שמואל א׳ פרק ט׳ - ישוע המשיח

? האם אתם זוכרים? — אנחנו נמצאים בחלק ב' של ספר שמואל־א. החלק השני הזה מתפרס על פרקים ח-יד, ובמרכזו עומד…

שאול המלך — הטוב ביותר לפי היכולת האנושית

פרק ט 2-1 1 וַיְהִי אִישׁ מִבִּנְיָמִין, וּשְׁמוֹ קִישׁ, בֶּן־אֲבִיאֵל, בֶּן־צְרוֹר, בֶּן־בְּכוֹרַת, בֶּן־אֲפִיחַ; בֶּן־אִישׁ יְמִינִי, גִּבּוֹר חָיִל — 2 וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב. וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי־יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם.

הקורא מיד מבין שעכשיו מופיעה אישיות חשוּבה. הרי רק לכאלה התנ"ך מצמיד אילן־יוּחסין.

אך למי שיש את התנ"ך השלם ביד יודע גם על המגמה של ספר שופטים (הספר שקודם לספר שמואל) לצייר את שבט בנימין כ"לא טוב".

לכן נשאלת השאלה:

איזו אישיות חשובה יכולה לבוא משבט בנימין?

כותב הספר רוצה שנלמד קצת להכיר את האיש לפני שהוא עובר לפרטים החשובים. שׂימו לב שהפסוקים רומזים הן על נקודות חיוביות והן על שליליות:

שאול עובד במשק המשפחתי

פס' 3 וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל. וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ: "קַח נָא אִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים, וְקוּם, לֵךְ, בַּקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנֹת."

"הָאֲתֹנוֹת" בהא־הידיעה, משמע כוּלן. כל מערך התובלה של האחוזה מצא פרצה בגדר והחליט לטעום את החופש. אם לא מוצאים אותן מיד ייגרם נזק כלכלי משמעותי לא רק "לְקִישׁ" אלא גם לבן היורש.

בפסוק הבא נראה כי…

שאול עושה עבודה יסודית

פס' 4 וַיַּעֲבֹר בְּהַר־אֶפְרַיִם, וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ שָׁלִשָׁה וְלֹא מָצָאוּ. וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ שַׁעֲלִים וָאַיִן. וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ.

השניים סורקים את השטח, שואלים עוד ועוד אנשים אם הם ראו עדר של חמורים ללא השגחה — ומתרחקים יותר ויותר מהבית. מי שעוקב אחרי השמות הגאוגרפיים על המפה רואה מסע מעגלי שארך (לפי פס' 20) שלושה ימים.

כבר שלושה ימים! לכן…

שאול מתחשב ברגשות אביו

פס' 5 הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף; וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ: "לְכָה וְנָשׁוּבָה, פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ."

"אֶרֶץ צוּף" הוא האזור מסביב לישוב "רָמָתַיִם צוֹפִים" (שמו"א א 1) שנקרא גם "הָרָמָה" (שמו"א ב 11) — וזוהי, כמובן, עירו של שמוּאל (שמו"א ז 17). הקרבה למקום נותנת לעבדו של שאוּל הברקה:

פס' 6 וַיֹּאמֶר לוֹ: "הִנֵּה נָא אִישׁ־אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת; וְהָאִישׁ נִכְבָּד. כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא. עַתָּה, נֵלֲכָה שָּׁם. אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ."

? מה בולט לכם בפרטי התיאור הזה?

ראשית, למה העבד לא אומר: "שמוּאל, הנביא והשופט, גר פה"? למה רק "אִישׁ־אֱלֹהִים" כלשהו? למה הוא צריך לגלות לשאול מהן תכונות של נביא? — "כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא." ולמה ההבהרה כי "הָאִישׁ נִכְבָּד"? האם שאול לא שמע על שמואל המפורסם? איך הוא לא יודע "כִּי נִגְלָה יהוה אֶל שְׁמוּאֵל… בִּדְבַר־יהוה, וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל"? מה, שאוּל הוא לא חלק מ"כָּל יִשְׂרָאֵל"?

במילים אחרות, פסוק 6 זועק:

שימו לב לבוּרוּת!

אם עד כֹה חשבנו כי שמואל הוא דמות מפורסמת שכל אחד מכיר, מתברר שטעינו. — הזמן עושה את שלו. שמואל מזדקן. הוא פחות פעיל. קם דור חדש שלא זוכר את הישׂגיו. משפחתו של "קִישׁ" ושבט בנימין גרים אמנם ממש בשכנוּת אליו, אך הפסוק הבא נשמע כאילו "שָׁאוּל" אף לא מכיר את שמו.

? מדוע הפרטים האלה חשובים? — מפני שגם כאן עובר חוט־השני של תֹכנית הישועה. גילינוּ עוד נקודה שבה הכותב נותן לנו להבין כי 'שבט יהודה הוא טוב — שבט בנימין הוא לא טוב'.

משיח! כדי לראות זאת יש להשוות את הבוּרוּת של שאוּל מול קבלת הפנים ששמוּאל זוכה לה שנים מאוחר יותר ב"בֵּית־לָחֶם" (שמו"א טז 4). כשהוא מגיע לשם על־מנת למשוח את דויד למלך, "זִקְנֵי הָעִיר" מיד מזהים אותו ומודים בסמכוּתו כשליח מטעם אלוהים.

! דהיינו "בֵּית־לָחֶם" טובה — "גִּבְעַת־שָׁאוּל" לא טובה!

הלאה. אנחנו רואים עכשיו כי…

שאול מכבד את המסורת

פס' 7 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ: "וְהִנֵּה נֵלֵךְ, וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ? כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ, וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ־הָאֱלֹהִים. מָה אִתָּנוּ?"

אנחנו לומדים כי תשלום ל"אִישׁ־אֱלֹהִים" נקרא "תְשׁוּרָה" — ז"א 'מתנה', 'תרוּמה'. — על הכנסות משׁרוּתי־דת הרי לא מוצאים חשבונית. כך נותן־שרותי־הדת יכול להרוויח כסף ובו בזמן ליהנות מפתור ממס.

בקיצור — אם אתה רוצה לקבל שירות מ"אִישׁ־אֱלֹהִים", אתה יודע כי זה לא בחינם. המסורת הזו מקוּבלת גם על שאול. — הבעיה שהוא יצא בלי ארנק. שאול חי במחוזות שבהם "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". לא מסתובבים שם עם דברי־ערך מיותרים בכיס. — לשאול אין פתרון: "את הסנדוויץ' מהבית כבר אכלנו. אז חוץ מתרמיל ריק, 'מָה אִתָּנוּ?'"

טוב שיש לו עבד. הרי מפסוקים 6 עד 8 בולט כי…

הידע, היוזמה והאמצעים הם אצל העבד — לא אצל שאול

פס' 8 וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף. וְנָתַתִּי לְאִישׁ־הָאֱלֹהִים, וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ."

בעל־הבית אובד־עצות — ולעבד, לעוּמתו, יש אמצעים. הוא אף מנדב אותם מיוזמתו. — שימו לב שהמחבר ממש לא מחמיא לשאוּל.

עוד הערה, לפני שנמשיך: עם כל הכבוד לעבד, אני משוכנע כי הוא לא הבין מהו תפקיד של נביא אלוהים. האם אתם מאמינים כי שמואל, ישעיהו וירמיהו בילו את זמנם בהנפקת נבואות בתשלום על הימצאותם של חמורים וחפצים אבודים אחרים? — מה שהעבד מציע דומה יותר לשירותי כישוף, כפי שניתן לשׂכור אותם גם היום. גם הפרט הזה מורה על המצב הרוחני הירוּד של המעורבים.

כרגע עוצרים בעלילה ל…

תמצית ממילון המונחים התקופתי

פס' 9 לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים: "לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה." — כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים 'הָרֹאֶה'.

זהו מאמר מוסגר שמסביר לקוראי תנ"ך בתקופת המלכים: "את מי שאנחנו היום מכנים 'נביא' כינוּ בתקופה העתיקה 'רואה'."

שאול לא מפסיד דקה ופועל לפי הצעת עבדו:

פס' 10א וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ: "טוֹב דְּבָרְךָ. לְכָה נֵלֵכָה."

עכשיו רק צריכים למצוא את הכתובת המדוייקת. לפני שהיה ווייז — פשוט שאלוּ אנשים:

מי יכול לתת לנו כיוון?

פס' 10ב-11 וַיֵּלְכוּ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר שָׁם אִישׁ־הָאֱלֹהִים. 11 הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר, וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וַיֹּאמְרוּ לָהֶן: "הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה?"

זוהי שאלה פשוטה בשלוש מילים — אבל ה"נְעָרוֹת" פורצות בשטף־דיבור שלא מפסיק. — למה? — על כך אחרי…

הפקת לקחים:

1. למדנו שיעור על עיוורון רוחני. — בני־ישראל יכלוּ להביט לאחור על יותר מ-300 שנים של תקופת השופטים ולהבין: בכל פעם שחזרנו בתשובה וצייתנו לאלוהים — היה לנו טוב. בכל פעם שצייתנו לו, הוא נלחם את מלחמותינו והעניק לנו תקופה של שלום. — ובכל פעם שעזבנו אותו, חזרו התבוסות במלחמה והשיעבוּד לאוייבים.

אבל לא! הם לא מביטים לאחור. הם מתעקשים לקבל מלך בשׂר ודם, אפילו אחרי ששמואל מפרט להם את כל החסרונות.

אותו עיוורון רוחני שולט על אנשים גם היום. כשאתה אומר להם כי הציות לישוע ולדבר־אלוהים ישחרר אותם מהשיעבוד לחטא — הם אומרים: "מה פתאום! עכשיו אני חופשי. לציית לאלוהים — זה שיעבוד!"

"אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם." — לא השתנה שום דבר מאז.

2. מתעקשים לקבל מלך? — אז אלוהים מלמד אותם שיעור: הוא נותן להם את הבחירה הטבעית: את 'מר ישראל' — "אֵין אִישׁ מִבְּנֵי־יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ".

האם שׂמתם לב איך נראים הפוליטיקאים שלנו על הכרזות שמתנוססות בכל פינה לקראת הבחירות? — מי שרוצה לשדר נחישוּת, מצטלם עם פרצוף נחוּש. אם אחד אחר רוצה לשדר סמכוּתיוּת, אז הצלם המקצועי עושה 100 טֵיְיקִים, עד שיתפוס אותו בדיוק עם הבעת־הפנים הנכונה. יש אפילו שמצליחים להראות אמינים.

ומה היה השיעור שעם ישראל היה צריך ללמוד? — שהחיצוניוּת היפה יכולה להטעות — ובגדול!

■ זה מלמד גם אותנו שיעור. — נכון שאנחנו באופן אוטומטי מתייחסים יפה למי שיפה במיוחד; אטרקטיבי במיוחד; מחוייך באופן טבעי?

ומה עם אלה שלא קיבלו את מתנת היופי החיצוני והאטרקטיביוּת? האם הם שווים פחות?

האם אתם שׂמים לב כמה קל לחטוא בתחום הזה?

"הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם — וַיהוה יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמו"א טז 7). עוד נחזור לזה כשנגיע לבחירת דויד.

3. "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (ברא' מט 10). כבר בנבוּאת יעקב על בניו אלוהים התווה את המסלול של תֹכנית הישועה: "שֵׁבֶט"־המלכות (השרביט) לא שייך לבנימין אלא ליהודה. משם יבוא "שִׁילוֹ" — המשיח.

? אז מה? האם אף אחד לא שׂם לב לטעוּת? — את זה עלינו לברר.

שאול ועבדו כרגע הגיעו לעירו של שמואל ושואלים קבוצה של נערנות: "הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה?" — "האם הנביא נמצא?" והתשובה המתבקשת היא מילה אחת: "כן." — אבל במקום זה…

הבנות לא מפסיקות לדבר

פס' 13-12 12 וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם, וַתֹּאמַרְנָה: "יֵּשׁ! הִנֵּה לְפָנֶיךָ. מַהֵר עַתָּה, כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר. כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה. 13 כְּבֹאֲכֶם הָעִיר, כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל. כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ; כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח. אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים. — וְעַתָּה ,עֲלוּ! כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ."

מה זה שטף־הדיבור הזה? — "כן, הנביא פֹה." — "רק היום הוא הגיע." — "כי היום מקריבים קורבן." — "הוא יעלה לבמה, אבל עוד לא עלה." — "הוא יֹאכל שם." — "כן, ואף אחד לא יכול לאכול עד שהנביא מברך על האוכל." — "לא כולם מוזמנים, רק 'הַקְּרֻאִים'" — "לכו מהר!" — "היום זה היום הכי טוב למצוא את הנביא!"

כל אחת מהבנות חייבת להוסיף עוד איזה פרט מיותר. — למה? — כי אז היא יכולה ליצור קשר־עין עם המיסטר יוּניברס הזה, ולוּ רק לחמש שניות. — "איזה מדהים הוא! — יש לי צמרמורת! — איזה חיוך! — אוי, השילוב הזה של חמימוּת וגבריוּת! — ואיזה גוּף! — והגובה! — איזה תירוּץ אני יכולה עוד להמציא? רק שלא יילך!"

כשאלוהים מתאר אדם במילים "אֵין אִישׁ מִבְּנֵי־יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ", הוא יודע מה הוא אומר.

עכשיו שימו לב איך יהוה מסביר לשמואל את מה שכרגע מתרחש. מבחינתו…

שאול הוא עוד פיתרון זמני לבעיית הפלישתים

פס' 16-14 14 וַיַּעֲלוּ הָעִיר. הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם, לַעֲלוֹת הַבָּמָה.

15 וַיהוה גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל, לֵאמֹר׃ 16 "כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן; וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל; וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי, כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי."

? "אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן"?

כבר שאלנו את עצמנו בסיכום האחרון: "האם אף אחד לא שׂם לב לטעוּת?" הרי מה ניבא יעקב בבראשית מט 10? "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים."

משיח! הן המלך — זה שמחזיק בשרביט ה"מְחֹקֵק" — והן "שִׁילוֹ" — המשיח — יכולים לבוא רק משבט "יהוּדָה". — "בִּנְיָמִן" הוא לא אופציה, כי אלוהים לעולם לא יפר את דברו.

אין ספק כי שמואל יודע את נבואת יעקב. אך הכתוּב לא מוסר לנו שמא הוא מתפלל תפילה לברור. מה שבטוח — שמואל מבין על בסיס הנבואה מבראשית: "ה'אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן' שאפגוש מחר יכול להיות רק פיתרון זמני."

אלוהים פועל מתוך אהבה לעמו הסובל: "כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי, כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי." המילים הללו הן כמעט 'גזור והדבק' מהנאמר לקראת יציאת מצרים (שמות ג 7): "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם, וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו; כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו."

כך רחמי אלוהים נראים גם לאורך ספר שופטים: פעם אחרי פעם "יִנָּחֵם יהוה מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם" (שופ' ב 18ב). פעם אחרי פעם יהוה שומע, מרחם ומושיע (שופ' ג 9, 15; ד 3; ו 6; י 16).

? אז במה שונה המעמד הנוכחי מבחירת עוד שופט בדומה לשופטים הקודמים? — בכך שהפעם יש עליה בדרגה. שׂימו לב ל…

משיחה לנגיד

"וּמְשַׁחְתּוֹ." — זהו ההבדל. אף שופט לא נמשח לָתפקיד.

"וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל." — ישנם מפרשים שטוענים כי שאול היה רק "נָגִיד" ולא מלך, אבל שימו לב כי אלוהים עצמו לא עושׂה הבדל בין שני התארים. הרי כבר בשמו"א ח 22 הוא ציווה על שמואל: "שְׁמַע בְּקוֹלָם, וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ." חוץ מזה, גם דויד המלך נקרא מספר פעמים "נָגִיד" בכתובים (שמו"א יג 14; כה 30; שמו"ב ה 2; ו 21; ז 8).

? אז מה ההיגיון בבחירת מלך מהשבט הלא נכון? — מלך שמלכתחילה נידון לכישלון?

ההיגיון כאן אומר כי עם ישראל ואנחנו, קוראי התנ"ך, חייבים ללמוד עוד שיעור. ובשיעור הזה…

שאול הוא דוגמה להמחשה — אפילו בשמו!

הוא דוגמה שממחישה כי 'הטוב ביותר לפי היכולת האנושית' (זוכרים את הכותרת הזו?) לא מסוגל לעמוד בדרישות של אלוהים. אנחנו נראה זאת שוּב ושוּב בהמשך העלילה.

אבל לפני־כן בא המפגש:

פס' 17 וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל, וַיהוה עָנָהוּ: "הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ. זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי."

! "וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל." — ראשית, שימו לב לשם הזה! אתם לא תבינו נכון מה קורה עכשיו אם תדלגוּ על משמעוּת השם "שָׁאוּל".

הרי בפסוק 16 אלוהים הכין את שמואל במילים: "[אני] אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ"; וגם כאן שוב: "הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר [אני] אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ." — ואנחנו נופלים בטעות להגיד: "אלוהים בחר את המלך הלא מוּצלח. הנה, אלוהים שולח אותו. אלוהים אשם!"

לא נכון! האמת היא שאלוהים רק נותן לבני העם את מה שהם רוצים. שמואל אומר זאת בברור בפרק יב 13: "הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר [אתם] בְּחַרְתֶּם, אֲשֶׁר [אתם] שְׁאֶלְתֶּם."

! "אתם 'שאלתם' לכם את האיש הזה! — לכן הוא נקרא "שָׁאוּל". — הנה עוד שיעור עד כמה השמות בתנ"ך הם חשוּבים.

"זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי." — הוא ישלוט. הוא ישׂים גבולות וחוקים ויפסיק את המצב שבו "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". — הוא "יַעְצֹר." — זה מאותו שורש כמו הכינוי "יוֹרֵשׁ־עֶצֶר" בשופטים יח 7.

פס' 18 וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר, וַיֹּאמֶר: "הַגִּידָה נָּא לִי, אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה?"

"סליחה אדוני, איפֹה גר הנביא?"

? האם זה קרה לכם? — אתם משׂוחחים עם אדם זר ושואלים אותו: "האם אתה במקרה מכיר את 'x'?" והאדם הזר עונה לכם: "'x' — זה אני!" זה קרה לי לפחות פעם אחת, ובדיעבד אני בטוח כי המפגש ההוא והשׂיחה התרחשו בהדרכת אלוהים.

משלי טז 9 מבטא את האמת הזו במילים: "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ — וַיהוה יָכִין צַעֲדוֹ." כך גם כאן:

פס' 19א וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר: "אָנֹכִי הָרֹאֶה. — עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה, וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם; וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר."

"אתה ועבדך מוזמנים לאכול אתי — ומפני שזה יקח כמה שעות, אני מזמין אתכם גם לישון." איזו הפתעה נעימה עבור מי שנאלץ להגיד עוד מספר שעות קודם לכן (פס' 7): "הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ."

וההפתעות עוד לא נגמרו. עכשיו…

שמואל מוכיח כי הוא "רואה" אמיתי

פס' 19ב-20 "…וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ. 20 וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים — אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם, כִּי נִמְצָאוּ. וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל? הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ."

"כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ." — "לא משנה מה וכמה אתה רוצה לדעת — את הכל אני אגיד לך." — לא הרבה אנשים מקבלים הזדמנות כזו, אבל שאול לא מנצל אותה.

? האם אני ואתם היינו יודעים מה לשאול?

נראה ששאוּל בכלל לא שׂם לב להזדמנוּת, כל־כך הוא מוּפתע על־ידי ההמשך:

א. "אין צורך לקחת הלוואה של 'רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף' מעבדךָ. הרי ה'אֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת… נִמְצָאוּ.' — הנה קבלת את כֹל המידע בלי כסף."

ב. "חוץ מזה, 'לְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל?' — למי שייך כל דבר 'נחמד' בישראל — כל דבר שבני־אדם משתוקקים שיהיה להם? — 'הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ'?"

? מה?! — רק רגע. אולי יש ל'רואה' הזה טעוּת? — הרי שאוּל יודע כי…

להיות משבט בנימין — זה לא כבוד גדול

פס' 21 וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר: "הֲלוֹא בֶן־יְמִינִי אָנֹכִי, מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן. — וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה?"

"רק לפני מספר שנים השבט שלי כמעט נכחד. זה היה העונש על חטא נוראי שנעשׂה דווקא בעיר שלי, 'בַּגִּבְעָה' (שופ' יט). ובתוך השבט הקטנטן הזה אנחנוּ דווקא 'הַצְּעִרָה מִכָּל [ה]מִשְׁפְּחוֹת'. ז"א אבא שלי לא שייך למכוּבדי שבט בנימין. — אז, בבקשה, תסביר לי 'לָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה?'"

אבל בינתיים שמוּאל לא מסביר. — במקום זה הוא נותן לשאוּל עוד כמה רמזים:

פס' 22 וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וְאֶת נַעֲרוֹ, וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה, וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים; וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ.

"וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה." — מתברר שב"רָמָה" יש אולם אירועים. אולי ה'לשכה' הזו שמשה את שמואל גם כשהוא "שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל" (ז 17).

שאוּל ועבדו הושבו "בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים." — ז"א כל 30 המכובדים שנוכחים בסעוּדה הגיעו בעקבות הזמנה אישית מראש; כל אחד קיבל את המקום הראוי לו לפי רמת החשיבות שלו; ודווקא שני האנשים שבאו בלי הזמנה; שני אלמונים שהופיעוּ משום מקום והם עדיין לבושים בבגדי עבודה; דווקא הם זוכים עכשיו למקומות הנחשקים בראש השולחן. — מוזר.

פס' 24-23 23 וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח: "תְּנָה אֶת הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ, אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ: 'שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ'." 24 וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ, וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה הַנִּשְׁאָר. שִׂים לְפָנֶיךָ אֱכֹל, כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר לְךָ; לֵאמֹר, 'הָעָם קָרָאתִי'." — וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא.

עוד הפתעה: שאוּל מקבל "אֶת הַמָּנָה" של אורח־הכבוד. השף מניח לפניו מגש עצום עם "שׁוֹק הַיָּמִין" של הזבח (ויק' ז 33-32), ולפי אחד הפירושים גם ה"אַלְיָה" (שמות כט 22), ז"א השומן שעל זנב הכבשׂ. עכשיו הטבח מגלה לאותו "בֶן־יְמִינִי" אלמוני לאזני כל הנוכחים: "כבר כשיצאו ההזמנות לסעודה הזו קיבלתי הוראה לשמור את המנה הזאת עבוּרך."

רק אחרי סעודת הרמזים הזו שמוּאל ושאוּל עושׂים סופסוף…

היכרוּת אישית

פס' 25 וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר; וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג.

ערב קיצי. בתוך הבית של שמואל מחניק וצפוף; בחצר יושבת 'הגברת שמוּאל' וממיינת עדשים למחר; מסביבה יש את התרנגולות, וגם העז. מרפסות עוד לא הוּמצאוּ. — איפה יש פרטיות בבית הזה?! — "עַל הַגָּג." כאן אפשר לשבת בשקט ולשוחח אל־תוך הלילה.

אין ספק כי שאוּל רוצה הסבר מדוע זכה להיות אורח הכבוד בסעודה. מן הסתם הוא גם חוזר על שאלתו, "וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה? — [מה לי ול]כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל?" — הפסוקים הבאים דווקא נשמעים כאילו שמוּאל השאיר אותו כל הלילה במתח:

פס' 27-26 26 וַיַּשְׁכִּמוּ, וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הַגָּגָה לֵאמֹר: "קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ!"

אצל נביא יהוה אין בטן־גב עד 10. השכמה ב-5 — "כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר".

וַיָּקָם שָׁאוּל, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם — הוּא וּשְׁמוּאֵל — הַחוּצָה. 27 הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל: "אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ וַיַּעֲבֹר; וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם, וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר־אֱלֹהִים."