איגרת יעקב פרק א'

איגרת יעקב פרק א'

פסוק 1 — מבוא לאיגרת

פסוקים 12-2 — איך להגיב נכון בזמנים קשים

מבוא לאיגרת

מדוע בחרנו ללמוד את ספר יעקב? — מכיוון שהספר פותח ומתמקד בהנחיות מעשיות לחיים משיחיים.

בפרק א' מלמד יעקב את האחים באמונה כיצד עליהם להגיב ולהתמודד בעתות צרה, סבל וכל ניסיון אשר יבוא עליהם. הנחיותיו של יעקב לחיים משיחיים מעשיים מאפשרים לנו לאמוד את אמיתות ישועתנו ואת רמת בגרותנו הרוחנית.

יעקב פונה אל קהל המאמינים ומבקש מהם להתבגר באמונה.

מי הוא יעקב?

פסוק 1:

יַעֲקֹב, עֶבֶד אֱלֹהִים וַאֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ…

ישנם בברית החדשה מספר אנשים הנושאים את השם יעקב אשר יכלו להיות כותבי האיגרת,

אולם המתאים מכולם הנו אחיו למחצה של ישוע המשיח, שמתוך צניעות אינו כותב כי הוא הנו האח.

מן הסתם כל הנמענים הכירו במי מגובר ולכן כל מילה נוספת אודותיו נראתה מיותרת.

לאחר שהרתה מרים לרוח הקודש וילדה את ישוע, נולדו לה וליוסף ילדים נוספים, ויעקב היה אחד מהם. (מתי יג 56-55; מרקוס ו 3). מדובר על אותו יעקב המוזכר בספר מעשי השליחים טו 13, כא 18.

בעת שהיה בארץ, לא האמינו אחיו למחצה של ישוע שהוא המשיח והאדון (יוחנן ז 5), אך לאחר צליבתו, היו נוכחים עם השליחים בעליית הבית (מעשי השליחים א 14), שם שינו את עמדתם.

מה גרם לשינוי?

אחרי שקם מן המתים, נראה ישוע ליעקב. יעקב השתכנע במשיחיותו, וחלק את עדותו עם שאר האחים (ראשונה לקורינתים טו 7). מתוך הכרת אדנותו ומשיחיותו של ישוע [מסיבה זו העמיד את שם האדון ישוע בהמשך ציון שמו של אלוהים], יעקב מכנה עצמו: עבד אלוהים. ז"א, אחד השייך לאדון כל כולו.

יעקב הפך להיות אחד מעמודי התווך של הקהילה הראשונה בירושלים (גלטים ב 9), והיה זה אשר מיתן את הסערה שפרצה במהלך האסיפה הראשונה שהתקיימה בעיר (מעשי השליחים טו).

המסורת מציינת, שיעקב נרצח. הוא נזרק מן המקדש והוכה למוות ע"י הפרושים, ששנאו את עדותו האמיצה.

איזה מין אדם היה יעקב?

על מנת לעמוד בראש הקהילה הראשונה, חייב היה יעקב להיות מאמין למופת ובוגר באמונתו.

הדרך השלווה בה הנהיג את הקהילה בתקופה שבה ההנהגה הרוחנית הממסדית הסתייגה ואף החרימה ורדפה את המאמינים, הייתה עדות נפלאה לגדולתו.

ככל הנראה היה יעקב נשוי — (א־קורינתים ט 5).

המסורת מוסיפה, שיעקב היה איש תפילה, ולכן ניתן למצוא באיגרתו דגש רב על תפילה. אומרים, שמרוב תפילה — היו ברכיו קשות כשל גמל.

למי כתב יעקב את האיגרת?

"לשְׁנֵים־עָשָׂר הַשְּׁבָטִים שֶׁבַּגּוֹלָה" (פסוק 1ב).יעקב כתב ליהודים מאמינים אשר התגוררו מחוץ לגבולות הארץ.

בעקבות גלי הרדיפות, נפוצו רבים מהמאמינים הראשונים לאזורים שבסביבות המזרח התיכון (ראה מה"ש ח 4-1, יא 19-20).

כך, למרות אי הנוחות שבתפוצה, יכלה הבשורה להגיע רחוק יותר.

אותן קהילות של יהודים מאמינים בישוע סבלו דחייה וניצול מידי הגויים בשל היותם זרים, וניכור מידי אחיהם היהודים הלא-מאמינים – בשל אמונתם.

קהילות אלה היו זקוקות לעזרה כמו כל קהילה אחרת, ויעקב, כאב, שולח להם מכתב עידוד ותמיכה.

איך להגיב נכון בזמנים קשים

יעקב מציין שמכתבו נועד לשניים עשר השבטים. מכאן ניתן להסיק שבעת כתיבת האיגרת, עדין ניתן היה למצוא ולזהות נציגים מכל אחד משבטי ישראל. מכאן, שמגלות בבל עלו לארץ צאצאים מבני כל השבטים.

מן הסתם לא כל הגולים עלו, אך נציגים מכלל השבטים נותרו והעמידו צאצאים. שום שבט לא נכחד ולא אבד לנצח! לראיה, שמות שבטי ישראל מוזכרים שוב בספר התגלות ז 4-8.

פרק א, פסוקים 12-2:

2 לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה חִשְׁבוּ זֹאת, אַחַי, כַּאֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים בְּכָל מִינֵי נִסְיוֹנוֹת,3 שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי בְּחִינַת אֱמוּנַתְכֶם מְבִיאָה לִידֵי סַבְלָנוּת.4 אֲבָל שֶׁתְּהֵא הַסַּבְלָנוּת שְׁלֵמָה בְּפָעֳלָהּ, לְמַעַן תִּהְיוּ שְׁלֵמִים וּבְלֹא דֹּפִי וְלֹא יֶחְסַר לָכֶם דָּבָר.

5 אִישׁ מִכֶּם אִם יֶחְסַר חָכְמָה, יְבַקֵּשׁ מֵאֱלֹהִים הַנּוֹתֵן לַכֹּל בִּנְדִיבוּת וּבְלֹא גְּעָרָה, וְתִנָּתֵן לוֹ.6 אַךְ יְבַקֵּשׁ בֶּאֱמוּנָה וּבְלִי סָפֵק, כִּי בַּעַל־סָפֵק דּוֹמֶה לְגַלֵּי הַיָּם הַנִּדְחָפִים וְסוֹעֲרִים מִפְּנֵי הָרוּחַ.7 אוֹתוֹ הָאִישׁ אַל יַחְשֹׁב כִּי יְקַבֵּל מַשֶּׁהוּ מֵאֵת יהוה,8 בִּהְיוֹתוֹ אִישׁ הַפּוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, הֲפַכְפַּךְ בְּכָל דְּרָכָיו.

9 יִתְהַלֵּל הָאָח הַדַּל בְּרוֹמְמוּתוֹ,10 וְהֶעָשִׁיר שֶׁיִּתְהַלֵּל בְּשִׁפְלוֹ, כִּי כְּצִיץ חָצִיר הוּא יַחֲלֹף.11 הֵן בַּעֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ הַלּוֹהֶטֶת יִיבַשׁ הֶחָצִיר וְיִפֹּל צִיצוֹ וְיֹאבַד חֵן מַרְאֵהוּ; כֵּן גַּם הֶעָשִׁיר יִבֹּל בַּהֲלִיכוֹתָיו.

12 אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד בְּנִסָּיוֹן, כִּי לְאַחַר עָמְדוֹ בַּנִּסָּיוֹן יְקַבֵּל אֶת עֲטֶרֶת הַחַיִּים אֲשֶׁר הִבְטִיחַ הָאָדוֹן לְאוֹהֲבָיו.

יעקב ידע שהמאמינים עומדים בפני קשיים ולא תמיד מצליחים להתמודד אתם בהצלחה.

כמאמין בוגר הוא מציע להם דרך נפלאה להפוך צרות לניצחונות.

המאמין בן זמננו צריך לדעת, שהנחיותיו של יעקב נכונות לכל סוגי הניסיונות (מגוון הצרות והקשיים בחיי האדם), הבאים עלינו במהלך חיינו. כמו אז גם היום מתנסים אנשים במחלות, בדידות, מוות של קרובים ושל היקרים לנו, טרור, אבטלה, בעיות כלכליות, רדיפה בגלל אמונתנו בישוע, משברי נישואין, פיתויים וכיוצ'.

מכיוון שאין מאמין שלא הועמד במהלך חייו בניסיון מאת אלוהים, מציג יעקב את חמשת העקרונות הנחוצים לנו על מנת להפוך צרות לניצחונות.

תזכורת: עלינו לאמץ את חמשת העקרונות הבאים כיחידה אחת:

להיות בעלי גישה שמחה (פסוק 2; חבקוק ג 19-16);
לדעת את דבר אלוהים ואת רצונו — מוח מבין (פסוק 3);
רצון להיכנע לאלוהים— סבלנות (פסוקים 4, 11-9);
לב שרוצה להאמין (פסוקים 8-5);
אהבת האדון—המרכיב האיתן (פסוק 12).

כעת נבחן כיצד עמדו האנשים המוזכרים בכתבי הקודש בניסיון. ניווכח לדעת, שכולם נדרשו לאמץ את חמשת העקרונות כדי לעמוד בניסיון באופן מושלם וליהנות מפירות תכליתו. בסיום הניסיון נוכל להבין את התכלית הנפלאה שתיתכן רק אם מסיימים את הניסיון בהצלחה.

לא כל ניסיון ובחינה הסתיימו בהצלחה — גם על כך נלמד.

בנוסף, נלמד מדוע אלוהים אוסר עלינו לנסות אותו…

בשלב זה נבחן מקרים שונים וסיבות שונות לצרות, למבחנים ולניסיונות בחייהם של ילדי אלוהים:

זיכרו: ניסיונות הבאים עלינו מאלוהים תמיד נועדים לבגר אותנו מבחינה רוחנית, למדוד את מסירותנו לאלוהים, ולהכשיר אותנו לשירות יעיל יותר למען שמו. ניסיונות מאלוהים תמיד טובים לנו – כשאנו מאמצים את כל עצותיו לעמידה בהם.

אברהם אבינו —בראשית כב

אנו מודעים לקיומו של אברהם כבר מבראשית פרק יב'. כבר אז פעל אלוהים בחיי אברהם. המבחן הראשון שלו היה כאשר ציווה עליו אלוהים לעזוב את ביתו ואת מולדתו וללכת לארץ שאלוהים יראה לו.

אברהם למד לסמוך על אלוהים וללכת יום יום לאור המילה שלו – 'לך אחרי, אני אראה לך את הדרך ואהיה לך מגן ומספק כל צרכך' (בראשית יב-יז). אברהם למד, שברכת אלוהים השלמה תבוא עליו כאשר יימצא במקום שאלוהים מראה לו.

הערה: מילת המפתח בספר בראשית היא: התהלך. ראה חנוך, נח, אברהם, יצחק ויעקב אשר התהלכו עם אלוהים והתברכו.

המבחן הבא היה הולדת יצחק. אלוהים הבטיח לאברהם שהוא יקים ממנו זרע, ושזרעו יהיה ברכה לכל משפחות האדמה (יב 3).

שרה הייתה עקרה ואברהם זקן (יח) – שלב שבו אין הם יכולים להביא ילדים לעולם, אך אברהם האמין ביהוה, ואלוהים החשיב לו את אמונתו לצדקה — בראשית טו 6, אל העברים יא 6.

אלוהים פעל בגופם והביא להולדת בן ההבטחה — יצחק.

אלוהים הבטיח לאברהם כי מיצחק יוולד עם, ולעם הזה הבטיח ארץ נחלה. מן העם הזה עתיד אלוהים להביא את הגואל אשר יגאל ויושיע מקללת החטא את אלה השותפים לאמונתו של אברהם.

והנה, לאחר שאלוהים הבטיח לו כל כך הרבה הבטחות התלויות בקיומו של יצחק, הגיע הזמן לבחון את אמונתו וביטחונו של אברהם בדבר אלוהים.

בספר בראשית כב' מנסה אלוהים את אברהם. אלוהים מצביע על יצחק ומתאר נכונה את הקשר הקרוב שבין אברהם ובנו יצחק.

יצחק הוא בנם של אברהם ושרה.

יצחק הוא בנו יחידו של אברהם שאותו הוא אוהב.

אלוהים מצווה על אברהם להעלות לעולה את הבן הזה שאליו קשור ליבו בעבותות ושאליו נשואות עיניו.

אברהם יודע שבעצם עובדת קיומו של יצחק תלויות כל ההבטחות שהבטיח לו אלוהים.

האם אברהם יביע פליאה לנוכח דרישתו של אלוהים?

האם אברהם יתלונן? האם ימרוד?

האם יציע תחליף? רעיון שאלוהים אולי לא חשב עליו…?

האם יתמהמה אברהם כדי להרוויח עוד מספר דקות, שעות או ימים עם אהובו יצחק?

התשובה לכל השאלות היא לא מוחלט!

אדרבה, באותו הלילה לא הרבה אברהם לישון. השכם בבוקר כבר היה אברהם בדרכו לבצע את מצוות האלוהים (כב 3).

אברהם לוקח את יצחק, שהיה אז כבן 30 שנה, ועימם כמה מעבדיו, אל הר המוריה. [להלן מראי המקומות דרכן ניתן לשער את גילו של יצחק בעת העקדה: יז 17, כא 8 – גמילה בעת ההיא הייתה בגיל מאוחר 7-12 לפחות, כא 20-21 – מספר שנים חלפו מאז שהגר וישמעאל גורשו…, כא 34].

כשהגיעו ביום השלישי להר המוריה, ציווה אברהם על נעריו להישאר למרגלות ההר ועלה מעלה עם בנו יצחק.

אברהם אמר לנעריו: "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (פסוק 5).

אברהם ידע שהוא עתיד לחזור עם יצחק.

אברהם ידע זאת לאור הביטחון שהיה לו באמיתות דבר האלוהים (זכרו את חמש העקרונות המלווים אותנו במהלכו של ניסיון).

עד כה קיים אלוהים את כל שהבטיח ואמר לו, ולכן יכול היה אברהם לסמוך על אלוהים — וללכת על פי דברו.

אלוהים לא דרש מאברהם את הבלתי אפשרי. היות שאלוהים הראה לאברהם "אור גדול", יכול היה גם להעמידו בניסיון גדול.

במהלך ההליכה, שאל יצחק את אביו אברהם: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?"

אברהם ענה לבנו יצחק: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי."

בטחונו של אברהם בהבטחת אלוהים העניקה גם ליצחק את הביטחון להמשיך וללכת עם אביו למקום השחיטה.

דוגמה: ההבטחות והנבואות שאלוהים העניק לאברהם משולים לאדם אשר זכה לדעת את סוף העלילה בסרט בו הוא צופה.

אברהם קיבל מאלוהים הבטחה שהוא עתיד להקים לו זרע מיצחק, ולכן היה יכול להיות בטוח בכך שיצחק יזכה בחיים, ושאל לו לאברהם לחשוש לגורלו. מילתו של אלוהים עומדת במבחן, ולמילתו של אלוהים יש כוח ריבוני. שלוותו ושלומו של אברהם השפיעו לטובה גם על יצחק.

יצחק לא התנגד ולא מרד.

הוא לא ניסה להשתחרר ממקומו על העקידה אלא חשף את גרונו והיה מוכן לשמש כלי להוכחת אמונתו של אברהם אביו.

תגובתו של יצחק עוזרת לנו לדעת, שאברהם לא הטיל כל ספק באלוהים, כי אם חש בטחון מוחלט לאורך כל מהלך העקידה.

אברהם ידע לאור הנאמר לו מאלוהים כי:

א. אם ישחט את בנו הוא עתיד לחזות בתחיית בנו מן המתים. אברהם ידע זאת מתוך אמונה באלוהים ולא מתוך ניסיון אישי— ממש כפי שנוח האמין שאלוהים יביא מבול משמיים, וזאת לפני שהעולם ידע מהו גשם (בראשית ב 6-5, עברים יא 7);

ב. או, שאלוהים יעצור את התהליך ויספק בעצמו את השה לעולה. תשובתו של אברהם ליצחק -"…אלוהים יראה לו השה לעולה…" מחזקת את הדיעה, שאברהם ידע שאלוהים לא יאפשר את הריגת יצחק ושיספק את התחליף.

ידיעה זו לא הפחיתה מעוצמת הניסיון והמעמד. ידיעת אלוהים והבטחותיו היא חלק מהכוח ומהיכולת הניתנים לנו כדי שנעבור בהצלחה את המבחנים בהם אלוהים מעמיד אותנו.

והנה, כאשר מניף אברהם את המאכלת כדי לשחוט את בנו, קורא מלאך יהוה לאברהם מן השמים ועוצר את התהליך.

מלאך יהוה מבהיר לאברהם שכל העניין היה מבחן, ניסיון שאברהם עמד בו בהצלחה (12).

אלוהים סיפק קורבן אחר — איל שהיה סבוך בסבך בקרניו.

בעוד שהמתועד בספר בראשית מתמקד בנתונים המתייחסים להוראה ולביצוע, מתמקד מחבר האיגרת אל העברים במתרחש בליבו ובמוחו של אברהם במהלך אותו ניסיון.

באיגרת אל העברים יא, מפסוק 8, מתמקד המחבר באברהם:

אברהם הלך לארץ ההבטחה מתוך אמונה באלוהים. בפסוק 6 נאמר, שבלי אמונה אי אפשר להיות רצוי לאלוהים. אלוהים דורש ציות הנובע מתוך אמונה בו ובדברו, ולא רק על בסיס מה שאנו רואים ויכולים למשש (עברים יא 1).

למרות שעיניו של אברהם ראו את המציאות הקיימת סביבו, התמקדו עיני ליבו על מציאות טובה יותר — זו שבסביבתו של אלוהים.

כשישב אברהם באוהליו, הביטו עיניו לעבר העיר שאלוהים יבנה ואשר בה אברהם ישכון.

בזמן שאברהם היה בדרכו להר המוריה הוא הגה בהבטחה שאלוהים נתן לו: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא 12; עברים יא 18).

תוך כדי ששם פעמיו לעבר מקום העקידה היה אברהם משנן בליבו את ההבטחה שנתן לו אלוהים — "ביצחק יקרא לך זרע…" וחושב: למה אלוהים התכוון?"

אברהם הבין, שאלוהים יכול להקים אף מן המתים (שם 19).

הניסיונות שאלוהים שם בחיינו גורמים לנו לעמוד במבחן האמונה. האם ללכת על דבר אלוהים או לנטוש..?

אברהם בחר באמונה בוטחת בדבר אלוהים ובהבטחתו, ולכן זכה למלוא הברכות הראויות לעומדים בניסיון.

עמידתו של אברהם במבחן האמונה הציבה אותו כנקודת ייחוס לאמונה. המאמינים נקראים בני אברהם (גלטים ג 9-7).

מה למד אברהם על אודות אלוהים במהלך אותו ניסיון?

א. אלוהים חייב להיות היקר לנו ביותר בחיינו, יותר מכל דבר אחר — משפחתנו או רכושנו.

ב. לאלוהים הזכות לעשות בחיינו ובחיי היקרים לנו כרצונו. ציות לדבר אלוהים חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות בחיינו.

ג. הניסיון בו מעמיד אותנו אלוהים גורם לנו לשנן את הבטחותיו ואת דברו בכתבי הקודש.

ד. אלוהים נאמן לדברו. אלוהים מקיים כל מה שהוא מבטיח.

ה. אברהם למד יתר סבלנות וביטחון באלוהים. הצלחתו במבחן העניקה לו יותר שקט נפשי.

ו. עיני לבנו ממוקדים בנושאים שמימיים, במקום בו שוכן אלוהים, ולא בדברים הזמניים שבעולם המתכלה בו אנו שוכנים (רומים ה 5-1; עברים י 34, יב 2).

ז. הניסיון גורם לנו לבחון את אמונתנו ולזקק את אמונתנו ואת חיינו — (א־פטרוס א 12-6).

ח. כשאנו עוברים בהצלחה את הניסיונות שאלוהים מציב בחיינו, הוא מברך אותנו (בראשית כב 19-16).

ט. אהבתו של אברהם לאלוהים גדלה. אברהם למד מה מוכן אלוהים לעשות למענו. אברהם התנסה באלוהים בתחום חדש.

רבותי, אלוהים ידע מראש את רמת אמונתו של אברהם. הניסיון לא היה בעבור אלוהים אלא בעבור אברהם. אלוהים מאפשר ניסיונות שכאלו כדי לזקק את אמוננו וביטחוננו בו. כך מעצב אלוהים את אופיינו ומכין אותנו לשירות הבא, הנוסף, שהוא מייעד לנו.

הניסיונות הללו מעצבים את חיינו כך שנהיה דומים יותר לישוע אדונינו — שהוא האדם השלם (קולוסים א 28; אפסים ד 13).

ניסיונו של אברהם מלמד אותנו שהוא היה זקוק לאמץ את כל המרכיבים הנחוצים לעמידה בניסיון:

להיות בעל גישה שמחה (פסוק 2; חבקוק ג 19-16);
לדעת את דבר אלוהים ואת רצונו — מוח מבין (פסוק 3);
רצון להיכנע לאלוהים— סבלנות (פסוקים 4, 11-9);
לב שרוצה להאמין (פסוקים 8-5);
אהבת האדון— המרכיב האיתן (פסוק 12).

ללא אהבת אלוהים, לא היה אברהם אפילו משכים קום מוקדם בבוקר.

אהבת האדון היא המרכיב המכסה על כל הנתונים החסרים לנו במהלך הניסיון.

אהבת האדון היא המרכיב הממלא את ליבנו ומעניק לו את השקט והביטחון בכך, שאלוהים אכן יכין את הצעד הבא, כדי שנוכל אנחנו להתקדם בביטחון (א-קורינתים י 13).

אהבת האדון היא המרכיב שממלא את החלל שנוצר עקב אובדן, מחסור או פחד.

אהבת האדון היא המרכיב שמאפשר לנו להישען על כל שאר המרכיבים (תהילים כג, צא).

אברהם לא הצליח בכל הניסיונות בהם התנסה בחייו. אילו היה מאמץ את חמשת העקרונות במבחן עם הגר, היו חייו וחיינו שונים מאד.

דניאל ושלושת רעיו (ספר דניאל פרקים א, ג, ו)

דניאל ורעיו היו בגיל הנעורים כאשר הוגלו לבבל על ידי המלך נבוכדנאצר בשנת 605 לפנה"ס לערך.

כנערים חסרי הגנה השבויים תחת ידו של שליט כל יכול, נבחרו לשמש כמשרתים בשירות המלך. כחלק מהכשרתם, נדרשו הנערים לאכול אוכל שעל פי תורת אלוהים איננו כשר.

למרות היותם בגלות, מצויים תחת איום מתמיד של מוות לו רק יסטו ממצוותיו של המלך, בחרו הנערים דניאל, חנניה, עזריה ומישאל למלא אחר מצוות האלוהים ככתוב בתורה ולא להפר אותה, אף לא במחיר חייהם.

הנערים פעלו בדרך המכבדת סמכות וזכו לחסדו של אלוהים. אלוהים מילא את לב הסריס האחראי עליהם חסד, והלה איפשר לנערים לקיים את מצוות התורה.

דניאל ורעיו היו שונים מכל יתר המשרתים, ולמרות גילם הצעיר עמדו בלחץ החברתי והעדיפו את הציות לדבר אלוהים.

אהבת אלוהים והאמונה בו היו חזקים ומציאותיים יותר בחייהם מהלחץ שחוו מהסובבים אותם או מהאיום על חייהם.

השלושה הכירו היטב את תורת אלוהים, האמינו באלוהים כריבון ואהבו אותו יותר מכל, אפילו יותר מחייהם הם. בכך שצייתו לאלוהים, עמדו בניסיון אשר פאר את שמו ואשר העניק להם חוויה אישית מיוחדת בדבר כוחו הריבוני של אלוהים.

בפרק ג בספר דניאל אנו עדים למבחן אמונה נוסף בו עמדו שלושת רעיו של דניאל בהצלחה מעוררת פליאה. דניאל אינו מוזכר בפרק זה מכיוון שככל הנראה נלקח בשירות המלך למקום אחר אי שם באימפריה הבבלית.

כל תושבי הממלכה נדרשו להשתחוות לצלם זהב גדול שנבנה ע"י המלך, כאשר יינתן לכך האות. מי שלא ימלא אחר פקודה זו, יהרג.

בעוד שרי המלך כולם משתחווים לצלם הזהב בעת שמיעת האות, עמדו חנניה, עזריה ומישאל זקופים ולא השתחוו. שלושת הנאמנים ידעו שהמלך יצווה להורגם, והיו מוכנים למסור את נפשם ובלבד שלא ישתחוו לצלם אדם כי אם לאלוהים בלבד.

השלושה אף אמרו למלך שיעדיפו את מותם על פני הפרה של מצוות אלוהים.

השלושה נזרקו לכבשן לוהט, ואלוהים שמר על חייהם גם בתופת הלוהטת.

המלך נבוכדנאצר זכה לחזות בריבונות אלוהים מתוך עדות חייהם של השלושה.

שוב בלטו שלושת רעיו של דניאל כשונים מכל השאר כאשר בחרו להיצמד להוראות האלוהים. הם העדיפו למות מאשר לזכות במחוות של כבוד ממלך עובד אלילים או לשמור על מעמד שמזכה אותם בזכויות ובעינוגים ארציים. בציות שצייתו לאלוהים חוו את כוחו הריבוני והמיוחד בחייהם, והיו לכלי אשר דרכו גילה אלוהים את ריבונותו בפני מלכים ושליטים.

בפרק ו ניסו משרתי המלך עובדי האלילים לפגוע בדניאל הנאמן.

מכיוון שלא היה כל פסול בשירותו, מצאו רשעים אלו דרך לפגוע בו באמצעות אמונתו והציות שלו לאלוהים.

השרים הציעו למלך לחוקק חוק, על פיו יהיו כל תושבי האימפריה חייבים להתפלל למלך במשך חודש ימים. מי שיתפלל לגורם אחר, יוצא להורג.

למרות האיום המוחשי על חייו, בחר דניאל להתפלל לאלוהים כשם שעשה כל העת. דניאל לא שמר את מצוותו של אלוהים בסתר, אלא עשה זאת לעיני כל.

כשהובאה אשמתו של דניאל לפני המלך, נאלץ המלך לצוות על הריגתו – ודניאל נידון להיות מושלך לגוב האריות.

דניאל לא הצטדק ולא נלחם על חייו.

דניאל לא התחנן על נפשו ולא ביקש הקלה כלשהי בדין.

דניאל האמין באלוהים, אהב את אלוהים, ואלוהים היה מוחשי בחייו יותר מכל דבר ארצי שהוא.

דניאל הושלך לגוב האריות ואלוהים סגר את פי האריות.

למחרת בא המלך לבדוק את מצבו של דניאל, ונוכח במו עיניו בכוחו המופתי של אלוהים בחיי נאמניו.

המלך הבין שיועציו פעלו בזדון והורה להשליכם לגוב האריות יחד עם בני משפחותיהם.

רבותי, לא כל המצייתים לאלוהים זוכים להצלה כפי שקרה בחיי רעיו של דניאל ובחיי דניאל עצמו.

ארבעתם היו מוכנים לעמוד בכל מבחן ולמסור את חייהם בידי אלוהים. הם ידעו שאלוהים יעניק להם את כל הכוח הנדרש על מנת למלא אחר מצוותיו.

אלוהים בחר להצילם, כי זה הדבר שייעד לחייהם, ובכך פארו אותו.

נאמני אלוהים רבים אחרים פארו את אלוהים כאשר מתו על קידוש השם.

הציות שצייתו לאל החי היה יקר להם יותר מחייהם הם בעולם הזה. הכרת דבר אלוהים, אמונתם באלוהים ואהבתם אותו היוו את הבסיס לעמידתם בכל מבחן בהצלחה, ושימשו כמופת.

"ענן העדים" (עברים פרק יא)

ישנם הקוראים דברים אלו וחושבים: מי צריך את הניסיונות הללו? רבים מאיתנו, מפאת חוסר הבנתם, אומרים: תודה לאל על כל יום שעובר ללא בעיה כלשהי.

הבה ונבחן מספר פסוקים באיגרת אל העברים המוכיחים, שניסיונות ומבחנים מאלוהים נועדו לילדי אלוהים בלבד, וזאת כדי לחזק את אמונתנו באלוהים ולקרבנו אליו — גם אם התהליך איננו בהכרח קל ונעים.

עברים יב 13-1:

לָכֵן גַּם אֲנַחְנוּ, אֲשֶׁר עֲנַן עֵדִים כָּזֶה אוֹפֵף אוֹתָנוּ, נָסִירָה נָא כָּל מַעֲמָסָה וְגַם אֶת הַחֵטְא הַלּוֹכֵד עַל נְקַלָּה, וּבְסַבְלָנוּת נָרוּצָה אֶת הַמֵּרוֹץ הֶעָרוּךְ לְפָנֵינוּ, 2 בְּהַבִּיטֵנוּ אֶל יֵשׁוּעַ מְכוֹנֵן הָאֱמוּנָה וּמַשְׁלִימָהּ, אֲשֶׁר בְּעַד הַשִֹמְחָה הָעֲרוּכָה לְפָנָיו סָבַל אֶת הַצְּלָב וּבָז לַחֶרְפָּה, וְיָשַׁב לִימִין כִּסֵּא הָאֱלֹהִים. 3 הִתְבּוֹנְנוּ אֶל הָאֶחָד שֶׁסָּבַל הִתְנַגְּדוּת כָּזֹאת מֵאֵת הַחוֹטְאִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַיְּפוּ וְלֹא תִּרְפֶּה נַפְשְׁכֶם.

4 עֲדַיִן לֹא נִלְחַמְתֶּם עַד לַדָּם בְּמַאֲבַקְכֶם עִם הַחֵטְא, 5 וּשְׁכַחְתֶּם אֶת מִלּוֹת הַנֹּחַם הַמְדַבְּרוֹת אֲלֵיכֶם כְּאֶל בָּנִים:

"מוּסַר יהוה,בְּנִי, אַל תִּמְאָס,וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ;6 כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יהוה יוֹכִיחַ,יַכְאִיב אֶתבֵּן יִרְצֶה."

7 לְשֵׁם מוּסָר סוֹבְלִים אַתֶּם, וֵאלֹהִים נוֹהֵג עִמָּכֶם כְּעִם בָּנִים; כִּי אֵיזֶהוּ הַבֵּן אֲשֶׁר אָבִיו אֵינוֹ מְיַסֵּר אוֹתוֹ? 8 אַךְ אִם אַתֶּם בְּלֹא מוּסָר, אֲשֶׁר הַכֹּל נוֹטְלִים בּוֹ חֶלְקָם, אֲזַי מַמְזֵרִים אַתֶּם וְלֹא בָּנִים. 9 וְעוֹד, הָאָבוֹת שֶׁהוֹלִידוּ אֶת גּוּפֵנוּ יִסְּרוּ אוֹתָנוּ וְאָנוּ יָרֵאנוּ מֵהֶם, הֲלֹא כָּל שֶׁכֵּן נִכָּנַע לִפְנֵי אֲבִי הָרוּחוֹת וְנִחְיֶה? 10 הֵם אָמְנָם יִסְּרוּנוּ יָמִים מְעַטִּים עַל־פִּי מַה שֶּׁהֵם רָאוּ לְנָכוֹן, אַךְ הוּא לְהוֹעִיל מְיַסֵּר אוֹתָנוּ, לְמַעַן יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק בִּקְדֻשָּׁתוֹ. 11 כָּל מוּסָר בְּעֵת בּוֹאוֹ אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְשִׂמְחָה כִּי אִם לְעֵצֶב, אֲבָל אַחֲרֵי כֵן יִתֵּן פְּרִי שָׁלוֹם וּצְדָקָה לַמִּתְחַנְּכִים בּוֹ.

12 עַל כֵּן אַמְּצוּ יָדַיִם רָפוֹת וְחַזְּקוּ בִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת; 13 וְכוֹנְנוּ נְתִיבוֹת יְשָׁרוֹת לְרַגְלֵיכֶם, לְמַעַן לֹא יִסְטֶה הַצּוֹלֵעַ כִּי אִם יֵרָפֵא.

לאורך כל פרק יא מציין מחבר האיגרת אל העברים את אבירי האמונה הכתובים "בהיכל האמונה".

המחבר מזכיר לנו, שאין אנו הראשונים הפוסעים בדרך הגיבוש וזיקוק האופי והנפש, ולכן עלינו לזכור וללמוד מניסיונם של אחינו הבוגרים – אבותינו, אברהם, יצחק, יעקב ואחרים.

את הדוגמה המושלמת אנו זוכים לקבל מבן האלוהים, ישוע. הוא ולא אחר מהווה עבורנו דוגמה ומופת מושלמים.

המחבר מלמד אותנו, שלאור חייהם של אבירי האמונה וישוע המשיח בכבודו ובעצמו המשמשים לנו דוגמה, חייבים גם אנו להסיר מחיינו כל מעמסה וחטא המפריעים לנו להתהלך בקדושה הראויה והנחוצה לילדי אלוהים.

המעמסה אליה מכוון המחבר היא כל מצווה או הוראה "מסורתית" פרי מחשבת האדם שאיננה מאלוהים, אינה נדרשת מידי אלוהים, אינה נחוצה לחיינו הרוחניים בשירות האלוהים ואף איננה מטהרת את החטא הקיים בחיינו.

בפסוקים 3-1 מלמד אותנו המחבר מה עלינו לעשות במהלך הניסיון בו נעמוד על מנת להתעודד ולהשלים אותו בהצלחה (עם דגש על סבל הנובע מעובדת היותנו תלמידיו של ישוע).

"…נָרוּצָה אֶת הַמֵּרוֹץ הֶעָרוּךְ לְפָנֵינוּ, 2 בְּהַבִּיטֵנוּ אֶל יֵשׁוּעַ מְכוֹנֵן הָאֱמוּנָה וּמַשְׁלִימָהּ, אֲשֶׁר בְּעַד הַשִֹמְחָה הָעֲרוּכָה לְפָנָיו סָבַל אֶת הַצְּלָב וּבָז לַחֶרְפָּה, וְיָשַׁב לִימִין כִּסֵּא הָאֱלֹהִים. 3 הִתְבּוֹנְנוּ אֶל הָאֶחָד שֶׁסָּבַל הִתְנַגְּדוּת כָּזֹאת מֵאֵת הַחוֹטְאִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַיְּפוּ וְלֹא תִּרְפֶּה נַפְשְׁכֶם."

ישוע המשיח נשא את עונשנו ללא תלונה. הוא סבל יותר ממה שנוכל כולנו לסבול אי פעם, ולא התלונן (ישעיה נג 5-10). מדוע?

מה עודד את ישוע המשיח לשתוק ולהמשיך לשאת את כאבו בעבורנו?

הוא הביט קדימה לעבר השמחה המחכה לו מעצם הקורבן שהוא מקריב עבור חטאינו.

הוא ראה את תבוסתו של השטן, את ניצחונו על המוות ואת ההתחברות הקדושה והנצחית עם אביו שבשמים בממלכה חדשה ונצחית יחד עם כל בחיריו מקדם, מימי עולם.

הסבל עזר לישוע לשאת את עיני ליבו למקום בו יֵשב ויפעל אחרי שיעבור את הניסיון בהצלחה.

מה עלינו לעשות, אם כך, במהלך הניסיון ומבחן האמונה?

א. לזכור את עדותם של אבירי האמונה אשר הלכו בדרך אלוהים, אותם ברך אלוהים ועליהם שמר. אלוהים לא יעזוב אותנו לעולם — רומיים ח, וכן עדויות וחוויות על פועלו של אלוהים בקרב משפחתנו/חברינו/אחינו ואחיותינו.

ב. להביט ולהתמקד בישוע המשיח — מכונן אמונתנו ומשלימה, הראשית והתכלית, האלף והתו של הווייתנו, ולפעול כמותו. הוא סבל בעדנו והשאיר לנו מופת למען נלך בעקבותיו (א-פטרוס ב 21).

ג. לראות בעיני אמונתנו את השמחה שמחכה לנו כשנחיה חיי נצח בנוכחות אלוהים, שם נהלל ונשבח את שמו לנצח נצחים. שם נפגוש את יתר הנושעים היקרים לנו שכבר נמצאים בנוכחותו ואשר אליהם אנו מתגעגעים בכל יום בו אנו מתקיימים בעולמנו זה. הסבל גורם לנו להתמקד בנוף שבממלכת האלוהים יותר מאשר בנוף הסובב את חיינו הארציים (פיליפים ג 15-12; עברים יא 10).

ד. להתפלל בכל עת כדי שלא ליפול לחטא ולמלכודות השטן במהלך הניסיון. לבקש מאלוהים את החכמה הנדרשת כדי לפעול, להחליט ולומר את הראוי לומר על מנת לעבור את המבחן בהצלחה (יעקב א 5, מרקוס יד 38, מתי כו 41, לוקס כב 40).

מהן התגובות הנפוצות ביותר בעת ניסיון, צרה וסבל?

א. די! נמאס לי, אין לי יותר חלק בישוע. מאז שהלכתי עם ישוע יש לי רק צרות…

ב. אינני מסוגל להמשיך יותר, אין לי יותר כוח להתמודד עם הסבל או לעמוד בניסיון.

ג. אלוהים, מדוע?

מה תשובתו של אלוהים לגישות ולתגובות הללו?

לגבי תגובה א.:

כאשר אדם כלשהו "מנער את ישוע מחייו" בגלל קושי או כאב הוא מוכיח שמעולם לא היה שייך לישוע. אלוהים איפשר את המבחן הזה כדי לגלות את מסתרי ליבו (א־יוחנן ב 20-18).

חשוב לציין שהאדון ישוע היה הוגן וציין את ההשלכות שיהיו להליכה שלנו אחריו. הוא לא הסתיר את האמת "באותיות הקטנות", אלא הציג במפורש את המחיר שעשויים אנשים לשלם בעקבות ההליכה בדרכו – טימ"ב ג' 12, לוקס יד' 25-34, יוחנן טו' 18-21 ופטר"ב ד' 12.

המסקנה הנובעת מכך היא, שישועה היא דבר שאדם אינו יכול לאבד (אפסים א 4; יוחנן י 29; פיליפים א 6; רומים ח 38-34; יוחנן ג 16).

לגבי תגובה ב.:

עלינו לשנן בכל יום את ההבטחות שהוא הבטיח לנו:

קור"א י 13: לעולם לא ייתן לנו מבחן שלא נוכל לעמוד בו, אלא תמיד יעניק מספיק חסד כדי שנוכל להתגבר ולהצליח במשימה.

רומיים ח 38-34: אהבת אלוהים לעולם לא תעזוב אותנו בשום מצב.

יוח"א ד 4: זה שאיתנו חזק יותר מזה שבעולם.

אל האפסים ו 10-18: קבלנו את כל כלי נשק האלוהים כדי להתמודד בהצלחה נגד כל נכלי השטן.

לגבי תגובה ג.:

המחבר מזכיר לנו שכל הסבל שאנו סובלים בחיינו עלי אדמות אינו משתווה לסבלו של ישוע המשיח עבורנו. לפיכך אל לנו להתלונן או לנסות לברוח מהניסיון שאלוהים באהבתו מעניק לנו.

אדרבה, המחבר מצטט את העיקרון החשוב הכתוב בספר משלי ג 12-11 (עברים יב 6-5): "מוּסַר יהוה, בְּנִי, אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ; 6. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יהוה יוֹכִיחַ, יַכְאִיב אֶת בֵּן יִרְצֶה."

כדאי לזכור: גם איוב לא ידע בזמן אמת את תכלית אוסף הצרות שבאו אליו. הגישה הנכונה היא להישמר בדרך האמת והטוהר ולפאר את אלוהים גם כשאיננו יודעים את הסיבה לצרה. נחמתנו היא בעובדה שאנו בידו הריבונית של אלוהים והוא משתמש בנו ובחיינו כדי לפאר את שמו (ישעיה נה 8-13).

אחים יקרים — שימו לב:

הפסוקים הללו אינם מתייחסים לסבל או לכאב הנובעים מפשע שעשינו במתכוון (ראה א־קורינתים יא 32-27). לא ולא! אנו לומדים כעת על ניסיונות מאלוהים שנועדו לבחון את אמונתנו ולגדל אותנו באמונה (א־לפטרוס ג 10).

המחבר אומר במילים פשוטות: הסבל והניסיון הקיימים בחייך כמאמין בישוע הינם הוכחה לכך שאלוהים אוהב אותך. דרך הניסיונות והסבל, מגשים אלוהים את הדברים הבאים בחיים של ילדיו הנושעים:

א. מעצב את אופיינו, מזקק את נפשנו וגופנו מכל חטא (פטר"א ד 1) כדי שנגדל באמונה ושיהיה לנו חלק בקדושתו (פסוק 10), שהרי ללא קדושת אלוהים אף אחד לא יכול לראות את פני האדון — (פסוק 14).

בכל ניסיון בוחן אלוהים את אמיתות אהבתנו (דברים יג 3).

הניסיונות מאלוהים מגלים לנו מה שאנחנו אוהבים באמת. על ידי תגובתנו להנחיות אלוהים, נדע אם אלוהים יקר לנו מכל דבר שבעולם.

האם אנו מושפעים מלחץ חברתי, או מאיום אנושי, יותר מאשר מהוראת אלוהים?

התהליך נקרא "הכשרה" ונועד לכך שנייצג את האדון ונהיה לכלים של כבוד למען שמו (עברים יג 21; אפסים ד 13; קולוסים א 28 — האדם השלם…). כאשר נתהלך בצידקתו נוכל להציג במהלך חיינו עלי אדמות פרי הראוי לו (יב 11, אתם שגרירי המשיח — ב־קורינתים ה).

ב. אלוהים מוכיח את קרבתו ואהבתו אלינו, שהרי אב מחנך את היקרים לו באמת (יב 10-7). באותה מידה שאנו נרתעים מילד הבז לחינוך ולמוסר הנכון של אביו, כך עלינו להיכנע ולקבל עלינו את מוסר האלוהים, כי התכלית הינה לטובתנו ולמען שמו של אלוהים.

ג. אלוהים מאפשר לנו להתנסות בסבל ובצרות ולעוברן בהצלחה כדי שנוכל לשמש דוגמה, עידוד ומקור לשמחה לאחרים העוברים חוויה דומה (ב־טימותיאוס ב 10; קולוסים א 24).

שלבים ב' ו-ג' כוללים את תהליך כניעתנו לאדון, את תלותנו בו ואת הידוק הקשר שלנו עם אלוהים בתפילה ובציות.

* דוגמה: כאשר מתקלקל האייפון, מי האדם שיוכל לתקן אותו בצורה הטובה והיסודית ביותר? מי שייצר את האייפון כמובן. באותה מידה אלוהים הוא ריבון והוא זה שאיפשר את הניסיון בחיינו, לפיכך הפנייה אליו לעזרה היא הדרך היעילה והנכונה ביותר לעמוד בניסיון.

מי שנבחר — נבחן

מחבר האיגרת אל העברים לא היה הראשון שהבין את תכלית הניסיונות של אלוהים בחיי ילדיו.

מלבד הכתוב במשלי ג על ידי שלמה המלך, החכם באדם, הרי לפנינו ציטוטים ודוגמאות מחייהם של אבירי אמונה נוספים שהבינו היטב שאלוהים מנסה אותנו כי הוא אוהב אותנו — כשם שעושה כל אב נאמן:

איוב: "…כִּייָדַע דֶּרֶךְ עִמָּדִי; בְּחָנַנִי, כַּזָּהָב אֵצֵא" (איוב כג 10).

איוב עבר ניסיון קשה מנשוא. אלוהים השתמש באיוב כי בטח בתומתו ורצה להציג זאת בפני השטן.

איוב לא ידע את שנעשה בשמים, אך הוא הבין את תכלית הניסיון: "בְּחָנַנִי, כַּזָּהָב אֵצֵא." איוב ידע שהניסיון גורם לו לבחון את כל פנימיותו ולוודא שאין כל חטא פעיל בחייו. מבחינתו של איוב, זיקק הניסיון הקשה את נפשו כזהב טהור.

בפרק מב זכה איוב לראות את תכליתו של הניסיון ולא הצטער על כך ולו לרגע. אדרבא, הוא התחרט והתבייש במילים המיותרות שאמר במהלך הניסיון (מ 5-2).

בפרק מ מכנה איוב את עצמו "חסר ערך" (מ 4) ובפרק מב 5 הוא אומר: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ, וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ." — שמעתי עליך רבות, אלוהים, אך כעת זכיתי לראותך."

דוד המלך: במזמור כו 2 הוא אומר: "בְּחָנֵנִי, יהוה, וְנַסֵּנִי; צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי."

במזמור קלט 24-23: "חָקְרֵנִי, אֵל, וְדַע לְבָבִי; בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי (ז"א מחשבותיי— צד 19)24 וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי; וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם."

ובמזמור קיט 71: "טוב לי כי עוניתי, למען אלמד חוקיך."

דוד המלך מבקש מאלוהים לבחון אותו, כיון שהגיע למסקנה שמבחני אלוהים וניסיונותיו גורמים לו ללכת בדרך הצדק והתום, ולהתרחק מהחטא על כל צורותיו (א־תסלוניקים ה 22). למרות שהדרך מלאה כאב וסבל, תכלית הניסיון — קרבה אינטימית לאלוהים וטעימה ממלוא ברכותיו — מהווה רווח ופיצוי העולים על הסבל והכאב הזמניים (ראה פטר"א ד 1, 12-17)

עם ישראל: "וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף, וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב. הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי, וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ. אָמַרְתִּי: 'עַמִּי הוּא.' וְהוּא יֹאמַר: 'יהוה אֱלֹהָי" (זכריה יג 9).

זכריה מתייחס לשארית של עם ישראל שנותרה מצרת יעקב. שליש מעם ישראל ייוותר בחיים. את השליש הזה אלוהים מחבק ומברך — כיצד? אותם הוא מזקק, ורק אלו המזוקקים יקרְאו בשם יהוה, והוא יענה להם.

האדם הצדיק: "וַיהוה צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק, רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב" (ירמיהו כ 12).

ירמיהו סבל רבות בהיותו נאמן לאלוהים. ירמיהו אף קילל את הרגע בו נולד. למרות זאת הבין, שאלוהים בוחן את ילדיו למען יהיו מזוקקים וראויים להיקרא בניו. את הרשעים אין אלוהים מזקק. להם הוא מכין אבדון (ראה גם דברי הימים־א כט 17; תהילים ז 10; משלי יז 3; ירמיהו ט 6; תהילים יז 3; סו 12-10; ישעיה ס"ו 24, ירמיהו ו 27, יב 3, התגלות כב 15).

חזקיהו מלך יהודה: הבה ונבחן פסוק מעניין נוסף. בדברי הימים ב' פרק לב פסוק 31 אנו מוצאים את המילה "לנסות": "וְכֵן בִּמְלִיצֵי שָׂרֵי בָּבֶל, הַמְשַׁלְּחִים עָלָיו לִדְרֹשׁ הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר הָיָה בָאָרֶץ, עֲזָבוֹ הָאֱלֹהִים, לְנַסּוֹתוֹ, לָדַעַת כָּל בִּלְבָבוֹ" (לפי תרגום השבעים "מליצים" הם "המשלחים אליו").

הפרק דן בחייו של חזקיהו המלך. סנחריב מלך אשור צר על ירושלים (ישעיהו לז; דברי הימים־ב לב 23-20), ואלוהים הציל את יושבי ירושלים בדרך נס. בלילה אחד היכה מלאך יהוה במחנה צבא-אשור והרג 185 אלף חיילים. סנחריב חזר לארצו, ושם רצחו אותו בניו יוצאי חלציו.

תבוסת צבא-אשור עניינה ביותר את מרודך בלאדן בן בלאדן מלך בבל. הוא שלח שליחים ("מליצים") לחזקיהו מלך יהודה לברכו על נס החלמתו (מלכים־ב יב, ישעיהו לט).

השליחים הביאו מתנות רבות לחזקיהו, וזה גרם לגאוותו להעפיל. חזקיהו התפאר בפניהם באוצרותיו ובהצלחתו ולא אמר כי מאלוהים נבעו הן הניצחון והן ההחלמה הפלאית.

"…הַמְשַׁלְּחִים עָלָיו לִדְרֹשׁ הַמּוֹפֵת." —המשלחת באה לברר את המופת, הנס — כלומר, איך הבריא חזקיה — ואולי נכון יותר: איך ובאיזה דרך מסתורית הצליח להביס באופן כה מוחלט את כל צבא אשור הצר עליו.

מלך בבל ניסה באותה עת למצוא בעצמו דרכים להביס את אשור, והמקרה שהתרחש ביהודה היה נתון שהיה חשוב למלך בבל לברר.

עקב גאוותו של חזקיהו עזבו אלוהים, וישעיהו הנביא לא עמד לימינו להדריכו. היה זה ניסיון מאת אלוהים למען ידע חזקיה המלך ויבין את גודל אפסותו אל מול אלוהים.

מכאן, ניסיונות בחיים עוזרים לנו להכיר טוב יותר את יכולתנו — ואת אפסותנו. דרך ניסיונות אלו אנו לומדים לדרוש את אלוהים, להצטנע, להישאר ענווים ולקשור ולשייך כל דבר טוב שקורה בחיינו לחסדו הרב ולא ליכולתנו האישית.

שאול השליח: אל לנו להתפלא מדוגמה זו של המלך חזקיה. גם בחייו של שאול השליח פעל אלוהים באופן דומה. שאול ראה מחזות שמימיים, ועל מנת לשמר את ענוָות נפשו שם אלוהים קוץ בבשרו. כאשר ביקש מאלוהים רפואה, קיבל שאול את התשובה הבאה: "דַּי לְךָ חַסְדִּי, כִּי בַּחֻלְשָׁה תֻּשְׁלַם גְּבוּרָתִי." כלומר: "בענווה וחולשה פיזית תוכל לשרת אותי בדרך קדושה ויעילה יותר" . כשאתה חלש, אתה סמוך יותר על אלוהים. כשאתה חלש, אחרים רואים יותר את אלוהים דרך חייך מאשר את עצמך…(ב' קורינתים יב 9-7).

אלוהים בוחן את ילדיו — ורק אותם

רבותי, אלוהים אינו בוחן ומנסה כל אדם.—במזמור יא 7-5 כותב המלך דוד:5 "יהוה צַדִּיק יִבְחָן, וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ.6 יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים; אֵשׁ וְגָפְרִית וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם. 7כִּי צַדִּיק יהוה; צְדָקוֹת אָהֵב; יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ."

דוד מציין שאלוהים בוחן את ילדיו הנאמנים, וזאת כדי לשמר את צדקתם ומעמדם הראוי בעיניו. אלוהים מזקק את הצדיקים על מנת שיוכלו לראות את פניו — זיכרו כי ללא קדושה לא ניתן לראות את פני האדון (עברים יב 14).

את הרשעים אלוהים אינו בוחן. להם הוא מכין את זעמו (ראה גם ב־פטרוס ב 22-9).

לפיכך צריכים יראי אלוהים להיות מוכנים לכך, שאלוהים יבחן את אמונתם ויזקק אותם בכל יום וכל היום. ניסיונותיו ומבחניו של אלוהים אינם בהכרח אסונות. הם עוזרים לנו להמשיך ללכת בדרך הישר וממקדים את עינינו באלוהים ובכל הטוב והראוי בעיניו.

מי שדוחה את ניסיונותיו של אלוהים ומבחניו, במקרה הטוב אין הוא יודע מה הוא אומר ובמקרה הרע הוא מכריז על עצמו כעל אויבו של אלוהים.

מי שאינו רוצה להיות ברשימת הנבחנים של אלוהים הריהו כאומר: אני רוצה להיות ברשימת הנתעבים על ידי אלוהים, אלה המחכים לזעמו.

ניסיונות כמוהם כאימון לשריר. שריר שאינו פועל מתנוון ואינו יעיל לגוף.

הניסיונות בחיינו כמוהם כתמרונים צבאיים. התמרון מחקה מצב מלחמה אמיתי ומציג את המוכנות האמיתית של הצבא לאיומים הנשקפים מסביב. מן הכישלונות לומדים כדי להצליח במקרה של אירוע אמת (ב־טימותיאוס ב 3).

על מי שאינו מתָרגל לדעת שכישלונו מובטח ושהוא מייעד עצמו להיות אדם שאינו ראוי לשום משימה ותפקיד (ב־טימותיאוס ד 5).

את ההוכחה לכך ניתן למצוא בדברי אלוהים על מואב מפי הנביא ירמיהו בפרק מח 15-11: "שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר…"

המילה "שאנן" מופיעה גם בזכריה א 15 וכן בדברי עמוס לישראל בפרק ו 1. בכל המקומות הללו השימוש במילה מציין מצב שלילי, מצב של חוסר מוכנות או חוסר אכפתיות לגבי המתרחש סביב.

ההגדרה למילה "שאנן" במילון היא: נטול דאגה, בוטח בשלוותו ובעשרו, מתעלם מצרת אחרים, אדיש.

'לא נמר' משמעו 'לא השתנה'.

מואב כמוהו כיין צלול שמור בחבית שאיש לא טילטל. מכיוון שלא העבירו אותו מחבית אחת לאחרת, נשאר צלול לחלוטין וריחו נותר כשהיה.

ואיך מתייחסת מטאפורה זו למואבים?

מואב מעולם לא גלתה, לא עברה מארץ אחת למשנהָ, ומכאן בטחונה הרב. היין המועבר מכלי לכלי עלול להמיר — לשנות — את טעמו, ואילו מואב, שלא גָלתה מעודה, נשארה בעיקשותה ובמריה.

היא בטחה בכוחה המדומה. המציאות שטפחה על פניה הוכיחה לה, שאין היא חזקה כפי שחשבה.

למרות שניסיונות אינם דבר קל כי אם כואב ולעיתים אף משאיר צלקת בגוף ובנפש, מלמדנו דבר אלוהים, שהניסיונות הבאים ממנו נועדו לבחון את אמונתנו, ותכליתם אינה אלא לקרבנו אליו.

לפיכך, הניסיונות מאלוהים הם האירועים בחיינו, בהם אלוהים משתמש כדי לעצב את אופיינו כך שנידָמה יותר לאדם השלם — לדמותו של ישוע אדוננו. דרך הניסיונות מכין אותנו אלוהים לשירות יעיל יותר.

לכן, עלינו לשמוח בעת מבחן, למרות הקושי הנלווה לזה.

עלינו לזכור שלאלוהים יש תכלית לחיינו והגשמת התכלית דורשת בגרות רוחנית. בגרות רוחנית אינה נרכשת בחנויות כמוצר מדף אלא על ידי הליכה יומיומית עם האדון בציות הנובע מאהבה ומאמונה בו.

מחבר האיגרת אל העברים מעודד אותנו לחזק את ידיהם של אחינו הנמצאים במבחן קשה וסובלים בעבור אמונתם בישוע: "12 עַל כֵּן אַמְּצוּ יָדַיִם רָפוֹת וְחַזְּקוּ בִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת; 13 וְכוֹנְנוּ נְתִיבוֹת יְשָׁרוֹת לְרַגְלֵיכֶם, לְמַעַן לֹא יִסְטֶה הַצּוֹלֵעַ כִּי אִם יֵרָפֵא" (עברים יב 13-12, ראה גם אל הגלטים ו 1-2). העידוד, הנחמה והעזרה המושטים מהאחים לאמונה היא חלק מהכלים שאלוהים מעניק לנו כדי שנוכל לעמוד בניסיון.

רבותי, מבחנו של האח באמונה הוא גם מבחנו של כלל גוף המשיח. כולנו כל הזמן בניסיון! כי את כולנו אוהב אלוהים תמיד.

סיכום ביניים:

מדוע אלוהים מאפשר ניסיונות קשים בחיינו?

ללמדנו כי הוא אוהב אותנו;
לבחון את אמונתנו;
להביאנו לידי צניעות, להכניע אותנו לרצונו;
להרחיקנו מן החטא על כל צורותיו;
למקד את עינינו בשמיים, מקום משכנו של אלוהים ומשכנם הנצחי של אהוביו;
לגלות מה אנחנו באמת אוהבים;
לאהוב רק את אלוהים ולהעריך את חסדו הרב כלפינו;
לעזור לנו להבין את סבלם של אחרים ולעזור להם בניסיונותיהם — להיות מופת לאחרים;
להכין אותנו לשירות מועיל וקדוש;
להוביל אותנו להיות אדם חדש הדומה יותר בתכונותיו ובאופיו לישוע המשיח (גלטים ד 19).

אלו עקרונות עלינו לאמץ בכל ניסיון וצרה?

להיות בעלי גישה שמחה כי הנסיונות מועילים לנו – יותר סבלנות (פסוק 2; חבקוק ג 19-16);
לדעת את דבר אלוהים ואת רצונו — מוח מבין (פסוק 3);
רצון שנכנע לאלוהים — סבלנות (פסוקים 4, 11-9);
לב שרוצה להאמין (פסוקים 8-5);
אהבת האדון— המרכיב האיתן (פסוק 12).

לסיום, הבה ונקרא את דברי שמעון פטרוס בנוגע לנסיונות (הראשונה לפטרוס ד 19-12):

12אֲהוּבַי, בְּבוֹא עֲלֵיכֶם צְרִיפַת אֵשׁ כְּדֵי לִבְחֹן אֶתְכֶם, אַל תִּתְמְהוּ כְּאִלּוּ מִקְרֶה מוּזָר קָרָה לָכֶם, 13 אֶלָּא שִׂמְחוּ כְּכָל שֶׁחֵלֶק לָכֶם בְּסִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן תִּשְׂמְחוּ וְתַעַלְצוּ גַּם בְּהִגָּלוֹת כְּבוֹדוֹ. 14 אַשְׁרֵיכֶם אִם יְחָרְפוּ אֶתְכֶם בַּעֲבוּר שֵׁם הַמָּשִׁיחַ, כִּי אָז רוּחַ הַכָּבוֹד, רוּחַ אֱלֹהִים, נָחָה עֲלֵיכֶם. 15 רַק אַל יִסְבֹּל אִישׁ מִכֶּם כְּרוֹצֵחַ אוֹ כְּגַנָּב אוֹ כְּעוֹשֵׂה רָעָה אוֹ כְּמִתְעָרֵב בְּעִנְיְנֵי אֲחֵרִים. 16 וְאִם יִסְבֹּל כִּמְשִׁיחִי, אַל יֵבוֹשׁ כִּי אִם יְכַבֵּד אֶת אֱלֹהִים בַּשֵּׁם הַזֶּה, 17 שֶׁהֲרֵי עֵת לְהַתְחִיל הַמִּשְׁפָּט מִבֵּית אֱלֹהִים. וְאִם מֵאִתָּנוּ יַתְחִיל, מַה תִּהְיֶה אַחֲרִית הָאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם נִשְׁמָעִים לִבְשׂוֹרַת אֱלֹהִים? 18 אִם צַדִּיק בְּקֹשִׁי נוֹשָׁע, חוֹטֵא וְרָשָׁע מַה יִּהְיֶה עָלָיו? 19 לָכֵן גַּם הַסּוֹבְלִים כִּרְצוֹן אֱלֹהִים יַפְקִידוּ נָא אֶת נַפְשׁוֹתֵיהֶם בְּיַד הַבּוֹרֵא הַנֶּאֱמָן, בַּעֲשִׂיַּת הַטּוֹב.

מי שבאמת אוהב את ישוע —

יחזיק מעמד

נתמקד עתה בפסוקים 12-5:

ברצוני להרחיב דברים על העקרונות הרביעי והחמישי מתוך חמשת העקרונות שעלינו לאמץ בכל ניסיון הבא מאלוהים (ראה את כל החמישה המוזכרים לעיל):

לב שרוצה להאמין (פסוקים 8-5);
אהבת האדון— המרכיב האיתן (פסוק 12).

לפני זמן מה שמעתי על משבר בחייו של אדם שהכרתי כמאמין בוגר לאחר שלא שמעתי על אודותיו זמן רב. מה ששמעתי שבר את ליבי. משפחתו התפרקה, וכעת הוא מתכחש לאמיתות שבדבר אלוהים, ויתרה מכך: הוא פעיל לצידם של אלה הדוחים את אלוהים ואת ישועתו.

הניסיון שפקד אותו לא היה קל. הוא זעזע וטילטל כל מה שהיה לו בעולם הזה. הניסיון בחן אם אמנם יאחז בישוע או שמא יחפש אחיזה במשהו אחר — ובמבחן החשוב ביותר בחייו בחר להיאחז בעולם ולא באדון.

אותו ניסיון גילה לאותו אדם את האמת שבנפשו. הניסיון גם הוכיח לכל מכריו המאמינים בישוע, שהוא לא באמת נושע.

אלוהים מאפשר ניסיונות קשים דווקא במטרה לחשוף בפומבי את ילדיו האמיתיים ולגלות באופן חד משמעי את מי שאינם נושעים וזקוקים לישועה, בתקווה שבשלב זה יפנו לאדון באמת.

כך יכולה הקהילה לדעת מי הוא באמת בן משפחה נצחי, מי ראוי לשרת את אלוהים בגוף המשיח—ומי אינו שייך לאדון וזקוק לבישור.

משבר —ניסיון— מגלה מהו באמת הדבר היקר לנו בחיים. האם נפנה לאדון או לדרך אחרת?

האם נאחז באדון ובדברו כבקרש ההצלה היחיד, או שמא נפנה למקור אחר שבעיננו הוא חזק ומוחשי יותר? הדבר בו נבחר לאחוז בעת משבר וניסיון קשים יוכיח במה אנחנו מאמינים, ואת מי (או מה) אנחנו אוהבים באמת.

קשה לי לומר מילים אלו, אך זוהי בדיוק המסקנה הנובעת מדבריו של יעקב. אני מתפלל לישועתו ולשלום במשפחתו של אותו מכר שהבאתי כדוגמה. אני מתפלל שהוא ייכנע לפני אלוהים, יחזור בתשובה ויזְכה לראות את משפחתו עומדת על רגליה ומשרתת את ישוע.

■ איך ניתן לדעת מי גיבור?

לא לומדים גבורה בבית ספר. גבורה מגלים בעת אירוע או משבר הדורש תעוזה, הקרבה ויכולת.

הגיבור מתגלה כאשר הוא מקריב את עצמו ועושה למען האחרים, כאשר הוא פועל בתעוזה ברגע שאחרים מפנים ראש, נסוגים לאחור או מפחדים לעשות את הדבר הנכון מחשש לחייהם או להפסד כלשהו.

כך גם אמונה אמיתית מתגלה ונבחנת בתגובתנו לארועים המתרחשים בחיינו.

מבחני האמונה עוזרים לקהילה ולחברת-הנושעים לדעת מי מהמתחברים עימן הוא אכן אח במשיח, ומי "חבר מועדון" בלבד.

אל לנו להראות פני מופתעים למשמע הדברים הללו, למרות שהם משתמעים כמילות תוכחה ושפיטה.

הוראתו של יעקב מזכירה את משל הזורע של ישוע המשיח (לוקס ח 15-4; מתי יג 23-1; מרקוס ד 20-1).

הזרע הוא דבר אלוהים — הבשורה.

ישוע ציין ארבעה סוגים של קרקע, עליהם נפל הזרע:

א. שולי הדרך;

ב. פני הסלע, טרשים.

ג. בין הקוצים;

ד. אדמה טובה.

כולם שמעו את דבר אלוהים, חלקם שמחו כאשר שמעו את הבשורה, אך רק סוג אחד הניב פרי הראוי לאלוהים.

אלו המתמידים עם האדון ואוחזים בידו בכל מצב הם הנושעים. כל השאר מעולם לא הכו שורש בליבו של ישוע המשיח. כישלונם בניסיון רק מוכיח זאת (א־יוחנן ב 19).

חלקם אמרו ועשו דברים שמאמינים אמורים לומר ולעשות, כמו לבוא בכל שבת לקהילה, לשיר יחד בהלל, להגיע לפגישות הנוער ולשיעורים, לדבר באוצר מילים משיחי, אך אלוהים ידע את מסתרי ליבם. הוא ידע את התכלית שבכל משפט שאמרו ובכל מעשה שעשו. עליהם כתוב: "זְמַן־מָה יַאֲמִינוּ וּבְעֵת נִסָּיוֹן יִסּוֹגוּ" (לוקס ח 13).

מכיוון שאלוהים בוחן את כולנו, אני תפילה שכולנו נאחז ביד האדון כאשר " תתערער האדמה" תחת רגלינו. ניסיונותיו של אלוהים מעולם לא נועדו להרוס את אמונתנו אלא להעמידה במבחן ולָמוֹד את עוצמתה. הניסיונות הבאים מאלוהים מאפשרים לנו גם להתנסות בטובו ובכוחו למען נתבגר באמונה.

חסרה לך חכמה?(פסוק 5)

בפסוקים 8-5 מציין יעקב מהם כלי-העזר שאלוהים מעמיד לרשות ילדיו כאשר הם באים בניסיון:

אחים ואחיות לאמונה. אדם שחייו עברו זעזוע מקדיש זמן רב לשאלות כגון: מדוע קרה מה שקרה? מהי התכלית לכך שהמקרה או האירוע קרו? מה עלי לעשות כעת? כיצד עלי לפעול?

בפסוק 5 יעקב מציין מקרה בו אדם זקוק לחכמה (דבר שחסר לו כדי לעמוד בהצלחה בניסיון כלשהו). אם כן, הדגש אינו על החכמה אלא על הבקשה מאלוהים להשלים את החסר לילדו הנושע כדי לעמוד בניסיון בהצלחה.

החכמה שיעקב מתייחס אליה בפסוקים אלו היא הדעת והבינה המעשיות הניתנות מאלוהים כדי לדעת איך לפעול, מה לומר ומה לא לעשות דווקא במהלך הניסיון הבוחן את אמונתנו.

הידיעה הבטוחה ביחס לְמה לעשות ואיך לעשות בעת ניסיון היא המרכיב שעוזר לנו להתמודד עם הפחד והקושי. החכמה שאלוהים מעניק לעומד בניסיון מרחיקה את הפחד, מתגברת על הקושי וממלאת את ליבו שמחה ורגיעה – כמו שבצבא, כאשר המפקדים מעבירים תדריכים ואימונים יעילים ומדויקים לפני מבצע, הם נוסכים בחייל ביטחון העומד לו ברגע האמת.

החכמה הניתנת מאלוהים מדגישה למאמין את מקומו ואת ריבונותו של אלוהים בחייו ומעודדת אותו באמצעות הידיעה שאלוהים שולט ומדריך כל צעד מצעדיו.

מכיוון שהניסיון נובע מאלוהים, מכאן שגם החכמה להצליח בניסיון חייבת לבוא מאלוהים ולא משום מקור אחר.

אמת זו כבר אמר איוב בפרק כח 13-12. אחרי שמציין איוב שכל המתכות היקרות נמצאות בעומק הקרקע ואת כל אחת מהן הצליח האדם לדלות, הוא שואל: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא? וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה?13 לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ, וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים."

בפסוקים 23 ו- 28 איוב אף עונה ואומר: "23אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ, וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ… 28וַיֹּאמֶר לָאָדָם: 'הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה; וְסוּר מֵרָע בִּינָה'."

שלמה המלך אמר בספר משלי פרק ח שהחכמה שוכנת אצל אלוהים ושהיא זועקת בחוצות העיר: "שמעו לי, קחו אותי!"

למרות שחכמת אלוהים נמצאת בשמים, אצל אלוהים, אין היא רחוקה או בלתי ניתנת להשגה לבני-אדם. החכמה נגישה, אך התנאי ליהנות ממנה, הוא כניעה מוחלטת לאלוהים והשתייכות לו בכל. אלוהים אינו מסתיר עצמו מאלה הקוראים לו בלב שבור שנתון לו באמת (תהילים נא 19-18).

אם כך, אם מישהו רוצה חכמה, עליו לפנות לאלוהים.

"אִישׁ מִכֶּם אִם יֶחְסַר חָכְמָה, יְבַקֵּשׁ מֵאֱלֹהִים." זוהי הוראה, לא המלצה!

באיזה כלים רוצה אלוהים שנשתמש כדי לקבל חכמה וכדי לעבור את הניסיון בהצלחה?

א. תפילה.—בקשה הבוקעת מלב כנוע ושבור הזועק לאלוהים באמונה שלמה ומבקש שייתן את ההבנה ואת הכיוון למצוא תשובות וכוח במקום הנכון, ומבקש את הכוח לציית לאלוהים כאשר ידע כיצד עליו לפעול. רוח הקודש השוכן בנו יספק לנו את התשובה או ינחה אותנו למקום בו תמצא לנו תשובה. ראה מה נכתב על תפילת צדיק בפרק ה 16. יעקב מביא את תפילתו של אליהו כדוגמה, ויש לזכור שאליהו היה אדם בדיוק כמונו, לא איזה "מאמין-על" או "אדם עליון". כך גם בידינו היום יש ממש אותו כח בתפילה, על פי רצון האלוהים. אלוהים אינו אדיש לתפילת צדיקיו (א-יוחנן ה 14-15, ראה גם אל הרומים ח 26, גם רוח הקודש מפגיע בעבורנו).

ירמיהו הנביא פונה אל עם ישראל טרם יציאתו לגלות ואומר להם את המילים הבאות: " 'כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם,' נְאֻם יהוה,'מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה, לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה.12 וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי, וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם;13 וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם, כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל לְבַבְכֶם,14 וְנִמְצֵאתִי לָכֶם,' נְאֻםיהוה." (ירמיהו כט 14-11)

דניאל הנביא הכיר את הפסוקים הללו. גשו וראו כיצד התפלל, וגלו איך הגיב אלוהים לתפילתו (דניאל ט).

הצרה דוחפת אותנו להתפלל ולהתמסר בכל ליבנו לאלוהים (מרקוס יד 38). אם לא נעשה זאת עשוי אלוהים להאריך את תוקפה.

באילו מקרים לא עונה אלוהים לתפילה? – כאשר אנו עסוקים בחטא ומסרבים להתוודות, כאשר איננו מבקשים באמונה, כשאנו מבקשים מתוך אנוכיות (יעקב ד 1-3, משלי כח 9, יב 22).

ב. דבר אלוהים. כתבי הקודש מלאים דוגמאות שבהן מתנסים לכל אורך ההיסטוריה ילדי אלוהים בניסיונות דומים לשלנו. עלינו לבקש מאלוהים חכמה כדי להבין אותם מקרים, ואמונה רבה על מנת לפעול על פי הנחייתו. לעיתים זקוקים אנו לפסוק אחד בלבד על מנת לפתור תעלומה גדולה. בכל מקרה עלינו לאמץ את ההנחיות שבדבר אלוהים ללא סייג וללא עוררין, ואל לנו להסתמך על בינתנו אנו (משלי ג 7-5; תהילים לז 5-4).

ג. אחים ואחיות באמונה.—מאמינים אחרים התנסו בעבר במקרה דומה לשלי ויכולים לעודד אותי ולהדריכני כיצד לפעול, כדי שאוכל לעבור את הניסיון בהצלחה ולחוות את ברכתו של אלוהים. חשוב לזכור, שעלינו להשוות תמיד את העצות שקיבלנו לדבר אלוהים עצמו ולבדוק שיש ביניהם התאמה. דבר אלוהים הוא הרָף הקובע.

ד. ציות! עלינו לציית להוראותיו של אלוהים שבכתבי הקודש. אי ציות מתמשך מציב אותנו כבעלי אותה סוג של אמונה כמו השדים…כזו שאינה מושיעה! (יעקב ב 19)

אם אנו דוחים אחד מן המרכיבים הללו, אנו עלולים לדחות את הכלי היחיד שאלוהים בחר לתת לנו כדי לעבור את הניסיון בהצלחה.

המרכיבים שציינתי מוכיחים לכולנו, שחלק ממטרת הניסיונות של אלוהים בחיינו היא להוכיח לנו את אפסותנו מצד אחד, ואת תלותנו המלאה בחסדי אלוהים מצד שני, כדי שנצליח במבחניו. הניסיונות נועדו לקרב אותנו לאלוהים ולמלא את חיינו בשמחה וסיפוק.

חבריו של איוב היו מלאים בעצות ודעות, ואלוהים הוכיח בסוף שכולם שגו ורק הוא— אלוהים— צדק.

אנשים רבים פונים לכל האפשרויות הארציות ואינם שוטחים את צרותיהם לפני אלוהים.

לחסרי האמונה הבלתי-נושעים נשמעים ארבעת הפתרונות שלנו מופשטים או נטולי ערך, אולם יראי אלוהים יודעים, שהתשובה לכל בעיה טמונה בפניה לאלוהים באמונה כנה ובלב שאינו חצוי.

בפסוק 5 מבהיר יעקב שאלוהים נותן חכמה "בִּנְדִיבוּת וּבְלֹא גְּעָרָה."

אלוהים אינו נוטש אותנו בעת מבחן. אדרבא, הוא מטה לנו אוזן ומוכן לשמוע את בקשותנו בכל רגע ורגע.

אם מישהו זקוק לחכמה כדי לעבור את הניסיון בהצלחה עליו לדעת, שאלוהים יותר משמח לתת לו את כל הנתונים ואת כל הכלים הנחוצים, ובשפע, כדי שיעבור את המבחן בציון 100.

אם אדם נכשל בניסיון, לעולם לא יוכל להאשים את אלוהים. אלוהים מצדו פתח את הדלת ואמר: "בוא אלי! בקש ממני כל מה שאתה צריך, ואני אתן ובשפע." (ראה תהילים לז 4-5: זכור להתמקד על "והתענג על יהוה…". כמו כן מתי ו 25-34, יוחנן טז 23-24, יוח"א ה 14-15)

הכישלון בעמידה בניסיון לאחר תהליך שבו לא פנינו לאלוהים בבקשה שיעזור לנו לעבור אותו כמוהו כתלמיד אשר לא למד למבחן – אפילו לא פתח מחברת, קיבל ציון 0, ובסוף גם האשים את המורה בציון הכושל שקיבל.

יעקב לא חידש במילים אלו דבר. ישוע המשיח כבר הבהיר זאת בדרשה על ההר שבבשורת מתי פרק ז 12-7:

האם יתן אב לבנו אבן כאשר יבקש הילד לחם? האם ייתן לו נחש אם יבקש ממנו דג? כך גם יתן למבקשים ממנו אלוהים, אבינו האוהב, את כל הטוב, כדי שנוכל להשלים בנו את רצונו.

במזמור פא 17-11 מבהיר אלוהים את כוונתו באופן ציורי: פתחו את הפה ואמלא אותו עד תום. אתם סובלים כי אינכם פונים אלי —לבורא היקום.

אם נקרא את כל הפסוקים הללו במהלך ניסיון וצרה, נתחזק מאוד ונעמוד איתן בניסיון עד לניצחוננו השלם. נבין טוב יותר מדוע דברים מתרחשים. ליבנו יהיה מלא יותר בשלום ובשלווה, למרות מצב או אירוע קשים. אנו נדע להגיב ולפעול בדרך שתוביל לברכה ולא להמשך הסבל. כך נפאר את אלוהים ונדגיש את ריבונותו בחיינו.

לבקש באמונה ובלי ספק (פסוקים 8-6)

שימו לב, שיעקב אכן מעמיד בפסוק 6 תנאי אחד חשוב:

6 אַךְ יְבַקֵּשׁ בֶּאֱמוּנָה וּבְלִי סָפֵק, כִּי בַּעַל־סָפֵק דּוֹמֶה לְגַלֵּי הַיָּם הַנִּדְחָפִים וְסוֹעֲרִים מִפְּנֵי הָרוּחַ.7 אוֹתוֹ הָאִישׁ אַל יַחְשֹׁב כִּי יְקַבֵּל מַשֶּׁהוּ מֵאֵת יהוה,8 בִּהְיוֹתוֹ אִישׁ הַפּוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, הֲפַכְפַּךְ בְּכָל דְּרָכָיו.

אלוהים קורא את נבכי ליבנו כשאנו מתפללים ושוטחים לפניו את בקשותינו.

אלוהים יודע בדיוק אם אנו תלויים רק בו, או מתפללים רק כדי לצאת ידי חובה (בסבב תפילה בפגישות הנוער) או מתוך הרגל (כל לילה לפני השינה "כי צריך"), או חושבים שאלוהים הוא רק אופציה אחת מתוך מספר אפשרויות (מלכים־א יח 21; התגלות ג 22-14 — קהילת לאודיקאה).

אלוהים יודע את הסיבה המדויקת לכל בקשה, ולכן הוא עונה רק על הבקשות הנובעות מלב ישר השייך רק לו; לבקשות שנועדו למלא את רצון אלוהים בחיי המתפלל.

מי שפונה לאלוהים בתפילה, אך בליבו שוכן הספק ביחס ליכולתו או לרצונו של אלוהים לענות, עליו לדעת מראש, שאלוהים לא יענה לבקשתו כלל —או שלא יענה לה במלואה.

הספק לגבי יכולתו ואהבתו של אלוהים מזהם את ההתחברות שיכולה להיות לנו עימו.
הספק לגבי יכולתו, קדושתו וטוהרו של אלוהים הוא ה"סדק" שהשטן חפץ ליצור באמונתנו כדי שלא נמלא במדויק את רצון האלוהים.

מי שמטיל ספק ביכולתו של אלוהים למלא את שהבטיח— או שמטיל ספק בתכונותיו המושלמות של אלוהים — אינו מכיר היטב את אלוהי התנ"ך, ואינו מפקיד ללא עוררין את חייו בידו.

אלו כלים יכולים לעזור לנו להימנע מספק שכזה?

– קריאה בדבר אלוהים תמחיש לנו את נאמנותו של אלוהים ואת כוחו לאורך ההיסטוריה.

– תפילה בעניין ספציפי כך שכשאלוהים יענה, יהיה ברור לנו שהוא זה שעומד מאחורי התשובה ונדע לבטוח בו בפעמים הבאות.

– התעניינות בפועלו של אלוהים ובנאמנותו בקרב משפחה או חברים תאפשר לנו לשמוע על פועל האלוהים בחיי אחרים ותחזק את ביטחוננו בו.

– "עזור נא לי בחסרון אמונתי"- תפילה לאלוהים שיעזור לנו בהתמודדות עם ספקות.

אדם המלא בספקות ביחס לנאמנותו של אלוהים, בל יתפלא אם לא יעבור את הניסיון בהצלחה, שהרי מראש לא בטח בכך שאלוהים מסוגל לפתור את בעייתו בשלמותה.

לעומת זאת, מי שליבו מלא באמונה ואין לו כל ספק ביכולתו של אלוהים למלא את הבטחותיו יוכל לממש בחייו את ההבטחות של ישוע המשיח: "אִם יֵשׁ לָכֶם אֱמוּנָה וְאֵינְכֶם מְפַקְפְּקִים, … אִם תַּגִּידוּ לָהָר הַזֶּה 'הֵעָקֵר וְהִזָּרֵק לְתוֹךְ הַיָּם,' יִתְקַיֵּם הַדָּבָר" (מתי כא 22-21; ראה גם יוחנן יד 14-13).

בעל הספק הוא אדם חסר יציבות רוחנית. הוא נמשך לכל לימוד או דרך שנראית לו באותו רגע מזמינה או נכונה. אנו פוגשים אנשים שכאלה בקהילות. הם נשארים עימנו עד שהם נדרשים להקדיש יותר מעצמם לאדון, לעשות דבר הדורש הקרבה ויקר — עד שהם נדרשים להוכיח את שייכותם לישוע.

בעל הספק הוא, במקרה הטוב, אדם חסר בגרות רוחנית, ובמקרה הרע – חסר ישועה:

במקרה של אדם "צעיר באמונה" (ולא בהכרח צעיר בגיל), הרי שהלימוד בקהילה נועד להדריכו ולכוונו לעבר האמת, ללמדו לבטוח בדבר אלוהים, לדחות כל לימוד שקרי ולהכשיר אותו לשרת את האדון (אפסים ד 14-12).
במקרה של אדם שאינו נושע, סטייתו מן האמת ואחיזתו בשקר מהווה הוכחה לכך שלא נטע שורש ועוגן בישוע. עלינו לעודדו, לאהוב אותו, לתמוך בו ולהתפלל לישועתו [ראה יוח"א ב 19].

לא קיבלת תשובה?

בפרק ד פסוקים 10-1 מבהיר יעקב מדוע רבות מתפילותינו אינן נענות:

מֵאַיִן הַסִּכְסוּכִים וְהַמְּרִיבוֹת אֲשֶׁר בֵּינֵיכֶם? הַאִם לֹא מִתַּאֲווֹתֵיכֶם הַנִּלְחָמוֹת בְּתוֹךְ אֵיבְרֵיכֶם? 2 אַתֶּם מִתְאַוִּים וְאֵין לָכֶם. אַתֶּם הוֹרְגִים וּמְקַנְּאִים וְאֵינְכֶם יְכוֹלִים לְהַשִֹיג. אַתֶּם רָבִים וְנִלְחָמִים וְאֵין לָכֶם מִפְּנֵי שֶׁאֵינְכֶם מְבַקְשִׁים. 3 אַתֶּם מְבַקְשִׁים וְאֵינְכֶם מְקַבְּלִים מִפְּנֵי שֶׁאַתֶּם מְבַקְשִׁים מִתּוֹךְ כַּוָּנָה רָעָה, כְּדֵי לְבַזְבֵּז בְּתַאֲווֹתֵיכֶם. 4 מְפִירֵי נֶאֱמָנוּת, הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי יְדִידוּת עִם הָעוֹלָם הִיא אֵיבָה לֵאלֹהִים? לְפִיכָךְ, מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת יָדִיד לָעוֹלָם הוֹפֵךְ לְאוֹיֵב אֱלֹהִים. 5 הַחוֹשְׁבִים אַתֶּם כִּי לַשָּׁוְא אוֹמֵר הַכָּתוּב: "בְּקִנְאָה מִשְׁתּוֹקֵק אֱלֹהִים לָרוּחַ אֲשֶׁר הִשְׁכִּין בָּנוּ"? 6 וְאוּלָם נוֹתֵן הוּא יֶתֶר חֵן. לָכֵן הַכָּתוּב אוֹמֵר: "אֱלֹהִים לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן."

7 עַל כֵּן הִכָּנְעוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים. הִתְיַצְּבוּ נֶגֶד הַשָֹטָן וְיִבְרַח מִפְּנֵיכֶם. 8 קִרְבוּ לֵאלֹהִים וְיִקְרַב אֲלֵיכֶם. הַחוֹטְאִים, רַחֲצוּ יְדֵיכֶם! טַהֲרוּ אֶת לְבַבְכֶם, הֲפַכְפַּכֵּי הַלֵּב! 9 הִתְעַנּוּ וְהִתְאַבְּלוּ וּבְכוּ; יֵהָפֵךְ נָא שְׂחוֹקְכֶם לְאֵבֶל וְשִׂמְחַתְכֶם לְיָגוֹן. 10 הַשְׁפִּילוּ עַצְמְכֶם לִפְנֵי יהוה וְהוּא יְרוֹמֵם אֶתְכֶם.

לעומת זאת, באיגרת השניה לטימותיאוס ב 8 אנו לומדים איך ראוי להתפלל כדי שאלוהים יענה לבקשותינו:

רְצוֹנִי שֶׁהָאֲנָשִׁים יִתְפַּלְּלוּ בְּכָל מָקוֹם בִּנְשִׂיאַת יָדַיִם טְהוֹרוֹת, בְּלֹא כַּעַס וּבְלֹא מַחֲלֹקֶת (ראה גם תהילים לז 5-4; א־יוחנן ה 15-14).

מכאן שאלוהים מעוניין לענות לכל בקשותינו כילדיו בתנאי שהבקשה נועדה להרחיקנו מן החטא, לקרב אחים אחרים לאלוהים, למלא את רצונו ולפאר את שמו. כל סיבה אחרת לא תיענה על ידי אלוהים (מתי ו 33).

בפסוק 8 אומר יעקב:

…בִּהְיוֹתוֹ אִישׁ הַפּוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, הֲפַכְפַּךְ בְּכָל דְּרָכָיו.

'איש הפוסע על שני הסעיפים' מתייחס לאדם בעל אישיות כפולה, אדם בעל שני מוחות, שני מיקודים, שתי אהבות. מבחינתו של אלוהים, אם הוא אינו היחיד בחיינו, בנפשנו ובליבנו, אזי אין הוא שם כלל.

אלוהים רוצה שחיינו וכל מאודנו יהיו נתונים לו ואך ורק לו. זו משמעות הפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו 5). במשפט זה אין מקום לעוד ישות מלבד אלוהים. מי שאינו ממלא אחר פסוק זה, אינו שייך לאלוהים, שהרי "יְדִידוּת עִם הָעוֹלָם הִיא אֵיבָה לֵאלֹהִים" (ראה יעקב ד 4 לעיל).

סיכום לפסוקים 8-5:

בעת ניסיון או משבר עלינו לפנות לאלוהים ולבקש ממנו את הכלי הנחוץ לנו על מנת לעבור את הניסיון בהצלחה.

עלינו לפנות לאלוהים באמונה שלמה ובוטחת שהוא יענה ויעניק לנו את כל הנדרש כדי לעמוד איתן בצדק ובקדושה לאורך תקופת הניסיון. אם נבקש ממנו הוא יעניק לנו חכמה — דהיינו –יכולת לקבל בכניעה את הניסיון, ויחד עם זאת את – כוח ואמונה לציית לאלוהים בכל אשר יורה לנו.

עלינו לזכור את התנאים שאלוהים מציב: שבאמת נאמין לו ובו. שלא יהיה לנו שמץ של ספק לגבי יכולתו של אלוהים לשמוע ולפעול למעננו עד לניצחון. אם יהיה לנו ספק כלשהו לגבי אלוהים, נהיה דומים לשמעון פטרוס אשר הסיר את עיניו מישוע המשיח ונתן למציאות להביס אותו.

ענווה (פסוקים 11-9)

ענווה: שפלות רוח, חוסר גאווה, צניעות.

צניעות: הסתפקות במועט, המנעות ממותרות ותענוגות, משטר חיים של פשטות וסיפוק הצרכים ההכרחיים בלבד.

בפסוקים 9-11 מלמד יעקב אודות הענווה. זוהי תכונה חיונית ביותר הנדרשת מכל ילדי האלוהים, בין אם עניים או עשירים. הענווה היא מכנה משותף לכל ילדי אלוהים. הניסיונות בחיינו נועדו לוודא, בין היתר, שאכן נשאר במקום בו נביט אל אלוהים בלבד ונראה בו עיקר וכל־יכול. יעקב מבהיר לכולנו שלאלוהים אין משוא פנים בכל הקשור לבחינת ילדיו. את כולם הוא בוחן ומעמיד בנסיונות – את העשיר ואת העני כך ששניהם יבינו את תלותם המוחלטת באלוהים וחסדו ולא בשום דבר ארצי אחר.

ראשית פונה יעקב לאח העני מבחינה כלכלית ולאו דווקא רוחנית.

זיכרו שבתקופה המדוברת היו רבים מהמאמינים בישוע אנשים חסרי כל. בעקבות אמונתם בישוע הם נרדפו על ידי השלטונות והוחרמו על ידי קרוביהם. רבים היגרו לאזורים מרוחקים באסיה הקטנה והתחילו שוב את חייהם מאפס, חסרי כל בעולם הזה. נושעים אחרים מן היו מהמעמד הנמוך ביותר בחברה — מעמד העבדים.

יעקב מצווה על האח העני לאמור: אתה העני, שְמח וחגוג בעובדה שאתה ילדו של אלוהים ונחשב בעיניו לנבחר וקדוש. שְמח בעושר הרוחני שהנו מנת חלקך בישוע המשיח.

אתה החסר-כל בעולם הזה, שמח כי יש לך חלק בירושת המשיח. חגוג בכל יום את השמחה המחכה לך לצדו של אלוהים.

שמחה אמיתית שכזו היא סימן היכר מובהק לאמונה המושרשת בישוע המשיח.

אמונה המחשיבה את חלקנו בשמים למציאותי יותר מאשר את זה שבארץ היא סימן לאמונה בריאה:

העני רעב, אך לו לחם החיים.
העני צמא, אך יש לו מים חיים.
העני חסר כל בעולם הזה, אך יש לו אוצרות נצחיים.
העני נדחה על ידי אנשים, אך הוא נבחר על ידי אלוהים ומקובל על ידו.
העני הוא אולי חסר בית בארץ, אך יש לו מעון מפואר בשמים.

שמחו העניים, כי עיני אלוהים עליכם לשמרכם ולספק לכם את כל צרכיכם כדי למלא את תכלית האלוהים בחייכם (רומים ח 17 — "…שֶׁכֵּן סוֹבְלִים אָנוּ עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁגַּם נִזְכֶּה לְכָבוֹד עִמּוֹ.").

שנית, יעקב פונה אל האח העשיר ואומר לו: "אתה העשיר ובעל האמצעים— התהלל בענוותך, בשימוש נכון ומושכל ברכושך, בהסתפקות עצמית, בעזרה לאחרים, בתלותך המוחלטת באלוהים, ולא בעושר ארצי.

גם מאמין עשיר יודע, שכסף אינו יכול להבטיח הצלחה בכל ניסיון, וכסף אינו יכול לקנות שמחה אמיתית ונצחית (ואף רבים שאינם מאמינים יודעים זאת).

על העשיר להעמיד כל הזמן לנגד עיניו את הידיעה שהוא חסר-כל לפני אלוהים ושבהצלחה שלו בניסיון הוא תלוי לחלוטין בחסדי אלוהים, ולא בכלים הארציים שברשותו. יעקב מבהיר דברים אלה לעשיר שאולי טרם הפנים את עובדת ריבונותו של אלוהים.

העושר הארצי אינו הביטחון לנצחיות ולעמידה איתנה לאורך זמן. כל עושרו של העשיר וכל כוחו הארצי –זמניים הם. כמוהם כצמח בקיץ. כמו שהשמש היוקדת גורמת לצמחים להתייבש ולהיעלם, כך גם יעלם כל דבר שאינו נטוע באלוהים, יהיה אשר יהיה.

לפיכך, ראוי שהעשיר יבטח וישמח בישועתו ובקרבתו לאלוהים מאשר בעושרו הארצי, שהוא זמני וחסר כל תועלת בניסיונות האמיתיים הנובעים מאלוהים (ישעיהו מ 8-6). ישעיהו הנביא אמר אותם דברים, וסיים באמרו:"וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם."

בדרך זו, גם העני וגם העשיר תלויים בחסד האלוהי כדי לעמוד בניסיון ומתמלאים שמחה בזכות המעמד הרוחני שיש להם אצל אלוהים ולא בזכות זה הגשמי שיש להם בארץ.

על שניהם להכריז: "כל משאבי אצל אלוהים המה, ממנו אבקש את כל צרכי למען אעמוד בניסיון האמונה ואאדיר את שם האדון."

זיכרו, הניסיונות לא נועדו לשבור את אמונתנו אלא לגרום לנו להישתחרר מכל הישענות על דברים זמניים, לסמוך על אלוהים ולבטוח בעזרתו. הניסיונות מקרבים אותנו לאלוהים ומעצבים את אופיינו כך שנתאים יותר להיקרא ילדי אלוהים.

חמש עטרות

בפסוק 12 אומר יעקב:

אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד בְּנִיסָּיוֹן, כִּי לְאַחַר עָמְדוֹ בַּנִּיסָּיוֹן יְקַבֵּל אֶת עֲטֶרֶת הַחַיִּים אֲשֶׁר הִבְטִיחַ הָאָדוֹן לְאוֹהֲבָיו."

אלוהים אינו אדיש לקורבנם של ילדיו והוא מתגמל אותם באופן האוהב ביותר.

מלבד ישועה וחיי נצח, ניצחון על המוות והאפשרות לחיות חיי קדושה נצחיים עם אלוהים ובעבור שמו, מציין יעקב שאלוהים מבטיח גמול מיוחד — 'עטרת החיים' לאלו המחזיקים מעמד בניסיון.

עטרת החיים אינה העטרת היחידה המוזכרת בכתבי הקודש. למעשה, מוזכרים בם חמש עטרות שהאדון מבטיח לילדיו, המטיבים לחיות על פי רצונו.

העטרות המובטחות למאמינים הן מהסוג שניתן לאדם המנצח במירוץ או אף במלחמה. השם היווני לעטרת שכזו הוא STEPHANOS (לעומת זאת, ישנו גם ה-DIADEMA, שהוא כתר המלוכה).

ה"עטרות" למאמינים מסמלות את ניצחונם במלחמות הרוחניות וניתנות להם במעמד המשפט לפני כס המשיח. יעקב אמנם מזכיר רק אחת מהן — את עטרת החיים — אך כדאי שנקדיש מעט זמן ללמוד על כולן:

א. מהם שמות חמשת העטרות והיכן הן מוזכרות בכתבי הקודש (תנ"ך וברית חדשה)?

ב. עבור מה מעניק אלוהים את חמש העטרות?

ג. מה עתידים המאמינים הזוכים בעטרות לעשות עימן?

ד. מה קובעות העטרות?

חמש העטרות הן:

עטרת החיים— יעקב א 12; התגלות ב 10;
עטרת בלתי נשחתת—א' קורינתים ט 25-24;
עטרת הצדקה—ב־טימותיאוס ד 8-6;
עטרת השמחה—א־תסלוניקים ב 19;
עטרת הכבוד—א־פטרוס ה 4-2.

■ מה עלינו לעשות כדי לזכות בכל אחת מהעטרות הללו?

עטרת החיים

"עטרת החיים" מוזכרת גם בספר ההתגלות ב 10 כחלק מההבטחה הנפלאה של ישוע המשיח לילדיו הנאמנים בקהילת זמירנה: "אַל תִּירָא מִפְּנֵי מַה שֶּׁאַתָּה עָתִיד לִסְבֹּל. הִנֵּה עָתִיד הַשָֹטָן לְהַשְׁלִיךְ אֲנָשִׁים מִכֶּם לַכֶּלֶא כְּדֵי שֶׁתְּנֻסּוּ, וְתִהְיֶה לָכֶם צָרָה עֲשֶׂרֶת יָמִים. הֱיֵה נֶאֱמָן עַד מָוֶת וְאֶתֵּן לְךָ עֲטֶרֶת הַחַיִּים" (התגלות ב 10).

המאמינים בקהילת זמירנה פעלו על פי רצון אלוהים, וכאשר האדון ישוע ביקר את התנהלותם הוא לא מצא בה כל פגם. למרות הציון לשבח של בני הקהילה, עמדו לבוא עליהם צרות בצרורות — כאלה שאף יגרמו למותם של חלק מבני הקהילה הנאמנים.

שימו לב: בני הקהילה נאמנים, ולמרות זאת הם עתידים לסבול צרות קשות מאוד בעבור נאמנותם לאדון (ראה טימ"ב ג 12). מכאן, שהפסוקים הללו מחזקים את מה שלמדנו באיגרת יעקב: תכליתן של צרות היא לא בהכרח עונש על חטא. תכליתן נועדה בין היתר:

לנסות את אמונתנו ;
לסנן את הבלתי מאמינים מתוך קהל המאמינים;
לקרב אותנו לישוע ולגרום לנו לנפות כל דבר מחיינו שאינו קדוש ומועיל;
לכוון את עינינו לעבר המקום בו שוכן אדוננו — לביתנו הנצחי.
להשתמש בחיינו כדוגמא ועדות ולהכשיר אותנו לעודד אחרים במצב דומה

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד בְּנִיסָּיוֹן."— במילה "אשרי" מבטיח יעקב ברכה שממלאת את הנפש שמחה אחרי שהמאמין עמד איתן לכל אורך הניסיון (להבנה ברורה יותר ראה את השימוש במילה "אשרי" במזמור א 1).

על איזה סוג של ניסיון יעקב וישוע (בהיתגלות ב 10) מדברים?

הכוונה לצרה, איום, כאב וסבל הנובעים מתוך נאמנותנו לעשיית רצונו של האדון כפי שמנחים אותנו כתבי הקודש. הכוונה לצרה וסבל הבאים עלינו מתוך סירובנו לעשות את הרע בעיני אלוהים והתעקשותנו להיצמד לטוב ללא פשרה כפי שישוע מנחה אותנו לעשות, וזאת אף במחיר חיינו. זה אומר:

לחיות חיים טהורים ולהימנע מן הרע על כל צורותיו (א־תסלוניקים ה 22).
להודיע את דבר אמונתנו בקול רם ולא להתכחש או להתבייש בשייכותנו לאדון (רומים א 18-16, קור"ב ה 11-20).

חיים על פי ההנחיות ישוע המשיח "מושכים אש"!

מי שיאמץ את העקרונות הללו (חיים ללא דופי, בישור) יגלה שהסביבה שדוחה את ישוע כאדון ומושיע איננה אדישה לקיומו. הליכתנו באורו של אלוהים היא תזכורת תמידית להולכים בחושך, לחוטאים.

מסיבה זו שואפים חלקם להרחיקנו מחייהם או להשתיק את דבר הבשורה שבפינו.

הקרבה האמיתית והחיה לישוע עתידה לגבות מאיתנו מחיר יקר. זוהי הסיבה לכך שישוע, באותה מידה, מעניק לילדיו הנאמנים גמול יקר.

אל לנו להיות מופתעים — שאול השליח הבטיח לטימותיאוס שכל מי שחי חיי חסידות במשיח ישוע עתיד להירדף (טימ"ב ג 12). לפיכך, קהילה או מאמין שחיים בשלווה יתרה, מקובלים על סביבתם הדוחה את ישוע, וזאת מכיוון שלמעשה אין כל הבדל בינם לבין סביבתם, ייטיבו לשאול את עצמם: "האם אני חי על פי חסד האדון? האם עדותי המשיחית ברורה? האם הסובבים אותי רואים את ישוע בחיי— או שהם רק רואים "אותי"?

יחד עם זאת חשוב לזכור, שאנחנו לא נקראים לחיות "בבועה" של מאמינים בלבד. עלינו לחיות ולהיות חלק מן העולם אך לא לקחת חלק במעשיו הרעים, ולהאיר את אורו של האדון ישוע בכל מקום בו אנו נמצאים (פטר"א ב 12, מתי ה 13-16, יוחנן יז 14-19).

מהי כוונת המילים "הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד" בניסיון?

על מנת להבין מה כלול במלים "להחזיק מעמד", הבה נרענן את חמשת העקרונות הנדרשים כדי להפוך צרות לניצחונות:

להיות בעלי גישה שמחה (פסוק 2; חבקוק ג 19-16);
לדעת את דבר אלוהים ואת רצונו — מוח מבין (פסוק 3);
רצון שנכְנע לאלוהים— סבלנות (פסוקים 4, 11-9);
לב שרוצה להאמין (פסוקים 8-5);
אהבת האדון— המרכיב האיתן (פסוק 12).

זכור, הניסיונות לא נועדו לשבור את אמונתנו, אלא לגרום לנו להיפטר מכל הישענות על דברים זמניים ולסמוך על אלוהים ועל עזרתו. הניסיונות מקרבים אותנו לאלוהים ומעצבים את אופיינו כך שנתאים יותר להיקרא ילדי אלוהים.

"…עֲטֶרֶת הַחַיִּים אֲשֶׁר הִבְטִיחַ הָאָדוֹן לְאוֹהֲבָיו."—עטרת החיים מובטחת לאוהביו של האדון ישוע אשר עמדו בניסיון. מכאן אנו למדים, שאהבה כנה לאדון היא מרכיב נחוץ לעמידה בניסיון.

היכן אנו מוצאים אהבה שכזו?

אנשים מוכנים לסבול יותר עבור מי שהם באמת אוהבים. אנו מוכנים לסבול כמעט ללא הגבלה עבור ילדינו. הורים מוכנים לתרום איבר מגופם כדי להציל את ילדם, גם אם הם יודעים שהתהליך מסכן את חייהם. ההורים עושים זאת מתוך הקרבה למען ילדיהם ומתוך הכרתם את ילדיהם כחלק בלתי נפרד מחייהם וממהותם. אהבה שכזו זועקת: "אני מוכן לתת את חיי עבורך!"

אהבה מקריבה דורשת הכרה אינטימית וקירבה. מכאן שיש צורך להפנים את העובדה, שישוע המשיח הוא אדוני ומושיעי מן החטא היות שמסר את חייו עבורי. רק אז אוכל לאהוב אותו כראוי.

אהבה זו היא ביטוי נאמן למילים של שאול השליח: "עִם הַמָּשִׁיחַ נִצְלַבְתִּי וְלֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי" (גלטים ב 20).

מי שמתמיד בהליכתו אחר ישוע המשיח גם כשאין ברשותו כל הנתונים והסיבות לצרה הפוקדת את חייו, מוכיח בכך את אהבתו לאדון:

אמונה כנה מתבטאת באהבת ישוע ללא כל תנאים.
אמונה כנה מתבטאת בנכונות לסבול בגלל היותנו מזוהים עם ישוע ונושאים את שמו בגלוי.
אמונה כנה מתבטאת בכך שאנו מוכנים לשאת את החרפה שישוע נשא.

מי שאוהב את ישוע המשיח יותר מאשר עצמו ימצא שקל לו יותר לעמוד בהצלחה בניסיונות הבאים עליו עקב שייכותו ונאמנותו לישוע (לוקס יד' 25-34).

■ את מי אני אוהב יותר —את אלוהים או את עצמי?

"עֲטֶרֶת הַחַיִּים" —מדוע העטרת נקראת כך?

מי שמוכן למסור את חייו לאדון מקבל ממנו חיים — את חיי ישוע — חיים נצחיים. לפיכך ניתנת עטרת החיים לאלו העומדים בניסיון הבא עליהם גם אם יצטרכו לשלם בחייהם כדי להיות לעדות ללא דופי עבור ישוע המשיח. המרכיב שעוזר למאמין להתמיד בניסיון הוא אהבת האדון באמת ובתמים.

עטרת בלתי נשחתת (א־קורינתים ט 25-24)

הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁהָרָצִים בְּאִצְטַדְיוֹן אָמְנָם רָצִים כֻּלָּם, אֲבָל אֶחָד מְקַבֵּל אֶת הַפְּרָס? בְּדוֹמֶה לְכָךְ, רוּצוּ לְמַעַן תַּשִֹיגוּהוּ. 25 כָּל מִתְחָרֶה נוֹהֵג לְהִנָּזֵר בְּכָל הַתְּחוּמִים; הַלָּלוּ כְּדֵי לְהַשִֹיג זֵר נוֹבֵל, אֲבָל אֲנַחְנוּ – כְּדֵי לְהַשִֹיג זֵר שֶׁלֹּא יִבֹּל.

"זֵר"=STEPHANOS=עטרת.

■ איך משלבים בין חירותנו במשיח לבין המאמץ "להשיג זר שלא יבול"?

בראשונה לקורינתים פרקים ח ו-ט, מציין שאול, שחלק מברכת הישועה הוא החירות שיש לנו במשיח. ביודענו כי נושענו בחסד האדון יודעים אנו גם להבדיל בין עיקר ותפל (אמורים לדעת!).

כנושעים, איננו כפופים למצוות שמרותן פגה לאחר שהאדון ישוע הקים בדמו המכפר את הברית החדשה, או ל"מצוות דתיות" שנובעות מחכמת בני אדם ושמקורן אינו נובע מאלוהים. כבני החופש — נושעים בעלי חירות רוחנית — עלינו לעשות רק מה שמצווה אלוהים (ראה גלטים ג 23-25, ד 1-11, ה 1-15, מתי טו 13, קור"ב ג, אל העברים ז-י).

שים לב: מדובר כאן בחירות רוחנית— לא ב"חופש" להתעלם מחוקי המדינה. על כך שמאמינים בישוע נקראים דווקא להיות אזרחים למופת מלמד שאול השליח באיגרת אל הרומים פרק יג.

למרות זאת, ידע שאול השליח ששימוש לא מושכל בחירות רוחנית עלול להרוס את עדותו בעיני בני עמו ובעיני האנשים שבשכנותם חי.

לכן, למרות ששאול— או כל מאמין בישוע—היה פטור מקיום מצוות שמרותן פגה וממסורות רבות אחרות, המשיך שאול לקיימן, ולו כדי לרכוש את לבם של בני האדם למען יקשיבו לדבר הבשורה ויזכו לחיי עולם. שאול התפשר על חירותו, אך אף לרגע לא התפשר על אמת הבשורה ואף לא הורה לנו לעשות זאת (מע"ש כח 17, כא 24, אל הרומים יד, קור"א ח).

המירוץ

"רוּצוּ לְמַעַן תַּשִֹיגוּהוּ."—שאול ראה את חייו למען האדון כריצה מתמדת במירוץ:

המשתתף במירוץ מונע מעצמו אכילת יתר או מאכלים טעימים אך לא מועילים כדי לא להשמין.
המשתתף במירוץ נמנע ממספר תענוגות אישיים כדי לשמר את כל כוחותיו לתחרות שבה הוא רוצה לנצח בכל מאודו.
המשתתף מנצל כל זמן פנוי כדי להתאמן ולהתכונן למירוץ.

כל מה שהמשתתף במירוץ עושה נועד להבטיח את הצלחתו במירוץ. כל מה שאינו מועיל למטרה זו — יוצא מחייו.

האם כוונתו של שאול היא שאין מקום לתחביב כלשהו בחייו של משרת אלוהים, כלומר לעיסוק שאינו קשור ללימוד כתבי הקודש? אינני סבור, אבל אני כן מאמין שמקומו של התחביב בלב המשרת חייב להיות קטן וזניח לעומת הזמן והמשאבים שהוא מקדיש לעבודת אלוהים, ושאסור שיפגע בכל דרך בהתחברותו בקהילה או עם יתר האחים והאחיות במשיח.

למאמין בישוע מותר לשחק כדורסל או כדורגל, אך עליו לזכור תמיד שהוא משמש שגריר של המשיח עבור כל שאר המשתתפים. התנהגותו חייבת להיות תואמת את אמות הצדק, הטוהר והקדושה של אלוהים.

במידה והתחביב שלנו נוגס בזמן הראוי ללימוד הכתובים או להתחברות משיחית, ראוי לבדוק מחדש את עיסוקנו בתחביב זה.

ישנם גם תחביבים שיכולים לשמש כדרך לשרת את אלוהים – מוזיקה, דרמה, בישול, יצירה וכו'.

שאול העדיף למנוע מעצמו זכויות ותענוגות במידה שאלו יהוו מחסום או מכשול להבאת בשורת הישועה לאדם אחר. כשחי בקרב יהודים דתיים – התלבש כמותם. שאול מנע מעצמו מאכלים מסוימים כדי לא להוות מכשול לבני עמו. כך משתדלים גם מאמינים רבים החיים בקרב בני עמים אחרים להתלבש ולחיות בהתאם לנורמות המקובלות בחברה בה הם חיים—הם עושים זאת למען הבשורה.

שים לב: שאול אינו מדבר על מירוץ בן מספר דקות או שעות, אלא על מירוץ שנמשך כל חיינו עלי אדמות. הוא מתאר אורח-חיים ומשמעת הראויים למשתתף במירוץ שאורך כל החיים (אל האפסים ד 21-24).

קיים הבדל עצום בין ריצה למרחקים קצרים לבין ריצת מרתון. אמנם כל אצן מתכונן שעות רבות ומשקיע מאמץ רב בהכנות, שהרי גם במירוץ למרחק קצר מוציאים אנרגיה עצומה בפרק זמן קצר. האצן משתמש בכל מה שיש לו כי הוא יודע, שבעוד מספר שניות או דקות יסתיים המירוץ.

מאידך, בריצה למרחקים נדרשת משמעת עצמית רבה יותר. בריצה למרחקים יש זמן לחשוב, ואז עולות מחשבות כגון:

"למה לי השיגעון הזה? למה שלא אפסיק את הסבל הזה בזה הרגע ואחזור הביתה?"

כך קורה גם בחיינו. כשהקושי גובר עולות וצפות גם המחשבות:

"האם אני מאמין בדבר הנכון? האם מה שאני עומד לקבל שווה את הסבל ואת המאמץ?"

אם אמונתנו אינה נטועה עמוק בישוע המשיח, אזי סבל או מחיר גבוה אחר עלול להסיט אותנו מדרך הישר ולהכשיל אותנו במירוץ.

שאול מדבר על מירוץ למרחק ארוך, ארוך מאוד. לכל החיים.

רבים מאיתנו מוכנים להקריב מזמנם ומחירותם הרוחנית, אך לזמן קצר בלבד: לערב של שירות; לשנה של התנדבות מיוחדת; לחופשת עבודה במדינה נכשלת למשך שבוע עד חודש— אך מעטים מוכנים להקריב את כל חייהם לשירות האדון במחיר חירותם.

מי שרץ כל חייו בשירות האדון, כמו שאול השליח, חייב להכיר היטב את ישוע כאדון ומושיע.

מי שרץ כמו שאול השליח, חייב שעיניו ינוחו כל העת על המקום בו שוכן האדון.

מי שרץ כמו שאול השליח חייב לראות ולהחשיב את הנוף השמימי ואת הבטחותיו של אלוהים בכתבי הקודש כמציאות מוחשית יותר מזו שרואות עיניו הארציות.

רק אמונה שכזו מעניקה את הדלק ואת הכוח הנדרשים לחיות כל החיים כאצן במירוץ רוחני כמו שאול השליח.

"הַלָּלוּ — כְּדֵי לְהַשִֹיג זֵר נוֹבֵל."—במירוץ תחרותי בתקופה ההיא קיבל המנצח זר עשוי עלי דפנה שעתיד לנבול. לעומת זאת, המאמין שחי את חייו על פי הכתוב בפסוק 25 ו"מתנזר בכל התחומים" עתיד לקבל עטרת שלא תיבול לעולם.

שאול מלמד אותנו מי הוא זה שזוכה בעטרת שלא תישחת: הזוכה הוא:

מאמין בישוע,

שמתמיד בחיים משיחיים המתחשבים בזולת,
●       שמתמיד להביא את הבשורה לעוד נפשות
●       וזאת גם אם אורח חיים זה עולה לו בחירותו הרוחנית,
●       ושמתמיד בכך לאורך כל חייו עלי אדמות.

מדוע נקראת עטרת זו "זֵר שֶׁלֹּא יִבֹּל"?—מכיוון שהיא אינה עשויה עלי דפנה, ומה שמקבלים מן האדון אינו מתבלה או מתכלה.

עטרת הצדקה ( טימותיאוס ד 8-6)

אֲנִי עַצְמִי כְּבָר מֻסָּךְ כְּנֶסֶךְ וְעֵת פְּטִירָתִי הִגִּיעָה. 7 אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. 8 מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה אֲשֶׁר הָאָדוֹן, הַשּׁוֹפֵט הַצַּדִּיק, יִתֵּן לִי בַּיּוֹם הַהוּא; וְלֹא רַק לִי בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם לְכָל אוֹהֲבֵי הוֹפָעָתוֹ.

שאול כותב את האיגרת השנייה לטימותיאוס כמעין מכתב סיכום של חייו. שאול מסכם את כל הלקחים החשובים שעל טימותיאוס ללמוד וליישם. כך ילמד את הטוב ביותר משאול ויימנע מטעויות ומהשלכותיהן.

בפרק ד מבהיר שאול לטימותיאוס, שכולנו עתידים להישפט בפני האדון ישוע. לאור העובדה שעלינו לתת דין וחשבון לפני בורא עולם על כל פרט ומעשה בחיינו עלינו לוודא, שחיינו מלאים בעשייה ראויה (ראה טימ"ב ד 1, קור"א ג 10-15).

שאול מדבר ומזהיר את טימותיאוס, כאילו המשפט מול האדון יכול להתרחש בכל רגע ומסיבה זו על המאמין להיות עסוק כל הזמן וכל חייו בעיסוק קדוש, תמים וראוי לכבוד האדון.

את מגוון העיסוקים הללו מציין שאול בפסוקים 5-2.

■ מדוע כל כך חשוב לחיות בהנחה שישוע עשוי לקחת אותנו אליו בכל רגע?

א. כי כך מלמדים הכתובים (מתי כד 51-42).

ב. כי מי שיודע שהוא עשוי לראות את פני האדון ישוע בכל רגע (בין אם בגלל ההילקחות או בגלל מוות), מוודא שכל מילה או עיסוק, בכל רגע בחייו, יפארו את האדון. מי שבכל רגע מחכה להופעתו של ישוע המשיח מתנהג ופועל כראוי לילד נאמן של אלוהים (יוח"א ג 2-3). לדוגמה- מי שיודע שבכביש בו הוא נוסע עלולים להופיע שוטרים בכל רגע, יסע בזהירות יתר ויוודא שהוא נוסע במהירות המותרת.

אוהבי הופעת האדון אינם מטאטאים את החטא אל מתחת לשטיח, אלא מתוודים על חטאם ואינם מניחים לשמש שתשקע עליו (אל האפסים ד 26, יוח"א א 9). הם "רודפי צדקת אלוהים". הם "הרעבים והצמאים לצדקה" (מתי ה 6). הם אלו החיים על פי אמות המוסר של האדון ושומרים את דברו.

להם מכין אלוהים את מלכותו הנצחית, ולהם הוא מבטיח את עטרת הצדקה.

עטרת השמחה (א־תסלוניקים ב 20-19)

כִּי מִי תִּקְוָתֵנוּ וְשִׂמְחָתֵנוּ וַעֲטֶרֶת תְּהִלָּתֵנוּ לְנֹכַח אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ בְּבוֹאוֹ, מִי אִם לֹא אַתֶּם? 20 הֲרֵי אַתֶּם תִּפְאַרְתֵּנוּ וְשִׂמְחָתֵנוּ!

העטרת הרביעית היא זו הניתנת למבשרים את בשורת ישוע במילותיהם ובהתנהגותם הקדושה, למאמינים, שבעקבות עדותם נושעו אנשים.

לא תמיד זוכים אנו לראות את פרי הבישור, אך הפירות יעמדו לנו בשמיים, ואז נדע אותם לבטח.

לעתים נתקלים בקהילות משיחיות בדעה, שמתנת הבישור היא מנת חלקם של מספר מקצוענים, ולכן כל שאר המאמינים פטורים מלבשר.—זוהי טעות. הרי –

א. ישועה באה כתוצאה משמיעת הבשורה. לפיכך חייבים אנו לבשר — גם לילדנו (רומיים

ב. י 17);

ב. ישוע ציווה לבשר— לא רק על השליחים אלא על כולנו; (מתי כח 18-20, מע"ש א 8-9)

ג. כולנו שגרירי המשיח, ובתור שכאלה עלינו להודיע את מסר אדוננו לכל אדם המעוניין להקשיב. עלינו לנצל כל הזדמנות להפיץ את הבשורה, כי הרי בכוחה להעניק חיי נצח. (קור' ב' ב 14-17, ג 2-3, ה 21-11).

אכן יש בינינו מוכשרים יותר ומוכשרים פחות לבישור. נכון, לא כל מאמין יכול לעמוד במרכז העיר ולבשר לעוברי אורח. אך כל אחד מאיתנו חייב להיות מוכן לומר את בשורת ישוע ולהגן עליה בכל רגע. מי שאינו עושה זאת, חוטא לאדון.

כמה מאיתנו טוענים שהם מאמינים בישוע אך שכניהם הקרובים, חבריהם לכיתה או חבריהם לחוגים אינם יודעים זאת?

כמה מאיתנו מתנהגים כגיבורי אמונה בקהילה, ליד מאמינים אחרים, אך אינם מעיזים להכריז את הבשורה לפני בני משפחתם הלא נושעים? כמה מאיתנו מחביאים את ספר התנ"ך כאשר מגיעים אורחים הביתה? כמה מאיתנו לובשים את החולצה של קייטנת הקהילה עם הפסוק שעליה רק כשהם בפעילות הקהילה בין מאמינים אחרים בלבד?

חלקנו יודעים מהו המחיר של בישור הבשורה. חלקנו סָבַל בושה, חרפה או מחסור עקב הפצת הבשורה.

שאול השליח אמר באיגרת אל הרומים א 16: "אֵינֶנִּי בּוֹשׁ בִּבְשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ."שאול ידע על מה הוא מדבר. הוא ספג עלבונות, מכות ומאסר רק בגלל שבישר את הבשורה. הוא נחשב לטיפש ורפה-שכל בעיני אחרים רק בגלל שהאמין בתקומתו של ישוע.

אלוהים השתמש בעבדו הנאמן שאול כדי להעביר את מסר הישועה ללבבות רבים. כל אותן נפשות יעמדו בשמים ויהוו עדות לשירותו של שאול. הן תהיינה "עטרת תהילתו" של השליח.

"…עֲטֶרֶת תְּהִלָּתֵנוּ לְנֹכַח אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ בְּבוֹאוֹ."—כאשר נעמוד אנחנו מול האדון בשמים, כמה נפשות יעמדו שם יחד אתנו כפרי הפצת הבשורה שיצאה מפינו?

עטרת השמחה, או "עֲטֶרֶת תְּהִלָּתֵנוּ" נתונה לאלה השמחים להודיע את מסר בשורת החיים של ישוע, כי בכוחה להעניק חיים למקבליה.

מדוע היא נקראת עטרת השמחה?—כי יש שמחה רבה בשמיים על כל מאמין חדש (לוקס טו 7).

עטרת הכבוד (א־פטרוס ה 4-2)

רְעוּ אֶת עֵדֶר אֱלֹהִים הַנִּמְצָא עִמָּכֶם וְהַשְׁגִיחוּ עָלָיו לֹא מִתּוֹךְ כְּפִיָּה כִּי אִם בְּרָצוֹן, כְּרָצוּי לֵאלֹהִים; לֹא בְּחֶמְדַּת בֶּצַע כִּי אִם בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה; 3 לֹא כְּרוֹדָנִים עַל מַה שֶּׁהֻפְקַד בְּיֶדְכֶם, אֶלָּא בִּהְיוֹתְכֶם מוֹפֵת לַצֹּאן. 4 וּבְהוֹפָעַת שַׂר הָרוֹעִים תְּקַבְּלוּ עֲטֶרֶת כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא תִּבֹּל.

העטרת החמישית היא עטרת הכבוד. היא ניתנת לאלה הרועים את צאן האלוהים— אלה המשגיחים על הצאן מתוך אהבה, וחייהם מהווים מופת ליתר ילדי האלוהים.

פטרוס השליח הוא האיש המתאים ביותר לומר מילים אלו. טבעו הפזיז גרם לו לעתים לדבר או לפעול בטרם יחשוב, ונראה שהיה מוכן לשלם כדי שנשכח מספר משפטים שאמר, או מעשים שעשה.

כשלונותיו של פטרוס ידועים והם נועדו להביא לידי צניעות וללמד, שכולנו ניכשל ללא עזרתו וחסדו של אלוהים. עמידתנו האיתנה היא מתנת חסד מאלוהים, והיא תלויה בו ובו בלבד.

אחרי שישוע קם מן המתים הוא נראה לתלמידיו באיזור טבריה (יוחנן כא). הוא אכל איתם, ולאחר מכן שאל את שמעון פטרוס שלוש פעמים:"הַאִם אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?"— אחרי כל תשובה שנתן שמעון פטרוס הוסיף לו ישוע מצווה:

יוחנן כא 15: "רְעֵה אֶת טְלָאַי."

יוחנן כא 16: "נְהַג אֶת צֹאנִי."

יוחנן כא 17: "רְעֵה אֶת צֹאנִי."

ישוע ציין אמת חשובה באמירות אלה: המאמינים בו הם "צאנו" , כלומר – רכושו. ישוע המשיח אוהב את צאנו באהבה שגרמה לו למות בעבורם (יוחנן ג 16).

ישוע כל כך אוהב את צאן מרעיתו עד כי מוכן הוא להניח בצד 99 כדי ללכת ולחפש את האחד שסטה מן הצאן ולהחזירו למוטב בשלום (מתי יח).

רועי אמת

זקני הקהילות הרועים של צאן המשיח כמוהם כשמרטפים בשירות האדון. האדון מפקיד את היקר לו מכל בידי הרועים ומצפה מהם שישמרו על כל אחד מילדי האלוהים כעל אוצר יקר.

מי שאוהב את האדון אף יאהב ויטפל כראוי בילדיו. כשם שרועה צאן מוודא שלא יתקרב טורף לעדר, כך על רועי הקהילות לוודא, שצאן האלוהים מוגן מתורות שקר ומזאבים רוחניים.

על הרועים לוודא, שלמען בריאותו ניזון הצאן ממזון ראוי ומקבל את מזונו במועדו. באותה מידה מוטל על רועי הקהילות ללמד את דבר האלוהים באופן הנכון ובשלמות, למען ישכילו ילדי האלוהים להכיר נכונה את אדונם ולחיות על פי רצונו. לימוד ראוי מגן על צאן האלוהים מתורות שקר, ובדרך זו יהיו המאמינים בישוע יציבים באמונתם (אפסים ד 16-12).

ישוע המשיח מצפה מרועי הקהילות לשרת את המאמינים מתוך אהבה ורצון ולא מתוך כפיה. מה שנעשה מרצון ומאהבה נעשה בצורה טובה יותר. זרע שנזרע באהבה שוקע עמוק יותר בלב המאמינים.

רועה קהילה שפועל מתוך כפיה אינו עושה מלאכתו ראויה. הוא אינו מייצג את ישוע כראוי ואינו מטפל בילדי אלוהים בדרך הנאותה. מי שפועל כך מוכיח, שאינו אוהב מספיק את האדון.

מי שאוהב את האדון חייב לאהוב את מה שהאדון אוהב (יוחנן יג 35).

באותה מידה ניתן גם לומר: אדם ששונא את ילדיי לא יכול להיות אהוב עליי. אדם שאוהב את ילדיי ומטפל בהם במסירות, יזכה לכל אהבתי ותמיכתי.

רועי שקר

דבר אלוהים כולל מספר פרקים המתארים את אופיים של רועי השקר, ובראשם את צר המשיח והשטן. אל לנו לראות בהם דוגמה לרעיית צאן (זכריה יא 17-15; ירמיה כג 1-2, יחזקאל לד 7-1). הם רואים בצאן כלי להתעשרות ולקידום מטרותיהם.

עלינו לראות בצאן האלוהים את אוצרו של אלוהים שבעבורו מוכנים אנו להקריב את חיינו (יוחנן י). רועי קהילה מצווים להיות מופת לשאר המאמינים כשם שישוע המשיח הוא מופת לכולנו. על כך יזכו לקבל את עטרת הכבוד.

נשים ועטרת הכבוד

מכיוון שנשים אינן יכולות לשרת כרועות קהילה (א־טימותיאוס ג; טיטוס א) נשאלת השאלה אם נשים לא נועדו לקבל את עטרת הכבוד.

אמנם נשים לא מורשות לשרת כרועות קהילה, אך גם נשים יראות אלוהים מבלות זמן ניכר בטיפול בצאן האלוהים (טיטוס ב 5-3). לפיכך אין סיבה שעטרת הכבוד לא תינתן גם לנשים יראות אלוהים הפועלות למען צאן אלוהים בתחומים הראויים להן.

■ מדוע נקראת עטרת זו "עטרת הכבוד"?

כבוד הורים ותפארתם היא עדות ילדיהם. לפיכך, בגרותם הרוחנית של ילדי אלוהים ונאמנותם לאדון הן כבוד לאדון.

לכן, מי שמקדם את ילדי אלוהים לבגרות רוחנית — למצב של דמיון למשיח — הריהו מגדיל את כבוד האדון.

לאלה נועדה עטרת הכבוד.

יש מטרה לעטרות

*חשוב להבהיר, שחיינו אינם מרדף ארוך אחר השגת עטרות כמו אחרי פרסים נחשקים. העטרות הן תוצאה של "מרדף" אחר קשר אינטימי עם אלוהים והליכה בדרכו.

ובכן, מה עתידים המאמינים הזוכים בעטרות לעשות עימן?

בספר ההתגלות ד 11-10 מתוארים מעשיהם של עשרים וארבעה הזקנים הישובים סביב כס האלוהים. זקנים אלו נשפטו ונמצאו ראויים לעטרות שהונחו על ראשיהם (התגלות ד 4).

בכל פעם שהמלאכים ("החיות") הנמצאים סביב כס האלוהים נותנים כבוד ויקר ותודה ליושב על הכסא, משתחווים עשרים וארבעה הזקנים לפני אלוהים, מניחים את עטרותיהם לפניו ואומרים:"לְךָ יָאֶה, אֲדוֹנֵנוּ וֵאלֹהֵינוּ, לְקַבֵּל אֶת הַכָּבוֹד וְהַיְקָר וְהַגְּבוּרָה, כִּי אַתָּה בָּרָאתָ הַכֹּל וּבִרְצוֹנְךָ הָיוּ וְנִבְרְאוּ."

מסתבר, שהעטרות הניתנות לראויים להן מהוות מעין מתנת זבח המוגשת לאדון.

שימו לב: בתורה נצטוו בני ישראל לעלות לירושלים לבית האלוהים שלוש פעמים בשנה, בחגים פסח, שבועות וסוכות (דברים טז 17-16). הם נצטוו לבוא לבית אלוהים, ולעולם לא בידיים ריקות. גם מן העני נדרש להביא זבח לאלוהים. ואם לא היה לו, היה עליו לצום יום אחד ולהביא לאלוהים את מחיר מאכלו היומי.

כל מה שעם ישראל נדרש לעשות במקדש היווה צל וסמל לדברים הנצחיים השמיימיים.

גם אנו עומדים לעלות לבית אלוהים ולראות את אלוהים פנים אל פנים. אוי לנו אם נבוא בידיים ריקות.

העטרות הללו מהוות הוכחה לפעולה ולחיים עבור האדון ישוע שנבעו מתוך אמונה ואהבה. היום הוא יום אמונה ושירות. היום הוא היום בו אוספים אנו עטרות כדי שנגיש ונניח אותן לרגלי אלוהינו למען פאר שמו.

■ מה קובעות העטרות לגבי בעליהן?

באיגרת השניה לקורינתים ה 10 כתוב:

כִּי כֻּלָּנוּ חַיָּבִים לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי כֵּס הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן יְקַבֵּל כָּל אֶחָד כְּפִי הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה בְּעֵת הֱיוֹתוֹ בַּגּוּף, אִם טוֹב וְאִם רַע.

עיקרון התגמול מופיע גם במקומות אחרים בכתובים, כמו א־קורינתים ג 15-14; לוקס יט 27-11.

מתברר שהציות לאדון במהלך חיינו עלי אדמות הוא המדד לגמול שנקבל כאשר נישפט לפני כס המשיח ישוע.

"משפט כס המשיח" לא נועד לקבוע מי נכנס למלכות אלוהים ומי נדון לשאול ולדראון עולם. משפט זה נועד לילדי אלוהים הנושעים בלבד, והוא קובע את הגמול שעתיד כל אחד מהם לקבל.

לאור העטרות שבהן זוכה כל אחד— אם בכלל— נקבעת מן הסתם דרגת הסמכויות והאחריות שתינתן לכל מאמין במהלך מלכותו של ישוע המשיח בארץ, היא מלכות אלף השנים (התגלות כ 1-7, ראה ישעיה יא, מיכה ד).

דבר אלוהים מציין, שאנו נמלוך עם המשיח כשנחזור עימו ארצה בסוף הצרה הגדולה (ב־טימותיאוס ב 12). ישוע המשיח יחלק את התפקידים במלכותו בהתאם לציות שלנו לדברו במהלך חיינו בארץ.

■ ומה לגבי אלה שדחו את ישוע ואת כפרתו?

הם נשארים עם אשמת החטא שעימו נולדו. מכיוון שלא עשו דבר לכפר על חטאיהם, הם נשארים עם אשמת חטאם, ומכאן שהם גם רחוקים מאלוהים ונחשבים לאויביו. ביום מותם, יישפטו לפני שופט הצדק ויישלחו למקום הייסורים בשאול. שם יחכו למשפטם הסופי בתום מלכות אלף השנים של ישוע בארץ. משפט שנקרא "משפט הכסא הלבן הגדול" יקבע את גורלם לאגם האש לנצח נצחים (התגלות כ 15-11).

יש לנו אלוהים אוהב ונאמן, אך הוא גם קדוש וצדיק. הבה לא נפנה לו עורף!

איך להימנע מליפול בפיתוי

יעקב א 18-13:

מִי שֶׁמִּתְנַסֶּה אַל יֹאמַר, "אֱלֹהִים מְנַסֶּה אוֹתִי", שֶׁכֵּן אֱלֹהִים לֹא יְנֻסֶּה בָּרַע וְאֵין הוּא מְנַסֶּה אִישׁ. 14 אֶלָּא שֶׁכָּל אִישׁ מִתְנַסֶּה כַּאֲשֶׁר הוּא נִמְשָׁךְ וּמִתְפַּתֶּה בְּתַאֲוָתוֹ שֶׁלּוֹ. 15 אַחֲרֵי כֵן תַּהֲרֶה הַתַּאֲוָה וְתֵלֵד חֵטְא; וְהַחֵטְא כְּשֶׁיִּשְׁלַם יוֹלִיד מָוֶת.

16 אַל נָא תִּטְעוּ, אַחַי אֲהוּבַי. 17 כָּל מַתָּנָה טוֹבָה וְכָל מַתָּנָה שְׁלֵמָה יוֹרֶדֶת מִמַּעַל מֵאֵת אֲבִי הָאוֹרוֹת אֲשֶׁר כָּל שִׁנּוּי וְכָל צֵל חִלּוּף אֵין בּוֹ. 18 הוּא כִּרְצוֹנוֹ הוֹלִיד אוֹתָנוּ בִּדְבַר הָאֱמֶת, לְמַעַן נִהְיֶה בִּכּוּרֵי יְצִירָיו.

הערה חשובה:

המילה ניסיון ופיתוי לעיתים משמשים כמילים נרדפות, ועל הקורא להבין מתוך התוכן אם מדובר בניסיון טוב הנובע מאלוהים לטובתנו או בפיתוי הנובע מהשטן או מתאוותנו לרעתנו.

דוגמא:

בבשורת מתי ו 13 האדון ישוע מלמד את תלמידיו מה נכון לכלול בתפילותינו. האדון ישוע הנחה את תלמידיו ואותנו לבקש מאלוהים שלא יביאנו לידי ניסיון, ויחלצנו מן הרע.

בבשורת מתי כו 41 האדון ישוע מפציר בתלמידיו בגת שמנים, התפללו כדי שלא תבואו לידי ניסיון, הרוח חפצה אך הבשר חלש!

לעומת זאת, באיגרת יעקב א 2 מוצגת תמונה שונה: "לשמחה גדולה חישבו זאת אחי, כאשר אתם באים בכל מיני ניסיונות…" ובהמשך יעקב מפרט ואומר שהניסיון טוב לנו כי הוא מחזק וצורף את אמונתנו.

האם קיימת סתירה בדבר אלוהים?

חס וחלילה!

מקריאת התוכן נוכל לדעת הבדל אחד פשוט לגבי הניסיון המדובר: האם הוא מאלוהים או מהשטן\בשר?

מדוע זה חשוב?

כי הניסיון מאלוהים נועד לחזקנו ולהביאנו לידי גדילה ובגרות רוחנית. הניסיון מהשטן\בשר (תאוותינו), נועד להכשילנו בחטא ולהרוס את עדותנו וכשירותנו בשירות האדון.

כעת להסבר מפורט.

בשנים עשר הפסוקים הראשונים הציג יעקב את נקודת מבטו של אלוהים בכל הקשור לניסיונות הבאים על ילדיו, כלומר, מה מציע ה' לעומד בניסיון כדי שיצליח.

בפסוקים 18-13 עובר יעקב על התגובות השכיחות הנשמעות מפי אלו הנמצאים בניסיון. בפסוקים אלה ובבאים אחריהם מלמד אותנו יעקב כיצד לפעול על מנת שכל ניסיון יסתיים בהצלחה ולא בכישלון מול הפיתוי.

פסוק 13:

מִי שֶׁמִּתְנַסֶּה [מתפתה] אַל יֹאמַר, "אֱלֹהִים מְנַסֶּה [מפתה] אוֹתִי," שֶׁכֵּן אֱלֹהִים לֹא יְנֻסֶּה [מתפתה] בָּרַע וְאֵין הוּא מְנַסֶּה [מפתה] אִישׁ.

לעיתים קרובות ניתן לשמוע אנשים שכשלו בניסיון אומרים, שאלוהים הציב בפניהם פיתוי ולכן חטאו.

במילים פשוטות: הם מפנים אצבע מאשימה כלפי אלוהים, כאילו הוא זה האשם בנפילתם. הם אומרים: "אילמלא רצה אלוהים, לא היה מציב את המכשול — הפיתוי — בחיי".

גישה שכזו מתעלמת לחלוטין מפסוקים 12-1 המלמדים שהניסיונות מאלוהים נועדו לטובתנו.

אחרים לעומת זאת יאמרו: "אלוהים אינו מפתה, אך הוא בהחלט בוחן את אמונתנו."

לראיה: בספר דברים י"ג 2-19 אלוהים אומר במפורש שהוא עתיד לבחון את אמונת בני ישראל.

אלוהים יאפשר לנביאי שקר לפעול ולנסות להסית את לב העם מדבר אלוהים. באותם פסוקים אלוהים מבהיר שהדרך להתחסן מפני רעתם של נביאי השקר היא בהצמדות לכתוב בדבר אלוהים, שהרי אלוהים לא יסתור את דבריו. לפיכך אלוהים אכן מנסה את אמונת ילדיו כדי שיצמדו אליו ולא יסטו מדרכיו. ההיצמדות לדבר אלוהים היא ההגנה של כל ירא אלוהים מהוראת שקר ותוצאת החטא.

■ אם כן, מהו ההבדל בין ניסיון לפיתוי?

ניסיון: לאורך חיינו עשוי אלוהים להעמיד בפנינו קשיים, סבל ועומס, שמטרתם לנסות את אמונתנו וכמובן ללמד אותנו סבלנות. אלוהים מצפה מאתנו לסמוך עליו ורוצה לשמוע אותנו מתפללים ומבקשים ממנו חכמה, שתורה לנו כיצד לנהוג כדי לעמוד בניסיון, איך לשמור על חדווה ושמחה ואיך להינצל מהמצב שאליו נקלענו.

אלוהים יענה, ואנו נשמח וניגדל באמונה ובסבלנות.

אלוהים הוא אשר יבחר את הזמן לענות, ויעניק לנו כלים טהורים וקדושים התואמים את אופיו כדי שניעזר בהם ונעמוד בניסיון. הכלים של אלוהים לא תמיד ניתנים לנו בזמן שאנו רוצים, אך הכלים שייתן – קדושים הם, ולפיכך רק איתם נצליח לעמוד בניסיון בהצלחה שמכבדת את אלוהים ומניבה ברכה.

נסיונות אלה נקראים גם "מבחני אמונה". עלינו כל העת לזכור, שאלוהים הבטיח שלא ינסה אותנו מעבר ליכולתנו, אלא שיחד עם הניסיון יעניק לנו את החסד להתגבר עליו (קור"א י 13).

פיתוי: לעיתים, בשעה שאנו נמצאים בניסיון, נפתחת דרך "לצאת מהבוץ" בצורה קלוקלת (למשל בעזרת רמאות, גניבה או שקר). זהו פיתוי.

והנה ההגדרה המילונית של המילה פיתוי: שידול לרע, הסתה, הדחה מן הטוב , השפעה לרעה, משיכה, הקסמה, גירוי, תאווה.

לפיכך, פיתוי הוא הגירוי לפתור את בעייתנו בדרך או בכלים שאינם תואמים את מצוות אלוהים, את אופיו ואת תכונותיו הקדושות. הצעה לפתרון שכזה מקורה אינו באלוהים אלא ברצוננו החוטא, בתאוותנו ובשטן.

א. בראשית יב-יג: אלוהים אומר לאברהם ללכת לארץ כנען. אברהם אכן מגיע לשם — והנה רעב בארץ. במקום לפנות לאלוהים לעזרה ולעמוד במבחן האמונה, יורד אברהם מצריימה.

בבוחרו בדרך הקלה— שלא היתה לפי רצון אלוהים— נופל אברהם בחטא השקר ומסכן את שרה, את חייו ואת חיי בני ביתו. לבסוף חוזר אברהם לאותו מקום אותו עזב.

אברהם הפך ניסיון אמונה טוב, שדרכו יכול היה לחוות את ריבונותו של אלוהים בקדושה, לפיתוי — ונכשל בו.

אלוהים הוכיח את אברהם וברוב חסדו החזיר אותו למצב של ציות וברכה.

ב. בראשית לט: יוסף ואשת פוטיפר: אשת פוטיפר ניסתה לשדל את יוסף שישכב עימה. יוסף ידע שמעשה שכזה אינו תואם את רצון אלוהים ולכן העדיף לברוח ממנה ולסבול את נקמנותה מאשר לחטוא לאלוהים.

ג. הצלחה במבחן בבית הספר: כולנו היינו פעם תלמידים, וחלקנו עדיין תלמידים במוסדות לימוד כאלו ואחרים. כולנו נדרשנו להצליח במבחנים.

האם יש פסול בהצלחה במבחן? וודאי שלא! אך אם התפתיתי להעתיק ומסיבה זו קיבלתי ציון עובר, או אז נפלתי בפיתוי — וזהו חטא.

אלוהים מצפה מאיתנו שנשקיע זמן איכות בלימוד כדי לא להיכשל במבחן. על הקושי מתגברים בתפילה ובשינון נוסף של חומר הלימוד, לא בהעתקה.

ד. בישור: כולנו מודעים לחשיבות הבישור. כקהילה אנו מעודדים את כולם ללמוד כדי שנוכל להגן על אמונתנו.

אנו גם מלמדים ומזהירים שבן לא יבשר באופן מתמשך לבת (ולהיפך)—ולעולם לא במקומות שבהם הם נמצאים לבד— כדי שחס וחלילה לא יפלו בחטא.

והנה עשוי להגיע לאסיפת הקהילה אדם נאה ומושך שאינו מאמין. במידה והקשר הראשוני של בחור לא-מאמין זה מתקיים עם בחורה מאמינה, ראוי שזו תקשר אותו בשלב זה עם בחור מאמין בוגר מבני הקהילה.

אנו מלמדים ואף פועלים כך כדי למנוע מצב, בו עלול מישהו ליפול לחטא, או לפעול ממניעים לא קדושים. בחורה, או לחילופין בחור, שלא יאמצו את העיקרון הזה מכתבי־הקודש, עלולים למצוא עצמם שרויים בחטא.

הפיתוי משמעו לומר: "אני מספיק בוגר(ת) ואני יודע(ת) מה אני עושה," ולהתעלם מן האזהרות ומעקרונות אלוהיים. התוצאות עלולות להיות קשות וארוכות־טווח (א־תסלוניקים ה 22).

ה. פרנסה: האם רע לאכול? וודאי שלא! אך אם על מנת לאכול גנבת, הרי שחטאת. שהרי הפיתוי הוא לראות בגניבה קיצור דרך לפרנסה. הדבר נכון גם לגבי למי שמסוגל לעבוד אך מתעצל, ומעדיף לתת לאחרים לפרנס אותו.

מי שרוצה לאכול צריך להיות מספיק חרוץ כדי לעבוד ולרכוש את מזונו בכוחות עצמו (ב־תסלוניקים ג 10).

לאור הכתוב מעלה ניתן כבר בשלב זה לקבוע עובדה מעניינת ביותר:

הידיעה אודות מקורו של הניסיון קובעת אם מדובר בניסיון או פיתוי.

מאלוהים נובע רק טוב ולכן ממנו יבואו רק ניסיונות שנועדו להועיל לנו.

מהשטן יבוא רק רע שנועד להכשילנו ולכן כל פיתוי נובע ממנו ומתאוות הבשר שלנו.

ובכן, אלוהים אינו מפתה אותנו (לרע) אלא רוצה מאוד שנעמוד במבחני האמונה בהצלחה ושניישם את כל הנחיותיו הקדושות כפי שהן מופיעות בכתבי הקודש. הניסיונות הבאים מאלוהים נועדו להביאנו לבגרות ולעצב את אופיינו כך שנידמה לו. ראה את דברי שאול השליח לגלטיים בפרק ה 7-8: "מי הניא אתכם מלציית לאמת? פיתוי זה אינו מאת הקורא אתכם!"

כך, ככל שנכיר את אלוהים טוב יותר (דרך דברו), נוכל להבחין יותר בקלות מה נובע ממנו ומה נובע מן השטן.

■ אצל אלוהים — המטרה אינה מקדשת את האמצעים.

אלה הכלים העומדים לרשותנו על מנת שנצליח בכל ניסיון:

א. תפילה (מרקוס יד 42-32);

ב. דבר אלוהים המלא בדוגמאות מעשיות התואמות את המצב בו אנו נמצאים;

ג. אחים ואחיות באמונה שיכולים לחלוק עמנו את ניסיונם.

ד. ההבטחות הרבות הניתנות מאלוהים לעזור לנו בעתות ניסיון כדי להבטיח את עמידתנו בם (קור"א י 13, יוח"א ד 4, ה 14-15, אל האפסים ו 10-18).

זכור: כל ניסיון הוא פתח לפיתוי. אנו הקובעים אם מקרה כלשהו ייוותר בגדר ניסיון ויסתיים בניצחון— או שמא ייגמר בנפילה בפיתוי ובכישלון. השטן נלחם על מנת להפוך כל ניסיון בריא לפיתוי מחליא.

הבה ונקרא שוב את פסוק 13 בטרם נמשיך הלאה:

בפסוקים 15-14 יעקב מתאר את תהליך הנפילה בפיתוי. התהליך מבהיר, שאין לאלוהים חלק בכישלון שלנו:

…אֶלָּא שֶׁכָּל אִישׁ מִתְנַסֶּה כַּאֲשֶׁר הוּא נִמְשָׁךְ וּמִתְפַּתֶּה בְּתַאֲוָתוֹ שֶׁלּוֹ.15 אַחֲרֵי כֵן תַּהֲרֶה הַתַּאֲוָה וְתֵלֵד חֵטְא; וְהַחֵטְא כְּשֶׁיִּשְׁלַם יוֹלִיד מָוֶת.

יעקב מתאר את התאווה והמשיכה הפועלות על כל אדם, ואת אופן תגובתו:

מה שאני רואה, שומע, מרגיש— מוצא חן בעיני;
לכן אני עובר לשלב הבא —אני לוקח או עושה.

בחירה פסולה היא חטא. היא מתבטאת בעשייה פסולה— ופרי העשייה הפסולה הוא הצרה.

כל חטא מוביל בסופו של דבר למוות. יעקב מצייר את המעגל השלם מתחילתו ועד לתוצאה הכואבת שלו. לפיכך, אם נשבור את המעגל הזה בעודו באיבו נוודא, שלא ניפול בפיתוי.

בפסוק 16 אומר יעקב: "…אל נא תטעו, אחי אהובי…". למה מתכוון יעקב במילים אלו?

אחי היקרים, שלא תבינו שלא כהלכה את דבריי. ההנחיות שהצגתי ברורות וחותכות. כמו שתגובה נכונה לניסיון מניבה בגרות רוחנית, כך תגובה כושלת – נפילה בפיתוי, תוביל לחטא ולתוצאתו – סבל, צער, כאב ולבסוף מוות.

לדוגמא:

כשאנו גולשים באינטרנט ולנגד עינינו קופצת פרסומת לא מוסרית, הריהי מהווה סוג של פיתוי. אם סגרנו את החלון שקפץ מולנו, נותר הדבר בגדר פיתוי בלבד. אם נכנסנו לצפות בפרסומת, נפלנו לתוך החטא…

מתוך דברי יעקב עולות מספר הצעות שיעזרו לנו לא ליפול בפיתוי:

1. הנחייה ראשונה:

כשאנו עומדים לפני פיתוי ראוי לנו שנחשוב על התוצאה הסופית שהיא— עונש מאלוהים (סוף פסוק 15). זוהי אמנם גישה שלילית, אך חשובה. יעקב כאילו אומר: "הבט קדימה וראה לאן יוביל החטא: למוות! אל תאשים את אלוהים ואל תגיד שלא הוזהרת."

אלוהים אינו מפתה, אך הוא בוחן למעננו את אמונתנו.

דוגמאות:

אדם וחווה לא היו אוכלים מעץ הדעת אילו הייתה תוצאת החטא ניצבת לנגד עיניהם— ניתוק מאלוהים (מוות רוחני) וכניסת המוות הפיזי למעגל החיים, דבר שאף הוביל לרצח בנם.

דויד המלך לא היה נואף עם בת־שבע לו ראה לנגד עיניו את התוצאות הכואבות של חטאו: רצח אוריה עם כל שאר החיילים במחלקתו ומות ארבעת בניו של דוד (שמ"א יא ואילך).

כולנו יודעים שהפיתיון הנוצץ מסתיר מאתנו את העונש הכואב ולכן, ניתן לומר בדיעבד שגם לרשותם של האנשים שהבאנו כדוגמא עמדו דרכים להימנע מנפילה בפיתוי. הם יכלו –

א. להתרחק מהמקום או המסגרת בה עלולים הם ליפול בקלות בפיתוי (א־תסלוניקים ה 22);

ב. לעצור עוד בחיתוליה את המחשבה, שלא היתה קדושה וטהורה, למען לא תוליד את המעשה הרע הבא בעקבותיה;

ג. לחשוב על התוצאה הסופית — משפט האלוהים.

2. הדרך השנייה…

…להימנע מנפילה בפיתוי משמע לשנן ולהפנים את העובדה שמאלוהים יכול לבוא רק טוב (פסוק 17). הבנה זו חשובה כדי לעזור לנו לדחות אמצעי או דרך פסולים ולבחור את הדבר הנכון:

כָּל מַתָּנָה טוֹבָה וְכָל מַתָּנָה שְׁלֵמָה יוֹרֶדֶת מִמַּעַל, מֵאֵת אֲבִי הָאוֹרוֹת אֲשֶׁר כָּל שִׁנּוּי וְכָל צֵל חִלּוּף אֵין בּוֹ.

ז"א שאלוהים לא ישקר, לא יסלף ולא ישתמש בשום אמצעי הנוגד את דברו ואת אופיו כדי למשוך אותנו אליו. כל כליו של אלוהים תואמים את אופיו ואת תכונותיו הקדושות.

כשהשטן פיתה את חווה, הוא נתן לה להבין, ש"אילו אלוהים היה אוהב אתכם, היה נותן לכם לאכול מפרי עץ הדעת" (בראשית ג).

לא זו בלבד שהשטן שיקר, הוא גם שילב את האמת בשקר כדי "לגנוב את לבם" של אדם וחווה למען ייכשלו.

השטן הציג את אלוהים כמי שמתמרן את אדם וחווה ואינו רוצה באמת ובתמים בטובתם כי אם בטובתו בלבד.

כשהשטן ניסה לפתות את ישוע, העלה בפניו את הספק: "אם אביך אוהב אותך, מדוע הוא נותן לך לרעוב?"

במילים אלו הציג השטן את אלוהים האב כמי שמתמרן את אלוהים הבן. הוא ניסה להחדיר איבה באחדות האלוהית.

כך משתמש לעיתים השטן גם באנשים אחרים —ואפילו בקרובים לנו ביותר — כדי לערער את ביטחוננו באלוהים, או כדי להביא לפירוד ולמחלוקות בין אחים לאמונה. מספיק משפט כמו:"אתה באמת חושב שהוא עושה זאת לטובתך?"; "אתה בטוח שמניעיו נקיים?" משפטים כאלה, הנובעים מלב שאינו תמים, כשהם נאמרים ללא הוכחות, תכליתם אחת היא: להפיל את האחים בחטא אשר יביא למחלוקות ולחוסר אחדות בגוף המשיח או במשפחה.

זכור: לא תמיד מופיע השטן בכבודו ובעצמו. ברוב המקרים, אנחנו הננו אלה המשרתים אותו, ובקלות יתרה. שאלוהים יעניק לנו חכמה להיות לכלים שלו בלבד, ולא לכלים בידי האויב.

השטן לא יפספס שום הזדמנות לפתות או להסיט אותנו מדרכו של אלוהים. אדרבה, הוא יעשה זאת כשאנו חלשים וזקוקים נואשות לעזרה. השטן ישתמש בכלים שמערערים את ביטחוננו בצדקתו ובקדושתו של אלוהים. הוא יגרום לנו לפקפק באמיתות דבר אלוהים וביכולתו, כדי שנסיר את עיננו מאלוהים ונפנה לדרך אחרת.

ישוע המשיח מלמד אותנו איך להתמודד עם נכלי השטן ועם פיתוייו. כאשר התמודד עם השטן, ענה לו מתוך דבר אלוהים בלבד (לוקס פרק ג). חשוב שנשווה כל מה שאנחנו שומעים וכל דבר שמציעים לנו עם הכתוב בדבר אלוהים.

אלוהים הוא טוב, ואין שום רשע וחטא הנובעים ממנו. ברגע שמכרסם במוחנו ספק לגבי טובו של אלוהים אנו פותחים את הדלת לפיתויו של השטן.

עדיף להיות רעב ולחיות על פי רצון האלוהים מאשר להיות שבע תחת השפעתו והשראתו של השטן.

בפסוק 17 מונה יעקב שלוש עובדות הקשורות לדרך בה פועל אלוהים:

א. אלוהים נותן רק דברים טובים."כָּל מַתָּנָה טוֹבָה וְכָל מַתָּנָה שְׁלֵמָה" מקורה באלוהים. לכן לעולם לא יציג פתרון הכולל בתוכו מרכיבים של פשע, או כאלו שסותרים את קדושתו וצדקתו. גם אם הפתרון של אלוהים הוא תהליך ארוך ומכאיב, אין זה אומר שהוא רע.

ב. אלוהים נותן בקביעות. הביטוי"יוֹרֶדֶת מִמַּעַל" מתאר מצב קבוע של זרימה מלמעלה. אלוהים כל הזמן נותן. אלוהים לעולם לא יאמר: "מגיע לך, אבל כרגע אין לי." לאלוהים יש תמיד די והותר על מנת לתת לנו את כל צורכנו בזמן הנכון.

ג. אלוהים אינו משתנה. "כָּל שִׁנּוּי וְכָל צֵל חִלּוּף אֵין בּוֹ."— משמע, שלא קיימים אצלו אי דיוקים, כפל לשון או רמז לשינוי. אלוהים היה, הנו ויישאר אותו זה אשר ברא אותנו ואשר אוהב אותנו. מדוע העובדה שאלוהים לא משתנה חשובה כל כך?

אלוהים המתואר בכתובים הוא אותו אלוהים שאתנו היום, כך שאנו יכולים באמת להכיר את האחד שאנו מאמינים בו.
אהבת אלוהים אלינו, כפי שהתבטאה בהליכה אל הצלב, רלוונטית גם היום. היא יציבה ולא משתנה, ללא הבדל מה נעשה או לא נעשה. (אל הרומיים ח 31-39)
ישועה- אלוהים לא יתחרט לפתע על בחירתו בנו "ויזרוק" אותנו. ישועתנו בטוחה (אל הרומים יא 29).

דוגמה:

יוסף היה במצרים כעבד והופקד על בית אדונו. אשת אדונו ניסתה לפתות אותו, ויוסף ניצל מן הפיתוי כי זכר עד כמה היה אלוהים נאמן לו לאורך כל הדרך (בראשית לט).

אם כן, הדרך השנייה להימנע מפיתוי היא הגישה החיובית: לזכור את טובו של אלוהים. מאלוהים יבוא רק טוב. אלוהים מסר את בנו יחידו, ישוע המשיח, למות עבור חטאינו. הוא עשה זאת כדי שלנו יהיו חיים, וכדי שנשרת אותו בתום וקדושה (יוחנן ג 16; טיטוס ב 14).

3. הדבר השלישי…

…שיכול לעזור לנו לעמוד בניסיון הוא לזכור כי…

אלוהים הושיע אותנו,
וכתוצאה מכך…
●רוח אלוהים שוכן בנו,
●אנחנו בריאה חדשה,
● אנחנו שייכים לאלוהים ולא לעצמנו.

פסוק 18:

הוּא כִּרְצוֹנוֹ הוֹלִיד אוֹתָנוּ בִּדְבַר הָאֱמֶת, לְמַעַן נִהְיֶה בִּכּוּרֵי יְצִירָיו.

"הוּא כִּרְצוֹנוֹ הוֹלִיד אוֹתָנוּ."— כמאמינים בישוע הננו רכוש האלוהים. אנו ילדיו, ורוח הקודש שוכן בתוך גופנו (רומיים ח 15; גלטים ג 26-ד 8; א־קורינתים ג 17-16;אל האפסים א 13-14, א־יוחנן ג 9), והרי רוח הקודש הוא ישות אלוהית לכל דבר ועניין. אם אלוהים הקדוש והטהור שוכן בתוכנו, עלינו לוודא, שגופנו פועל על פי רצונו של אלוהים. רק כך נמלא את התכלית הקדושה של ישועתנו.

אם אלוהים לא שוכן בנו, אין מצב של ואקום! השטן הוא זה שיפעל בתוכנו.

אחת הדרכים להדוף את הפיתוי ולהצליח בניסיון היא להפנים את העובדה שאנחנו לא חיים לעצמנו אלא למען המשיח. אנחנו שגרירי המשיח, ואלוהים מתפאר במידה שאנו חיים לכבודו (ב־קורינתים ב 14 – ג 3, ה; גלטים ב 20; רומיים יב 2-1, אל הפיליפים ג 20).

יש לנו הבטחות מופלאות לכך שאלוהים אינו מפקיר אותנו להתמודד לבד עם נכלי השטן. הוא הבטיח שלא יעמיד אותנו בניסיון גדול מכפי יכולתנו להתגבר, ובעת ניסיון הוא מוכן להעניק לנו מספיק חסד כדי שנצליח (א־קורינתים י 13). כל מה שדרוש מצדנו הוא ההחלטה לומר "לא!" לחטא.

"הוּא … הוֹלִיד אוֹתָנוּ בִּדְבַר הָאֱמֶת."— אלוהים מזכיר לנו כל הזמן: "הצמדו אלי ולדברי, וכך תישארו מוגנים" (אפסים ו 17-10; א־יוחנן ד 4; רומים ח 38-34).

כמאמינים, אנו חווים אותם קשיים שניצבים בפני הלא-מאמינים, אך לנו יש כתובת לפנות אליה לעזרה: אלוהים בורא עולם (רומיים ח).

לעומת זאת

אדם שאינו נושע אינו מכיר את אלוהים ורוח הקודש אינו שוכן בו;
כלי הנשק הרוחניים שאלוהים נותן לילדיו אינם עומדים לרשותו של אדם שאינו נושע;
אדם שאינו נושע לא מסוגל להתנגד לכל פיתויי החטא והשטן, שכן ניתן לעשות זאת רק בעזרת רוח הקודש.

"…לְמַעַן נִהְיֶה בִּכּוּרֵי יְצִירָיו."—ה"ביכורים" הריהם ראשית היבול, הטוב ביותר שהניב החי והצומח — ולאורך כל התנ"ך מדגיש אלוהים שהביכורים שלו הם (שמות יג 1, כג 19).

אלוהים רואה בנו את ביכוריו, את רכושו, את שגריריו. לכן חשוב שנלמד לייצגו בכבוד ולא לגרום לו להתבייש בגללנו — או, במילים אחרות — לגרום לאחרים להירתע מאלוהים בגלל עדות כושלת שלנו.

כל הצלחה שלנו בניסיון מעניקה נחת וכבוד לאלוהים, מאדירה את ישוע המשיח ומהווה הוכחה לאמיתות דברו שבתנ"ך.

אם כן — מהי הנוסחה להצלחה בניסיון ולעמידה בפיתוי?

א. שכר החטא יוביל לעונש, ועל כן ראוי להסתכל קדימה לעבר התוצאה.

ב. אלוהים נותן לנו רק טוב ולעולם לא יעשה דבר הנוגד את אופיו הקדוש. הוא שומע לתפילותינו, מבהיר הכל בכתבי הקודש ומעניק לנו את גוף המשיח לעזר, עידוד ובנייה.

ג. אנו ילדי אלוהים ורוח הקודש שוכן בנו ועוזר לנו לחיות על פי רצון האלוהים. עלינו לייצג את אלוהים כשגריריו.

הבה ונזכור מה מבטיח אלוהים לאלו העומדים בניסיון (פסוק 12):

אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד בְּנִסָּיוֹן, כִּי לְאַחַר עָמְדוֹ בַּנִּסָּיוֹן יְקַבֵּל אֶת עֲטֶרֶת הַחַיִּים אֲשֶׁר הִבְטִיחַ הָאָדוֹן לְאוֹהֲבָיו.

להלן מראי מקומות בנושא: ניסיון.

מתי ו 13, כו 41, מרקוס יד 38, לוקס ח 13, יא 4, כב 40, 28, 46, מע"ש יח 13, יט 26, אל הרומים ה 4, אל הגלטים ה 8, ו 1, ד 14, קור"א י 13, קור"ב ח 2, תסל"א ג 5, ה 21-22, אל העברים ד 15, ב 18, טימ"א ו 9, יעקב א 2, 13, פטר"ב ב 9.

תכונות הנדרשות
לעמידה במבחן

מהפסוקים הראשונים של פרק א למדנו שני דברים עיקריים:

א. איך להגיב נכון בזמנים קשים (יעקב א 12-2)

ב. איך להימנע מלפול בפיתוי ולהצליח בניסיונות (יעקב א 18-13)

כעת נלמד אילו תכונות אופי נדרשות כדי לעמוד במבחני החיים.

יעקב א 27-19:

עַל כֵּן, אַחַי אֲהוּבַי, יְהֵא כָּל אִישׁ מָהִיר לִשְׁמֹעַ, בִּלְתִּי נֶחְפָּז לְדַבֵּר וְקָשֶׁה לִכְעֹס, 20 שֶׁהֲרֵי כַּעַס אָדָם לֹא יִפְעַל צִדְקַת אֱלֹהִים. 21 לָכֵן הָסִירוּ מֵעֲלֵיכֶם כָּל טִנּוּף וְרֹב רֶשַׁע, וְקַבְּלוּ בַּעֲנָוָה אֶת הַדָּבָר הַנָּטוּעַ אֲשֶׁר יָכוֹל לְהוֹשִׁיע אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם.

22 הֱיוּ עוֹשֵׂי הַדָּבָר וְלֹא רַק שׁוֹמְעִים, פֶּן תְּרַמּוּ אֶת עַצְמְכֶם; 23 כִּי מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת הַדָּבָר וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, כָּמוֹהוּ כְּאִישׁ הַמַּבִּיט עַל תֹּאַר פָּנָיו בַּמַּרְאָה; 24 הוּא הִתְבּוֹנֵן בְּעַצְמוֹ וְהָלַךְ לוֹ, וּמִיָּד שָׁכַח מַה צּוּרָתוֹ. 25 אֲבָל הַמַּשְׁקִיף בַּתּוֹרָה הַשְּׁלֵמָה, תּוֹרַת הַחֵרוּת, וְעוֹמֵד בָּהּ מִבְּלִי לִהְיוֹת שׁוֹמֵעַ־וְשׁוֹכֵחַ, אֶלָּא עוֹשֶׂה בְּפֹעַל — אִישׁ זֶה מְבֹרָךְ יִהְיֶה בְּמַעֲשֵׂהוּ.

26 מִי שֶׁסָּבוּר שֶׁהוּא עוֹבֵד אֱלֹהִים, וְאֵינֶנּוּ שָׂם רֶסֶן לִלְשׁוֹנוֹ כִּי אִם מַתְעֶה אֶת לִבּוֹ, עֲבוֹדָתוֹ אֵינָהּ אֶלָּא הֶבֶל. 27 זֹאת הִיא עֲבוֹדַת אֱלֹהִים טְהוֹרָה וּתְמִימָה לִפְנֵי אֱלֹהִים אָבִינוּ: לִפְקֹד אֶת הַיְתוֹמִים וְהָאַלְמָנוֹת בְּצָרָתָם, וּלְהִשָּׁמֵר נָקִי מִטֻּמְאַת הָעוֹלָם.

האופן בו אנו מגיבים לצרות, להצלחות או לכישלונות, הרצינות שבה אנו מתייחסים לדבר אלוהים — כל הנתונים הללו מצביעים על איכות האופי המשיחי שלנו. אלו התחומים בהם נמדדת בגרותנו הרוחנית.

פסוק 19 פותח במילים: "עַל כֵּן…",זאת אומרת, שכעת אנו מקבלים תשובה או הנחיה למקרה או לבעיה שהוצגו בפסוקים הקודמים.

מהן השאלות?

א. האם אתה רוצה לדעת איך להגיב נכונה בזמנים קשים?

ב. האם אתה רוצה לדעת מה עליך לעשות כדי להימנע מליפול בפיתוי ולהצליח בניסיונות?

אם תשובתך חיובית, מציין פסוק 19 שלוש תכונות הנדרשות לצורך הצלחתך:

עַל כֵּן, אַחַי אֲהוּבַי, יְהֵא כָּל אִישׁ מָהִיר לִשְׁמֹעַ, בִּלְתִּי נֶחְפָּז לְדַבֵּר וְקָשֶׁה לִכְעֹס.

1. התכונה הראשונה היא:

"יְהֵא כָּל אִישׁ מָהִיר לִשְׁמֹעַ."—מהיר לשמוע את מה?

יעקב מציין, שעבד אלוהים נדרש להיות ערני בכל רגע לכל דבר אלוהים, כך שיוכל לשמוע את הוראת אלוהים באופן ברור וממוקד.

דבר אלוהים כולל הנחיות, הוראות, מצוות, ציוויים, תוכחה, והכול ראוי וחשוב לחיינו כדי שנתהלך בדרך אלוהים בכל תחום (תהילים קיט 11; א־טימותיאוס ג 16; ב־טימותיאוס ב 15).

ישוע אומר בנוגע לשמיעת דבר אלוהים:"מִי שֶׁאָזְנַיִם לוֹ, שֶׁיִּשְׁמַע!"(מתי יג 9— ראה גם התגלות פרקים ב, ג).

שאול השליח אמר בנוגע לשמיעה — "לְפִיכָךְ הָאֱמוּנָה בָּאָה בִּשְׁמִיעָה וְהַשְּׁמִיעָה — בְּהַכְרָזַת דְּבַר הַמָּשִׁיחַ"(רומים י 17).

כדי לשמוע את כל מוצא פי אלוהים אנו זקוקים ליותר משמיעה טובה. על מנת לשמוע את הנחייתו של אלוהים עלינו להיות חשופים לדברו הכתוב וקרובים אליו — ממוקדים למקור הקול הטוב. כדי לשמוע מיד את דבר אלוהים צריך ליבנו לאהוב ולרצות אותו יותר מאשר כל קול אחר בסביבה. מי שאוהב לשמוע את הנחיית אלוהים יוודא, ששום קול לא יעמעם את קולו של אלוהים.

כמו שהעבד מהיר לשמוע את דבר אדונו ועיניו ניבטות כל העת לעברו, כך צריכים אנו להיות ערניים לדבר ה' ולהגיב אליו במהירות:

א. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת-עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם.
ב. הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל-יַד אֲדוֹנֵיהֶם, כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ:
כֵּן עֵינֵינוּ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ.

(תהילים קכג 1-2).

דוגמה:

בספר שמואל־ב כג 17-14 מתואר מקרה שקרה לדויד המלך. דוד נרדף ע"י הפלשתים. בעת חנייה, הביע דוד את רצונו לשתות מים מהבאר אשר בשער העיר בית לחם, שהייתה אז בשליטת הפלשתים. דוד לא צעק אלא דיבר, הביע משאלה. מי ששמע אותו היה חייב להיות מאוד קרוב אליו.

שלושה אנשים גיבורי חיל, אך שמעו את משאלתו של דוד המלך, אשר לא הייתה פקודה אלא ביטוי של משאלת לב בלבד, מיד סיכנו את חייהם והלכו להביא מים מתוך מחנה האויב. שלושת גיבורי החיל היו "מהירים לשמוע".

■ האם אנו קוראים כל יום בדבר אלוהים ומקשיבים לכתוב?

האם אנו מנסים להעשיר את זמננו בשיעורים מן הכתובים כדי לאפשר שמיעה נוספת של דבר אלוהים?
האם אנו מתפללים ומבקשים תשובות מאלוהים?
האם אנו מהירים לשמוע את דבר אלוהים?
מה עלול להפריע לנו לשמוע במהירות את דבר אלוהים?— אם קיים דבר שכזה, עלינו לפעול כדי לשנות זאת.

2. תכונה נוספת…

שתעזור לנו להגיב נכונה בזמנים קשים ולעמוד בניסיונות היא להיות

"בִּלְתִּי נֶחְפָּז לְדַבֵּר" (ראה התייחסות גם בפסוק 26).

אלוהים ברא לנו שתי אוזניים — ופה אחד בלבד. מסקנה: הוא מצפה מאתנו שנשמע לפחות פי שניים יותר מאשר נדבר.

אנו נוטים להתווכח עם דבר אלוהים יותר מדי במקום להיכנע ולציית לו. בעיקר כשאנו נפגעים, אנחנו נוטים לומר דברים קשים ומיותרים. לכן דבר אלוהים מנחה אותנו לחסוך במילים:

"חֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל" (משלי י 19);

"חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת" (משלי יז 27).

יעקב כתב עבור מאמינים שנטו לריב ולהתנהג בצורה מבישה (ד 1). הנחיות אלו נועדו לעזור להם, וגם לנו, ללמוד התנהגות משיחית.

מה חושבים אנו על אנשים שמדברים יותר מדי וללא רסן?

א. הם מתעניינים בעצמם יתר על המידה;

ב. הם לא מקשיבים מספיק לאחרים — אינם "מהירים לשמוע";

ג. הם נכשלים בלשונם הרבה יותר מאלה הממעיטים בדיבור;

ד. הם מעייפים את נפשו של השומע אותם בעל כורחו;

ה. הם נטולי חוכמה.

במילים פשוטות: אין שום יתרון בדיבור מתיש ונטול רסן.

שים לב:

אלוהים לא אמר: "אל תדבר," אלא: "היה בִּלְתִּי נֶחְפָּז לְדַבֵּר", ז"א, חשוב על כל מילה לפני שתצא מפיך, למען תהיה מילה שתבנה, תעודד ותנחם (א־קורינתים יד). דבר אלוהים אף מצווה עלינו שלא לשתוק אלא לדבר במקרים מסוימים. כך למשל ביחזקאל ג 17 נאמר: מי שרואה את הסכנה ואינו מזהיר את בני עירו — דמם בראשו (ראה גם יחזקאל לג 7-6).

ישנן אפילו משימות שלא ניתן למלא ללא דיבור. הלשון היא הכלי היעיל של המורה. אך כלי זה חייב לפעול תחת ריסון ובצורה מבוקרת, כך שרק הדברים הנחוצים יאמרו, ואף לא מילה נוספת. כולנו יודעים שהכלי הזה שנקרא "לשון" יכול לבנות ולהרוס באותה מידה!

כולנו יודעים, שאדם ששולט על לשונו מוכיח בגרות רוחנית. יעקב נותן לכך ביטוי בפרק ג 2 כשהוא מצהיר: "מִי שֶׁאֵינוֹ נִכְשָׁל בְּדִבּוּר, אִישׁ מֻשְׁלָם הוּא וְיָכוֹל לָשִׂים רֶסֶן לְכָל גּוּפוֹ."

הלוואי שכולנו נזכור את האזהרה/הנחייה החשובה הזו.—כשנגיע לפרק ג, נוסיף ונרחיב בנושא השימוש בלשון.

3. ישנה הנחיה שלישית…

…שעלינו להקפיד עליה: מי שרוצה לפתח תכונות אופי שיעזרו לו להגיב נכון בזמנים קשים ולעמוד בניסיונות, ראוי שיהיה…

"קָשֶׁה לִכְעֹס."

אף על פי שזוהי הנחייה כללית שמגנה "כַּעַס אָדָם" על כל צורותיו, כאן מתכוון יעקב בראש ובראשונה לכעס מסויים: כעס כלפי דבר אלוהים, הנחייתו ותוכחתו. את זאת יכולים אנו להסיק מתוך ההקשר, כי בהמשך נאמר: "קַבְּלוּ בַּעֲנָוָה אֶת הַדָּבָר הַנָּטוּעַ."— ז"א – "היכנעו ברצון להנחיותיו של אלוהים" (פס' 21). הכעס שבו מדובר עלול לפרוץ כאשר דבר אלוהים מוכיח לנו שטעינו וחטאנו— כאשר רצונו של האדון נוגד לתשוקות ולתאוות של בשרנו.

ישנה בכתובים דוגמה לסוג הכעס הזה: המאמינים בקהילות גלטיה ראו בשאול השליח אויב מפני שהוא תיאר את מצבם האמיתי והוכיח להם שהם חוטאים (גלטים ד 16). מתוך כעסם הם התנהגו כמו אדם שמנפץ את המראה כשהוא רואה בה את פרצופו הטעון תיקון, כאילו שהאשמה – במראה היא.

דוגמה לתגובה נכונה:

נתן הנביא בא והוכיח את דוד המלך על פרשת בת־שבע (נתן היה "המראה"). דוד מיד הבין, קיבל את דבריו והצטער על חטאו.

מה שאלוהים רוצה היא רוח שנכנעת— ולא רוח של כעס— כאשר חושפת האמת את חטאינו.

לא כולם מגיבים כמו דוד המלך. ישנם אלו שמיד מתגוננים. הם ממהרים להצדיק את החלטתם השגויה ולא מהססים למצוא פגם באדם המוכיח אותם, כדי שלא יצטרכו להתמודד עם חטאם.

אלה הבוחרים להסתיר את חטאם בזמן שהם מאשימים את "כל העולם" צריכים לדעת, שהתנהגותם אינה משרתת את אלוהים. עדותם נוגדת את עקרונותיו, וכך אין הם מאפשרים לאלוהים להשתמש בחייהם כבכלים של כבוד.

כעס הרסני

מכיוון שהכעס הבלתי מוצדק והבלתי נשלט הורס את עדותנו, ממשיך יעקב בפסוק 20 ואומר:

…שֶׁהֲרֵי כַּעַס אָדָם לֹא יִפְעַל צִדְקַת אֱלֹהִים.

הכעס נוטה לפעול על פי דחף הבשר החוטא הרבה יותר מאשר על פי הנחיית הרוח. הכעס גורם לנו לנקום ולפגוע, ולכן בהיותנו נתונים לכעס בלתי נשלט ולא טהור, איננו יכולים לפעול בדרך המביעה צדק, טוהר, אמת, ובטח לא נוכל כך לשרת ולהציג באופן יעיל את האדון.

מי שכעסו מתמשך ובלתי נשלט שם את עצמו תחת שליטתו של הכעס. מכאן שאין הוא נתון יותר לשליטתה הבלעדית של רוח אלוהים. אדם שכזה…

אינו נוטה לשמוע לעצות;
אינו נעים לסובבים אותו;
אינו יכול להיות כלי לאחדות — לא במשפחתו ולא בקהילה (ראה אפסים ד 17-סוף).

מטעמן של כל הסיבות הללו אומר יעקב:"כַּעַס אָדָם לֹא יִפְעַל צִדְקַת אֱלֹהִים."

ובכן, מה עלינו לעשות כדי שגופנו לא יהווה קרקע פורייה לכעס בלתי נשלט ומתמשך? מה עלינו לעשות כדי שנמהר לסלוח ולא "נדגור" על הכעס?—התשובה לשאלה זו, ולרבות אחרות, נמצאת בפסוק הבא.

אין מקום לטינופת ולרשע

פסוק 21:

לָכֵן הָסִירוּ מֵעֲלֵיכֶם כָּל טִנּוּף וְרֹב רֶשַׁע, וְקַבְּלוּ בַּעֲנָוָה אֶת הַדָּבָר הַנָּטוּעַ אֲשֶׁר יָכוֹל לְהוֹשִׁיע אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם.

מה אותו "דָּבָר נָּטוּעַ" שעליו מדבר יעקב?—הכוונה היא לדבר אלוהים, הכולל את הבשורה של ישועה מקללת החטא. בקבלתו את "הַדָּבָר הַנָּטוּעַ" מבטיח המאמין את ישועתו הכוללת ואת חתימת רוח הקודש בחייו.

כל גנן יודע, שחובה להכין היטב את האדמה לקראת הזריעה— ולא פחות מכך לאחריה, כדי להבטיח את נביטת הזרע, את גדילת הצמח ולבסוף את התפתחותו של הפרי המקווה.

החקלאי מסקל את האדמה, מנכש את העשבים, חורש ומזבל.

את כל הפעולות המפרכות הללו הוא עושה על מנת להבטיח סביבה טובה לזרע העומד לנבוט ולפרי העתיד לבוא.

גם אחרי שהזרע נובט והעץ מתחיל לגדול ולצמוח מנכש החקלאי עשבים שוטים ומשקה את העץ לכל אורך חייו.

כל הורה יודע, שעליו להרחיק את ילדיו מחברתם של ילדים רעים. כולנו יודעים שחברה רעה משפיעה לרעה על ילדינו: "חֶבְרַת אֲנָשִׁים רָעִים תַּשְׁחִית מִדּוֹת טוֹבוֹת" (א־קורינתים טו 33).

כמו שהאיכר מטפח את האדמה כדי להבטיח פרי טוב, וכמו שהורים מרחיקים חברה רעה מילדיהם למען לא יפנו לדרך הרע, כך מחוייב כל אחד מאיתנו לוודא שאין בחייו השפעה רעה או דבר מה המונע ממנו לעשות את הנכון בעיני אלוהים על הצד הטוב ביותר.

"טִנּוּף וְרֹב רֶשַׁע" הם מחשבות ומעשים שנוגדים את טוהרו וקדושתו של אלוהים.
"טִנּוּף וְרֹב רֶשַׁע" הם מחשבות ומעשים אשר תמיד יגרמו לפגיעה בזולת או לשנאת הזולת.
"טִנּוּף וְרֹב רֶשַׁע" הם מחשבות ומעשים שמהווים קרקע פורייה לכעס ולביקורתיות נגד הזולת.
"טִנּוּף וְרֹב רֶשַׁע" מצדיקים נקמה.
"טִנּוּף וְרֹב רֶשַׁע" צומחים עקב ריחוק מדבר אלוהים ומונעים את הציות לו;
"טִנּוּף וְרֹב רֶשַׁע" הם פִּרְיה של חברה רעה או של השפעה פסולה שאנו חשופים לה באופן מתמשך כגון ספרות גרועה, סרטים מרושעים או כל מדיה אחרת שאינה מועילה. אין זה אומר שכל סרט או תחביב הוא "מהשטן" או שהוא אסור, איך יש לבחון אותם ולהישאר תמיד באיזון נכון.
"טִנּוּף וְרֹב רֶשַׁע" עומדים בניגוד לתכונותיו של אלוהים ומהווים מתכון בטוח לחניקה של כל זכר לפרי הרוח (ראה גלטים ה 23-19).

במקום להיכנע לטינוף ורשע, מנחה אותנו יעקב להדירם מחיינו.

■ איך מסירים את ההשפעות המזיקות הללו מחיינו?

עלינו לתחזק את ליבנו ואת מחשבותנו על בסיס קבוע ויום־יומי באמצעות הפעולות הבאות:

א. להתוודות לפני אלוהים, שכן חוטא אני וזקוק לסליחתו (א־יוחנן א 9);

ב. תפילה לאלוהים שיעניק לי לב רך שנכנע להשפעת רוח הקודש (ירמיהו ד 4-3; ראה גם מזמור קלט 24-23: "חָקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי, בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי, 24 וּרְאֵה, אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי, וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם").

ג. אימוץ גישה ענווה כלפי הוראותיו של אלוהים: הוא עליון וריבון ואני עבדו הנהנה מחסדו. ענווה זו היא בדיוק ההפך מהכעס שמגונה בפסוקים 20-19.

ד. התחברות עם אנשים השותפים לאותה תכלית חיים. כך נשמור האחד על השני למען כבוד- אלוהים בחיינו.

ה. קריאה יומיומית בדבר אלוהים כדי להגות בדברו במהלך היום ולאפשר לדברו להנחותני באור (תהילים קיט 11, 105).

"…אֲשֶׁר יָכוֹל לְהוֹשִׁיע אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם."—זרע הישועה הנמצא בלב האדם המאמין חייב להראות פרי ישועה. פרי הישועה מתבטא…

א. בפרי הרוח — ז"א בכלל תכונותיו של האדון ישוע המתבטאות ביחסנו לזולת (גלטים ה 23-22);

ב. בשירות למען האדון (מתנות הרוח) במסגרת הקהילה, ובחיינו כמאמינים באופן כללי (קור"א יב, אל הרומים יב, אל האפסים ד).

הסרת הטינוף והרשע מחיינו מבטיחים שתכונות פרי הרוח וששירותנו לאדון יהיו מועילים ונקיים מכל השפעות החטא והטומאה.

במילים פשוטות אומר יעקב:

דבר אלוהים הוא כזרע הנטוע בנו. על מנת שזרע זה ינבוט כראוי, עלינו להכין את לבנו כקרקע פורייה המעניקה לזרע את כל התנאים להם הוא זקוק על מנת לנבוט ולגדול (ראה גם את משל הזורע במתי יג).

המבחן הסופי של ישועתנו הוא הפרי שנראה— השינוי שחל באופיינו, בשירותנו לאחרים, בחיינו האישיים, באופן הדיבור שלנו, ביחסנו לעולם החומרי ולרכוש ומעל לכל — באהבת האחים במשיח (יוחנן טו 17, יג 34-35, אל האפסים ד 32). אם אכן נושענו, חייב הפרי להופיע! זה לא אופציונאלי. אם איננו רואים פרי בחיינו לאורך זמן עלינו לערוך בדיקה ולגלות מה לא בסדר.

עושים ולא רק שומעים

בפסוקים 27-22 מציין יעקב באופן ברור ומאוד מעשי איזו התנהגות אכן מוכיחה שהאדם נושע. כשנקרא את הפסוקים הללו אני משוכנע שכולנו נרגיש נבוכים מעט. יעקב פשוט נוגע בעצב החשוף:

22 הֱיוּ עוֹשֵׂי הַדָּבָר וְלֹא רַק שׁוֹמְעִים, פֶּן תְּרַמּוּ אֶת עַצְמְכֶם. 23 מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת הַדָּבָר וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, כָּמוֹהוּ כְּאִישׁ הַמַּבִּיט עַל תֹּאַר פָּנָיו בַּמַּרְאָה;24 הוּא הִתְבּוֹנֵן בְּעַצְמוֹ וְהָלַךְ לוֹ, וּמִיָּד שָׁכַח מַה צּוּרָתוֹ.25 אֲבָל הַמַּשְׁקִיף בַּתּוֹרָה הַשְּׁלֵמָה, תּוֹרַת הַחֵרוּת, וְעוֹמֵד בָּהּ מִבְּלִי לִהְיוֹת שׁוֹמֵעַ־וְשׁוֹכֵחַ, אֶלָּא עוֹשֶׂה בְּפֹעַל — אִישׁ זֶה מְבֹרָךְ יִהְיֶה בְּמַעֲשֵׂהוּ.

26 מִי שֶׁסָּבוּר שֶׁהוּא עוֹבֵד אֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ שָׂם רֶסֶן לִלְשׁוֹנוֹ כִּי אִם מַתְעֶה אֶת לִבּוֹ, עֲבוֹדָתוֹ אֵינָהּ אֶלָּא הֶבֶל.27 זֹאת הִיא עֲבוֹדַת אֱלֹהִים טְהוֹרָה וּתְמִימָה לִפְנֵי אֱלֹהִים אָבִינוּ: לִפְקֹד אֶת הַיְתוֹמִים וְהָאַלְמָנוֹת בְּצָרָתָם, וּלְהִשָּׁמֵר נָקִי מִטֻּמְאַת הָעוֹלָם.

הפסוק הראשון בקטע מסכם בעצם את כולו: "היו עושי דבר אלוהים!" לא מספיק לשמוע את דבר ה', חובה ליישמו. בפרק ב 26 אומר יעקב:

כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף בְּלֹא הָרוּחַ מֵת הוּא, כֵּן גַּם הָאֱמוּנָה בְּלֹא מַעֲשִׂים מֵתָה הִיא.

יש אנשים שמופיעים לכל האסיפות ושומעים את כל השיעורים, אבל אם זה כל מה שהם עושים, כי אז לוקים חייהם המשיחיים בחסר. אם אנחנו רק רושמים הערות בתנ"ך ולא נותנים לדבר אלוהים לרשום הערות בלבנו, אנחנו מרמים את עצמנו.

"מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת הַדָּבָר וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, כָּמוֹהוּ כְּאִישׁ הַמַּבִּיט עַל תֹּאַר פָּנָיו בַּמַּרְאָה."— מוקדם יותר תיאר יעקב את דבר ה' כזרע הנובט בלבנו, כעת הוא מתאר את דבר ה' כמראה.

מדוע אנו זקוקים למראה? — על מנת לבחון את עצמנו— לראות את המצב הקיים לאשורו. אם התמונה יפה אנחנו שמחים ומשתדלים לשמר אותה כפי שהיא. אם התמונה רעה, עוזרת לנו המראה להבחין בפרטים הזקוקים לשיפור.

המראה מציגה בפנינו את מצבנו האמיתי ללא כחל וסרק. עלינו לפעול בהתאם לנתונים שאנו רואים.

אם דרך המראה רואים דמות שאינה מושכת, יהיה זה טיפשי להאשים את המראה. מי שמאשים את המראה עושה מעצמו צחוק.

דבר ה' כמוהו כמראה. כתבי הקודש מגדירים מה טוב ונכון— ובאותה מידה גם את מהו הרע על כל צורותיו. הקריאה בדבר אלוהים עוזרת לנו לדעת עד כמה אנחנו רחוקים או קרובים לרצוי בעיני אלוהים.

כתבי הקודש מלמדים אותנו לפנות לאלוהים כדי לתקן את מצבנו העגום. הקריאה עצמה בדבר ה' אינה מתקנת דבר, אלא מבהירה לנו מהי המציאות ומכוונת אותנו אל הרופא — הגואל והפודה — ישוע המשיח.

"הוּא הִתְבּוֹנֵן בְּעַצְמוֹ וְהָלַךְ לוֹ, וּמִיָּד שָׁכַח מַה צּוּרָתוֹ."—אם, דרך הקריאה, אנחנו מגלים את בעיותינו וממשיכים לדפדף הלאה מבלי לתקן אותן, אנחנו מרמים את עצמנו, כי דבר אלוהים הראה לנו כעת מי אנחנו באמת. הפסקת הקריאה וסגירת התנ"ך לא ישנו את התמונה שהשתקפה לעינינו.

אני עומד מול מראה במטרה שהיא "תגלה" לי מה בסדר ומה דורש תיקון (והיא תמיד אומרת את האמת). אם המראה אמרה שיש משהו שדורש תיקון ואני מחליט להפנות לה עורף ולהתעלם ממנו, לשם איזו תכלית הגעתי למראה?

תורת החירות

פסוק 25:

…אֲבָל הַמַּשְׁקִיף בַּתּוֹרָה הַשְּׁלֵמָה, תּוֹרַת הַחֵרוּת, וְעוֹמֵד בָּהּ מִבְּלִי לִהְיוֹת שׁוֹמֵעַ־וְשׁוֹכֵחַ, אֶלָּא עוֹשֶׂה בְּפֹעַל — אִישׁ זֶה מְבֹרָךְ יִהְיֶה בְּמַעֲשֵׂהוּ.

אדם שהכין את ליבו לקבלת דבר ה' יעשה הכל על מנת שחייו יהיו תואמים את דרישות ה' בכתבי הקודש. דבר ה' עוזר לנו לשמור את עצמנו נקיים על מנת שנהיה ראויים לשרת את אלוהים.

ישנם אלו הקוראים בתורה וטוענים, שהיא הדבר המדכא ביותר — לדעתם, "הכל נועד כדי להגביל את חירותנו." אותם אנשים טוענים, שתורת אלוהים אינה אלא אוסף של מצוות מגבילות הנוטלות את כל השמחה והתענוג מחייו של אדם.

דעתם זו של הלא-מאמינים נובעת מתפישתם את המילה "חירות", השונה מזו הנהוגה אצל ילדי אלוהים. לדעת העולם העוין את אלוהים, "חירות" היא החופש לעשות ככל שעולה על דעתך, ובלבד שמעשיך, הנובעים מרצונך החופשי, לא יפגעו קשות בסובבים אותך.

ילדי אלוהים הנושעים אוחזים בהגדרה שונה למילה "חירות": חיים על פי תורת החירות הם קיום מצוות אלוהים ככתבן וכלשונן ללא פשרה או כניעה למצוות אדם.

יעקב מכנה את תורת אלוהים "תורת החירות" מכיוון שכל הנכנע לרצון אלוהים ומקבל באמונה כנה ושלמה את כפרתו בדם המשיח, זוכה ל…

שיחרור מעבדות החטא — סליחת חטאים (ישעיהו נג 6-5; יוחנן ג 18-16; אפסים א-ב, מתי יא 28-30);
הסרת קללת המוות — חיי נצח עם אלוהים (א־קורינתים טו 58-51);
מעמד של בן לאלוהים (גלטים ד 7-1);
ירושה בנחלת אלוהים (גלטים ג 29);
מצב שבו גופו הופך למשכן לרוח הקודש (א־קורינתים ג 17-16);
חירות לשרת את אלוהים רק על פי מצוותיו ולא על פי מצוות האדם (גלטים ה 1).

כל "חירות" אחרת היא שקר ואחיזת עיניים (יוחנן ח 47-31, יד 6). כל דרך אחרת ל"חירות" מבטיחה את המשך הישארותנו תחת קללת החטא ואת דיננו לאש הגיהינום לאחר מותנו.

חירות אלוהים היא חירות אמיתית, מכיוון שהיא מבטיחה חיים המנוהלים בטוהר ובקדושה היאים לאלוהים. מי שחי על פי תורת החירות של אלוהים מבטיח לעצמו את מעורבותו המבורכת של אלוהים בכל פרט בחייו.

רסן ללשון ושירות לאלוהים

בפסוקים 26-27 יעקב ממשיך ומציין מהי עבודת אלוהים ראויה ומועילה ובמה היא מתבטאת:

26 מִי שֶׁסָּבוּר שֶׁהוּא עוֹבֵד אֱלֹהִים [ביוונית – דתי] אך אֵינֶנּוּ שָׂם רֶסֶן לִלְשׁוֹנוֹ מַתְעֶה אֶת לִבּוֹ, עֲבוֹדָתוֹ אֵינָהּ אֶלָּא הֶבֶל.

27 עֲבוֹדַת אֱלֹהִים טְהוֹרָה וּתְמִימָה לִפְנֵי אֱלֹהִים אָבִינוּ היא לִפְקֹוד אֶת הַיְתוֹמִים וְהָאַלְמָנוֹת בְּצָרָתָם וּלְהִשָּׁמֵר נָקִי מִטֻּמְאַת הָעוֹלָם.

בפסוק 22 אומר יעקב בברור, שישועה אמיתית מתבטאת בעשייה ולא רק בשמיעת דבר אלוהים. כעת הוא מזהיר מאלה המרבים לדבר אודות אלוהים, תורתו, מצוותיו וגדולותיו, אך אינם נוקפים אצבע עבור הנזקקים.

פסוק 26 מכוון ישירות לאנשים דתיים החושבים, שמספיק בפעולות פולחניות על מנת לעמוד שלמים לפני אלוהים. הכוונה לריבוי בתפילה, לימוד והוראה שאינם מתאזנים בעשייה למען הנזקקים. במילים אחרות אומר יעקב: "הפסיקו לדבר כל הזמן והתחילו לעשות!"

יעקב לא המציא שום דבר חדש. לאורך כל כתבי הקודש, אמרו הנביאים והשליחים אותו הדבר (גלטים ב 10; מיכה ו 8-6; הושע ו 6; דברים י 13-12; יוחנן יז 16-11; א-תסלוניקים ה 22). כחלק מעשרת הדברות הזהיר אלוהים את עמו מדתיות ריקה. בדיבר השלישי אמר אלוהים: "לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא" (שמות כ 7).

לא תישא, משמע, אל תתלבש ותישא עליך חיצוניות דתית המציגה אותך כילדו של אלוהים ומיצגו, בשעה שחייך אינם מבטאים את קיום רצון אלוהים כפי שאלוהים מנחה בדברו. במילים פשוטות, אלוהים מזהיר אותנו באזהרה חמורה לבל נחיה חיי צביעות רוחנית. מסר שכזה נשמע גם מפיו של הנביא ישעיה בפרק ס"ו 1-2: "…וְאֶל־זֶ֣ה אַבִּ֔יט אֶל־עָנִי֙ [עניו] וּנְכֵה־ר֔וּחַ [הכואב את מעשי החטא בעולם] וְחָרֵ֖ד [מהיר לציית] עַל־דְּבָרִֽי."

"…וְאֵינֶנּוּ שָׂם רֶסֶן לִלְשׁוֹנוֹ."— רסן הוא המתקן ששמים בפי הסוס כדי לנהוג אותו. הביטוי מתאר אדם שלא שולט בדבריו, שאינו זהיר במילותיו ואינו שומר סוד. אדם שלשונו נטולת רסן עלול לפגוע בעצמו ובאלו עימם הוא בא במגע. טוב יעשה כל אדם אם ירחק מאדם שאינו שם רסן ללשונו.

"עֲבוֹדָתוֹ אֵינָהּ אֶלָּא הֶבֶל." אומר יעקב: "דיבורים מיותרים ובלתי נשלטים אינם בגדר עבודת אלוהים. "מי שמרבה בדיבורים שכאלו אינו עושה את רצון אלוהים; מעשיו הנם "הבל" — חסרי תועלת".

כעת מגדיר יעקב במדויק מהי עבודת אלוהים ראויה.

בפסוק 27:

זֹאת הִיא עֲבוֹדַת אֱלֹהִים טְהוֹרָה וּתְמִימָה לִפְנֵי אֱלֹהִים אָבִינוּ: לִפְקֹד אֶת הַיְתוֹמִים וְהָאַלְמָנוֹת בְּצָרָתָם, וּלְהִשָּׁמֵר נָקִי מִטֻּמְאַת הָעוֹלָם.

חשוב מאוד שנתייחס לפסוק קודם-כל ברמה המילולית: יש לדאוג לאלמנות וליתומים. אך לא רק אלמנות ויתומים זקוקים לתמיכה ולעידוד. כאן נאמר:

היו רגישים לצרות ולצרכים של אחרים,
עליכם "לְהִשָּׁמֵר נָקִיים מִטֻּמְאַת הָעוֹלָם", או לפי דברי שאול השליח: "הִתְרַחֲקוּ מִן הָרַע עַל כָּל צוּרוֹתָיו" (א־תסלוניקים ה 22).

היו כל כך שונים מן העולם, עד כי אם תצא בטעות מילה רעה מפינו, יאמרו כולם: "מה זה? אתה הרי משיחי! אסור לך לקלל..".

אם לא נתעלם מאדם סובל או מילד שאינו מקובל בשכבה שלו בבית הספר, ידעו כל רואינו שאנשים יראי אלוהים אנו, גם אם לא יאמרו זאת בקול רם.

גם האדון ישוע אמר לתלמידיו שהאהבה ביניהם היא סימן ההיכר של תלמידיו, והרי אהבה מתבטאת בנתינה ובעזרה מעשית לזולת (יוחנן יג 35-34).

יעקב מדגיש את החשיבות שבהתייחסות לצורכי העניים מכיוון שרבו המקרים בהם זכו עשירים לכבוד וליחס מיוחד בשל עושרם בלבד, בעוד שהעניים קיבלו יחס מזלזל או זכו להתעלמות ממצבם העגום.

■ משוא פנים פוגע בנזקקים ובעדות הקהילה.

סיכום לפסוקים 27-22:

באמצעות פסוקים קצרים והנחיות ברורות אומר יעקב למאמינים בישוע מהן התכונות הנדרשות להם על מנת לעמוד במבחני החיים ומהי עבודת אלוהים ראויה:

היו מהירים לשמוע את דבר אלוהים ולציית לו;
דברו לעניין ובמטרה לבנות, לעודד ולנחם— מבלי להרבות במילים;
היכנעו להוראות שבדבר אלוהים ואל תכעסו על אלוהים ועל משרתיו כשהם מתקנים אתכם;
היו רגישים לצרכי הזולת ולחלשים בחברה — ועזרו באהבה;
הישמרו מטומאות העולם — התרחקו מן הרע על כל צורתיו.

אם תכונות ומעשים שכאלו יאפייו את חיינו כמאמינים בישוע אזי נוכל להתמודד גם עם הקשיים והניסיונות בדרך שהיא ראויה לילדי אלוהים.

פסוק המפתח הוא פסוק 22:

הֱיוּ עוֹשֵׂי הַדָּבָר וְלֹא רַק שׁוֹמְעִים, פֶּן תְּרַמּוּ אֶת עַצְמְכֶם.