים אותו? בקהילה. ולא מדובר בבניין הקהילה, בקירות או בגג, אלא באנשים – אנחנו הקהילה. "אני לדודי ודודי לי, הרועה בשושנים." בבוא היום, גם עם ישראל יבין שישוע הוא המשיח, כפי שנאמר: "והביטו אליי את אשר דקרו" (זכריה י"ב 10). וברגע שהם יבינו מי הוא – הם גם יידעו בדיוק היכן למצוא אותו (ראה גם זכריה ח' 23).

ואיך נוכל ליישם זאת בנישואין? כפי שציינתי, אין אישה נורמלית שתרצה להזמין נשים אחרות אל בעלה, אבל אולי היא כן תרצה ללמד אחרים כיצד למצוא בעל כמו שלה. אני מאמין שכל מי שחי בנישואין מאושרים, יש לו אחריות לשתף את הצעירים והרווקים – מה לחפש וממה להתרחק.

אם את אישה בוגרת שחיה בנישואין מאושרים, ושאת משתפת צעירות ש"בעלי אומר לי שהוא אוהב אותי לפחות פעם ביום כבר 20 שנה, הוא מעולם לא הרים עליי קול, ואתמול הוא הביא לי פרחים סתם כי הוא אוהב אותי" – את לא רק מספרת סיפור, את מציבה סטנדרט. את מעבירה מסר לכל הצעירות מה ראוי ומה ניתן לצפות בקשר בריא.

כבוגרים וכהורים, יש לנו אחריות אפילו גדולה יותר להיות דוגמה אישית. ילדה שגדלה בבית מלא צעקות ומריבות עלולה לחשוב שככה מתנהגים כל הגברים. היא לא תדע לדרוש יחס אחר, היא תחשוב שזה הנורמלי, ואולי לעולם לא תכיר את האפשרות שיש גברים יראי אלוהים.

חשוב גם לספר לצעירים ולצעירות ממה להיזהר. לאחרונה קראתי ספר על גברים מתעללים, וזה ממש פתח לי את העיניים. צעירות, שימו לב: אם אתן יוצאות עם בחור שתמיד מקבל את כל ההחלטות ולא מקשיב לכן אף פעם – זה דגל אדום. זו עלולה להיות אינדיקציה לאדם שמנסה לשלוט. אם הוא אף פעם לא מבקש סליחה ותמיד מאשים אחרים – זהו עוד דגל אדום ענקי.

אבות ואמהות, הילדים שלנו מתבוננים קודם כל בנו, בהתנהגות שלנו. אנחנו המראה שלהם למה שנכון וראוי. אז איפה נמצאים הגברים והנשים יראי האלוהים, אלו שאנחנו רוצים לבנות איתם חיים? הם בגינה של החתן, בקהילה. הם השושנים שלו, והוא הרועה בשושנים.

4יָפָ֨ה אַ֤תְּ רַעְיָתִי֙ כְּתִרְצָ֔ה נָאוָ֖ה כִּירוּשָׁלִָ֑ם אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת׃

5הָסֵ֤בִּי עֵינַ֨יִךְ֙ מִנֶּגְדִּ֔י שֶׁ֥הֵ֖ם הִרְהִיבֻ֑נִי שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּלְשׁ֖וּ מִן־הַגִּלְעָֽד׃

6שִׁנַּ֨יִךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽרְחֵלִ֔ים שֶׁעָל֖וּ מִן־הָרַחְצָ֑ה שֶׁכֻּלָּם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם׃

7כְּפֶ֤לַח הָרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ׃

יש לנו כאן תיאור נפלא על ישועת ישראל – ישראל היא "בבת עינו" של אלוהים, האישון שלו (זכריה ב' 12), מה שמעיד שאלוהים תמיד מביט עלינו ושומר עלינו. ומה יקרה כאשר כל ישראל תיוושע? שאול השליח מסביר: "אם מעידתם היא עושר לעולם, והפסדם הוא עושר לגויים, שלמותם – על אחת כמה וכמה. … הרי אם הדחתם היא ריצוי בשביל העולם, מה תהיה השבתם אם לא תקומה ממוות אלי חיים?" (רומים י"א 11, 15).

זה יהיה אירוע היסטורי כל כך נשגב, שאפילו אלוהים אומר: "הסבי עיניך מנגדי, שהם הרהיבוני." לפני כן, בפסוק 4, הוא מתאר את עם ישראל כ"יפה כמו תרצה וכמו ירושלים." תרצה, כזכור, הייתה עיר הבירה של ממלכת ישראל הצפונית לפני שהוקמה העיר שומרון.

שלמה כותב את הדברים האלה הרבה לפני שהתרחשו, כך שיש כאן ממד נבואי שמרמז על השבת עם ישראל ויהודה – כל שבטי ישראל – והושעתם. זה יהיה מאורע כה מרשים, עד שהוא מתואר כתקומה ממוות אלי חיים.

בפסוק הזה נאמר גם שישראל "איומה כנדגלות." מה זה אומר? אני לא יודע מה איתכם, אבל אם הייתי אומר לאשתי, "את יפה, את נאווה, את איומה," כנראה שהיא הייתה עונה: "אה, תודה… רגע, מה?"

אבל "איומה" כאן היא מחמאה. הכוונה היא ל"מעוררת הערצה," משהו שנוגע בעוצמה וברושם רב. ו"נדגלות" באה מהמילה דגל. כל מי שמכיר את התורה ייזכר מיד בספר במדבר, פרק ב', כשרואה את הפסוק הזה. שם עם ישראל מסודר סביב אוהל מועד, וכל שבט נמצא "איש על דגלו" (פס' 1).

בהמשך הפרק יש תיאור מפורט: "קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאותם" (פס' 3), "דגל מחנה ראובן תימנה לצבאותם" (פס' 10) וכך הלאה. זהו תיאור של עם ישראל כצבא מסודר, מאורגן ומעורר הערצה. כך, הביטוי "איומה כנדגלות" מתאר לא רק יופי אלא גם עוצמה וסדר שמותירים רושם עמוק על כל רואיה.

בהמשך פסוק 5 עד 7, אחרי שאלוהים אומר לעם ישראל "הסבי עיניך מנגדי," הוא חוזר ומבטא דברים שכבר נאמרו בפרקים הקודמים, ממש במילים זהות. המסר ברור: "חזרת אליי, ומבחינתי סלחתי לכל דבר. הכל כאילו לא קרה. את תהיי לי לעם, ואנכי אהיה לך לאלוהים."

התנהלות זו משתקפת גם בסיפור הבן האובד. זהו עקרון תקף גם עבורנו ברמה האישית: כשאנחנו חוזרים בתשובה אמיתית על חטאינו ובאים אל אלוהים בלב שלם, הוא אומר לנו: "הכל נסלח, כאילו לא קרה מבחינתי." הביטוי "שערך כעדר העיזים" ממחיש שאין שינוי במעמד שלנו בעיני אלוהים.

כמובן, חטאים שלנו עשויים להותיר צלקות ולעורר קשיים או כאבים בחיים, ולכן חשוב שנימנע מהם. אולם מבחינת המשפט האלוהי, ברגע שאנחנו חוזרים בתשובה אמיתית – והוא רואה את הלב ולא רק את המילים – החטא נמחק כאילו לא היה. מעמדנו כילדיו אינו משתנה אם אנו נושעים.

עם זאת, אין במילים אלו כדי לתמוך ב"ישועה זולה," חלילה. אדם שנושע באמת אינו יכול לאבד את ישועתו, אך בהחלט עלול לחוות משמעת מייסרת מאלוהים אם יבחר להתמיד בחטאיו (ראו קורינתיים א' י"א 27-31). זהו מסר של אהבה אך גם של אחריות, הממחיש את הקשר האמיתי בין אב לשארו.

8שִׁשִּׁ֥ים הֵ֨מָּה֙ מְּלָכ֔וֹת וּשְׁמֹנִ֖ים פִּֽילַגְשִׁ֑ים וַעֲלָמ֖וֹת אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃

9אַחַ֥ת הִיא֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י אַחַ֥ת הִיא֙ לְאִמָּ֔הּ בָּרָ֥ה הִ֖יא לְיֽוֹלַדְתָּ֑הּ רָא֤וּהָ בָנוֹת֙ וַֽיְאַשְּׁר֔וּהָ מְלָכ֥וֹת וּפִֽילַגְשִׁ֖ים וַֽיְהַלְלֽוּהָ׃

הכלה, שהיא עם ישראל, הביאה המון גויים להאמין באלוהי ישראל. ומה אומר אלוהים על הגויים? האמונה באלוהי ישראל נועדה מראש לכל העמים, כשעם ישראל נקרא להיות ממלכת כהנים – נציגים שמשרתים ומייצגים את האדון. ביום שבו ישועת ישראל תתגשם, הם יחזרו לתפקידם המקורי הזה.

אלוהים אומר על המאמינים הגויים: "שישים המה מלכות ושמונים פילגשים, ועלמות אין מספר," אך על עם ישראל הוא אומר: "אחת היא יונתי תמתי." לפי רש"י, "שישים" מתייחס לצאצאי אברהם שאינם עם ישראל, "שמונים" מתייחס לצאצאי נוח, ו"עלמות אין מספר" – לכל שאר הגויים בעולם.[1]

הקהילה של אלוהים מורכבת מכלל עמי העולם, ממלכות, פילגשים ועלמות, אך ישראל הנושעת היא ה"כלה" – "יונתי תמתי." הדבר מזכיר את דברי ישוע ביוחנן י' 16: "גם צאן אחרות יש לי אשר אינן מן המכלא הזה."

אפשר לחשוב שיחסים אלו יולידו קנאה או שנאה, אך ההיפך הוא הנכון: "ראוה בנות ויאשרוה, מלכות ופילגשים ויהללוה." מאמינים גויים שמכירים באמת את אלוהי ישראל מבינים היטב שהוא אלוהי ישראל, ויודעים שעם ישראל מחזיק במקום מיוחד בתכניתו האלוהית. הם לא יקנאו, אלא יאשרו ויהללו.

אלוהים לא אוהב יהודים יותר מאשר הוא אוהב גויים, והוא גם לא מושיע יהודים ביתר קלות. תעודת זהות כחולה לא מבטיחה כניסה לגן עדן! אבל יש לעם ישראל תפקיד מיוחד בהיסטוריה, בהווה ובעתיד. עם ישראל יועד להיות ממלכת כהנים. ככל שעמים אחרים יבינו ויקבלו את תפקידו הייחודי של עם ישראל, כך הם עצמם יזכו ביותר ברכה ושגשוג.

איך אנחנו יכולים ליישם את הפסוקים הללו בחיי היום-יום שלנו? כאן אני רוצה לפנות במיוחד לגברים שבינינו: כל התיאור שאנחנו רואים בפסוקים האלה – כך עליך לדבר על אשתך, וכך עליך לראות אותה.

עיניים רק אליה. האם מבטה של אשתך הוא הדבר היחיד שמרהיב אותך? אולי תגיד: "אלו רגשות, אין לי שליטה עליהם." שטויות. יש לך שליטה על המחשבות שלך, והמחשבות שלך הן שמדריכות את הרגשות.

האם אתה מסוגל להתעלם מכל מה שסובב אותך בעולם, ולהתמקד רק במחשבות טהורות ומיניות על אשתך בלבד? האם אתה באמת יכול לומר: "אחת היא יונתי תמתי" ולחיות בהתאם לכך?

אני אקח את זה צעד אחד קדימה: אם אישה שלובשת ביקיני פונה אליך ברחוב ושואלת אותך מה השעה, האם אתה מסוגל להישיר מבט רק לעיניה, לענות לה באופן מכובד וענייני, ולהמשיך הלאה בלי לאפשר מחשבות חוטאות לחדור למוחך? כי אם לא – ישוע אומר שאתה אמור "לעקור את עיניך" (מתי ה' 29).

אשתך לעולם לא צריכה להיות בתחרות מול נשים אחרות במחשבות שלך. ודבר זה תקף לא פחות לנשים: עיניים רק לבעל.

ולאלה שאומרים: "אבל היא פחות יפה עכשיו, מה לעשות?" או נשים שאומרות: "בעלי כבר לא נראה כמו ביום החתונה שלנו…" – יש לי דבר אחד לומר לכם: תנו לעצמכם סטירה. תפסיקו לחיות בחטא וחזרו בתשובה.

הגוף שלנו משתנה עם השנים. אני גם לא נראה כמו שנראיתי ביום החתונה שלי לפני 20 שנה, אז מה? אבל זה לא משנה. אפסים ה' מצווה עליך לאהוב את אשתך כמו שישוע אהב את הקהילה. ואומר לך לכבד את בעלך כמו שהקהילה מכבדת את ישוע.

זכרו: ישוע מת עבור הכלה שלו, אפילו כשהיא צעקה עליו: "צלוב אותו!" ואם הוא עשה זאת, איך ייתכן שאתה לא מסוגל לאהוב את אשתך כי היא עלתה כמה קילוגרמים? זה הזמן להתבייש ולחזור בתשובה.

10מִי־זֹ֥את הַנִּשְׁקָפָ֖ה כְּמוֹ־שָׁ֑חַר יָפָ֣ה כַלְּבָנָ֗ה בָּרָה֙ כַּֽחַמָּ֔ה אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת׃

מי זאת? זו עם ישראל. מי אומר את זה? עמי העולם.

בפסוק הזה יש שוב תיאור נפלא של עם ישראל שתופס את מקומו האמיתי כפי שאלוהים ייעד לו – ממלכת כהנים. התיאור הוא של התקדמות והארה: שחר – לבנה – חמה. כמו כוכב נוגה, ירח ושמש, כל אחד זוהר יותר ויותר, עד שבסוף היא מתוארת כ**"איומה כנדגלות"** – מרשימה ומעוררת הערצה כמו צבא.

יש פרשנים שאומרים שכאן "צבא" מתייחס לצבא השמים, בשונה מהפעם הקודמת שבה מדובר בצבא פיזי. זה מבוסס על תרגומים מסוימים לאנגלית, כמו ה-New International Version, ה-New English Translation, וה-The Message, שמדגישים הקשר רוחני לשמים.

מה שחשוב להבין כאן הוא ההתקדמות: איך עם ישראל מתחיל ככוכב קטן, רק מתחיל להבין מיהו משיח ישראל, ואיך הוא גדל והופך לישות גדולה ומרשימה – ממש ממלכת כהנים.

התיאור הזה יכול לשקף גם אותנו, המאמינים, בתהליך האמונה שלנו. אנחנו מתחילים בקטן, עם הבנה ראשונית, וממשיכים בתהליך של התקדשות והתקדמות עם האדון.

עם זאת, שימו לב: המחמאות אינן מגיעות רק בשלבים מתקדמים – הן מתחילות כבר מההתחלה. גם אם אתה רק בתחילת הדרך, האדון רואה את יופייך הרוחני. "את כוכב השחר, את יפה כלבנה, וכו'." כך, אנחנו לומדים שאלוהים מעריך ומעודד את התקדמותנו כבר מהרגעים הראשונים של האמונה.

11אֶל־גִּנַּ֤ת אֱגוֹז֙ יָרַ֔דְתִּי לִרְא֖וֹת בְּאִבֵּ֣י הַנָּ֑חַל לִרְאוֹת֙ הֲפָֽרְחָ֣ה הַגֶּ֔פֶן הֵנֵ֖צוּ הָרִמֹּנִֽים׃

בפסוק שבו נאמר שמישהו יורד לגינה, עולה השאלה: האם מדובר בחתן או בכלה? ישנן פרשנויות שונות לפסוק הזה, אך נראה כי הפרשנות הרווחת היא שמדובר בחתן. החתן יורד לגינה כדי לבדוק האם הגפן פורחת והאם נצו הרימונים. זו מטפורה לשאלת ההתפתחות וההתקדמות של עמו – האם אנו גדלים ומתקדמים בהתקדשות ובאמונה?

דעה זו נתמכת על ידי הנבואה בישעיה ה', שבה עם ישראל מכונה "גפן". הגפן מייצגת את עם ישראל, והחתן, שהוא המשיח, בא לראות את פירותיה – את תהליך ההתחדשות וההתקדמות הרוחנית. גם רש"י וגם מתיו הנרי מפרשים את הפסוק כמתייחס לחתן, ובדומה לכך, מרבית תרגומי התנ"ך לעברית ולאנגלית תומכים בפרשנות זו. החתן יורד לגינה כדי לפקח, להדריך ולהבטיח שגינתו – עמו הנבחר – אכן נושאת פרי ומתקדמת על פי רצונו. זהו ביטוי לאהבתו הגדולה של אלוהים לעמו ולמחויבותו לתהליך ההתקדשות שלהם.

12לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי נַפְשִׁ֣י שָׂמַ֔תְנִי מַרְכְּב֖וֹת עַמִּי־נָדִֽיב׃

בפסוק שבו הכלה אומרת "לא ידעתי", היא מבטאת את תחושת ההפתעה שלה – היא כמעט ולא שמה לב, ואז פתאום נפשה, אהובה, החתן, שם אותה "במרכבות עמי-נדיב." המילה "נדיב" מתייחסת למושל, נסיך או שר, וכאן המשמעות היא מעמד של כבוד ושל רוממות.

הכלה מתארת מצב שבו היא מרגישה שהיא רק מתאוששת מהחטא, שהיא בקושי התחילה לשוב אל החתן, והוא כבר מרים אותה מהעפר ומושיב אותה במקום של כבוד ושל גדולה.

הדימוי הזה מזכיר את דברי מזמור קי"ג 7-8: "מקימי עפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיבי עם נדיבים, עם נדיבי עמו." כמו כן, הוא מזכיר את סיפורו של יוסף, שיצא מהכלא, ופרעה הרים אותו על כל מצרים: "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר-לו ויקראו לפניו 'אברך' ונתון אותו על כל-ארץ מצרים" (בראשית מ"א 43).

אלוהים רואה את הלב שלנו. כשהוא מזהה בתוכנו רצון אמיתי להתקדם, כשיש תהליך של התקדשות, כשהגפן מתחילה לפרוח והרימונים נצים, הוא מגיב מיד. הוא מעלה אותנו למרכבות של כבוד, למעמד גבוה, כאות לאהבתו ולמחויבותו לעמו.

גם ברמה הלאומית, כשכל ישראל יוושע, זה יהיה אירוע אדיר, מכונן ומרשים. עם ישראל ישוב למקומו המיועד בתכנית האלוהית – ממלכת כהנים, העם הנבחר, אשר יושב על מרכבות עמי-נדיב. זה לא רק שיקום רוחני, אלא גם רוממות למעמד שמביא כבוד לאלוהים ומגשים את הבטחתו לעמו.

תאולוגיית ההחלפה היא אכן אחת הטעויות הגדולות והכואבות ביותר בתולדות הכנסייה. במקום לעודד ולהרים את היהודים המאמינים, ולהכיר בהם כעם הנבחר שאלוהים בחר לייצג אותו בפני העולם, הכנסייה הקתולית דרשה מהם להתכחש לזהותם הלאומית והדתית, כדי, לכאורה, "לשבור את מחיצת האיבה בין גויים ויהודים."

בפועל, מהלך זה רק חיזק את מחיצת האיבה והכריח יהודים לבחור בין שתי אפשרויות בלתי נסבלות: להישאר בתוך היהדות הרבנית ולהתכחש למשיחם, או להתנצר ולהתבולל, לאבד את זהותם היהודית, ולהשתייך לכנסייה שהתכחשה לשורשיה היהודיים.

הטענה ש**"מי שמאמין באלוהי ישראל ובמשיח ישראל ישוע – אסור לו להיות חלק מעם ישראל"** היא לא רק אבסורדית, אלא גם מנוגדת לחלוטין לכתבי הקודש. ישוע ומאמיניו הראשונים היו יהודים שלא נטשו את עמם, אלא פעלו למען גאולתו והשלמתו הרוחנית.

ביום שבו עם ישראל ייוושע, כל המציאות הזו תשתנה. עם ישראל יחזור למקומו הייעודי בתכנית האלוהית, כפי שנאמר: "במרכבות עמי-נדיב." זהו שיקום רוחני ופיזי של העם היהודי, שימלא את ייעודו המקורי כעם הנבחר וכממלכת כהנים לעמי העולם.

תאולוגיית ההחלפה דחתה את הייעוד הזה ופגעה הן ביהודים והן במאמינים הגויים, אך אלוהים, בנאמנותו, אינו זונח את בריתותיו. הוא יגשים את הבטחותיו לעמו, ודרך השיקום הזה, תתממש גם הברכה לעמים, כפי שנאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה."

איך אנחנו מבינים את התהליך הזה בהקשר של חיי הנישואין שלנו?

ראשית, עלינו לשאול את עצמנו: האם תהליך ההתקדשות הזה – של צמיחה והתקרבות – מתקיים גם בקשר הזוגי שלנו? כמו שהיחסים שלנו עם אלוהים מתקדמים ומתעצמים, כך גם הנישואין שלנו צריכים לשקף התקדמות דומה.

יש שיר אהבה שממש מתחבר לרעיון הזה, שבו הזמר חוזר לרגעים מרכזיים בזוגיות שלו – הפגישה הראשונה, הדייט הראשון, הצעת הנישואין – ובכל שלב הוא אומר: "חשבתי שאהבתי אותך אז." הוא ממשיך, ובכל פעם מגלה שאהבתו היום גדולה יותר מזו שהייתה בעבר. הוא מסיים באמירה: "יום אחד נסתכל אחורה על היום הזה ונאמר – חשבתי שאהבתי אותך אז."

זה בדיוק התהליך שאנחנו חווים בנישואין: ביום החתונה, אנחנו אוהבים מספיק כדי להתחייב לכל החיים. אבל ככל שעובר הזמן – עם צחוקים, בדיחות פרטיות, קשיים, הצלחות, הריונות, גידול ילדים והחלטות גורליות – האהבה גדלה ומעמיקה.

תהליך האהבה בנישואין הוא כמו תהליך של עלייה באור:
מתחילים כמו כוכב נוגה, עוברים לירח, ואז לשמש, ולבסוף – מגיעים לצבא השמים.

האם תכונות פרי הרוח גדלות גם בנישואין שלנו? האהבה, השמחה, השלום בבית? כל אחת מתכונות פרי הרוח היא הכרחית לנישואין מאושרים, אך במיוחד: אורך רוח, ענווה וריסון עצמי.

זה לא קורה אוטומטית. אהבה אינה רק רגש – היא החלטה, נאמנות ובחירה. אהבה היא לומר: "אנחנו ביחד. נקודה." עיניים רק זה לזה, לכל החיים.

אני מאחל לכל אחד מאיתנו שהחיים והנישואין שלנו יהיו כמו שיר אהבה – כאלה שישקפו את הבשורה: מלאים באהבה אמיתית, בתכונות פרי הרוח ובסליחת חטאים.

פסוק המפתח ליחסים בריאים במשפחה ולנישואין מאושרים:
"יהא כל איש מהיר לשמוע, בלתי נחפז לדבר, וקשה לכעוס" (יעקב א' 19).
זה הבסיס לשלום בית אמיתי.

[1] רש"י, שיר השירים, ו' פסוק ח'