שיר השירים פרק ח׳

פרק ח'

בפרק האחרון, פרק ח', אנו עדים לסיום נפלא של הספר. הפרק משמש כסיכום לכל מה שחווינו בפרקים הקודמים, עם חזרות רבות על נושאים מרכזיים ודימויים מוכרים.

בפרק הזה מופיעים אלמנטים שמזכירים לנו אירועים ותמונות שראינו בעבר: כרם ונוטרים, עץ התפוחים, הביטוי "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ," ועליה מהמדבר. כל אלו משתלבים שוב בפרק הסיכום הזה. לצד החזרות על אלמנטים קודמים, מופיעה גם שירה יפייפיה עם פסוקים שהפכו למוכרים מאוד.

עם זאת, ישנם גם פסוקים שמעוררים תהייה במבט ראשון. לדוגמה: "הלוואי והיית אחי" – מי אי פעם אמר דבר כזה לחבר או לבן זוג? או הביטוי: "אני חומה ושדיי כמגדלות" – מה המשמעות של זה?

כדי להבין את המסר של הפרק, נוכל לחלק אותו לארבעה חלקים עיקריים:

1. אחווה ותשוקה – פסוקים 1 עד 4
2. עזה כמוות האהבה – פסוקים 5 עד 7
3. בגרות רוחנית – פסוקים 8 עד 10
4. ישראל באחרית הימים – פסוקים 11 עד 14

¹מִ֤י יִתֶּנְךָ֙ כְּאָ֣ח לִ֔י יוֹנֵ֖ק שְׁדֵ֣י אִמִּ֑י אֶֽמְצָאֲךָ֤ בַחוּץ֙ אֶשָׁ֣קְךָ֔ גַּ֖ם לֹא־יָב֥וּזוּ לִֽי׃

אז למה דווקא אח? לאורך הספר ראינו מקרים שבהם החתן מכנה את הכלה "אחותי". מדוע? קריאה כזו מבטאת קרבה משפחתית עמוקה, שמגיעה לרמת חברות נפשית אמיתית.

לצערנו, ישנם נישואין שבהם קרבה כזו חסרה. ייתכן שיש אהבה ותשוקה, אך אין ידידות אמיתית ברמת הנפש. לעומת זאת, ישנם נישואין שבהם קיימת חברות נפשית, אך חסרה בהם תשוקה ואהבה – מצב שמוביל למערכת יחסים שהיא כמעט כמו שותפות מגורים בלבד.

נישואין בריאים חייבים להכיל את שני המרכיבים הללו – גם חברות עמוקה וגם תשוקה. כאשר משלבים בין השניים, הם לא רק מתקיימים זה לצד זה, אלא אף מחזקים אחד את השני. לכן, לאורך שיר השירים, אנו שומעים את החתן אומר "רעייתי אחותי", ומסיבה דומה, הכלה מביעה כאן את רצונה בקשר כזה גם עם אלוהים.

בחיים הרוחניים שלנו, גם אנחנו שואפים לאיזון בין אחווה לתשוקה. עלינו להכיר את האדון בשכלנו – לקרוא את דברו, להעמיק בלימוד ולהקדיש זמן לתפילה. במקביל, עלינו לתת מקום לתשוקה, להתרגש מנוכחותו ולהתפעל ממנו.

ק.ס. לואיס מתאר זאת בהשוואה בין צפייה ישירה בים לבין התבוננות בו על גבי מפה. שני הדברים נחוצים כדי לתפוס את עוצמת האוקיינוס: גם ראייה שכלית ומחושבת וגם התרגשות והתפעמות. השניים אינם סותרים זה את זה, אלא דווקא משלימים זה את זה.

²אֶנְהָֽגֲךָ֗ אֲבִֽיאֲךָ֛ אֶל־בֵּ֥ית אִמִּ֖י תְּלַמְּדֵ֑נִי אַשְׁקְךָ֙ מִיַּ֣יִן הָרֶ֔קַח מֵעֲסִ֖יס רִמֹּנִֽי׃

ברגע שאדם נושע, מתעורר בו הרצון לשתף את הישועה עם אחרים, במיוחד עם בני משפחתו. אי אפשר להשאיר דבר כזה לעצמך. הפסוק "אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני" מבטא את השאיפה לתת לאדון את הטוב ביותר שלנו – את הכישרונות, היכולות, הכוח והחכמה. כל אלה מוקדשים לכבודו, מתוך בקשה: "אדון, הראה לי כיצד להשתמש בהם לשירותך."

באופן דומה, גם בתוך מערכות יחסים אישיות, כמו נישואין, השאיפה היא להעניק לבן או בת הזוג את הצד הטוב ביותר שבנו. לא נכון להיות נחמדים וסבלניים כלפי זרים במשך היום, ואז לשוב הביתה ולהתפרץ בכעס ועצבנות. במקום זאת, עלינו לשאוף לתת לבני הזוג שלנו את הטוב ביותר – את ההשקעה, הכבוד, והאהבה שהם ראויים לה.

³שְׂמֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת רֹאשִׁ֔י וִֽימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי׃

ראינו את הרעיון הזה כבר בפרק ב', ושם מצאה חן בעיני הפרשנות שמבארת את השמאל כמשל לתורה ואת הימין כמשל לבשורה. התורה, כמו יד שמאל, מונחת "תחת ראשי," מעניקה יציבות ומראה לי את מצבי האמיתי – את הצורך שלי בחסד האלוהי. ואילו הימין, הבשורה, "תחבקני" – היא זו שמושיעה אותי, מעניקה לי אהבה וגאולה. האיזון הזה, בין התורה שמנחה ומכוונת לבין הבשורה שמחבקת ומושיעה, ממחיש את מלוא התמונה של היחס האלוהי כלפינו.

⁴הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם מַה־תָּעִ֧ירוּ וּֽמַה־תְּעֹֽרְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃

אל תתנהגו כנודניקים. עלינו לבשר בכל הזדמנות שניתנת לנו, לדבר את האמת מתוך אהבה וברגישות, אך לזכור שאיננו יכולים להכריח איש להאמין. העבודה בלבבות שייכת לאלוהים.

אין לנסות "להעיר את האהבה בכוח," אלא להמתין בסבלנות עד שהלב ייפתח מרצון – "עד שתחפץ." הגישה הזו מדגישה את החשיבות של אמונה בתהליך האלוהי, מתוך אמון שה' פועל בדרכו ובזמנו.

⁵מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר מִתְרַפֶּ֖קֶת עַל־דּוֹדָ֑הּ תַּ֤חַת הַתַּפּ֨וּחַ֙ עֽוֹרַרְתִּ֔יךָ שָׁ֚מָּה חִבְּלַ֣תְךָ אִמֶּ֔ךָ שָׁ֖מָּה חִבְּלָ֥ה יְלָדַֽתְךָ׃

בפרק ג', פסוק 6, נתקלנו בפסוק: "מי זאת עולה מן המדבר," ופירשנו זאת ככלה – עם ישראל הנושע. לפי הושע ב' 16 ואילך, באחרית הימים, במהלך הצרה הגדולה, לאחר שהנושעים בדם ישוע כבר נלקחו לשמים בהילקחות, שארית עם ישראל תיאלץ לברוח למדבר. שם, בעומק המצוקה, הם יכירו בישוע כמשיח.

בשלב זה, ישראל תעלה מהמדבר כעם נושע. נבואה זו רמוזה כאן – אך הפעם, היא אינה עולה מהמדבר לבד, אלא "מתרפקת על דודה" – על ישוע! זו תמונה מרגשת של הגאולה המלאה והחיבור המחודש בין עם ישראל למשיח, כפי שניבאו הנביאים.

מה המשמעות של "תחת התפוח"? כדי להבין זאת, ניזכר בפרק ב', פסוקים 3-4. שם מתוארת תמונה של ישועה – עץ התפוחים בעצי היער. זהו דימוי לישוע המשיח, הבולט והמיוחד, שמעניק צל ומחסה לאלה שבאים אליו.

כאשר אנו עושים את הצעד הראשון ומבקשים לחסות בצל שלו, הוא מגיב באהבה ובחסד: לוקח אותנו לבית היין – מקום של שמחה, חגיגה וגאולה. אין בכוחנו להגיע לבית היין בעצמנו; רק הוא מסוגל להביא אותנו לשם. אבל הצעד הראשון הוא שלנו – לבוא ולהיכנס תחת הצל שלו.

כשאנו קוראים את הפסוקים האלה בפרק ח', המסר הזה חוזר אלינו. הכלה, עם ישראל, עולה מהמדבר לא לבד, לא סתם כך – אלא מתרפקת על דודה, על ישוע. היא מוצאת אותו "תחת עץ התפוח," במקום שמסמל את המפגש בין הצעד האנושי של חיפוש מחסה לבין החסד האלוהי שמושיע ומוביל לגאולה.

⁶שִׂימֵ֨נִי כַֽחוֹתָ֜ם עַל־לִבֶּ֗ךָ כַּֽחוֹתָם֙ עַל־זְרוֹעֶ֔ךָ כִּֽי־עַזָּ֤ה כַמָּ֨וֶת֙ אַהֲבָ֔ה קָשָׁ֥ה כִשְׁא֖וֹל קִנְאָ֑ה רְשָׁפֶ֕יהָ רִשְׁפֵּ֕י אֵ֖שׁ שַׁלְהֶ֥בֶתְיָֽה׃

⁷מַ֣יִם רַבִּ֗ים לֹ֤א יֽוּכְלוּ֙ לְכַבּ֣וֹת אֶת־הָֽאַהֲבָ֔ה וּנְהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּהָ אִם־יִתֵּ֨ן אִ֜ישׁ אֶת־כָּל־ה֤וֹן בֵּיתוֹ֙ בָּאַהֲבָ֔ה בּ֖וֹז יָב֥וּזוּ לֽוֹ׃

יש לנו תיאורים כל כך מרגשים ועמוקים על אהבה, שלעיתים נדמה שאנחנו לא מצליחים לבטא את עומקם במילים. שאול השליח מזכיר לנו בקורינתים א' י"ג שאם נעשה כל מעשה טוב שבעולם, אך נעשה אותו ללא אהבה, הרי שאין לו ערך אמיתי. גם ישוע עצמו הדגיש ששתי המצוות הגדולות ביותר סובבות סביב אהבה: "ואהבת את ה' אלוהיך" ו"ואהבת לרעך כמוך."

כשאנחנו רואים את הפסוק "שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך," אנחנו יכולים לחשוב על טבעות נישואין בימינו – סמל של ברית ושל התחייבות בלתי ניתנת להפרה. החותם הזה מייצג את ההבטחה להיות ביחד לנצח, גם בזמנים הקשים וגם ברגעי השמחה.

אבל האם אנחנו מבינים באמת את עומק האהבה של אלוהים אלינו? אהבה שהובילה אותו לשלוח את בנו היחיד למות על הצלב למעננו, כדי להושיע אותנו. המעשה הזה הוא מעבר לכל דמיון – אלוהים אהב אותנו כל כך, אפילו כשהיינו חוטאים! כפי שכתוב ביוחנן ג' 16: "כי כה אהב אלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו."

עכשיו נשאלת השאלה: האם אנחנו מסוגלים לאהוב אחד את השני כפי שאלוהים אהב אותנו? אהבה שמשמעותה היא סליחה, הקרבה עצמית, ולפעמים אף מוות לעצמנו – להעדפותינו, לגאוותנו.

האם אנחנו מהירים להקשיב ואיטיים לכעוס? האם אנו משקיעים בטיפוח פירות הרוח: אהבה, שמחה, שלום, סבלנות, נדיבות, טוב לב, אמונה, ענווה וריסון עצמי? זוהי הקריאה עבורנו – לאהוב כפי שאלוהים אהב אותנו, באהבה שמביאה חיים, שינוי וברכה.

"עזה כמוות האהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה" (פס' 6) – האהבה, כפי שמתואר כאן, מלאה בעוצמה אדירה, כמו אש בוערת. "שלהבתיה" מתייחסת לאש מיוחדת – אש של אלוהים. כמו כל אש, היא יכולה להיות מבורכת או מסוכנת, תלוי כיצד אנו מתייחסים אליה.

אש היא דבר נפלא כשהיא נשארת במסגרת הנכונה שלה – כמו באח או במדורה. אבל כשהיא יוצאת משליטה, היא הופכת להרסנית, שורפת יערות שלמים ופוגעת באנשים. כך גם התשוקות שלנו. כאשר הן שמורות בתוך מסגרת הנישואין, הן מביאות חיים, חום ואחדות. אך כשהן חורגות ממקומן – הן הורסות.

בחטאים של ניאוף, למשל, איננו רק שוברים את הברית הזוגית ורומסים את האהבה, אלא גם פוגעים נפשית בכל הסובבים, במיוחד בילדים. בחטאי פורנוגרפיה, אנו מחפיצים נשים, יוצרים תפיסות מעוותות, ומזינים את עצמנו ברעיונות רעילים שהופכים לסרטן נפשי ההורס אותנו מבפנים.

התשוקות שלנו הן מתנה מאלוהים, אך הן דורשות אחריות. עלינו לשמור עליהן בתוך המסגרת שאלוהים ייעד להן – קשר זוגי אוהב שבו הקרבה עצמית ובניית הזוגיות עומדות במרכז. קשר כזה מבוסס על נאמנות מוחלטת: עיניים שמכוונות רק לבן או בת הזוג, הצבת גבולות ברורים, ואי התפשרות על השקפה חיצונית. כאשר האש הזו נשמרת בקדושה ובנאמנות, היא הופכת לכוח עצום שלא ניתן לכבות – "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה" (פס' 7). זו "שלהבתיה" – האש האלוהית.

אבל ישנם שני שקרים מרכזיים שהשטן מנסה למכור לנו בנוגע לתשוקות:

1. "הכל מותר – תעשה מה שבא לך."
2. "הכל אסור – תתבייש בעצמך ותרגיש רגשות אשם."

שני אלה הם שקרים. שיר השירים מציע את האמת האלוהית: התשוקה היא מתנה נפלאה מאלוהים, אך היא מיועדת למסגרת הנישואין בלבד, שם היא הופכת לברכה ולא לעול.

גם שאול השליח מדגיש זאת: "אם אחלק את כל רכושי לצדקה וגם אתן את גופי לשריפה ואין בי אהבה – לא יועיל לי דבר" (קור"א י"ג 3). מעשים חיצוניים, גדולים ככל שיהיו, חסרי ערך אם אינם נובעים מתוך אהבה אמיתית מהלב. באותו אופן, אדם יכול "לתת את כל הון ביתו" מתוך מחשבה שזה מבטא אהבה – אך אם אין בזה אהבה אמיתית, הרי שזה לא שווה דבר, "בוז יבוזו לו."

אהבה אמיתית, כזו שבנויה על נאמנות, הקרבה ותשוקה קדושה, היא הכוח שמחזיק קשרים ומביא ברכה ושפע לחיים הזוגיים והרוחניים שלנו.

⁸אָח֥וֹת לָ֨נוּ֙ קְטַנָּ֔ה וְשָׁדַ֖יִם אֵ֣ין לָ֑הּ מַֽה־נַּעֲשֶׂה֙ לַאֲחֹתֵ֔נוּ בַּיּ֖וֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּֽהּ׃

⁹אִם־חוֹמָ֣ה הִ֔יא נִבְנֶ֥ה עָלֶ֖יהָ טִ֣ירַת כָּ֑סֶף וְאִם־דֶּ֣לֶת הִ֔יא נָצ֥וּר עָלֶ֖יהָ ל֥וּחַ אָֽרֶז׃

בפסוקים האלו, אין כאן התייחסות מינית. הביטוי "השדיים" הוא סימן של בגרות, ממש כפי שאם היה מדובר בגבר, היה נאמר "זקן." מדובר בסימן חיצוני שמסמל את גיל ההתבגרות. השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא: האם יש לנו בגרות רוחנית?

בגרות רוחנית מתבטאת בהיכרות עמוקה עם דבר אלוהים, שמאפשרת לנו להבחין בין אמת לשקר ולהגיד "לא" לתורות שקר. לרוב, תורות שקר נשמעות טוב ומשכנעות במבט ראשון, אבל כאשר בוחנים אותן לאור הכתוב בדבר אלוהים, מתגלה שהן אינן עומדות במבחן האמת.

האיום של תורות שקר על מאמין חדש מומחש כאן במשל על ילדה צעירה שאחיה דואגים לגורלה כאשר תתבגר וגברים יתחילו להתעניין בה. ברגע שאדם נושע, הוא הופך למטרה עבור השטן. אם הוא אינו בוגר מספיק באמונה, הוא עלול להפוך לטרף קל.

אז מה עושים?

• "אם חומה היא – נבנה עליה טירת כסף." כלומר, אם יש בסיס חזק ואיתן, יש לחזק אותו אף יותר, לבצר ולהגביר את ההגנה.
• "ואם דלת היא – נצור עליה לוח ארז." אם הבסיס עדיין חלש, יש לחסום ולמנוע פרצות שדרכן השטן יכול לחדור.

שני הדימויים שונים, אך המסר זהה: עלינו לדאוג לחיזוק הבגרות הרוחנית של מאמינים חדשים. הדרך להתמודד עם תורות שקר היא באמצעות לימוד מעמיק של דבר אלוהים, בניית יסודות חזקים, ויצירת קהילה תומכת שמכוונת את המאמין החדש בדרך האמת. כך נוכל לעמוד נגד תורות השקר ולהתמיד באמונה איתנה.

¹⁰אֲנִ֣י חוֹמָ֔ה וְשָׁדַ֖י כַּמִּגְדָּל֑וֹת אָ֛ז הָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כְּמוֹצְאֵ֥ת שָׁלֽוֹם׃

הכלה ממשיכה ומצהירה: "אני חומה ושדי כמגדלות" – הביטוי הזה מדגיש שבגרות רוחנית היא כמו מגדל, שמספק הגנה מפני התקפות האויב. הבגרות הרוחנית היא חומת ההגנה שמאפשרת לה לעמוד מול מתקפות השטן ולמצוא שלום ונחת גם מול הניסיונות והקשיים.

חשוב לזכור שגיל פיזי אינו ערובה לבגרות רוחנית. רבים, אפילו מבוגרים, עלולים ליפול למלכודות של מורי שקר אם לא בנו בסיס רוחני יציב. השאלה היא: מה עלינו לעשות כדי להתבגר רוחנית ולהתחזק בהגנה שלנו?

ארבעה עקרונות לבניית בגרות רוחנית:

1. קריאה ולימוד של דבר ה': השקעת זמן בלימוד מעמיק של כתבי הקודש מאפשרת לנו להכיר את האמת ולהבחין בין אמת לשקר.
2. תפילה ובקשת חסד אלוהים: עלינו לבקש בהכנעה את עזרתו של אלוהים כדי להבין את דברו ולחיות בציות לו, מתוך תלות מלאה בו.
3. התחברות עם אנשים בוגרים מבחינה רוחנית: קיום קשרים קרובים עם מאמינים בעלי ניסיון ובגרות רוחנית מעניק לנו תמיכה, דוגמה אישית והכוונה.
4. חברות בקהילה ושירות על פי מתנות הרוח: השתייכות לקהילה משיחית פעילה ושירות בהתאם לכישרונות ומתנות הרוח שהעניק לנו אלוהים מסייעים לנו להתפתח ולהעמיק את שורשינו באמונה.

אם נקפיד לשמור על העקרונות האלו, נבנה חומה רוחנית חזקה שתגן עלינו מפני הרע ותעזור לנו לעמוד מול מתקפות האויב מתוך ביטחון, שלום ונחת.

¹¹כֶּ֣רֶם הָיָ֤ה לִשְׁלֹמֹה֙ בְּבַ֣עַל הָמ֔וֹן נָתַ֥ן אֶת־הַכֶּ֖רֶם לַנֹּטְרִ֑ים אִ֛ישׁ יָבִ֥א בְּפִרְי֖וֹ אֶ֥לֶף כָּֽסֶף׃

¹²כָּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לְפָנָ֑י הָאֶ֤לֶף לְךָ֙ שְׁלֹמֹ֔ה וּמָאתַ֖יִם לְנֹטְרִ֥ים אֶת־פִּרְיֽוֹ׃

בפסוק הזה, אנו רואים את החזרה לנושא הכרם והנוטרים, שסוגר מעגל שנפתח בפרק א'. בתחילת הספר, הכלה מודה כי שמרה על הכרמים של אחיה אך לא הצליחה לשמור על הכרם שלה – משל למצבו של עם ישראל בגלות. [1] כרם, כפי שמופיע בנבואות רבות (כגון ישעיהו ה'), הוא דימוי לארץ ישראל ולעם ישראל, שאלוהים נטע וטיפח אך מסר אותו לנוטרים זרים בעקבות חטאי העם.

בפרק ח' מתוארת תמונה של סגירת מעגל, עם התמקדות בשיבת ישראל ובאחרית הימים. הכרם המוזכר כאן הוא "כרם של שלמה בבעל המון." שלמה, כסמל לישוע המשיח – המלך האמיתי של ישראל, מוסר את הכרם לנוטרים זמניים בשל חטאי העם. הנוטרים הללו הם העמים ששלטו בארץ לאורך ההיסטוריה: בבלים, פרסים, יוונים, רומאים, מוסלמים, צלבנים, עות'מאנים ובריטים. הם לא רק שלטו על הכרם, אלא גם נהנו מפירותיו – "וגובים אלף כסף," כלומר, מסים ורווחים מהמשאבים והעושר של הארץ.

אך מה קורה באחרית הימים, כשהמשיח מקים את מלכותו בישראל? אלוהים מצהיר: "כרמי שלי לפני." הכרם הזה שייך לאלוהים, ולא לגויים שנמסרו לשלוט בו זמנית. "עת מרמס הגויים" מגיע לסיומו, כמו שמוזכר בדבריו של ישוע עצמו (לוקס כ"א 24).

אמנם תהליך השיבה החל ב-1948 עם הקמת מדינת ישראל, אך הגאולה עדיין אינה שלמה. ישראל עדיין תלויה בגויים במובנים שונים, והתגשמות מלאה של הנבואות תתקיים רק עם הקמת מלכות המשיח. במלכות זו, עם ישראל יחזור לשלוט בכל הארץ המובטחת, ללא איומים מאויבים.

"האלף לך, שלמה." המסר ברור – האלף הללו שייכים לשלמה, כלומר, לישוע המשיח, בן דוד ומלך ישראל. הם לא שייכים לנוטרים הזמניים ששלטו בכרם.

"ומאתיים לנוטרים את פריו." כאן מופיע אלמנט נוסף של השבת הצדק: הנוטרים לא רק יאבדו את השלטון, אלא גם יצטרכו להשיב פיצוי נוסף לעם ישראל – מאתיים מתוך הפרי. הרעיון של "מאתיים" כפלוס חמישית מקביל לדיני השבת רכוש בתורה, שם החוזר בתשובה מחזיר את הקרן בתוספת חמישית (ויקרא ה' 24).

ניתן לראות חיזוק לנבואה הזו בישעיהו ס'-ס"ג, שם מתואר כיצד עמי העולם יביאו את עושרם ויוקרתם לעם ישראל. המלכות המשיחית אינה רק שיבת הכרם לידי בעליו, אלא גם השבת הכבוד, השפע והברכה שישראל איבד במהלך הגלות. זוהי תמונה של תיקון מלא והגשמת ההבטחות שאלוהים נתן לעמו.

¹³הַיוֹשֶׁ֣בֶת בַּגַּנִּ֗ים חֲבֵרִ֛ים מַקְשִׁיבִ֥ים לְקוֹלֵ֖ךְ הַשְׁמִיעִֽינִי׃

¹⁴בְּרַ֣ח דּוֹדִ֗י וּֽדְמֵה־לְךָ֤ לִצְבִי֙ א֚וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֔ים עַ֖ל הָרֵ֥י בְשָׂמִֽים׃

הגענו לסיום שיר השירים – הסיום המפואר והמרגש של הספר כולו.

עם ישראל נושע, הכלה הופכת לממלכת כהנים, כפי שמתואר בפסוק: "היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך השמיעיני." התמונה כאן ברורה: בנות ירושלים, שבעבר מתחו ביקורת על הכלה (ישראל), אינן מתנכרות עוד. הן כבר אינן שואלות "מה דודך מדוד," אלא מקשיבות לה ביראת כבוד ובעניין. ישראל, שנושע, זוכה סוף-סוף לתפקידו המיועד – להיות עדות ומשפיע על העמים, ולהלל את אלוהים. ומה מבקש ישוע? "לקולך השמיעיני" – הוא משתוקק לשמוע את תפילותיה, את ההלל שלה ואת הקרבה שלה.

התמונה של שיבת ישראל והמלכות המשיחית:

סיום הספר משקף את המצב באחרית הימים, כאשר עם ישראל כולו ייוושע וימלא את ייעודו הרוחני. השלבים המובילים למצב זה כוללים:

1. ההילקחות של הקהילה: כלל גוף המשיח נלקח השמיימה לפגוש את האדון בעננים.
2. תחילת צרת יעקב: שבע השנים של צרה גדולה מתחילות, ומביאות סבל אך גם הכנה לגאולה.
3. אמצע הצרה: שארית עם ישראל מזהה את הרמייה של צר המשיח, בורחת למדבר, ושם אלוהים דואג לכל צורכיהם.
4. החצי השני של הצרה: השארית נושעת במדבר, שם היא מכירה בישוע כמשיח.
5. שיבת ישוע המשיח: בסיום שבע שנות הצרה, ישוע חוזר עם צבאות השמים ושארית ישראל מקבלת אותו באמונה.
6. ממלכת המשיח הארצית: עם ישראל משרת את ישוע ככוהנים בממלכה בת 1,000 השנים, בהשבת מלוא הברכה והייעוד שנקבעו לו.

ההקבלה בין הביאה הראשונה והשנייה של ישוע:

בסיום שיר השירים אנו רואים הדגשה של הביאות השונות של ישוע:

• בביאה הראשונה, הוא הגיע כעני ורוכב על חמור, כ"השה של אלוהים" שנועד למות על הצלב כדי לגאול אותנו.
• בביאה השנייה, הוא מגיע כמלך מנצח, "בן דוד," עם צבאות השמים, דורך על הר הזיתים ומקים את מלכותו (זכריה י"ד 3–5).
• בפעם הראשונה הוא בא בענווה; בפעם השנייה הוא בא כאריה יהודה (התגלות י"ט).

החיבור לפרק ב' – משמעויות כפולות וההשלמה:

בפרק ב', כשהכלה רואה את הדוד שלה מדלג על ההרים, היא אומרת לו: "סוב, דמה לך דודי לצבי או לעופר האיילים על הרי בתר." זהו משפט בעל שתי משמעויות:

• "סוב אליי וקח אותי איתך," כקריאה של אמונה ורצון להתקרב.
• או "סוב אחורה, אני עוד לא מוכנה לקבל אותך," שמשקף את תגובתם של חלק מעם ישראל בביאה הראשונה.

אבל בסיום שיר השירים, התמונה משתנה. שארית ישראל כבר נושעת ומוכנה לקבל את ישוע, כפי שכתוב: "כל ישראל ייוושע" (אל הרומים י"א 26), והם אומרים: "ברח דודי." הפעם הקריאה אינה רק בקשה לשוב, אלא בקשה דחופה ומהירה יותר – "קח אותי איתך."

הסיום: הרי בשמים

ההבדל ברור. בפעם הראשונה, הכלה דיברה על הרי בתר – הרי העולם המחוספס והרעוע. אך כעת היא מדברת על "הרי הבשמים," סמל לנצח, לשמים ולמלכות המשיח. זוהי קריאה של אהבה ושלמות: להיות עם ישוע לנצח, במקום של שלום, שמחה וקדושה.

מרנא תא – ישוע, בוא מהר!
כך מסתיים הספר הנפלא הזה – בתמונה של האהבה העמוקה ביותר, האהבה הגדולה בין המשיח לכלתו. אהבה שאינה רק רגש אלא הבטחה, ברית וגאולה. אהבה שתוביל אותנו לחיי נצח עם ישוע במשכנותיו.