פרק כא, פס' 1 וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וִיהוֹנָתָן בָּא הָעִיר.
דויד "יָּקָם וַיֵּלַךְ". כך מתחיל…
פרק ההישרדות של "מלך הארץ"
שנות הרדיפה התחילו עבור המלך המיועד כבר מפרק יח 9, אבל עכשיו זה רשמי. עד סוף הפרק שלפנינו כבר לא ישאר בארץ אדם שלא יודע: שאול רוצה את דויד מת. — יש לו כמובן בעיה: אלוהים רוצה את דויד חי!
דויד "יָּקָם וַיֵּלַךְ". — זה נשמע לנו כל־כך מובן מאליו, כי קראנו ושמענו את הסיפור הזה כבר אין־ספור פעמים — אבל זה לא פשוט. הגיבור שלנו הופך בין לילה מבעל משפחה עם בית ופרנסה מסודרת לפליט שאין לו אפילו מימייה. יש את הבגדים שעליו, וזהו. חוץ מזה הוא גם חסר־הגנה. כל אדם שיזהה אותו עלול להלשין עליו לשאול. גם נשק להגנה־עצמית אין לו. ומאיפֹה ישיג אוכל? כבר יומיים הוא צם.
דויד יודע כי שמואל הנביא — עם כל הרצון הטוב — לא יכול לעזור לו (יט 18). עכשיו הוא נזכר ב…
ישוב של נאמני יהוה
פס' 2 וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה, אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן.
וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד, וַיֹּאמֶר לוֹ: "מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ?"
"וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה." — מיקומה המדוייק של עיר הכוהנים "נֹב" אינו ידוע. היא נמצאת בנחלת שבט בנימין (נחמ' יא 32), ולפי ישע' י 32 היא משקיפה על ירושלים. זאת אומרת שגם עכשיו דויד לא ממש מתרחק מגבעת שאול.
יש סבורים שהמשכן הוקם ב"נֹב" אחרי שארון־הברית נלקח משילֹה ונפל בשבי (ד 3, 11). בכל מקרה היה בעיר הכוהנים מבנה שנחשב לבית אלוהים (להלן פס' 8).
"אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן" הוא צאצא לבית "עֵלִי". — זוכרים אותו? — אבא של "חָפְנִי וּפִנְחָס" הרשעים. שמרו את הנתון הזה בזיכרון.
"אֲחִימֶלֶךְ" רואה את דויד כבר מרחוק ונבהל: "[קרה משהו?] מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ? [איפה הגדוד שלך?]"
דויד כנראה לא רוצה לסכן את הכוהן. הרי גילוי האמת עשוי להפוך אותו בעיני שאול למצדד עם דויד. ומה שקורה למצדדים — יהונתן כבר חווה על גופו (כ 33).
אז דויד מעדיף להמציא…
תירוץ עלוב — עוד סדרה של שקרים לבנים
פס' 4-3 3 וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן: "הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר, וַיֹּאמֶר אֵלַי: 'אִישׁ אַל־יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ.' וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי־אַלְמוֹנִי. — 4 וְעַתָּה, מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ? חֲמִשָּׁה לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי, אוֹ הַנִּמְצָא."
"צִוַּנִי דָּבָר"… "פְּלֹנִי־אַלְמוֹנִי" — כנראה המשימה סוּפּר־חשאית.
יש מצב. — אבל למה יוצאים אליה בלי הכנות? — במשך שנים יצאת לדברים כאלה עם צידה, כי מי כמוך יודע ש'הצבא צועד על קיבתו' (יז 18-17); ופתאום אתה יוצא בלי? — מה? אפילו לא היו 10 דקות להתארגנות מינימלית?
ומה זה "חֲמִשָּׁה לֶחֶם"? — האם שלחו שר־אלף שפוקד על ארבעה איש? ואפילו אז, פיתה לחייל זה בקושי חטיף. — סיפור מוזר.
מצד שני "אֲחִימֶלֶךְ" מכיר את דויד בתור אדם שכולם מכבדים ומעריכים. הוא אפילו "חֲתַן הַמֶּלֶךְ".
פס' 5 וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר: "אֵין לֶחֶם־חֹל אֶל תַּחַת יָדִי, כִּי־אִם לֶחֶם־קֹדֶשׁ יֵשׁ — אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה."
"לֶחֶם־הַפָּנִים" (פס' 7; ויק' כד 9-5) ניתן אך ורק "לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו", וגם הם לא לקחו אותו הביתה אלא אכלו אותו "בְּמָקוֹם קָדֹשׁ". — "אֲחִימֶלֶךְ" מייחס לרעב של דויד ואנשיו הפיקטיביים חשיבות של פיקוּח־נפש. גם זה רמז כמה הוא מעריך אותו. — יש רק תנאי אחד: העדר 'טומאת משכב־אישה' (ויק' טו 18).
פס' 6א וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ: "כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם."
כאן דויד יכול לדבר אמת. הרי הפעם האחרונה שהוא ראה את מיכל היתה כשהורידה אותו דרך החלון באישון לילה. — מתי זה היה? לפני שבוע?
ובנוגע ל"נְּעָרִים" — בתור מי שהמציא אותם, לדויד אין בעיה להבטיח שהם 'טהורים'.
פס' 6ב "בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ, וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל, וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי."
עכשיו הוא ממציא ל"נְּעָרִים" אפילו 'כלים' — נשק, תרמילים, ציוד עזר: "גם כשאנחנו יוצאים לתפקיד שיגרתי 'דֶּרֶךְ חֹל' אנחנו מקפידים על טהרה. על אחת כמה וכמה לקראת משימה כֹה חשובה! — הכל 'קֹדֶשׁ', אדוני הכוהן. אפילו התרמילים הריקים. סמוך עליי."
ממש לא משכנע, דויד:
א. אם אתם בפעילות מבצעית כבר מ"תְמוֹל שִׁלְשֹׁם", ואז פתאום קיבלם פקודה מייד להמשיך למשימה החשאית הזאת — איך היה לכם זמן לטהר כלים? זה תהליך שדורש יום שלם. הרי גם כלי שנטמא הוא טמא "עַד הָעֶרֶב" (ויק' יא 32).
ב. מה פתאום שלחבר'ה שנמצאים אתך בשטח כבר מ"תְמוֹל שִׁלְשֹׁם" יש כלים, ועליך — כפי שכל אחד יכול לראות — אין אפילו אולר?
אבל "אֲחִימֶלֶךְ" מרחם על דויד ולא ממשיך בשאלות:
פס' 7 וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ; כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי־אִם לֶחֶם־הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי יהוה, לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ.
דויד לוקח את השקית השחורה הטהורה — ופתאום הוא שם לב שאי־שם בירכתי בית האלוהים נמצא מישהו שלא שייך לשם — ורואים עליו שהוא מאמץ את האוזניים כדי להקשיב לשיחה:
מלשין פוטנציאלי
…אבל אליו נחזור עוד מעט.
מה שקראנו מאז הסיכום האחרון הרגיש לי קצת כמו 'שעת סיפור'. בוודאי יש לאלוהים סיבה מדוע כלל בדברו גם קטעים כאלה. — נראה אם בכל זאת נצליח ב…
הפקת לקחים:
1. שקר לבן — שקר שחור — שקר ירוק — כל מה שלא אמת הוא שקר, ואין שום מצב שרוח הקודש ינחה אותך לשקר. אלוהים — כולנו יודעים — הוא "אֱלֹהֵי הָאֱמֶת" (יוח' יז 3), וישוע המשיח קורא לעצמו "הָאֱמֶת" בהא־הידיעה (יוח' יד 6).
! לכן, התרגלו לדבר אמת, והתפללו שאלוהים ישמור אתכם ממצבים שבהם השקר נראה כמו המוצא האחרון.
2. ניבול־פה לא־מלכותי אצל שאול — וניבול־פה לא־משיחי אצלנו. אלוהים שונא את שניהם. אנחנו אמורים לכבד את המשיח גם בהרגלי הדיבור (אפס' ה 4-3): "כַיָּאֶה לַקְּדוֹשִׁים, אַף לֹא תַּעֲלוּ עַל דַּל שִׂפְתֵיכֶם מַעֲשֵׂי זְנוּת וְכָל טֻמְאָה אוֹ תַּאַוְתָנוּת; 4 גַּם לֹא נִבּוּל־פֶּה וְשִׂיחַת סִכְלוּת אוֹ הִתְלוֹצְצוּת, דְּבָרִים שֶׁאֵינָם יָאִים — אֶלָּא קוֹל תּוֹדָה." — יותר ברור מזה לא יכול להיות.
3. לפעמים הכי חכם לשתוק, לקום וללכת. — קחו דוגמה מיונתן. ויכוחים בכעס אף פעם לא מועילים. כששני הצדדים צועקים אחד על השני עם ראש אדום ובאגרופים קפוצים, אף אחד לא משתכנע שיריבו צודק.
אם סיבת הוויכוח היתה זניחה (ותתפלאו לגלות כמה פעמים אנחנו מתווכחים על שטויות) — הדברים שאתם מוצאים מהפה בכעס יהפכו בעצמם לסיבה לעוד ריב. הרי בוויכוח הבא תגלו שהצד השני זוכר כל מילה: "אתה אמרת! ואת אמרת! ואתה אמרת!!…" — נשמע מוכר?
! באמת הכי חכם לשתוק, לא להיגרר לתגובה נמהרת וכעוסה, לקחת זמן לחשוב — והכי חשוב: להתפלל לעזרה ולחוכמה מאלוהים לפני שמנסים לפתור את הבעיה. חייבים לנסות לפתור, אבל באופן שמכבד את המשיח.
ממשיכים ב'פרק ההישרדות של מלך הארץ' (שמו"א כא).
דויד לוקה מידי "אֲחִימֶלֶךְ" הכוהן את הצידה, ופתאום הוא רואה בירכתי בית האלוהים דמות שלא שייכת לשם — מלשין פוטנציאלי! אוי ואבוי!
עכשיו נגלה מי הוא:
פס' 8 וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא, נֶעְצָר לִפְנֵי יהוה, וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי, אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל.
"דֹּאֵג הָאֲדֹמִי" — אדם שלא מבני־ישראל אלא מצאצאי "עֵשָׂו". אחד ממקורבי המלך. האיש שאחראי על כל עדריו. — והוא "נֶעְצָר לִפְנֵי יהוה". זה נשמע כמו עונש — אולי סוג של מעצר־בית.
דויד קולט אותו מזווית העין ומוריד את הקול, אבל הוא לא יכול להעיר ל"אֲחִימֶלֶךְ" בשלב הזה מבלי לעורר חשד.
גם ככה הוא חייב להשמיע עכשיו סיפור שיגרום לכל שומע להרים גבה. הרי מי פעם שמע מג"ד בצבא־קבע טוען:
יצאתי למשימה ביטחונית בלי נשק
פס' 9 וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ: "וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב? כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי, כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ."
"עצרו אותי שליחי המלך באמצע ריצת הבוקר — רק עם הטרנינג הזה עליי — ואמרו: 'רוץ למבצע הסודי ב"מְקוֹם פְּלֹנִי־אַלְמוֹנִי" כפי שאתה. אין זמן לקחת נשק'."
אבל "אֲחִימֶלֶךְ" מוכן לבלוע אפילו את שקר העלוב הזה. הוא אזרח נאמן, וטובת המדינה קודמת לו לחקר האמת.
חוץ מזה, יש ברשותו דווקא…
כלי נשק ששייך לדויד
פס' 10א וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן: "חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד. אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ — קָח, כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה."
"חֶרֶב גָּלְיָת… לוּטָה בַשִּׂמְלָה." — זה חשוב מאוד בתקופה לפני שהמציאו פלדה אל־חלד: לשמן את הלהב ולשמור עטוף נגד לחות.
"אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ." — חמוד, "אֲחִימֶלֶךְ". רואים שהוא לא איש צבא. הוא מתנצל שהחרב היחידה שיש בסביבה, היא דווקא של גויים.
פס' 10ב וַיֹּאמֶר דָּוִד: "אֵין כָּמוֹהָ!"
"חֶרֶב גָּלְיָת?!" — "מה אתה אומר! זו הפרארי של החרבות! היא כל־כך חדה שהצלחתי בה להוריד את הרֹאש של גוליית במכה אחת! וזה לפני שהיו לי השרירים שיש לי היום!"
פס' 10ג "תְּנֶנָּה לִּי."
אוי, לא! — לנגד עיני דויד נבנית כעת התשתית לאסון נוראי; ואין לו מושג איך למנוע אותו: הכוהן בתמימותו חולף על־פני "דֹּאֵג הָאֲדֹמִי", מחטט קרוב לפרוכת של קודש־הקודשים, מניח בצד את ה"שִּׂמְלָה" הספוגה בשמן זית, עובר שוב ליד "דֹּאֵג" כשבידו החרב המבריקה, ולבסוף מוסר אותה לדויד עם ברכה לבבית לדרך צלחה.
פס' 11א וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל.
בריחה בכיוון הלא נכון
דויד צועד במהירות מערבה, אל תוך השקיעה הכתומה. עכשיו הוא צריך למצוא מקום מסתור כדי לאכול סוף סוף מהלחם הקדוש — ואז ירשה לעצמו כמה שעות שינה.
אבל כולנו יודעים שיש מצבים שמונעים מאתנו לעצום עיניים. כל הלילה רצים המחשבות: "מה אני אעשה עכשיו? איפה יש מקום בטוח? איך אשיג אוכל אם אסור שאדם יראה אותי?…"
אין לי ספק שדויד זועק לאלוהים להצלה, אבל הוא כל־כך מפוחד ומבולבל שהוא אפילו לא מבקש הדרכה לפני הצעד הבא. בבוקר למחרת הוא פשוט ממשיך מערבה:
פס' 11ב וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת.
? למה דווקא "מֶלֶךְ גַּת?" — "אני הולך לבקש מקלט מדיני אצל הפלישתים. — עזה, אשקלון ואשדוד לא באות בחשבון. אני אמות מרעב עד שאגיע לשם. יש עוד את עקרון, אבל הדרך לשם עוברת ליד הרבה ישובים עויינים. הכי פשוט להגיע ל"גַּת". זה ממש כמה מטרים מעבר לקו הירוק. נכון שבאופן רשמי יש מצב מלחמה, אבל כל היהודים יורדים לשם להשחיז כלי מתכת" (יג 20).
דויד! האם אתה לא זוכר מי בא מגת?! — גוליית, "אִישׁ הַבֵּנַיִם"! — ומה הפך אותך למפורסם? — נכון! עריפת הראש! — השמדת הנשק הסודי של המלך "אָכִישׁ"!!
ועכשיו אתה הולך לבקש מקלט מדיני אצל "מֶלֶךְ גַּת", כשעליך "חֶרֶב גָּלְיָת"? — עצור!! — זאת החלטה שמביאה אותך…
מִן הַפַּח אֶל הַפַּחַת
אכן כן. — אי שם ב"גַּת" דויד ניגש מיד למשרדים הנכונים וממלא אין־סוף שאלונים בפלישתית העילגת שלו. האם הגיש בקשה למקלט מדיני תחת שמו האמיתי? ואיך נימק שבישראל חייו בסכנה? אין לדעת. — בכל אופן נקבע לו ראיון בארמון המלך.
תנו לתהליך הזה איזה יום־יומיים — אבל אז, אחרי שאזל גם הפרור האחרון של "לֶחֶם־קֹדֶשׁ", זה מגיע:
באולם ההמתנה עדיין הכל בסדר; אך כעבור שעתיים, כשקוראים סוף־סוף את מספרו בתור, מתרחש…
פס' 12 וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו: "הֲלוֹא זֶה דָוִד, מֶלֶךְ הָאָרֶץ? הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר: 'הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו'?"
"עַבְדֵי אָכִישׁ." — אלה כבר לא פקידי הקבלה שמחלקים טפסים ומספרי תור. אלה יועצי המלך; והם מעודכנים — אפילו בעידן ללא אפליקציה לזיהוי פנים.
הם זוכרים את הנער הצעיר שהרג להם את "אִישׁ הַבֵּנַיִם". הם יודעים מי פוקד על הכוחות הישראלים שבזמן האחרון מנחיתים עליהם תבוסה אחרי תבוסה. הם אפילו מקשיבים למוזיקה ישראלית.
בין כל שירי האהבה שמשמיעים שם יש להיט עם צביון פוליטי־לאומני: "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו." — "הוד מלכותך, התוכל לנחש מיהם ה'רבבות' שהדויד הזה 'הִכָּה'? — בדיוק! הלוחמים שלך! חיילי צבא 'גַּת'!"
ל"עַבְדֵי אָכִישׁ" אין מושג שאלוהי ישראל שם בפיהם…
נבואה
"הֲלוֹא זֶה דָוִד, מֶלֶךְ הָאָרֶץ?!" — הניצחונות וההצלחות הפכו את דויד ל'פנים של מדינת ישראל'. — "דָוִד" נחשב ל"מֶלֶךְ הָאָרֶץ" בעיני האויבים; לא שאול. אכן! היועצים לא מבינים שהם מנבאים את מה שאלוהים כבר קבע לעצמו להגשים!
אבל דויד מבין! הוא מבין מספיק פלישתית כדי לעקוב אחרי השיחה. — "אוי ואבוי! מישהו פֹה צייר ותלה קלסתרון! איך לא חשבתי על האפשרות הזאת?! איזו טעות!"
פס' 13 וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ, וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת.
מה שמציל אותו עכשיו הוא הכישרון הטבעי שלו לדרמה. ללא שום הכנות הוא מרים הצגת־יחיד מושלמת:
"המג'נוּן בראיון מלכותי"
פס' 14 וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם; וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם; וַיְתָיו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר; וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ.
כתרפיסט במוזיקה דויד רכש ניסיון עשיר עם אנשים שמאבדים שליטה על עצמם; אך כעת הוא מוסיף לתופעה המוכרת עוד רובד או שניים של צלילים, שפת־גוף והפרשות:
• הוא משנה "אֶת טַעְמוֹ" — מעוות את הפנים; הוא מתפתל ורועד במעין פִּרְכּוּס אפילפטי; הוא "יִּתְהֹלֵל [משתולל] בְּיָדָם" של אנשי הביטחון שמנסים להשתלט עליו.
• "וַיְתָיו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר." — יש שמפרשים 'קישקש "תווים" (סימנים) על עץ הדלת'; אבל יותר סביר לקרוא 'ויתף' (עם 'פ'־סופית), כמו בתרגום השבעים: הוא התחיל 'לתופף' — להרביץ מכות לדלת עם שני אגרופיו.
• בתפקיד כזה כמובן חובה לקצוף מהפה — "וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ" — ואני בטוח שפחד המוות רק הוסיף אמיתות להצגה.
בקיצור, מבקש המקלט המפורסם מישראל — "מֶלֶךְ הָאָרֶץ" — זקוק ל'חדר הרגעה' שכולו מרופד בגומי.
"אָכִישׁ" — כמו שליט טוטליטרי טוב — הצליח גם השנה למנוע רפורמה בשרותי בריאות־הנפש. תקציב הביטחון קודם לכל! — אין פלא שהוא רועם:
אתם חושבים שחסרים לי משוגעים?!
פס' 16-15 15 וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו: "הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ! לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי? 16 חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי, כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי? הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי?"
"תגידו, אתם עוורים?! 'הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ!' — ברצינות אני שואל: הייתם צריכים אותי בשביל האיבחון הזה?!"
האם אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההקלה אצל דויד כשהוא שומע את השאלות הרטוריות הללו? — "תודה לאל! ההצגה עובדת!" והוא מזיל עוד רוק, משמיע עוד שאגות של חיה ונותן עוד כמה מכות לדלת.
זוהי דוגמה מובהקת איך…
יד אלוהים מצילה למרות טעות
אלוהים מציל את דויד, כי כבר בפרק טז 12 הוא התחייב והכריז: "'זֶה הוּא!' זהו המלך שבחרתי!" — כן, כן, פלישתים. זהו באמת "מֶלֶךְ הָאָרֶץ" — והבחירה הזו הופכת אותו לעת־עתה לחסין־ירי.
■ אבל אנחנו לא דויד. — באותה מידה שאלוהים לא מונע מאתנו החלטות טיפשות, הוא גם לא בהכרח מציל אותנו מתוצאותיהן. אם אני עושה צעד מבלי לערב אותו; מבלי להתפלל ולבקש הדרכה; רץ קדימה 'אללה־בבללה' באדישות כלפי רצונו; לא מבקש שאלוהים ישמור אותי מטעות — אז יש סיכוי טוב שאצטרך לאכול את מה שבישלתי.
אם אתה מאמין נושע, אתה לא יכול לעשות טעות שתשלול ממך את הישועה — אבל אלוהים כן מעניק לך את חופש־הבחירה לאבד את ברכתו בגלל אי־ציות ולהרוס לעצמך את החיים — לפעמים לא רק לעצמך אלא גם לאהובים עליך ביותר.
עוד נגיע בחיי דויד גם לדוגמאות כאלה.
? מדוע היה חשוב שדויד יביט למוות בעיניים פעם נוספת? מדוע הוא היה חייב לעבור את הניסיון הקשה הזה ואת ההצלה ביד אלוהים?
כך יהוה עיצב אותו לאדם, למנהיג ולמאמין שמשמש את קוראי התנ"ך כדוגמה כבר אלפי שנים.
וכך קיבלנו אנחנו את…
היצירות שנולדו מתוך מצוקה והצלה
שתיהן משוייכות לחווייה "בְּגַת" על־ידי הכותרת:
תהילים לד: "לְדָוִד, בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ; וַיְגָרֲשֵׁהוּ, וַיֵּלַךְ" ("אֲבִימֶלֶךְ" הוא תואר־כבוד של מלכים פלישתים, וביניהם "אָכִישׁ" [ברא' כ 2; כו 1]).
תהילים נו: "לְדָוִד, מִכְתָּם; בֶּאֱחֹז אֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת."
בשני המזמורים מתגלית הבנה תיאולוגית שהולמת רועה קהילה אחרי 40 שנים בתפקיד — לא חייל ונגן נבל באמצע שנות ה-20 לחייו.
מזמור לד
…הוא מִכְרֶה של עקרונות נצחיים. אין פלא שהוא מן המצוטטים ביותר בפי תלמידי ישוע בכל העולם.
הפוקוס שלנו הוא על ספר שמואל־א, ולא נסטה עכשיו לסדרת שיעורים בתהילים. אבל כדי לעורר אצל הקורא תיאבון לעשות זאת באופן עצמאי, הנה כמה פנינים מתוך מזמור לד:
פס' 2 "אֲבָרֲכָה אֶת יהוה בְּכָל עֵת. תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי." — תמיד! אפילו כשדויד מביט למוות בעיניים.
פס' 5 "דָּרַשְׁתִּי אֶת יהוה וְעָנָנִי; וּמִכָּל מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי." — עכשיו אתם אפילו יודעים מה התרחש במוחו בזמן ההצגה המטורפת לפני כס המלכות בגת. דויד מעיד: "דָּרַשְׁתִּי אֶת יהוה [התפללתי — והוא] עָנָנִי!"
וכמובן אי־אפשר לדלג על…
פס' 8 "חֹנֶה מַלְאַךְ יהוה סָבִיב לִירֵאָיו, וַיְחַלְּצֵם." — הרי אתם יודעים כי "מַלְאַךְ יהוה" הוא "אֵל שַׁדַּי", ההווייה באלוהים האחד שבני אדם יכולים לראות מבלי למות (ברא' יח). "מַלְאַךְ יהוה" הוא אלוהים הבן — ישוע המשיח. הוא זה שהציל את דויד.
פס' 10 "יְראוּ אֶת יהוה, קְדֹשָׁיו; כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו." — דויד לא רק קיבל לחם קדוש ביום הראשון של בריחתו. אתם תהיו עדים איך אלוהים ימשיך לספק לו גם בהמשך, כנגד כל הסיכויים (תהל' לז 25).
פס' "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.
15-14 סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ." — חוץ ממה שאמור להיות מובן מאליו — לעשות טוב ולסור מרע — יש כאן שתיים מהמשימות הקשות ביותר שניתנו לנו כמאמינים:
א. השליטה על הפה וההמנעות מחטא בדיבור;
ב. רדיפת שלום.
דויד כבר יודע את זה — בלי תנ"ך ביד, בלי שיעורים, בלי קהילה, בלי בית־ספר תנ"כי. — לנו יש את כל האמצעים האלה. אז מדוע בכל זאת חוגגת אצלנו בכל־כך הרבה מקרים חוסר־בגרות רוחנית? — אין תירוץ!
והנה עוד עיקרון חשוב אחרון:
פס' 19 "קָרוֹב יהוה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב; וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ." — מישהו ישאל: "אתה יודע כמה 'נִשְׁבְּרֵי לֵב וְ…דַּכְּאֵי רוּחַ' יש כרגע בעולם? — ו'יהוה' ממש לא '[מ]וֹשִׁיעַ' אותם!"
צודק! לפי ההבנה שלך גם הפסוק הבא הוא לא נכון:
פס' 20 "רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק; וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יהוה." — קביעה גורפת: "מִכֻּלָּם"!
? מה? זקן הקהילה שלנו שנפטר מקורונה לא היה "צַדִּיק"? האם הוא לא היה מוצדק בעיני אלוהים על־ידי כפרתו של ישוע המשיח שבו האמין באמונה שלמה (רומ' ג 25-24)?
? אז איך זה שלא "יַצִּילֶנּוּ יהוה" — למרות התחינות של המשפחה, התפילות של הקהילה וההפגעה של עוד מאות מאמינים?
? ואיך זה שדויד כאן קובע באופן גורף כי יהוה מציל אותו מכל ה"רָעוֹת", אבל ביום למחרת הוא ממשיך להיות פליט נרדף; והצרות גם לא עוזבות אותו בשנים שבהן יושב על כס המלכות?
נתבונן דבר ראשון בהצלות הפיזיות. כולנו חווים כאלה כל יום — מאמינים ובלתי־מאמינים כאחד. רק חשוב כמה פעמים כבר היית במרחק כעובי השערה ממוות בכבישים — וניצלת.
• עבור מאמינים נושעים אלה הזדמנויות להודות לאלוהים על חסדו ולפאר את שמו;
• אנשים בלתי־נושעים לרוב זוקפים את ההצלה למזל; או ל'פוּקס'; או לרפלקסים המהירים שלהם; או לקארמה; או אולי לקָמֵעַ של מקובל כלשבו שהם עונדים.
מעטים מבינים בנקודה הזו כי חייהם הפיזיים לא ניצלו כדי שיוכלו להמשיך ב'עסקים כרגיל'. הזעזוע והארכה שקיבלו הם עוד צ'אנס לפנות לבוראם ולזעוק כמו "הַמּוֹכֵס" בבית המקדש במשלו של ישוע (לוקס יח 13): "אֱלֹהִים, רַחֵם נָא עָלַי, עַל אִישׁ חוֹטֵא."
! כדי להינצל לא רק לעוד רגע אלא לצמיתות, דרושות הכרת חטא וחזרה בתשובה כנה.
זקן הקהילה שלנו שהלך להיות עם האדון אכן ניצל לצמיתות — מכל ה"רָעוֹת".
לכן, כשאתם קוראים בתהילים לד 19 "אֶת דַּכְּאֵי רוּחַ [יהוה] יוֹשִׁיעַ", תוסיפו ל'דיכאון הרוח' את מימד החזרה בתשובה והפנייה למושיע האלוהי. לנו היום יש את הפריווילגיה לדעת את שמו: ישוע המשיח. רק הפנייה אליו תציל אותך מהגדולה ביותר מכל ה"רָעוֹת" (פס' 20) — מהמוות הרוחני — משהייה נצחית באגם האש (התג' כ 15).
! למי שדחה את הפנייה הזאת לישוע עד היום — לא להמשיך לדחות! אף אחד לא יודע כמה הצלות פיזיות עוד ינתנו לו.
את ה"נִשְׁבְּרֵי לֵב" באמת — "יהוה… יוֹשִׁיעַ." — וזה מביא אותנו אל המזמור השני המשוייך להצלה ב"גַת":
מזמור נו
דויד מסיים אותו עם ביטוי של תקוות הישועה — הציפייה לחיי נצח בחיק המושיע:
פס' 14 "כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי — לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱלֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים."
? איך ניתן לראות כאן את תקוות הישועה? — בגלל השימוש במונח "אוֹר הַחַיִּים".
ישוע המשיח משתמש בו בדיוק כשהוא מציג את עצמו (יוחנן ח 12) במילים: "אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם. אִישׁ הַהוֹלֵךְ אַחֲרַי לֹא יִתְהַלֵּךְ בַּחֹשֶׁךְ, אֶלָּא אוֹר הַחַיִּים יִהְיֶה לוֹ." — ההבטחה הזו תתגשם במלואה בחיי הנצח באורו של המשיח (התג' כא 23ב).
כמובן, כמאמינים אנחנו מתהלכים בסוג של "אוֹר הַחַיִּים" גם כרגע. זהו הפירוש השני של הפסוק — פירוש שרואה כאן את אורו של דבר־יהוה: "הַדָּבָר [אשר] נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ" (יוחנן א 1, 14).
משיח! לא משנה איזה מן הפירושים אתה מעדיף — בשניהם "אוֹר הַחַיִּים" הוא אחד משמותיו של ישוע המשיח.
לפני שנתקדם לפרק חדש — 'פרק רציחת כוהני יהוה' — נקח כמה רגעים ל…
הפקת לקחים:
1. הבריחה בכיוון הלא נכון. — דויד לא הלך דווקא ל"גַּת" כי חשב: "אלוהים הבטיח שאמלוך על ישראל; ועד אז לא יכול לקרות לי כלום!"
ברור שלא! — הוא קיבל החלטה שגויה תחת לחץ, פעל בחיפזון, ומזווית ראייה אנושית 'כמעט מת מזה'.
! כך אנחנו נזכרים שוב: אין דבר חשוב יותר עבור המאמין מרצון אלוהים.
לא בכל מצב יש זמן לחפש תשובות והכוונה בכתובים — אבל תמיד אפשר לזעוק להדרכה. לבטא תפילה שאלוהים ישמור אותי מטעות לוקח לא יותר משנייה. כך ניתן לחדש את הכניעה המודעת לרצון אלוהים אפילו תחת לחץ 'אטומי'.
בשיעור על פרק י"ד כבר למדנו מה הכי חשוב בהקשר של כל תפילה — כולל תפילה להכוונה: לשמור על ערוץ תקשורת פתוח לאביך שבשמיים על־ידי הכרת חטא וחזרה בתשובה אמיתית.
2. "רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק; וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יהוה." — טבעי שאנחנו זועקים להצלה בעת מצוקה. מי לא רוצה ריפוי כשהוא חולה? מי לא מתפלל ומקווה לנס כשהרופאים מגדירים אותו או אדם אהוב כ'סופני'?
אבל לא תמיד הנס קורה. — אם אותו אדם אהוב מת כ"צַדִּיק" — כתלמיד נושע של ישוע המשיח — אזי יהוה כן הציל אותו "מִכָּל מְגוּרוֹתַו" (תהל' לד 5). כי הרי גם המוות הפיזי "לֹא יוּכְל לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ" (רומ' ח 39-38). האהוב שנלקח מאתנו ימשיך "לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱלֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים" — לנצח.
דויד עדיין נמצא ב"גַּת" — בעיר מולדתו של גוליית. שומרי החצר של המלך "אָכִישׁ" דאגו להוציא אותו מהארמון, וכעת הוא מתקדם מהר ככל האפשר לכיוון שער העיר. רק חסר שעוד איזה פלישתי יזהה אותו ברגע האחרון!