מבוא
לאחר שרעיו של איוב שמעו אודות האסונות שפקדו את ידידם, הם החליטו להגיע לביתו ולנחמו. מן הסתם חלפו מספר שבועות או חודשים לפני שאלו הגיעו לביתו של איוב.
כאשר השלושה הגיעו למרחק בו יכלו לראות את איוב, חשכו עיניהם.
איוב לא ישב בביתו המפואר ונהנה משירותם של עבדיו. איוב ישב מחוץ לביתו, על ערימת אשפה שרופה, מתייסר בכאבי תופת ומגרד עצמו ללא הפסק.
חודשי האבל והיסורים השאירו חותמם וצלקותיהם על גופו של איוב וגם על פניו.
פניו של איוב וחזותו השתנו עד כדי כך שרעיו לא הכירוהו.
כאשר התקרבו והבינו כי אכן איוב הוא זה הנמצא לנגד עיניהם, הם נשאו קולם ופרצו בבכי.
החברים קרעו את בגדיהם וזרקו עפר על ראשיהם כאות הזדהות עם סבלו ואובדנו של איוב ידידם (יהושע ז 6, יחזקאל כז 30).
החבורה ישבה על הארץ עם איוב ולא על שטיח, למרות שכל אחד מהם מן הסתם היה אדם אמיד ומכובד.
במשך שבעה ימים ולילות ישבו כל הנוכחים, התאבלו, ולא אמרו מילה.
כאבו של איוב וסבלו היו כה גדולים עד כי נעתקו מילים מפי החברים – לפחות בשלב זה. מן הסתם כל אחד מאיתנו גם היה חושש שכל מילה שיאמר בשלב זה רק תוסיף על הסבל.
לאחר שבעה ימים ולילות, היה זה איוב שפצה את פיו.
פרק ג מחולק לשלוש פיסקות:
א. איוב מקלל את יום הולדתו וליל עיבורו (פ. 2-9)
ב. טוב המוות מחיים (פ. 10-19)
ג. מדוע יתן אלוהים חיים למעונים ביסורים? (פ. 20-26)
א. איוב מקלל את יום הולדתו וליל עיבורו (פ. 1-9)
א. אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ.
ב. וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:
ג. יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ; וְהַלַּיְלָה אָמַר: הֹרָה גָבֶר.
ד. הַיּוֹם הַהוּא יְהִי-חֹשֶׁךְ: אַל-יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמַּעַל; וְאַל-תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה.
ה. יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, תִּשְׁכָּן-עָלָיו עֲנָנָה; יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם.
ו. הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל: אַל-יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה; בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל-יָבֹא.
ז. הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד; אַל-תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ.
ח. יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי-יוֹם; הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן.
ט. יֶחְשְׁכוּ, כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ: יְקַו-לְאוֹר וָאַיִן; וְאַל-יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר.
לאחר שבעה ימי אבל המלווים בדממה, פותח איוב את פיו ומתאר את סבלו וכאבו במילים שכתבי הקודש עדיין לא הכירו.
איוב מקלל את יום הולדתו. ז"א, איוב אומר דברי רוגז ותלונה נגד היום בו הוא נולד.
כל שמחתו, אושרו וברכתו של איוב אשר אותם חווה עד ליום האסון, אינם שווים לסבל ולכאב שהוא חווה כעת.
מבחינתו, עדיף לא להיות עשיר מאשר להיות עשיר ולאבד הכל…
עדיף לא להיות מבורך בילדים מאשר לקבלם ואז לאבד את כולם…
לפיכך, איוב מקלל את היום שנולד, היה מעדיף שלא להיוולד לחיים שכאלה.
איוב יודע שלכל יום יש תכלית בבריאתו של אלוהים.
בספר תהילים יט 3 נאמר: "…יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת"
איוב חווה סבל כה רב עד כי הוא אומר שמוטב היה לו אותו יום היה אובד – לא היה קיים.
איוב אינו היחידי שכך קיווה ליום הולדתו.
גם ירמיה חווה סבל, ומעומק סבלו הוא אמר: "ארור היום אשר יולדתי בו" (ירמיה כ 14).
איוב משתמש במשפטים רבים כדי לומר: ארור יום הולדתי.
כך הוא ממשיך ואומר: והלילה אמר: הורה גבר.
מכיוון שיום הינו שלמות של ערב ובוקר (ראה בראשית א), איוב יכול להכניס את ליל עיבורו לאותו "יום הולדת". הלילה בו התעברה אימו, שייך לאותו יום.
איוב מקלל את היום בו זרע אביו פגש את ביצת אימו.
מכאן, יום הולדת יכול להיחשב מבחינתו של איוב ליום בו התעברה אימו וכן גם ליום בו יצא מרחם אימו לעולם.
איוב כל כך מצטער על שנולד לעולם מלא צער שכזה עד כי הוא היה כל כך רוצה שאותו יום היה נמחק מיומנו של אלוהים. כך לא היה נולד איוב ולא היה צריך לחוות את הסבל והצער בו הוא שורה.
פסוק 4. הלילה ההוא יהי-חושך:
ז"א, אף אחד לא היה רואה את אותו יום ואז אלוהים לא היה קורא לאותו יום ומתכנן עבורו משימות…
איוב ממשיך ואומר:
אל-ידרשהו אלוה ממעל…
הפועל ידרשהו נמצא במובן – לשאול עליו ברצון להיטיב לו.
ראה לדוגמא דברים יא 12: "ארץ, אשר-יהוה אלוהיך דורש אותה".
ישעיה סב 12: "ולך יקרא דרושה".
מכאן, איוב היה רוצה שלאלוהים לא היו שום תוכניות לאותו יום וכך משאיר את אותו היום בחשכה – יום ללא תכלית.
מן הסתם לא קיים דבר שכזה במציאות, אך מילים אלו מביעות את עומק סבלו וצערו של איוב שהיה מעדיף לא לבוא לעולם שכולל בתוכו צרות שכאלו.
לפי דברי הנביא ישעיה מ 26, אלוהים קורא לכל יום לעמוד לפניו וחונן אותו באורו.
איוב היה מבקש שאלוהים לא היה מזריח שמשו על אותו היום. ז"א, שקרני השמש לא היו מגיעות ומאירות עליו בבוקר.
המילה נהרה נמצאת בצורה דומה גם בספר ישעיה ס 5: "אז תראי ונהרת", ובתהילים לד 6: "הביטו אליו ונהרו", [באנגלית RADIANT] ומקביל לשם הארמי: נהורא, בדניאל ב 22.
ז"א, נהרו, נהרת, משמעם: התמלאו אור וזרחו בנוגה האור שמאיר עליהם.
מבחינתו של איוב, היה טוב אילו החושך והמוות היו גואלים את אותו היום – ז"א, קונים אותו והופכים אותו לשלהם. כך לא הייתה ביום זה תוכנית של הולדה וחיים שהביאו את איוב לעולם.
צלמוות: חשיכה גדולה
איוב ממשיך ומבקש שעננה כבדה ועבה היתה מכסה את אותו היום וכך קרני האור לא היו מגיעות אליו ומאירות אותו.
כך אותו יום יהיה נטול אור, חשוך, נשכח.
פסוק 5: יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם: ז"א, החושך שיוטל על אותו יום, היה מטיל עליו פחד ואימה, כך שלא יוציא לפועל את שהוטל עליו…
כִּמְרִירֵי: במשקל סגריר, שפריר. הכוונה – חשכה, עלטה.
בפסוק 6 איוב ממשיך לקוות את כל הרעה לאותו יום בו נולד.
הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל: אַל-יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה; בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל-יָבֹא.
איוב היה רוצה שאותו לילה בו התעברה אימו, היה נבלע באופל התוהו. שהיה נבלע במין חור שחור כך שלא היה נראה או נשמע לאף אחד.
אילו היה נעלם באותו חושך מוחלט, כי אז לא היה היום הזה נספר כחלק מימי השנה.
כך ליום זה לא היה ניתן כל מספר, לא סדר, לא תכלית או משימה.
בפסוקים 7-9 איוב ממשיך לתאר במילים קשות את שהיה מייחל לאותו לילה בו אימו התעברה מאביו.
ז. הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד; אַל-תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ.
ח. יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי-יוֹם; הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן.
ט. יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ: יְקַו-לְאוֹר וָאַיִן; וְאַל-יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר.
גלמוד: עקר, לא פורה, שלא תהא בו קליטת הריון. [בערבית מובנו – סלע קשה, או אדמת סלעים]. בספר ישעיהו מט 21: "ואני שכולה וגלמודה" [גלמודה במובן עקרה], ראה גם איוב טו 34.
יהי אותו לילה חסר שמחת חיים חדשים. ז"א שלא יהיה בליל זה הזרע שאמור להוביל לשמחת "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" (ירמיה ז 34).
בפסוק 8 איוב מאחל לאותו יום הולדתו \ עיבורו, שיהיה מקולל על ידי מקללים מקצועיים.
יקבוהו: יקללוהו (ראה בלעם בספר במדבר כג 8)
אוררי יום: קוסמים ומיניהם המקללים יום ומועד, כך שאוייבים לא יוכלו לבצע את זממם באותו היום.
הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן: אותם קוסמים ומכשפים בעלי כוח המסוגלים לקלל מהלכי יום כלשהו, הם גם אלו המסוגלים לעמוד מול אותה חיה – מפלצת-ים בקסמיהם, ויכולים לה.
איוב מזכיר שוב את הלוויתן כדג גדול בפרק מ 25: "…תמשוך לוויתן בחכה, ובחבל תשקיע לשונו…"
הדייגים בעת ההיא היו נעזרים בקוסמים שכאלו כדי לקבל את ברכתם בצאתם לדיג בים הפתוח.
איוב מזמין את המקללים המקצועיים המסוגלים להרעיד את הלוויתן ברבצו, כדי שיקללו את הליל בו הוא נתעבר או נולד.
כך, איוב אינו מסתפק בקללות היוצאות מפיו נגד אותו יום הולדתו, אלא מאחל שקללה תבוא על אותו היום מפי המומחים לדבר.
בפסוק 9 איוב ממשיך בסדרת הקללות נגד אותו יום הולדתו \ עיבורו.
יֶחְשְׁכוּ, כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ: יְקַו-לְאוֹר וָאַיִן; וְאַל-יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר.
כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ: הכוכבים אשר מאירים את הלילה.
ראה משלי ז 9: "…בנשף בערב יום".
ז"א, הלוואי שיחשכו אותם כוכבים אשר מעניקים ללילה מעט אור כדי שלא תהיה עלטה מוחלטת לאחר שקיעת החמה.
כך מאחל איוב שליל עיבורו ויום הולדתו יהיו שקועים באפילה מוחלטת.
אותו ליל עיבור או יום הולדת יחכה או יקווה לאור מעט אך גם זה הלוואי שלא יהיה לו.
בְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר: תחילת קרני האור המודיעות על תחילת היום. רסיסי אור המציינים את סיום הליל ותחילת הבוקר.
רבותי, שימו לב למילות הסבל של איוב.
איוב חווה צער וסבל שהינם דגימה מגיהנום. ז"א, חוויות נטולות אהבה, חיים, חמלה, חסד ורחמים.
ומה מסקנתו? – לא רוצה להיות שם!
כל הלומד את ספר איוב, ראוי שישאף להכיר את ישועת אלוהים, כדי שיהיה מרכיב של תקוות חיים לחייו.
ללא ישועת אלוהים, עתידו של כל אדם זה לחוות את סבלו וצערו של איוב לא רק ליום אחד, אלא לנצח נצחים.
ב. טוב המוות מחיים (פ. 10-19)
י. כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי; וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי.
יא. לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת? מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע?
יב. מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם; וּמַה-שָּׁדַיִם כִּי אִינָק?
יג. כִּי-עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט; יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי.
יד. עִם-מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ; הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ.
טו. אוֹ עִם-שָׂרִים זָהָב לָהֶם; הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף.
טז. אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה; כְּעֹלְלִים לֹא-רָאוּ אוֹר.
יז. שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז; וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ.
יח. יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ; לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ.
יט. קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא; וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו.
מקללת יום הולדתו או עיבורו, איוב מתמקד בהעדפת מותו על פני חייו.
על מה איוב מקלל את יום הולדתו?
על כך שלא נסגרו דלתי הבטן של אימו – הבטן בה גדל עד להולדתו.
על כך שאותו יום הולדת לא קולל ולכן יכל להכיל את עיבורו ולידתו של איוב.
אילו לא נולדתי, כי אז לא הייתי צריך לחוות את העמל הקשה והרב הכרוך בחיים קשים – כמו שלי.
איוב שואל: אם כבר התעברה אימי, אז מדוע שהייתי חייב לחיות לאחר הלידה?
מדוע לא יצאתי מרחם אימי ומתתי מיד?
מדוע זכיתי להגיע חי אל ברכיה של המיילדת לאחר שיצאתי מרחם אימי? (בראשית נ 23)
מדוע זכיתי לחיות ולינוק חלב משדי אימי? הלוואי שלא הייתי זוכה לכל זאת…
איזו תועלת העניקו לי הדאגות הללו? רק לסבול את הסבל והצער שאני חווה כעת…
פסוקים 13-19:
אילו לא הייתי זוכה לכל הטיפול המסור בלידתי, כי אז הייתי כעת חווה שקט, הייתי נח עם ישני עפר ולא חווה את הכאב והצער.
איוב רואה במוות "איזור" מנוחה ושקט.
עלינו לזכור שאיוב מתייחס למותו שלו ולא למותו של רשע או אדם הדוחה את ישועת אלוהים.
מדבריו ניתן להסיק שבמותו של תינוק, הוא נלקח למקום שקט ומנוחה ולא למקום יסורים בשאול.
מה עוד יש שם בשאול המוות?
יד. עִם-מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ; הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ.
טו. אוֹ עִם-שָׂרִים זָהָב לָהֶם; הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף.
שם בשאול נמצאים אף מלכים ויועצים.
מלכים ויועצים אלו בנו ויישבו ערים חרבות ומקומות שוממים ועשו להם שם עולם בארץ החיים.
ראה דברי ישעיה הנביא סא 4: "…ובנו חרבות עולם, שוממות ראשונים יקוממו".
או אילו הייתי מת כוולד בן יומו, גם אז יכולתי לחוות מנוחה ועושר, כי הייתי נח עם שרים אשר במהלך חייהם הרוויחו הון עתק, וזכו להיקבר בקברים אשר הכילו חלק מרכושם.
[[יש המפרשים בתים = קברים – ראה ישעיה יד 18, מל"א ב 34]].
רמז למנהג זה נמצא בכתובת צידונית על קבר הכוהן תבנת (400 לפנה"ס), שכדי למנוע שודדי קברים מחלל את קברו, חקוק שם: "אין לי פה לא זהב ולא כסף".
בפסוק 16 ואילך איוב אומר:
מדוע לא הייתי כנפל טמון?
מדוע שלא הייתי עובר שאשה מפילה מרחמה, ואז נטמן מיד בעפר?
מדוע לא הייתי ולד שלא זכה לראות את אור היום? ז"א, יצא מת מרחם אימו.
איוב מאחל לעצמו שהיה מת ביציאה מרחם אימו כי:
אז היה נמצא במקום בו רשעים כבר לא מטרידים אף אדם.
שם במוות שאליו היה נשלח, נמצאים כל העשוקים ונחים באמת, כי אין מי שיעשוק אותם או ירגיז אותם.
שם במוות, נהנים משלווה ומנוחה גם האסירים, או שבויי מלחמה (ישעיה י 4, ירמיה ל 10, בראשית לט 20).
שם במוות, נמצאים ביחד מלכים, יועצים, עשירים ואסירים.
שם במוות נחים במידה שווה קטנים וגדולים, עבדים וחופשיים.
שם במוות יש שחרור מוחלט מסממני החטא הכובלים את הארץ והחיים בתוכה.
המכנה המשותף לכולם הוא שבמותם הם זוכים למנוחה ושלווה – דבר שאיוב כל כך חפץ מאשר לחוות את הסבל והצער בחיי בארץ – הנתונים לחטא ותוצאותיו.
המוות לדעתו של איוב מטשטש את כל ההבדלים ומשווה את כל הניגודים.
שם במוות מותי אם כן טוב לי מחיי.
ג. מדוע יתן אלוהים חיים למעונים ביסורים, לכמהים למוות? (פ. 20-26)
כ. לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר; וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ?
כא. הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ; וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים.
כב. הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי-גִיל. יָשִׂישׂוּ, כִּי יִמְצְאוּ-קָבֶר.
כג. לְגֶבֶר אֲשֶׁר-דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה; וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ.
כד. כִּי-לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא; וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי.
כה. כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי; וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי.
כו. לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נָחְתִּי; וַיָּבֹא רֹגֶז.
איוב כעת פונה לאלוהים ושואל מספר שאלות?
נושא התלונה מובן מאליו.
מדוע אלוהים יאפשר לאדם אומלל להמשיך בחיים או בכלל לעבור מסלול חיים כה קשה?
מדוע שיאריך את חייהם של אלו שהחיים כל כך מתאכזרים אליהם?
מדוע לתת ולהאריך חיים לכאלו שמקווים כל יום למוות?
מדוע להאריך חיי סבל לכאלו שמייחלים למוות? לאלו הרואים במוות – גואל!
מדוע לתת יום נוסף לאלו המחפשים את המוות יותר מאוצר? ז"א, מבקשים את המוות בתשוקה ומרץ יותר ממחפשי אוצרות באדמה, שהם חופרים וחופרים עד אפיסת כוחות?
מדוע לאפשר יום נוסף בעולם הזה לסובלים אשר הקבר בעבורם זה מקור לשמחה ורננה?
הכוונה לאלו שהמוות אושר גדול להם, בהשוואה לחייהם המרים.
מטמונים – ראה ירמיה מא 8.
שימו לב שאיוב אינו מעודד אף אדם להתאבד.
הוא פשוט מציין שסבלו כל כך קשה עד כי היה מבקש מאלוהים שיקצר את חייו על פני האדמה.
בפסוק 23 איוב ממשיך לשאול:
לְגֶבֶר אֲשֶׁר-דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה; וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ.
מדוע שאלוהים יעניק המשך חיים לאדם שאבד את דרכו בחיים ואינו יודע לאן לפנות ולהיחלץ מצרתו?
ומדוע דרכו של אותו אדם נסתרת?
כי אלוהים סך בעדו, ז"א, גדר בעדו כדי שלא ימצא את דרכו.
[איכה ג 7: "גדר בעדי ולא אצא הכביד נחושתי."
הושע ב 8: "…לכן הנני שך את דרכך בסירים, וגדרתי את גדרה ונתיבותיה לא תמצא…"].
האם איוב מפנה אצבע מאשימה כלפי אלוהים?
האם ניתן להסיק מכך שאיוב רואה את אלוהים אשם בדבר שאינו הוגן?
חס וחלילה!
שאלתו של איוב היא: אלוהים, מדוע אתה מאריך את חיי כרגע?
מדוע אתה מעניק אור וחיים לאומלל המשולל מכל נעימות החיים?
בפסוקים 24-26 איוב מפרט את העינוי והסבל שהם מנת חלקו היומיומית
כד. כִּי-לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא; וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי.
כה. כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי; וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי.
כו. לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נָחְתִּי; וַיָּבֹא רֹגֶז.
איוב טוען שאין לו כל שמחה גם באוכל.
האוכל שלו מלווה באנחות כאבים וצער.
ניתן להבין את אותן המילים במשמעות הבאה:
אנחתי, סיבלי, היא לחם חוקי, ז"א, מנת האוכל היומי שלי.
מילים דומות נמצאות במזמור מב 4: "הייתה לי דמעתי לחם יומם ולילה."
איוב ממשיך ומסיים את פסוק 24 באומרו: כמי נהר השוטפים בלי הרף, כן נשפכות צעקותי הדומות לשאגות אריה מעוצם עינויי.
בפסוק 25 אנו מגלים את שהיה על ליבו עוד בימים שלפני בוא צרתו.
בפרק א 5 נאמר שאיוב היה מקריב קורבנות בעבור בני משפחתו כדי לכפר על חטאים שאולי עלו במוחם של ילדיו.
מכאן נראה שאיוב אכן הבין את משמעות צדקת אלוהים והגמול על חטא.
למרות היות איוב עשיר ובעל כל הון, הוא היה ירא אלוהים והיה בליבו חשש תמידי שמא ייענש בחומרה עבור חטא קטן, זאת לאור האור הרב והגמול הרב שאלוהים מפקיד בידו.
אם כן, עלו במוחו של איוב מחשבות של עונש וצרה, והנה איוב אומר:
חששותיי אכן באו עליי.
וַיֶּאֱתָיֵנִי: בא עליי עכשיו.
יָגֹרְתִּי: יראתי, פחדתי
איוב מסכם בפסוק 26 את כל שנאמר עד כה ומצדיק את המשפטים הקשים שנאמרו:
כו. לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נָחְתִּי; וַיָּבֹא רֹגֶז.
יסוריו של איוב באים עליו ללא הפסק.
בטרם ינוח לרגע מגירוד, כאב או צער, בטרם תהא לו שהות לנוח מהמכאובים הראשונים, כבר באים עליו מכאובים נוספים.
כל הכאבים הללו הבאים עלי בגלים ללא הפסקה, גורמים לרוגז. ז"א, חוסר שלווה ומנוחה.
מכאן איוב מבהיר שאין לו כל אושר בחיים ושהוא מעדיף להיות בין המתים.
שם ישכב וישקוט, יישן במנוחה…(פ. 13), שם אין רשעים שימשיכו להציק (פ. 17).
מילותיו של איוב בפרק ג מעלים שאלות רבות.
האם יש תכלית לחיי אדם אומלל שהגיע אומלל לעולם וימשיך את כל ימיו בארץ באומללות?
התשובה טמונה בתכלית שלשמה אלוהים ברא את האדם.
אלוהים ברא את האדם למען יפעל את רצונו בבריאה ויפאר את שמו (בראשית א 26-29, טיטוס ב 13-14).
אם אדם מסיר את תכלית אלוהים לקיומו, כי אז יוכל להזדהות עם מילותיו של איוב.
אם דבר אלוהים מהווה סמכות בחיי האדם, אז יודע התם וירא אלוהים שאלוהים מצפה ממנו שיתפלל לכוח למען יתגשם בחייו כל שקבע אלוהים, ובמסלול הקושי היומי יתפאר שם אלוהים.
האם נכה אינו מסוגל לפאר את אלוהים?
האם חולה אינו מסוגל לשרת את אלוהים?
שמחתו וסיפוקו של הנושע נמצא בשלב הנצחי בו יתן לו אלוהים גוף חדש וחיים בסביבה נצחית נטולת חטא ותוצאותיו.
תקוותו של הנושע אינה תקוות שוא אלא הבטחה אלוהית שעתידה להתגשם.
רבותי, אנו הקוראים את הספר ויודעים את סופו, יכולים להגיע למסקנות ראויות.
איוב מקלל את היום שנולד בשעה שישב באבלו, ומבחינתו התמוטט וחרב עליו כל עולמו.
במבט על כל ימיו של איוב, אנו יודעים שזמן האבל והסבל היה מוגבל לתקופה יחסית קצרה.
איוב חי כמאתיים שנים.
השואה האישית אותה חווה התרחשה ככל הנראה כשהיה בסביבות גיל 60-70 [עשרה ילדים בוגרים ורכוש עתק].
מכאן, עד לאותו יום שחור בו מתו עליו כל יקיריו, חווה איוב חיים טובים ושלווים, והיה שמח לברך כל יום ובמיוחד את יום הולדתו שהביאו לחיים כה מענגים וממלאים.
תקופת האבל וביקור החברים מסתכמת בלא יותר משנה [בהגזמה רבה כי החברים לא נשארו עם איוב זמן רב כל כך].
בפרק מב אנו למדים שאלוהים העניק לאיוב כפול מכל שלקח לו ועוד מאה וארבעים שנות חיים.
מתנתו של אלוהים לאיוב הייתה גם ההבטחה שעשרת ילדיו שנלקחו ממנו מחכים לו בנוכחות אלוהים. כך שאיוב אומנם חווה געגועים אך לא אובדן. [קיבל כפול מכל החיות אך את אותו מספר ילדים, ללמדנו שחיות אינן נושעות ולכן קיבל כפול בארץ, ולעומת זאת עשרת ילדיו שמתו מחכים בשמים ולכן קיבל רק עוד עשרה נוספים].
לכן, מתוך כמאתיים שנות חייו של איוב, עת סבלו היה יחסית זניח בהשוואה לעת הברכה והשלווה שאלוהים החזיר לו.
איוב לעומת זאת אינו יודע איך ייסתיים העניין – בפרקים הראשונים. מבחינתו כל ימיו הנותרים יהיו כיום שואה.
אין עוררין כי כך הרגיש וחשב איוב.
כך היה מרגיש כל אדם עד סוף ימיו אילולא אלוהים היה חלק מהניסיון!
המשך הספר ובמיוחד סופו, מעודד אותנו לדעת שגם סבל עצום בחיי התם וירא אלוהים יסתיים בברכה, שמחה ושלום.
הקושי, סבל וצער יהיו תמיד החלק היחסי הקטן והזניח בחייו של הנושע – כי את הנצח הוא יבלה עם אלוהים.