שופטים פרק ט"ז

מבוא

פרק טז הוא פרק עצוב:

• המושיע הפוטנציאלי מבזבז את מתנת אלוהים להנאתו;
• היחיד בספר שופטים שעליו כתוב שלוש פעמים כי "תִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יהוה" (יד 6, 19; טו 14) מוּנָע כעת על־ידי דחף הבשׂר בלבד;
• הגיבור המנצח שבסוף הפרק הקודם זעק לאלוהים כדי שיציל את חייו — מבקש בסוף הפרק הנוכחי שאלוהים יעזור לו למות.

כבר בפסוק הראשון של הפרק אנחנו רואים את…

המושיע מתמסר לחטא

1                 "וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה, וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ."

?         לפני כמה זמן השמיע שמשון את קריאת הניצחון האחרונה, "בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ!" (טו 16)? — אולי לפני חודש? אולי לפני שנה? — אנחנו לא יודעים, אבל דבר אחד בטוח: הפלישתים לא שכחו! הם יודעים טוב מאוד מי נכנס להם כרגע לתוך הבית.

אך שמשון כנראה חושב ביהירות: "אז מה? אני חסין. אני יכול ללכת לאן שאני רוצה ולעשות את מה שאני רוצה. אף אחד לא יכול לי. אני גיבור־על!"

?         "וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה, וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה." — האם שמתם לב שהדיווח על חיי שמשון כאדם בוגר התחיל בדיוק כמו הפרק האחרון העצוב הזה? —פרק יד פתח ב"וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה, וַיַּרְא אִשָּׁה" (יד 1). כבר שָׁם המחבר נתן לנו רמז איך הסיפור הזה ייגמר: "אִשָּׁה רָאִיתִי" (יד 2).

בזמנו עוד חשב על חתוּנה, אבל בניתיים הפך לרווק מושבע — לאדם שלא חושב על המשכיוּת, לא רוצה ילדים, לא רוצה משפחה, לא דואג להנציח את שמו. — לא חסרים כאלה בחברה המערבית היום, אבל במזרח התיכון בתקופת המקרא הוא היה בוודאי מקרה נדיר — פּלייבּוי שמרוכז כולו בתענוגות הרגע — שחי לפי הסיסמה: "הָבָה נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה, כִּי מָחָר נָמוּת!" (קור"א טו 32).

שמשון כנראה כבר אכל ושתה. עכשיו הוא מחפש שרותי זונה — בעזה.

כאן הוא מתחיל את משא היהירות, וכאן — בעזה — הוא עומד לסיים אותו כמושפל בכלא וכמובס שמֶת במִקדש האלילים.

כעת תראו את מי שהיה אמור להיות מושיע "עושה חיים" ומחולל…

ניסים להנאה פרטית

3-2א           "לַעַזָּתִים לֵאמֹר: 'בָּא שִׁמְשׁוֹן הֵנָּה!' וַיָּסֹבּוּ וַיֶּאֶרְבוּ לוֹ כָל הַלַּיְלָה בְּשַׁעַר הָעִיר. וַיִּתְחָרְשׁוּ כָל הַלַּיְלָה לֵאמֹר: 'עַד אוֹר הַבֹּקֶר וַהֲרְגְנֻהוּ.' — 3 וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה."

השער נעול — חושך מצריים — אין לשמשון לאן ללכת "עַד אוֹר הַבֹּקֶר".

ההיגיון של הפלישתים לא ברור: מצד אחד הם מפחדים להתנפל עליו באמצע הלילה במיטת הזונה — מצד שני הם מאמינים שכן אפשר להפתיע אותו באור יום ביציאה מהעיר.

זכרו שזהו אחד המסרים של המחבר לאורך כל הסיפור של שמשון: "הפלישתים האלה אַהְבַּלים!" — גם שמשון עצמו חושב כך:

3ב              "וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ. וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו, וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן."

מעזה עד ל"רֹאשׁ הָהָר" זו דרך ארוכה. — אפילו אם הלך עם השער והבריח על הכתפיים רק עד מחסום תָרְקוּמִיה — בערך הג'בל הראשון "עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן" — עדיין מדובר על סחיבת משקל שתי טון לפחות למרחק 70 ק"מ. אין ספק שזהו נס אדיר.

נס — אבל בשביל מה? רק כדי להשוויץ עם הכוחות שלך? — את מי הושעת בזה?

כך מתחיל שמשון לשׂחֶק עם מתנת אלוהים כאילו קיבל אותה להנאתו הפרטית. זוהי…

ההתחלה של הסוף

4                 "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק, וּשְׁמָהּ דְּלִילָה."

"וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה." — סיפור שמשון התחיל באישה שניצחה אותו בָנשק הנשי (יד 17) — והוא עומד להסתיים באישה שמנצחת אותו בנשק הנשי. — הבֶּנְאָדָם לא לומד מנסיון!

"וַיֶּאֱהַב." — שמשון חושב שזאת אהבה; הוליווּד מגדיר את זה כ"אהבה" — אבל האמת היא שאתה לא יכול לאהוב אדם שאתה לא מכיר. ומתברר כי שמשון לא למד להכיר את אהוּבתו עד שהיה מאוחר מדי.

הוא "אהב" את החיצוניוּת; את האיפור; את היופי המפָתֶה; את הקסם הנשי — את המסכה המושלמת שהצליחה להסתיר ממנו את דלילה האמיתית.

"דְּלִילָה" הוא סוג של שם גנאי בעברית. הרי מי כבר רוצה להיות "דליל"? השם בא כנראה משׂפה אחרת וניתן לה לכבוד אלילה. אם כך, "דְּלִילָה" לא היתה מבנות ישראל.

שׂימו לב שהקשר המתואר במילים "וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה" ממש לא היה מקובל בתרבות ההיא. היום אולי יכול גבר בן 40 "לעבור לגור אצל החברה", ואף שכן לא מרים גבה. אבל אסור שנחשוב במונחים מודרניים. יש סיכוי טוב שתחום העיסוק של דלילה היה דומה לזה של האישה בעזה (פס' 1).

5                 "וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיֹּאמְרוּ לָהּ: 'פַּתִּי אוֹתוֹ, וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ, וַאֲסַרְנֻהוּ לְעַנֹּתוֹ. וַאֲנַחְנוּ נִתַּן לָךְ אִישׁ אֶלֶף־וּמֵאָה כָּסֶף'."

שופטים ג 3 מספר לנו על "חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים" (גם שמו"א ו 4). אם "אֶלֶף־וּמֵאָה כָּסֶף" שווים כחצי מיליון ש"ח, ואנחנו מכפילים זאת בחמש — דלילה יכולה להרוויח דירה בתל־אביב.

"פַּתִּי אוֹתוֹ!" — התיאבון לכסף מדרבן אותה. הוא גורם לה לפתֶחַ את אומנוּת הפיתוי לרמות־על. יש אלפי נשים כאלה במקומות כמו לאס־ווֶגאס, שיודעות לחלוב מיליונרים נואפים.

6                 "וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן: 'הַגִּידָה נָּא לִי, בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל, וּבַמֶּה תֵאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ?'"

שמשון, התעורר! אתה זוכר מה קרה בפעם האחרונה שגיליתָ סוד לאישה בנסיבות דומות? — זה נגמר באש; בשריפת כלתך ומשפחתה!

שמשון לא זוכר. הוא…

משחק באש

9-7             "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שִׁמְשׁוֹן: 'אִם יַאַסְרֻנִי בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ — וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם.'

8 וַיַּעֲלוּ לָהּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ — וַתַּאַסְרֵהוּ בָּהֶם. 9 וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב לָהּ בַּחֶדֶר. וַתֹּאמֶר אֵלָיו: 'פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ, שִׁמְשׁוֹן!' — וַיְנַתֵּק אֶת הַיְתָרִים כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ; וְלֹא נוֹדַע כֹּחוֹ."

אחד־אפס לשמשון. — משום מה הוא לא מגלה את "הָאֹרֵב", את הפלישתי — או מחלקה של לוחמים פלישתים — שמסתתרים בחדר הסמוך, מוכנים להתנפל עליו. — גאוותָן תמים. הוא עדיין חושב שזהו משחק פרטי בינו לביון המאהבת היפה. "סמכוּ עליי! הכל תחת שליטה!"

והוא ממשיך לשחק:

12-10        "וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן: 'הִנֵּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים. עַתָּה הַגִּידָה נָּא לִי, בַּמֶּה תֵּאָסֵר?' 11 וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: 'אִם אָסוֹר יַאַסְרוּנִי בַּעֲבֹתִים חֲדָשִׁים אֲשֶׁר לֹא נַעֲשָׂה בָהֶם מְלָאכָה, וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם.' 12 וַתִּקַּח דְּלִילָה עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַתַּאַסְרֵהוּ בָהֶם. וַתֹּאמֶר אֵלָיו: 'פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ, שִׁמְשׁוֹן!' וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב בֶּחָדֶר. — וַיְנַתְּקֵם מֵעַל זְרֹעֹתָיו כַּחוּט."

שתיים־אפס לשמשון. כך נדמה לו. הוא משוויץ עם הכוח שלו, מבלי לחשוב לרגע על המטרה שלשמה קִבל את הכוח הזה — מאלוהים!

הפעם דלילה בכלל לא שאלה, "מה סוד הכוח שלך?" אלא רק, "בַּמֶּה תֵּאָסֵר?" — התעורר, שמשון! אתה לא שׂם לב? זה כל מה שמעניין אותה: מה צריך לעשות כדי שתאבד את הכוח שלך! — ופעמיים היא אכן ניסתה. — התעורר!

אבל היהירות מעוורת אותו. הוא כמו העש המפורסם שעף…

יותר ויותר קרוב ללהבה

14-13        "וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן: 'עַד הֵנָּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים. הַגִּידָה לִּי, בַּמֶּה תֵּאָסֵר?'" — שוב השאלה הבוטה: "איך אוכל לקחת לך את הכוח הפלאי?"

"וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: 'אִם תַּאַרְגִי אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי עִם הַמַּסָּכֶת.'

14 וַתִּתְקַע בַּיָּתֵד, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: 'פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ, שִׁמְשׁוֹן!' — וַיִּיקַץ מִשְּׁנָתוֹ, וַיִּסַּע אֶת הַיְתַד, הָאֶרֶג וְאֶת הַמַּסָּכֶת."

דלילה מבינה באריגת בדים, ויש לה את כל הכלים הדרושים בבית. מה בדיוק היא עשתה מבחינה טכנית עם השיער הארוך של שמשון הרדוּם — על כך רבים המומחים. מה שחשוב כאן הם לא הפרטים הטכניים אלא הסוד ששמשון גילה לָמְפָתָה: "יש קשר לשיער שלי."

הוא יצא מהניסיון הזה עם סוג של רָסְטות. — היא כבר נגעה לו בשיער!

אבל בשבילו זה עדיין משחק: "שלוש־אפס לשמשון."

דלילה לא מוותרת בקלוּת על ½5-אלף שקלי כסף. ברשוּתה עוד נשק נשי קלאסי שנקרא…

"אתה בכלל לא אוהב אותי!"

16-15        "וַתֹּאמֶר אֵלָיו: 'אֵיךְ תֹּאמַר "אֲהַבְתִּיךְ", וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי? זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֵתַלְתָּ בִּי, וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל.' 16 וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל הַיָּמִים וַתְּאַלֲצֵהוּ. וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת."

"לִבְּךָ אֵין אִתִּי." — אנחנו כמובן יודעים שהמניעים של דלילה לא טהורים.

■         אבל שימו לב, גברים: מאוד קשה לאישה להאמין שאתה אוהב אותה אם היא מגלה שאתה שומר ממנה סודות. היא רואה בזה ביטוי של חוסר אימון. זה מטריף אותה. "אֵיךְ תֹּאמַר, 'אֲהַבְתִּיךְ' [אם אתה לא פותֶחַ לי את לבך]?"

והיא צודקת! מרגע הנישואין אתם הרי "בשר אחד". אין פרטים עָלֶיךָ ש"אסור לה לדעת." ברור שלא תגלה לה סודות צבאיים או סודות מקצועיים ששייכים למעביד שלך. אותם היא מן הסתם גם לא תרצה לדעת. אבל לנהל חשבון בנק נפרד על שִמְךָ בשוּשוּ? אוי ואבוי!

16ב            "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת." — מי כאן נשׂוי? — מה קורה כשיש נושא שמאוד מאוד חשוב לאישתך? דבר שהיא ממש ממש רוצה? הנושא הזה לא יורד מהפרק. אתה שומע אותו בוקר, צהרים, ערב ולילה. הוא הופך למָנְטְרָה, לאוֹבְּסֶסְיָה. — באיזשהו שלב תגיד: "אוּוּוּף, בא לי למוּת!"

כבר שלוש פעמים היאשה הזאת הוכיחה שאסור לבטוח בה. שלוש פעמים היא פעלה בדיוק לפי ההנחיות שהוא נתן לה. שלוש פעמים היא ניסתה לגנוב לו את כוחו.

אבל שמשון כבר לא מסוגל להתנגד. הוא כבר יותר מדי זמן מתמסר לחטא. בשלב הזה…

קסם האישה יותר חזק מהמושיע

17              "וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ; וַיֹּאמֶר לָהּ: 'מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי. אִם גֻּלַּחְתִּי — וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי, וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם'."

■         "נְזִיר אֱלֹהִים." — "הקשיבי טוב, חיים שלי: הסוד הוא שאני מוקדש לאלוהים. הוא נותן לי את הכוח המופלא." — איזו עדות עלובה. בעָזָה התעסק עם זונה. מאז הוא נדבק לדלילה בקשר רומנטי ללא מחוּייבוּת. אם ככה מתנהג "נְזִיר אֱלֹהִים" — איזה מין אלוהים זה?

אבל לדלילה אין הרבה זמן לחשוב. האינטואיציה הנשית אומרת לה כי הפעם שמשון דיבר אמת. היא ממש קרובה לָפרס הגדול:

19-18א      "וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ. וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, לֵאמֹר: 'עֲלוּ הַפַּעַם, כִּי הִגִּיד לִי אֶת כָּל לִבּוֹ.' וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם."

?         שׂמתם לב לפרטים? כל זה לא יכול להתרחש ביום אחד:

• דלילה שולחת מסר "לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים" שנמצאים בחמישה מקומות שונים;
• הללו לוקחים את המסר כֹה ברצינות שהם עולים לנחל סורק בכבודם ובעצמם; והכי חשוב: "הַכֶּסֶף בְּיָדָם"! פָּמָליה גדולה כזו לא יכולה להגיע מבלי ששמשון ישׂים לב. זאת אומרת שהוא לא נמצא אלא חזר לזמן־מה לפרנסתו "בְּמַחֲנֵה דָן";
• "סַרְנֵי [ה]פְלִשְׁתִּים" שוב משאירים בקרבת מקום מחלקה של לוחמים ששומרים על קשר־עין עם דלילה — וברשותם תיבת אוצר וסכין גילוח;

…ואיך לא?! כעבור שבוע־שבועיים הגיבור חוזר לזרועות המאהבת. פסק הזמן שעבר מאז שגילה לה את סודו מסביר מדוע הוא לא חושש להירדם במחיצתה בסוף הערב:

19ב            "וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ." — אולי היא שרה לו אפילו שיר.

המושיע התמסר לחטא, והחטא ניצח אותו. — הכותרת הבאה מחרידה:

יהוה סָר מֵעָלָיו

19ג-20       "וַתִּקְרָא לָאִישׁ; וַתְּגַלַּח אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ. וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ, וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו. 20 וַתֹּאמֶר: 'פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ, שִׁמְשׁוֹן!' וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר: 'אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר.' וְהוּא לֹא יָדַע כִּי יהוה סָר מֵעָלָיו."

מי שכל חייו עשה צחוק מהפלישתים עושה הפעם צחוק מעצמו: "אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר." — אתה חי בסרט, שמשון? מה גורם לך להאמין שהפעם היא לא תעשה לך את זה?

גיבור־העל מתעורר לעוּבדה ש"יהוה סָר מֵעָלָיו", ויחד עם זה "יָּסַר כֹּחוֹ". הוא כרגע לומד איך זה מרגיש להיות חלש "כְּכָל הָאָדָם":

21              "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים, וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו, וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה, וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם. וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים."

הפוטנציאל מבוזבז

מי שנבחר להיות מושיע הקריב את תפקידו לדחף הבשׂר. מי שקיבל מתנה משמיים למילוי תפקידו חשב שהוא רשאי להשתמש בה להנאתו. — מה שנשאר הוא שבר־אדם; עיוור; כבול; נאלץ לעשות עבודה של שפחה: "טוֹחֵן [קמח] בְּבֵית הָאֲסוּרִים."

עכשיו שימו לב איך המחבר מגביר את המתח לִקראת הגְרָנְד פִינָלֶה:

22              "וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח." — …ואף אחד לא שׂם לב! — עם ישראל שנאנח תחת עול הפלישתים (טו 11ב) יכול עוד פעם אחת לגחךְ: "סתומים, הפלישתים האלה."

זה שייך לצד האנושי של הסיומת. אבל העיקר בה הוא המסר הרוחני:

יהוה לא נותן את כבודו לאלילים

24-23        "וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֱסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה; וַיֹּאמְרוּ: 'נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ.' 24 וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם, וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אָמְרוּ: 'נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ'."

לא נכון! — "דָגוֹן" הוא פסל עיוור, חירש ומשותק.

פעמיים המחבר חוזר על המשפט "נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ"; והוא מתאר אלפי פלישתים מריעים ל"אֱלֹהֵיהֶם" ומודים לו על הניצחון.

יהוה עומד להוכיח שהם טועים.

25א            "וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם, וַיֹּאמְרוּ: 'קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ.' וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם."

"וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם." — המסיבה בעיצומה. כולם סיימו מנה שנייה או שלישית של בשר־קורבנות על האש. היין חופשי על חשבון הבית. עכשיו הגיע הזמן לקצת בידור. בואו נִצְחָק על "אוֹיְבֵנוּ".

אבל יהוה לא רק שׂונא שנותנים את כבודו לאלילים — הוא גם שׂונא שעושים צחוק מאנשים נכים. לא לחינם הוא מזהיר: "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט 14).

והנה עוד דרגה בעליית המתח:

25ב-27      "וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים. 26 וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ: 'הַנִּיחָה אוֹתִי וַהֲמִשֵׁנִי אֶת הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם.' 27 וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים; וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים; וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן."

מסיבת הניצחון מתנהלת באולם האירועים הגדול ביותר בעזה. כנראה מדובר במקדשו של "דָגוֹן". רק על הגג מצטופפים "כִּשְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה." למטה, בשורות הראשונות, יושבים כל המי־ומי במדינה — "כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים" יחד עם "הַנָּשִׁים".

…וכולם צוחקים על מושיע ישראל המובס. הם לא מבינים כי מה שהביס אותו הוא החטא. הם לא מבינים כי הוא כרגע נושא את עונשו מ-יהוה.

?         האם שמתם לב שיש כאן עוד צל של המשיח?

משיח!   הרי גם לישוע — מושיע העולם — לעגו כשהיה תלוי על הצלב (מתי כז 43-39). גם לגביו חשבו שהוא חסר־אונים. גם לגביו לא הבינו את הסיבה מדוע הוא תלוי. גם לגביו לא ידעו כי הוא נושא את עונש יהוה על חטא (יוחנן א 29).

ההבדל הגדול בין המושיע הסמלי לבין המושיע האמיתי הוא ששמשון נשא את עונש חטאו הוּא — בזמן שישוע המשיח נשא את החטא שלי ושלך.

הפלשתים בעזה לא יודעים את הדברים האלה — והם לא יודעים פרט נוסף: נשאר להם פחות מדקה להמשיך לצחוק — פחות מדקה עד…

הניצחון האחרון

28              "וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יהוה וַיֹּאמַר: 'אֲדֹנָי יֱהוִֹה, זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים'."

שמשון מתפלל לכוח משמיים. אין זֶכֶר לָיהירות שבה פעל כאן בעזה כשעקר את שער העיר. כעת הוא מוּדע: "אם יש לי עדיין כוח פלאי, הוא מ-יהוה."

!          המושיע הפוטנציאלי הפר אמנם את ברית הנזירוּת, אבל אלוהים לעולם לא מפר הבטחה. הרי הוא הבטיח לאימו של שמשון: "נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ" (יג 7ב).

שמשון מתפלל — ופועל באמונה:

30-29א      "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם, אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ. 30 וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן: 'תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים!' וַיֵּט בְּכֹחַ, וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ."

"תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים!" — יש וויכוח בין החכמים שמא שמשון התאבד או ביצע מעשה גבורה.

• מצד אחד הוא מחליט לשים קץ לחייו ובוחר את רגע מותו. זוהי הגדרה של התאבדות;
• מצד שני הוא עושה זאת למטרה נעלה — נקמה באחד העמים שמונע מעם ישראל לרשת את הארץ המובטחת.

מושיע שקובע את רגע מותו. — במקום להיכנס לוויכוח, אני מציע לראות כאן עוד רמז למשיח:

משיח!   הרי גם ישוע קבע את הרגע המדוייק שבו "מָסַר אֶת רוּחוֹ" (יוחנן יט 30). היה עליו לפעול בקפדנות "לְפִי הַכְּתוּבִים" (קור"א טו 4) שקבעו…

▪  כי "בֶּן־הָאָדָם [יִהְיֶה] בְּלֵב הָאֲדָמָה שְׁלוֹשָׁה יָמִים וּשְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת" (מתי יב 40),

▪  כי "עָלָיו לָקוּם… בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (מתי טז 21),

▪  וכי תחייתו חייבת לפול "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" — על בוקר יום א' אחרי שבת חוה"מ פסח (יוחנן כ 1) — ביום הנפת עומר ראשית הקציר (ויקרא כג 11) — וזאת כדי להיות "הָרֵאשִׁית, בְּכוֹר מִבֵּין הַמֵּתִים" (קול' א 18; קור"א טו 20, 23).

מה שבטוח הוא ש…

יהוה השיג את מטרתו

אדם עיוור בודד ממוטט בידיים ריקות את "בנייני האומה" של עזה — זהו נס אדיר. רק בורא שמיים וארץ יכול לִסתור כך את כל חוקי הפיזיקה. — איפה עכשיו הקולות שהריעו: "נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ"? — ואיפה "דָגוֹן"? — הן האליל והן מעריציו קבורים תחת ההריסות.

אגב, זהו גם הנס האחרון בספר שופטים. יהוה כמובן ממשיך לכוון את מהלך ההיסטוריה ומבטיח את המשך קיום עמו, אבל כאן ראינו את ההתערבות העל־טבעית הגלוייה האחרונה עד סוף תקופת השופטים.

30ב            "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו." — ניצחון מפוקפק מבחינת שמשון, אבל בהחלט ניצחון. קחו בחשבון שהיו שם "כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים", ושהאירוע היה פתוח ל"אִישׁ וְאִשָּׁה" — למשפחות עם ילדים ונכדים. כל הָנְהָגָת ארץ "פְּלֶשֶׁת" נמחקה תוך דקה, יחד עם דור ההמשך. אין ספק שלקח לפלישתים הרבה זמן ולא מעט מאבקי כוח עד שחזרו לשליטה מלאה על ישראל.

סיפורו של שמשון מסתיים עם…

קבורת המושיע

31א            "וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ, וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ,…" — אנרכיה בעזה. אין מלך, אין ראש עיר, אין רמטכ"ל, אין קציני צבא; המשטרה בחל"ת. אף אחד לא שָׂם לב לשכנים מ"מַחֲנֵה דָן" שמתערבבים בשקט עם מאות הפלישתים המתאבלים בהריסות מקדש דגון. ישראלי חופר עִם מכּוּש נראה בדיוק כמו פלישתי חופר עִם מכּוּש. — "וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל, בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו."

המושיע האחרון בספר שופטים מת ונקבר.

31ב       …והפרק מסתיים עם חזרה על פרק טו 20: "וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה." — הפעם כולנו מסכימים שהסיומת במקום.

מה למדנו משמשון?

אפשר להפיק לקחים מעשיים רבים מחיי שמשון ומן הטעויות שלו, והשתדלתי לציין אותם בשיעורים ובסיכומי הביניים.

משיח!   אך ישנן שתי נקודות (לפחות) שבהן שמשון שונה משאר ה"מושיעים" בספר שופטים:

א.        אין עוד סיפור בספר כולו שמכיל כל־כך הרבה רמזים למשיח כמו עלילת שמשון;

ב.        אין עוד שופט שמעוות את דיוקנו של המושיע כמו שעושה זאת שמשון בהִתְמָסְרוּתו הבלתי־מרוּסנת לָחטא ולדחף הבשׂר;

והלקח הוא: אין מושיע אנושי מושלם. אפילו שמשון — גיבור־העל האמיתי היחיד בהיסטוריה — לא מסוגל להתעלות על מגבלות הטבע החוטא. כל ישועה שהוא ישיג תהיה חלקית וזמנית.

הנה…

צל המשיח בסיפור שמשון

• מלאך מופיע לְאישה (שופ' יג 3 — השווה ל-לוקס א 26);
• מלל הנבואה על הולדת שמשון כמעט זהה לנבואות על הולדת המשיח (שופ' יג 5א, 7 — השווה ל-ישעיהו ז 14; לוקס א 31; מתי א 21);
• האישה מאמינה — הגבר זקוק לאישור (שופ' יג 8-6 — השווה ל-לוקס א 38; מתי א 20-19);
• רק בסיפור שמשון כתוב רצף של:

הופעת מלאך־יהיה — נבואה — הבטחה — הריון — לידה — כמו אצל
ישוע.

          זה מה שעושה את שמשון מיוחד. הסיפור הזה בתנ"ך הוא מעין אב־טיפוס של הולדת המשיח;

• יש דמיון בולט בתיאור תקופת הילדות והנעורים:
• אצל שמשון: "וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ יהוה" (שופ' יג 24ב);
• אצל ישוע: "וְהַיֶּלֶד גָּדַל…, וְחֶסֶד אֱלֹהִים הָיָה עָלָיו." (לוקס ב 40);
• יש דמיון בפעולת רוח־הקודש שבעקבותה מתחיל המושיע למלא את תפקידו:
• אצל שמשון: "וַתָּחֶל רוּחַ־יהוה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן" (שופ' יג 25);
• אצל המשיח: "אָז הוֹבִילָה הָרוּחַ אֶת יֵשׁוּעַ אֶל הַמִּדְבָּר" (מתי ד 1);
• הוריו לא מבינים כי המושיע פועל בהדרכת אלוהים:
• אצל שמשון: "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵיהוה הִיא" (שופ' יד 4);
• אצל המשיח: ישוע נאלץ לשאול את יוסף ומרים: "'הַאִם לֹא יְדַעְתֶּם כִּי עָלַי לִהְיוֹת בַּאֲשֶׁר לְאָבִי?' 50 אַךְ הֵם לֹא הֵבִינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁדִּבֵּר אֲלֵיהֶם" (לוקס ב 50-49);
• עמו של המושיע מביע אי־אמונה בו. ההנהגה מפחדת כי פעולותיו יעוררו תגובה מהכוח הכובש:
• לשמשון אומרים: "הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים? וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ?" (שופ' טו 11);
• למעשי הניסים של ישוע מגיבים במילים: "אִם נַנִּיחַ לוֹ כָּךְ, הַכֹּל יַאֲמִינוּ בּוֹ וְהָרוֹמָאִים יָבוֹאוּ וְיַחֲרִיבוּ אֶת מְקוֹמֵנוּ וְאֶת אֻמָּתֵנוּ" (יוחנן יא 48);
• עָם ישראל מוסר את המושיע לידי הגויים (שופ' טו 14-13 — השווה ל-מתי כ 19-18);
• לועגים למושיע לאחר שהוא, לכאורה, איבד את כוחותיו העל־טבעיים (שופ' טז 27 — השווה ל-מתי כז 40);
• המושיע קובע את רגע מותו (שופ' טז 30 — השווה ל-יוחנן יט 30);
• המושיע מקריב את חייו בביצוע משׂימתו.

אך שימו לב טוב להבדלים העצומים בין שמשון לבין ישוע בנקודה האחרונה הזו — בין ה"צל" לבין האמיתי:

• שמשון מת בגלל חטאו הוּא. מותו לא כיפר על חטאים — לא של עצמו ולא של אחרים;
• ישוע, לעומת זאת, היה ללא חטא. הוא הקריב את עצמו ככפרה על החטא שלי ושלך;
• וההבדל האחרון:
• גופת שמשון עדיין מונחת אי־שם "בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו"
  (שופ' טז 31);
• ישוע, לעומתו, קם לתחייה וכעת "יָשַׁב לִימִין כִּסֵּא הָאֱלֹהִים"
  (עברים יב 2).