הגויים מלחיצים
פרק יא 1 וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי, וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ־גִּלְעָד. וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ: "כְּרָת לָנוּ בְרִית, וְנַעַבְדֶךָּ."
? איפֹה זה, "יָבֵשׁ־גִּלְעָד"?
זה נמצא רחוק, אי־שם בצד השני של הירדן. — סעוּ על כביש הבקעה צפונה, ובערך במחצית הדרך בין יריחו לכינרת, הביטו ימינה. אם לא היה שם גדר גבול ומוקשים וצבא, יכולתם לעבור את הירדן, לעלות בערך 10 ק"מ לתוך ההרים שנמצאים מולכם — ולהגיע ל"יָבֵשׁ־גִּלְעָד".
"נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי" ישב בשקט הרבה שנים. כך לפחות נשמע לקוראי התנ"ך. בפעם האחרונה שקודמו, "מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן", טען שהרי גלעד שייכים לו, השופט "יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי" לימד אותו שיעור (שופ' פרק יא).
מאז ירדו הרבה מים בירדן. — העמונים התחזקוּ, ומהחזית המאוחדת של בני־ישראל תחת יפתח לא נשאר כלום. לכן, כש"נָחָשׁ" וצבאו עולים על העיר, "אַנְשֵׁי יָבֵישׁ" מייד מרימים דגל לבן: "כְּרָת לָנוּ בְרִית, וְנַעַבְדֶךָּ." במילים אחרות: "מה התנאים שלך לשלום? — מיסים? עבודת פרך? — אנחנו מוכנים להכל. רק אל תהרוג אותנו!"
אך מתברר שהאינטרס הכלכלי תופס מקום אחרון אצל "מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן". הכי חשוּבה לו ה…
השפלה לישראל
פס' 2 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי: "בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם, בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין. וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל."
"אני עומד להפוך את עם־יהוה לאוּמה עלוּבה. עיוור בעין ימין לא יכול להיות לוחם, ומי שלא יכול להיות לוחם — אין לו כבוד. מה שאני עומד לעשׂות בעיר שלכם ייחשב 'חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל' — חרפה גם על אחיכם המפוּלגים והחלשלוּשים בגדה המערבית שלא מסוגלים לעזור לכם."
עבדוּת? — בסדר. אבל ניקור עיניים המוני?! — במצוּקתם אנשי יבש…
נאחזים בקש
פס' 3 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ: "הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים; וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וְאִם אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ — וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ."
"נִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל." — אין הרבה תקווה שמישהו יעזור, אבל לא יזיק לנסות.
"נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי" כל כך בטוח בעצמו שהוא מסכים להמתין שבוע. הרי גם מצור על העיר היה לוקח "שִׁבְעַת יָמִים" — לפחות, אם לא יותר.
פס' 5-4 4 וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת־שָׁאוּל, וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ.
5 וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "מַה לָּעָם כִּי יִבְכּוּ?" וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֶת דִּבְרֵי אַנְשֵׁי יָבֵישׁ.
השליחים שעוברים "בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל" באים גם ל"גִּבְעַת־שָׁאוּל".
? האם שׂמתם לב שהם לא נשלחו כדי לבקש עזרה מהמלך? — שאפילו בגבעה הם לא מחפשׂים את שאוּל אלא רק מנסים לגייס תמיכה מהציבור? — הם לא יודעים שיש מלך בישראל.
! מכאן אנחנו לומדים שבעצרת שבה נבחר המלך לא נכחו נציגים מ"יָבֵשׁ־גִּלְעָד". — שמרו את הנקודה הזו בזיכרון, בבקשה. נחזור אליה בעוד דקה.
עכשיו מתערב…
רוח הקודש
פס' 6א וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד.
! "וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל." — כדאי להתבונן באמירה הזאת קצת יותר לעומק. הרי חשוּב שנדע להבדיל בין האצלת רוח הקודש בתנ"ך לבין הטבילה ברוח הקודש בברית החדשה (קור"א יב 13; מה"ש יא 16):
■ האצלת רוח הקודש בתנ"ך
• כבר בפרק י 10 נאמר פעם אחת לגבי שאול: "וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים."
• על שמשון, בספר שופטים, נאמר שלוש פעמים "וַתְּהִי / וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יהוה" (שופ' ג 10; יד 5, 19; טו 14).
• יש אפילו מקרה של אדם שבשוּם אופן לא יכול להיחשב מאמין נושע — "בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר הַקּוֹסֵם" (יהו' יג 22) — וגם עליו כתוּב: "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים" (במד' כד 2).
! לכן, עלינו להבדיל בין המקרים הללו בתנ"ך לבין הטבילה ברוח הקודש כפי שהיא נלמדת בברית החדשה. — אל־תקחו את האצלת הרוח הזמנית על שאוּל ועל אחרים בתנ"ך כהוכחה שהאנשים האלה אכן נושעוּ.
כשכתוב על "בִּלְעָם", למשל, כי "תְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים", משמע שהוא זכה לזמן־מה לכוח על־טבעי. "רוּחַ אֱלֹהִים" איפשר לו לעשות פעולה שאותה לא היה מסוגל לעשות בכוחות עצמו. כך "בִּלְעָם" המרוּשע והבלתי־נושע ניבא אפילו על ביאת המשיח (במד' כד 17).
באותה מידה "רוּחַ אֱלֹהִים" מעניק כרגע לשאוּל את היכולת למלא את רצון יהוה — להשתלב באופן מושלם בתוכנית הישועה עבור עם ישראל.
להבדיל מהמקרים הללו קיימת כמובן…
■ הטבילה ברוח הקודש
הברית החדשה מלמדת שרוח הקודש בא לשכון בלב המאמין ברגע הישוּעה (רומ' ח 9; טימ"ב א 14; קור"א ג 16), והוא ישכון שם לצמיתוּת. פעם נושע — תמיד נושע (יוחנן י 29-28; פטר"א א 5-3). לאחר שקיבלתם את רוח הקודש, הוא נשאר אתכם לנצח.
אתם יכולים להעציב אותו על־ידי חטא (ישע' סג 10; אפס' ד 30); אתם יכולים 'לכבות' אותו בחוסר הקשׁבה לקולו (תסל"א ה 19) — אבל אם "נֶחְתַּמְתֶּם גַּם אַתֶּם בְּרוּחַ הַהַבְטָחָה, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ" — תהיו בטוחים שהחותם הזה לא יעלם ביום מן הימים. כדי להדגיש זאת, רוח הקודש נקרא אפילו "עֵרָבוֹן" — ערבון מאלוהים (אפס' א 14-13).
חוזרים לשאול:
פס' 6ב "וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד."
הגיוני שהוא כועס. מלך גוי רוצה להביא "חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" ולהשפיל בדרך גם את אלוהי ישראל. לכן, "וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד" מתאר כעס צודק.
גם זאת נקודה שעלינו לשׂים לב אליה: "הֲרֵי [יעקב אומר כי] כַּעַס אָדָם לֹא יִפְעַל צִדְקַת אֱלֹהִים" (יעקב א 20). הכעס הצודק הזה של המלך הטרי הוא כלי בידי רוח הקודש.
משיח! האם אתם זוכרים מה אמרנוּ לגבי חוט־השני של תֹכנית הישועה שעובר דרך כל התנ"ך? — תֹכנית הישועה שבמרכזה עומד המשיח?
אז הנה אנחנו מגלים את החוט הזה שוּב: שׂימו לב איך המחבר — בהשראת רוח הקודש — יוצר כרגע קשר רעיוני לפרקים יט-כא של ספר שופטים.
המחבר מזכיר לנו כי…
בנימין — הוא לא טוב
הרי יש עוד סיבה מדוע שאול לוקח את ההתקפה של "נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי" אישית: מי שזועק שם לעזרה ב"יָבֵשׁ־גִּלְעָד" הם בני משפחה של שאוּל. כמעט לכל משפחה ב"גִּבְעַת־שָׁאוּל" יש קרובים ב"יָבֵשׁ".
? האם אתם זוכרים את ה'כמעט־השמדה' של שבט בנימין בעקבות פרשת 'פילגש בגבעה' (שופ' יט-כא)? — 600 גברים ניצולים נשארו מכל בנימין בתום מלחמת־האחים ההיא.
? ומי סיפק להם נשים כדי להקים משפחות חדשות ולהבטיח את השׂרדות השבט? — העיר "יָבֵשׁ־גִּלְעָד".
זאת לא היתה התנדבוּת! לקיחת הבנות הבתוּלות מקרבם היתה חלק מעונש על עוד אי־התייצבות של אנשי "יָבֵשׁ־גִּלְעָד" בעצרת כללית. שופטים כ 1 מציין כי צווי הגיוס בזמנו אמנם הגיעו ל"אֶרֶץ הַגִּלְעָד", אך אנשי "יָבֵשׁ" החליטו להשתמט.
? מי זוכר מה שימש כ'צווי גיוס' בסיפור הזוועה בשופטים יט? — האיש הלוי חתך את פילגשו הנרצחת "לִשְׁנֵים־עָשָׂר נְתָחִים" — ואת אלה שלח "בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל" (שופ' יט 29).
כבר כאן נוצר הקשר בין שני המאורעות, כי מחבר ספר שמוּאל משתמש בדיוק באותן מילים: מלאכי יבש נשלחים כעת "בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל."
והנה, בפסוק הבא ההקבלה בולטת ממש:
פס' 7א וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר, וַיְנַתְּחֵהוּ, וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים, לֵאמֹר: "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל, כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ!"
המספר 12 חסר בָ"נְתָחִים". במקום זה יש עוד חזרה על המילים "בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל". — ולמי שעדיין לא שמע שיש מלך בישראל, שאול מוסיף: "עליכם לצאת 'אַחַר שְׁמוּאֵל'." אולי יכירו בסמכות הנביא.
מתברר שלא זה ולא זה. — מה שכעת מניע את העם הוא…
פחד יהוה
פס' 7ב וַיִּפֹּל פַּחַד יהוה עַל הָעָם; וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד.
הנה הקבלה נוספת לסיפור פילגש בגבעה:
● שם "תִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד" כדי להעניש את שבט בנימין (שופ' כ 1);
● כאן בני־"הָעָם… יֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד" אחרי מלכם החדש — המושיע הזמני משבט בנימין.
עד כאן הרמזים כי 'בנימין הוא לא טוב.' — וזאת למרות ההתלהבוּת וההצלחה הראשונית של המלך החדש.
! המשיכו לפקוח עיניים "עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ — [לא מבנימין אלא] מִיהוּדָה!" (ברא' מט 10).
בינתיים…
המושיע הזמני תופס פיקוד
פס' 8 וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק; וַיִּהְיוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת־אֶלֶף, וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים־אָלֶף.
330,000 מתנדבים בתקוּפה ללא שלטון מרכזי וללא מערך אכיפה שמוּפעל נגד סרבני גיוס — זוהי הענוּת יפה מאוד. "גִּדְעוֹן", אם אתם זוכרים, הצליח לגייס בסה"כ 32,000 (שופ' ז). לשאוּל באים פי-10 מהמספר הזה.
ושימו לב עבוּר מי המתנדבים האלה מוכנים להילחם! — למען אחיהם אי־שם מעבר לירדן. הרי להם עצמם לא נשקפת כרגע סכנה. — מקסימוּם עוד קצת "חֶרְפָּה עַל …יִשְׂרָאֵל". — אז מה? אנחנו כבר רגילים.
גם לא נראה לי שמישהו התנדב מתוך פחד שישחטוּ לו את הפרות (פס' 7).
הגיוס מוּנע על־ידי "פַּחַד יהוה". אלוהים פועל כדי להושיע את עמו; ולשם כך הוא יוצר מידה של אחדוּת שנראתה בכל תקופת השופטים רק פעם אחת — דווקא במלחמת האחים נגד שבט בנימין.
על בסיס הנתונים המעודדים שיש בידם, בני־ישראל…
מבטיחים עזרה
פס' 9א וַיֹּאמְרוּ לַמַּלְאָכִים הַבָּאִים: "כֹּה תֹאמְרוּן לְאִישׁ יָבֵישׁ־גִּלְעָד: 'מָחָר תִּהְיֶה לָכֶם תְּשׁוּעָה כְּחֹם הַשָּׁמֶשׁ'."
"שמרו את שערי העיר נעולים. אל־תספרו לעמונים שההצלה בדרך. החזיקו מעמד עוד כמה שעות. עד מחר בבוקר הצבא שלנו כבר יהיה אצלכם!"
פס' 9ב וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים, וַיַּגִּידוּ לְאַנְשֵׁי יָבֵישׁ, וַיִּשְׂמָחוּ.
יש תקווה! — אבל את זה "אַנְשֵׁי יָבֵישׁ" כמובן שומרים בסוד. ל"נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי" — שבוודאי ראה את "הַמַּלְאָכִים" חוזרים — הם מעבירים מסר של יאוּש:
פס' 10 וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי יָבֵישׁ: "מָחָר נֵצֵא אֲלֵיכֶם, וַעֲשִׂיתֶם לָּנוּ כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם."
"כבר 8-וחצי בערב, וקשה להוציא לאנשים עיניים בחושך. השחיזו בינתיים את הסכינים, ותגיעו מוכנים לעבודה 'מָחָר' בבוקר."
עכשיו ראו מה עושׂה "שָׁאוּל", החקלאי הביישן הזה שמעולם לא עבר טירונות:
המלך החדש מוביל לניצחון מוחץ
פס' 11 וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים. וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּכּוּ אֶת עַמּוֹן עַד חֹם הַיּוֹם. וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ; וְלֹא נִשְׁאֲרוּ בָם שְׁנַיִם יָחַד.
"וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים." — גם גדעון עשׂה זאת (שופ' ז 16); גם "אֲבִימֶלֶךְ" המרושע (שופ' ט 43) — אבל מאיפֹה שאוּל יודע פתאום אסטרטגיה? מאיפֹה הוא למד בין לילה לפקד על צבא עצוּם של 330,000 איש? — זכרו שזה קורה אחרי ש"תִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים" עליו (פס' 6).
! אם אלוהים רוצה שתמלא תפקיד — הוא גם יתן לך את היכולות הדרוּשות.
צבא בני־עמון נמחק. "לֹא נִשְׁאֲרוּ בָם שְׁנַיִם יָחַד." כעת צריכה לבוא חגיגת הניצחון — אבל קודם, פגשוּ את…
שומרי הטינה
פס' 12 וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל: "מִי הָאֹמֵר, 'שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ?' — תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם!"
? למי ולמה הם מתכוונים? מישהו זוכר?
• אלוהים בכבודו ובעצמו הודיע לשמוּאל: "[אני] 'אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ… וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד… וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי'" (ט 16);
• אך אפילו אחרי שהתקבל אישור נוסף משמיים על־ידי הטלת הגורל (י 21-20), "בְּנֵי־בְלִיַּעַל" בעם עדיין שאלו בזלזול: "מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה?"
"תְּנוּ הָאֲנָשִׁים [האלה] וּנְמִיתֵם!" — אתם תפגשוּ את התופעה הזוּ גם היום — האוהדים הנלהבים שמוכנים להרוג למען מנהיג נערץ, או כדי להגן על כבודו (יש גם דוגמה בברית החדשה: לוקס ט 56-54).
? ואיך מגיב המנהיג עצמו? — שימו לב:
פס' 13 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, כִּי הַיּוֹם עָשָׂה יהוה תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל."
א. כולנו זכינו היום ל"תְּשׁוּעָה" — גם אני, גם אתם, ואפילו אותם "בְּנֵי־בְלִיַּעַל" שלא שׂמוּ עלי;
ב. אני לא זקוק לאנשים שילחמו על הכבוד שלי. את הכבוד קיבלתי היום — מאלוהים;
ג. חוץ מזה, מי "עָשָׂה הַיּוֹם תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל"? — לא אני אלא יהוה!
אנחנו בשום אופן לא נקלקל את השׂמחה ואת ההודייה לאלוהים על־ידי נקמנוּת כלפי אחים — אפילו אם הם "בְּנֵי־בְלִיַּעַל".
? איפֹה עוד בתנ"ך אנחנו פוגשים תגובה כזו שמוכיחה כושר מנהיגוּת אמיתי? — אצל דויד, כש"כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל" מבין לוחמיו רצו לקבוע תקנה שאוסרת על ג'ובניקים להשתתף בחלוקת שלל־מלחמה (שמו"א ל 22). — זוכרים?
ההמשך יבוא אחרי…
סיכום ביניים / הפקת לקחים:
1. "בְּנֵי־בְלִיַּעַל." — לא חסרים כאלה גם עכשיו:
• השכן מלמעלה שמתחיל את היום הרועש שלו רק אחרי 11 בלילה; שמשאיר פס של מיץ־זבל דביק במדרגות מקומה 4 עד היציאה — כל יום; שלא משלם ועד־בית כבר שנתיים; שהחנה כבר 3 מכוניות גרוטאה על מקומות חנייה שמיועדים לדיירים אחרים; שמילא את כל המיקלט הציבורי ברכושו הפרטי ושומר אותו נעול — וכשאתה מעיר לו, הוא מקלל את אמא שלך ומאיים באלימות פיזית;
• או האישה עם הטוּרְבָּן הדתי שצועקת במרכז השוק על שתי נשים בלי טוּרְבָּן שמחזיקות דגל כחול־לבן: "לכו לתל־אביב! אין לכן מה לחפשׂ בירושלים! אתן לא שייכות!"
• או הנערים הבטלנים שיושבים על הספסל הצמוד לבניין ומדברים בצעקות עד 3 בבוקר — כל לילה; וכשבאים השוטרים, הם הולכים לרבע שעה וחוזרים; וכשפעם אחת יצא אליהם שכן וביקש שקט, הוא חטף מכות;
• או המעביד שגורר רגליים כל חודש עם תשלום המשׂכורת שלך; ורושם לך בתלוש ניכויים עבור קרן פנסיה; אבל מעולם לא העביר שקל לשום קרן;
• או ההוא מחנות הרהיטים שלקח מכם 7000 שקל על חשבון מערכת ישיבה; וכעבור שבועיים של תירוצים בטלפון מדוע המשלוח מתעקב, המספר שלו פתאום 'מת'; וכשאתם חוזרים לחנוּת, היא ריקה עם שלט 'להשׂכרה';
לא חסרים "בְּנֵי [ובנות]־בְלִיַּעַל" — ואתם בוודאי תוסיפוּ עוד 1000 דוגמאות משלכם. — וכוּלם אנשים שאלוהים אוהב. כולם אנשים שהוא חפץ להושיע. — אז לפני שאתה נכנע לרצון הטבעי לשׂנוא אותם; לאחל להם שיתבשלו בגיהינום; או אולי אפילו לנקום — חשוּב לעצור את עצמך ולזכור: ישוע מת כדי להושיע את הבנאדם הזה. — אוי, כמה זה קשה לאהוב "בְּנֵי־בְלִיַּעַל"!
2. שאול הוא רק מושיע זמני. אנחנו יודעים שבהמשך הסיפור הוא נכשל בגדול. אבל כרגע הוא מציית לאלוהים ופועל בכוח רוח הקודש — והוא מצליח!
? זוכרים מה אמרנו בהקשר הזה? — אם אלוהים רוצה שתמלא תפקיד — הוא גם יתן לך את היכולות הדרוּשות. העזרה הזאת 'מלמעלה' תשאר אתך כל עוד אתה מציית לדבר־אלוהים והולך לפניו בידיים טהורות.
3. שומרי טינה. — אל תהיו כאלה! מי שלא מסוגל לסלוח, מפסיד ברכה.
? זוכרים את המשל של ישוע על המלך שוויתר לעבדו על חוב של מיליוני שקלים? — ועשׂר דקות אחרי זה העבד לא היה מוכן לוותר לחבר שלו על חוב של 50 ש"ח (מתי יח 35-23)?
אנחנו דומים לעבד הקטנוּני והקמצן הזה אם אנחנו לא סולחים לאנשים. אחרי שאלוהים הקריב את בנו כדי שאני ואתה יכולים לקבל סליחה ולחיות לנצח במלכות המשיח — מה, לא נסלח?
עכשיו אנחנו ממשיכים הלאה ל…
לא סתם חגיגת ניצחון
פס' 14 וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם: "לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל; וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה."
בפסוק הקודם שאוּל סיכם את המלחמה במשפט אחד קצר וקולע: "הַיּוֹם עָשָׂה יהוה תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל." — "לא הצבא, לא אני, אלא יהוה!" — ההבנה הנכונה הזו מהדהדת כעת בחגיגת הניצחון.
יש בחגיגה הזו שלושה מרכיבים:
1. הכרה מקיפה במלכות שאול
אם הטלת הגורלות לבחירת המלך לא הספיקה למישהו — הניצחון המוחץ הוא הוכחה ברוּרה שאלוהים נמצא עם שאוּל. לכן הגיע הזמן "[לְ]חַדֵּשׁ [את] הַמְּלוּכָה" — מבלי שיתקבלו הערות מזלזלות מצד "בְּנֵי־בְלִיַּעַל".
שימו לב כי לביטוי 'לחדש את המלוּכה יש משמעות נוספת — גדולה יותר — ובה נתמקד בפרק הבא.
? למה מתאספים הפעם "בַּגִּלְגָּל" ולא "בַּמִּצְפָּה" ששימש עד כֹה לכינוס עצרות כלליות (ראה ז 6-5; י 17)?
פרשנים סבורים כי מדוּבר ב"גִּלְגָּל" הצמוד למעברי הירדן, מקום שנקרא ביהושוּע כב 10 "גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן". כאן עומד המזבח שבנוּ השבטים שקיבלו נחלה בגדה המזרחית. כשבנוּ אותו, הם אמרו: "עֵד הוּא [המזבח] בֵּינֹתֵינוּ כִּי יהוה [הוא] הָאֱלֹהִים" (יהו' כב 34).
כדי להיות מקיפה, ההכרה במלכוּת שאוּל חייבת לכלול גם את השבטים האלה (עולם התנ"ך).
פס' 15 וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל; וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי יהוה בַּגִּלְגָּל. וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי יהוה; וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד.
הנה מרכיב שני בחגיגה:
2. הודייה ל-יהוה
? "וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי יהוה." — איזה סוג קורבן מהווים ה"שְׁלָמִים" האלה?
קורבן תודה!
• אלוהים עשׂה "תְּשׁוּעָה" ושִחרר את ישראל מאיום צבא עמון;
• בנוסף, הוא ענה לדרישת העם שרצה "מֶלֶךְ …כְּכָל הַגּוֹיִם";
ומפני שכרגע — לזמן קצר — המלכוּת מתנהלת לפי רצון אלוהים ובציוּת אליו, מתקבלת התגוּבה הנכונה: הודייה ל-יהוה.
! זוהי תזכורת גם עבורינוּ: כשאלוהים עונה על תפילה — אל תשכחוּ להודות! — אל תהיו כל־כך עסוקים עם הברכה שקיבלתם; עם השחרוּר מהלחץ; עם הפתרון שהגיע ממקום לא צפוי; עם ההצלחה — שאתם שוכחים מי עשׂה לכם את ה"תְּשׁוּעָה" הזאת.
מרכיב שני: הודייה ל-יהוה. — והמרכיב השלישי בחגיגה הוא:
3. שׂמחה טהורה
"וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד." — הכל מתנהל "לִפְנֵי יהוה". הוא, תשוּבתו וישוּעתו עומדים במרכז. זוהי שׂמחה טהורה — מן הסוּג שלא משאיר טעם מר. היא לא גולשת לשׁכרוּת, הוללוּת וחטא.
כמה בולט ההבדל כשאתם משווים את המתוּאר כאן לאירוע אחר שגם בּו הוּקרבוּ "שְׁלָמִים" — לחגיגות סביב עגל הזהב (שמות לב 6): "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ; וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק." אוכל; אלכוהול וסמים; מוזיקה רועשת וריקודים ("מְחֹלֹת" — שמות לב 19); וכמובן מה שנקרא כאן "וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" — דהיינו מין. רק ככה העולם שלנו מסוגל 'לשׂמוח'.
? חגיגת ניצחון עם כל המרכיבים הנכונים. — האם שמתם לב כמה חפרתי לכם על שני הפסוקים הפשוטים האלה (15-14)? — למה?
! מפני שהם מראים איזה פוטנציאל יש בכניעה לאלוהים ובציוּת לדברו:
שאוּל מתחיל את הקריירה שלו על רגל ימין. כדי להמשיך ולזכות לברכה על עצמו ועל עמו, כל מה שעליו לעשׂות הוא להמשיך להיכנע לדבר־יהוה. כל מה שעליו לעשות אחרי כל כישלון ונפילה בחטא (ומי לא נכשל?) — הוא להשפיל את עצמו לפני אלוהים ולחזור בתשובה.
! ואלה הם בדיוק הדברים שעלינוּ לעשות אם אנחנו רוצים לזכות לברכה. — אל תפלוּ בטעוּת של שאוּל! אל תרשוּ לגאווה שלכם לִגנוב לכם את הברכה!