תהילים צ"ב: יום השבת

מזמור צ"ב נקרא מזמור ליום השבת. כתבים יהודים עתיקים מציינים שהלווים אמרו את המזמור בבית המקדש על קורבן התמיד של שבת.[1] (סוף מסכת תמיד).
היהדות הרבנית מקדישה מעמד נישא ליום השבת, עד כדי כך שניתן לחשוב שהשבת מואנשת לדרגה קרובה לזו של אלוהים. לראיה, לפי חז"ל אדם הראשון חיבר את המזמור כשבח על כך שניצל ממיתה על חטאו בזכות השבת שסינגרה עליו. לאחר מכן לפי רבי ישמעאל המזמור נשכח ומשה רבנו חידש אותו.[2]

השבת נקראת מלכה והיהדות הרבנית מתייחסת אליה ככזו. בעולם היהודי-רבני, יהדותו של אדם נמדדת בין היתר בשמירת מצוות השבת.
כמו כן גם ראוי לומר שישנם רבנים שהבינו שמזמור צ"ב מתייחס למנוחתו הנצחית של הצדיק בזרועותיו של אלוהים,[3] וזו ההבנה התואמת לנלמד בכתבי הקודש.

איך מחברי הברית החדשה מציגים את יום השבת?
שאול השליח אמר באיגרת אל הגלטים ד' 8-11, ובאיגרת לקולוסים ב' 16-17 שהשבת היא צל וסמל, והמשיח ישוע הוא התכלית והגוף.
מחבר איגרת אל העברים בפרק ד' 1-13 לימד באופן דומה שהשבת היא צל וסמל של מלכות המשיח. השבת היא ביטחון במנוחת הישועה הנצחית שאלוהים מכין למאמינים במשיח ישוע שזכו לכפרת חטאים ולצדקתו.

לאחר שהבנו את חשיבות יום השבת, ברור לנו מדוע משה כתב מזמור ליום השבת ולא מזמור ליום ראשון או שני…
כפי שציינתי בשיעורים האחרונים, מזמור צ"ב הינו חלק מאשכול מזמורים והם צ', צ"א ו-צ"ב.[4] שלושת המזמורים כוללים מרכיבים משירת האזינו (דב. ל"ב-ל"ג)
שלושת המזמורים הללו נועדו ללמד את האמת הבאה:
– מזמור צ' – אלוהים הוא המעון לילדיו.
– מזמור צ"א – המקדיש חייו לאדון מוגן בצל שדי.
– מזמור צ"ב – המקדיש חייו לאדון ינוח במנוחת השבת של האדון.

עם ההבנה הזו במוחנו, הבה נקרא את מזמור צ"ב: מזמור ליום השבת.

מזמור תהילים פרק צ"ב:

¹‏ מִזְמ֥וֹר שִׁ֗יר לְי֣וֹם הַשַּׁבָּֽת׃
^‎²‏ ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַיהוָ֑ה וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן׃
^‎³‏ לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְֽדֶּ֑ךָ וֶ֝אֱמֽוּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת׃
^‎⁴‏ עֲֽלֵי־עָ֭שׂוֹר וַעֲלֵי־נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר׃
^‎⁵‏ כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי יְהוָ֣ה בְּפָעֳלֶ֑ךָ בְּֽמַעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן׃
^‎⁶‏ מַה־גָּדְל֣וּ מַעֲשֶׂ֣יךָ יְהוָ֑ה מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ׃
^‎⁷‏ אִֽישׁ־בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא־יָבִ֥ין אֶת־זֹֽאת׃
^‎⁸‏ בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים ׀ כְּמ֥וֹ עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִיצוּ כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּֽׁמְדָ֥ם עֲדֵי־עַֽד׃
^‎⁹‏ וְאַתָּ֥ה מָר֗וֹם לְעֹלָ֥ם יְהוָֽה׃
^‎¹⁰‏ כִּ֤י הִנֵּ֪ה אֹיְבֶ֡יךָ ׀ יְֽהוָ֗ה כִּֽי־הִנֵּ֣ה אֹיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּרְד֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃
^‎¹¹‏ וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַעֲנָֽן׃
^‎¹²‏ וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְרֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אָזְנָֽי׃
^‎¹³‏ צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה׃
^‎¹⁴‏ שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְהוָ֑ה בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ׃
^‎¹⁵‏ ע֭וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְרַֽעֲנַנִּ֣ים יִהְיֽוּ׃
^‎¹⁶‏ לְ֭הַגִּיד כִּֽי־יָשָׁ֣ר יְהוָ֑ה צוּ֝רִ֗י וְֽלֹא־עֹלָתָה [עַוְלָ֥תָה] בּֽוֹ׃

תוכן עניינים:

א. הערך הנשגב של ההודיה לאלוהים (פ. 1-4)

טוב להודות לאלוהים עבור חסדו ונאמנותו (פ. 2-3)
טוב לבטא את ההודיה בשירה והלל (פ. 4)

ב. פירוט מעשי יהוה עליהם אנו מודים לו (פ. 5-16)

מעשי ידי יהוה בבריאה (פ. 5-6)
משפטו הצודק של אלוהים על הרשעים (פ. 7-10)
גמול החסד הנפלא של אלוהים ליראיו (11-16)

א. הערך הנשגב של ההודיה לאלוהים (פ. 1-4)

משה רבנו פותח את המזמור עם מילה המציינת את הערך שיש להודיה לאלוהים: טוב להודות ליהוה ולזמר לשמו עליון.

שימו לב שהמילים "טוב", "בוקר" ו-"ליל" נמצאים בחמשת הפסוקים הראשונים של בראשית פרק א' ומתקשרים לאירוע הבריאה.

כאשר אלוהים ברא את מרכיבי הבריאה בכל אחד מששת ימי הבריאה, הוא סיים כל יום בציון המילה – טוב. זאת אומרת שמעשי אלוהים ותכניותיו מושלמים ולא יכול להיות טוב יותר.

משמע, הודיה ליהוה ולזמר לשמו עליון הוא ערך עליון שכל אדם צריך לשאוף אליו.

משה אינו פותח את המזמור במילת ציווי, פקודה או הוראה כמו: 'הללו', 'השתחוו', 'שירו'.

משה פותח במילה "טוב" וזאת כדי לציין ניסיון אישי, מתוך קריאת הנפש של המתנסה בחסד אלוהים.

לאור מעשי אלוהים בעבר ולאור נאמנותו בהווה ובעתיד– נפשו של משה זועקת – תודה לך אלוהים.
מדוע?

כי משה ראה איך אלוהים לא שכח את עמו במצרים אלא קיים את הבטחתו לאברהם, להושיע את עמו ולשחררם מעבדות.
משה ראה איך אלוהים סיפק את כל צורכי העם במדבר, ולא היה חסר להם דבר.
משה ראה איך אלוהים סולח לעמו וזאת על סמך אמונה בשדי.
משה ראה איך אלוהים מוליך את עמו להבטחה, לנחלת המנוחה.

משה אינו מודה לאלוהים ומהלל אותו כי נגמרו הבעיות בעולם או בחייו. משה אינו מודה לאלוהים כי הוא כבר יושב בממלכת אלוהים הנצחית בגוף חדש שאינו חשוף להשפעת קללת החטא.

משה מודה לאלוהים לאור מעשי אלוהים שהוא ראה וחווה ולאור נאמנות אלוהים לקיים את הבטחותיו להושיע את ילדיו ולדאוג למחסורם בהווה ובעתיד.

משה מודה לאלוהים בגלל מי שהוא – אלוהים נאמן ורב חסד.

המילים חסד ואמונה תמיד מתקשרות לישועת אלוהים.
מכאן, כל מי שחווה את ישועת אלוהים ואת כפרת החטאים והצדקה שאלוהים נותן לחוסים בו, אינו יכול שלא להודות לאלוהים בכל יום, כי אין מתנת חסד גדולה ממנה (תהילים כ"ג 6, אל האפסים ב' 8-10).

משה מזמין אותנו לטעום מאותו אלוהים נפלא ומושלם ולחסות בו – ממש כפי שנאמר במזמור ל"ד 9: "טעמו וראו כי טוב יהוה אשרי הגבר יחסה בו."

מדוע משה מצין את התוספת – ולזמר לשמו עליון?

משה מדגיש בכך שאין לאלוהים מתחרים. אלוהים גדול מכל ואין שני לו.
יחד עם זאת, משה מדגיש שאלוהים הוא הוא מושא השתחוויתנו והודייתנו.

יראי אלוהים מודים לאלוהים ולו הם חייבים ולא לגורם אחר או למישהו אחר.

בפסוק 4 משה אומר: ^‎עֲֽלֵי־עָ֭שׂוֹר וַעֲלֵי־נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר׃
פסוק דומה כתוב במזמור ל"ג 2.
משה מלמדנו שהודיה לאלוהים יכולה לכלול כלי זמר וכלי נגינה.
אלוהים הוא אל יצירתי וחלק מבריאתו היא המוסיקה, השירה וההלל.

אל לנו להתפלא, כי כך כבר היה מבראשית.
לפני שהשטן חטא והפך אויב לאלוהים, הוא נקרא הילל בן שחר (ישעיה י"ד 12). חלק מתפקידו כפי שמשתמע משמו המקורי, היה להלל את אלוהים בכלי נגינה וזמר בשחרו של כל יום (יחזקאל כ"ח 13-15).[5]

המלאכים שהיו עדים לחלק מפועל הבריאה של אלוהים ריננו והללו את אלוהים. איוב לח 7: "ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוהים."

בספר שמואל-א י' 5 כתוב שבני הנביאים – הכוונה ליראי אלוהים שהקדישו זמנם ללימוד דבר ה', זימרו ושרו לאלוהים בכלי נגינה שונים.

דוד המלך קבע שההשתחוויה במקדש תכלול מקהלת לוויים שתשיר ותזמר בקולם ובכלי נגינה שונים (דברי-הימים-א כ"ה). דוד הבין שהשירה והנגינה הם חלק מהודיה והשתחוויה רצויה לאל עליון ולכן הפקיד המשימה ביד הלוויים.

שאול השליח לימד את אותו העיקרון באיגרת אל האפסים ה' 18-20.

יש ערך מוסף לנגינה בכלי נגינה. הכלים עצמם אינם מתחברים לבד להיות כלי נגינה, אלא האדם יוצרם. וכך יוצא שזמר והלל בכלי נגינה מציגים תמונה בה כל מרכיבי הבריאה מהללים את אלוהים. כל הבריאה תהלל יה.

להודות על הכל? לזמר לאלוהים עליון בכל מצב?

משה רבנו לא חווה רק תענוגות והצלחות אלא גם את ידו המחנכת של אלוהים. והנה משה אינו מתלונן, אלא מבין שכל פעולה של אלוהים בחייו הייתה לתכלית טובה וראויה והתוצאה בין היתר היא מזמור צ"ב.
בספר איוב ה' 17 כתוב: "הנה אשרי אנוש יוכיחנו אלוה ומוסר שדי אל תמאס." דבר אלוהים מלמדנו שלסבל ולמוסר יש תכלית טובה (קור"ב א' 3-11)

ירמיה הנביא חווה את פלישות הבבלים ואת המצור הבבלי על ירושלים (586-604 לפני הספירה), את התופת שלאחריה נלקח העם לגלות, וירושלים ובית אלוהים נשרפו עד היסוד.
ומה יש לירמיהו הנביא לומר על אלוהים?

²²‏ חַֽסְדֵ֤י יְהוָה֙ כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו׃ ^‎²³‏ חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים רַבָּ֖ה אֱמוּנָתֶֽךָ׃ ^‎²⁴‏ חֶלְקִ֤י יְהוָה֙ אָמְרָ֣ה נַפְשִׁ֔י עַל־כֵּ֖ן אוֹחִ֥יל לֽוֹ׃ ס ^‎²⁵‏ ט֤וֹב יְהוָה֙ לְקוָ֔וֹ לְנֶ֖פֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ׃ ^‎²⁶‏ ט֤וֹב וְיָחִיל֙ וְדוּמָ֔ם לִתְשׁוּעַ֖ת יְהוָֽה׃ ^‎²⁷‏ ט֣וֹב לַגֶּ֔בֶר כִּֽי־יִשָּׂ֥א עֹ֖ל בִּנְעוּרָֽיו׃ (איכה ג' 22-27)

א. ירמיה משתמש באותן מילים עיקריות ממזמור צ"ב.
ב. ירמיה חווה את צדקת אלוהים ומשפטו הצודק, אך יחד עם זאת את נאמנותו של אלוהים להבטחתו לשמור את שארית העם שדרכה יגשים את כל תכניותיו. ירמיה הנביא סבל באופן אישי ונרדף בגלל נאמנותו לאלוהים. הוא עמד בסכנת חיים מספר פעמים, והנה…

ירמיה הנביא למד לחוות ולטעום את אלוהים הטוב והנאמן גם במהלך צרה לאומית וקשיים אישיים רבים מנשוא.

גם בזעמו על חוטאים אלוהים נשאר נאמן להבטחותיו וישמור את יראיו.

אז מדוע נכון להלל ולזמר לאלוהים בכל עת?
כי המושא של ההודיה הוא אלוהים והוא אינו משתנה.
זה לא קשור בנו, זה קשור בו.
לפיכך, טוב להודות לאלוהים ולזמר לשמו עליון תמיד ובכל מצב.

יישומון:

חלק מפעולות אלוהים בחיינו מכאיבות לנו כי הן נועדו:
– להוכיח אותנו,
– ללמדנו אמונה וביטחון בו,
– לעצב את האופי שלנו, כדי שיידמה לאופי של המשיח ישוע.

הבה נאמץ את הגישה של משה רבנו וירמיה הנביא: במקום לחפש את הסיבות להתלונן, הבה נתמקד באלוהים, בחסדו ואהבתו, כי הם לא משתנים.
הבה נתמקד על הישועה שהעניק לנו בחסדו, במחיר דם המשיח ישוע.
את החסד הזה שום דבר לא ייקח מאתנו (אל הרומים ח' 31-38).

אם כן, א. טוב להודות לאלוהים.

ב. פירוט מעשי יהוה עליהם אנו מודים לו (פ. 5-16)

מעשי ידי יהוה בבריאה (פ. 5-6)

^‎⁵‏ כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי יְהוָ֣ה בְּפָעֳלֶ֑ךָ בְּֽמַעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן׃
^‎⁶‏ מַה־גָּדְל֣וּ מַעֲשֶׂ֣יךָ יְהוָ֑ה מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ׃
משה רבנו מציין באופן כללי שכל מעשיו ופועלו של אלוהים בבריאה הם המניע לשמחתו ולהודייתו.
מדוע? כי מעשיו של אלוהים, פועלו בבריאה ותכניותיו מוכיחות שהחכמה שורה אצל אלוהים.
כל פרט ואירוע בבריאה קיימים עם מטרה ברורה להגשמת תכניתו המופלאה של אלוהים.
לאילו פעולות ומעשים מתכוון ומתייחס משה.
רשימה מפורטת כתובה לנו במזמורים קמ"ה-קמ"ט. כל אחד ממזמורים אלו פותח בציווי להלל את אלוהים כי… ואז פירוט מעשי אלוהים שעליהם ראוי להודות לו.
ומה יש בכל רשימה?

א. נפלאות הבריאה ומורכבותה המעידות על אלוהים ריבון ומלא חכמה
ב. פרטים על אלוהים צדיק השופט בצדק את העושים רע.
ג. פירוט עזרתו ותמיכתו של אלוהים בחלשים ונזקקים.
ד. נאמנותו של אלוהים לקיים את הבטחותיו למאמינים בו הלובשים את צדקת המשיח.

האם כל מי שקורא את המזמורים הללו מיד מודה לאלוהים?
האם כל מי שמביט על נפלאות הבריאה ומורכבותה מיד מודה לאלוהים?

התשובה היא לא!

מדוע? כי רק יראי אלוהים אשר רוח אלוהים בהם מזהים את יד אלוהים בבריאה ומבינים את תכלית פועלי אלוהים.
ישעיה הנביא כבר תיאר את העיוורון הרוחני של הרשעים במילים אלו: "והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל יהוה לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיה ה' 12).

רשעים חסרי יראת אלוהים וחסרי אמונה, עיוורים לקיום אלוהים בבריאה ומשייכים כל דבר למקרה, לטבע ולרעיונות חסרי הוכחות פרי מחשבתם.
במקום להתמקד באלוהים, הם מתמקדים בעצמם ומהללים את תאוותיהם.

את ההסבר הזה גם קבלנו באופן מפורש מפי האדון ישוע המשיח בשיחתו עם נקדימון בבשורת יוחנן פרק ג' 3-8.
מי שאין לו רוח אלוהים, אינו מזהה ומבין את פועל אלוהים בעולם.

ומה איתך?
האם אתה רואה את יד אלוהים בכל אשר סביבך ומודה לו?
אם כן, זה סימן שרוח אלוהים מנחה את חייך.

בפסוקים 7-10 משה מפרט עוד סיבות כדי להודות לאלוהים.

משפטו הצודק של אלוהים על הרשעים (פ. 7-10)
^‎⁷‏ אִֽישׁ־בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא־יָבִ֥ין אֶת־זֹֽאת׃
^‎⁸‏ בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים ׀ כְּמ֥וֹ עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִיצוּ כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּֽׁמְדָ֥ם עֲדֵי־עַֽד׃
^‎⁹‏ וְאַתָּ֥ה מָר֗וֹם לְעֹלָ֥ם יְהוָֽה׃
^‎¹⁰‏ כִּ֤י הִנֵּ֪ה אֹיְבֶ֡יךָ ׀ יְֽהוָ֗ה כִּֽי־הִנֵּ֣ה אֹיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּרְד֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃כאמור, חסרי רוח אלוהים אינם מזהים את טביעת ידו של אלוהים בבריאה.

חסרי רוח אלוהים חסרים גם את ההבנה הבסיסית של תכלית קיומם.

מסיבה זו משה רבנו מכנה את הדוחים את אלוהים וישועתו בתיאורים: איש-בער, כסיל, רשעים, פועלי אוון.

בספר משלי המילה 'כסיל' מתארת את האדם הדוחה את חכמת החיים של אלוהים. במילים פשוטות, כסיל הוא אדם הדוחה ביודעין את חסד אלוהים לישועה מחטא.

חסרי הישועה חושבים שחייהם בידם ותכלית חייהם היא לספק את מאוייהם ותכניותיהם האנוכיות.

חסרי הישועה אינם מבינים ומודעים לאחריתם. הם אינם מבינים שאחריתם היא אבדון.

מבחינתו של אלוהים, במצבם האבוד הם חסרי כבוד וערך כמו עשב.

עשב צומח מהר ונראה כאילו העשב משתלט על הכל, אך ברגע שהשמש יוקדת העשב מת ומהר.

חסרי האמונה הדוחים את אלוהים אינם מבינים שכל עושרם הינו אך זמני ולא יציל אותם מאבדון נצחי באגם האש.

לאור התיאור הזה של משה רבנו, אין לאף אדם נושע כל סיבה לקנא בהצלחת הרשעים.

אסף הכהן כתב את מזמור ע"ג ושם הסביר במדויק מדוע אין כל סיבה לקנא בהצלחת הרשע.

הרשעים יימוגו ואין להם מקום בנוכחות אלוהים בממלכתו.

לעומתם, הצדיק בטוח בישועתו ובנוכחותו במקדש אל.

אם כן, משה מודה לאלוהים שהצדק יצא לאור ואין כל רווח וברכה בדרכו של הרשע. אין כל הדר וכבוד לרשעים. ערכם משול לעשב ואין להם מקום וחלק במנוחת השבת של אלוהים.

בפסוקים 11-16 משה מפרט לנו מדוע ראוי ליראי אלוהים להודות לאלוהים ולהכריז בקול שהוא טוב.

גמול החסד הנפלא של אלוהים ליראיו (11-16)

^‎¹¹‏ וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַעֲנָֽן׃
^‎¹²‏ וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְרֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אָזְנָֽי׃
^‎¹³‏ צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה׃
^‎¹⁴‏ שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְהוָ֑ה בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ׃
^‎¹⁵‏ ע֭וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְרַֽעֲנַנִּ֣ים יִהְיֽוּ׃
^‎¹⁶‏ לְ֭הַגִּיד כִּֽי־יָשָׁ֣ר יְהוָ֑ה צוּ֝רִ֗י וְֽלֹא־עֹלָתָה [עַוְלָ֥תָה] בּֽוֹ׃

משה פותח את פסוק 11 בציון ההבדל הקיצוני בין גורל הרשעים לגורל הצדיקים. בעוד הרשעים חסרי הגנה מאלוהים ומיועדים לאבדון, הצדיקים מוגנים בצילו של שדי, במבצרו של אלוהים. ושם בצילו של שדי ילדי אלוהים זוכים ליחס מיוחד.

וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י: הקרן של הראם ישרה וגבוה, נוטה רק מעלה ולא הצידה. כך גם עוזו וכבודו של ירא האלוהים.

בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַעֲנָֽן: אני סך את ראשי ובשרי בשמן טוב. מדובר בסמל לחיי עונג וברכה. המשמעות הרוחנית היא לחידוש החיים במנוחת השבת של אלוהים – בממלכתו הנצחית.

כל הברכות הללו הן חלק מחסד אלוהים עבור הנושעים.

בפסוק 12 משה רבנו מציין את הגנתו של אלוהים עבור יראיו.

^‎¹²‏ וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְרֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אָזְנָֽי׃
משה מעיד שהוא ראה איך אלוהים מתנקם ופועל נגד האויבים שארבו לו. נגד אלו הצופים בו ומתכננים רעה נגדו. משה מעיד כי שמע אודות מפלתם של המתכננים רעה נגדו.

במילים פשוטות, משה מודה לאלוהים כי אלוהים נלחם עבור ילדיו ומגן עליהם מהחפצים להרע להם. בפרק צ"א למדנו שמלאכי אלוהים פועלים עבורנו.

מילותיו של משה דומות להבטחה שנאמרה לעם ישראל בספר שמות י"ד 14: "יהוה ילחם לכם ואתם תחרישון."

אם כן, אנו רואים את ההבדל בין הרשעים לצדיקים:

אנו מודים לאלוהים כי הוא נלחם נגד הרשעים דוחי ישועתו, אך מגן עלינו יראי שמו.

בפסוקים 13-16 משה ממשיך לציין את הניגודים בין רשעים לצדיקים

בעוד הרשעים נדמים לעשב רגעי חסר כבוד, הצדיקים נמשלים ומתוארים לעצי תמר וארז נושאי הכבוד.

עצי תמר וארז הינם עצים גבוהים רעננים וירוקים כל ימות השנה.

עצים אלו משמשים סמל יפה לקיום לאומי לאורך שנים.

"ילדי אלוהים שתולים בבית יהוה, בחצרות אלוהינו יפריחו."
כל הקורא פסוק זה נזכר במזמור א' המתאר את הברכה בחיי הצדיק ההולך בדרך אלוהים.

כמו עץ ששתול על שפת נחל הזוכה לחיים ופרי, כך נחלתם וברכתם של יראי אלוהים החוסים בו.

כמו עצים החיים שנים רבות, כך מובטח ליראי אלוהים חיים ארוכים בחצרות אלוהים. ושם במנוחת השבת של אלוהים יראיו יהללו ויפארו את שמו לעולמי עולמים.

רשע לא יבין זאת, ולכן רשע לא יהיה שם.

לסיכום:

ההודיה לאלוהים היא ערך נשגב, כי אין גדול ממנו ואין נפלא מחסדו ואהבתו.
האם ליבך מחפש בכל עת על מה להודות לאלוהים, או עסוק בחיפוש סיבות להתלונן?
נכון וטוב להלל ולהודות לאלוהים בכל עת ובכל מצב כי
המושא של ההודיה הוא אלוהים והוא אינו משתנה.
זה לא קשור בנו, זה קשור בו.
תכלית ישועתנו היא לחיות לנצח בחברת אלוהים ולפאר את שמו לעולם.
את התכלית הזו ימלאו כל הנושעים בשבת הנפלאה של אלוהים.

האם אתה בטוח שתהיה שם?

אם לא, אז אנא הבט אל ישוע וקרא בשמו לכפרת חטאים וישועה. בו המפתח למנוחת השבת הנפלאה.

Bibliography

Andres Max. Lawson, J. Steven. Holman Old Testament Commentary Psalms 1-75. Nashville, Tennessee: B&H Publishing Group, 2003.

Chou, Abner. The Hermeneutics of the Biblical Writers: Learning to Interpret Scripture from the Prophets and Apostles. Grand Rapids, MI: Kregel, 2018.

Henry, Mathew. Commentary on Psalms. Rishon Lezion: Hagefen, 2016.

Kaiser, Walter C. Jr. The Messiah in the Old Testament. Grand Rapids, MI: Zondervan, 1995.

Kalisher, Meno. Jesus in the Hebrew Scriptures, The Identity of the Messiah. Jerusalem, 2015 2nd ed.

Kasutu, M.D. Psalms. Expository on Psalms. Tel-Aviv: Yavne, 1988.

L., Gordon Sh. Psalms Vol. 2. Tel-Aviv: Galil Publishing L.T.D, 1992.

Lockyer, Herbert, SR. A Devotional Commentary Psalms. Grand Rapids, MI: Kregel Publications, 1993.

Peer Vehadar, Mikraot Gedolot. Psalms. Jerusalem: Feldheim, 1998.

Ross, Allen. A Commentary on the Psalms, Vol. 3. Grand Rapids: Kregel, n.d.

Sailhamer, John H. Introduction to Old Testament Theology. A Aanonical Approach. Grand Rapids, MI: Zondervan, 1995.

Spurgeon, H. Charles. The Treasury of David. Grand Rapids, MI: Kregel, 1968.

Varner, William. Awake O Harp. A Devotional Commentary on the Psalms. The Woodlands, TX 77393: Kress Biblical Resources, 2014.

Walvoord & Zuck. The Bible Knowledge Commentary. Old Testament. Wheaton, IL: Victors Books, 1985.

Wiersbe, Warren W. The Wiersbe Bible Commentary. O.T. Colorado Springs, CO: Cook, 2007.

[1] http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=896. סוף מסכת תמיד Checked on January 31^st 2021.

[2] Ibid., פרקי דרבי אליעזר פרק יט Checked on January 31^st 2021.

[3]ttps://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%A6%22%D7%91 "חז"ל נתנו את טעמם לאמירת מזמור זה בשבת; "מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים". Checked on January 31^st 2021.

[4] Walvoord & Zuck. The Bible Knowledge Commentary. Old Testament. (Wheaton, IL: Victors Books, 1985), 860.

[5] ישעיה ויחזקאל מנבאים על מלכי בבל וצור ומכיוון שמלכים אלו היו מלאי גאווה והחשיבו עצמם לאלים, הנביאים דימו אותם למודל החיקוי שלהם, הלא הוא השטן.