תהילים ח': רק אלוהים ראוי לכבוד והדר

תהילים פרק ח'

לצפייה בשיעור וידאו לחצו כאן.
רק אלוהים ראוי לכבוד והדר!
בשיעורים שעברו למדנו את ההקדמה לספר תהילים וכן את פרקים א' ו-ב'.
כאמור, פרקי תהילים אינם מוצגים בסדר הכרונולוגי של כתיבתם. מזמור צ' נכתב על ידי משה ומזמור קכ"ו נכתב לאחר החזרה מגלות בבל.
עורך ספר תהילים, ככל הנראה עזרא או בן דורו, הבין את התנאים הנדרשים כדי שתהילתנו תתקבל על ידי אלוהים. מסיבה זו הוא העמיד את מזמורים א' ו-ב' כסף כניסה לעולם ההלל. תנאי הסף להלל את האלוהים הקדוש הם:
– הייה צדיק וסור מרע (פרק א'). אהב את דבר אלוהים ואמץ את הוראותיו.
– נשקו בר, אשרי כל חוסי בו (פרק ב'). היכנע למלך המשיח, ישוע, בן האלוהים ולתוכנית אלוהים המושלמת עבור האדם והעולם.
כל המבין שפרקים א' ו-ב' מהווים סף לתהילים, יבחין שהעקרונות הנלמדים בפרקים א' ו-ב', חוזרים על עצמם לאורך פרקי תהילים.
ההתמדה בצדקה, הריחוק מרשעה, התשוקה לדבר אלוהים והביטחון במשיח, בה', הם מוטיבים החוזרים על עצמם לאורך כל הספר. פרק ז' מסתיים עם ההבטחה להודות לאלוהים ולזמר לשמו עליון. ואכן, פרק ח' מגשים את ההבטחה מפרק ז'. המחבר מפאר את שם אלוהים ומהלל אותו על חכמתו, ריבונותו, ופועלו האוהב בברואיו.
המסר המרכזי של מזמור ח':
המזמור מדגיש את גדולתו והאדרתו הבלעדית של אלוהים לנוכח מעשיו בבריאה ויחסו לברואיו.
אלוהים ריבון ומנהל נכונה את כל המרכיבים בבריאה. אלוהים דואג לאדם ופועל צדק בבריאתו כדי להגן על יראי שמו. אלוהים מתגלה בהדרו וגדולתו בסדר המופתי שהוא קבע לבריאה, בה האדם הינו המושל וכל השאר כפופים להיררכיה שאלוהים קבע לכל פרט בבריאה.
מה התכלית של המזמור? אדם, ראה את אפסותך מול גדולתו של אלוהים. אדם, אל תתפתה להתמקד בהאדרת אדם אלא בגדולת וגבורת אלוהים בלבד. בו ישועתך וחייך, ובו גורלך – בטח רק בו! (פרק ב'). תגובת האדם חייבת להיות כזו של ייראה, כבוד וכניעה לאלוהים בלבד. כך האדם ימלא את הייעוד לבריאתו – פאר אלוהים.
מזמור תהילים פרק ח'
א לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית, מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ; אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל-הַשָּׁמָיִם.
ג מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ-עֹז: לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ; לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.
ד כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה.
ה מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?
ו וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים, וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.
ז תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ; כֹּל שַׁתָּה תַחַת-רַגְלָיו.
ח צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם, וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי.
ט צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם, עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים.
י יְהוָה אֲדֹנֵינוּ, מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ.

תוכן עניינים:
א. גדולתו הבלעדית של אלוהים בבריאה (פ. 2) [האדרה – Exaltation] 1. גדולת אלוהים מתבטאת בארץ (פ. 2 א)
2. גדולת אלוהים מתבטאת בהוד הבריאה השמיימית (פ. 2 ב').
ב. גבורתו הריבונית של אלוהים על כל (פ. 3) [פליאה – Amazement] 1. אלוהים משתמש בחלש שבבני אדם כדי לשרת את מטרותיו (פ. 3 א')
2. אלוהים חזק מכל צבאות אדם (פ. 3 ב')
ג. ריבונותו הבלעדית של אלוהים על כל פרט בבריאה (פ. 4-9)
1. אלוהים ברא את היקום וכל צבאות שמיים (פ. 4) [האדרה – Exaltation] 2. אלוהים ברא את האדם ועיטר אותו בכבוד והדר (פ. 5-6) [פליאה – Amazement] 3. אלוהים קבע סדר בבריאה ושם את האדם כמושל עליה (פ. 7-9)
ד. מסקנה: אלוהים הוא היחיד שראוי להאדרה והשתחוויה (פ. 10) [האדרה – Exaltation]

רקע:
כאמור, פסוק המפתח מציין את המחבר – דוד המלך. שלא כמו במזמור ג', אין אנו יודעים את האירוע שבעקבותיו כתב דוד המלך את המזמור הזה. ניתן לשער בביטחון רב שדוד המלך העלה על כתב את ההתנסות ארוכת השנים שלו עם אלוהים.
דוד ראה את הבריאה והבין שיש בורא מאחוריה. דוד האמין לדבר אבותיו וידע שהתורה מתארת נאמנה את אותו בורא, אלוהים. דוד מציין במזמור נפלא זה גם את חווייתו האישית. האלוהים הזה אכן ריבון ורק אותו עלינו להלל ולפאר. במילים פשוטות: הבריאה היא הסיפור של אלוהים – לא שלנו! אלוהים הוא המרכז – לא אנחנו. בו עלינו להתמקד.
דוד מציין במזמור את הסיבות להאדרתו הבלעדית של אלוהים.
המחבר גם מציין הוראה מיוחדת: למנצח על הגיתית.
למה הכוונה?
ההנחה המקובלת היא שגיתית היא כלי נגינה שמוצאו מהעיר גת הפלישתית. השערות נוספות הן שמדובר בזמר המושר בשעת דריכת הענבים בגת, או אפילו שיר שחובר לכבוד הניצחון על גוליית מגת. המנצח על הגיתית הינם הפתיח של מזמורים פ"א ו- פ"ד ולכן הגיוני יותר שמדובר בכלי נגינה.

א. גדולתו הבלעדית של אלוהים בבריאה (פ. 2)
1. גדולת אלוהים מתבטאת בארץ (פ. 2 א)
2. גדולת אלוהים מתבטאת בהוד הבריאה השמיימית (פ. 2 ב').
ב יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ; אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל-הַשָּׁמָיִם.

בני אדם נוטים להאדיר ולהלל דברים גדולים מהם, חזקים מהם, נשגבים מהם.
בתקופות עתיקות וגם בימינו בארצות מסוימות, היו מלכים שחשבו שהם לא פחות מאשר אלים הראויים לכבוד הראוי לאל (ראה דניאל ב', ג', ד', ו', מע"ש י"ב 20-25). עד היום ישנם אנשים האוחזים בתפקידי כוח, החושבים שהם השולטים על גורלם, שהם קובעי הגורלות של כל מי שתחתם, וכמובן, זכאים להלל ותשבחות מכל הנהנים מטובם וחסדם.
מזמור ח' נכתב על ידי מלך בישראל, אשר זכה לטעום ממנעמי הכוח והשררה שבעולם. אותו מלך חכם, לא שכח לרגע את מקומו ותפקידו לפני הבורא.
המלך החכם הזה רוצה להחכים אותנו ולהזכיר לנו, לא לשכוח מי הוא השולט האמיתי בכל הבריאה, ומי הוא הבלעדי הראוי להלל, השתחוויה ופאר. בסופו של דבר, השלטון ניתן לבן האלוהים, ואשרי כל חוסי בו (ב' 7-12).

שימו לב לדרך בה דוד מתאר את אלוהים: אדונינו.
האלוהים של דוד אינו דמות שדוד המציא, אלא מדובר באלוהים שהוא בורא היקום וכל אשר בו, ולכן הוא האלוהים של כולנו. אין מישהו שיהוה אינו האלוהים שלו.
דוד המלך מודה בפה מלא – אני אומנם מלך בארץ, אך האלוהים שבשמיים הוא האדון של כולנו. לכן, העיניים והלב של כל אדם חייבים להיות מכוונים אליו – ואליו בלבד: עיני אדם ועיני מלכים כאחד – אל האדון של כולנו ופינו מהלל רק אותו.
ההכרזה על אלוהים כאדון שלנו, מחייבת אותנו ללמוד את דברו וליישמו באמונה ואהבה בכל תחום בחיינו. רק כך אנו באמת מפארים את שמו.
אוי למי שקורא לאלוהים אדון, אך אינו פועל כמצוות אדונו בכבוד הראוי לו (מלאכי א'-ב', מתי ז' 21-23). המכנה את אלוהים אדון ואינו חי כפי שהאדון מצווה, הריהו עובר על הדיבר השלישי: "לא תישא את שם יהוה אלוהיך לשווא, כי לא ינקה יהוה את אשר יישא את שמו לשווא" (שמות כ' 7).
ניתן להסיק מדברי דוד המלך מסקנה מאוד חשובה ומעוררת.
אלוהים הוא האדון, והאלוהים גם של אלו שאינם מכירים בו או אינם רוצים להכיר בו. ההבדל הוא: מי הוא החכם המכיר בעובדה זו, והוא מבורך… ומי הוא העיוור או התמים שאינו מכיר בעובדה זו, או הרשע (חס וחלילה) שמסרב להכיר בה, ומשאיר עצמו תחת קללה (מוטיב חוזר מפרקים א' ו-ב').

במזמור ח' דוד המלך מציין את הסיבות לשמן ראוי אלוהים להיות הגורם הבלעדי הראוי להשתחוויה, הדר וכבוד.
הראשונה היא: הוד והדר הבריאה – נפלאות הבריאה בארץ ובשמים, מלמדות על ריבונותו והדרו של אלוהים.
דוד המלך שהכיר בעובדת קיומו של אלוהים והכירו לאור הכתוב בתורת יהוה, מודה ומכריז: אלוהים, לאור מעשיך על פני האדמה ולאור גדולת בריאתך והסדר שהשלטת בה, הנראים בבריאה הנפלאה, שמך הינו השם המהולל והמהודר ביותר.
כאשר דוד המלך הביט על הבריאה – כרועה צאן וכמלך, הוא יכול היה לראות את האצבע הריבונית של אלוהים פועלת מסביבו. דוד ראה אירועים ופעולות המעידות על כוח ריבוני הנמצא בחיי האדם ובבריאה.
דויד ראה במו עיניו את מעגל החיים בטבע, אך גם את ידו המגינה והמספקת של אלוהים עבור האדם והעם בכל תחומי החיים.
ההדר של אלוהים גדול מעבר למה שעיני אדם מסוגלות לראות ולהבין.
כבוד אלוהים נמצא מעל בריאתו, מעל השמים. שום גורם שמיימי, גדול ככל שיהיה, לא השמש, לא הירח, ולא שום גלקסיה זו או אחרת, אינם גדולים ומפוארים יותר מאלוהים שברא אותם. אלוהים גדול מהבריאה, והבריאה מדהימה. לכן אלוהים מדהים יותר מכל אשר בבריאה ביחד (חבקוק ג' 3).
הבריאה היא רק חלק קטן מהודו ותפארתו של אלוהים. לכן הוא ראוי לכל כבוד (נחמיה ט' 6, איוב ל"ח 4-6).
לכן, שום מלך בשר ודם אינו יכול להשתוות לאלוהים, אשר הבריאה וכל אשר בה רק מבטאות חלק מזערי מיכולתו, זו הנראית לעין אדם.
מכיוון שאלוהים הינו האל של כלל הברואים, ומכיוון שגדולת הבריאה נראית לכלל בני אדם ולא רק לבני ישראל, גם שאר בני האדם נקראים להלל את אלוהים. לראיה, כך הוכיח אלוהים את בני ישראל בתקופת עזרא הנביא: "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, כי גדול שמי בגויים, אמר יהוה צבאות." (מלאכי א' 11):
מכאן, כלל העמים, כלל בני האדם מהללים ומפארים את אלוהים עבור מעשיו בארץ ובשמים. רק אלוהים ראוי לכל הכבוד.

הנושא השני הינו…
ב. גבורתו הריבונית של אלוהים על כל (פ. 3)
1. אלוהים מתכבד בהשתחוויה תמימה. ה' משתמש בחלש שבבני אדם כדי לשרת את מטרותיו (פ. 3 א')
2. אלוהים חזק מכל צבאות אדם (פ. 3 ב')
ג מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ -עֹז: לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ; לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.

פרשנויות רבות נכתבו על משמעות הפסוק הזה. הדבר הנכון לעשות זה להבין איך הבינו והשתמשו מחברי ספרי כתבי הקודש בפסוק זה.
בשורת מתי 21:16.
"ואמרו לו: "אתה שומע מה שאלה אומרים?" השיב להם ישוע: "כן, האם מעודכם לא קראתם, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז"?
מהו ההקשר?
בבשורת מתי כ"א מתוארת כניסתו של האדון ישוע המשיח לירושלים רכוב על עיר בן אתונות. חלק מהקהל זיהה את ישוע כמשיח המובטח והכריז בקול: ברוך הבא בשם יהוה! הושע נא במרומים. ישוע המשיך וסילק את בעלי העסקים בחצר המקדש שפעלו שם למטרת רווח פסול ולא כדי לשרת את החפצים בשירות אלוהים. האדון ישוע הוכיח את עובדת היותו משיח יהוה, וריפא עיוורים ופסחים בבית המקדש. ילדים שהיו עדים למתרחש, קראו בקול: "הושע נא לבית דוד!"
ראשי הכוהנים והסופרים הבינו היטב שמילים שכאלו ראויות לאלוהים, וניסו לגרום לישוע להשתיק את הילדים שהעידו אמת לגבי זהותו.
על כך ענה להם האדון ישוע בציטוט ממזמור ח' 3.
מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ-עֹז: לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ; לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.

לפיכך, משמעות הפסוק היא שאלוהים מקבל כבוד ופאר מעדותם של יראי אלוהים תמימים, המכריזים את האמת מתוך תמימות וטוהר. השתחוויה המפארת את אלוהים וגורמת לו לפעול, חייבת לבוא מלב תמים הפועל על פי אמות הצדק של אלוהים.
ניתן לחזק את הטענה הזו במקרה בו האדון ישוע משתיק שדים מלהמשיך ולהכריז נתון אמת (מרקוס א' 34, לוקס ד' 41), או כאשר השליחים השתיקו אחוזי שדים (מע"ש ט"ז 16-18), למרות שאלו העידו אמת אודות ישוע.
מדוע?
כי עדים אלו פסולים מלהדריך אחרים לאלוהים על פי עדות חייהם. אלוהים אינו מעונין שטיפוסים שכאלו יהיו שגריריו, כי אינם מייצגים אותו ואת רצונו. הוא אינו שוכן בהם וכל מעשיהם מונעים בכוח השטן ולא ברוח הקודש.
המשך הפסוק מעניין לא פחות… "…למען צורריך להשבית אויב ומתנקם…"
אם כן, העדות של יראי אלוהים תמימים, היא המביישת את אלו החושבים עצמם לגדולים וחשובים ובעלי יכולת…(ראה קור"א א' 18 – ב' 16).
אלוהים עונה לזעקת החלשים והתמימים המאמצים את תורתו באמונה ואהבה, ומנצח עבורם את הפועלים נגדם והחזקים מהם. אלוהים יסיר מלכות ושליטים, צבאות חזקים כדי להגן על ילדיו וכדי להגן את אמת דברו והבטחותיו.
לעולם אל נטיל ספק בכוחו של אלוהים. הוא גדול וחזק מכל מה שקיים בעולם. יותר מכל מעשה אדם ויותר מכל מעשה של השטן.
ומה הדבר אומר על ראשי הכוהנים והסופרים המתנגדים לישוע?
מתוך ההקשר הם אלו שנחשבו בעיני אלוהים לאויבים ומתנקמים, כי את המשיח הם לא זיהו ונגדו פעלו. הם הרחיקו את הגואל מן העם ואת העם מן הגואל הבלעדי שלהם.
אם כן, אלוהים שומע לזעקת התמימים והחלשים, ומתכבד בעדותם הראויה. בכך אלוהים משפיל ומסיר מדרכו את המתנגדים ליראיו.
אלוהים עושה זאת בגלל אויביו (למען צורריך), כי הם יהירים וחצופים. אלוהים עושה זאת כדי להשבית, להשתיק ולבייש אותם, ולנקום בצדק במתנקמים (מע"ש ד' 14, ו' 10). בדרך זו כולם ידעו שאלוהים הוא העומד מאחורי הפעולות הנשגבות והעל טבעיות ולא אנשים (קור"ב ד' 7).

מרקוס י' 13-16, מתי י"ט 13-15, לוקס י"ח 15-17.
בכל המקרים הללו האדון ישוע משתמש בשפה דומה לכתוב במזמור ח', אך אינו מצטט את הפסוק ממזמור ח'. הלקח כאן הינו שאלוהים מתכבד בקרבת ילדיו התמימים הבאים אליו ללא כוונות זדון או רוע. כזו גישה תמימה ראויה לאלוהים.
במקרה זה התלמידים אינם צוררי אלוהים אלא כאלו שאינם מבינים, ואת זה בדיוק האדון לימד אותם.

ג. ריבונותו הבלעדית של אלוהים על כל פרט בבריאה (פ. 4-9)
1. אלוהים ברא את היקום וכל צבאות שמיים (פ. 4)
2. אלוהים ברא את האדם ועיטר אותו בכבוד והדר (פ. 5-6)
3. אלוהים קבע סדר בבריאה ושם את האדם כמושל עליה (פ. 7-9)
ד כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה.
ה מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?
ו וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים, וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.
ז תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ; כֹּל שַׁתָּה תַחַת-רַגְלָיו.
ח צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם, וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי.
ט צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם, עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים.

הפסוקים הללו נועדו ללמדנו איזה חסד הראה אלוהים כלפי בני אדם כה מזעריים ואיזה ייעוד נכבד ייעד אלוהים אדיר וכל יכול ליציר שנקרא בן האדם. ראה בראשית א' 26-29.
האדם נראה כחלקיק לעומת גודל הבריאה.
כל בני האדם שנבראו מאז הבריאה ועד היום שווים בגודלם לראש סיכה ומטה, לעומת גודל הבריאה של אלוהים. המחבר ככל הנראה מציין את הירח והכוכבים ולא מדגיש את השמש, כי רק בלילה ניתן לראות את כל הכוכבים וגודלה העצום של הבריאה.
והנה, למרות גודלו המזערי של בן האנוש, אתה אלוהים בראת אותו בצלם והכבוד שלך. שמת חלק מכבודך עם יצור כה קטן ומזערי – אדם.
אתה אלוהים הנחת את אשר בארץ לרגלי בן האנוש, כדי שינהל אותה ככוהן לשמך. לשמרה ולעבדה.
מה שמתואר במזמור ח' 5-9, הינה התוכנית המקורית של אלוהים עבור האדם בבריאה. לולא החטא, הפסוקים הללו היו המראה היומיומי שלנו. בהתחלה, לפני החטא של אדם וחווה, כל שהיה בארץ היה תחת שליטת אדם וחווה.
החיות היו יראות אותנו – כמו בישעיה י"א.
צֹנֶה: צאן, שם קיבוצי לבהמות דקות
אֲלָפִים: בקר, ככתוב: ופרי בהמתך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך (דברים כ"ח 4)
בַּהֲמוֹת שָׂדָי: חיות השדה, חיות הבר
צִפּוֹר שָׁמַיִם: הציפורים העפות גבוה מעל הארץ
דְגֵי הַיָּם, עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים: דגים וכל השרצים אשר במים

כל מה שהיינו עושים היה מוצלח ומושלם.
אין בזיעת אפך תאכל לחם. אין בצער תלדי בנים… (בראשית ג'). כולנו היינו חיים בגן עדן גדול שנקרא הבריאה, יחד עם אלוהים. בני האדם – אדם וחווה חיו עם אלוהים בגן-עדן.
אז מה השתבש?
אדם וחווה חטאו, והפסידו את מעמד שר העולם הזה לשטן בכבודו ובעצמו (קור"ב ד' 4, אל האפסים ב' 1-3).
לפיכך, מאז חטאו אדם וחווה, נוצר הצורך במשיח אשר נקרא, האדם האחרון שהוא המשיח ישוע. בזכות שלמותו האלוהית וקורבנו המושלם, חזרה המשילות על הנברא ליד האדם האחרון, ישוע המשיח.
(קור"א ט"ו 45: "וכן כתוב על אדם הראשון: "ויהי האדם לנפש חיה", אבל אדם האחרון – לרוח מחיה.").
האדון ישוע הגיע כדי לתקן את שנהרס על ידי האדם הראשון.
לכן, הפסוקים הללו מתגשמים בישוע, בן האלוהים אשר "היה קיים בדמות אלוהים, לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא הריק עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם. וכאשר היה בצורתו כאדם, השפיל עצמו וציית עד מוות, עד מוות בצלב. על כן הגביהו אלוהים מאוד ונתן לו את השם הנעלה על כל שם, למען תכרע בשם ישוע כל ברך, בשמים ובארץ ומתחת לארץ, וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון, לתפארת אלוהים האב." (אל הפיליפים ב' 6-11).
היכן אנו מוצאים חיזוק להבנה הזו, שהפסוקים מתייחסים לישוע המשיח, האדם האחרון?
א. איגרת אל העברים ב' 6-8:
"אבל במקום אחד העיד מישהו לאמור: מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ? וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים, וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ; כֹּל שַׁתָּה תַחַת-רַגְלָיו. הנה בהשיתו הכל תחתיו לא השאיר דבר שלא הושת תחתיו. אך כעת עדיין אין אנו רואים כי הכל הושת תחתיו."
מחבר אל העברים מציין בדרך שאינה משתמעת לדו פנים שדברי דוד המלך במזמור ח' מתגשמים במשיח ישוע. מטרת האיגרת אל העברים לעודד את המאמינים מרקע יהודי לא לסור מהאמונה בישוע. מטרת האיגרת להדגיש את אלוהותו של האדון ישוע גם אם הוא נראה חלש ועבד במהלך שירותו הארצי. דרך השירות העניו של המשיח, אלוהים מתכבד ובשם ישוע אלוהים יסיר את כל אויביו מדרכו, כדי להגן על יראיו.
ב. קור"א 15:27.
"… שכן האלוהים שת הכל תחת רגליו. ובאומרו שהכל הושת תחתיו, ברור כי השת את הכל תחתיו איננו בכלל הזה."
שאול השליח מייחס באופן ברור שהאדם המושלם המתואר במזמור ח' מתייחס לאדון ישוע המשיח. הינה היעוד הראשוני והמקורי של אלוהים לאדם. כך היה צריך להיות לולא היה החטא. אדם נועד להיות בכיר הבריאה של אלוהים ולשמרה ולעבדה ככהן לאלוהים. האדם הראשון כשל, ואיבד את השליטה לשטן, אשר בעקבות כך נקרא – שר העולם הזה (קור"ב ד' 4, אל האפסים ב' 1-3).
והנה האדם האחרון, האדון ישוע, הגיע כדי לתקן את אשר נהרס בשל חטא אדם וחווה. הנה המופת.
אז, כרגע בימינו, אלוהים האב פועל כדי להשית את כל אויבי המשיח, בן האלוהים ישוע, הדום לרגליו (תהילים ק"י 1).
מה שאיבדנו לידי השטן בגלל החטא, עתיד לשוב לבני אדם בגלל קורבנו של המשיח ישוע. זאת כי אנו שותפי נחלה, ונקראים אחים למשיח.
לאחר שהמשיח ישוע יחזור ארצה וימלוך אלף שנים, הוא ימסור את השלטון לאלוהים האב (קור"א ט"ו 24).
לאור כל הנאמר, ניתן להבין טוב מאוד מדוע כל הכבוד ראוי לאלוהים.

יישומון: דוד המלך בילה זמן לא מבוטל במבט לשמים, למקום משכנו של אלוהים והגה בבריאה ובאלוהים.
רבים מביטים מעלה, אך לא רבים מחפשים שם את אלוהים.
שאול השליח מדריכנו לשאוף לדברים אשר מעלה, למקום בו המשיח יושב לימין אלוהים (אל הקולוסים ג' 1 – ד' 6).
ומה רואים שם?
את מופת המשיח, את צדקתו, קדושתו, אהבתו, חסדו… אשר צריכים להיות מופת לחיינו פה בארץ.
מכיוון שנפדינו בדם המשיח, המבט אל המשיח ואל נוכחות אלוהים, צריכים לעזור לנו ולעודד אותנו למותת את האיברים השייכים לארץ. את הזנות, את הטומאה, את הזימה, ואת התאווה הרעה, ואת החמדנות… אפילו את המחשבות שמובילות לבסוף למעשים פסולים וחרטות כואבות.
אנו קמנו לחיים חדשים בזכות דמו המכפר של ישוע.
אנו קבלנו חיים חדשים דרך הלידה החדשה של רוח הקודש בתוכנו.
מסיבה זו, מבטנו מעלה אינו רק למטרת הנאה מנוף עוצר נשימה, אלא בעיקר למטרת לימוד והנחיה לחיים המפארים את אלוהים.

דוד המלך מסכם את המזמור בחזרה על פסוק 2:
הפרק מתחיל בהלל ומסתיים בהלל.
ד. מסקנה: אלוהים הוא היחיד שראוי להאדרה והשתחוויה (פ. 10)
י יְהוָה אֲדֹנֵינוּ, מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ.

אלוהים שלנו, אנו מכריזים שאתה אכן האלוהים שלנו, וכל ההדר, הכבוד וההלל מגיעים לך. לא האדם הוא במרכז, אלא אתה אלוהים הריבון.
כי אתה בדמך קנית אותנו והענקת לנו חיי נצח מלאים שירות המפאר את שמך.
לכן, מה כל אחד מאיתנו עושה בחייו האישיים ובחיי הקהילה כדי ששם אלוהים יפואר בארץ?
האם מופת חיי בעבודה ובלימודים מביא תפארת והלל לאלוהים?
האם מופת חיי בשירות הצבאי מביא כבוד לאלוהים?
האם סגנון חיי מוכיח שאלוהים הוא אכן האדון שלי?
האם אני מתבייש להודות בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים?
קל לקרא את דבר אלוהים, אך נחוץ כח רוח הקודש והדרכת רוח הקודש כדי ליישם את הנקרא.
אמונה חיה, מתבטאת בציות לדבר אלוהים. ציות הנובע מאמונת אמת ואהבת ה', מאדיר ומפאר את אלוהים.
יהוה אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ.

לסיכום:
1. דוד המלך מתפעל מהבריאה של אלוהים, למרות שרק חלק מזערי ממנה נראה לבני אדם. לכן, אם כל ההלל וההדר הראוי לאלוהים ניתן לו רק על החלק המזערי שעינינו רואות, ניתן רק לשער עד כמה גדול אלוהים, ועד כמה כל מאוויינו צריכים להיות רק בו ולא בשום דבר אחר.
2. המסר ברור! עיני האדם חייבות להיות אל אלוהים. אלוהים הוא המרכז ולא האדם.
2. דוד המלך מציין שאלוהים מתכבד בהלל שנובע מלב תמים ונקי. אם אנו רוצים שאלוהים ישמע לתחינותינו, יענה לבקשותינו ויפעל את כוחו הריבוני למענינו – עלינו לעמוד לפניו נקיים מכל דופי, טהורי לב ומהירים לציית לדברו.
האם אנו אכן שואפים למעמד שכזה בחיינו היומיומיים?
3. אדם וחווה, אבותינו, קבלו לידם סמכות רבה ביותר על אשר בארץ. בגלל חטאם, הסמכות הזו עברה לשטן.
אלוהים בחסדו שלח את ישוע המשיח, הנקרא בן האלוהים כדי לשלם בחייו את המחיר הנדרש כדי לתקן – ז"א לכפר על חטאינו ולהחזיר את ילדיו הנושעים, אל המקום והשירות הראשוני אותו יעד לנו.
האם חיי מבטאים את ההבנה וההערכה שלי כלפי אהבת אלוהים שניתנה לי בדם האדון ישוע? האם אני מפנים את גודל חסד אלוהים האדיר עבור יצור כה מזערי וחוטא כמוני?
דוד המלך ביטא זאת בזעקה והכרזה אודות ריבונותו וגדולתו של אלוהים.
האם חיי מהווים עדות לגדולתו של אלוהים?
האם פי מכריז את גדולתו של אלוהים?
אם אנו טוענים שאלוהים הוא האדון שלנו, אז הבה נחיה כך שכולם ידעו זאת.

Bibliography
Andres Max. Lawson, J. Steven. Holman Old Testament Commentary Psalms 1-75. Nashville, Tennessee: B&H Publishing Group, 2003.
Henry, Mathew. Commentary on Psalms. Rishon Lezion: Hagefen, 2016.
Kasutu, M.D. Psalms. Expository on Psalms. Tel-Aviv: Yavne, 1988.
Lockyer, Herbert, SR. A Devotional Commentary Psalms. Grand Rapids, MI: Kregel Publications, 1993.
Spurgeon, H. Charles. The Treasury of David. Grand Rapids, MI: Kregel, 1968.