שמואל א׳ פרק א׳ - ישוע המשיח

פתח דבר

כשעוברים על ספר שמואל פסוק אחר פסוק,…

1. לומדים היסטוריה של עם ישראל. — ישנם הרבה חוקרים מלומדים שלא יסכימו אתי. הם טוענים כי היום אי־אפשר לדעת מה מהסיפורים הללו באמת קרה ומהן אגדות — איזו מן הדמויות היא דמות היסטורית ומיהו המצאה. אני מאמין שדבר־אלוהים הוא אמת. מה שכרגע פתוח לפנינו הוא דיווח אמין. האנשים שאנחנו קוראים עליהם כאן באמת חיו ובאמת עשו את מה שדבר־אלוהים מספר שעשו.

מה שכן — רוח הקודש הדריך את הסופר לכתוב בצורה מסויימת, לפרט דברים מסויימים ולהשאיר בצד דברים אחרים. אין כאן דיווח אובייקטיבי אלא מגמתי. ספר שמואל־א הוא ספר עם מטרה. כמו כל ספר בתנ"ך ובברית החדשה, הוא לא רק מיועד להעניק לך מידע — הוא רוצה להשפיע עליך. הוא רוצה לגרום לך להגיב. הוא דבר־אלוהים אליך.

2. זו הסיבה שאנחנו, תוך כדי הקריאה והפירוש, גם ננסה להפיק לקחים — שנשתדל לראות איך עלינו ליישם לקחים אלה בחיינו במאה ה-21. דבר־אלוהים הרי לא מתיישן. הוא מיועד להיות הקו המנחה עבורינו גם בהווה. כל דבר־אלוהים — גם שמואל־א.

3. כמו כל ספר בתנ"ך, ספר שמואל מצביע קדימה אל המשיח. כשאנחנו צוללים לתוך הפרטים המעניינים והמשוּנים, אסור לשכוח את העובדה הזאת. תמיד נשאל: "איפה זה מִתְקָשר למשיח? מה כאן מסמל אותו? מה כאן מצביע על מה שהוא עשה — או על מה שיעשה כשיבוא בפעם השנייה? — איפה עובר כאן חוט־השָני של תֹכנית הישועה?"

כדי שהקורא לא יפספס אף אחד מן הרמזים הללו, מופיעה לידם כותרת ייחודית:
משיח!

מבוא לספר שמואל־א

המבוא לספר שמואל־א הוא ספר שופטים. כדי שנקבל מושג מאיזו נקודה ממשיך כעת אותו דיווח היסטורי שהתחיל כבר בבראשית א, נזכיר לעצמנו מספר נקודות מפתח מעידן השופטים.

מה שאיפיין את אותן כ-300 שנים זו הכותרת:

אין מלך בישראל

"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל; אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופ' יז 6; כא 25). וכשכל אחד עושה 'מה שבראש שלו' התוצאה היא — אנרכיה.

זו האווירה הכללית, ונקודות ספציפיות הן:

ראשית,

תבנית מעגלית עם מסר

בספר שופטים בולט המעגל שחוזר על עצמו פעם אחרי פעם אחרי פעם:

• בני־ישראל עוזבים את אלוהים, לא מצייתים לדברו ומשתחווים לאלילי הכנענים;

• אלוהים נותן לאויבי ישראל לגבור ולנצח;

• כשמגיעים מים עד נפש, אלוהים מקים שופט, ותחת הנהגתו בני־ישראל משתחררים זמנית מעול הפולשים והרודנים הזרים;

• עִם מות השופט בני־ישראל לא רק חוזרים לדרכי החטא ולעבודת האלילים — כל פעם הם יורדים לדרגת שִפלות עוד יותר גרועה (ב 19);

• בעקבות כך אלוהים נותן לאויבי ישראל לנצח — והכל חוזר חלילה…

? ומה הוא המסר? מה המעגל העצוב הזה מלמד אותנו?

• שאפילו הגואל האנושי החזק ביותר לא מסוגל להביא שלום לטווח הארוך;

• שאפילו השופט האנושי החכם ביותר לא מסוגל להביא צדק מושלם;

• שאפילו מנהיג אנושי צדיק לא מסוגל למשוך אחריו את כל העם בציוּת לאלוהים — ובוודאי לא לאורך זמן;

• שאפילו הגואל האנושי הטוב ביותר מוגבל בזמן: כל השפעה חיובית שיש לו — נמוגה ברגע מותו.

! לכן, אחד המסרים של ספר שופטים הוא: "גואל אנושי לא מספיק. היחיד שיכול להביא שלום נצחי, צדק מושלם וברכה נצחית — הוא גואל אלוהי. — צריך מושיע, והמושיע הזה חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו!

שנית, יש שם את נקודת השפל שמגיעה עם…

הניסיון להקים מלך שאינו לפי רצון אלוהים

השאיפה האנושית הזו נבנית כבר בסיפורו של גדעון. כשהעם רוצה לתת לו מעמד של מלך הוא אמנם אומר: "לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם, וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם. יהוה יִמְשֹׁל בָּכֶם", אך על־אף הדיבוּרים המתחסדים גדעון מחליט לקרוא לבנו "אֲבִימֶלֶךְ" — ומתן השם הזה מגלה לנו את נִסתרות לִבו.

אכן נקודת השפל מגיעה עם האסון של מלכות אבימלך בשכם וסביבתה (שופ' ט).

אבימלך הרי לא נקרא על־ידי אלוהים — אפילו לא לתפקיד של שופט. כל תהליך עלייתו לשלטון מבוסס אך ורק על שיקולים של ההיגיון האנושי. מימון קמפיין הבחירות של אבימלך בא דווקא מכספי תרוּמות שניתנו ל"בַּעַל־בְּרִית", לאליל המקומי של העיר שכם (ט 4).

? ומהי נקודת השפל הבאה אחרי הניסיון להקים מלך שאינו לפי רצון אלוהים?

שלישית, מגיעים לָסיפור ההזוי של מיכָיהוּ ושבט דן. זה קורה אחרי עוד שורה של מושיעים אנושיים, חלקם מוצלחים יותר, חלקם מוצלחים פחות. כל אחד מהם מוכיח כי היכולת האנושית לא מספיקה כדי לעצור את הִדרדרוּת העם לתוך תהום החטא.

ממיכָיהו ושבט דן אנחנו לומדים מה קורה כשבני אדם בוחרים לעצמם…

כוהן ומקדש שאינם לפי רצון אלוהים

זהו סיפורם של אנשים שאמנם מבני־ישראל, אך עסוּקים בעבודת אלילים גסה — אנשים שמשתמשים בשמו של יהוה בכל משפט שני, אך הם לרגע לא חושבים לציית לדבר־יהוה שכתוב להם בתורה (שופ' יז-יח).

הסיפור מסתיים עם שבט שמתיישב בנחלה שהוא בחר לעצמו — נחלה שאלוהים לא יעד לו. השבט הזה — שבט דן — אמנם ממשיך להתקיים פיזית, אך מבחינה רוחנית הוא לא שונה מהכנענים. הִתבוללוּתו היא מוחלטת.

רביעית, מגיעים לפרקי הנעילה של הספר (שופ' יט-כא). שם רואים את…

התוצאות ההרסניות מהעמדת מושיעי שקר

שופטים פרק יט הוא ביקור ב'סדום החדשה בישראל'. הקורא עד למאורע המזעזע של 'פילגש בגבעה'. הסיפור הזה לא רק מזעזע כל קורא תנ"ך היום, אלא גם את כל שבטי ישראל דאז. הוא גורם לכולם להִתאחד כדי להילחם בחטא ובחוטאים: "וְעַתָּה …וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל!" (שופ' כ 13) — כך מחליטים, ויוצאים למלחמה.

מלחמת האחים הזו מסתיימת עם אבל לאומי. העם המִתאבל שואל שאלה רטורית: "לָמָה, יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל, לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד?" (כא 3).

למה? — מפני שעד אתמול התנהגתם כאילו אלוהים לא קיים.

למה? — "כִּי שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת" (רומ' ו 23).

! מושיע אנושי לא מסוגל להושיע מחטא! לכן, התוצאה מהעמדת מושיעי שקר היא — מוות!

שמנו לב לתבנית המעגלית של אי־ציות לאלוהים, עונש, זעקת העם להצלה (בחלק מן המקרים), הצלה על־ידי מושיע זמני, חזרה לאי־ציות אחרי מות המושיע.

חשוב להדגיש כי אין כאן חזרה לנקודת המוצא. כל סיבוב במעגל הזה כולל גם מגמת ירידה. זוהי ספירלה יורדת. כשמגיעים לפרק האחרון בספר שופטים נִדמֶה כי שני שבטים כבר אבוּדים (דן ובנימין). זאת התוצאה של 300 שנים שבהם "אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל; אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה."

אם אלוהים ירשה שנמשיך כך עוד 200 או 300 שנים, עם ישראל יימחק. — אבל אלוהים לעולם לא ירשה דבר כזה. לכן, דווקא בפרקים האחרונים המזעזעים האלה נמצאת נקודה…

חמישית,

המשכיות בתכנית הישועה של אלוהים

האבל על שבט בנימין הוא בהחלט מוצדק, אבל מתברר שלמרות הכל לא מתאבלים על "שֵׁבֶט אֶחָד" שלם. ישנה שארית! — 600 ניצולים מבנימין. כך עובד אלוהים. השארית מספיקה לו כדי להגשים את תֹכניתו.

לכן בעם ישראל תמיד יהיו 12 שבטים. אפילו שבט דן שהִתבולל אינו 'אבוּד'. עוּבדה כי גם בממלכת 1000-השנים של המשיח ארץ ההבטחה תחולק ל-12 השבטים, וגם דן ובנימין ביניהם (יחז' מז-מח).

עד כאן על המשכיוּת בתֹכנית הישועה. מה שאלוהים הבטיח — הוא יקיים! אבל ספר שופטים לא רק מלמד על נאמנות אלוהים והמשכיוּת, אלא גם על נקודה…

שישית,

מסלול תכנית הישועה

כבר ספר בראשית מבטיח כי המסלול הזה עובר דרך שבט יהוּדה: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (ברא' מט 10).

משיח! זהו מסלול הישועה של אלוהים שבסופו של דבר מוביל לישוע המשיח, בן דויד, משבט יהודה, יליד בית־לחם, ובכל זאת — בן אלוהים.

נתחיל עם…

■ עליונות יהודה על שאר השבטים

בספר שופטים ישנם שני איזכורים של שבט יהודה בתפקיד המנהיג:

• אחד עומד בפתיחת העלילה, מעין 'פתח סוגריים'. כשהעם שואל את אלוהים: "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ?" אזי אלוהים עונה: "יְהוּדָה יַעֲלֶה!" (שופ' א 2-1);

• השני סוגר את העלילה, כמו 'סגור סוגריים'. לפני היציאה למלחמת הענישָה נגד שבט בנימין העם שואל את אלוהים: "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי־בִנְיָמִן?" ואלוהים עונה: "יְהוּדָה בַתְּחִלָּה!" (שופ' כ 18).

…ובתוך ה'סוגריים' הללו מתרחש כל הסיפור של ספר שופטים.

! נדגיש שוב: ספר שופטים (כמו גם ספר שמואל־א) הוא לא דיווח היסטורי אובייקטיבי. הדיווח הוא אמין, אבל הוא מגמתי. הוא דיווח עם מטרה. הוא דבר־אלוהים, והוא רוצה להשפיע על הקורא.

לכן ישנו גם דגש על…

■ עליונות שבט יהודה על שבט בנימין

המגמה הזו אומרת: "יהודה הוא טוב — בנימין הוא לא טוב"; ובדיעבד אנחנו כמובן מבינים כי המשמעות היא: "דויד הוא טוב" — "שאול הוא לא טוב"; "שושלת דויד היא לגיטימית" — "שושלת שאול היא לא לגיטימית".

Milstein, Sara J. “Saul, the Levite and His Concubine: The ‘Allusive’ Quality of Judges 19.” Vetus Testamentum, vol. 66, no. 1, 2016, pp. 95–116., www.jstor.org/stable/43894348. Accessed 30 Dec. 2020.

Postell, Seth D. “Messianism in Light of Literary Strategy.” Bibliotheca Sacra 177, July-Sept. 2020, pp. 333-337

בקריאת ספר שופטים ניתן לגלות אפילו דגש על עיר מסויימת מתוך ערי יהודה:

■ עליונות בית־לחם יהודה על מקומות אחרים

מתברר שלא טוב לעזוב את "בֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה". הן הנער "הַלֵּוִי" בשופ' יז 7 והן "הָאִישׁ הַלֵּוִי" בפרק יט 10-1 עשׂו את הטעות הזו:

• עם עזיבת הנער הלוי את "בֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה" (שופ' יז 8) התחילה ההִשתלשלוּת שבסופה הובילה להִתבוללוּת שבט דן;

• עם סירוב האיש הלוי להישאר ב"בֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה" (שופ' יט 10) התחילה ההִשתלשלוּת שבסופה שבט בנימין הגיע לסף השמדה.

עליונוּת בית־לחם יהודה על מקומות אחרים — ולכל מי שרוצה לִראות את הדגש הזה ביתר ברור…

אסור לדלג על מגילת רות

מבחינה היסטורית, בין ספר שופטים לבין ספר שמואל מופיע סיפורה של "רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה". הכתוב עצמו אומר כי בריחתו של אלימלך ומשפחתו מן ה"רָעָב" בבית־לחם הִתרחשה "בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" (רות א 1).

משיח! גם המסלול של תֹכנית הישועה ממקם את רות לפני שמואל־א. המגילה הקצרה מכוונת את עינינו ל"בֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה", ואנחנו לומדים איך אלוהים מכין את המִשפחה שממנה הוא רוצה להביא את המשיח. פסוקי הנעילה של מגילת רות הם רשימת יוּחסין שפותחת ב"פֶרֶץ", בנם של יהודה ותמר (ברא' לח) ומסתיימת עם "דָּוִד" (רות ד 22-18).

כך, כשאלוהים מצווה על שמואל (שמו"א טז 1): "לֵךְ, אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית־הַלַּחְמִי, כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ", הקורא מיד מזהה את המִשפחה ממגילת רות.

עכשיו ברור, אני מקווה, מדוע על עטיפת הכרך שבידינו מתנוסס הכותר…

בֵּית־לֶחֶם אֶפְרָתָה

השלמנו את יציקת היסודות. כעת נוכל להתחיל בבניית הקומה הראשונה בספר…

שמואל־א

תחילה…

תוכן עניינים מקוצר — חלוקת הספר

1. שמואל "נֶאֱמָן… לְנָבִיא לַיהוה" (שמו"א ג 20) פרקים א – ז

2. שאוּל "אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם" (י 24) — הטוב
ביותר לפי היכולת האנושית פרקים ח – טו

3. דויד "אִישׁ כִּלְבָבוֹ" של אלוהים (יג 14) פרקים טז – לא

חלק א שמואל — "נֶאֱמָן… לְנָבִיא לַיהוה"

(פרקים א – ז)

פרק א

רק פותחים את הספר, וישר מתברר שכאן בדיוק עובר חוט־השני של תֹכנית הישועה. הרי הסיפור מתחיל עם…

אישה עקרה

? איך זה קשור לתֹכנית הישועה?

מפני שכך עובד אלוהי התנ"ך. הוא בורא ישׁ מאין. כך כולם יכולים לִראות שזה הוא שמושיע — ולא היכולת האנושית. אלוהים משתמש בנשים עקרות כדי להוליד אנשי מפתח בתֹכנית הישועה: יצחק משׂרה, יעקב מרִבקה, יוסף מרחל, שמשון מאשת מנוח, יוחנן המטביל מאלישבע, וכאן: שמואל מחנה.

פסוק 1 גם הוא רמז שאנחנו עומדים לפגוש איש מפתח. רק עבור כאלה ניתן בתנ"ך אילן־יוּחסין אישי:

פרק א 1 וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם־צוֹפִים מֵהַר־אֶפְרָיִם, וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן־יְרֹחָם, בֶּן־אֱלִיהוּא ,בֶּן־תֹּחוּ, בֶן־צוּף, אֶפְרָתִי.

לא להתבלבל בגלל הכינוי "אֶפְרָתִי". אביו של שמואל אינו משבט אפרים. כך נִלמד מרשימות היוּחסין שבדברי־הימים (דהי"א ו 13-7; 23-18). הוא לוי שבחר לגור בין בני־אפרים. קשר כזה נראה גם בספר שופטים. שם כתוב על "נַעַר מִבֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה, מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה; וְהוּא לֵוִי, וְהוּא גָר שָׁם" (שופ' יז 7). "לֵוִי… מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה". הוא הפך לבן־בית אצל השבט המארֶח.

? למה זה חשוב? — מפני שאנחנו נפגוש את שמואל משרת ואפילו לן במִשכן אלוהים, כשהוא "חָגוּר אֵפוֹד בָּד" (שמו"א ב 18). זה מותר רק לכוהנים וללויים.

אבל לשם עוד לא הגענו. קודם נקרא על…

מתכון בטוח לצרות

פס' 2 וְלוֹ [לאֶלְקָנָה] שְׁתֵּי נָשִׁים: שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה. וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים.

מוסד הנישואין נברא בידי אלוהים כאיחוד של איש אחד ואישה אחת (ברא' ב 24) — לא אישה ועוד אישה; לא גבר ועוד גבר; וגם לא גבר ושתי נשים.

ראה שיעור מעולה בנושא, כולל תרגום עברי, מיום 02/01/2021: https://jerusalemassembly.com/marriage-created-to-serve-together

כשישוע המשיח מצטט מבראשית, הוא בכוונה מוסיף מילה לפסוק: "וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם לְבָשָׂר אֶחָד" (מרקוס י 8; וכך שאול השליח מצטט בקור"א ו 16). "שְׁנֵיהֶם" — לא 'שלושתם', לא 'ארבעתם'.

איש אחד ואישה אחת. — כל חיבור אחר לא נחשב נישואין בעיני אלוהים; ולכן כל חיבור אחר גם לא יכול לצפות לברכה ממנו. כל התעָמוּלה ההומו־לסבית לא תשנה את העוּבדה הזאת; וגם לא קביעת הקוראן כי מותר עד ערבע נשים.

סורת א-ניסא' [הנשים] פסוק 3

• כשאברהם ושׂרה מאבדים סבלנות ו'לוקחים את העניינים בידיים' מבלי לחכות לאלוהים — השלום יוצא מביתם, ובמקומו באים ריב, השפלה וקנאה.

• נישואי יעקב עם ארבע נשים יוצרים חיי משפחה עם חיכוכים, תחרוּתיוּת, קנאה בין הילדים ואפילו גילוי־עריות.

אמנם "אֶלְקָנָה, חַנָּה [ו]פְּנִנָּה" לא הגיעו לקיצוניות כזו, אבל תיכף נראה שגם בביתם לא שכן שלום — ובוודאי לא אחדוּת בין השלושה.

יש גם נקודות טובות במשפחה הזו: "אֶלְקָנָה" מקפיד לעלות עם כל ביתו לרגלים — או לפחות לאחד מהם בכל שנה. הוא מחליט להיות שונה מהסביבה שבה "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" — שונה מהרוב שמזלזל במה ש"יָּשָׁר" בעיני אלוהים. כך הוא ומשפחתו מהווים לנו מופת של…

השתחווּת משותפת

פס' 3 וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה. — וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים לַיהוה.

ירושלים עדיין נקראת "עִיר הַיְבוּסִי" (שופ' יט 11), והר־הבית הוא סלע חשׂוּף שמשמש לדייש חיטה (שמו"ב כד 24-18). המשכן נמצא ב"שִׁלֹה", במרכז נחלת שבט אפרים, ובו מִתנהלת עבודת הקורבנות.

"מִיָּמִים יָמִימָה." — היום היינו אומרים 'מדי שנה' (שמות יג 10). מכאן פרשנים מסיקים כי בתקופת השופטים לא עלו לשלושת הרגלים אלא רק פעם אחת בשנה ל"זֶבַח הַיָּמִים" (פס' 21).

"וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים לַיהוה." — עלי, הכוהן הגדול הזקן באותה עת, כבר לא רואה טוב וסובל מהשמנת־יתר חמורה (ג 2; ד 18). רוב הזמן הוא רק יושב על שרפרף כשהוא נשען על אחד העמודים בכניסה למשכן (א 9; ד 13). מי שמנהל בפועל את ענייני המִשכן והעבודה בו הם בניו "חָפְנִי וּפִנְחָס".

? האם ידעתם ש"עֵלִי" הכוהן היה אחד השופטים? — "הוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה". כך כתוּב שחור על־גבי לבן (ד 18).

ברור כי בתור כוהן גדול הוא לא היה 'שופט' במובן של מצביא שיוצא למלחמות, כמו המושיעים הזמניים לאורך ספר שופטים. סביר להניח שעלי "שָׁפַט" במובן שמקובל היום, כמעין שופט עליון במשפט האזרחי.

אבל בואו נחזור לאלקנה ומִשפחתו בהשתחווּתם המשוּתפת. הרי הם באו כדי "לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוה צְבָאוֹת":

פס' 4 וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה, וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת.

כך זה מתנהל:

• קודם רואים איך נשחט הקורבן;

• איך אוספים את הדם ומתיזים ממנו על המִזבח;

• אחר־כך רואים איך חלקים מסוימים מהקורבן עולים באש על המזבח;

וכך כל אחד מקבל (או אמור לקבל) תזכורת: "אני היתי צריך להיות במקומו של אותו בעל־חיים. הדם הזה נשפך בגלל החטא שלי. הרי 'בְלֹא שְׁפִיכַת דָּם אֵין מְחִילָה' (עבר' ט 22). הקורבן הזה מת ככפרה במקומי. אני נסלחתי."

אנחנו לא יודעים מה עוד היה כרוך בביטוי "לְהִשְׁתַּחֲוֹת" בתקופה ההיא. אני מניח הודייה לאלוהים, כי הרי בכל אחד משלושת הרגלים היתה ההודייה מרכיב מרכזי:

• הודייה על השִחרוּר מעבדוּת בפסח;

• הודייה על קציר הדגנים — על "לֶחֶם חֻקֵּנוּ" — בשבוּעות;

• הודייה על היבול של כל העונות בסוכות.

"וְנָתַן… מָנוֹת." — אחרי הטכס ליד המזבח באה סעודת החג — אכילת הקורבן על־ידי המקריבים. גם האכילה היתה חלק מקיום תנאי הברית עם אלוהים. גם היא היתה חלק מהציוּת לתורתו. גם על־ידי האכילה הִזדהה האוכל עם הקורבן ששפך את דמו כדי לכפר על חטאיו — על חטאי המקריב.

עוד מילה על השתחוות משוּתפת. החובה לעלות לרגל חלה על "כָּל־זְכוּרְךָ" (שמות כג 17) — על כל הגברים, כנראה מגיל 12 ומעלה (לוקס ב 42). לכן, אלקנה לא היה מחוּייב לגרור את כל המשפחה כל הדרך אִתו לשילֹה. הוא עשה זאת מפני שהבין את החשיבות של השתחוות משותפת.

■ אם הילדים רואים מגיל אפס שחשוב לכם להתחבר עם הקהילה בשבת בבוקר, שאתם עושים את המאמץ להתכונן בעצמכם, וגם להכין אותם, וגם להגיע בזמן — כשהם רואים שאתם לא עושים את זה כדי לצאת ידי חובה אלא בשׂמחה וברצון ובכיף — אזי גם הם ילמדו לאהוב את ההשתחוות המשותפת. אזי גם עבורם זה יהפוך למרכיב טבעי מהחיים שעליו לא ירצו לוותר. אזי גם הם ילמדו להגיד מכל הלב: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי: 'בֵּית יהוה נֵלֵךְ'" (תהל' קכב 1).

בזמן שהמשפחה מתכוננת לסעודת החג שם בשילֹה, יש לנו כמה דקות ל…

סיכום ביניים / הפקת לקחים:

1. שמואל־א הוא ספר עם הרבה עלילה, וחשוב שהעיסוק בפרטי הפרטים לא יגרום לנו לשכוח את התמונה הגדולה:

• כל התנ"ך גם יחד מלמד את תכנית הישועה של אלוהים;

• כבר בבראשית ג 15 הובטח פיתרון לבעיית החטא: זרע האישה יבוא וימעך את ראש הנחש — את ראש השטן;

• כל שאר הספר העבה הזה מפרט איך אלוהים פועל כדי להגשים את ההבטחה הזו;

• במילים אחרות: כל התנ"ך כולו — כולל שמואל־א — הוא סיפורו של המשיח.

2. אישה עקרה. — כמה סבל נגרם בעולם שלנו על־ידי המצב הזה. רק תשאלו זוגות שמנסים במשך שנים להוליד ילדים. רק תשאלו כמה קשים הם טיפולי הפוריות שעוברות הנשים. תשאלו כמה זה כואב בכל פעם כשנכשל עוד ניסיון ועוד טיפול ועוד הריון. תשאלו כמה הזוגות האלה מתפללים ובוכים.

אבל בתנ"ך אתם תראו שוב ושוב שאלוהים בוחר באישה שנחשבה לעקרה — ואתה הוא מקדם את תֹכנית הישועה שלו. לכן…

ראשית, בכל פעם שאתם פוגשים בדבר־אלוהים אישה שנחשבה לעקרה — ואז קרה הנס והיא ילדה — חפשׂו וחקרו טוב: זהו סימן שכאן עובר חוט־השני של תכנית הישועה. חפשׂו ומצאו מה בסיפור הזה מצביע על המשיח.

שנית, מה שאלוהים עשׂה עבור חנה ואחרות בעקבות תפילה, הוא יכול לעשׂות גם עבורכן. הוא אותו אלוהים היום. התעודדו!

3. אם אתם חלק מתא משפחתי, שׂימו דגש על השתחוות משותפת — קודם כבעל ואישה, אחר־כך כאבא, אמא והילדים. גם תפילה וקריאה משותפת בבית, וגם מעורבות משותפת ועקבית בפעילויות הקהילה. — כמובן לא בתור איזו מטלה מעצבנת או עול, אלא בשׂמחה וברצון ובכיף. — אלוהים מברך נאמנות בתחום הזה, ואתם תראו את הברכה בילדים. — בדוּק!

ואם אתם לא חלק מתא משפחתי — או אם המשפחה שלכם נמצאת אי־שם הרחק מעבר לים — אז יש לכם כאן, בקהילה, משפחה שאתה תכלו לקיים השתחוות משותפת.

נזכיר לנו רגע את פסוק 4, וכך נחבור בחזרה לסיפור: "וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה, וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת."

חוגגים!

כולם מקבלים "מָנוֹת"; "כָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ" של פנינה. — נכון שזה נשמע כמו משפחה מרובת ילדים? "כָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ." — בטוּח לא רק שלושה או ארבעה.

ושימו לב שאלקנה ומשפחתו הם אנשים עמידים. הם בוודאי הקריבו יותר מכבשׂ אחד. בפס' 24 אנחנו רואים אותם מביאים "שְׁלֹשָׁה …פָּרִים". זהו קורבן שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם. — גם הפעם אכן חוגגים, ואף אחד לא נשאר רעב.

או אולי כן מישהי נשארה רעבה. — האם אתם זוכרים איך קראנו קודם למנהג של ריבוי נשים? — 'מתכון בטוח לצרות'. הרי לא משנה כמה נשים יש בחיבור הזה — תמיד אחת מהן היא…

האישה האהובה

פס' 5 וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם, כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב — וַיהוה סָגַר רַחְמָהּ.

האם שמתם לב לניסוח? מי שקרא "וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם, כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב…" משלים את המשפט באופן טבעי: "ואת פנינה לא אהב" — או "…אהב פחות".

? ומה זה "מָנָה אַחַת אַפָּיִם"? — שתי אופציות לפירוּש:

א. "אַפָּיִם" מתאר עצב מצד אלקנה. — הוא עצוב כי הוא לא יכול לתת לאהוּבתו יותר מ"מָנָה אַחַת";

ב. "אַפָּיִם" משמע 'כפול'. — מתוך אהבה, אלקנה נותן לחנה "מָנָה" שמספיקה לשני אנשים.

שני הפירושים מובילים לאותה מסקנה: המחבר רוצה שנבין את איכות הקשר שבין אלקנה וחנה. סביר להניח שהיא היתה אישתו הראשונה. רק כשהִתברר כי "יהוה סָגַר [את] רַחְמָהּ" אלקנה החליט לקחת אישה נוספת. "פְּנִנָּה" אמנם הולידה לו את ה"יְלָדִים" המיוּחלים, אבל זה לא שינה את העובדה "כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב".

? האם אתם זוכרים איפה עוד בתנ"ך קרה בדיוק אותו הדבר?

בנישׂואי יעקֹב עם שתי נשותיו הראשונות. שם כתוב: "וַיֶּאֱהַב [יעקֹב] גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה" (ברא' כט 30) — ז"א יותר "מִלֵּאָה". אלוהים לא ראה את זה בעין יפה: "וַיַּרְא יהוה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה — וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" — ז"א איפשר לה להוליד ילדים (ברא' כט 31).

ומה חשבה לאה אחרי שילדה ליעקב את בנו הבכור?"עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (ברא' כט 32) — "עכשיו, סוף־סוף, בעלי יאהב אותי." — אבל כולנו יודעים שאהבה לא עובדת ככה. עוד שנים מאוחר יותר לאה תוקפת את רחל כשזו באה אליה עם בקשה: "[מה?! — את רוצה שאוותר לך על עוד דברים?!] הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי?" — "לא מספיק שלקחת לי את בעלי?" (ברא' ל 15).

זו היתה כנראה גם החווייה של "פְּנִנָּה", וכך קיבלה העלילה שלנו את…

האישה הממורמרת

? ועל מי האישה הממורמרת מוציאה את תיסכולה? על האישה האהובה כמובן:

פס' 7-6 6 וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ, כִּי סָגַר יהוה בְּעַד רַחְמָהּ. 7 וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית־יהוה, כֵּן תַּכְעִסֶנָּה; וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל.

ראו כמה זה עצוב! כאן אמור להיות תא משפחתי — מסגרת בטוחה ומוגנת עבור בני הזוג והילדים. במקום זה נקראת כל אחת משתי הנשים "צָרָתָהּ" של השנייה.

וראו את הדגש: "כִעֲסַתָּה …גַּם כַּעַס" — העציבה אותה באבּוּ־אבּוּהה. עשׂתה את הכל כדי "[ל]הַרְּעִמָהּ" — מהמילה 'רעם' — כדי לגרום לה לאבד שליטה; ולכעוס; ולהתפוצץ; ולצרוח; ולשבור צלחות. ואם אפשר לעשׂות את זה לעיני הבעל והילדים — מה טוב!

"מה, חנה'לה, קיבלת מנת סטיקים כפולה? שיבושם לך. שתשמיני. כנראה אלקנה שלנו אוהב שמנות. שיביא לך 'מָנָה …אַפָּיִם' כל יום. זה לא ישנה את העובדות: לי יש 'יְלָדִים' — ולך 'אֵין'!"

יתכן שאפילו הזכירה לה "כִּי סָגַר יהוה בְּעַד רַחְמָהּ." — "תגידי, חנה, איזה חטא עשׂית שאלוהים היכה אותך בעקרות? את יודעת, דברים כאלה לא קורים סתם. חייבת להיות סיבה!"

"וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית־יהוה." — כל שנה אותו סיפוּר. במקום שמחת־חג — דמעות: "וַתִּבְכֶּה [חנה] וְלֹא תֹאכַל." — ברור שלא. למי יש תיאבון במצב כזה?

אלקנה מנסה לעודד:

פס' 8 וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: "חַנָּה, לָמֶה תִבְכִּי? וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי? וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים?"

זה יפה: "יש לך אותי. את יודעת שאני לא של פנינה. אני שלך." — אבל הפעם זה לא מנחם את חנה. היא הולכת…

לבכות לאלוהים

פס' 10-9 9 וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה. וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל יהוה. 10 וְהִיא מָרַת־נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל יהוה, וּבָכֹה תִבְכֶּה.

אולי הכותרת 'לבכות לאלוהים' מפריעה לכם? הרי 'לבכות למישהו' נחשב לביטוי שלילי. לא עושׂים דבר כזה. — אבל למי חנה תבכה? לבעלה? אם היא תבכה יותר מדי הוא רק יתעצבן, כמו בזמנו יעקֹב, ויגיד: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?" — "מה את בוכה לי? אני אלוהים?"

יעקב צדק. במקרה כזה צריך לבכות לאלוהים!

"וַתִּתְפַּלֵּל [חנה] עַל יהוה." — ולא תפילה בלבד, אלא…

תפילה עם נדר

פס' 11 וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: "יהוה צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ, וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים — וּנְתַתִּיו לַיהוה כָּל יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ."

הבה נלמד את המרכיבים שבפסוק הזה (את ה"נֶדֶר" נשאיר לסוף):

"וַתֹּאמַר: 'יהוה צְבָאוֹת!'" — הַפְלֵא וָפֶלֶא, אחרי שתמיד סיפרו לנו כי נשים בתקוּפה ההיא היו אנאלפביתיות פשוטות; שהן רק ילדוּ ילדים ובישלו אוכל מזרחי טעים; עכשיו אנחנו פוגשים אישה עם הבנה תיאולוגית; אישה שמכירה שמות שונים של אלוהים ומבינה את משמעוּתם.

"'יהוה צְבָאוֹת', אתה בראת את כל צבאות בני־האדם ואת כל צִבְאות המלאכים. אתה פוקד עליהם כמצביא. אני בטוּחה שאין זו בעיה בשבילך לתת פקודה ולברוא עוד ילד אחד. באמת, 'יהוה צְבָאוֹת' — מה אני כבר מבקשת? רק עוד אחד קטן!"

והפלא ופלא, פשוטת העם הזו מהר־אפרים יודעת אפילו תורה! היא מתפללת: "אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ" — ובכך היא מזכירה ל"יהוה צְבָאוֹת" את מה שהוא בעצמו אמר בזמנו (שמות ג 7): "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם." זה כמעט 'גזור והדבק'! — אז אולי היא בכלל לא אנאלפביתית.

"וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ". — "'יהוה צְבָאוֹת', כשאתה עסוק בניצוח על מיליארדי הפריטים בבריאתך האדירה, בבקשה, אל תשכך לכלול גם את בקשתי הקטנה והצנועה בתֹכניתך."

"לֹא תִשְׁכַּח." — חנה בוודאי יודעת כי אלוהים הוא 'יודע־כל' — שהוא לא שוכח שום דבר ואף אחד — אבל בהחלט מותר לה להשתמש באוצר המילים הזה. הרי כך עושׂים גם אחרים בתנ"ך, כמו למשל ישעיהו שמעודד מתפללים: "הַמַּזְכִּרִים אֶת יהוה, …אַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ!" (ישע' סב 7-6) — "המשיכו להזכיר לאלוהים! אל־תתנו לו רגע של מנוחה!"

! מותר להתפלל כך. לא רק לחנה — גם לכם! (ראה גם לוקס יח 7-1).

? "וַתִּדֹּר נֶדֶר." — ומה היא נודרת? — את אותו ילד שבינתיים אין לה.

■ ההורים בינינו — כמו גם אלה שמתפללים שאלוהים יתן להם ילדים — רצוי שיקחו דוגמה מחנה. ברור שכולנו רוצים שילדינו יהיו בריאים, חכמים, חזקים, שיהיו להם חברים טובים, שילמדו, שיתקדמו, שיצליחו — אבל זכרו שכל הבקשות הלגיטימיות הללו הן משניות.

נניח שהבן שלך עובר את כל חייו ללא מחלות; והוא מוכשר להפליא ויודע כבר בגן חובה את מה שאחרים יודעים רק בכיתה ג'. אחר־כך נבחר לראש מועצת התלמידים בתיכון. אחר־כך מסיים קורס קצינים בהצטיינות. אחר־כך מוציא דוקטורט בפיזיקה. אחרי זה מקים חברת הייטק והופך למיליונר. את כל אלה עושׂה בדרכי־נועם, מבלי להפוך לשחצן וגאוותן; ובנוסף מקים משפחה לתפארת… — ולבסוף הוא הולך לאבדון נצחי — אז מה עשׂית?

אם אלוהים נתן (או ייתן) לנו ילד או ילדה — הכי חשוב שיהיו שלו — שיתמסרו לישוע — שיהיו מאמינים נושעים.

לזה חנה מתפללת כשהיא מבטיחה: "וּנְתַתִּיו לַיהוה כָּל יְמֵי חַיָּיו; וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ."

• היא נודרת את מה שבינתיים אין לה;

• ואפילו אם הילד יוולד, יש כאן עוד מרכיב שאין לה שליטה עליו:
שהילד המבוקש יהיה "לַיהוה כָּל יְמֵי חַיָּיו". על הנקודה הזו הילד יצטרך להחליט בעצמו כשיהיה בוגר מספיק;

• כל ילד וכל אדם צריך לקבל את ההחלטה הזו בעצמו. — זה כולל כמובן גם את עניין ה"מוֹרָה [— של סכין הגילוח ש]לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ." — חנה לא תוכל לחייב את בנה הבוגר ללכת עם רסטות כמו שמשון, אלא אם כן הוא עצמו יסכים.

אני מקווה שקלטנו את מה שחשוב כאן: לכל הורה מאמין החובה להתפלל לישועת ילדיו — לאלה שכבר ישנם, ולאלה שטרם נולדו. מאמינים רווקים מופקדים על ההפגעה למען ילדי חברים ועבור בני הנוער המרדנים במשפחותיהם. ואם אתם כבר סבא וסבתא, אז יש לכם את הזכות להתפלל גם למען ישועת הנכדים — להתפלל כמו חנה.

בפסוק הבא אנחנו פוגשים…

כוהן שלא רגיל לראות נשים מתפללות

פס' 13-12 12 וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יהוה, וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. 13 וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ. וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה.

? באיזה מקום בדיוק חנה מתפללת? — יש כמובן השערות:

• בתוך חצר המִשכן — זה ממקם את "עֵלִי הַכֹּהֵן" מאחוריה, כי הוא הרי "יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל יהוה" (פס' 9), דהיינו בכניסה. משם הוא רק רואה את גבּה.

• מחוץ לחצר המשכן, עם הפנים לכיוון הכניסה אליו;

• באזור מיוחד עבור "הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ב 22; שמות לח 8), שהיה גם הוא מחוץ לכניסה לחצר. יש מסורת שלפיה כבר אז היתה קיימת עזרת נשים.

ויקיפדיה, "עזרת נשים", נכון ל-05/01/2021

על האזור הזה השגיח "עֵלִי" אם הוא ישב "עַל מְזוּזַת [ה]הֵיכַל" והביט ממנה החוצה. כך ראה את פניה של חנה, ואף היה מספיק קרוב כדי "[לִשמור] אֶת פִּיהָ" — ז"א כדי לראות ששׂפתיה נעות.

פס' 13א וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ.

עכשיו תארו לכם את זה:

• אתה כוהן שמשרת במשכן כבר 50 שנה־פלוס;

• במשך כהונתך ראית אלפי אנשים באים ועושים את מה שמקובל כ'עבודת אלוהים';

• כרגע אתה רואה אישה עומדת במקום שמיועד לתפילה או להשתחוות לאלוהים;

• אתה שׂם לב כי "שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת"… "והיא.. בָכֹה תִבְכֶּה"…

? ומה הדבר היחיד שעולה לך לראש? — אלכוהול!

פס' 13ב וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה.

? איזה מין כוהן גדול ושופט אתה? כך למדת לקרוא אנשים ב-50 שנים של קבלת קהל? — האם אפשר להבדיל בין אישה עצובה לבין אישה שיכורה? — אני מאמין שכן.

אבל בואו, לא נהיה קשים מדי עם עלי הכוהן. כנראה היתה באמת בעיה של שתיית־יתר בשילֹה. לא סתם המחבר כותב בפס' 9 כי חנה הלכה להתפלל "אַחֲרֵי אָכְלָה… וְאַחֲרֵי שָׁתֹה". בזמנו לא היו מיצים וקולה ושתייה קלה. או ששתית מים (והמחבר לא היה מציין כאן כמה לגימות מים כדי להוריד את האוכל), או ששתית יין. זה מה שהיה מקובל בחגיגות. גם בפס' 24, כשמגיעים עם שמואל הקטן ושלושה פרים כדי להקריב ולחגוג, מביאים בין היתר "נֵבֶל יַיִן".

עלי לא רוצה שיכורים במשכן:

פס' 14 וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי: "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין? הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ."

"פשוט תכניסי אצבע ממש עמוק לתוך הפה — עד הלוע — ותקיאי את מה שיש לך בבטן. אני מבטיח לך שאחרי זה תרגישי יותר טוב."

פס' 16-15 15 וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר: "לֹא, אֲדֹנִי. אִשָּׁה קְשַׁת־רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יהוה. 16 אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת־בְּלִיָּעַל, כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה."

אין לדעת כאן מי מדבר אמת: המחבר שכותב כי חנה באה להתפלל "אַחֲרֵי שָׁתֹה", או חנה עצמה שטוענת: "יַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי." — החשוּב הוא כי אפילו עלי מבין עכשיו שאין לפניו עוד מקרה של שיכרוּת בבית אלוהים. לכמה רגעים הוא הופך לשופט אמיתי — ל…

דוברו של אלוהים

פס' 17 וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר: "לְכִי לְשָׁלוֹם. וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ."

אולי בשבילו זה סתם איזה מילמול של 'ברכה' שעליה חזר כבר אלפי פעמים בקריירה הארוכה שלו. אבל מבלי שעלי יודע, דבריו משתלבים באופן מוּשלם עם תֹכנית הישועה של אלוהים. — "אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" אכן עומד להקים נביא כדי לסלול את הדרך למלך ישראל.

? האם קרא לכם שהתפללתם ובכיתם ושפכתם את לבכם "לִפְנֵי יהוה" (פס' 15)? — ואז פתאום כל הלחץ והחרדות נלקחו מכם, ונתמלאתם שלום ושלווה?

זאת היתה החווייה של חנה. עכשיו יש לה אפילו תיאבון למנה שנייה:

פס' 18 וַתֹּאמֶר: "תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ." — וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל; וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד.

חנה חוזרת למשפחה עם החיוך היפהפה שאלקנה כל־כך אוהב. פנינה יכולה לנסות כמה שהיא רוצה — היא כבר לא מצליחה להוציא אותה משלוותה. אחרי המפגש עם אלוהים חנה יודעת (תהל' קיח 7-6):

"יהוה לִי! לֹא אִירָא; מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם?
יהוה לִי בְּעֹזְרָי; וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי."

הגיע הזמן לחזור הביתה. מי יודע לאיזו סביבה הם חוזרים. יתכן שאלקנה הוא ירא האלוהים היחיד בכל "רָמָתַיִם־צוֹפִים". אם במרחק של קילומטרים בודדים בלבד ב"גִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן" (שופ' יט) שורר מצב כמו ב"סְדֹם וַעֲמֹרָה", אין סיבה להאמין שהרמה המוסרית והרוחנית ב"הַר־אֶפְרָיִם" היא הרבה יותר גבוהה.

כל הכבוד לאלקנה. עכשיו הוא מנצל את ההִזדמנוּת האחרונה ל…

עוד תפילה בציבור

פס' 19א וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יהוה.

בבקשה, קחו דוגמה מאלקנה. לא מכך שנישׂא לשתי נשים, אבל מהמאמץ שהוא משקיע כדי להשתחוות במקום שאלוהים ציווה.

אפילו עכשיו, בבוקר אחרי מוצאי החג, שימו לב שכתוב: "וַיִּשְׁתַּחֲווּ" ברבים. לא כתוב: 'וילך אלקנה להתפלל, ובינתיים נשותיו והילדים הגדולים מקפלים את המאהל וטוענים את החמורים.' — לא! — כל בני המשפחה 'משתחווים'.

■ אני לא גדלתי עם סדר עדיפויות כמו זה של אלקנה. כשהייתי קטן, אבא היה יוצא אתי ביום ראשון בבוקר מוקדם לאסיפת הקהילה — פרוייקט של איזה ארבע־חמש שעות — אבל אמא נשארה בבית, כדי שהאוכל יהיה מוכן כשהגברים חוזרים.

? מה דעתכם? מה יותר חשוב? שכל בני המשפחה "יִּשְׁתַּחֲווּ" יחד — או להגיע הביתה לצלי חם ישר מהתנור?

חנה בוודאי מודה לאלקנה על כך שגרר אותה יחד עם המשפחה הענפה כל הדרך לשילֹה. הרי עכשיו היא זוכה ל…

תשובה לתפילה

פס' 19ב-20 וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה. — וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ, וַיִּזְכְּרֶהָ יהוה. 20 וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן. וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ 'שְׁמוּאֵל', כִּי "מֵיהוה שְׁאִלְתִּיו."

"וַיִּזְכְּרֶהָ יהוה." — ראוּ כמה זה ברור: חנה התפללה (פס' 11) "וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ" — ואלוהים אכן זוכר.

"וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ 'שְׁמוּאֵל'." — גם כאן יש דמיון בין חנה לאמהות, רחל ולאה, שבחרו את שמות ילדיהן ללא מעורבוּת האב (היוצא מן הכלל הוא שינוי שמו של בנימין אחרי מותה של רחל — ברא' לה 18).

וגם בנקודה הזו אנחנו רואים איך אלקנה אוהב ומכבד את אשתו: "זאת היתה המלחמה שלך, מתוקה. אלה היו התפילות שלך. אלה היו הדמעות שלך. והילד הזה הוא התשובה שאלוהים נתן לך! בחרת שם יפה."

שְׁמוּאֵל

"…'שְׁמוּאֵל', כִּי 'מֵיהוה שְׁאִלְתִּיו'." — הקוראים בלועזית פשוט עוברים על השם ועל הסברו ואומרים 'ברור'. אבל זה בכלל לא ברור.

• ישנו פירוש שאומר "שְׁמוּאֵל" = 'שמו [של אלוהים הוא] אל' — והוא מתעלם מההסבר "כִּי מֵיהוה שְׁאִלְתִּיו";

• פירוש אחר חושב כי העלימו את ה-'ע' מהשורש 'שמע', ופירוש השם הוא 'אלוהים שמע [את תפילתי]';

• וישנו פירוש שלישי שאומר: 'האם שאלתם את עצמכם למה המחבר מוסיף הסבר?' ואז הוא חוקר את המילה "שְׁאִלְתִּיו" בקונטקסט — ומגלה כי מילים מהשורש "ש.א.ל" מופיעות בעלילה תשע פעמים בשלושה שלבים:

שלב א' שלב הבקשה. — 'לשאול' במובן 'לבקש':

חנה 'שואלת' (מבקשת) ילד מ-יהוה, ועלי מאחל (או מבטיח): "אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ" (פס' 17);

שלב ב' שלב ההחזקה הזמנית. — הילד נולד, אך לפי הנדר שנדרה האם, הוא שייך "לַיהוה כָּל יְמֵי חַיָּיו" (פס' 11). לכן מיום היוולדו ועד תחילת שירותו במשכן, הוא 'שאוּל' — הוא נמצא אצל אמו בהשאלה בלבד (פס' 27). לכן: "מֵיהוה שְׁאִלְתִּיו" (פס' 20);

שלב ג' שלב המסירה ל-יהוה. — מהיום הזה והלאה חנה 'משאילה' את בנה לאלוהים. כך היא אומרת בפס' 28: "אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוה. כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַיהוה."

אולי חנה פשוט לא אהבה את השם 'שאוּל'; אז היא בחרה שם עם צליל דומה. — זכוּתה.

עכשיו מתברר כי…

גם אלקנה נדר

פס' 21 וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ, לִזְבֹּחַ לַיהוה אֶת זֶבַח־הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ.

"זֶבַח־הַיָּמִים." — ז"א הזבח השנתי (ראה א 3; ב 18). כנראה עברה שנה בדיוק מן העליה לרגל המִשפחתית שפתחה את העלילה.

אלקנה עומד להקריב בנוסף ל"זֶבַח־הַיָּמִים" עוד קורבן: "אֶת נִדְרוֹ". — נדבר על כך אחרי הפסקה לשם…

הפקת לקחים:

1. פגשנו אישה נשׂואה שמייחלת לילדים — ומחכה ומחכה ומחכה — ואין. אתם תִתפלאוּ כמה נשים וזוגות כאלה יש היום. כל הזיהום שאנחנו נושמים, הרעלים שאנחנו אוכלים ושותים, התרופות שאולי עוזרות לנו נגד דבר אחד, אבל תוך־כדי כך גורמות לארבעה נזקים אחרים, כל הקרינה של מיליוני מכשירים אלקטרוניים ואנטנות שידור ומערכות אלחוטיות — זה לא יכול להיות בריא! גם לא לפוריוּת האישה.

שמענו את חנה זועקת לאלוהים; למי שברא את גופה; למי ששולט שליטה ריבונית על חייה ועל בריאותה. ממנו היא מבקשת עזרה. היא חוזרת על תפילתה במשך שנים ארוכות מבלי לוותר — עד שאלוהים עונה. מותר 'לִבכות לאלוהים', ומותר להתמיד. הוא לא יאבד סבלנות.

גם בימינו ישנן עדויות של זוגות שנאלצו לחכות ולהתפלל לא מעט שנים — ולפעמים הילד המיוחל בא כשכבר איבדו תקווה. לכן התעודדו מסיפורה של חנה.

ואם מתברר שתשובתו של אלוהים היא 'לא' — אז שהוא יתן לכם את היכולת לקבל גם זאת כתשובה מאביכם האוהב שלעולם לא עושׂה טעות.

2. להקשיב טוב לפני שאתה שופט. אל תהיה כמו עלי שהאשים את חנה כשיכּורה מבלי לשמוע אותה. לפעמים הרושם הראשוני שאדם עושה עלינו מטעה — גם אם יש לנו שנים של ניסיון. לכן קודם־כל להקשיב טוב.

3. אלקנה שׂם דגש על השתחווּת במקום שאלוהים ציווה, והוא הקפיד לכלול את כל המשפחה. שימו דגש על ההִתחברוּת מסביב לדבר־אלוהים בקהילה — כיחידים, אבל גם עם האישה, עם הילדים, עם התינוק שרק נולד, עם סבא וסבתא. זהו הרגל בריא שתואם את הכתוּב, מכבד את אלוהים ומביא לכם ברכה. — בּדוּק.

עצרנו בפסוק 21: "וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ, לִזְבֹּחַ לַיהוה אֶת זֶבַח־הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ."

"זֶבַח־הַיָּמִים" הוא הקורבן השנתי. בין פס' 20 לפס' 21 עברה שנה. שמוּאל הוא כרגע תינוק בן שלושה חודשים לכל היותר.

המילים "אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ" לא לגמרי מדוּייקות הפעם. רק הוא, פנינה וילדיה מתכּוננים ליציאה. — ושימו לב שאלקנה מביא בנוסף ל "זֶבַח־הַיָּמִים" עוד קורבן: "אֶת נִדְרוֹ".

כבר למדנו להכיר אותו כבעל אוהב. — זִכרוּ שעל־פי התורה היתה לו הזכוּת לאשר או לבטל את נִדרה של אשתו (במד' ל 13-11). כנראה הוא לא רק אישר אלא גם החליט לתמוך בתפילת חנה על־ידי נדר משלו: "אלוהים, בבקשה, אם תתן לי ולחנה ילד, אזי אני אקריב לך קורבן. נשבע לך!" — גם יעקֹב נדר נדר דומה בבית־אל, אחרי חלומו המפורסם (ברא' כח 22-20).

כעת אלקנה עולה לשילֹה כדי 'לשלם 'אֶת נִדְרוֹ'' — להקריב את הקורבן שהבטיח לאלוהים (ראה במד' ל 3-2; תהל' סו 15-13, ועוד מקומות רבים בתהילים).

? האם נתקלתם בתופעה שאנשים מבטיחים כל מיני דברים כשהם בלחץ או במשבר? — כשהם זקוקים לעזרה דחוף? — ואז מה קורה אחרי שעזרתם והמשבר חלף? — הם שוכחים את מה שהבטיחו.

? נכון שלפעמים אנחנו עושׂים את זה גם לאלוהים? — מתפללים ומתחננים ומבטיחים — וכשבאה התשוּבה ואלוהים עוזר או מציל, לא רק שאנחנו שוכחים את מה שהבטחנו — אנחנו אפילו שוכחים להודות לו.

! נקח דוגמה מאלקנה ונזכור שגם לנוּ כתוב: "זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה, וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ" (תהל' נ 14).

אלקנה עולה לרגל, אבל לחנה יש…

סדר עדיפויות של אמא

פס' 22 וְחַנָּה לֹא עָלָתָה, כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ: "עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו. וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יהוה; וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם."

אני מעדיפה לחכות "עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר; [ואז] הֲבִאֹתִיו [כפי שהבטחתי]." — חנה לא שכחה את נדרה. היא יודעת שתפקידה כרגע הוא להביא את בנה בשלום ובביטחה למצב שבו יוּכל להתחיל את שירותו "לַיהוה כָּל יְמֵי חַיָּיו" (פס' 11). ברור שאי־אפשר למסור ילד כמתלמד לשירות כזה "עַד [ש]יִגָּמֵל" — עד שיסיים לינוק — ואומרים לנו כי תקופת ההנקה ארכה אז 3 שנים (מקבים־ב ז 27).

כנסו רגע למכונת הזמן. — לעלות לרגל לשילֹה לפני 3000 שנה, זה לא כמו לשׂים את הבייבי והסלקל ברכב ולנסוע 10 דקות לקהילה. אפילו כביש אין. מדוּבר ביציאה עם תינוק בן חודשיים למסע על חמורים. מדובר ב-10 ימים קמפינג בשטח, כולל שהייה במאהל צפוף באזור המשכן — וכל אלה בעידן ללא שירותים כימיים, בלי ברזיות ובלי עובדי מועצה שאוספים את הזבל. מי שקורא את ספר שופטים מבין שגם המצב הביטחוני בדרכים היה גרוע.

אפילו מבלי לקחת סיכון כזה, חנה חיה בתקופה עם תמותת תינוקות גבוהה בהרבה ממה שאנחנו מכירים היום (בשנת 2011 היא עמדה בארץ על כ-3 מתוך 1000). מעריכים כי בעת העתיקה תינוק אחד מתוך ארבעה לא הגיע לגיל שנה. — אז לא מסכנים את שמואל הקטן. לא עכשיו.

אלקנה מבין:

פס' 23א וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: "עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ. שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ. — אַךְ יָקֵם יהוה אֶת דְּבָרוֹ."

? "דְּבָרוֹ" לגבי מה? — האם אלוהים הבטיח להם משהו? — לא כתוּב. אז אין לנו דרך לדעת. ייתכן שאלקנה מגדיר כאן את דברי עֵלי כהבטחה משמיים. — זוכרים? — לפני שנה הכוהן ברך את חנה במילים: "אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ" (פס' 17). וה'שאלה' הזו הרי לא רק כללה לידה של ילד אלא גם את שירותו "לַיהוה כָּל יְמֵי חַיָּיו". עד לשם יש עוד דרך ארוּכה.

? האם אתה לפעמים נדהם מהיכולת האדירה של פעוט בן שנה/שנתיים ללמוד, להבין, לזכור, לעשׂות ולהיות מתוּחכם ממש? האם אתה זוכר את עצמך מתבונן בתעלולים של אדם קטן חמוד כזה, בעל אופי משלו, ותוהה: "איך זה יכול להיות? רק אתמול יצא מהבטן!"

אתם יכולים להיות בטוחים כי גם חנה חכתה לחווייה הזאת.

פס' 23ב וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ, עַד גָמְלָהּ אֹתוֹ.

חנה מנצלת את שלוש השנים הראשונות בחייו של שמואל כדי להטביע בו את חותמה. הוא זוכה למחנכת שאלוהים רצה שתהיה לכל ילד: לאמא — לא למעון, לא לפעוטון, לא למטפלת. ולא פחות חשוב: הוא זוכה לאמא יראת שמיים.

? חנה מוודאת ששמואל, בבוא היום, יגיע לשילֹה מוּכן. — האם גם אנחנו שׂמים דגש על מה שהכי חשוב בחינוך הילדים והנכדים? — על העקרונות של דבר־אלוהים ועל הבשׂורה שתכוון אותם לישוע? הרי לכל היתר יש רק ערך זמני.

התנ"ך מדלג על שלוש השנים האלה ומייד מדווח על כך ש…

חנה משלמת את נדרה

פס' 24 וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ, בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן; וַתְּבִאֵהוּ בֵית יהוה שִׁלוֹ. — וְהַנַּעַר נָעַר.

"וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ." — זה מנוּסח בצורת יחיד, כדי להדגיש כי חנה היא גיבורת הסיפור; ולא כדי שנדמיין אותה פוקדת לבד על שיירה של חמורים ופרים. סביר להניח כי היא ואלקנה משלבים את הבאת שמואל למשכן עם העליה לרגל השנתית כמשפחה.

"בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה." — זהו קורבן עצום. רק משפחה עשירה יכולה להרשות לעצמה להקריב את הבהמה היקרה מכולם — ועוד שלוש כאלה! יש כאן מספיק בשר בשביל כל הכוהנים והלויים, כל העולים לרגל וכל תושבי שילֹה.

"וְהַנַּעַר נָעַר." — שמואל ממש קטן. כנראה בן שלוש. גם הילד החכם והמפוּתח ביותר אינו עצמאי בגיל הזה. גם לא אם אמא עשׂתה את המקסימום בניסיון להכין אותו לבאות. — אהבתי את ההשערה של אחד הפרשנים: "אולי אחת מן 'הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד' (ב 22) לקחה אותו תחת חסוּתה."

מאחר שדבר־אלוהים מתאר את כל התהליך כדבר חיובי — כחלק מתֹכנית הישועה — אנחנו יכולים להיות בטוחים שלא נעשׂה עוול לשמואל הפעוט.

כעת הוא פוגש את מי שיהיה הממונה עליו במשכן:

פס' 28-25 25 וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר; וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי. 26 וַתֹּאמֶר: "בִּי אֲדֹנִי; חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי. אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, לְהִתְפַּלֵּל אֶל יהוה. 27 אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן יהוה לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. 28 וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוה. כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַיהוה."

וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַיהוה.

"בִּי אֲדֹנִי; חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי." — זה כמו להגיד היום: "סליחה, אדוני הכוהן. יש לך כמה רגעים בשבילנו? אתה לא תאמין מה קרה!"

"אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה." — סביר להניח שעלי לא זוכר כלום מהשִׂיחה ההיא. הרי עברו מאז לפחות ארבע שנים.

זיכרונו זוכה לריענוּן מצד חנה — ואנחנו לומדים את משחק המילים שמתחיל ב"שְׁאֵלָתִי", ממשיך ל"הִשְׁאִלְתִּהוּ" ומסתיים ב"שָׁאוּל" — וקוראי התרגוּמים השונים כמובן מפספסים אותו.

"כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה" — ז"א 'עד סוף חייו.' — שימו לב שזוהי התחייבות של האם בלבד:

? האם היא יכולה לחייב את בנה להישאר נזיר "לַיהוה" כל חייו? — אני בספק.

? ומה לגבי "יהוה" עצמו? — האם היא יכולה לחייב את אלוהים לקבל את מי שהיא נותנת לו? הרי לא מדובר בכבשׂ, לא בזוג יונים ולא בקורבן מנחה שעשוי קמח. מדובר בבן־אדם עם חופש בחירה!

בתקופת התנ"ך, אם הקרבת קורבן בהתאם להוראות הטכניות של התורה, ואם הבאת אותו אחרי התוודות על חטא, בלב טהור — אזי דבר־אלוהים הבטיח לך: "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ" (ראה ויקרא פרק ה). יכולת להיות בטוח כי מה שהקרבת — התקבל.

? אבל אם אתה, כהורה, מוסר את הבן או את הבת שלך לאלוהים בתפילה; כשאתה אומר: "אבא, אני מוסר אותו אליך. הוא שלך. אני מוותר על כל זכות בו. השתמש בו. עשׂה עמו את הטוב והנכון בעיניך…" — איך אתה יודע אם הקורבן שלך התקבל? — רק כשהילד או הילדה נושעים. כשאפשר לראות את פרי הישועה באורח החיים שלהם.

אנחנו לא יכולים לחייב ילד להיוושע, ואנחנו לא יכולים לחייב את אלוהים להושיע. נוכל רק להסתמך על הפסוק (טימ"א ב 4) שקובע כי אלוהים "חָפֵץ שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם יִוָּשְׁעוּ וְיַגִּיעוּ לְהַכָּרַת הָאֱמֶת" (ראה גם יחז' יח 23).

לכן, נמשיך להתפלל בהתמדה למען ישועת הילדים — הן במשפחה והן בקהילה.

ועוד נקודה אחרונה על הקטע הזה לפני שנמשיך:

אתם בוודאי שמעתם אנשים מודרנים, נאורים, שלא אוהבים את מה שהם מכנים 'שוביניזם גברי' בתנ"ך. לדעתם, הכל מנוהל שם על־ידי גברים, בזמן שלנשים אין זכות דיבור ומעט זכויות אחרות.

אבל ראו מה קורה כאן: אנחנו לא רואים את אלקנה לוקח פיקוד ואומר לכוהן: "אנחנו החלטנו להקדיש את הבן שלנו לאולהים." — לא. — המחבר נותן את הבמה לחנה. זה הבייבי של חנה. זו ההחלטה של חנה. חנה היא גיבורת הסיפור. אין שמץ של שוביניזם גברי.