מזמור צ' מתחיל את הספר הרביעי בתהילים.
מזמור צ' הנושא את שמו של משה כמחבר המזמור. לפיכך, מזמור צ' הינו המזמור העתיק מכלל מזמורי תהילים.
אם כן, מדוע שמזמור צ' לא יפתח את ספר תהילים?
העובדה שהמזמור העתיק ביותר נמצא בעומק הספר מהווה הוכחה לכך שעורך ספר תהילים, ככל הנראה עזרא או בן תקופתו ערכו את ספר תהילים כספר עם תכלית (הלל למשיח בן האלוהים [לוקס כ"ד 44]) ולא רק כאוגדן שירים בו כל שיר עומד כערך בפני עצמו.
לאור עובדה זו על הקורא לחקור מדוע דווקא המזמור של משה נמצא היכן שנמצא בספר ומה הקשרו למזמורים סביבו.
להלן הצעה:
מזמור צ' – הקדש חייך לאדון
מזמור צ"א – המקדיש חייו לאדון מוגן בצל שדי
מזמור צ"ב – המקדיש חייו לאדון ינוח במנוחת השבת של האדון
אנו ניווכח ששלושת המזמורים הללו מהווים אשכול אשר מתבסס על הכתוב בפרשת האזינו (דברים ל"ב ו-ל"ג). את זה נעשה במהלך השיעורים הבאים.
מזמור תהילים פרק צ':
1 תְּפִלָּה֮ לְמֹשֶׁ֪ה אִֽישׁ־הָאֱלֹ֫הִ֥ים אֲֽדֹנָ֗י מָע֣וֹן אַ֭תָּה הָיִ֥יתָ לָּ֗נוּ בְּדֹ֣ר וָדֹֽר׃
2 בְּטֶ֤רֶם ׀ הָ֘רִ֤ים יֻלָּ֗דוּ וַתְּח֣וֹלֵֽל אֶ֣רֶץ וְתֵבֵ֑ל וּֽמֵעוֹלָ֥ם עַד־ע֝וֹלָ֗ם אַתָּ֥ה אֵֽל׃
3 תָּשֵׁ֣ב אֱ֭נוֹשׁ עַד־דַּכָּ֑א וַ֝תֹּ֗אמֶר שׁ֣וּבוּ בְנֵי־אָדָֽם׃
4 כִּ֤י אֶ֪לֶף שָׁנִ֡ים בְּֽעֵינֶ֗יךָ כְּי֣וֹם אֶ֭תְמוֹל כִּ֣י יַעֲבֹ֑ר וְאַשְׁמוּרָ֥ה בַלָּֽיְלָה׃
5 זְ֭רַמְתָּם שֵׁנָ֣ה יִהְי֑וּ בַּ֝בֹּ֗קֶר כֶּחָצִ֥יר יַחֲלֹֽף׃
6 בַּ֭בֹּקֶר יָצִ֣יץ וְחָלָ֑ף לָ֝עֶ֗רֶב יְמוֹלֵ֥ל וְיָבֵֽשׁ׃
7 כִּֽי־כָלִ֥ינוּ בְאַפֶּ֑ךָ וּֽבַחֲמָתְךָ֥ נִבְהָֽלְנוּ׃
8 שַׁתָּ [שַׁתָּ֣ה] עֲוֹנֹתֵ֣ינוּ לְנֶגְדֶּ֑ךָ עֲ֝לֻמֵ֗נוּ לִמְא֥וֹר פָּנֶֽיךָ׃
9 כִּ֣י כָל־יָ֭מֵינוּ פָּנ֣וּ בְעֶבְרָתֶ֑ךָ כִּלִּ֖ינוּ שָׁנֵ֣ינוּ כְמוֹ־הֶֽגֶה׃
10 יְמֵֽי־שְׁנוֹתֵ֨ינוּ בָהֶ֥ם שִׁבְעִ֪ים שָׁנָ֡ה וְאִ֤ם בִּגְבוּרֹ֨ת שְׁמ֘וֹנִ֤ים שָׁנָ֗ה וְ֭רָהְבָּם עָמָ֣ל וָאָ֑וֶן כִּי־גָ֥ז חִ֝֗ישׁ וַנָּעֻֽפָה׃
11 מִֽי־י֭וֹדֵעַ עֹ֣ז אַפֶּ֑ךָ וּ֝כְיִרְאָתְךָ֗ עֶבְרָתֶֽךָ׃
12 לִמְנ֣וֹת יָ֭מֵינוּ כֵּ֣ן הוֹדַ֑ע וְ֝נָבִ֗א לְבַ֣ב חָכְמָֽה׃
13 שׁוּבָ֣ה יְ֭הוָה עַד־מָתָ֑י וְ֝הִנָּחֵ֗ם עַל־עֲבָדֶֽיךָ׃
14 שַׂבְּעֵ֣נוּ בַבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וּֽנְרַנְּנָ֥ה וְ֝נִשְׂמְחָ֗ה בְּכָל־יָמֵֽינוּ׃
15 שַׂ֭מְּחֵנוּ כִּימ֣וֹת עִנִּיתָ֑נוּ שְׁ֝נ֗וֹת רָאִ֥ינוּ רָעָֽה׃
16 יֵרָאֶ֣ה אֶל־עֲבָדֶ֣יךָ פָעֳלֶ֑ךָ וַ֝הֲדָרְךָ֗ עַל־בְּנֵיהֶֽם׃
17 וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ׃
תוכן עניינים:
א. נצחיותו וריבונותו של אלוהים (פ. 1-6)
- נצחיותו של אלוהים (פ. 1-2)
- ריבונותו של אלוהים (פ. 3-6)
ב. הקריאה לירוא את האלוהים הקדוש (פ. 7-12)
- חיינו קצרים ומלאי יגון בגלל חטאינו (פ. 7-10)
- למדנו לנצל ימינו הספורים בחכמה (פ. 11-12)
ג. הזעקה לחסדי אלוהים (פ. 13-17)
- ה' הראה רחמיך לנו (פ. 13)
- ה' אנא הפוך סבלנו לשמחה (פ. 14-15)
- ה' אנא ברכנו בהצלחה בעמלנו (פ. 16-17)
על פניו נראה שהמזמור מציג את ההבדלים המהותיים בין אלוהים לאדם, ולאור ההבדל המהותי, בו אלוהים ריבון נצחי, קדוש, רב חסד ואוהב, ראוי לו לאדם לירוא את אלוהים ולנצל כל יום בחייו כדי לשרת את האלוהים היחיד ורב החסד הזה.[1] מזמור צ' תואם לכתוב בספר ישעיה פרק מ'.
משה רבנו חיי כנסיך רוב 40 שנות חייו הראשונות, כרועה צאן נמלט במדבר במשך 40 שנים נוספות, ואז עוד 40 שנות נדודים במדבר שהיו מבחינתו מסע לוויה אחד ארוך לדור שלם.[2] משה חווה את הגנתו של אלוהים במצבים חסרי סיכוי, וסיים את מירוץ חייו בזרועותיו הנצחיות של אלוהים.
במזמור צ' משה רבנו מציג לפנינו את כל הסיבות החשובות כדי שננצל כל רגע בחיינו לכבוד אלוהים, כדי שנסיים את חיינו במנוחת הישועה של אלוהים (צ"ב).
א. נצחיותו וריבונותו של אלוהים (פ. 1-6)
1 תְּפִלָּה֮ לְמֹשֶׁ֪ה אִֽישׁ־הָאֱלֹ֫הִ֥ים אֲֽדֹנָ֗י מָע֣וֹן אַ֭תָּה הָיִ֥יתָ לָּ֗נוּ בְּדֹ֣ר וָדֹֽר׃
2 בְּטֶ֤רֶם ׀ הָ֘רִ֤ים יֻלָּ֗דוּ וַתְּח֣וֹלֵֽל אֶ֣רֶץ וְתֵבֵ֑ל וּֽמֵעוֹלָ֥ם עַד־ע֝וֹלָ֗ם אַתָּ֥ה אֵֽל׃
3 תָּשֵׁ֣ב אֱ֭נוֹשׁ עַד־דַּכָּ֑א וַ֝תֹּ֗אמֶר שׁ֣וּבוּ בְנֵי־אָדָֽם׃
4 כִּ֤י אֶ֪לֶף שָׁנִ֡ים בְּֽעֵינֶ֗יךָ כְּי֣וֹם אֶ֭תְמוֹל כִּ֣י יַעֲבֹ֑ר וְאַשְׁמוּרָ֥ה בַלָּֽיְלָה׃
5 זְ֭רַמְתָּם שֵׁנָ֣ה יִהְי֑וּ בַּ֝בֹּ֗קֶר כֶּחָצִ֥יר יַחֲלֹֽף׃
6 בַּ֭בֹּקֶר יָצִ֣יץ וְחָלָ֑ף לָ֝עֶ֗רֶב יְמוֹלֵ֥ל וְיָבֵֽשׁ׃
נשמע מאוד מוזר לשמוע מבדואי מקצועי כמו משה רבנו שבילה 80 שנים מחייו במדבר, אודות מעון הקבע שלו.
משה היה רועה צאן במדבר במשך 40 שנים. בנוסף הוא נדד עם בני ישראל במדבר במשך 40 שנה. בספר במדבר ל"ג משה מציין 42 מקומות שונים שבני ישראל חנו ועברו בהם, אך שימו לב, מי ולא מה כל העת נשאר בית למשה?
אלוהים!
מעון הקבע של משה זה אישיות, זה אלוהים ולא מיקום גיאוגרפי.
בכל מקום בו היה משה, הוא ידע שאלוהים הוא הבית שלו. מפלט השלום, שלווה, הגנה, מנוחה.
מעון בהקשר שלנו אינו רק בית מגורים אלא גם מקום מסתור והגנה. מקום של מנוחה, שלווה, שלום, רגיעה ושקט (משה ציין זאת כבר בדברים ל"ג 27. ראה גם מזמור צ"א 9-10. כמו כן בתרגום השבעים המילה מעון מתורגמת למסתור, מעוז, מקלט להגנה).[3]
משה מצהיר שלאורך כל חייו וחיי האדם בכלל – מדור לדור, אלוהים הוא העוגן הבטוח של ילדיו, והמקום בו כל אחד מאיתנו יכול למצוא שלווה, ישועה והגנה.
אלוהים היה קיים לפני הבריאה ולכן הוא היווה מעון גם לאדם וחווה מבראשית ועד בכלל. מעולם ועד לעולם אלוהים הוא המעון הבטוח לילדיו.
יש בינינו אנשים שנפגעו דווקא בבית שלהם, במקום בו הם חשבו שהם הכי מוגנים. והנה משה מזכיר לנו – המסתור המגן שלנו הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. המסתור והמגן הינו אישיות ולא בנין.
על כך גם נרחיב במזמורים צ"א ו-צ"ב.
בפסוקים 3-6 משה מתמקד על ריבונותו של אלוהים.
לעומת נצחיותו של אלוהים וריבונותו, האדם אינו אלא אבק ברוח.
האלוהים אשר ברא את האדם מעפר, לבסוף משיב אותו לאותו חומר ממנו בא. מעפר באת ולעפר תשוב (בראשית ג' 19). כל העת באים אנשים חדשים להחליף את קודמיהם שירדו מבמת החיים, אך אלוהים נשאר אחד ולעד.
לעומת זמניותו הקצרה וברת החלוף של האדם, אלוהים לא נתון להשפעת הזמן. אלוהים אינו מזדקן ואינו צועד לעבר חידלון.
בעוד האדם חי מספר שנים מוגבל ובדרך כלל גם לא מגיע למאה שנים, בעיני אלוהים אלף שנים כיום. אלף שנים כמוהם כמשמרת של שומר בלילה בת מספר שעות (פ. 4).
בפסוקים 4-6 משה מציין את חדלונו של האדם בציורים הבאים:
- זרמתם – אתה אלוהים מעביר את האדם בעולם כאילו נשטף בזרם מים
- שינה יהיו – האדם חי כה מעט זמן והנה הוא מת, נראה כישן. ואלוהים הוא זה הקובע את הרגע בו יישן האדם את חייו.
- בבוקר כחציר יחלוף – בזכות טל הבוקר במדבר, נובטים נבטי הדשא, אך רק למספר שעות עד שהשמש הקופחת מייבשת כל סימן חיים מהם.
כך זמניים וברי חלוף חיי האדם, ולעומת זאת, אלוהים ריבון ונצחי.
בפסוקים הבאים, משה רבנו מבהיר לנו שאלוהים לא רק ריבון ונצחי, הוא גם קדוש, טהור ואינו סובל חטא. לכן, מי שחפץ באלוהים כמעון, חייב להבין שעליו להתאים חייו לטוהר ולקדושה של האלוהים הריבון והנצחי.
ב. הקריאה לירוא את האלוהים הקדוש (פ. 7-12)
7 כִּֽי־כָלִ֥ינוּ בְאַפֶּ֑ךָ וּֽבַחֲמָתְךָ֥ נִבְהָֽלְנוּ׃
8 שַׁתָּ [שַׁתָּ֣ה] עֲוֹנֹתֵ֣ינוּ לְנֶגְדֶּ֑ךָ עֲ֝לֻמֵ֗נוּ לִמְא֥וֹר פָּנֶֽיךָ׃
9 כִּ֣י כָל־יָ֭מֵינוּ פָּנ֣וּ בְעֶבְרָתֶ֑ךָ כִּלִּ֖ינוּ שָׁנֵ֣ינוּ כְמוֹ־הֶֽגֶה׃
10 יְמֵֽי־שְׁנוֹתֵ֨ינוּ בָהֶ֥ם שִׁבְעִ֪ים שָׁנָ֡ה וְאִ֤ם בִּגְבוּרֹ֨ת שְׁמ֘וֹנִ֤ים שָׁנָ֗ה וְ֭רָהְבָּם עָמָ֣ל וָאָ֑וֶן כִּי־גָ֥ז חִ֝֗ישׁ וַנָּעֻֽפָה׃
11 מִֽי־י֭וֹדֵעַ עֹ֣ז אַפֶּ֑ךָ וּ֝כְיִרְאָתְךָ֗ עֶבְרָתֶֽךָ׃
12 לִמְנ֣וֹת יָ֭מֵינוּ כֵּ֣ן הוֹדַ֑ע וְ֝נָבִ֗א לְבַ֣ב חָכְמָֽה׃
לאורך הנדודים במדבר משה ועם ישראל חוו לא אחת את זעם אלוהים על חטאיהם.
בספר במדבר י"ד אלוהים החליט להמית דור שלם במדבר על חטא חוסר האמונה באירוע המרגלים. שארית מן העם נשארה רק בגלל חסדי אלוהים ונאמנותו להבטחותיו.
במהלך 40 שנות הנדודים, היו מקרים נוספים בהם אלוהים שילח את זעמו בעם ורבים מתו בעקבות כך. לעיתים העונשים היו כה עזים שרבים מתו בפרק זמן קצר – כהגה פה ("כמו הגה" פ. 9)
משה והעם הבינו שאם ברצונם לחוות את אלוהים כמעון נצחי, עליהם לירוא את האלוהים הקדוש הזה כראוי. אי אפשר לחוות את ברכת אלוהים, הגנתו וחיבוקו ללא אמונה כנה המניבה קדושה אישית.
וכאן משה מבהיר מה הסיבה לכל הצרות שבאו על העם ועל בני אדם בכלל:
אתה אלוהים רואה את כל חטאותינו. אתה ער ורואה את כל הנסתר שבחיינו.
שום דבר אינו נסתר מעיני אלוהים קדוש וכל חטא ועוול בחיינו מעיר את זעמך.
הבה נביט מן הצד על חיינו ונבחן אותם:
בני אדם מרגישים מבורכים כשהם מגיעים לגיל 70, ונחשבים למבורכים במיוחד אם מגיעים לגיל 80.
אוי לנו איך הזדהמו חיינו. במקום לחיות לנצח עם אלוהים, אנו חוגגים על שאריות זניחות שנובעות מקללת החטא וחטאינו המתמשכים.
חיינו כה קצרים, וראה במה החיים הקצרים הללו מלאים? מה עיקר חיינו?
סבל, עבודה קשה, עוול, אכזבה, כאב, אבל ואז מוות.
לאור הנאמר בפסוקים 7-10 משה שואל בפסוק 11:
מי באמת מבין ולוקח לליבו כמה עז כעסך עלינו, על חטאינו?
מי מרגיש את עברתך, את זעמך הרובץ עלינו כקללה, למען יבין איך ליראה אותך תמיד?[4]
השאלות של משה הן שאלות רטוריות.
כולנו יודעים היטב שאיננו פועלים נכונה מול אלוהים ולכן נמצאים חייבים וראויים לזעמו.
משה יודע ואנו יודעים שאיננו נותנים לאלוהים את הכבוד שהוא ראוי לו.
ומכיוון שאנו בני האדם חסרים את ההבנה הזו, ולעיתים גם חסרי כוח ואמונה לעשות את הדבר הנכון, משה זועק לאלוהים ומבקש בפסוק 12:
12 לִמְנ֣וֹת יָ֭מֵינוּ כֵּ֣ן הוֹדַ֑ע וְ֝נָבִ֗א לְבַ֣ב חָכְמָֽה׃
אלוהים, למד אותנו בבקשה לנצל בחכמה את הימים הקצרים והמזעריים שאנו חיים בעולם הזה. 70-80 שנים זה מזער לעומת נצח.
כאשר ההבנה הזו תופנם לתוך חיינו, שאין לנו זמן רב, ויום משפט אלוהים יכול להיות בכל רגע, אנו נפעל בחכמה לנצל כל רגע וכל יום בדרך הראויה המפארת את אותך.
ומכיוון שראשית חכמה היא יראת אלוהים, ומכיוון שיראת אלוהים אמיתית כוללת ישועה, יוצא שמשה רבנו זועק לאלוהים ומבקש – למד אותנו קודם כל להכיר בך, להאמין בך ולנצל נכונה את ימינו – לכבודך.
מדוע הבקשה הזו כל כך חשובה?
מבחן הישועה של האדם נערך במהלך חייו בעולם. אדם לא יכול לשנות את משפטו לאחר מותו.
מכיוון שחיי האדם כה קצרים ואף אדם אינו יודע אם יחיה ביום המחר, הקריאה לאלוהים להיוושע בשם ישוע נמצאת בחשיבות עליונה בחיינו.
חישבו על כך: ההחלטה אם נבלה את הנצח באגם האש עם השטן, או עם אלוהים בממלכתו הנצחית, חייבת להתבצע במהלך חיינו הקצרים הללו.
מסיבה זו כל כך חשוב שננצל את החיים הללו נכונה ובחכמה. מסיבה זו כל כך חשוב שנודיע ברבים ונבשר את ישועת אלוהים בדם המשיח ישוע.
דוגמא וקריאה ליישום:
שלמה המלך כתב את ספר קוהלת ככל הנראה בערוב ימיו.
לשלמה היה את כל הכסף שיכול היה לחלום עליו והוא היה החכם מכל בני האדם.
לשלמה המלך היו כל הכלים לחוות ולנסות כל מה שיעלה לראשו. ואומנם שלמה המלך התנסה בכל הדברים והתענוגות שבן אדם יכול לדמיין לו.
והנה, לאיזו מסקנה הגיע שלמה, החכם והעשיר באדם?
"וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ…" (קהלת י"ב 1).
ומה איתך?
האם אתה מנצל כל יום לרכוש את חכמת אלוהים וליישמה בכל תחום בחייך?
האם כל מילה, התנהגות ושימוש באוצר שאלוהים הפקיד בחייך אכן מנוצלים בחכמה ומשרתים את רצון אלוהים?
חיים שאלוהים במרכזם אלו חיים עם סיפוק, שלווה וביטחון.
אל תסתפק בפחות מזה.
ג. הזעקה לחסדי אלוהים (פ. 13-17)
13 שׁוּבָ֣ה יְ֭הוָה עַד־מָתָ֑י וְ֝הִנָּחֵ֗ם עַל־עֲבָדֶֽיךָ׃
14 שַׂבְּעֵ֣נוּ בַבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וּֽנְרַנְּנָ֥ה וְ֝נִשְׂמְחָ֗ה בְּכָל־יָמֵֽינוּ׃
15 שַׂ֭מְּחֵנוּ כִּימ֣וֹת עִנִּיתָ֑נוּ שְׁ֝נ֗וֹת רָאִ֥ינוּ רָעָֽה׃
16 יֵרָאֶ֣ה אֶל־עֲבָדֶ֣יךָ פָעֳלֶ֑ךָ וַ֝הֲדָרְךָ֗ עַל־בְּנֵיהֶֽם׃
17 וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ׃
לאור זמניותו של האדם ולאור חוסר ההבנה וחוסר החכמה המאפיינים את האדם ואשר גורמים לסבלו, משה זועק לאלוהים ומתחנן אליו כדי שישוב אל עמו – הכוונה שישוב לשכון בתוך עמו.
יתכן מאוד שהמזמור הזה נכתב בשעה שעם ישראל חטא נגד אלוהים וחווה את זעמו של אלוהים. בשעה שהעם חווה את הסתר הפנים של אלוהים לזמן מה.
והנה, משה מבקש: אלוהים, אנא חזור אלינו. אלוהים אנה חזור עם חסדך ורחמיך עלינו.
חיים ללא חסדי אלוהים ורחמיו אלו חיים של סבל, צער, כאב ואובדן נצחיים.
אלוהים דיי, אנו שבענו מהרעות הללו. כעת אנו מבקשים שתאיר פניך אלינו ותברכנו.
משה מבקש שבוקר חדש, יום חדש יבוא על עמו.
הפועל "לרנן" נמצא גם בסיום פרשת האזינו בספר דברים ל"ב 42.[5]
שם הפועל נאמר בהקשר של ישועה.
זאת אומרת, אלוהים אנא הושיעה אותנו למען יימלא פינו הלל ורנן לשמך.
הושיעה אותנו למען יסור המחסום בינינו לאדוננו.
בפסוק 16 משה מבקש דבר מדהים:
"יֵרָאֶ֣ה אֶל־עֲבָדֶ֣יךָ פָעֳלֶ֑ךָ וַ֝הֲדָרְךָ֗ עַל־בְּנֵיהֶֽם"
הדר אלוהים זה ביטוי המתייחס למשיח.
קיימת הקבלה בין "פעלך" לבין "הדרך".
מכאן פעלי אלוהים הם הדרתו, ופועלו העליון היא ישועת בני האדם בדם הכפרה של בן האלוהים ישוע המשיח.
זה דומה למילותיו של מחבר איגרת אל העברים שתיאר את המשיח כזוהר כבודו של אלוהים האב (אל העברים א' 3).
מכאן, משה זועק ומתחנן לאלוהים, אנא הבא את המשיח ישוע אל עמו.
אנא תן לעמך לחוות את ההתחברות הקדושה עם מושיעו – האדון ישוע.
כך הדור החדש יוכל לחוות את מה שאנו ראינו בעבר, עת התהלך הדר אלוהים בקרבנו לאורך הליכתנו במדבר.
משה מסיים תפילתו בבקשה שאלוהים יביא על ישראל את נועם ידו ולא את זעמו. כמו כן, שאלוהים יעזור לעם ישראל לפעול בדרך המפארת את אלוהים שפרותיה נצחיים וראויים.
כפי שציינתי במבוא, מזמורים צ'-צ"ב נראים כאשכול עם רעיון משותף.
מזמור צ' – הקדש חייך לאדון
מזמור צ"א – המקדיש חייו לאדון מוגן בצל אלוהים
מזמור צ"ב – המקדיש חייו לאדון ינוח במנוחת השבת של האדון.
לסיכום:
- המעון שלנו זה אישיות, זה אלוהים ולא מיקום גיאוגרפי. ואלוהים המעון, אוהב ומושיע נמצא עימנו בכל עת ובכל מקום. החוסים באלוהים זוכים להגנתו ולמנוחת הישועה.
מי הוא המעון שלך? - חיינו בעולם הזה מאוד קצרים, והבחירה שנעשה בנוגע לישועתנו בחיינו הקצרים, קובעת אם נבלה את הנצח בחברת אלוהים אוהב ורב חסד, או בחברת השטן באגם האש.
האם אתה מנצל את זמנך בחכמה?
האם קראת בשם ישוע לסליחת חטאים?
אל תדחה את זה למחר, כי המחר לא שייך לך!
Bibliography
Andres Max. Lawson, J. Steven. Holman Old Testament Commentary Psalms 1-75. Nashville, Tennessee: B&H Publishing Group, 2003.
Chou, Abner. The Hermeneutics of the Biblical Writers: Learning to Interpret Scripture from the Prophets and Apostles. Grand Rapids, MI: Kregel, 2018.
Henry, Mathew. Commentary on Psalms. Rishon Lezion: Hagefen, 2016.
Kaiser, Walter C. Jr. The Messiah in the Old Testament. Grand Rapids, MI: Zondervan, 1995.
Kasutu, M.D. Psalms. Expository on Psalms. Tel-Aviv: Yavne, 1988.
L., Gordon Sh. Psalms Vol. 2. Tel-Aviv: Galil Publishing L.T.D, 1992.
Lockyer, Herbert, SR. A Devotional Commentary Psalms. Grand Rapids, MI: Kregel Publications, 1993.
Peer Vehadar, Mikraot Gedolot. Psalms. Jerusalem: Feldheim, 1998.
Ross, Allen. A Commentary on the Psalms, Vol. 3. Grand Rapids: Kregel, n.d.
Sailhamer, John H. Introduction to Old Testament Theology. A Aanonical Approach. Grand Rapids, MI: Zondervan, 1995.
Spurgeon, H. Charles. The Treasury of David. Grand Rapids, MI: Kregel, 1968.
Wiersbe, Warren W. The Wiersbe Bible Commentary. O.T. Colorado Springs, CO: Cook, 2007.
[1] Andres Max. Lawson, J. Steven. Holman Old Testament Commentary Psalms 76-150.
(Nashville, Tennessee: B&H Publishing Group, 2006), 82.
[2] Wiersbe, Warren W. The Wiersbe Bible Commentary. O.T. (Colorado Springs, CO: Cook,
2007), 973.
[3] מָעוֹן: I עון, → מָנוֹס, Bauer-L. Heb. 491g; Arb. maꜥūnat: help, assistance Ps 901 (MSS Sept. מָעוֹז).
[4] L., Gordon Sh. Psalms Vol. 2. (Tel-Aviv: Galil Publishing L.T.D, 1992), Ps. 90 – p. 10.
[5] מזמורים צ'-צ"ב נסובים סביב התוכן של שירת האזינו