תהילים כ"ד: מוכנים להופעת מלך הכבוד?

האם אתה מוכן להופעת מלך הכבוד?[1]

לצפייה בשיעור וידאו לחצו כאן.

מבוא:

לפני שנבאר עוד מזמור המתמקד במשיח ישוע, ראוי לכולנו לרענן זיכרוננו בכתוב בבשורת לוקס כ"ד 27, 44-49. כל פרטי חייו, שירותו, מותו ותחייתו של האדון ישוע המשיח, מפורטים בתורה, בנביאים ובכתובים – ז"א, בתהילים.

מזמורים כ"ב, כ"ג ו-כ"ד מהווים טרילוגיה אודות המשיח ישוע כרועה הטוב.

• במזמור כ"ב הרועה הטוב מוסר נפשו ומת עבור צאנו (יוחנן י' 1-18).
• במזמור כ"ג, הרועה הטוב מטפל ומטפח את צאנו (אל העברים י"ג 20-21).
• במזמור כ"ד, הרועה הטוב חוזר בהדר כבודו לצאנו כדי לתגמל אותם עבור שירותם ונאמנותם אליו (פטר"א ה' 4). האם אתה מוכן למפגש?

מזמור כ"ד מקביל למזמור ט"ו.

מהו הרעיון המרכזי של המזמור?

בפרק כ"ד נשאלת השאלה, מי ראוי להתחבר עם הרועה הנפלא הזה? מהם התנאים שבני אדם צריכים למלא על מנת שיוכלו להתקרב לרועה הטוב?

המחבר מדגיש את ריבונותו, קדושתו וטוהרו של אלוהים, על מנת שכל אחד מאיתנו יבין שעל מנת להתקרב לאלוהים הריבון ולהשתחוות לפניו, נדרשת מאיתנו קדושה וטוהר התואמת לזו של אלוהים.[2] כל מי שידחה את קדושת יהוה, לא יחזור לנוכחות אלוהים וגורלו ייחרץ לאבדון נצחי.

מזמור תהילים פרק כ"ד:

א  לְדָוִד מִזְמוֹר: לַיהוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ; תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.
ב  כִּי-הוּא עַל-יַמִּים יְסָדָהּ, וְעַל-נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ.
ג  מִי-יַעֲלֶה בְהַר-יְהוָה, וּמִי-יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁו?
ד  נְקִי כַפַּיִם, וּבַר-לֵבָב: אֲשֶׁר לֹא-נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי; וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה.
ה  יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהוָה; וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ.
ו  זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו; מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה.
ז  שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם; וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
ח  מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? יְהוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר; יְהוָה, גִּבּוֹר מִלְחָמָה.
ט  שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
י  מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? יְהוָה צְבָאוֹת, הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה.

חלוקת הפרק

1. I. אלוהים הינו ריבון העולם (פ. 1-2)

• כי הוא בורא היקום ומנהלו (פ. 2)

1. II. התנאים הנדרשים להתחברות עם הבורא (פ. 3-6)

• נקי כפיים, בר לבב, (פנים וחוץ שווים וקדושים)
• לא נשא לשווא נפשי, ולא נשבע למרמה
• נושא ברכה, אור ומלח בעולם

III. הציפיה לפגישה עם הבורא (פ. 7-10)

 

רוב הפרשנים בדיעה שמזמור כ"ד היה שיר הלל שככל הנראה נתחבר בעת העלאת ארון הברית מקרית יערים לירושלים (שמ"ב ו', דברה"א ט"ו – ט"ז 3).[3]

סיפור העלאת הארון לירושלים היה מאורע מכונן בחיי דוד המלך. האירוע לימד את דוד וכלל בני ישראל שהדרך לרצות את אלוהים ולהתחבר עימו נעשים על פי הכללים של אלוהים הריבון בורא העולם ולא על פי הרעיונות של בני אדם. נדרשת הכנה פנימית וחיצונית כדי להתקרב לאלוהים קדוש וטהור.

דוד המלך מזכיר בפסוק 3 גם את אירוע עליית משה לפגוש את יהוה בהר סיני. באותו אירוע, העם נדרש להתכונן ולעמוד רחוק – במעגל השלישי מן ההר למען לא ימות (שמות י"ט). דוגמאות אלו בנו בלבו של דוד המלך את ההכרה שההתחברות עם יהוה קדוש וטהור, דורשת הכנה פנימית וחיצונית. דוד מכיר בחשיבות קדושת אלוהים ועל כך הוא מהלל ומפאר את אלוהים.

פרשנויות יהודיות קדומות מציינות שמזמור כ"ד היה חלק ממזמורי ההלל במקדש, ושימש כקנון בין הלוויים והקהל, כאשר קבוצה אחת שואלת: מי יעלה בהר יהוה? וכ"ו, והקהל היה עונה את המשך הפסוק.[4]

במסורת המשיחית הקדומה היו נוהגים לקרא את מזמור כ"ד ביום עלייתו של האדון ישוע השמיימה, 40 ימים לאחר תקומתו של ישוע מן המתים.[5]

 

אלוהים הינו ריבון העולם (פ. 1-2)

א  לְדָוִד מִזְמוֹר: לַיהוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ; תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.
ב  כִּי-הוּא עַל-יַמִּים יְסָדָהּ, וְעַל-נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ.

המזמור נפתח בציון זהות המחבר – דוד המלך.

דוד פותח את המזמור בציון ריבונותו הבלעדית של אלוהים בעולם.

דוד כתב את המזמור בתקופה בה כל עם נשלט על ידי מלך, וסמכותו של המלך כללה את כל אשר נמצא בממלכתו, בין אם בנפש או ברכוש.

מכיוון שמלכים בשר ודם היו בעלי הנפש והרכוש של כל אשר בממלכתם, קל וחומר שכל אשר בבריאה, נפש ורכוש, נמצאים בבעלותו ואחריותו של אלוהים.

דוד מבהיר שאלוהים לא קיבל את היקום מאחר, אלא שאלוהים המתואר בכתבי הקודש, הוא זה אשר במילתו ברא את היקום וכל אשר בו ועליו, וגם דואג לתפעולו ואחזקתו של כל פרט בבריאתו.

דוד מזכיר לנו את הנאמר בבראשית א' ומחזק את אמיתות הכתוב המילולי. שם מוזכר שאלוהים ברא את העולם במילתו ולתכלית ברורה – פאר שמו. מחבר משלי פרק ל', ככל הנראה שלמה המלך, מציין את אותן עובדות: יהוה ברא את כל אשר ביקום מאפס, וגם מתחזק את כל אשר נברא.

לפיכך, אלוהים הוא המלך של כלל בני האדם, וכולנו, יהודים וגויים, שייכים לאלוהים ומחויבים לו ורק לו (שמות י"ט 5, דברים י' 14, תהילים נ' 12, פ"ט 12, קור"א י' 26).

מכיוון שאלוהים הוא בורא כל שבבריאה, נדרשת מכלל בני האדם אותה אמונה מושיעה כתנאי להתחבר עם האלוהים הזה. אין אלוהים נפרד ליהודים ולגויים.

באיגרת של שאול השליח לקולוסים בפרק א' 16-20, נאמר שהכל נברא על ידי המשיח ישוע ולמענו. לפיכך, הדבר הנכון ביותר לכל נברא זה להכיר את בוראו באופן אישי, לפאר את שם בוראו ולמלא את תכלית בריאתו. יש שם לבורא, וכל נתיניו חייבים להכירו בשם! (ראה יוחנן י"ד 6, מע"ש ד' 12).

שאול השליח ציין גם את גודל חסדו של הבורא ישוע, ולאור זאת סיכם באיגרת אל הרומיים י"ב 1-2: "…מיסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים…"

שאול הוסיף באיגרת אל הגלטים ב' 19-20: "אני מתי לגבי התורה בגלל התורה, כדי שאחיה לאלוהים. עם המשיח נצלבתי ולא עוד אני חי, אלא המשיח חי בי. החיים שאני חי עכשיו בבשר, אני חי אותם באמונת בן-האלוהים אשר אהבני ומסר עצמו בעדי."

שאול הבין היטב מה נדרש מירא אלוהים – לחיות כדי לפאר את שם הבורא.

 

הערה חשובה:

דוד המלך מציין את הבריאה כפי שהיא כתובה בבראשית א'. דוד המלך מתייחס לכתוב בבראשית א' באופן מילולי. כך כתוב וכך בדיוק קרה.

דוד המלך מציין את הנהרות והימים כדי להדגיש את הסדר שבבריאה. זו צורה ספרותית מקובלת לציין בריאה מסודרת (ראה סגנון כתיבה דומה בספר יהושוע ו' 26: "…ארור האיש לפני יהוה אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו. בבכורו יסדנה ובצעירו יציב דלתיה.") ראה גם מל"א ט"ז 34, תהילים קל"ה 5-6. מכאן כוונתו של דוד לומר שאלוהים ברא ויצר חומר ונפש לתכלית ולא סתם. לכן על האדם לוודא שעיניו אל בוראו כדי למלא את התכלית לבריאתו.

ציון ריבונותו של אלוהים ובעלותו על כל אשר בבריאה צריך לעודד את כל יראי אלוהים. דווקא בשעה בה אמונתנו תעמוד למבחן, עלינו לזכור:

• חיינו וכל אשר בידינו – שייכים לאלוהים.
• כל מה שאויבנו ומתנגדנו יכולים לעשות, זה רק מה שאלוהים בכבודו מאפשר להם לעשות.

איזו נחמה נפלאה ושמחה יש לנו בביטחון שאלוהים הוא הריבון והוא קדוש וטהור.

האם גם אתה ואת מתייחסים לכתוב בבראשית א' באופן מילולי?

האם אתה ואת מבינים שלאלוהים בעלות על חייכם ושהוא קבע יעוד לחייכם?

 

1. II. התנאים הנדרשים להתחברות עם הבורא (פ. 3-6)

ג  מִי-יַעֲלֶה בְהַר-יְהוָה, וּמִי-יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁו?
ד  נְקִי כַפַּיִם, וּבַר-לֵבָב: אֲשֶׁר לֹא-נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי; וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה.
ה  יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהוָה; וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ.
ו  זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו; מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה.

לאחר שדוד המלך ציין את ריבונותו של אלוהים ומעלותיו הנשגבות, כעת נשאלת השאלה:

מה נדרש מאדם כדי להגיע לנוכחותו של אלוהים המתואר בכתבי הקודש?

דוד המלך עונה על כך גם במזמור קי"ח 19-20:

"פיתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה.

זה השער ליהוה, צדיקים יבואו בו."

מכאן, "נקי כפיים ובר לבב" = צדיק.

דוד יכול היה להביט אחורה לעבר אירועים בהיסטוריה של עם ישראל כדי להבין שרק הלובשים את צדקת אלוהים יכולים לפגוש את אלוהים.

 

הבה נציין מספר חוויות מפגישות עם אלוהים:

המפגש הראשון בין עם ישראל לאלוהים היה במעמד הר סיני. זה כוונת המחבר באומרו – הר-יהוה. אפשר להרחיב את המשמעות לבית אלוהים, לקודש הקודשים במקדש בירושלים על הר המוריה.

איך היה המפגש ההוא? איזה רושם השאיר המפגש על כל עם ישראל שנכח שם?

בספר שמות י"ט אלוהים מזהיר את העם לבל יתקרבו אל הר סיני. מי שיתקרב אל ההר ויגע בו – יומת. בין אם מדובר באדם או חיה.

במקרה השני, בספר ויקרא אלוהים מציין את הכללים הנדרשים מן הכוהנים כדי לשרת בקודש ובקודש הקודשים. מי שלא יפעל על פי כללים אלו במדויק – יומת בו במקום. כך בדיוק קרה לשני בניו של אהרון, אחיו של משה (ויקרא י').

במקרה השלישי, דוד המלך חווה בעצמו את התוצאה של נגיעה בארון יהוה שלא על פי הכללים שאלוהים קבע (שמ"ב ו'). במהלך העברת ארון יהוה מקרית-יערים לירושלים, עוזא ניסה לתפוס את ארון יהוה לבל ייפול מהעגלה, ומת במקום. דוד המלך הבין שהטעות בו ולא באלוהים. מי שרוצה לשרת אלוהים קדוש, חייב לעשות זאת על פי הכללים של האלוהים הקדוש.

דוד לא מחה נגד אלוהים אלא תיקן את מעשיו ויישם את כל מצוות אלוהים הקשורות להעברת הארון. כשדוד והכוהנים אימצו את הוראות אלוהים, הועבר הארון בשלום והיה מקור לברכה לכלל העם.

כאשר מצייתים לאלוהים באמונה ואהבה, אלוהים מתפאר ומברך את יראיו.

הכיוון מעלה…

דוד אומר: מי יעלה בהר יהוה…?

אנו בני האדם צריכים לעלות אל רום קדושת יהוה. אלוהים לא ירד בקדושתו או 'יעגל פינות' בטוהרו כדי להתחבר עימנו.

ההתחברות שלנו עם אלוהים קדוש דורשת מאיתנו להסיר חטא ואשמה, וללבוש את צדקתו, קדושתו (קור"ב ה' 21). אנו מתחילים מנקודת אובדן ואבודים ומשם ניתן רק לעלות.

מחבר איגרת אל העברים משתמש באותו עיקרון שדוד המלך מציין ואומר: התמידו בישוע ואל תסטו ממנו כדי להבטיח את נוכחותכם בעצרת הקדושים שבהר ציון השמימי.

הלקח לאורך האיגרת ברור: רק מי שנושע בדמו המכפר של ישוע ולא סוטה מהאמונה בישוע, יכול להגיע אל הר ציון השמימי, אל העצרת של הקדושים העומדים מול אלוהים (אל העברים י"ב 22-24).

אז איך עולים להר יהוה? מי כבר עלה והיה ראוי לכך?

במשלי ל' 1-4 ובבשורת יוחנן ג' 13 נאמר שהאדון ישוע, בן האלוהים הינו ראוי לכך. הוא שה האלוהים הקדוש והטהור שמתווה ליראי אלוהים את הדרך אל האב.

מי שלובש את צדקת ישוע המשיח ומציית לדברו בכוח רוח הקודש, גם יעמוד היכן שהמשיח עומד.

 

הקדושה שאלוהים חפץ בה:

בפסוק 4 דוד המלך מפרט את הקדושה שאותה אלוהים דורש ושמאפשרת לנושעים להגיע לנוכחותו, לעמוד מולו.

ד  נְקִי כַפַּיִם, וּבַר-לֵבָב: אֲשֶׁר לֹא-נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי; וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה.

הביטוי "נקי כפיים ובר לבב" מאוד מעניין ועמוק.

"נקי כפיים" מתייחס לפן החיצוני.

"בר לבב" מתייחס לפן הפנימי.

משמע, אלוהים אינו מתכבד במס שפתיים ריק מתוכן.

אלוהים אינו מתכבד בדתיות ריקה (יעקב א' 27), אלא כזו המתחילה מן הלב שמלא באמונה מושיעה והכרה אישית של אלוהים.

אמונה חיה ואמיתית, מתבטאת בפועל בחיים ומעשים התואמים את רצון אלוהים ונעשים לכבוד שם אלוהים. אמונה חיה ומושיעה היא כזו ששמה את הציות לדבר אלוהים והשאיפה לחיים המפארים את אלוהים בראש העדיפויות.

לאורך הכתובים אלוהים ציין בדיוק במה הוא חפץ: דברים י' 12-21, הושע ו' 6, מיכה ו' 6-8. לא דתיות ריקה אלא חיי אמונה המתבטאים באהבת אלוהים ואהבת אדם.

 

הבגרות הרוחנית אינה זבנג וגמרנו:

העלייה להר יהוה, ז"א, ההתקדשות והבגרות הרוחנית, אינה תהליך או פרויקט קצר ומהיר. אומנם הישועה מתחילה בהכרזה הנובעת מאמונה כנה, אך הגדילה היא כמו מרוץ לאורך כל החיים, כל יום, התמודדות עם כל פיתוי ואתגר  (אל הפיליפים ג' 12-16).

המירוץ הרוחני מתבטא:

• בתפילה רבה יותר והסתמכות רבה יותר על אלוהים בכל.
• נטישת דרך הרע ועיצת העולם ואימוץ הוראת אלוהים בדברו – ענווה כנה.
• התמקדות בקריאה בדבר אלוהים יותר מאשר ספרות זולה (תהילים כ"ה, קי"ט).
• התחברות משיחית עשירה ומועילה.
• נתינה מקריבה לשירות אלוהים
• השתתפות בשירות למען האדון במסגרת הקהילה
• יחס אוהב ומקריב כלפי אחרים – במיוחד במסגרת הנישואין. החשבת האחר לחשוב ממני

 

בגרות רוחנית אינה דתיות ריקה:

לפני כאלפיים שנים, כאשר האדון ישוע המשיח התעמת עם הפרושים, הוא ראה לנגד עיניו קבוצה של אנשים שהתפארו בדת חיצונית, התגאו בצדקתם העצמית, אך היו ריקים מישועה. ז"א, פנימיותם הייתה טמאה בעוד חיצוניותם התהדרה בקדושה וצדקה.

עליהם אמר האדון ישוע בבשורת מתי כ"ג:

• קברים מסוידים.
• הם הולכים לאבדון ומוליכים אחריהם את תלמידיהם.

במילים פשוטות – הם נשאו את שם אלוהים לשווא. הם הפרו את הדיבר השלישי. לכן האדון ישוע הזהיר לבל ילכו אנשים אחר דוגמת הפרושים.

האדון ישוע ביטא את השוני בין ליבם ושפתיהם כאשר אמר: כשהפרושים קוראים בתורת משה, אז עשו בדיוק כפי שכתוב, אך אל תעשו כפי שהפרושים עושים, כי אינם מבינים את תכלית התורה. לראיה, אינם מכירים את ישוע כמשיח (יוחנן ח' 19, 42).

דחיית המשיח ישוע, מהווה עדות שהפרושים לא הבינו את תכלית התורה ולכן פסולים מללמד ולהדריך אחרים (אל הרומים י' 4).

להם אין ישועה, ולכן לא יוכלו להדריך ולהעניק לאחרים מה שאין להם בעצמם.

 

"…אֲשֶׁר לֹא-נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי (נפשו – במקור); וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה.

דוד המלך ציין בפסוק 4 שני תנאים חשובים שמהווים הקבלה: לא נשא לשווא נפשו ולא נשבע למרמה.

לא נשא לשווא נפשו, משמע, לא הביא את נפשו כזבח וקורבן, כמשרת לאלילים. ראה הדיבר הראשון והשני (שמות כ' 3).

לשווא, משמע לדבר שקר, לא אמיתי, ובהקשר רוחני – לאלילים.

כל מה שאינו אלוהים הריהו אלילים והם שקר ושווא, ריק.

אלוהים דורש מכל אדם למלא את תכלית חייו ולא לשאת את הנפש שקיבל מאלוהים לחינם.

עבודת אלילים, זה לבזבז את החיים שאלוהים העניק לך לחינם, ללא ברכה וללא תכלית. לעבוד אלילים זה גם לבזות את הישועה שאלוהים העניק במחיר דם המשיח ישוע.[6]

ולא נשבע למרמה: המשך הנושא של החלק הראשון, מי שמבזבז את החיים שאלוהים העניק לו ופנה לאלילות, כמוהו כאדם שמסר נפשו וליבו למרמה, לשקר.

מן הסתם, אדם שמסר נפשו לאלוהי האמת גם יאמץ את תורת האמת ולכן לא ישקר, ואף ישמור את מצוות אלוהים. אדם שמכר נשמתו לשקר, לאלילות, יחיה על פי תורת אותו אליל.

הערה חשובה:

דוד המלך אינו אומר שכל מי שאינו נושע בהכרח משקר בכל מילה שיוצאת מפיו. אלא, חיים שאינם מוקדשים למשיח ישוע, כמוהם כחיים מבוזבזים, כשירות לשקר ולא לאמת. חיים המוקדשים לשירות אלוהים ומפיצים את אמת הבשורה, זוכים לברכה רבה מאלוהים.

מסיבה זו דוד מסכם את פסוק 4 באומרו בפסוקים 4-5:

ה  יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהוָה; וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ.

ו  זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו; מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה.

מי שליבו ועיניו אל אלוהי האמת, ידע לו שלא יצא בידיים ריקות.

אין אבא טוב בעולם שליבו ואהבתו אינה לילדיו. קל וחומר כשמדובר ביחסו של אלוהים לילדיו הנושעים המקריבים חייהם למען שמו.

לאלו אלוהים מבטיח: ברכה וצדקה.

למה הכוונה?

א. הברכה והצדקה נובעים מאלוהים.

אנו באים לעולם הזה כשאנו תחת קללת החטא ואבודים בחטאותינו (תהילים נ"א). ישעיה הנביא אמר שחטאינו מפרידים בינינו לאלוהים (ישעיה נ"ט 1-39). כל הצדקה שאנו מסוגלים ליצר לעצמנו, טמאה כמו בגד שמזוהם בדם הנידה (ישעיה ס"ד 5). מה שמונע מאלוהים לברך אותנו זה החטאים שלנו ולא חוסר יכולתו.

גם התורה עצמה לא יכלה להעניק צדקה כי היא לא נועדה לכך. תכליתה להבהיר לאדם שהוא אבוד בחטאיו וזקוק לכפרת חטאים וצדקה שרק אלוהים יכול לספק.

לפיכך, צדקה שמסירה חטאים ואשמה, היא דבר שרק אלוהים מסוגל להעניק.

אלוהים מעניק צדקה שכזו רק לאלו המאמינים בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים (ראה אל הפיליפים ג' 8-11, אל הרומים ה' 17).

רק נושעים מקבלים מאלוהים את מעיל הצדקה. רק הם לובשים את צדקת המשיח ועליהם אלוהים מרעיף ברכות, והגדולה שבהם היא חיי עולם ושירות נצחי בקרבת אלוהים.

ב. יראי אלוהים נושאי ברכת אלוהים: הם אור בעולם ומלח הארץ.

יראי אלוהים שמתו לעצמם וחיים עבור האדון שפדה את נפשם, מבורכים על ידי אלוהים והם מהווים מקור ברכה לאחרים.

איך?

• בבשורת השלום שיוצאת מפיהם
• בדוגמא האישית של חייהם שמי שמצטרף לה מתברך גם כן
• בברכה שאלוהים מעניק לחייהם האישיים המתבטאת בכך שלא חסר להם דבר לחיים שמחים, מלאי שלום וסיפוק.
• לחיי נצח עם אלוהים, שהרי משמעות המילה ברכה היא בעיקרה – חיים.

 

דוד מסיים את פסוקים 3-6 במשפט נפלא:

ו  זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו; מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה.

למה הכוונה?

הראויים לעלות בהר יהוה ולעמוד אל מול יהוה, הם אלו מכל הדורות שחייהם ואמונתם תואמים את התיאורים שבפסוקים 4-5. אלו שאמונתם היא אמיתית ונובעת מן הלב.

ז"א, מאז בראשית, התנאי לישועה היה זהה. אנו עתידים לפגוש בהר ציון השמימי את כל בני האדם מאז בראשית שאחזו באותה אמונה מושיעה – אלוהים בא לעולם בדמות אדם כדי לשלם בדמו את מחיר כפרת החטאים שלנו.

אלו המתכסים בצדקת אלוהים – ראויים ויכולים לעמוד בהר יהוה ולהשתתף בעצרת הקדושים של הר ציון השמימי, כפי שמתאר מחבר איגרת אל העברים בפרק י"ב.

ואיך ניתן ללבוש היום את צדקת אלוהים? ממש כמו שהיה בבראשית.

רק על ידי אמונה בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים.

את זאת אמר בבירור השליח שאול באיגרת השניה לקורינתיים ה' 20-21:

"…התרצו נא לאלוהים! את זה אשר לא ידע חטאת עשה לחטאת בעדנו, כדי שאנו נלבש את הצדקה של אלוהים בו."

[העיקרון הזה אינו חדש אלא לקוח כבר מגן עדן. כבר אז אלוהים שחט חיה וכיסה בעורה את אדם וחווה. בדרך זו אלוהים לימדם שרק צדקה הנובעת מאלוהים, יכולה לכסות את אשמת האדם ולקרבו לאלוהים. הנשחט שילם עבור הצדקה!]

המשיח שילם בחייו עבור הצדקה שלנו. הוא לקח על עצמו את זעם אלוהים, ולנו העניק את צדקתו – את שלומו, אם נאמין בו (ישעיה נ"ג 5-6).

 

השאלה הגדולה והמשמעותית כרגע היא:

האם נפשך תואמת לאלו הראויים לעמוד בהר ציון השמימי, בבית אלוהים?

האם אתה לבוש בצדקת אלוהים כדי שתוכל להיכנס לקודש הקודשים מבלי להישרף במקום?

 

III. הציפייה לפגישה עם הבורא (פ. 7-10)

ז  שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם; וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
ח  מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? יְהוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר; יְהוָה, גִּבּוֹר מִלְחָמָה.
ט  שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
י  מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? יְהוָה צְבָאוֹת, הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה.

בפסוקים 7-10 דוד המלך מדגיש את כבודו וגדולתו של אלוהים ובמקביל את הציפיה בקדושה וטוהר להופעתו של אלוהים בקרב ילדיו.

 

• כבודו וגדולתו של אלוהים

דוד המלך מאניש את משקופי השערים של עיר אלוהים או בית מקדשו, ומצווה עליהם: הרחיבו את הפתח! הסירו את המשקופים והגדילו את הפתח.

מדוע? כי אלוהים עתיד להופיע ברוב הדר.

דוד המלך רוצה ללמדנו ולהבהיר לנו שמלך הכבוד, יהוה, אינו בסדר הגודל שלנו, אינו שווה לנו, ואינו אחד מהסחבקים שלנו. אלוהים גדול מאיתנו בכל קנה מידה ובכל תחום.

מדוע?

1. באירוע הכנסת הארון לבית אלוהים בירושלים:

אנשים יכלו בקלות לחשוב שאת אלוהים ניתן למסגר בארון קטן בגודל של בן אדם. ילדים וצעירים היו עלולים לחשוב ולומר: הסענו את אלוהים בעגלה, הוא היה בתיבה…

דוד רוצה להבהיר שאומנם כבוד אלוהים היה בארון, אך גדולתו וכבודו של אלוהים גדולים מהארון וגדולים מירושלים הארצית.

ישעיה הנביא אמר בפרק ס"ו 1: "…השמים כיסאי והארץ הדום רגליי. אי זה בית אשר תבנו לי ואיי זה מקום מנוחתי?…"

2. בהופעתו הראשונה של אלוהים הבן בדמות אדם, כעבד.

אל ניתן להופעתו של האדון ישוע כעבד יהוה לתעתע בנו. רבים מסרבים להאמין שישוע הוא אלוהים, כי הוא בא בדמות אדם. קשה לבני אדם להאמין שאלוהים אשר ברא את העולם, יצטמצם לגודל אדם ועוד יבוא כעבד סובל.

עלינו לזכור שאלוהים הבן הריק מעצמו ולבש דמות אדם, כדי לבוא ולמות עבורנו (ראה ישעיה נ"ב, אל הפיליפים ב' 5-11).

כאשר המשיח ישוע לבש הדר, בני אדם לא יכלו להביט עליו! (ראה את תגובת ישעיה בפרק ו' ואת תגובת תלמידי ישוע בבשורת מתי י"ז). לבסוף כל ברך תכרע וכל לשון תודה שישוע הוא אדון, לתפארת אלוהים האב (אל הפיליפים ב' 10-11).

לפיכך, הקריאה להרמת השערים נועדה לציין שאלוהים עתיד לבוא ברוב פאר והדר, במלוא גבורתו השמימית.

מלך הכבוד – יהוה צבאות, עזוז וגיבור מלחמה

מדוע שדוד המלך יציין את אלוהים בתכונותיו הצבאיות הכוחניות?

מדוע שדוד יתאר את אלוהים כגיבור מלחמה ולא כאב אוהב או בתיאור של תכונות חסד מלטפות?

התשובה מהממת!

דוד מתאר את אלוהים כגיבור מלחמה מכיוון שהוא בא וחוזר מהניצחון על השטן.

המלחמה העיקרית והחשובה ביותר של אלוהים היא לנצח את השטן והרישעה, ובקרב החשוב הזה אלוהים ניצח.

מסיבה זו גם ישעיה מתאר את חזרתו של אלוהים בפרק נ"ב 7 במילים:

"מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע ישועה, אומר לציון מלך אלוהייך. קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב יהוה ציון…"

גם בפרק ס"ג 1-5 ישעיה מציין את כוחו של אלוהים בהסרת אויביו, הבסת הרישעה והקמת מלכותו מרוסנת החטא.

מכאן, דוד מתאר את אלוהים כגיבור ויהוה צבאות, כי הניצחון החשוב ביותר עבור בני האדם זה הסרת קללת המוות מעלינו והסרת אויבי אלוהים שדם יראיו על ידיהם.

הפעולה הזו של אלוהים עלתה לו במחיר חיי בנו – המשיח ישוע.

אין אהבה גדולה מזו!

התיאור של דוד המלך אינו חסר רגש או אהבה, אלא מבטא בדרך המלאה את אהבתו של אלוהים עבור ילדיו השבויים וקורסים תחת קללת המוות שבעקבות החטא.

 

• הציפייה התמידית להופעתו של יהוה, מלך הכבוד.

מה תכלית דברי דוד המלך?

אם אבנים ושאר חפצים אינם אדישים להופעת אלוהים (שאו שערים ראשיכם), על אחת כמה וכמה, עלינו בני האדם לפעול במלוא המרץ ובהתמדה לשמור על טוהרנו וקדושתנו, כדי שנוכל לעמוד מול אלוהים (מרקוס י"ג 35, ראשונה ליוחנן ג' 1-3).

לו אלוהים יבוא כעת, האם יש דבר בחייך שתצטרך להסתיר?

האם יש מעשה שתתבייש בו?

האם יש מחשבה שתבייש אותך?

אז הבה נעשה 'ביעור חמץ' יומי בליבנו, בחיינו, כדי שנכבד כראוי את אלוהים שעשוי להופיע בכל רגע.

 

מדוע שדוד יחזור פעמיים על הסיומת של המזמור?

א. דגש. מה שמוזכר יותר מפעם אחת נועד להדגיש את החשיבות והעיקר.

ראה איך שאול השליח חוזר על מילותיו באיגרת אל הגלטים א' 8-9. מורי שקר עיוותו את הבשורה ולימדו בשורה אחרת חסרת ישועה. אין דבר יותר מסוכן מכך, לכן שאול חזר על המשפט פעמיים. זה העיקר במסר של האיגרת אל הגלטים.

ב. רמז לשתי הופעותיו של המשיח, הלוא הוא מלך הכבוד.[7]

 

סיכום:

דוד המלך מזכיר לכל שאלוהים אשר ברא את העולם וכל אשר בו, עתיד לבוא ולשכון עם יראיו.

אלוהי הכבוד, יהוה צבאות אשר ניצח את השטן ויסיר את החטא, הרשעה והרשעים, עתיד להיכנס אל ביתו ולשכון עם יראיו.

השאלה הגדולה שדוד המלך שואל:

• האם לבשת את צדקת המשיח כדי שתוכל לעמוד בנוכחות אלוהי הכבוד?
• האם פיך וליבך שווים? או, האם אתה נושא את שם אלוהים לשווא?
• האם אתה מתחזק את היכל אלוהים כראוי לכבוד אלוהים? האם אתה מתכונן בכל יום לראות את פני האדון?

זכור! כל מי שאינו לבוש בצדקת המשיח, ייזרק לאגם האש!

אנא אל תדחה למחר את ישועתך. היום זה יום ישועה!

Bibliography

Andres Max. Lawson, J. Steven. Holman Old Testament Commentary Psalms 1-75. Nashville, Tennessee: B&H Publishing Group, 2003.

1991. F. Keil. Delitzsch F. Commentary on the Old Testamsnt. Vol. V. Psalms. Grand Rapids, MI: Eerdmans, 1991.

ESV Study Bible. Wheaton, Illinois: Crossway Bibles, 2008.

Henry, Mathew. Commentary on Psalms. Rishon Lezion: Hagefen, 2016.

Kasutu, M.D. Psalms. Expository on Psalms. Tel-Aviv: Yavne, 1988.

Kohen, Menachem. Mikraot Gedolot – Psalms (מקראות גדולות – תהילים). Ramat Gan: Keter, Jerusalem, 2003.

L., Gordon Sh. Psalms . Galil Publishing L.T.D, 1992.

Lockyer, Herbert, SR. A Devotional Commentary Psalms. Grand Rapids, MI: Kregel Publications, 1993.

Spurgeon, H. Charles. The Treasury of David. Grand Rapids, MI: Kregel, 1968.

Wiersbe, Warren W. The Wiersbe Bible Commentary. O.T. Colorado Springs, CO: Cook, 2007.

 

[1] Wiersbe, Warren W. The Wiersbe Bible Commentary. O.T. )Colorado Springs, CO: Cook, 2007), 899.

[2] Andres Max and Lawson J. Steven. Holman Old Testament Commentary Psalms 1-75. (Nashville, Tennessee: B&H Publishing Group, 2003), 133.

[3]ESV Study Bible. Wheaton, Illinois: Crossway Bibles, 2008. Pg. 966.  See as well Wiersbe page 903 and Spurgeon’s Treasury of David page 115.

[4] L., Gordon Sh. Psalms . Galil Publishing L.T.D, 1992.

[5] Wiersbe, Warren W. The Wiersbe Bible Commentary. O.T. )Colorado Springs, CO: Cook, 2007(, 903.

[6] Charles H. Spurgeon, The Treasury of David. (Grand Rapids, MI: Kregel, 1968), 118.

[7] Wiersbe, Warren W. The Wiersbe Bible Commentary. (O.T. Colorado Springs, CO: Cook, 2007), 903.