שמואל א׳ פרק י״ח

פרק הברית וזריעת הקנאה

עדיין כולם עומדים מסביב לדויד שמטלטל את ראש גוליית שממנו מטפטף דם.

שאול לא מבין. אף אחד לא מבין. — כמעט אף אחד. בכל הקהל שנוכח במעמד ישנו אדם אחד עם ראייה רוחנית — והוא מגיב בהתאם:

"יְהוֹנָתָן" יורש־העצר

פרק יח 1              וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ.

לא. זאת עוד לא ההוכחה שלְ"יְהוֹנָתָן" יש ראייה רוחנית. זאת פשוט דוגמה של ה'קליק' שיש לנו לפעמים עם אדם מסויים. נפגשים, מדברים, ויודעים: 'מצאתי חבר.' — מה שכן, "וַיֶּאֱהָבֵהוּ… כְּנַפְשׁוֹ" מתאר אהבה נדירה. הרי כאן יהונתן עומד בסטנדרט המושלם שאלוהים קובע במצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט 18).

שאול מקבל החלטה שמאפשרת לחברות הזו להתחזק ולהיבנות על היכרות מקרוב:

פס' 2                 וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא, וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו.

ייתכן שלכאן שייך המסר משאול "אֶל יִשַׁי" שמופיע כבר בפרק טז 22: "יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי, כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי." מעכשיו דויד כבר לא "הֹלֵךְ וָשָׁב" בין משרתו הממלכתית לבין "צֹאן אָבִיו [ב]בֵּית־לָחֶם" (יז 15). הוא הרוויח לעצמו קביעות.

אך אנחנו עדיין מתרכזים ב"יְהוֹנָתָן" יורש־העצר והחברות הסמלית עם מי שעומד למלוך בפועל. כרגע מתרחשת ביניהם…

כריתת ברית

פס' 3                 וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ.

חברים לפעמים עושים את זה. כורתים ברית. אפילו היום יש בני נוער שפוצעים את עצמם וכותבים את הבטחות הברית עם דמם.

המילה "וַיִּכְרֹת" מאפשרת גם את האופציה של 'ברית בין הבתרים': שוחטים ו'כורתים' בעל חיים לשני חצאים, ואז עוברים בין הבתרים לשם חתימת הברית (ברא' טו 18-17).

"יְהוֹנָתָן" חושב על עוד דרך יצירתית; — על מעשה שמסמל…

ויתור על המלכות

פס' 4                 וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד, וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ.

"וְעַד… וְעַד… וְעַד…" — הוא לא משאיר לעצמו אף אחד מן הפריטים שמסמלים את מעמדו כיורש־העצר.

שימו לב להבדל מכריע בין מה שמתרחש כאן לבין מה שקראנו בפרק הקודם (יז 39-38):

•  שם המלך היה מוכן להשאיל את בגדיו ואת כליו לדויד כדי לעזור לו לנצח בדו־קרב;

•  "יְהוֹנָתָן", לעומת זאת, מוותר. הוא נותן את רכושו המלכותי כמתנה.

כולנו מכירים את האמירה 'הבגדים עושים את האדם', ויודעים איך זה מרגיש בפועל: אנשים שופטים אותנו לפי הלבוש.

מדוע החוק אוסר עליך ללבוש מדי שוטר אם אתה לא שוטר? כי זה מרמה אנשים. כולם חושבים שאתה הדבר האמיתי, ואתה לא! הרי אין לך סמכות לחלק דוחות תנועה, לעצור גנב, לשאת עליך אקדח שירות משטרתי או (חס וחלילה) להשתמש בו.

'הבגדים עושים את האדם.' — גם המן הרשע הבין את העיקרון הזה. למה, אתם חושבים, הוא רצה ש"הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" ייתן לו "לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ, וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ" (אסתר ו 8)? — מפני שבלִבו המן חשב: "אני ראוי להיות המלך! לא אתה!"

!         את השכנוע הזה בדיוק מבטא "יְהוֹנָתָן" במעשה הסמלי שלו — רק בכיוון ההפוך: "אתה, דויד, ראוי להיות המלך! לא אני."

אנחנו לא יודעים אם יהונתן מבין בשלב הזה את מלוא המשמעות הסמלית של מעשהו — אך עוד נגיע לנקודה שבה הוא אומר במפורש (כג 17): "אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה." — אין הרבה חברים כאלה.

עכשיו מתחילה תקופה שבוודאי ארכה מספר שנים. אך המחבר מקדיש לה בסך הכל פסוק אחד. ניתן לה את הכותרת…

כוכב עולה

כבר קראנו (טז 21) כי "יָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל, וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד."

מתברר שהדויד הזה לא רק טוב בנגינה ובקליעה באבנים:

פס' 5א                וַיֵּצֵא דָוִד בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל יַשְׂכִּיל.

הבחור הזה פשוט טוב "בָּכֹּל." הוא מהזן הנדיר עם ידי הזהב. מה שלא תתן לו לעשות — מצליח.

הוא גלה אומץ מפליא מול הפלישתי הענק; הוא צלף מעולה; הוא יודע איך לערוף ראשים — אז בואו נראה איך הוא כמפקד:

•  נותנים לו מחלקה — מצליח;

•  מעלים אותו לתפקיד מ"פ — מצליח;

•  מקדמים אותו להיות המג"ד הצעיר ביותר בצבא ישראל — מצליח;

פס' 5ב                וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה.

זאת לא אומרת שדויד עלה לדרגה של "שַׂר־צְבָא יִשְׂרָאֵל". "אַבְנֵר בֶּן־נֵר" נשאר רמטכ"ל. כנראה "אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה" בהא־הידיעה הם יחידת עילית — משמר המלוכה של שאול (עולם התנ"ך; שמו"א יח 5; עמ' 164).

ש'        מהו סוד ההצלחה של דויד?

ת'        הסוד מוסבר באמירה ששמענו לפני הרבה זמן. כבר כמעט שכחנו מה אמר אותו פקיד־חצר שהמליץ על דויד כמוזיקאי: "יהוה עִמּוֹ" (טז 18).

■         כשאתה נמצא במקום שאלוהים רוצה שתהיה בו — כשאתה עושה את מה שאלוהים קרא לך לעשות — אתה תצליח. הרי יהוה אתך.

           אל תבינו אותי לא נכון — אתה לא בהכרח תהיה כוכב זוהר כמו דויד בפסוק שלפנינו. קחו בחשבון שגם כל השנים שבהן הוא נאלץ לברוח משאול נחשבו שנים מוצלחות בעיני אלוהים. בהן אלוהים הצליח לעצב את דויד בדיוק לסוג המאמין והאדם שבו הוא רצה להשתמש כמלך ישראל.

!         זה לא חשוב אם אתה מרגיש מוצלח ומצליח או לא. זה חשוב שתהיה במרכז רצונו של אלוהים!

דויד לא רק מקצוען — גם…

כל העולם אוהב אותו

פס' 5ג                וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כָל הָעָם, וְגַם בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל.

הוא כוכב עולה זוהר, מבלי להפוך לגאוותן ולסנובּ. — ההצלחה לא הורסת את ענוותו לפני אלוהים ולפני בני־אדם. — קחו דוגמה! — איך אפשר שלא לאהוב אדם כזה.

ובכל זאת, יש אחד שאצלו…

האהבה הופכת לשנאה

פס' 7-6               6 וַיְהִי בְּבוֹאָם, בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, בְּתֻפִּים, בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים. 7 וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ: "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו."

"הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו — וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו." — דהיינו שאול ניצח אלפים; אבל (וָו־הניגוד) דויד ניצח עשׂרות־אלפים!

אולי מישהו מכם זוכר: בשנת תרפפ"ו, כשעדיין האמינו בארץ ישראל העובדת, הסוציאליסטית והאשכנזית, למדנו סוג של הורה עם המילים האלה: "'הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו' בן־ישי חי וקייאאאם".

                                                השיר 'ודוד יפה עיניים' הולחן על־ידי מתתיהו שלם בשנת 1944 [ויקיפדיה]

הערה טכנית:

           גם כאן, אין טעם להיכנס לוויכוחים על הכרונולוגיה. — אם הבנות אכן שרו את זה יום־יומיים אחרי שדויד חזר "מֵהַכּוֹת אֶת [גוליית] הַפְּלִשְׁתִּי", אזי לא ניתן לו זמן להיות כוכב עולה זוהר (פס' 5). כבר בפסוק הבא תראו למה.

הרי אנחנו כרגע מתקדמים תחת הכותרת 'האהבה הופכת לשנאה':

פס' 8                 וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר: "נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת, וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים. וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה!"

"תראו מה זה! אני, המלך, חוזר מהמלחמה בראש צבא־ישראל המנצח — ומי מקבל את כל התשואות? — איזה מפקד זוטר! — אפילו חיברו שיר שמשפיל אותי! עוד מעט יעשו לי פֹה הפגנות עם שלטים של 'לךְ!'"

משיח!  והנה עלינו על עוד נקודה שבה דויד הוא צל של המשיח: בתגובות המנוגדות שהוא מעורר אפילו בין בני אותה משפחה:

•  הבן "יְהוֹנָתָן… יֶּאֱהָבֵהוּ… כְּנַפְשׁוֹ" ומוכן להקריב למענו את הכל;

•  האב "שָׁאוּל", לעומת זאת, "עוֹיֵן אֶת דָּוִד" (פס' 9) — עד־כדי־כך שהוא מחפש דרכים להרוג אותו (החל מפס' 11).

כשנמשיך לעקוב אחרי היחס של האב והבן כלפי דויד והעימות שנוצר ביניהם בגלל היחס הזה, לא נוכל שלא להיזכר בדברי ישוע במתי י 35: "בָּאתִי לִגְרֹם פִּלּוּג בֵּין אִישׁ לְאָבִיו."

כך מסתיימת הקריירה הקצרה של דויד ככוכב עולה בחצר שאול. הפסוק הבא פותח תקופה ארוכה, קשה וכואבת עבור המלך המיועד: את…

שנות הרדיפה

פס' 9                 וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה.

"שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד." — מעכשיו…

●         'הטוב ביותר לפי היכולת האנושית' — זה שלגביו נאמר "אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם",

רודף את…

●         ה"אִישׁ כִּלְבָבוֹ" של אלוהים — זה שלגביו כבר הוחלט: "'זֶה הוּא!' הוא המלך!"

!         זה קורה מפני שעוד מישהו "עוֹיֵן אֶת דָּוִד": השטן. — הרי הוא מנסה להפר את תֹכנית הישועה של אלוהים, למנוע את ביאת המשיח ולהציל את ראשו.

בהתחלה הרדיפה לא מתנהלת בגלוי, אלא תחת מעטה של אי־שפיות רגעית. תופעה כזו מוכרת גם היום: האדם שרוצח את אשתו בדקירות סכין וזורק את שני ילדיו מהמרפסת בקומה ה-12 — מוגדר כ'לא אחראי על מעשיו באותו רגע'. כך הוא זוכה לטיפול פסיכיאטרי במקום למאסר עולם.

לפנינו…

ניסיון רצח ראשון

פס' 11-10             10 וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל שָׁאוּל, וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ הַבַּיִת. וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם; וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל. 11 וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית וַיֹּאמֶר: "אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר." וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם.

הקדשנו עמודים שלמים להבנה הנכונה של "רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה" וגם של הביטוי "וַיִּתְנַבֵּא". אז לא נחזור על ההסברים הללו עכשיו (ראה פרק י 6-5, פרק טז 14ב).

במקום זה תארו לכם את הסצנה המביכה באולם הראשי של הארמון:

•  למלך יש עוד התקף זעם בלתי־נשלט. זה קורה לו הרבה בזמן האחרון;

•  השרים, היועצים, הפקידים, השומרים והמשרתים עומדים בשתיקה, חסרי אונים. הרי מי שצורח כאן ושובר אגרטלים הוא שליט טוטליטרי. אוי ואבוי למי שפותח את הפה כשהוא כועס;

•  הם כבר קראו לתרפיסט במוזיקה, והוא התחיל לנגן — אבל הפעם זה לא משפיע. המלך עושה כל־כך הרבה רעש שבקושי שומעים את הנבל;

•  מה שעושה את המצב למסוכן במיוחד הוא שה'"חֲנִית"־שרביט' הפכה בזמן האחרון כאילו לחלק מגופו של שאול. לא משנה איפֹה תפגשו אותו — הוא עם "הַחֲנִית". אפילו כשהוא ישן (כו 7). תוך־כדי הצרחות הוא מנופף את כלי הנשק החד לכל עבר.

•  פתאום הוא מרים אותו, "וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית." — הבנאדם הזה פשוט לא יודע מה הוא עושה!

אה, לא? — פסוק 11 אומר לנו שכן! — שימו לב למילה "וַיֹּאמֶר". ז"א שאול חושב מחשבה צלולה לחלוטין. הוא מחליט לבצע רצח בכוונה תחילה: "אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר." הוא אפילו מחשב את המרחק ואת העובדה שדויד יושב קרוב לקיר עם ציפוי עץ־הארז היקר: "בוא נראה אותך מכה 'רְבָבוֹת' כשאתה נעוץ בקיר!"

והנה עוד הוכחה שהוא אחראי לגמרי על מעשיו: אחרי הפיספוס הראשון הוא לא מתעורר ושואל את עצמו: "מה אני עושה?!" — לתדהמת כל הנוכחים הוא חוצה את האולם בריצה, משחרר את החנית התקועה בקיר, וזורק פעם שנייה.

אבל דויד "יִּסֹּב… מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם".

למען האמת, מה שמציל אותו הם לא הרפלקסים המהירים. מה שמציל את דויד שוב ושוב בשנים הקשות שמתחילות עכשיו זו העובדה כי…

יהוה עמו

פס' 12                וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד, כִּי הָיָה יהוה עִמּוֹ — וּמֵעִם שָׁאוּל סָר.

"וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד."

?        מי זוכר את השאלה ההמומה של המלך כשדויד עמד לפניו עם "רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ"? — "בֶּן מִי אַתָּה?!"

אותו פחד אוחז בשאול עכשיו: "איך ייתכן שאני זורק עליך חנית כמעט מטווח אפס — 'פַּעֲמָיִם!' — ואתה לא מת? מה, אתה שֵד?!"

לא. דויד הוא לא שד, אבל "יהוה עִמּוֹ".

■         גם השליט הטוטליטרי האכזרי ביותר לא יכול להרוג אתכם, אם אלוהים קובע שיש לכם עדיין תפקיד בעולם הזה.

"יהוה… סָר… מֵעִם שָׁאוּל." — זה קרה מזמן. יש כאן פשוט תזכורת, שלא נשכח מה שנאמר בפרק טז 14א בעקבות האי־ציות הממושך של המלך: "וְרוּחַ יהוה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל."

כעת הוא גם מסיר מעמו את התרפיסט עם הנבל:

פס' 14-13             13 וַיְסִרֵהוּ שָׁאוּל מֵעִמּוֹ, וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ שַׂר־אָלֶף. וַיֵּצֵא וַיָּבֹא לִפְנֵי הָעָם. 14 וַיְהִי דָוִד לְכָל דָּרְכָו מַשְׂכִּיל; וַיהוה עִמּוֹ.

שימו לב שגם כאן העוינות כלפי דויד לא מתבטאת בגלוי. אם ניסיון הרצח הראשון בוצע תחת מעטה של אי־שפיות רגעית — הסרת דויד מסביבתו המיידית של המלך נעשית עם התירוץ של הענקת צל"ש: "וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ שַׂר־אָלֶף." — "אנחנו צריכים מפקדים כמוך בחזית מול הפלישתים."

המחשבה שעומדת מאחורי ה'קידום' הזה תתגלה לנו במהרה: 'אם דויד רק ישרת מספיק זמן במוקדי עימות, יש סיכוי טוב ש"תְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים" (פס' 17ג; 21ב).'

אבל גם בתפקיד החדש דויד לא רק שורד, הוא סיפור הצלחה! — אין מה לעשות, שאול, "יהוה עִמּוֹ — וּמֵעִ[מְּךָ הוא] סָר."

פס' 15                וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד, וַיָּגָר מִפָּנָיו.

"וַיָּגָר." — לעברית התנ"כית לא חסרות מילים כדי לבטא פחד.

מילות מפתח

עברנו את מחצית הפרק, וכבר הספקנו לראות — אני מקווה — את התבנית שבנויה על מילות מפתח:

שׂ.כ.ל          דויד "מַשְׂכִּיל". — לא משנה מה נותנים לו לעשות — הוא מצליח (פס' 5, 14, 15, 30);

א.ה.ב          כל העולם "אֹהֵב" את דויד. — יש בו משהו שכובש את לבבות הסובבים אותו (פס' 1, 3, 16, 20, 22, 28);

י.ר.א, ג.ו.ר   שאול שונא ("אֹיֵב") את דויד ובו בזמן "יָּגָר" / "יִּרָא" ממנו — מפחד ממנו 'פחד־אלוהים' (פס' 12, 15, 29);

והנה, ביטוי המפתח הרביעי מסביר את שלושת הקודמים: דויד מצליח; דויד אהוב; שאול לא יכול אלא לירוא מפניו — מפני ש…

יהוה עִמּוֹ      דויד מציית לאלוהים. הוא פועל בהדרכת רוח הקודש. זהו סוד ההצלחה שלו גם עכשיו, בזמן שהרדיפה הסמוייה מצד המלך כבר בעיצומה (פס' 12, 14, 28).

שאול מחכה — דויד וכוחותיו יוצאים למשימה אחרי משימה מול הפלישתים — אבל…

לא קורה לו כלום

לפחות לא דבר רע. ההיפך:

פס' 16                וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד, כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם.

"הוּא יוֹצֵא וָבָא." — "יוֹצֵא" לעוד מבצע — "וָבָא" הביתה בריא ושלם אחרי עוד ניצחון.

"וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד." — המחבר מתעקש לכתוב עם טעות בדקדוק: "יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב", בצורת יחיד, לא 'אוהבים'. אמנם מדובר בשבטים שיתפלגו בהמשך לשתי מלכויות יריבות — אך באחרית הימים יחזרו להיות עם אחד תחת מלך אחד ומשיח אחד.

דויד "יוֹצֵא וָבָא", ולא יאונה לו כל רע. עכשיו ראו איך…

הרדיפה הסמוייה מעלה הילוך

פס' 17א               וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: "הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב. אֹתָהּ אֶתֶּן לְךָ לְאִשָּׁה."

"אתה מפקד כל־כך מצליח, אדם כל־כך מוכשר, כל־כך פופולרי עם כל האזרחים, אני לא רוצה לאבד אותך. לכן אני מציע לך קשרי משפחה. 'הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב.' איך אני?"

פס' 17ב               "אַךְ הֱיֵה לִּי לְבֶן־חַיִל; וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת יהוה."

"אַךְ…" — אבל…! — מי פעם שמע הבטחה בלתי מותנית? תמיד יש את ה'אבל' הזה! — "אתה בטח מבין, דויד, כי הכנות לחתונה ממלכתית לוקחות זמן. דבר כזה כרוך בלוגיסטיקה אדירה. אז בינתיים חשוב ש'הֱיֵה לִּי לְבֶן־חַיִל.' חזק ואמץ!"

"הֱיֵה לִּי…" — שאול אפילו חוזר לנימה האבהית מהפרק הקודם (יז 33). הוא כֻּלו לבביות.

"המשך ו'הִלָּחֵם [את] מִלְחֲמוֹת יהוה.' כן, כן. שמעת נכון. אני מסכים אתך כי 'לַיהוה הַמִּלְחָמָה' (יז 47). אני הרי אדם דתי כמוך. יהוה, יהוה, יהוה… הללויה!"

אה, כן?

פס' 17ג               וְשָׁאוּל אָמַר: 'אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ; וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים.'

לא לבביות ולא בטיח! שאול חושב לעצמו: 'אני לא טיפש. למה ליצור לעצמי אופוזיציה על־ידי חיסול של אדם כל־כך פופולרי?'

שהפלישתים יעשו את העבודה

פס' 18                וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: "מִי אָנֹכִי וּמִי חַיַּי, מִשְׁפַּחַת אָבִי בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי אֶהְיֶה חָתָן לַמֶּלֶךְ?"

שמעתם איזו תגובה ענווה? — דויד לא חושב: 'ברור! אין עוד מפקד כמוני בכל הצבא הזה. למי מגיע להיות "חָתָן לַמֶּלֶךְ" אם לא לי? הרווחתי לעצמי את המעמד הזה.'

לא. תגובתו היא: "מִי אָנֹכִי וּמִי חַיַּי?" — "מי אני ומשפחתי שאזכה לכזה כבוד?" — וכאן אנחנו כמובן נזכרים מיד בתגובתו הענווה של שאול מול שמואל (ט 21): "שאני אהיה מלך? 'הֲלוֹא בֶן־יְמִינִי אָנֹכִי, מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן'." — הרבה מים הספיקו לרדת בירדן מאז ששאול ראה את עצמו כך.

המלך ממשיך לחכות, אבל פיתיון החתונה לא נושא את הפרי הרצוי. שוב דויד לא רק שורד — הוא משגשג. — משום מה, הפלישתים לא מצליחים 'לעשות את העבודה'.

נמשיך לראות זאת אחרי…

הפקת לקחים:

1.        יהונתן והוויתוּר על המלכות. — סביר להניח שבשלב הזה יהונתן עוד לא מודע למלוא המשמעות הסמלית של מתנתו לדויד.

א.         לנו — לקוראים במאה ה-21 — כמובן ברור מדוע רוח הקודש הנחה את יהונתן כפי שהנחה: יורש־העצר מוותר למי שעומד לרשת בפועל — לאביו של המשיח.

ב.         אבל יש גם לקח מעשי פשוט ביוזמת יהונתן: נדיבות הלב, אהבתו וענוותו של הנסיך הן דוגמה לחיקוי עבור כל מאמין.

2.        "יהוה עִמּוֹ" — זה מה שעושה את כל ההבדל. "יהוה עִמּוֹ" בטוב וברע — בהצלחות וברדיפות.

•  אם יהוה אתך בהצלחות, תוכל לשמוח בהן ולהודות עליהן מבלי להפוך לשחצן ולגאוותן;

•  אם יהוה אתך בצרות ובכאב, תוכל אף לסבול חוסר־צדק ורדיפה מבלי להישבר. ברור שתרגיש את הכאב בדיוּק כמו כל אדם אחר — אבל רוח הקודש שבתוכך יתן את הכוח להחזיק מעמד באמונה עד הסוף.

3.        "תְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים." — לא עובר שבוע שאין "יַד פְּלִשְׁתִּים" בו — ותמיד דויד חוזר הביתה בשלום. — לא שאול קובע מתי יבוא יומו של בחיר אלוהים, ולא האויבים.

           אין יום שאתה לא נמצא בסכנת מוות — מתאונות, מפיגועים, מווירוסים, משבץ, מדום־לב… המוות תמיד מעבר לפינה. — אבל…

א.         מי שקובע את היום הוא לא הווירוס, לא הנהג שנוסע באדום ואפילו לא השטן. — כל עוד ש-יהוה רוצה אותך כאן, אתה תחיה.

ב.         ואם יבוא היום — והוא יבוא עבור כולם — תוודא שאתה תעבור לנוכחותו של המשיח ישוע, ולא לאגם האש. — את זה אתה חייב לוודא עכשיו! ברגע המוות אין זמן!

אנחנו עדיין באמצע פרק יח — 'פרק הברית וזריעת הקנאה'.

שאול רוצה את דויד מת. הוא שולח אותו לעוד ועוד מבצעים מסוכנים ומקווה כי "תְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים."

המלך אפילו מבטיח לדויד את "מֵרַב" הנסיכה לאישה (פס' 17), בתנאי שהמפקד הצעיר יהיה "לְבֶן־חַיִל" ויסכן את עצמו על־ידי תעוזה מיוחדת.  

זאת כבר הפעם השנייה ששאול מבטיח את בתו למי שמנצח מספיק פלישתים. בפעם הראשונה, אחרי שדויד הרג את גוליית, הוא לא קיים. עכשיו דויד שוב מרוויח לעצמו את הזכות להיות חתן המלך — אבל…

שאול נותן לו להרגיש כזההההה קטן

פס' 19                וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵרַב בַּת־שָׁאוּל לְדָוִד — וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה.

איזו השפלה! דויד מסכן את חייו למשך חודשים ארוכים ומרוויח לעצמו את כלתו — ושבוע לפני התאריך שנקבע לחתונה מקבל ביטול.

אנחנו מבינים את הכוונה של שאול. הוא סומך על כך שגם לדויד יש גאווה גברית — בוודאי עכשיו, כשכל העולם משבח ומהלל אותו. אם שאול רק ישפיל אותו מספיק, אזי הוא יהפוך באמת לעויין. — ולמפקד עויין יהיו פליטות־פה. מפקד עויין כבר לא יוכיח נאמנות בלתי־מעורערת למלכו. מפקד עויין יתחיל ליצור לעצמו לובי של תומכים. מפקד עויין סוף־סוף יספק למלך עילה לחסל אותו על תקן מורד, בוגד, מרגל, מחבל — לא משנה מה.

אבל דויד שומר על ענוותו המדהימה. גם אחרי האכזבה ואי־קיום ההבטחה, גישתו נשארת: "מִי אָנֹכִי… כִּי אֶהְיֶה חָתָן לַמֶּלֶךְ?"

■         זכרו כי "יהוה עִמּוֹ." — הוא שומר את דויד לא רק מפגיעות בשׂדה הקרב אלא גם מחטא הגאווה. — איזו דוגמה!

?        עכשיו שאלה לבנות: מי כאן רוצה להיות נסיכה בממלכת ישראל אחרי הסיפור הזה? — מי מתנדבת להיות חפץ שאותו מבטיחים כפרס למנצח כלשהו מבלי אפילו לשאול אותה? — מי מתנדבת להיות נכס פוליטי — 'רכוש' שמשמש את אבא כדי לקנות את תמיכת איזה ראש־חמולה עשיר; מכובד; בעל השפעה; מבוגר; עם עודף משקל; שמן הסתם כבר יש לו בית מלא בנשים; ושמו "עַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי"? — יש מועמדות?

"מֵרַב" נמכרה, אבל מתברר שיש עוד נסיכה — פיתיון חדש. הפעם יש אפילו מרכיב שאתו בני תרבות מערבית בימינו יכולים להזדהות:

אהבה — משיכה רומנטית שקודמת לנישואין

פס' 21-20א            20 וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֶת דָּוִד. וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו. 21 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "אֶתְּנֶנָּה לּוֹ, וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ. וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים."

"בשביל מה יש לי בת? ש'תְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ'! — מספיק מוקש נ"א בגודל קופסת סרדינים. — בּוּם, וגמרנו!"

אבל כשהמלך פוגש את דויד, הוא כמובן מדבר אתו יפה:

פס' 21ב               וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: "בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם."

אולי המשפט המוזר הזה היה ברור למי ששמע אותו לפני 3000 שנה, אבל היום הוא יכול להתפרש בשתי דרכים:

אופציה ראשונה:     "אני מציע לך להתחתן עם בתי השנייה."

                     …ומפני שדויד כבר התרגל לכך שאין לסמוך על הבטחות שאול, הוא פשוט נותן חיוך מנומס וממשיך בעבודה מבלי להגיב.

אופציה שנייה:       ניתן גם לפרש לפי הפסוק הבא:

פס' 22                וַיְצַו שָׁאוּל אֶת עֲבָדָו: "דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט, לֵאמֹר: 'הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ, וְכָל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ; וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ.'"

                     שאול כביכול אומר: "הנה שתי הסיבות מדוע אני רוצה אותך כחתן:

א.         אני 'חָפֵץ בְּךָ' ומעריך אותך אישית;

ב.         אני שמח שכל אנשי החצר אוהבים אותך גם כן."

אך מפני שדויד כבר לא מאמין להבטחותיו, שאול נאלץ להעביר את המסר הזה דרך "עֲבָדָו… בַּלָּט": "קחו את דויד בצד כאילו בּשוּשוּ: 'אגיד לך סוד, דויד. אבל אל־תספר לאף אחד! — שמעתי את המלך אומר כי הוא "חָפֵץ בְּךָ". הוא חושב עליך ברצינות כחתן עבור הנסיכה הצעירה "מִיכַל". בדוּק!'"

פקידי החצר ומפקדי הצבא משתפים פעולה ברצון. מי לא אוהב להיות שותף לסודות המלך ולשמש שליחו:

פס' 23א               וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאָזְנֵי דָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

הנה נעשה לו כבוד גדול — אבל "עַבְדֵי שָׁאוּל" לא לוקחים בחשבון שדויד הוא לא "עַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי" מספר 2. למשל…

מאיפה יביא את המוהר?

פס' 23ב               וַיֹּאמֶר דָּוִד: "הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ? וְאָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה."

אני לא מאמין כי דויד סתם 'משחק אותה עניו'. הוא אכן "רָשׁ" — עני. יש לו משכורת צבאית ותו לא.

נחזור רגע לפרק הקודם (יז פס' 28):

כנראה "אֱלִיאָב, אָחִיו הַגָּדוֹל", ידע מדוע הוא התייחס לרכוש המשותף של משפחת "יִשַׁי" כאל "מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר." דויד לא בא ממשפחה עמידה.

?        אבל למה הוא גם מגדיר את עצמו כ"נִקְלֶה" — ההפך מ'מכובד'? למה הוא משתמש במילה הזו פעמיים בתגובתו הקצרה? — הרי כרגע כל עם ישראל דווקא מכבד אותו.

ישנם פרשנים שמסבירים מתוך הכתובים מדוע דויד היה…

"נִקְלֶה" — "נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים"

           הם מעמידים זה לצד זה…

•  את התפיסה העצמית הצנועה של דויד בפסוק שלפנינו;

•  את היחס השלילי שקיבל מצד אחיו (יז 28);

•  את העובדה כי "יִשַׁי" ניסה להעלים אותו מעיני שמואל כשהלז בא לבית־לחם כדי למשוח מלך חדש (טז 11-8);

•  ואת דברי דויד בתהילים נא 7: "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי, וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי."

על בסיס הנתונים הללו הם משערים כי דויד לא נולד לאותה אם כמו שבעת אחיו. ייתכן של"יִשַׁי" היתה פילגש; או שהבן האחרון נולד בכלל מתוך קשר שנחשב ללא לגיטימי, בדומה לשופט "יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי" (שופ' יא 3-1).

משיח!  זאת לא יותר מהשערה; אבל אם היא נכונה היא מבליטה עוד יותר את הדימיון של דויד למשיח. הרי עד היום יש הלועגים ללידת הבתולין ומחרפים את ישוע כ'ממזר'.

"דָּוִד [הוא] אִישׁ… נִקְלֶה" — וישוע המשיח נחשב בביאתו הראשונה ל"נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים" (ישע' נג 3).

שותפי הסוד חוזרים למלך…

פס' 24                וַיַּגִּדוּ עַבְדֵי שָׁאוּל לוֹ לֵאמֹר: "כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר דָּוִד."

"אין לו כסף." — שאול יודע. הרי הוא המעביד. הוא חיכה לתשובה הזו בדיוק.

המסר הבא שלו לדויד הוא: "אני לא צריך כסף. אבל אתה בטח מכיר את האמירה…"

'טוב למות בעד ארצנו'

פס' 25א               וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד: 'אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים — לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ'."

"מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים." — להביס ולהרוג 100 חיילים פלישתים, זהו מבצע לא קטן. ואחר כך יש לעסוק במנהג הפגאני של השחתת גופות — סוג של ברית מילה ללא ברית.

פס' 25ב               וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים.

לשאול עצמו יש הרבה ניסיון בשדה הקרב. הוא יודע: כוח שמרוכז בהפשטת חללים, ניתוח מתים וספירת "עָרְלוֹת" יהיה פחות ערני מהרגיל. הוא יהיה חשוף למתקפות פתע מצד הפלישתים. הפעם דויד לא יחזור!

אבל דויד דווקא לא מודאג. לפי דעתו הפרס שווה את הסיכון:

פס' 26א               וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ.

הוא משתדל להקדים את תאריך החתונה כמה שאפשר. הנה…

דויד מספק סחורה בכמות כפולה — ולפני הזמן

פס' 26ב               וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים.

מתברר ששאול הכניס לעסקה מרכיב של לחץ זמן. הוא יודע כי 'החיפזון הוא מהשטן'. גם להתעסק עם "עָרְלוֹת", גם לעמוד בדֶּדְלַיְין — זה חייב לגרום לדויד לחוסר זהירות.

אבל לא. עוד "לֹא מָלְאוּ הַיָּמִים", ודויד כבר חוזר ממבצע מוצלח:

פס' 27א               וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו; וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ.

"מָאתַיִם אִישׁ" במקום מאה. זהו בונוס של 100% לטובת המדינה. דויד לא רוצה כלה בזול:

פס' 27ב               וַיָּבֵא דָוִד אֶת עָרְלֹתֵיהֶם, וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ, לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ.

"וַיְמַלְאוּם." — יש לאמת את המספר. אחד מפקידי החצר עוטה מסיכת קורונה וכפפות סיליקון ופורש את חתיכות העור הטריות על השולחן בקבוצות של עשר. — וואו! יש כאן לא מאה אלא "מָאתַיִם".

הפעם שאול לא יכול להתחמק ממילוי ההבטחה. הרי חצי מדינה כבר יודעת. כך דויד זוכה ל…

שינוי במצב המשפחתי

פס' 27ג               וַיִּתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה.

עורכים חתונה ממלכתית — השנייה בתוך זמן קצר — דויד הופך לקרוב־משפחה של שאול — וכולם סבורים כי "חָפֵץ [בו] הַמֶּלֶךְ" (פס' 22).

רק אנחנו יודעים את הסוד:

פס' 30-28             28 וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע כִּי יהוה עִם דָּוִד; וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ. 29 וַיֹּאסֶף שָׁאוּל לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד עוֹד; וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת דָּוִד כָּל הַיָּמִים.

                      30 וַיֵּצְאוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים; וַיְהִי מִדֵּי צֵאתָם שָׂכַל דָּוִד מִכֹּל עַבְדֵי שָׁאוּל. וַיִּיקַר שְׁמוֹ מְאֹד.

המחבר מוודא שלא נפספס מה שחשוב לו בדיווח. לכן הוא מסכם את הפרק עם חזרה על כל ביטויי המפתח:

א.ה.ב                 כל העולם "אֹהֵב" את דויד — אפילו "מִיכַל בַּת־שָׁאוּל".

שׂ.כ.ל                 בכל מבצע מול הפלישתים "שָׂכַל דָּוִד [יותר] מִכֹּל עַבְדֵי שָׁאוּל." — הבנאדם פשוט "מַשְׂכִּיל". אין עליו.

"יהוה עִם דָּוִד"    הוא לא סופרמן. אין לו כוחות־על שהודפות חצים, חניתות ואבני־קלע שמכוונים לעברו. הוא לא חסין לטעויות. — הסוד הוא כי "יהוה עִמּוֹ".

י.ר.א                  כל הצלחה של דויד גורמת לשאול "לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד עוֹד" יותר.

"וַיֵּדַע" שאול (פס' 28א). — שימו לב לשריד האחרון של הבנה רוחנית שנשאר למלך: הוא יודע מי מציל את דויד ממוות ונותן לו להצליח: יהוה!

אך במקום לחזור בתשובה ולבקש מאלוהים להיות גם אתו, "שָׁאוּל [רק] אֹיֵב אֶת דָּוִד" עוד יותר.

פסוק 30 מתאר את ישראל במצב מגננה. אף אחד לא חושב על כיבושים. מי שיוזם את המתקפות הם "שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים." לוקח להם זמן להבין ששליטתם על בני־ישראל (שופ' טו 11) מתקרבת לסוף.

פס' 30ב    "וַיִּיקַר שְׁמוֹ [של דויד] מְאֹד." — שימו לב כאן לעוד דמיון למשיח:

משיח!  •  כל העם מעריך את הישגיו של דויד (יח 7);

•  כל החיילים והמפקדים יכולים להעיד שהוא נאמן לתפקיד ונאמן למלך (יח 16; יט 5-4);

•  לאורך כל הדרך הוא מתייחס לשאול בכבוד ומכנה אותו "אדֹנִי… מְשִׁיחַ יהוה" (כד 7);

•  כולם רואים אדם צעיר שמרעיפים עליו כבוד — אפילו נישואין עם אחת הנסיכות — אך הדבר לא עולה לו לראש. הוא נשאר עניו ונעים־הליכות;

•  ברור לכולם כי "יהוה עִמּוֹ" (יח 14);

•  אפילו כשדויד שואל את שאול הרבה יותר מאוחר בסיפור: "מֶה עָשִׂיתִי, וּמַה בְּיָדִי רָעָה?" (שמו"א כו 18) — המלך נאלץ להודות: "[שום דבר. אני] חָטָאתִי" (כו 21);

•  אכן 'כל העולם אוהב' את דויד — רק לא המנהיג. — הקנאה אוכלת אותו מבפנים (יח 9-8).

?        ומה אנחנו קוראים על ישוע המשיח?

•  "כָּל הָעָם נִצְמְדוּ אֵלָיו לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ" (לוקס יט 48);

•  אפילו הפרושים נאלצים להודות: "אַתֶּם רוֹאִים, אֵין מַה לַּעֲשׂוֹת. הִנֵּה הָעוֹלָם נוֹהֶה אַחֲרָיו" (יוח' יב 19);

•  בני־העם מביטים בניסים שישוע מחולל, וברור להם: "לוּלֵא הָיָה הוּא מֵאֵת אֱלֹהִים, לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מְאוּמָה" (יוח' ט 33; יוח' ג 2);

•  כשישוע שואל: "מִי מִכֶּם עַל עָווֹן יוֹכִיחֵנִי?" — אף אחד לא מסוגל להאשים אותו. אין בו חטא (יוח' ח 46);

•  כל העם הפשוט מבין "שֶׁהוּא טוֹב" (יוח' ז 12);

•  כוּלם — רק לא המנהיגים הרוחניים. — הם אומרים: "בַּעַל־זְבוּל בּוֹ, וּבְעֶזְרַת שַׂר הַשֵּׁדִים הוּא מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים" (מרק' ג 22).

•  הם כמו שאול. הם רואים מישהו טוב שאהדת ההמונים באמת מגיעה לו — וה"קִּנְאָה" אוכלת אותם מבפנים (מתי כז 18).

פס' 30ג    "וַיִּיקַר שְׁמוֹ מְאֹד." — דויד, חתנו של המלך, מפורסם ומיוחס. — אבל לא להרבה זמן. האמירה המחמיאה הזו כתובה לנו רגע לפני…

סוף התקופה הטובה

שאול הרי מפחד מחתנו הטרי ושונא אותו. — הסוד הזה ומחשבות הרצח מעסיקים אותו יום ולילה.

?        מי מכם ניסה פעם לחיות עם רגש של עוינות כלפי אדם מסויים ואמר לעצמו: 'עם הזמן זה יעבור'?

■         אז אולי התברר לכם שזה לא עובר. הקונפליקט עם אותו אדם מעסיק את המחשבות שלכם בלי הפסקה. אתם אמנם לא מגיעים למחשבות רצח (אני מקווה), אבל המוח שלכם מנסח את המשפטים ההכי פוגעים שרק אפשר כדי להגיד לו. — ואז, כשאתם פוגשים אותו, אתם מעמידים פנים כאילו הכל בסדר — כי אתם הרי משיחיים שאמורים לרדוף שלום.

           מחשבות העוינות אפילו מפריעים לכם להתפלל וגונבים את הריכוז בקריאת דבר־אלוהים.

!         דעו לכם שזה לא יעבור. לפחות לא לבד.

           מחשבות עוינות הן חטא. הן חטא אפילו אם אנחנו משוכנעים שהצד השני הוא אשם (מתי ה 24-21).

           זה יכול לעבור אם עושים שלום — אם הצד השני מבקש סליחה ואתם אכן מעניקים סליחה מכל הלב. יש סיכוי טוב שגם אתם צריכים לבקש סליחה, כי — כידוע — 'צריך שניים לטנגו'.

           אבל יש גם סיכוי טוב שהצד השני לעולם לא יבקש סליחה. — אז נשאר לכם רק להתפלל ולבקש שאלוהים יתן לכם את הכוח ואת הענווה לסלוח מיוזמתכם — מכל הלב — וגם אחרי זה ייתכן שדרושה עוד הרבה תפילה עד שאלוהים יתן לכם אהבה כלפי האדם הפוגע.

           אלוהים יכול — אבל מצדכם זה עשוי להיות מאבק ארוך — לא מאבק נגד אותו אדם אלא נגד הרגשות והכאב והגאווה הפגועה שלכם.

שאול המלך לא נלחם נגד העוינות. הוא בטח לא פונה לאלוהים לעזרה. — ובאיזשהו שלב קורה לו מה שיקרה גם לנו אם אנחנו לא מטפלים ברגשות עוינות כאלה: מה שהצטבר בפנים פורץ החוצה. אנחנו מתחילים לחלוק את העוינות שלנו עם אחרים — מתחילים ליצור 'לובי' נגד אותו אדם שלפי דעתינו אשם כלפינו.

זה מה שמתואר בפרק הבא, שמואל־א יט, שהוא גם 'פרק ההצלות'.

עכשיו שאול מזכיר לכולם כי, חוץ מהכתר, אין לו הרבה במשותף עם מלכת אנגליה. אין לו מושג מה זה מלוּכה חֻקָּתִית, ובגבעת שאול אין בּיג־בּן ובניין פרלמנט. מלכויות עתיקות היו דיקטטורות, ובאלה…

מהפכן פוטנציאלי — מת

פרק יט 1              וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו, לְהָמִית אֶת דָּוִד. וִיהוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל חָפֵץ בְּדָוִד מְאֹד.

לא נראה ששאול מבין את לבו של "יהוֹנָתָן" בשלב הזה (יח 1). הוא בוודאי לא מודע לברית שבין יורש־העצר לבין דויד (יח 3). הוא בטוח שבנו הוא אדם נורמטיבי — כזה שהאינטרס האישי והמשפחתי שלו עולה על כל שיקול של חברות. הרי ההצלחה והפופולריות של "דָּוִד" מתחילות לסכן את המשכיות השושלת משבט בנימין: "תקשיב, יונתן. אם אתה רוצה להיות מלך יום אחד, אז אין מנוס — חייבים 'לְהָמִית אֶת דָּוִד'."

יונתן לא מאמין למשמע אוזניו — אבל לפני שנדבר על כך נעצור ל…

הפקת לקחים:

1.        דויד אומר "אָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה", והוא מתכוון לכך בכל הרצינות. הוא לא בא ממשפחה עשירה ומפורסמת, ואפילו בתוך המשפחה הוא זוכה ליחס משפיל.

           האם שמתם לב שזו כבר הפעם השנייה שאלוהים בוחר מלך מרקע צנוע? — הרי גם שאול נאלץ להגיד (ט 21): "אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן."

           זה מעודד אותנו. אתה לא צריך להיות עשיר, מפורסם, גדול, חזק, יפה, ומקובל כדי להיות כלי בידי אלוהים. הוא בוחר באנשים רגילים ומשתמש בהם. לא לחינם ישוע אומר לשאול השליח (קור"ב יב 9): "בַּחֻלְשָׁה [שלך] תֻּשְׁלַם גְּבוּרָתִי."

2.        למדנו משהו על מוסר־עבודה נכון עבור מאמינים: גם אחרי שנים במערך הביטחון של המלך, דויד לא צבר חיסכונות שאיפשרו לו לשלם מוהר. גם בתור שר־האלף המפורסם ביותר בצבא הוא עדיין "אִישׁ רָשׁ". הוא לא שם בשביל הכסף, והוא לא שם בשביל הפרסום. עובדה שלמרות כל התשואות הוא נשאר נקי מגאווה.

           כל יום הוא נותן את המקסימום. כל יום הוא מסכן את חייו — בלי תוספת סיכון. וכשפעם אחת קובעים לו מכסה כמותי בעבודה, הוא מספק כפול.

           אני לא טוען שכל מאמין צריך לעבוד כפול מהנדרש — אבל נראה לי שקיבלנו מושג מהו מוסר־עבודה נכון עבור תלמידי המשיח.

3.        לכולם היה ברור כי דויד פועל מתוך מניעים טהורים. כולם הבינו שהוא נאמן לתפקידו, נאמן למדינה ונאמן למלך. — כולם, רק לא המלך עצמו.

           לגבי ישוע המשיח העידו כולם: הוא טוב! הוא מלמד, עוזר, מרפא ומשרת באופן בלתי־אנוכי, ללא כוונות רווח ובלי שום אינטרס פוליטי.

           כולם אמרו: "אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי מֵאֵת אֱלֹהִים בָּאתָ" (יוחנן ג 2). — כולם, רק לא מנהיגי הדת. הם היו סבורים כי "בַּעַל־זְבוּל בּוֹ"; שהוא פועל ניסים "בְעֶזְרַת שַׂר הַשֵּׁדִים" (מרקוס ג 22).

           כך ראינו שוב איפֹה עובר חוט־השני של תֹכנית הישועה גם בספר שמואל. גילינו עוד תחום שבו דויד הוא צל של המשיח.

שאול המלך רוצה את דויד מת. כשמתברר לו ש"יַד פְּלִשְׁתִּים" לא עושה את העבודה, הוא מחליט לעשות אותה בעצמו. עכשיו הוא כבר לא מסוגל לשמור את כוונות הרצח בסוד.