שמואל א׳ פרק כ״ו

פרק האזהרה האחרונה

מיד מקלקלים לדויד ולאישתו החדשה את ירח הדבש:

פרק כו, פס' 1          וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה, לֵאמֹר: "הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה, עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן."

פרשנים רבים טוענים כי יש כאן דיווח שחוזר על מה שהתרחש בפרק כג. הרי גם שם (כג 19) "הַזִּפִים" באו להלשין כי "דָוִד מִסְתַּתֵּר… בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה, אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן."

חוץ מהמיקום, כל הפרטים האחרים שונים. אז למה לא להניח שדויד הסתתר במקומות מסויימים יותר מפעם אחת לאורך תקופת הנדודים הארוכה?

שאול מתעקש

פס' 2                 וַיָּקָם שָׁאוּל, וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר זִיף, וְאִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים אִישׁ בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד בְּמִדְבַּר זִיף.

?        איך זה יתכן? — האם אתם זוכרים מה המלך הכריז לאוזני כל אותם "שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים אִישׁ בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל" שם ליד המערה ב"עֵין־גֶּדִי"? — "הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי [אתה, דויד,] מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ; וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" (שמו"א כד 21).

?        אז למה הוא בכל זאת ממשיך להילחם נגד תוכנית אלוהים? — האם הוא חושב שהוא יותר חזק מבורא היקום?

זה רק מוכיח שוב מה (או מי) הכוח המניע מאחורי השאיפות של שאול: אוייבו של אלוהים.

•  הרי גם הוא — השטן — יודע עוד מבראשית שאלוהים הבטיח לו: "הוּא [המשיח] יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ" (ברא' ג 15);

•  הוא גם למד מניסיון כי "נֶאֱמָן הַמַּבְטִיחַ" — לטוב ולרע (עבר' י 23);

•  השטן חוֹוה לאורך כל חייו הארוכים שהוא לא מסוגל לעשות דבר שאלוהים לא מרשה. רק צריך לקרוא את איוב פרקים א-ב כדי לראות זאת;

•  מי כמו מלאך האור שנפל ממקומו מכיר את "אֲבִי הָאוֹרוֹת אֲשֶׁר כָּל שִׁנּוּי וְכָל צֵל חִלּוּף אֵין בּוֹ" (יעקב א 17);

•  אחרי אלפי שנים של קיום הבטחות והגשמת נבואות מצד אלוהים, מי כמו השטן יודע כי "אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ" (רומ' יא 29);

•  ומאז שיוחנן השליח כתב את ספר ההתגלות, השטן אפילו יודע כי הבטחותיו של אלוהים עבורו כוללות נצח ב"אֲגַם הָאֵשׁ וְהַגָּפְרִית" (כ 20).

?        אז למה הוא ממשיך להילחם מלחמה אבודה מראש?

אני לא מתיימר להבין את ראש השטן — אבל אני כן חושב שכולנו מכירים את מה שהרגיש שאול — מה שהרגיש האדם שהתנדב לשמש כלי בידי השטן: — גאווה. — "זכרו מי אני! 'אֵין אִישׁ מִבְּנֵי־יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּ[י].' אפילו שמואל הנביא נאלץ להודות כי 'אֵין כָּמ[וני] בְּכָל הָעָם!' (ט 2; י 24). — מה פתאום לוותר על המלכות! מה פתאום לחזור בתשובה! על גופתי המתה! אני לא מתכופף לפני אף אחד — גם לא לפני אלוהים!"

?        האם פגשתם אנשים שלועגים כי 'דת ואמונה הן קביים לחלשי אופי'?

           לפני הרבה שנים קראתי ציטוט של גאוותן מפורסם כזה, ומאז היא נשארה לי חרוטה בזיכרון. הוא אמר: "כשיבוא יומי, אתם לא תשמעו אותי מתחנן בפני אף אחד. אני ארד בקומה זקופה" (Und wenn ich untergehe, dann mit wehenden Fahnen und erhobenen Hauptes.).

           כמה עלובה הגאווה הזו. באיזו 'קומה זקופה' הוא יעמוד בפני השופט במשפט האחרון?

נחזור על הכותרת: 'שאול מתעקש'.

פס' 3                 וַיִּחַן שָׁאוּל בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן עַל הַדָּרֶךְ. וְדָוִד יֹשֵׁב בַּמִּדְבָּר, וַיַּרְא כִּי בָא שָׁאוּל אַחֲרָיו הַמִּדְבָּרָה.

דויד ואנשיו למדו מהטעוּת בפרק כג. אחרי ה'כמעט כיתוּר' הם החלו להקפיד על עדכוני מודיעין יומיים. כשיש התרעה, כוח מיוחד נשלח כדי לוודא שלא מדוּבר בפייק ניוּז:

פס' 4                 וַיִּשְׁלַח דָּוִד מְרַגְּלִים, וַיֵּדַע כִּי בָא שָׁאוּל אֶל נָכוֹן.

"בָא שָׁאוּל" על בטוּח! — אבל כל השאר ממש לא דומה לפרק כג. אין בריחה מבוהלת. ההיפך. דויד יודע כי תמונה שווה אלף מילים — לכן הוא הולך לראות.

פס' 5                 וַיָּקָם דָּוִד, וַיָּבֹא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנָה שָׁם שָׁאוּל. וַיַּרְא דָּוִד אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב שָׁם שָׁאוּל וְאַבְנֵר בֶּן־נֵר, שַׂר־צְבָאוֹ. וְשָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל, וְהָעָם חֹנִים סְבִיבֹתָיו.

בשעת הדמדומים דויד מגיע לתצפית גבוהה מעל הוואדי שבתוכו שאול וצבאו מתכוננים ללינה בשטח. אין להם הרבה זמן כדי להקים מאהל מסודר. מי שהיה בים־המלח יודע כי החושך יורד מהר מאוד מזרחית לקו פרשת המים. — דויד מנצל את האור האחרון כדי לחרוט בזכרונו את מבנה המאהל ואת מיקומם של אנשי המפתח.

"שָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל, וְהָעָם חֹנִים סְבִיבֹתָיו." — 3000 חיילים מגינים על המלך בגופם. יותר בטוח מזה אי־אפשר. לא רואים אפילו צורך להציב שמירה. דויד בוודאי שם לב לפרט הזה בהערכת המצב.

אז הוא לוחש לשני הקצינים שלידו:

מי ירד אתי לשאוּל?

פס' 6                 וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי וְאֶל אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה, אֲחִי יוֹאָב, לֵאמֹר: "מִי יֵרֵד אִתִּי אֶל שָׁאוּל אֶל הַמַּחֲנֶה?" וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי: "אֲנִי אֵרֵד עִמָּךְ."

?        סוף־סוף לחסל את שאול שעושה לנו את המוות? — "אֲבִישַׁי", אחיינו של דויד, ממהר להתנדב (דהי"א ב 16).

פס' 7א                וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל הָעָם לַיְלָה, וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל, וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָיו.

תיאור חוזר של מבנה המאהל, ואזכור ראשון בפרק כו של ה'חנית־שרביט' המפורסמת של שאול. עוד נשמע עליה הרבה בפסוקים שלפנינו.

היא "מְעוּכָה בָאָרֶץ". זה לא טוב ללהב. אבל מה האופציות? רובה אפשר להכניס לשק"ש, אבל לא חנית. א' היא ארוכה מדי; ב' היא חותכת. היא חותכת גם אם היא שוכבת לידך ואתה דורך עליה בטעות כשאתה קם לשירותים בחושך. אז הנוהל הוא להעמיד אותה — ונושא הכלים יעביר אבן־משחזת בבוקר.

פס' 7ב                וְאַבְנֵר וְהָעָם שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָיו.

"אַבְנֵר" הרמטכ"ל בתפקיד שומר הראש המלכותי.

על קצות האצבעות ולאור הירח, דויד ואבישי אכן עוברים בין החיילים הרדומים. אף אחד לא צועק "עצור! סיסמה!" נדמה שאפילו לא דאגו לחלק סיסמה. יתכן שרס"ר המטבח קיבל פקודה להעמיד שמירה במצבור האספקה, מפאת בעלי־חיים פעילי לילה — אבל כולם יודעים שטבח שומר יתחיל לנחור כבר אחרי עשר דקות במשמרת, כשהטלפון שלו ממשיך לנגן שירי אהבה דיכאוניים.

דויד ומלוו מגיעים למרכז המעגל, ושוב נשמע אותו לחש מפתה כמו אז במערה ב"עֵין־גֶּדִי" (כד 5):

"זה מאלוהים!"

פס' 8                 וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד: "סִגַּר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ. וְעַתָּה, אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת, וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ."

כן! זה בהחלט מאלוהים. — אבל לא כפי שאבישי חושב.

פס' 9                 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי: "אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ! כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ יהוה וְנִקָּה?"

דויד עומד על שלו: "מְשִׁיחַ יהוה" נשאר "מְשִׁיחַ יהוה" עד יומו האחרון. בתור כזה, יש רק לאחד את הזכות לטפל בו: יהוה עצמו.

דויד למד שיעור מפרק כה, מ'פרק ההצלה מנפילה בחטא'. הפעם הוא לא זקוק לאישה יפה שתעצור אותו ברגע האחרון. הוא איתן בהחלטתו:

לנגוף — את זה אני משאיר ל-יהוה

פס' 11-10א            10 וַיֹּאמֶר דָּוִד: "חַי יהוה, כִּי־אִם יהוה יִגָּפֶנּוּ; אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת; אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה. 11 חָלִילָה לִּי מֵיהוה, מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ יהוה."

"יהוה יִגָּפֶנּוּ." — מי כמונו, אחרי שנת הקורונה, יודעים כי רק אחד שולט באמת על מגפות ונגיפים — יהוה. בני־אדם יכולים לנסות לשלוט על־ידי עוד ועוד מנות חיסון; תרופות; מסכות; בידוד; תו ירוק; סגר שמשבית את המשק — אבל אם יהוה לא מסיר את הנגיף, הוא פשוט ממשיך להופיע במוטציות חדשות.

"יהוה יִגָּפֶנּוּ." — לא במקרה המחבר משתמש כאן באותה מילה (או אותו שורש) כמו בפסוק "וַיִּגֹּף יהוה אֶת נָבָל וַיָּמֹת" (כה 38).

■         יש בפסוקים האלה חומר למחשבה עבורינו. — דויד יכול לחשוב על מספר דרכים שבהן יהוה יקיים את דברו ויסיר את שאול: 'יגוף' אותו; יתן לו למות מוות 'טבעי' מזקנה; יפיל אותו באחת המלחמות התכופות — אין לדעת. אבל דויד בטוח בדבר אחד: אלוהים לא רוצה שהוא, דויד, יביא להחלפת שלטון על־ידי חיסול שאול.

           דבר־יהוה לא יפרט לי ולכם באיזו דרך בדיוק אלוהים עומד לפתור את הבעיה שאנחנו מציגים לפניו בתפילה; או את המצוקה שמתוכה אנחנו זועקים אליו; או את השאלה שאנחנו שואלים אותו.

           דבר־יהוה כן נותן לנו עקרונות וקווים כלליים שעוזרים לנו לדעת מה יכול להיות התחום הירוק של רצון אלוהים בנדון — ומה בשום אופן לא יכול להיות רצון אלוהים עבורינו כמאמינים.

בפסוקים שלפנינו מככבת (בפס' 7, 8, 11, 12, 16, 22)…

'החנית־שרביט'

אבישי ביקש בפס' 8: "אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת, וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ." — "אַכֶּנּוּ נָא!" — "בבקשה, בבקשה! תן לי לעשות את זה! אני מבטיח שזה יהיה מהיר ושקט לחלוטין."

?        האם חשבתם פעם איזה מסר של משפט אלוהים זה היה שולח לכל מי שהכיר את ההיסטוריה של דויד ושאול?

•  המלך שאלוהים בחר הורג את המלך שאלוהים דחה באמצעות "הַחֲנִית" שהפכה ל'שרביט' — לסמל המעמד של שאול;

•  אלוהים הוא זה ששם בידי דויד את "הַחֲנִית" — את כלי הנשק שממנו שאול לא נפרד לרגע, אפילו לא בשנתו;

•  אלוהים נותן לו להשתמש באותה "חֲנִית" ששאול זרק לעברו כבר שלוש פעמים בכוונה לרצחו;

?        עם כל־כך הרבה סמליות, מי לא היה מסכים כי 'זה מאלוהים'?

ובכל זאת דויד כרגע הסביר שזה לא! — בתום ההרצאה התיאולוגית הלחושה, הוא מורה לאחיינו המאוכזב:

פס' 11ב               "וְעַתָּה, קַח נָא אֶת הַחֲנִית אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָיו וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם, וְנֵלֲכָה לָּנוּ."

"אוקיי, אוקיי. אתה המפקד. אבל בפעם הבאה שהבנאדם הזה יאיים עלינו, תזכור שאני הצעתי."

פס' 12א               וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל, וַיֵּלְכוּ לָהֶם.

עכשיו כמובן כולם רוצים לדעת מה דויד עומד לעשות עם השלל המלכותי. — אבל זה נושא גדול, שחבל לרוץ עליו. נשאיר אתכם במתח ונערוך…

הפקת לקחים:

1.        לב לשרת. — אביגיל היא אישה חכמה, יפה, משכילה, רגילה לחיים 'על רמה' — אך היא לא מהססת להציע את עצמה לעבודות של שפחה: "אם צריך לרחוץ רגליים למישהו — אני מתנדבת."

           האם יש לכם לב לשרת? האם גם אתם מוכנים להתכופף וללכלך ידיים בשירות? — או שאתם מסוג המשיחיים שרואים את הזבל נשפך לרצפה מהפח המלא בחדר־האוכל אחרי האסיפה; או מגבות נייר משומשות זרוקות לכל עבר באזור הכיורים; ואומרים לעצמכם: "המנקה ירים את זה"?

2.        שאול מתעקש. — נאמר לו כבר בפרק טו כי יהוה בחר מלך אחר במקומו. כל ניסיון לחסל את דויד נכשל. הוא מתענה בדכאונות, ושום תרופה לא עוזרת נגדם.

           אין לי ספק שהוא יודע מה עליו לעשות: לחזור בתשובה על חטאו, לרדת מכס המלכות ולתת את הכתר לדויד. שאול יודע מהו רצון אלוהים; הוא יודע שעליו להיכנע לרצון אלוהים — אבל הוא מתעקש שלא.

           לעולם אל תשימו את עצמכם במצב כזה. אין דבר טוב יותר עבורי ועבורכם מרצון אלוהים.

3.        "זה מאלוהים!" — האם זה קורה לכם לפעמים? שנפתחת לפניכם דרך לא צפויה? שהוצע לכם פיתרון לבעיה? — ואתם אומרים: "וואו! זה מאלוהים!"

           אז לפני שאתם 'הולכים על זה', בדקו טוב־טוב אם הדרך הזו והפיתרון הזה לא יערבו אתכם בחטא; שהם לא יגרמו לכם לעבור על עיקרון מדבר־יהוה; שאתם יכולים לקחת את הצעד הזה בלב שלם ובלב שקט.

           לפעמים מה שנראה במבט ראשון 'מאלוהים' — זה לא!

דויד נאלץ כרגע לאכזב את אבישי:

"זה אכן 'מאלוהים' — אבל לא כפי שאתה חושב"

גם אנחנו נלמד זאת כעת. — זכרו את הפסוק האחרון שקראנו (12א): "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל, וַיֵּלְכוּ לָהֶם."

"וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית." — זוהי אחת ממילות המפתח בפרק כו: '"הַחֲנִית"־שרביט' המפורסמת של שאול המלך. המילה מופיעה שש פעמים (בפס' 7, 8, 11, 12, 16, 22).

?        מי קרא את כל הסיפור ברצף? — אם כן, מי שם לב איזו מילה עוד מככבת פֹה, חוץ מ"הַחֲנִית"?

הראש

החנית נמצאת — ולבסוף נלקחת — "מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל". ארבע פעמים מודגש בקטע שכלי הנשק הקטלני הזה נעוץ בקרקע "מְרַאֲשֹׁתָיו" — במרחק סנטימטרים בודדים מראש המלך הרדום (פס' 7, 11, 12, 16).

שמענו את הצעתו של "אֲבִישַׁי" בפס' 8: "אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ."

?        בנסיבות האלה, מה הדרך המהירה, השקטה והבטוחה ביותר עבור לוחם חזק ומנוסה כמו אבישי להוציא לפועל את הצעתו?

פגיעה בראש. פעולה שדומה לזו של "יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי" (שופ' פרק ד), אשר "תִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ [של סיסרה — והיא עשתה זאת בכזו עוצמה שהיתד יצאה בצד השני] וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ."

אם אישה יכולה לעשות זאת עם יתד של אוהל ופטיש עץ — אין שום קושי לגיבור כמו "אֲבִישַׁי" שבידו חנית עם להב ברזל ובקצהו חוד מחודד כמו מחט. שפיץ כזה חודר דרך עצם הגולגולת כאילו היא חמאה.

הפגיעה בראש היא השערה. — פרשנים אחרים משערים שאבישי מתכוון לתקוע את החנית לתוך לבו של שאול, אבל זה נראה לי יותר בעייתי:

•  מה אם הוא שוכב על הצד? — איך תפגע בול בלב בתנוחה כזו? שלא לדבר על הצלעות שיסיטו את הלהב.

•  אפילו אם הוא שוכב על הגב אבל גופו מכוסה במעיל או בשמיכה — איך אפשר לראות את המקום המדוייק שבו חייבים לפגוע כדי לעצור את הלב בו ברגע?

•  ומה אם הצעת קאסוטו שלא רוצה לדייק ופשוט אומר: "הרשני להכותו בחנית, והיא תעבור את גופו ותנעץ בארץ"? — כשלהב חודר לחלל הבטן, הנדקר עלול להשמיע צווחה. זאת לא אופציה טובה כשאתה מוקף ב-3000 לוחמים ישנים.

משיח!  לכן, אם "רֹאש" האדם שמנסה לעצור את תוכנית אלוהים מוזכר כאן במכוון ארבע פעמים — אזי מצאנו עוד קטע שבו עובר חוט השני של תוכנית הישועה.

           הרי "דע לך, השטן, כי 'הוּא [המשיח בן־דויד] יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ'!" (ברא' ג 15).

הלאה לנקודה הבאה:

"תַּרְדֵּמַת יהוה"

דויד ואבישי מתרחקים בשקט עם "הַחֲנִית וְ… צַפַּחַת הַמַּיִם"…

פס' 12ב               וְאֵין רֹאֶה, וְאֵין יוֹדֵעַ, וְאֵין מֵקִיץ, כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים — כִּי תַּרְדֵּמַת יהוה נָפְלָה עֲלֵיהֶם.

כשדבר־יהוה נותן לנו רשימה כמו כאן —

           •  "אֵין רֹאֶה,
•  אֵין יוֹדֵעַ,
•  אֵין מֵקִיץ,
•  כֻלָּם יְשֵׁנִים"

…זה תמיד לשם הדגשה. התיאור המפורט הזה מוכיח חד־משמעית שמדובר ב"תַּרְדֵּמַת יהוה". לא בשינה רגילה אלא בתופעה על־טבעית.

?        עכשיו, הפעילו את הזיכרון שלכם: מה עושה דויד בדרך כלל לפני היציאה למבצע חשוב?

נכון. — הוא רגיל לבקש הדרכה מאלוהים. היציאה החפוזה כדי לנקום ב"נָבָל" וה'כמעט־נפילה־בחטא' לימדה אותו לא להזניח את ההרגל הטוב הזה.

?        אז מה אתם חושבים? — שלפעולת ההתאבדות הנוכחית יצא מבלי להתפלל? פשוט 'אללה בבללה'? — קשה לי להאמין.

אך אם הוא אכן התפלל וקיבל אישור משמיים, זה מסביר הן את תעוזתו והן את התרדמה ש"נָפְלָה" על המלך וצבאו. — התפללת ל-יהוה, והתשובה היא "תַּרְדֵּמַת יהוה".

הלאה:

פס' 13                וַיַּעֲבֹר דָּוִד הָעֵבֶר, וַיַּעֲמֹד עַל רֹאשׁ הָהָר מֵרָחֹק. רַב הַמָּקוֹם בֵּינֵיהֶם.

דויד ואבישי מגיעים למקום בטוח — ועבור שאול וצבאו מגיעה…

השכמה לפני הזמן

החל מעכשיו אין יותר צורך ללחוש. דויד יוזם שיחה בת שלושה משתתפים, והיא מתנהלת בצעקות, בפני קהל של 3600 מאזינים.

הערה טכנית: אין לדעת אם זה קורה עדיין לאור הירח. הציירים של תנ"כי הילדים אוהבים יותר אור יום, כי אז אפשר לזהות את דויד למעלה על הפסגה, ואפילו רואים מה הוא מרים מעל ראשו: ביד ימין "חֲנִית", ביד שמאל "צַפַּחַת מַיִם".

           תנו לפרשנים לריב אם היה אור או חושך. כל מה שאנחנו צריכים הוא תעתיק של הקלטת האודיו (את התנ"ך).

כהרגלו, דויד מכבד את המלך. לכן, במקום לצעוק אל שאול, הוא עושה השכמה לרמטכ"ל:

פס' 14                וַיִּקְרָא דָוִד אֶל הָעָם וְאֶל אַבְנֵר בֶּן־נֵר, לֵאמֹר: "הֲלוֹא תַעֲנֶה, אַבְנֵר?" וַיַּעַן אַבְנֵר וַיֹּאמֶר: "מִי אַתָּה קָרָאתָ אֶל הַמֶּלֶךְ?"

"מִי אַתָּה?" — אבל דויד לא רואה צורך להזדהות. הוא יודע: כל הקצינים ששרתו אתו במשך שנים במלחמות נגד הפלישתים, ו"אַבְנֵר" ביניהם, רק צריכים עוד כמה שניות כדי להיות ערים לגמרי. אז כולם יזהו את קולו.

עכשיו, שימו לב לרטוריקה: במקום לציין את הנקודה שלו, דויד נותן לשומעיו לחשוב לבד: "בוקר טוב! איך ישנתם? הרשו לי להזכיר לכם את נהלי הצבא:"

עונש מוות לנרדמים בשמירה

פס' 16-15א            15 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אַבְנֵר: "הֲלוֹא אִישׁ אַתָּה? וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל? וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ? כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ. 16 לֹא טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ. חַי יהוה, כִּי בְנֵי־מָוֶת אַתֶּם, אֲשֶׁר לֹא שְׁמַרְתֶּם עַל אֲדֹנֵיכֶם, עַל מְשִׁיחַ יהוה."

"בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ." — כולם מעיפים מבט אל עבר שאול וחושבים: 'על מה אתה מדבר? המלך בסדר גמור. — איך לא? — הרי כולנו הגנו עליו בגופינו.'

"לא נכון! ולא סתם שלא שמרתם" — "לֹא שְׁמַרְתֶּם… עַל מְשִׁיחַ יהוה!"

•  כבר במערה ב"עֵין־גֶּדִי" התחיל דויד להטיף לאנשיו על קדושת המעמד של "מְשִׁיחַ יהוה" (כד 7);

•  מיד לאחר מכן הוא אישר באוזני שאול עצמו שהחלטתו איתנה: "[לעולם] לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי," והנימוק: "כִּי מְשִׁיחַ יהוה הוּא" (כד 11);

•  במשך הלילה האחרון הוא ניצל את "תַּרְדֵּמַת יהוה" שנפלה על החיילים כדי להרצות ל"אֲבִישַׁי" — פעמיים! — "מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ יהוה וְנִקָּה?!" (כו 9, 11).

כעת הוא מאשים את כל צבא שאול באי־כיבוד המעמד המקודש הזה: "לֹא שְׁמַרְתֶּם… עַל מְשִׁיחַ יהוה." וכולכם יודעים מה הנוהל לגבי נרדמים בשמירה: "בְנֵי־מָוֶת אַתֶּם!"

?        רוצים הוכחה? — בבקשה:

אצל מי נמצא כרגע סמל השלטון?

פס' 16ב               "וְעַתָּה, רְאֵה אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָיו?"

'אוי, נכון! איפה ה"חֲנִית"־שרביט?!' — הן חיילים יחסית חדשים בכוח, והן מפקדים שמשרתים לצד שאול כבר מיום הטלת הגורל ב"מִצְפָּה" (י, 21-20, 26) — אף אחד עוד לא ראה את המלך ללא ה"חֲנִית" בהא־הידיעה. הרי אפילו בזמן ארוחות ראש־חודש בביתו נשען סמל השלטון לידו על קצה השולחן (כ 33).

בזמן שהרמטכ"ל "אַבְנֵר" מנסה למצוא תשובה משכנעת ל"אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ?" — שאול עושה חשבון של אחד ועוד אחד:

אמנם "בָא אַחַד הָעָם" בחשאי לתוך המחנה, אך במקום "לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ" הוא לקח את סמל השלטון "מְרַאֲשֹׁתָיו". — רק אחד עושה דברים כאלה:

פס' 18-17             17 וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד, וַיֹּאמֶר: "הֲקוֹלְךָ זֶה, בְּנִי דָוִד?"

                      וַיֹּאמֶר דָּוִד: "קוֹלִי, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ." 18 וַיֹּאמֶר: "לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ? כִּי מֶה עָשִׂיתִי, וּמַה בְּיָדִי רָעָה?"

"מֶה עָשִׂיתִי?" — כבר בפרק כ 1 דויד שאל את השאלה הזו דרך "יוֹנָתָן", וגם היום שאול יודע טוב מאוד מה התשובה: "שום דבר!"

מאז עלה לדויד רעיון:

פס' 19א                   "וְעַתָּה, יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ: אִם יהוה הֱסִיתְךָ בִי, יָרַח מִנְחָה."

מה הכוונה "אִם יהוה הֱסִיתְךָ בִי"? — דויד אומר במילים אחרות: "אולי יש אצלי חטא פתוח — משהו שעשיתי 'בִשְׁגָגָה' מבלי להיות מודע (ויק' ד 1) — ועכשיו יהוה משתמש בך, שאול, כדי להעניש אותי. אם זה המצב, אני רוצה לחזור בתשובה ולהקריב קורבן, כפי שמצווה התורה. אך כדי לעשות זאת, אני כמובן צריך לדעת במה מדובר. — על מה עליי להתוודות?" — "מֶה עָשִׂיתִי?"

?        "בִשְׁגָגָה"? — עבירה על מצוות יהוה מבלי לדעת? — איך דבר כזה יכול להראות היום עבור מאמין במשיח?

■         תהיו בטוחים שזה לא קורה לנו כי אנחנו כל־כך תמימים וחמודים. זה קורה מפני שאנחנו סוחבים אתנו את הטבע החוטא (רומ' ז 20-19).

           דוּגמה: אח במשיח עסוק בשירות או בכל פעולה אחרת, והוא משוכנע שהוא עושה דבר טוב ונכון.

           אתה דווקא רואה את זה אחרת לגמרי: לפי דעתך הוא צריך לפעול שונה; או לא לפעול בכלל. — אז אתה אומר לו את דעתך בתקיפות, כשאתה נראה ונשמע כועס. — ואחר־כך, אתה פשוט ממשיך בחייך. הרי ככה אתה רגיל לדבר; וככה אנחנו רגילים לנהוג בישראל: דוּגרי — בלי פוליטיקה.

           אבל על האח הזה עדין־הנפש חרב עולמו. הוא לעולם לא יגיד לך שהוא נפגע. הוא מפחד שתכעס עליו שוב. מעכשיו, כל פעם שהוא עובר לידך הוא סוג של 'מוריד את הראש' — אבל אתה הרי לא מאלה שמבינים 'רמזים חברתיים'.

           פגעת באח. מבחינתך זה "בִשְׁגָגָה". אפילו אם מישהו יעיר לך, אתה אומר (מן הסתם בנימה עצבנית): "ככה אני. ככה אני מדבר. שילמד לחיות עם זה."

           לא נכון! שאתה תלמד יותר דמיון למשיח! — זה מה שדבר־אלוהים מצווה עלינו כמאמינים (מתי כ 28; קור"ב ג 18; רומ' ח 14-13, 29; גלט' ב 20; אפס' ד 13, 15; ועוד).

דויד מעלה עוד אופציה מי, אולי, הסית את שאול נגדו:

פס' 19ב               "וְאִם בְּנֵי הָאָדָם — אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי יהוה, כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יהוה, לֵאמֹר: 'לֵךְ, עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים!'"

הסתה מצד בני אדם לא חדשה. דויד כבר העלה את האפשרות הזו במפגש ב"עֵין־גֶּדִי" (כד 9). אבל עכשיו יש תוספת: "אותם אנשים מסיתים מאלצים אותי להפר את מצוות אלוהים:"

•  התורה מלמדת שמקומי בנחלת אבותיי בארץ יהודה — אך אני נאלץ לנדוד הרחק מהנחלה הזו.

•  התורה מצווה עלי "לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוה צְבָאוֹת" במשכן (שמו"א א 3), בהדרכת הכוהנים שאלוהים משח לתפקיד. שם "בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ" (תהל' סג 3). זהו המקום שאליו אני בא כדי לראות את פני אלוהים. — כעת אני מנוע מלהשתתף בהשתחוויה הזו.

•  כמו לכל יהודי נאמר גם לי: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יהוה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר: בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" (דבר' טז 16). אבל אם אני אגיע למשכן כדי לחגוג את המועדים — הורגים אותי!

•  אני רוצה (ואמור!) להיות חלק מ"נַחֲלַת יהוה" — דהיינו מהעם הנבחר — אך אני מנודה מתוך קהל ישראל.

אותם מסיתים לא משאירים לי ברירה אלא "[ל]הִסְתַּפֵּחַ" אל הגויים. המסיתים כביכול אומרים לי: "לֵךְ! עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים!" הם רוצים לגרום לי להפר את הדיבר הראשון.

פס' 20א                   "וְעַתָּה, אַל יִפֹּל דָּמִי אַרְצָה מִנֶּגֶד פְּנֵי יהוה."

אפילו אם אאלץ לברוח לארצות הגויים — גם שם אני אפקיד את עצמי ואת חיי בידי יהוה.

וכמו בזמנו ב"עֵין־גֶּדִי" (כד 14), דויד שוב מדגיש: ההשקעה של מלך ישראל שמפעיל חצי מדינה לטובת הרדיפה אחרי אדם בודד — היא חסרת כל פרופורציה:

פס' 20ב               "כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹשׁ אֶחָד, כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים."

אני דומה ל"פַּרְעֹשׁ" בודד — לחרק זעיר שגורם לאדם, במקרה הגרוע, גירוד מקומי חולף. ואם תרצה, אני גם כמו "הַקֹּרֵא בֶּהָרִים" (Ammoperdix) — העוף שדומה לחוגלה — זה שלגביו ידוע כי כל ילד מסוגל לצוד אותו.

לתגובה שנשמעת עכשיו נתנו כבר כותרת בפרק כד 20-17 (עיין שם):

חרטה ללא חזרה בתשובה (פעם שנייה)

פס' 21                וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "חָטָאתִי! שׁוּב, בְּנִי דָוִד, כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד, תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה. הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד."

"מה?! עמדת לידי בחושך, עם החנית שלי ביד, ולא נעצת לי אותה בראש? — זה אדיר! כמה סלחן בנאדם עוד יכול להיות?"

שאול כל־כך מתרגש שהוא מבטיח: "אני 'לֹא אָרַע לְךָ עוֹד!' — 'שׁוּב!' אתה מוזמן לחזור אתי הביתה כרגע."

פס' 22                וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ. וְיַעֲבֹר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְיִקָּחֶהָ."

דויד דווקא לא סלחן עד־כדי־כך. הוא אמנם משאיר את העברת הכתר ואת המשפט לאלוהים — אך הוא לא לוקח את ההתפרצות הרגשנית של שאול ברצינות. הוא שמע כבר יותר מדי כאלה. מבלי להתייחס לדיבורים, הוא ממשיך:

"'הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ.' בואו לקחת אותה. לעת עתה ה'חֲנִית'־שרביט מלאה עבורי את תפקידה ויכולה לחזור לבעלה."

לשאול הובהר חד־משמעית:

נגד רצון אלוהים אתה חסר־אונים

זו הפעם השלישית שקיבלת תצוגה מקדימה של מה שעומד לקרות אם אתה לא חוזר בתשובה ונכנע לרצון יהוה:

•  בפעם הראשונה באת "אֶל נָיוֹת בָּרָמָה" לחסל את דויד כדי לשמור על המלכות שלך — אך רוח יהוה גרם לך ליפול ארצה חסר־אונים ולשכב "עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה" (יט 24);

•  גם בפעם השנייה באת לחסל את דויד כדי לשמור על המלכות שלך, אי־שם "בְּמִדְבַּר עֵין־גֶּדִי" (פרק כד) — אך החולשה הגופנית גרמה לך להירדם ולשכב חסר־אונים בזמן שנחתכת פיסה מהמעיל המלכותי — מאחד מסמלי השלטון;

•  וגם עכשיו אתה כאן כדי לחסל את דויד ולשמור על המלכות שלך — אך "תַּרְדֵּמַת יהוה" גרמה לך לשכב שוב חסר־אונים;

•  הפעם "הַחֲנִית" — זו שאתה בעצמך הפכת לסמל השלטון העיקרי — נלקחת "מְרַאֲשֹׁתָיו" של השליט, והלז שוכב חסר־אונים.

הלו, שאול! כמה פעמים אלוהים צריך להדגים לך שמול רצונו אתה חסר־אונים? כמה זמן עוד תנסה להאחז במלכות ש-יהוה כבר נתן "לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (טו 28)?

אנחנו יודעים כי שאול לא נכנע עד יומו האחרון. הוא המשיך בדרך האי־ציות, ואלוהים השכיב אותו חסר־אונים עוד פעמיים:

•  פעם בבית "בַּעֲלַת [ה]אוֹב בְּעֵין־דּוֹר" (כח 20);

•  ובסוף חייו: כשהוא שוכב חסר־אונים "בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ" ואלוהים מעביר את המלכות לדויד (שמו"א לא 8).

■         כשאתה מתעלם מעוד ועוד אזהרות, עליך לזכור: בשלב כלשהו תקבל את האזהרה האחרונה.

           וזו הרי הכותרת שתחתיה אנחנו כרגע לומדים: 'פרק האזהרה האחרונה'. כל בני־האדם מקבלים אזהרות כאלה, לא רק מלכי ישראל לפני 3000 שנה.

           כתוב כי "אֱלֹהִים מוֹשִׁיעֵנוּ… חָפֵץ שֶׁכָּל בְּנֵי־אָדָם יִוָּשְׁעוּ וְיַגִּיעוּ לְהַכָּרַת הָאֱמֶת" (טימ"א ב 4-3).

           אם כך, "כָּל…אָדָם" שומע בדרך זו או אחרת את קריאת אלוהים לתשובה. "כָּל…אָדָם" מקבל צ'אנס להגיב לקריאה הזו. ואף אחד לא יודע מתי זו האזהרה האחרונה.

           גם אתה לא, אם אתה בין אלה שבאים למפגשים משיחיים כבר שנים, שמעו על כפרת החטאים שמוצעת לנו בישוע המשיח כבר מאה פעמים — וממשיכים להגיד לעצמם: אולי בפעם אחרת.

           אולי מה שאתה קורא כאן כרגע זו האזהרה האחרונה עבורך.

נשאיר עוד קצת מהפרק להמשך, ונעצור דקה ל…

הפקת לקחים:

1.        "תַּרְדֵּמַת יהוה". — חוסר־אונים. שיתוק. כך אלוהים מנע משאול להפר את תוכנית הישועה.

           נגד רצון אלוהים אתה חסר־אונים. — אם החלטת ללכת לכיוון מסויים — אולי על פרוייקט מסויים — ואתה מנסה ומנסה; ומשקיע ומשקיע; ומתאמץ ומתאמץ — וזה פשוט לא מצליח — אז קח בחשבון את האפשרות שזה לא רצון אלוהים.

           תבדוק טוב־טוב, עם הרבה תפילה, עם הרבה ענווה — ושאל את עצמך: האם זה אולי רק הרצון שלי? או הבשר שלי? האם באמת שאלתי את אלוהים לפני אותו מהלך? האם הייתי מוכן להיכנע לרצון אלוהים שמא הוא היה אומר לי "לא!"?

           אתה לא מלך ישראל. אתה לא יכול לצפות שאלוהים יפיל עליך את "תַּרְדֵּמַת יהוה" כדי למנוע ממך מהלך שסותר את רצונו. הוא עשוי לתת לך ללמוד בדרך הקשה שאין ברכה במהלך כזה.

2.        "מֶה עָשִׂיתִי?!" — למדנו היום כי גם אנחנו כמאמינים יכולים לחטוא "בִשְׁגָגָה". אבל זה בדרך כלל לא קורה לנו בתמימות, כמו ליהודי בעידן התנ"ך, שאולי דרך על קבר לא מסומן וכך נטמא מבלי לדעת.

           כשאנחנו לא שמים לב שאנחנו חוטאים נגד מישהו, זה לרוב קורה מתוך חוסר רגישות; או מתוך חוסר בגרות רוחנית; או מתוך חוסר אהבה; או מתוך אנוכיות; או מתוך התנשאות וגאווה; או מתוך כל אלה גם יחד.

           אלוהים עשוי להעיר לך על חטא כזה דרך דברו ודרך המצפון — אבל הרבה יותר סביר שאדם יעיר לך. ואז אסור להתעצבן. גם אסור להסתתר מאחורי התירוץ שלא ידעת, או שלא שמת לב. אז הגיע הזמן ללמוד ענווה, לבקש סליחה, ולגדול "בְּכָל דָּבָר אֱלֵי הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הוּא הָרֹאשׁ [של הקהילה]" (אפס' ד 15).

3.        גם סמל השלטון וגם הראש. — תוך־כדי הקריאה גלינו דגש על שני סמלים:

•  מה שנעשה עם החנית;

•  ההצעה מצד "אֲבִישַׁי" מה לעשות עם הראש.

           שניהם הראו לנו איפה עובר חוט השני של תוכנית הישועה. שניהם אישרו לנו שמי שעוקב אחרי דויד — מי שמאמין במשמעות המילולית הפשוטה של הכתוב — יגיע בסוף הדרך אל המושיע — אל ישוע המשיח.

?        מי זוכר איך קראנו לפרק כו? — 'פרק האזהרה האחרונה'.

דויד הוכיח שוב, כמו במערה ב"עֵין־גֶּדִי", כי הוא לא מהווה שום איום למלך הנוכחי. הוא הזמין שליח מצבא שאול, שיקח את החנית והמימייה בחזרה — ועד שהלז מטפס עד אליו, יש לו זמן להוסיף סיומת לנאומו.

הפעם אין "אֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל" שיכולה לאחל לו ברכה בגין ציותו לאלוהים. אז…

דויד מאחל ברכה לעצמו

פס' 23                "וַיהוה יָשִׁיב לָאִישׁ אֶת צִדְקָתוֹ וְאֶת אֱמֻנָתוֹ — אֲשֶׁר נְתָנְךָ יהוה הַיּוֹם בְּיָד, וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ יהוה."

"יהוה יָשִׁיב לָאִישׁ [זאת אומרת: לי] אֶת צִדְקָתוֹ." — למען האמת, למשך הרבה שנים היתה לי בעיה עם אמירות כאלה בתנ"ך. גם בספר תהילים לא חסרים פסוקים דומים. למשל:

ז 9       "שָׁפְטֵנִי יְהוה כְּצִדְקִי וּכְתֻמִּי עָלָי";

יח 21    "יִגְמְלֵנִי יְהוה כְּצִדְקִי, כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי".

?        נכון שזה נשמע כמו אדם שנותן לעצמו טפיחה על הכתף ואומר: "וואו, כמה שאני צדיק!"?

?        אה, באמת? צדיק? — ומה רועה הקהילה תמיד מזכיר לנו בשיעורים? — 'אם אלוהים היה עושה אתנו צדק — כולנו היינו מתים מזמן!'

■         כאן לא המקום ללמוד לעומק איך בדיוק דויד ראה…

•  מצד אחד את התפקיד של מעשים טובים,

•  מצד שני את התפקיד של חסד אלוהים לחוטא,

           אבל אני סומך על כך שלכותב מזמורי התהילים היתה תיאולוגיה נכונה.

?        האם לי ולכם יש תיאולוגיה נכונה? — איך אנחנו, כתלמידי ישוע ומאמיני הברית החדשה, אמורים לראות צדק וצדקה? מהם צדק וצדקה שמתקבלים אצל אלוהים?

           …ושימו לב שהם שונים לחלוטין מהבנת המילים 'צדקה' ו'צדיק' שרווחת בחברה שבה אנחנו חיים. — שכנינו סבורים כי…

•  "צדקה" היא תרומה כספית למוסד דת יהודי — ו/או מטבע שניתן לקבצן;

•  הם סבורים כי "צדיק" הוא רב (חי או מת) שאת כל הוראתו ניתן לסכם בהכרזה אחת קצרה: "זה לא ישוּע!!!"

מפני שזה נושא חשוב, בואו נעשה כאן…

■  מעקף דרך הבשורה

           השפה העברית עוזרת לנו ללמוד את העיקרון, כי בעברית אתה יכול להיות "צדיק" — ואתה גם יכול להיות "מוצדק".

           על כל הטוב שאני ואתם יכולים לעשות בכוחות עצמנו, דבר־אלוהים אומר חד־ משמעית ובאופן גורף: "כְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ" (ישע' סד 5). — הדברים הטובים ביותר שאתה מסוגל לעשות מושווים לסמרטוט מטונף מגעיל. — כוּוּוּלם! — מה שאתה עושה לעולם לא יהפוך אותך לצדיק בעיני אלוהים.

           יש רק צדקה אחת שמתקבלת אצלו: "צִדְקָתוֹ" של ישוע המשיח. רק אם אנחנו לבושים בצדקתו של אלוהים עצמו, אנחנו יכולים להופיע לפני כס כבודו. זה היה נכון כבר בזמן התנ"ך. כבר ישעיהו אומר (סא 10): "מְעִיל צְדָקָה [יהוה] יְעָטָנִי."

           כדי להצטדק בזמנו היה צריך להקריב דם של קורבן, בנוסף לתשובה הכנה מהחטא. על הפעולה הזו היה צריך לחזור אחרי כל חטא — אין־ספור פעמים. ואם 'פיספסת' חטא או שניים, אזי הכוהן הגדול הקריב קורבן במקומך ביום הכיפורים, כדי להדגיש כי "בְלֹא שְׁפִיכַת דָּם אֵין מְחִילָה" (עבר' ט 22).

           אבל החזרה הבלתי־פוסקת על אותם קורבנות הדגישה עוד משהו: היא נתנה למקריב להבין כי "דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהָסִיר חֲטָאִים" (עבר' י 4) — לפחות לא לצמיתות. בשביל זה דרוש קורבן טוב יותר — קורבן מושלם — קורבן שיטפל בבעיית החטא "פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד" (עבר' ט 26; י 10, 12).

!         וזוהי כפרתו של ישוע המשיח — בן האלוהים — אלוהים שבא בגוף אדם והקריב את עצמו כקורבן מושלם שאינו נגוע בחטא.

           לא לחינם דויד משתמש בפסוק שלנו (אנחנו עדיין בפרק כו 23) במילת מפתח שבלעדיה לא ניתן להבין איך אפשר להיוושע מחטא ומוות על־ידי פעולה של מישהו אחר. הרי דויד לא רק מדבר על צדקה. הוא גם אומר: "וַיהוה יָשִׁיב לָאִישׁ… אֶת אֱמֻנָתוֹ."

           נכון שהפרשנים והמתרגמים בדרך כלל כותבים כאן 'אמונה = נאמנות' — אבל למה לא לקרוא 'אמונה' באופן מילולי? זו עדיין תיאולוגיה נכונה. זה שם את דויד בקבוצה אחת עם אברהם אשר "הֶאֱמִן בַּיהוה, וְ[אמונתו] יַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (ברא' טו 6).

           גם אברהם, גם דויד, גם אתם ואני…

■  מוצדקים באמונה

           דויד ואברהם לא הכירו את שמו של המושיע — את שמו של המצדיק אותם. הם ידעו כי המושיע הוא אלוהים עצמו: "אֱלֹהִים… [ה]מַּצְדִּיק אֶת הַנִּמּוֹלִים עַל־יְסוֹד אֱמוּנָה, וְאֶת הָעֲרֵלִים עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה" (רומ' ג 30).

           לנו היום יש את הפריווילגיה לדעת כי שמו של "שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (יוחנן א 29) הוא "יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד" (מתי א 1).

!         השורה התחתונה: רק מי שמוצדק באמונה בישוע — הוא צדיק בעיני אלוהים. כל צדקה אחרת היא חסרת־ערך בעיניו.

הגיע הזמן לחזור לדויד. — באותה מידה שהוא העניק חסד לשאול…

דויד מאחל לעצמו את חסד אלוהים

פס' 24                "וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר גָּדְלָה נַפְשְׁךָ הַיּוֹם הַזֶּה בְּעֵינָי, כֵּן תִּגְדַּל נַפְשִׁי בְּעֵינֵי יהוה, וְיַצִּלֵנִי מִכָּל צָרָה."

"הַיּוֹם הַזֶּה" — כשחניתך היתה בידי ואתה שכבת חסר־אונים לרגליי — אני החלטתי שוב כי רצון אלוהים קודם עבורי לכל אינטרס אישי ולכל רצונות הבשר. אני יודע שכל החלטה כזו מביאה ברכה. אמנם ברור לי שעוד לא נגמרו הצרות, אבל אני בטוח כי "יהוה… יַצִּלֵנִי מִכָּל צָרָה".

■         שימו לב שאתם ואני צריכים לחזור על ההחלטה להיכנע לרצון אלוהים כל יום!

           החלטתו של דויד במערה ב"עֵין־גֶּדִי" לא חלה אוטומטית גם על המבצע הלילי "בְּמִדְבַּר זִיף". ההיפך: אם היום — בחסד אלוהים ובעזרת רוח הקודש — ניצחתם את השטן ואמרתם "לא!" לפיתוי — אזי מחר הוא ינסה להפיל אתכם על־ידי פיתוי יותר מתוחכם ויותר חזק.

חוקי הנימוס קובעים כי למלך יש את המילה האחרונה בשיחה, וכך…

דויד זוכה לברכה מפי שאול

פס' 25א               וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: "בָּרוּךְ אַתָּה, בְּנִי דָוִד! גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה, וְגַם יָכֹל תּוּכָל."

?        …ובפעם האחרונה אנחנו תוהים: "אם הבנת את זה — אז למה אתה לא חוזר סוף־סוף בתשובה?! למה אתה לא מעביר את המלכות לדויד עכשיו? למה אתה לא מיישר קו עם תוכנית אלוהים שידועה לך? למה אתה מתעקש לחכות למשפט?"

לך תבין עבדות לחטא!

אחרי שיחת הנפש הזו, שהתנהלה בצעקות לאוזני 3600 מאזינים, המלך הנבחר והמלך שנדחה נפרדים בפעם האחרונה:

פס' 25ב               וַיֵּלֶךְ דָּוִד לְדַרְכּוֹ — וְשָׁאוּל שָׁב לִמְקוֹמוֹ.

•  "שָׁאוּל שָׁב לִמְקוֹמוֹ." — שם, בגבעת שאול, הוא נמצא בשכנות פיזית למשכן אלוהים ולעבודת הקודש — אך רוחנית המרחק שלו מאלוהי ישראל לא היה יכול להיות גדול יותר. הוא ממשיך בדרכו לבד, וכל הכלים להצלחה שעומדים לרשותו מוגבלים ליכולות האנושיות שלו, של יועציו ושל צבאו. גבורתו של רוח הקודש אינה חלק מהמשוואה.

•  לעומת זאת, "דָּוִד [הולך] לְדַרְכּוֹ", והדרך לכאורה מרחיקה אותו עוד יותר מ"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר …בְחַר יהוה  …לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דבר' כו 2). — אך דויד לרגע לא מנותק מאלוהים.

■         הרי מה שמנתק אתכם ואותי מאלוהים הוא החטא — חוסר־הציות לדברו — לא המרחק הגיאוגרפי מארץ ישראל, מירושלים או מבניין הקהילה.