תהילים ל"ב: הלב שלנו

מזמור ל"ב

המספר "לֶב" כנראה לא ניתן למזמור הזה במקרה. אנחנו נגלה שהוא באמת עוסק בדברים שמתרחשים עמוק בלבנו — בדברים שניתן להסתיר מבני אדם, אך לא מאלוהים.

1 לְדָוִד, מַשְׂכִּיל.

אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע, כְּסוּי חֲטָאָה.

2 אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יהוה לוֹ עָוֹן,

וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה.

3 כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי, בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם.

4 כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ, נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ — סֶלָה.

5 חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ, וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי.

אָמַרְתִּי: ’אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַיהוה,‛

וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי — סֶלָה.

6 עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא.

רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ.

7 אַתָּה סֵתֶר לִי. מִצַּר תִּצְּרֵנִי. רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי — סֶלָה.

8 אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ. אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי.

9 אַל תִּהְיוּ כְּסוּס, כְּפֶרֶד אֵין הָבִין.

בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם; בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ.

10 רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע — וְהַבּוֹטֵחַ בַּיהוה, חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ.

11 שִׂמְחוּ בַיהוה וְגִילוּ צַדִּיקִים, וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב!

1 לְדָוִד, מַשְׂכִּיל.

מחבר המזמור הוא דויד המלך, והמזמור שהוא כותב לנו נקרא "מַשְׂכִּיל" — דהיינו, דויד רוצה שנשׂכּיל ונלמד מהנסיון שלו. בפסוק 8 הוא מצהיר על המטרה הזו במילים: "אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ" — "אני אלמד אותך ואדריך אותך באיזו דרך ללכת."

ועל מה בדיוק הוא מלמד אותנו היום?

א. על סליחת חטאים — על המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לקבל;

ב. על מה שקורה לאדם מאמין שמתפשר ומנסה להסתיר את החטא, במקום להתוודות עליו;

ג. על השחרור, הברכה והשׂמחה שבאים עם ההתוודות על חטא.

אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע, כְּסוּי חֲטָאָה.

2 אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יהוה לוֹ עָוֹן,…

פעמיים "אַשְׁרֵי" — פעמיים חזרה על אותו עיקרון: אם אלוהים סלח לך, אתה "מאושר", "מבורך".

שימו לב שדויד לא משתמש במילה "סליחה", אלא בשלושה מונחים טכניים ששייכים לעבודת הקורבנית:

ביטוי ראשון אם אתה מאמין נושע, אתה "נְשׂוּי פֶּשַׁע" — מישהו "נשׂא" (העמיס על עצמו) את הפשע שלך — את הפשע שאתה הייתה אמור לשׂאת.

מאיפה לקח דויד את התמונה הזו של "לשׂאת פשע"? — מהשׂעיר לעזאזל. הרי כל שנה ביום הכיפורים קיבל עם ישראל שיעור המחשה בנשׂיאת פשע. דויד בטח ידע בעל־פה את ההוראות מספר ויקרא טז 22-21:

"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, … וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה; 22 וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם."

ביטוי שני אם אתה מאמין נושע, אתה גם "כְּסוּי חֲטָאָה".

שימו לב שלאורך כל התנ"ך חוזרת התמונה הזו של "לכסות על החטא". הרי גם בויקרא יז 11 כתוב: "כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר;" והשורש "כ.פ.ר" משמע לכסות:

נוח"כפר" את התיבה ב"כּוֹפר" — דהיינו כיסה את סיפון העץ בשכבת זפת כדי למנוע חדירת מים (בראשית ו 14);
המִכְסה של ארון הברית נקרא"כפורת", ועליו הותז דם ה"כפרה" ביום ה"כיפורים". כל שלוש המילים הן מהשורש כ.פ.ר — כּיסָה.

תחת ברית סיני, אדם שחטאוֹ נסלח היה "כְּסוּי חֲטָאָה". מבחינתו של אלוהים החטא היה "מכוסה" על ידי דם הכפרה.

שימו לב לסמליות: דם של בהמה רק היה מסוגל "לכסות" על החטא. כך גם קובע עברים י 4 באמרו: "דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהָסִיר חֲטָאִים." — לכסות (לכפר) כן — להסיר לא!

בעל החיים שמת במקום החוטא היה רק סמל. הקורבן היה רק פתרון זמני שהצביע על הפתרון הסופי לבעיית החטא: על "שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (יוחנן א 29) — על ישוע המשיח.

ביטוי שלישי אם אתה מאמין נושע, אתה גם "אָדָםש־ה' לֹא יַחְשֹׁב לוֹ עָוֹן." — בשפה המודרנית היינוּ אומרים "לא מחשיב לו", "לא מביא בחשבון".

"לא החשיב" — המונח הזה משמש בהנהלת חשבונות:

הנוסחה הרגילה לחישוב המשׂכורת עבור חוטא היא רומים ו 23:"שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת." — "אתה חוטא — אתה מת"; או במילים של בראשית ב 17: "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ — מוֹת תָּמוּת."
אך עבור החוטא שחוזר בתשובה אלוהים עושה את החישוב לפי נוסחה אחרת: חיי הקורבן תמורת חיי החוטא. — הקורבן מת, לכן החוטא הנסלח אינו צריך למות.

אם אתה מאמין בישוע — אם אתה מאמין שהוא לקח על עצמו את חטאיך ומת במקומך — אזי אלוהים לא מחשיב לך את מה שמגיע לך. אז הוא מחשיב לך את צדקתו המושלמת של ישוע המשיח, בן האלוהים.

אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע, כְּסוּי חֲטָאָה.

אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יהוה לוֹ עָוֹן, — זהו החלק שכולו חיובי — תיאור המתנה.

2ב אבל עכשיו דויד מוסיף תנאי לקבלת הברכות האדירות הללו:"…וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה." —

"אשרי אדם נְשׂוּי פֶּשַׁע —בתנאי שאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה."

אנחנו יכולים לרמות בני אדם:

אני יכול לבוא כל שבוע לאסיפות הקהילה ולהציג את עצמי כמאמין בישוע. אני יכול אפילו להיטבל וללמוד לדבר באוצר מילים שנחשב לרוחני —
להגיד "ישוע" בכל משפט,
לדבר על רוח הקודש,
להגיד "אלוהים אמר לי…"

ובכל זאת, חיי היומיום שלי מחוץ לכותלי בית הקהילה ממשיכים להתנהל…

לפי תשוקות הגוף,
לפי האינטרסים האנוכיים שלי,
ולפי תכתיב החטא.

חיצונית — לטובת חברי הקהילה — אני מאמין, אבל בלב אין שינוי …או במילים של פסוק 2: "יש ברוחי רמייה." החזרה בתשובה שלי הייתה רק מס שפתיים; הטבילה שלי הייתה רק מקלחת. — אני לא נושע.

ואני גם יכול להיות מאמין נושע באמת — ובכל זאת "יש ברוחי רמייה." הרי לא קל להתגבר על החטא, ובמקרים מסויימים אנחנו אפילו לא רוצים להיתגבר עליו, כי אנחנו נהנים ממנו. — אז "יש ברוחנו רמייה":
אנחנו מרמים אתהסביבה שלנו בחזות שאומרת "אצלי הכל בסדר",
ואנחנו מרמים אתעצמנו בטענה שהרי מדובר בחטא "קטן", פרטי, שלא מזיק לאף אחד,
או אנחנו מנסים לרמות אתהמצפון שלנו בכך שאנו מצביעים על האח המאמין שלידינו ואומרים: "אבל תראה באיזה דברים חמורים הוא חוטא — ואף אחד לא אומר לו כלום!"

"אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע" אומר פסוק 1 — אבל אני רק "אשרי", אני רק מבורך ומאושר, אם "אין ברוחי רמייה."

כעת דויד ממשיך ומתאר מה קורה למאמין שלא רוצה לוותר על "חטא המחמד" שלו — מה קורה למאמין "שיש ברוחו רמייה":

3 כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי, בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם.

"כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי" — כאשר ניסיתי להחריש — כאשר ניסיתי לשמור את חֶטאי "בשוּשוּ" כלפי חוץ — מה קרה?

אז "בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם":

כלפי חוץ הייתי מחריש; הייתי בא לאסיפות כל שבת, וכששאלו אותי, "מה נשמע?" הייתי עונה: "בסדר גמור!" — או בגרסה הרוחנית: "תודה לאל!";
אך בפנים הייתי "שואג" כמו חייה מעונה.

במילים אחרות: כשאני מנסה להשתיק את המצפון — להשתיק את קולו של רוח הקודש — הדבר משפיע לרעה על המצב הנפשי שלי: נפשי "שואגת".

אם אני מרשה למצב הזה להימשך, הסובבים אותי עלולים להיות עדים לכל מיני תופעות מוזרות אצלי: התפרצויות זעם למשל. לקרובים אליי זה יבוא בהפתעה — כאילו יש פתאום שינוי באישיותי — אבל לא לאלוהים. הרי במתי יב 34 ישוע אומר: "מִתּוֹךְ הַשּׁוֹפֵעַ בַּלֵּב מְדַבֵּר הַפֶּה."אם לִבי שואג "כָּל הַיּוֹם" — ולפעמים גם חצאי לילות ללא שינה — אזי באיזשהו שלב השאגה הזאת חייבת לפרוץ החוצה.

עוד תופעה עלולה להיות דיכאון — והשלב הבא, תכניות התאבדות.

לחיות בחטא מביא פרנסה לפסיכולוגים, כי לחיות בחטא זה לא בריא לנפש.

ומתברר שזה גם לא בריא לגוף. לכך מתכוון דויד כשהוא אומר, "בָּלוּ עֲצָמָי." — מניסיונו הוא יודע כי המתח הנפשי, חוסר השלום וחוסר השקט מובילים בסופו של דבר ל"בלאי של העצמות": המצב הפיזי/בריאותי של החוטא מושפע לרעה. הרופאים קוראים לזה "מחלות פסיכוסומטיות" — מחלות פיזיות של ממש שנגרמות על־ידי המצב הנפשי.

אבל דויד, כמאמין באלוהים, יודע פרט חשוב שרוב הפסיכולוגים והפסיכיאטרים לא יודעים. הוא אומר בפסוק הבא:

4 כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ, נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ — סֶלָה.

הוא יודע:

"אני לא נמצא בדכאון כתוצאה מתזונה לא נכונה או בגלל עומס־יתר בעבודה."
"עצמותיי לא בלים בגלל מחלה שנגרמה על־ידי חיידקים."
"הסבל הנפשי והגופני הזה נגרם ישירות על־ידי אלוהים. ידו כביכול 'לוחצת' עליי."

הוא יודע: "כל עוד אני מנסה להסתיר את חֶטְאי ולא מתוודא עליו, הסבל הזה ימשיך ואף יחמיר."

4ב נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ.

דויד מתאר את עצמו במצב של התייבשות. משנותיו במדבר יש לו בוודאי נסיון לא נעים עם ההרגשה הזו. — חוץ מזה, זוהי סמליות מקובלת מאוד לאורך כל התנ"ך:

שלום עם אלוהים וקרבה אליו נמשלים לרוויון— אני לא צמא — יש לי מים בשפע;

ולעומת זאת…

העדר שלום עם אלוהים וריחוק ממנו נמשלים לצמאון— להתייבשות — אפילו עד מוות.

כאשר יד אלוהים לוחצת עלינו — כאשר הסבל דוחק בנו יום ולילה, זהו למעשה ביטוי של חסד אלוהים. הוא כביכול קורא לנו: "אל תמשיך בדרך הזו! אל תתעקש להחזיק בחטא! התוודא עליו וחזור לדרך האמת — חזור לציית לישוע!"

זה בדיוק מה שדויד מלמד אותנו בפסוק 5:

5 חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ, וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי.

אָמַרְתִּי: ’אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַיהוה,‛

וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי — סֶלָה.

הוא מתאר בקיצור נמרץ את התהליך שמוביל לסליחה, לשחרור מהלחץ ההרסני ולשלום מחודש עם אלוהים:

"אָמַרְתִּי: ’אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַיהוה.‛" — זהו שלב ההחלטה: אני אומר לעצמי: "די, מספיק. אני אתפלל לאלוהים בזה הרגע, ואני אפרוס בפניו את הכל!"

"חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ." — במילים אחרות: "אבא שבשמים, אני לא רוצה יותר להתפלל את התפילות הצבועות האלה, שבהן אני מדבר ומתפלל על כל דבר, רק לא על החטא שעומד ביני לבינך. אבא, החלטתי להיכנע לפניך, ואני לא מנסה עוד להעלים את החטא הספציפי הזה. בפניך הרי הכל גלוי."

"…וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי." — "אני אתוודא על הכל — גם על הפרטים הדוחים ביותר — ואני לא אנסה להסתיר או לייפות שום דבר."

ותראו עד כמה דויד היה בטוח שאלוהים יקבל כל חוטא שחוזר אליו ומתוודא על חטאו בלב שבור. כעת הוא אומר בביטחון מוחלט:

5ב וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי.

"אתה, בורא היקום, 'נָשָׂאתָ' — לקחת על עצמך — את החטא שאת עונשו אני הייתי אמור לשׂאת."

את כל העיקרון האדיר הזה כתב יוחנן השליח על קצה המזלג בפסוק אחד (א־יוחנן א 9):

אִם נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה.

… והוא מזכיר לנו גם את האמצעי היחידי שמסוגל להסיר חטא (א־יוחנן א 7):

…וְדַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּנוֹ מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חֵטְא.

אחרי שדויד תיאר את נסיונו עם חסד אלוהים ועם נכונותו לסלוח, הוא אומר: "הוֹ אלוהים, הלוואי שכל מאמין חוטא היה נכנע מיד כשהוא מרגיש את ידך 'מכבּידה עליו' (פס' 4)! הלוואי שהיה מבקש סליחה מיד:"

6 עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא.

שׂימו לב לשתי נקודות חשובות בפסוק הזה:

א. דויד אינו פונה כאן לחוטאים אבודים שאינם מכירים את אלוהים, אלא למאמינים שחיים בחטא — והוא נותן להם שם יפהפה: "חסידים".

הוא אומר לחוטא: "זכור מי אתה! אתה 'חסיד': • אתה חי ומתקיים בגלל חסד אלוהים, • ואתה נבחרת ונושעת על־מנת להיות מקור של חסד עבור אחרים. אבל אם תמשיך לחיות בחטא ולא תתוודא עליו — לא תוכל למלא את היעוד הזה! כרגע אתה חסיד שקשר לעצמו את הידיים."

ב. על החוטא לִפְנות לאלוהים בתפילה "לְעֵת מְצֹא". או בדברי ישעיהו: "דִּרְשׁוּ יהוה בְּהִמָּצְאוֹ; קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה 6; ראה גם תהילים צה 8-7; ב־קורינתים ו 2).

זה מזכיר לנו שאף אחד לא יודע כמה זמן יש לו. אם אני מחליט לחבק את חטא המחמד שלי "רק עוד יום אחד", אם אני מחליט לדחות את ההתוודות למחר — עליי לזכור כי אולי אין לי "מחר". האירוע המוחי או תאונת הדרכים הקטלנית יכולים להשיג אותי היום.

"עֵת מְצֹא" זה עכשיו. ואם אני לא מנצל את ההזדמנות שאלוהים נותן לי עכשיו, אני עלול לעמוד לפני ישוע מחר בבושת־פנים, כי אהבתי את חטא המחמד שלי יותר ממנו.

6ב רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ.

חטא שלא מטפלים בו ולא מיטהרים ממנו לא יישאר סטטי. הוא גדל. הוא כובש שטח. אם נתתי לו אצבע, הוא יתפוס את כל היד.

דויד — כמנוסה בחיי מדבר — משווה את החטא לזרימת המים בערוץ של נחל. בהתחלה המים בקושי מגיעים לנו עד הקרסוליים. נעים ללכת בתוכם ולקרר את הרגליים בחום הלוהט של המדבר.

ככה מתחיל החטא אצל מאמינים. הוא כביכול "קטן". אנחנו מדמים את עצמנו "בשליטה" ואומרים "אל תדאג — רק עוד קצת, ואז אני אפסיק."

אבל אם אנחנו לא יוצאים מערוץ הנחל עכשיו — כל עוד זה "עֵת מְצֹא" — אנחנו עלולים להיטפס בתוך השיטפון האדיר שיורד מן ההרים ופיתאום יסחף אותנו אל המוות.

פנה לאלוהים והתפטר מהחטא עכשיו. רק כך תהיה בטוח ש"שֵׁטֶף מַיִם רַבִּים [אלך] לֹא יַגִּיעוּ".

דויד מסיים את החלק הזה של המזמור בשיר הלל לאלוהים מושיעו:

7 אַתָּה סֵתֶר לִי. מִצַּר תִּצְּרֵנִי. רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי — סֶלָה.

"אַתָּה סֵתֶר לִי." — אתה, אלוהים, מקום המִסתור שלי.

"מִצַּר תִּצְּרֵנִי." — אצלך אני "נצור", דהיינו שמור מצרות ומפני אוייבים.

"רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי." — "רָנֵּי פַלֵּט" הם "שירים של הצלה", ודויד אומר: "תודה, אלוהים, שמסביבי נשמעים שירים כאלה — שירי ישועה."

סיכום ביניים

עד כה תיאר דויד את נסיונו האישי:

א. בפתיח הציג את עצמו כחוטא שנסלח;

ב. לאחר מכן תיאר את ההרגשה של האדם הכבול בחטא, כשהוא מזהיר את כולנו: "אל תגיעו למצב של התייבשות רוחנית! טפלו בחטא מייד!";

ג. אז עבר על התהליך של החזרה בתשובה וקבלת הסליחה מאלוהם;

ד. ולבסוף שר שיר הודייה על ישועתו.

מפסוק 8 עד סוף המזמור הוא מדבר על מצבם של קוראיו. — נעבור על הפסוקים בקיצור, כי נגמר לנו הזמן:

8 אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ. אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי.

יש מי שמפרש כי הדובר כאן הוא דויד — אחרים חושבים שאלוהים הוא שמדבר. בכל אופן, הדובר מבטיח ללמד ולהדריך את קורא המזמור מתוך נסיונו, ולהשגיח עליו.

9 אַל תִּהְיוּ כְּסוּס, כְּפֶרֶד אֵין הָבִין. בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם; בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ.

דויד מזהיר אותנו מעקשנות. הוא אומר: "אל תהיו כמו סוס או פרד. צייתו לאלוהים ולדברו מרצונכם החופשי — ללא צורך של רסן בפה."

10 רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע — וְהַבּוֹטֵחַ בַּיהוה, חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ.

מי שמתעקש להיאחז בחטא פוגע בעצמו. במקום זה, סמוֹך על אלוהים ותזכה לחסדו.

11 שִׂמְחוּ בַיהוה וְגִילוּ צַדִּיקִים, וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב!

לסיום דויד אומר לכל המאמינים: "נכון שבפסוק 7 שמעתם אותי שר שיר תהילה והודייה לאלוהים? — תשירו לו גם אתם!"