פרק התבוסה של המלך שנדחה
פרק לא, פס' 1 וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ.
צבא הפלישתים העצום פותח במתקפה "בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ", ומיד כתוב: "וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים". נבואת שמואל מתחילה להתגשם (כח 19א, ג). הרי דבר אלוהים מפיו היה: "אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן יהוה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים."
אך לא לזלזל בצבא ישראל. לא כולם בורחים. יש שמנסים להדוף את גלי הפלישתים שעולים מכיוון עמק "יִזְרְעֶאל".
אין הפעם התערבות על־טבעית מצד יהוה. הפעם אף אחד לא מכה את הפלישתים ב"חֶרְדַּת אֱלֹהִים" (יד 15). ממש לא. הרי התבוסה שמתהווה היא מיד "יהוה". וללא עזרת אלוהים, מאזן הכוחות הוא לרעת ישראל בעליל. עם כל דקה של לחימה "יִּפְּלוּ" עוד ועוד "חֲלָלִים", וכך מתדלדלות ההגנות מסביב לשאול המלך.
אבל במקום לרוץ על הפסוקים מהר מדי, שימו לב את מי המחבר מציין כחלל הראשון:
"יְהוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל"
גם את זה ניבא שמואל (כח 19ב): "מָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ [תהיו] עִמִּי." — בני המלך תחילה, וברֹאשם הבן הבכור:
פס' 2 וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו. וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן — וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי־שׁוּעַ, בְּנֵי שָׁאוּל.
"וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן." — ראו את עדותו של הנסיך יורש־העצר: כבן־ברית הוא נשאר נאמן לדויד; וכבן בכור הוא נשאר נאמן לאביו. — נאמנות ללא פשרות, עד הסוף:
• "יְהוֹנָתָן" נכנע לרצון אלוהים וויתר על כס המלכות לטובת דויד. ראינו זאת כבר בפרק יח 4-1; והנסיך אישר את החלטתו במילים ברורות בפרק כג 18-17;
• ו"יְהוֹנָתָן" מציית למצוות כיבוד הורים כשהוא מקריב את הקורבן האולטימטיבי: הוא מוסר את חייו לצד אביו במלחמה אבודה מראש.
למי שמרוכז כולו במימד הגשמי, זהו סוף טראגי/דכאוני לאישיוּת מבטיחה. איזה פוטנציאל מבוזבז! הנה היחיד בכל משפחת שאול שאכן היה חומר־גלם למלך מצליח. אך הוא החליט לחיות את כל חייו בצל אביו הכושל. הוא החליט להישאר נאמן לאדם שהיה לעתים מעורער בנפשו. הוא החליט לציית לאב שלא היסס למסור אותו למוות בגלל שבועה מטופשת שביטא מבלי לחשוב. "יְהוֹנָתָן" החליט להיכנע להנהגתו של אביו אפילו לאחר שהלז ניסה לרצוח אותו במו ידיו. — פוטנציאל מבוזבז.
אבל אתם ואני יודעים שיש גם מימד רוחני. לאורך הקריאה בספר שמואל־א ראינו מעל לכל ספק כי "יְהוֹנָתָן" היה מאמין נושע.
"יְהוֹנָתָן" וויתר על מלכות גשמית, כי הוא ידע ש"אֵין לָנוּ פֹּה עִיר קֶבַע" (עבר' יג 14). הוא היה מאלה אשר "נִכְסָפִים… לְאֶרֶץ מוֹשָׁב שְׁמֵימִית"; מאלה שיודעים כי "אֱלֹהֵיהֶם… הֵכִין לָהֶם עִיר" (עבר' יא 16).
! "יְהוֹנָתָן" וויתר על מלכות שלא היתה מיועדת לו — לטובת מלכות שלא ניתן לאבד.
Davis, D. R.; 1 Samuel; pg. 324
■ קחו דוגמה מיורש־העצר. — אתם ואני אמנם לא נקראים לוותר על מלכות, אבל ישנם לא מעט דברים בעולם הזה שכן היינו רוצים — והם לא מיועדים לנו. ישנם לא מעט דברים שמאוד מאוד מושכים אותנו — אבל אנחנו יודעים שאפשר להשיג אותם רק בדרך החטא.
אז מה? לקלקל קשר אישי עם "מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים" לטובת איזשהי הנאה רגעית? לסכן את עתידך ב"אֶרֶץ [ה]מוֹשָׁב [ה]שְׁמֵימִית" לטובת פיתוי של השטן שנוצץ רק עד שאתה נכנע לו — ואז מתברר כאכזבה מוחצת?
שאול נשאר אמנם מוקף בחיילים נאמנים שממשיכים להדוף את הפלישתים, אך אין ממש הגנה מפני יריות. אם לא ראית שמישהו מכוון אליך עם הקשת, ואם לא הרמת מהר את המגן — נפגעת.
פס' 3 וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת, וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים.
הנה זה קורה: חץ אחד או יותר פוגעים בשאול בחלקי הגוף שלא מוגנים על־ידי השיריון (ראה מל"א כב 34).
"וַיָּחֶל מְאֹד". שאול פצוע קשה — וכעבור עוד מספר דקות…
מלך ישראל הראשון מת
פס' 4 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו: "שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי." וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד.
וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב, וַיִּפֹּל עָלֶיהָ.
נושא הכלים מסרב לבצע המתת חסד באדוניו. הוא בוודאי מכיר את העיקרון שדויד מנסה להחדיר לנו לאורך כל העלילה: "מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ יהוה — וְנִקָּה?!" (כו 9; שמו"ב א 14).
אז שאול מחליט לשים קץ לחייו. — כבר כששמענו אותו נאנח בפני שמואל: "אֱלֹהִים סָר מֵעָלַי" (כח 15), הבנו כי זהו הייאוש של המתאבדים.
? האם אתם זוכרים מה היה הדבר האחרון ששאול עשה לפני היציאה למלחמה הזו? — הוא התעסק בהעלאה באוב; בדרישה אל המתים; בפנייה אל העולם הרוחני שאלוהים אוסר בתכלית האיסור (דבר' יח 11-10).
■ זה לא משנה שהוא רצה לקבל תשובה מאלוהים בדרך המעוותת והאסורה הזו.
זה גם לא משנה שאלוהים אכן חולל נס חד־פעמי ושלח לשאול את שמואל האמיתי — במקום שתופיע איזו רוח־שקר שטוענת לדבר בשם המת.
כשאתה פונה לעולם הרוחני, אתה פונה לעולם שנשלט על־ידי השטן. אתה פונה לכוחות שרוצים את רעתך. — הרי השטן רוצה עבורך רק דבר אחד: מוות!
חטא ההעלאה באוב היה כביכול המסמר האחרון בארון המתים של שאול. כך נאמר בספר דברי־הימים (דהי"א י 13): "וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיהוה, עַל דְּבַר יהוה אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר, וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ."
המלך מת — והתבוסה מעמיקה
פס' 7-5 5 וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל, וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ, וַיָּמָת עִמּוֹ. 6 וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו, גַּם כָּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו.
7 וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, כִּי נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וְכִי מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו. וַיַּעַזְבוּ אֶת הֶעָרִים וַיָּנֻסוּ; וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן.
אתם רואים? חוץ מהטכנולוגיה לא השתנה הרבה במלחמות מאז ועד היום. אחרי התבוסה בשדה הקרב בא המשבר ההומניטרי: פסוק 7ב מתאר גל של פליטים ישראלים ש"עַזְבוּ אֶת הֶעָרִים וַיָּנֻסוּ". וחשבו שאז לא היו מוסדות או"מ שדאגו להקים מחנות פליטים ולהטיס אליהם שׂקים עם חיטה מקנדה, ערכות לטיהור מים מארה"ב ואוהלים ושׂמיכות מהאחוד האירופי.
שיסתדרו. — ושלא יחיו באשליות שמדובר במצב זמני. הרי תוך ימים ספורים כבר "יָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ [ב]עָרִים" שננטשו.
! זהירות! אל תקראו את הפרק הזה רק כדיווח היסטורי. נכון שמסופר על מלחמה ותוצאותיה הקשות שממשיכות להשפיע על חיי בני־אדם לעוד שנים ארוכות. אבל בראש ובראשונה יש לפנינו דבר־אלוהים. לכן,…
• מעבר לדיווח ההיסטורי יש גם לקח תיאולוגי,
• ולצד הלקח התיאולוגי יש תמיד הקו שמוביל מנקודת הנפילה בחטא בבראשית פרק ג ועד להקמת ממלכת המשיח הנצחית בבריאה החדשה. זהו הקו שקראנו לו 'חוט השני של תוכנית הישועה'.
הוא עובר גם כאן. הנה, בפסוק 6 אנחנו מגלים את…
ההקבלה בין הכוהן שנדחה לבין המלך שנדחה
הרי המשפט "וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו… בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו" מזכיר לנו מה שארע ל"עֵלִי" הכוהן: גם הוא ובניו "חָפְנִי וּפִינְחָס" מתו ביום אחד, בהתאם לנבואת שמואל (שמו"א ב 34; ד 18-17).
על אודות ההקבלה, ראה עולם התנ"ך, שמו"א יג, עמ' 118
• כפי שהכוהן הבלתי־נאמן היה חייב לפנות מקום ל"כֹּהֵן [ה]נֶאֱמָן" (ראה פרטים בפירוש לפרק ב 35, תחת הכותרת 'נבואה ארוכת־טווח')
• כך המלך 'הטוב ביותר לפי היכולת האנושית' חייב כעת לפנות מקום למלך אשר "בִּקֵּשׁ [לוֹ] יהוה… כִּלְבָבוֹ" (ראה תחת "אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם", פרק י 24-23)
משיח! ומדוע אנחנו רואים בכך את 'חוט השני של תוכנית הישועה'?
מפני שעברנו כרגע עוד ציון־דרך בהגשמת התוכנית הזו:
• דוגמת הכוהן הבלתי־נאמן הסתירה את המשיח — עד שקם "[ה]כֹּהֵן [ה]נֶאֱמָן" ששימש צל של המשיח — צל של הכוהן־הגדול המושלם (עבר' ד 16-14);
• דוגמת המלך הבלתי־נאמן הסתירה את המשיח — עד שקם דויד — והוא משמש צל של תפקידו השני של ישוע המשיח — תפקיד שנקרא "מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים" (התג' יט 16-15).
הלאה אל תוך הסיומת הדכאונית של הספר:
הפלישתים מתחרים באוכלי הנבלות
פס' 8א וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים.
פגרי אדם שרועים על הגבעות.
■ אנחנו דווקא חיים שוב בתקופה שבה מופיעות התמונות הללו בחדשות 24/7: גופות ללא רגליים או ידיים; פגרי אדם ללא פנים; והם שוכבים בתוך זוהמה מבחילה של שמן, דם ובוץ; אחרים תלויים בתנוחות מזעזעות על שרידים מחוררים של כלי רכב.
ולנו אסור להיכנס לשיגרה מול המראות האלה. עלינו לזכור כי הדמות הקרועה הזאת היא לא סתם עוד גרוטאה כמו הציוד השבור המפוזר סביבה.
זהו בן־אדם שאלוהים יצר "בִּדְמוּתוֹ [ו]כְּצַלְמוֹ" (ברא' א 26). זה בן, ואימו עדיין מתפללת שיחזור בשלום. אולי הוא בעל ואב, ואשתו כבר אלמנה, וילדיו הפעוטות כבר יתומים, אבל עדיין מחכים לאבא. גם אחרי שטרקטור ידחוף את גופתו לתוך קבר־אחים ויכסה אותה בעפר — המשפחה תמשיך לחכות ולקוות.
זה אמור לגרום לנו להתפלל — לא לפתח עור של פיל.
https://en.wikipedia.org/wiki/Compassion_fatigue
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת." — כבר עברו 12 שעות אחרי שהשתתקו רעשי המלחמה האחרונים. אך גוויות הנופלים לא נחו בשקט מאז. החל מרדת החשיכה תנים, צבועים ואוכלי פגרים פעילי־לילה אחרים היו עסוקים בטריפת בשר־אדם, תחילה מחלקי הגוף החשופים. בבוקר, עם אור ראשון, הגיעה תגבורת של נשרים, עורבים ועוד אוכלי נבלות בעלי־כנף.
מייד אחריהם מתחילים להופיע בני־אדם — "פְלִשְׁתִּים". הם ממהרים "לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים" לפני שבעלי החיים יחוררו, יקרעו וילכלכו כל בגד שנשאר שלם בלחימה. בגדים ובדים היו נכס בימים ההם. חולצה תוצרת וְיֶטְנָאם ב-5 שקלים היא תופעה מודרנית (ראה יוחנן יט 24-23). חוץ מבגדים וסנדלים יש על הגופות חגורות, תכשיטים, ארנקים, קמיעות, אלילי־כיס — וכמובן כל סוגי כלי־נשק.
מפשיטים, וממשיכים לעוד מת. — את מלאכת הקבורה משאירים ליצורים הרעבים שמחכים במרחק מטרים ספורים. "טוב שהגענו מוקדם. עוד כמה שעות של שמש, ויהיה פֹה ריח נבלות בלתי־נסבל."
"עצור! לא לגעת! רוץ לקרוא למפקד!…"
מצאנו את המלך!
פס' 8ב וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ.
שני ג'ובניקים פלישתים מותחים סרט סימון אדום־לבן על חניתות שתקעו באדמה. חניתות יש בשפע; בזנ"טים אין. המפקד אמר להם לסמן משבצת של 30X30 מטרים. הכניסה אליה מותרת רק מדרגת סגן־אלוף ומעלה.
כן! — יש זיהוי וודאי. — הגבוה שלידו נמצאה החנית עם קישוטי הזהב, הוא המלך. שלושת הצעירים יותר שעל כל אחד היה נזר, הם הנסיכים. — מוזר למה למלך עצמו אין נזר. אולי הוא התנתק לו מהקסדה בזמן הלחימה.
"סמל! בוא הנה! קח את החוליה שלך ותערכו חיפוש על כל הגבעה הזו. הנזר חייב להיות כאן. — קדימה!"
מה שקורה עכשיו הוא הרבה יותר ממנהג פגאני של השחתת גופות.
זכרו מה אמרנו על הראש
פס' 9א "וַיִּכְרְתוּ [הפלישתים] אֶת רֹאשׁוֹ" של שאוּל.
משיח! כריתת ראש. — כשזה מוזכר בתנ"ך, המטרה היא תמיד זהה: להזכיר לנו את הנאמר לשטן בבראשית ג 15: "הוּא [זרע האישה — המשיח] יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ" (ראה גם בפירוש לפרק יז 57-49, תחת הכותרת 'שימו לב מה נעשה עם הראש!';
פס' 10-9א 9 וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ, וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו; וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב, לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם. — 10 וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת.
לכלי הנשק והמדים שנמצאו על מלך ישראל מארגנים…
■ תערוכה נודדת
זאת המשמעות של המשפט: "וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו; וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב."
? ולאן מוזמן הקהל כדי לחלוף על־פני המוצגים המרוחים בדם יבש? — ל"בֵּית עֲצַבֵּיהֶם" — למקדשי האלילים השונים שבכל עיר ועיר.
המסר שכרגע משמח "אֶת הָעָם" בעזה, באשדוד, באשקלון, בעקרון ובגת הוא ברור:
■ 'האלילים ניצחוּ את אלוהי ישראל!'
לבסוף מקימים מוצג קבוע עבור "כֵּלָיו" של שאול ב"בֵּית עַשְׁתָּרוֹת" — אנדרטה לזכר הניצחון על ישראל, על מלכו הראשון ועל אלוהי היהודים — במקדש האלילה "עַשְׁתֹּרֶת". הטקסט לא מגלה באיזו עיר, אבל זה גם לא משנה.
? למה הפלישתים עושים מזה סיפור כל־כך גדול? — בסך הכל עוד מלחמה מני רבות.
! לא נכון! — עבורם זהו ציון־דרך.
לפי מה"ש יג 21 מלך "שָׁאוּל בֶּן־קִישׁ… לְמֶשֶׁךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה" על ישראל.
ראה גם יוסף בן־מתיתיהו; 'קדמוניות היהודים' כרך ו, יד 9
אנחנו התרגלנו לראות את שאול ככישלון מפני שלא חזר בתשובה, וכך הרס לעצמו את החיים. אך אסור לשכוח שאותן "אַרְבָּעִים שָׁנָה" כללו הרבה מאוד הצלחות דווקא מול האוייבים מסביב, לרבות הפלישתים. כך למדנו בפרק יד (פס' 48-47): "וַיִּלָּחֶם [שָׁאוּל] סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו: בְּמוֹאָב, וּבִבְנֵי־עַמּוֹן, וּבֶאֱדוֹם, וּבְמַלְכֵי צוֹבָה, וּבַפְּלִשְׁתִּים — וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ. 48 וַיַּעַשׂ חַיִל,… וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ" (ראה בפירוש לפרק יד 52-47).
המלך הזה היה 'קוץ בבשרם' של הפלישתים — והנה, הם הצליחו לחסל לא רק אותו אלא גם את שלושת יורשיו. אויבי ישראל משוכנעים כי הניצחון החזיר את מאזן הכוחות למצב ששרר בעידן השופטים — לתקופה שבה בני־ישראל נאלצו להזכיר זה לזה: "הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים?" (שופ' טו 11).
יש לפלישתים טעות — אבל זה יתברר רק בספר הבא (שמואל־ב). —אנחנו בינתיים נחזור לפתיחה של פס' 9:
"וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ."
הרי מעל הפסוק הזה מתנוססת הכותרת: 'זכרו מה אמרנו על הראש'. ראינו כבר מספר פעמים כי לפלישתים יש זיכרון היסטורי חד. זה מסביר מדוע הם נותנים כעת חשיבות מיוחדת ל"רֹאשׁוֹ" הכרות של מלך ישראל. המסר שהם משדרים הוא:
■ כורת מי שכורת אחרון — במישור האנושי
הם זוכרים טוב מאוד את דויד — את הנער הצעיר אשר שימש כ"אִישׁ הַבֵּנַיִם" של צבא שאול וכרת "אֶת רֹאשׁוֹ" של נציג צבא פלשת — "גָּלְיָת… מִגַּת" (שמו"א יז). אולי הם אף שמעו כי גולגולתו של גוליית עדיין מוצגת ב"יְרוּשָׁלָיִם" — לזכר תבוסתם (יז 54).
! נראה שכאן השטן משתמש בסמליות הראש בניסיון לסתור את הנבואה שניתנה לגביו בבראשית ג 15: "רואים? אני ניצחתי! הראש של 'משיח יהוה' בידי!"
ומפני שהשטן תמיד מנסה לשכנע אותנו כי הוא יותר מתוחכם מאלוהים, הוא כרגע מגחך:
■ כורת מי שכורת אחרון — במישור הרוחני
תארו לכם רגע דוכן מנצחים. — למי שקשה לדמיין, הנה הגדרה של האקדמיה ללשון: 'במה קטנה עשויה שלושה משטחים שהאמצעי בהם גבוה יותר, ועליה עומדים הזוכים בשלושת המקומות הראשונים בתחרות.'
מוכנים לדמיין דוכן מנצחים?
• על מספר 3 עומד המפקד העליון של צבא פלשת;
• במקום השני מעמידים פסל של "עַשְׁתֹּרֶת", כנציגת "עֲצַבֵּיהֶם" הרבים של הגויים;
• ובאמצע, על מס' 1, עומד המנצח העיקרי, והוא —
■ דגון! — הפוסידון של הפלישתים
? איפה זה כתוב? — בספר דברי־הימים (דהי"א י 10): "וַיָּשִׂימוּ [פְלִשְׁתִּים] אֶת כֵּלָיו [של שאול] בֵּית אֱלֹהֵיהֶם — וְאֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ תָקְעוּ בֵּית דָּגוֹן."
עכשיו אנחנו יודעים מה נעשה עם הראש הערוף של מלך ישראל. גם הוא הופך למוצג קבע. זוהי נקמת הפלישתים על עריפת ראשו של "דָּגוֹן" בידי אלוהי ישראל. — זוכרים? (ה 5-1).
המסר של השטן במישור הרוחני הוא: 'האלילים ניצחו את אלוהי ישראל!'
שקר!
האזרחים הפלישתים שמחכים בתור בכניסה ל"בֵּית דָּגוֹן… בְּאַשְׁדּוֹד" ולתצוגה של ראש מלך ישראל בוודאי מאמינים לשקר הזה — אבל אנחנו לא!
! אנחנו מבינים כי עריפת ראשו של שאול מסמלת את תבוסתו של השטן — לא את ניצחונו.
שאול אמנם נקרא "מְשִׁיחַ יהוה" עד יומו האחרון, אך חוסר־הציות לדבר־אלוהים הפך אותו למשיח־שקר; ל'משיח' שמנותק מאלוהים; ל'משיח' שלא מסוגל להושיע; ל'משיח' שמקומו הסופי והניצחי באגם האש (התג' כ 15).
• המרד נגד רצון אלוהים הפך את שאול לסמל של השטן בחייו;
• עריפת הראש הפכה אותו לסמל של השטן במותו.
! "הוּא [ישוע המשיח] יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ". — כורת מי שכורת אחרון!
שרידי שאול דומים לחלקי פאזל שמישהו פיזר לכל עבר: כלי הנשק והמדים ליד "עַשְׁתֹּרֶת", הראש ליד "דָּגוֹן" ב"אַשְׁדּוֹד",…
פס' 10ב וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית־שָׁן.
לשם נחזור אחרי דקה של…
הפקת לקחים:
1. "יְהוֹנָתָן" וויתר על מלכות שלא היתה מיועדת לו — לטובת מלכות שלא ניתן לאבד.
לאוצרות, להבטחות ולפיתויים שהעולם סביבנו מציע ומבטיח יש משיכה חזקה. אבל זכרו שרוב הדברים הנוצצים הללו לא מיועדים לנו. זכרו שאפילו אם תשיגו אותם, הם יתגלו כאכזבה. — למה לכם לקלקל קשר אישי עם "מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים" לטובת הנאה קצרת־טווח שתשאיר לכם רק טעם מר?
2. ההקבלה בין הכוהן שנדחה לבין המלך שנדחה הזכירה לנו שוב מיהו הפוקוס של התנ"ך כולו — של כל דבר־אלוהים: ישוע המשיח! אליו מוביל 'חוט השני של תוכנית הישועה'. — למדת את ספר שמואל־א ולא ראית את המשיח? — פספסת את העיקר.
3. למחלקה הזו גם שייך עניין ה"רֹאשׁ". — בכל מקום בכתובים שבו אתם נתקלים בפציעת ראש, בתליה מן הראש, בעריפת ראש — זכרו שכאן דווקא עובר 'חוט השני של תוכנית הישועה'. יום יבוא וישוע המשיח ימחץ סופית את ראש השטן.
ואם האוייב הזה מרים את ראשו פעם אחר פעם, מפיל אתכם בחטא וצוחק: "אתה רואה? ניצחתי אותך שוב!" אתם יכולים להשיב לו: "בְּעֶזְרַת הָאוֹהֵב אוֹתָנוּ [— ישוע המשיח —] אֲנַחְנוּ יוֹתֵר מִמְּנַצְּחִים" (רומ' ח 37).
הלאה ל…
פס' 13-11 11 וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל. 12 וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן; וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם. 13 וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה; וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים.
לשם השלמות כללתי כאן את סוף הפרק עד פסוק 13, אך עדיף ללמוד את הפסוקים הללו כפתיח לספר שמואל־ב.
כאן יש לזכור שספר שמואל נכתב במקור כיחידה אחת. החלוקה ל-א' ו-ב' מקורה בתרגום ה-70 (תרגום המקרא ליוונית שנעשה במאה השלישית והשנייה לפנה"ס).