מבוא
זיכרו: עיקר טענתו של בלדד לאיוב בפרק ח היא:
האם אלוהים יעוות משפט? בוודאי שלא! לכן האשמה היא בך איוב, תפשפש במעשיך!
איוב החל בתשובתו לבלדד בפרק ט וכעת ממשיך בתשובתו בפרק י.
אמנם עברנו לפרק חדש, אך החלוקה הזו היא שרירותית בעליל, ללא כל קשר לתוכן. איוב נמצא באמצע נאומו השני. כעת הוא אומר בפסוק 1:
- נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי, אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי; אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִׁי. "נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי."
— "נמאס לי מהחיים האלה, ידידיי."
אתם זוכרים שאישתו של איוב אמרה לו: 'בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת' (ב 9)? — ובכן, איוב אינו עומד לקלל חס וחלילה את אלוהים, אך לאור דבריו עולה שטענותיו עומדות לעלות במדרגת הביקורת כלפי אלוהים.
לכן אומר איוב: אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי [ו]אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִׁי. — ז"א אתן למילים 'לרוץ חופשי', כפי שמרירות לבי מכתיבה לי לדבר." (ז 11)
"עד כה ביקשתי כי אלוהים 'יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטוֹ, וְאֵמָתוֹ אַל תְּבַעֲתַנִּי' (ט 35-34). אמרתי כי רק אז, כשלא אצטרך לפחד ממכה נוספת, 'אַדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ.' — אבל כעת התגברתי גם על הפחד הזה. הרי 'נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי' — כבר לא איכפת לי למות."
"לכן אפנה עכשיו לאלוהים בטענותיי" (פסוק 2):
מפסוק 2 דבריו של איוב מופנים ישירות כלפי אלוהים:
אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ: "אַל תַּרְשִׁיעֵנִי! הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי."
"אַל תַּרְשִׁיעֵנִי! — אלוהים, לפני שאתה מוציא עליי פסק דין שאומר 'אשם!', הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי. — הודיע לי לפחות במה אתה מאשים אותי." אנא, אתה שופט הצדק הריבון, לא תעניק לי את האפשרות המינימלית לדעת על איזה פשע או חטא אני נענש?"
איוב יודע כי אלוהים ריבון, ומכאן, מבין שכל אשר בא עליו נעשה באישורו של אלוהים. ז"א, נעשה משפט לפני אלוהים ואיוב נמצא חייב ואף ראוי לעונש הגרוע מכל…
אלוהים צדיק, ולכן מתפלא איוב שהוא נשפט לחובה כאחרון הפושעים וזאת ללא סיבה ראויה, וללא כל אפשרות להגן על חפותו…איוב מתלונן על כך שלא ניתנה לו אפשרות או רמז כדי להתגונן או לומר את טענתו…
מן הסתם איוב חי בדרך של בדיקה אישית וחקר נפש. לראיה, איוב היה מקריב זבחים עבורו ועבור ילדיו בעבור הספק שמא עלתה רעה במחשבותיהם (א 5). איוב ידע שאלוהים סולח ולכן היה בטוח בחפותו ובעמידתו הצדיקה לפני אלוהים קדוש.
מכאן, מתוך הכרה אישית של נפשו, ומתוך הבנה שאין בו את האשמה המצדיקה את התופת שבא עליו, פונה איוב אל אלוהים ושואל:
"אַל תַּרְשִׁיעֵנִי! הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי."
מסכן איוב. בשלב הזה אינו יודע שאלוהים מאפשר לשטן להכאיב לו כדי להוכיח לכל את גודל וכנות אמונתו.
איוב אינו יודע שסבלו נועד לפאר את אלוהים. לו היה יודע זאת, היה מרגיש הקלה כל כך גדולה גם בסבל הגדול מכל.
ומה אתנו?
האם יתכן שאלוהים ישתמש בנו כדי לפאר את שמו? בוודאי שכן…הלוואי. זו צריכה להיות שאיפת חיינו.
האם יתכן שסבל או מבחן קשה אותו אנו חווים כרגע, נובע מרצון אלוהים לפאר את שמו ולאוו דווקא בגלל חטא או פשע מסויים?
בוודאי שכן!
כבר בפרק א למדנו שסבל בחיי הנושעים אינו בהכרח סימן לחטא בחייהם.
אלוהים מאפשר לנו לעבור ניסיונות כדי לחזק את אמונתנו ולהכיננו לנחם אחרים ולעודד אותם – בראותם את חוזק אמונתנו במהלך הניסיון שבא עלינו (ראה קור"ב א, יעקב א).
לכן, בבוא עלינו עת מבחן, נבחן את נפשנו ונבדוק אם חטא בנו. אך אם עמדנו נקיים במבחן זה [ולכך נדרשת כנות מוחלטת והכרת אלוהים באופן אישי ועמוק], הבה נאפשר לאלוהים להשתמש בנו ככלי של כבוד ונתמיד לפאר את שמו גם בעת סבל פיזי קשה מנשוא.
ביטחון לנו כי לא יעמידנו בניסיון הגדול מיכולתנו, אלא יעניק לנו את כל הנדרש לנו לעמוד בהצלחה בכל ניסיון (קור"א י 13).
ומה קורה אם אנו העדים של אח או אחות הנמצאים במבחן שכזה?
האם נשכיל להאמין להם ולעודד אותם להמשיך ולפאר את אלוהים?, או שנהיה להם כרועץ וקוץ בבשרם להוסיף על סבלם?
מן הסתם, אלוהים לא ענה לאיוב בשלב זה בבת קול משמים או בדרך אחרת, ולכן איוב ממשיך לשאול את אלוהים שאלות נוספות ובוחן הנחות אחדות.
הנחה ראשונה היא – פסוק 3.
הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק? כִּי תִמְאַס יְגִיעַ כַּפֶּיךָ, וְעַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ?
"אלוהים, הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק? — הייתכן כי תצמח לך איזושהי תועלת מכך שאתה עושק ומדכא אותי? או שמא זה נותן לך להרגיש טוב?"
עושק הינו מעשה נפשע שאלוהים מתעב לאורך כל כתבי הקודש.
אלוהים דורש להעניש מעסיק שמלין שכר.
אלוהים כלל בתורתו חוקים המוודעים שהפועל יקבל שכר וגמול הולם ושהמעסיק לא ינצל את הפועל.
עושק – זה לקחת או לנצל אדם מבלי לגמול לו כראוי או בניגוד להסכם.
איוב מבחינתו מרגיש שאלוהים עושק אותו…
ז"א, איוב מכבד ומפאר את אלוהים בכל תחום בחייו, ואלוהים מעניש אותו כאחרון הפושעים.
אז מצד אחד אלוהים קיבל את כל הכבוד מאיוב – ובתמורה, איוב מקבל מאלוהים מוות של כל אהוביו וסבל העולה על כל דמיון.
"הייתכן כִּי תִמְאַס יְגִיעַ כַּפֶּיךָ? — אלוהים, קשה לי להאמין שקודם אתה יוצר אותי בידיך האוהבות — ואחר כך אתה דוחה אותי בגועל־נפש."
"הֲטוֹב לְךָ כִּי … עַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ? — אלוהים, זה נראה כאילו אתה בצד של הרשעים! אם אתה עושק את הצדיק ומואס בו, הרי הרשע יחשוב שאתה מסכים עם מה שהוא עושה. נראה כאילו אלוהים מחזק את ידי הרשעים כאשר הוא מדכא וממית את הצדיקים…(ראה את טענתו של חבקוק בספר חבקוק א')
בפסוק 4 כתובה ההנחה השניה של איוב:
- הַעֵינֵי בָשָׂר לָךְ? אִם כִּרְאוֹת אֱנוֹשׁ תִּרְאֶה?
איוב שואל שאלות ראטוריות אך כאמור, האסון האופף אותו מביא אותו לבדוק את יסודות אמונתו.
אלוהים, ככל שאני מכיר אותך, האם אתה רואה בדרך שאדם בן תמותה רואה?
בוודאי שלא.
בעוד בני אדם שופטים ומגיעים למסקנות רק על פי המראה החיצוני, או על סמך עדות שפתיים, אלוהים רואה ללבב וחוקר כליות. אין כל נסתר מעיניו של אלוהים (תהלים ק"ג, שמ"א טז 7, ירמיהו יא 20).
לפיכך אלוהים, אתה יודע בדיוק את אשר התהלך בליבי ומוחי. אתה אלוהים יודע את תומתי, אז מדוע אתה שופט אותי כאילו היית שופט בשר ודם הנתון למעשה טעות?
פסוקים 5-6: הנחה שלישית
- הֲכִימֵי אֱנוֹשׁ יָמֶיךָ? אִם שְׁנוֹתֶיךָ כִּימֵי גָבֶר?
- כִּי תְבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי, וּלְחַטָּאתִי תִדְרוֹשׁ?
פסוק 6: האם אורך חייך כאורך חייו של אדם מן השורה? האם מספר שנותיך כמספר שנות אדם רגיל?
פסוק 7: ומסיבה זו אתה דורש להעמידני לדין ולהענישני באופן מידי?
פרשנות: אלוהים, הרי אתה לא כמו אדם רגיל ששנות חייו מוגבלות והוא מרגיש שהוא חייב למהר לעשות דברים שמא לא יספיק…
אתה אלוהים היית ותהיה לנצח נצחים. שנים וימים אינם מגבילים אותך. אז מדוע נחפזת כל כך לשפוט אותי ולהביא עליי כל כך הרבה צרות ופגעים ביום אחד, כאילו פחדת שלא תספיק להענישני מפאת קוצר שנות חייך…
איוב בוודאי ידע שיבוא יום המשפט של אלוהים שבו יתגלו כל הסודות שבני אדם מנסים להסתיר במהלך חייהם. את העיקרון הזה מלמד גם שאול השליח כשהוא אומר (א־קורינתים ד 5): "לָכֵן אַל תִּשְׁפְּטוּ דָּבָר בְּטֶרֶם עֵת, עַד כִּי יָבוֹא הָאָדוֹן אֲשֶׁר גַּם יוֹצִיא לָאוֹר אֶת תַּעֲלוּמוֹת הַחֹשֶׁךְ וְגַם יְגַלֶּה אֶת מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב. אָז תִּנָּתֵן הַתְּהִלָּה לְכָל אִישׁ מֵאֵת הָאֱלֹהִים."
מבול האסונות שבאו על איוב בפרק זמן כה קצר – יום אחד, ובאופן שנראה ברור כי יד על טבעית עומדת מאחוריו, נתנו לו להרגיש כאילו אלוהים מודאג שמא איוב יצליח לברוח ולא יחטוף את כל שמגיע לו…
זיכרו – מדובר על הרגשתו של איוב ומסקנותיו מתוך הנתונים שלנגד עיניו וחייו.
ואז, בפסוק 7, איוב מגלה לנו שהוא יודע היטב את התשובות לכל ההנחות שהעלה קודם לכן.
איוב מודה שהוא מכיר את אלוהים בדרך אחרת, אך המציאות של חייו מובילה אותו למסקנות שהוא יודע שהן מוטעות לגבי אלוהים.
- עַל דַּעְתְּךָ כִּי לֹא אֶרְשָׁע, וְאֵין מִיָּדְךָ מַצִּיל.
"עַל דַּעְתְּךָ כִּי לֹא אֶרְשָׁע. — אתה אלוהים יודע כי איני רשע. אני משוכנע בכך, כי הרי ראייתך לא מוגבלת כמו זו של בני אדם. אתה רואה ויודע הכל." (ישעיה יא 1-4)
"וְאֵין מִיָּדְךָ מַצִּיל. — אלוהים, אתה גם לא לחוץ בזמן או במקום. לך יש את כל הזמן שבעולם, ואף חוטא לא יצליח להתחמק ממשפטך."
"לכן, אלוהים, מה שעובר על חיי נמצא בסתירה למה שאני יודע אודות אופייך ותכונותיך הטהורות והקדושות.
ובכן אלוהים, למה זה קורה לי בכל זאת?"
אחים יקרים, החוויה של איוב היא גם מנת חלקם של אנשים רבים.
איוב סובל לדעתו ללא צדק, [ומבלי שהוא יודע את תכלית סבלו], והדבר מזעזע את אושיות הבנתו אודות אלוהים ודרכי פעולתו. אמונתו של איוב מזועזעת ועוברת מבחן הגדול ביותר שאדם כלשהו חווה ועמד בו.
לעיתים אנו עדים למצבים שכאלו. אנו עדים לאירועים קשים המכלים את חיי הצדיק והרשע כאחד.
השואה בגרמניה הנאצית…אסונות טבע הגוזלים את חייהם של מליונים או מאות אלפי אנשים. מכות הבאות על קהל רב המורכב מתמימים ואשמים.
מחזות שכאלו מעלות שאלות, תהיות וספקות בלב המאמינים לגבי צדקתו ויושרו של אלוהים.
המקרה כמו של איוב או אחרים בכתבי הקודש, נועדו ללמדנו לבטוח באלוהים בכל מקרה ולא לפקפק בצדקתו, טוהרו וקדושתו, גם אם אין לנו אפילו צל של רמז.
אלוהים חפץ באלו הבוטחים בו בכל ואין בליבם כל ספק לגבי טוהרו וקדושתו בכל פעולותיו, יהיו אשר יהיו.
ישעיה הנביא ראה וחווה לפחות חלק מזערי ממה שעבר על איוב. אלוהים העניק לישעיה מנה של אמת שעודדה את נפשו בפרק נה:
א. הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וַאֲשֶׁר אֵין-לוֹ כָּסֶף; לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא-כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר, יַיִן וְחָלָב.
ב. לָמָּה תִשְׁקְלוּ-כֶסֶף בְּלוֹא-לֶחֶם, וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה? שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ-טוֹב, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם.
ג. הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם; וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם, חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים.
ד. הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו; נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים.
ה. הֵן גּוֹי לֹא-תֵדַע תִּקְרָא, וְגוֹי לֹא-יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ.
ו. דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ; קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב.
ז. יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו; וְיָשֹׁב אֶל-יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל-אֱלֹהֵינוּ כִּי-יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ.
ח. כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם יְהוָה.
ט. כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם.
י. כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן-הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב, כִּי אִם-הִרְוָה אֶת-הָאָרֶץ, וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ; וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ, וְלֶחֶם לָאֹכֵל.
יא. כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי, לֹא-יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם: כִּי אִם-עָשָׂה אֶת-אֲשֶׁר חָפַצְתִּי, וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו.
יב. כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן; הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ-כָף. יג. תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, תחת (וְתַחַת) הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַיהוָה לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת.
ישעיה מלמדנו שכל מה שאלוהים עושה בבריאה נעשה עם תכלית.
גם אם נראה לנו כי הדבר מיותר או אינו תואם להבנתנו, אל לנו לפקפק באלוהים, ריבונותו וחכמתו.
הבעיה היא בנו ולא בו. הבעיה ביכולת הבנתנו ולא בחכמתו הריבונית של אלוהים.
כל שנעשה תחת השמש, נעשה על פי תוכניתו המושלמת של אלוהים. לכן, הבה נבטח באלוהים מושיענו ונשאף להיות כלים של כבוד בתוכניתו המופלאה – גם אם חלקנו בשירות אלוהים אינו מלא בתענוג רב…
בפסוקים 8 ואילך איוב מתאר את הטובות שעשה עימו אלוהים בעבר, ואינו מבין מדוע אלוהים ברא אותו, שמר אותו ועשה עימו כל כך הרבה חסדים אם התכוון מראש להביא עליו את כל הרעות.
במילים פשוטות: אלוהים, לא מסתדר לי איך אלוהים אוהב ונפלא, המשקיע כל כך הרבה אהבה וחום ביצור שברא, לבסוף הורס אותו ושובר אותו עד כי יהיה שבר כלי הראוי לשום דבר.
פסוק 8:
יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי, יַחַד סָבִיב – וַתְּבַלְּעֵנִי.
מצד אחד 'יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי יַחַד סָבִיב' — מצד אחד אתה השקעת כל כך הרבה אהבה, מחשבה וחכמה בבריאתי — בראת אותי מושלם 'יַחַד סָבִיב' — דהיינו מושלם מכל הכיוונים ומכל הבחינות,
ומצד שני פשוט 'תְּבַלְּעֵנִי' (תשחיתני), ואני אפילו לא יודע מה הסיבה?"
ובכן אלוהים, אני יודע שאתה אוחז בחכמה ולכל דבר בבריאה יש תכלית נפלאה – אך מה שמתגלה לנגד עיני ובמיוחד בחיי האישיים עומד בסתירה גמורה למה שאני יודע עליך.
איזו תכלית יש בבריאתי עבורך ובפינוק הרב שהענקת לי מאז יום הולדתי, אם כעת אתה לוקח את הדבר הנפלא שבראת ופינקת, וזורק לעבר הקיר ומנפצו לרסיסים?
האם חס וחלילה עליי לחשוב שאלוהים מאס בבריאתו או מקבל סיפוק מהרס כליו שברא לתהילה?
האם יתכן שאלוהים ברא את האדם לתכלית של – התעללות ביציריו? האם מכך מתענג אלוהים?…
אלוהים לימד את ירמיהו הנביא לקח חשוב בפרק יח. (ירמיהו פרק יח)
אלוהים לימד את ירמיה הנביא כי ישנם אנשים שנבראו לתכלית שונה.
ישנם לתכלית של כבוד וישנם לתכלית אחרת.
אך, טענתו של איוב היא שהוא טופל עד כה ככלי יקר לתכלית של כבוד, והנה אלוהים משנה את תכלית הכלי הזה – לעונש ובושה – אך ללא צדק. ללא עוול מצידו של איוב.
טענתו של איוב מעמידה את צדקתו של אלוהים למבחן!
בפסוק 9 איוב מדגיש את אפסותו ואת זמניותו כאדם:
"זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי, וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי." — "אלוהים,… אני יודע ומכיר בעובדה שנוצרתי מעפר ואל עפר אשוב.
מה שאיני מבין זה את התכלית שביצירת כלי למופת למען שמך – ואז, בשיא התנהגותי המפארת את שמך, אתה מנפץ את הכלי הנפלא – [מביא עלי צרות ואסונות ומוחק את משפחתי] כאילו היה כלי מושחת ומחזירו לעפר.
אלוהים אדירים – אז לאיזו תכלית בראת אותי? מדוע יצרת אותי אם אין טעם לחיי?
שוב עלינו לזכור שאיוב לא ידע את התכלית לסבלו, וגם לא ידע שהוא עתיד להבריא ולחיות חיים ארוכים מלאי אושר ועושר (ראה פרק מב).
איוב שאף לסיים את חייו כשהוא מהווה עדות ללא דופי לכבוד אלוהים ולא כדוגמא ומשל לאחרון הפושעים – בעיני הסובבים אותו.
דבריו של איוב צריכים לעמוד לנגד עינינו כל העת.
מעפר באנו ואל עפר נשוב.
האמת הזו צריכה ללמדנו להישאר ענווים ותמיד לזכור שאנו כלי ביד אלוהים ולא מעבר לכך.
כעפר אשר נשמה ניתנה לו, עלינו לבקש כל יום מאלוהים ולהודות לו ואל לנו לקחת או להחשיב טובה כלשהי כמובנת מאליה.
את העובדה שהשליטה איננה בידינו מדגיש גם יעקב בפרק ד 15-14:
- "אֵינְכֶם יוֹדְעִים מַה יֵּלֵד יוֹם. מַה הֵם חַיֵּיכֶם? הֲלֹא אֵד אַתֶּם, הַנִּרְאֶה לְרֶגַע וְאַחַר כָּךְ נֶעְלָם.
- רָאוּי הָיָה שֶׁתֹּאמְרוּ, 'אִם יִרְצֶה יהוה נִחְיֶה וְנַעֲשֶׂה כָּזֹאת וְכָזֹאת'."
אם זכינו לשרת את אלוהים בגוף הזה שנוצר מעפר – אשרנו! גם אם ימינו מלאים בסבל. רק שהסבל בחיינו לא ינבע מחטא פתוח או פשע.
בפסוקים 10-12 איוב מדגיש את עוצמת ידו ומעורבותו המיוחדת של אלוהים בבריאת כל אדם.
מטרת הפסוקים שוב לנסות ולהבין: איך יתכן שהשקעה כל כך אדירה בחיי אדם כמו של איוב, המפאר את אלוהים ברמות שבני אדם אחרים לא עשו, נזרקת לפח כאילו הייתה מוצר מקולקל ורע?.
- הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי; וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי.
11. עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי; וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי.
12. חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי; וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי.איוב אינו מלמד אותנו או את רעיו שבאו לנחמו איך ליצור גבינה מחלב. את זאת הם ידעו היטב.
בדרך של סמל, מטאפורה, איוב מזכיר לנו איך יוצר אלוהים את האדם.
האדם מתחיל כנוזל העובר מן האב אל האם.
שם, בתוך האם, פוגש הזרע השוחה בנוזל את הביצית.
לאחר מפגש הזרע עם הביצית, נוצרים חיים המתבטאים ביצירת גוף אדם מוצק.
תקפיאני – במובן הפך מצב מנוזל למוצק ולאו דווקא ביחס לטמפרטורה.
הנוזל מן האב אינו גדול להיות גוש מוצק חסר צורה, חסר תכלית או ללא יופי, אלא מקבל עיצוב נפלא מאלוהים כדי שיראה כאדם – בדמותו וצלמו של אלוהים בכבודו ובעצמו (בראשית א 26).
תְּשֹׂכְכֵנִי: הגוף זוכה להתכסות בעור, בשר, עצמות וגידים. יצרתני כעין מקלעת ואריג (תהילים קלט 13).
ניתן להפנים טוב יותר את דבריו של איוב כאשר מביטים על תמונת גוף האדם ללא העור המכסה את מרכיבי הגוף.
חיבור הגידים והשרירים יחד עם העצמות והבשר אכן נראים כמעשה מחשבת של מופת.
ולאחר שיצרת אותי במלאכת מחשבת שכזו, נתת לי חיים.
לא נתת לי חיים וזנחת אותי לגורלי, אלא עשית עימדי חסד. הענקת לי מאהבתך ו:
א. חיי נשמרים על פי הוראתך, מצוותך.
ב. נפשי שומרת את מצוותיך והוראותיך. (פרשנות זו נראית מתאימה יותר)
בפסוק 13 איוב חוזר לתאר את מצבו בהווה.
"וְאֵלֶּה צָפַנְתָּ בִלְבָבֶךָ; יָדַעְתִּי, כִּי-זֹאת עִמָּךְ."
ואלה (מה שמפורש בפסוק הבא) היה כבר ידוע לך – צפון בלבבך (הסתרת) כשבראת אותי. ידעתי שכך היה בלבבך…
איוב אומר במרירות: אלוהים, אומנם אתה הסתרת ולא גילית לי את אשר בלבבך, אבל בסופו של דבר נודעו לי מחשבותיך.
ומה הבין איוב?
א. אלוהים ברא את האדם כדי להרע לו.
ב. כאשר אלוהים ברא את האדם, הוא הסתיר ממנו כיצד הוא עתיד לנהוג בו.
'אני מבין שכל אשר מתרחש בחיי כעת אינו הפתעה עבורך, אלוהים. כל מה שקורה כרגע בחיי היה חלק מהתכנון שלך כבר מראשית.'
בפסוק 14 איוב מציין מה הוא יודע שידוע לאלוהים כבר מבראשית.
"אִם-חָטָאתִי וּשְׁמַרְתָּנִי; וּמֵעֲוֹנִי לֹא תְנַקֵּנִי."
כשיצרת אותי, ידעת כבר אז שתהיה כשומר חטאיי, אורב להם, ולא תנקני.
ז"א – כאשר אני חוטא – אתה שומר אותי שלא אמלט מעונש.
פסוקים 15-17:
טו. "אִם רָשַׁעְתִּי אַלְלַי לִי– וְצָדַקְתִּי לֹא-אֶשָּׂא רֹאשִׁי; שְׂבַע קָלוֹן וּרְאֵה עָנְיִי."
טז. וְיִגְאֶה כַּשַּׁחַל תְּצוּדֵנִי; וְתָשֹׁב תִּתְפַּלָּא-בִי.
יז. תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ נֶגְדִּי, וְתֶרֶב כַּעַשְׂךָ עִמָּדִי; חֲלִיפוֹת וְצָבָא עִמִּי.
אם חטאתי, אז אבוי לי. אני יודע שאחטוף על ראשי מכה ניצחת.
אך, מה יקרה אם אלך בדרך התמימות? האם חיי וגורלי יהיו שונים?
איוב ממשיך לתאר את תסכולו ובדרך זו מציג את אלוהים כעריץ הפועל מתוך מניעים פסולים וחסרי צדק.
גם אם אלך בדרך הצדק – לא ארגיש כל הבדל בחיי, כי גם אז אזכה למכת ידך על ראשי. במילים אלו איוב רומז כי כך למעשה מתרחש בפועל בחייו.
גם אם אהיה צדיק, לא אוכל ללכת בראש מורם אל מול מאשימי כי מכותיך ועונשך ישופפו את ראשי מטה.
כך, גם אם אני צדיק, חיי מלאי בושה ואשמה. וזה בדיוק מה שקורה כרגע בחיי…ע"פ איוב.
פסוק 16:
טז. וְיִגְאֶה כַּשַּׁחַל תְּצוּדֵנִי; וְתָשֹׁב תִּתְפַּלָּא-בִי.
ואם יתרומם ראשי לרגע, כאריה תצוד אותי (תארוב לי כאריה האורב לטרפו) ותחזור ותפליא בי את מכותיך.
ואם אלך בצדק, וארים ראשי כדי להתגאות בתומתי וצדקתי, גם אז תארוב לי ותחפש הזדמנות ראשונה לפגוע בי.
פסוק 17:
יז. תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ נֶגְדִּי, וְתֶרֶב כַּעַשְׂךָ עִמָּדִי; חֲלִיפוֹת וְצָבָא עִמִּי.
כמו בעל דין עיקש, אתה לא תניח לי ותעמיד נגדי עדים חדשים כל העת שיעידו לך על רוע מעשיי.
לפיכך אתה מביא עלי כל העת עונשים נוספים וחדשים (דברים יז 7)- תרבה כעסך עלי.
העדים המתחדשים כל העת והמעידים על חטאיי מדומים לגדודי צבא חדשים שכל העת עולים לחזית.
ומהי החזית?
חיי העלובים המלאים במכות אלוהים.
בדרך זו איוב מציג את אלוהים כשליט שאינו נותן טעם לחיי נתיניו.
אוי לחברה בה אין גמול ראוי לצדיק.
אוי לחברה בה הצדיק מרגיש שאין כל טעם להמשיך בחיי צדק.
בפסוקים 14-17 איוב מציין מסקנות כל כך אומללות מתוך אי ידיעת כל האמת אודות הסיבה לסבלותיו.
כל הקורא שורות אלו עלול להסיק שאלוהי התנ"ך אינו שונה מאלילי המיתולוגיה היוונית, חס וחלילה.
איוב אינו מאשים את אלוהים כי כך הוא, אלא שהתמונה הניצבת לעיניו ולעיני אלו השופטים אותו, [וזאת ללא התערבותו של אלוהים והסבר המצב מנקודת מבטו של אלוהים], עלולה לגרום לאדם מן השורה לחשוב שיהוה אינו שונה מאלילי העמים…
לאור הכרתי את איוב מן הכתובים, נראה לי שבדרכו זו איוב כאילו דוחף את אלוהים להפסיק את שתיקתו ולהתערב מיידית ולהסיר את ענן האשמה שמרחף ללא צדק על ראשו של איוב.
איוב כאילו זועק לאלוהים – אנא הצג והוכח את תומתי.
אלוהים אדירים – גם צדקתך עומדת כעת במבחן!
בפסוקים 18-22 איוב מגיע למסקנה קשה לאור הנאמר עד כה.
יח. וְלָמָּה מֵרֶחֶם הֹצֵאתָנִי? אֶגְוַע וְעַיִן לֹא-תִרְאֵנִי.
יט. כַּאֲשֶׁר לֹא-הָיִיתִי אֶהְיֶה; מִבֶּטֶן לַקֶּבֶר אוּבָל.
כ. הֲלֹא-מְעַט יָמַי יחדל (וַחֲדָל); ישית (וְשִׁית) מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה מְּעָט.
כא. בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת.
כב. אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל, צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים; וַתֹּפַע כְּמוֹ-אֹפֶל.
פסוק 18:
מדוע הוצאתני מרחם אימי כשאני חי? מדוע לא הרגת אותי כבר ברגע יציאתי לחיים כך שאף אחד לא היה זוכה לראותני או לחשוב עלי?
פרשנות: מכיוון שבראתני רק כדי ליסרני ולהרעיף עלי את כל מכותיך, הלוואי שלא הייתי בא לחיים אלו מלכתחילה.
פסוק 19:
ואם נגזר עליי להיוולד, אז הלוואי שהייתי כאילו לא הייתי בכלל. ז"א, מובל אל הקבר ישירות מן הרחם.
פסוק 20:
הן ימי חיי עלי אדמות כל כך קצרים, אז הסר ממני את ידך המכבידה עלי, הקל עלי את כובד העונשים (תהילים לט 14), כדי שאוכל להתאושש מעט.
פסוק 21:
פסוק זה מבאר את הסיבה לבקשה שבפסוק 20.
אנא, הסר ולו במעט את כובד העונשים והכאב, לפחות לפני שאני הולך למקום משכנם של המתים.
איוב מציין את ארץ המתים – את השאול, כמקום שממנו לא חוזרים.
האמת היא שאדם לעולם לא ישוב מן המתים באותו אופן שחי לפני שמת.
כתבי הקודש מציינים שהנושעים אכן יקומו לתחיה ויזכו לגוף חדש, החסין מהשפעת החטא, וימלכו עם אלוהים בממלכתו העתידית.
אלו שמתו ואינם נחשבים לנושעים – ז"א, לא האמינו בישוע כמשיח ואדון מכפר החטאים, יישארו לנצח נצחים בחברת נפשות המתים. אלו לעולם לא יקומו לחיים. הם נידונים לדראון עולמים (דניאל יב 2-3) כי דחו את ישועת אלוהים – שניתנה בדמו המכפר של בן האלוהים ישוע המשיח.
כך או כך, איוב יודע שאף אדם שמת לא ישוב באותו גוף ולאותה מסגרת.
מטרתו של איוב מן הסתם היא שיוכל להמשיך ולפאר את אלוהים בחיים אלו.
פסוק 22:
כב. אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל, צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים; וַתֹּפַע כְּמוֹ-אֹפֶל.
איוב ממשיך ומתאר את מקום משכנם של נפשות המתים – את השאול.
ארץ השקועה תמיד בדמדומים כהים, כאילו הייתה האופל בעצמה.
עֵפָתָה: לשון פיוט שבא במקום עפה, עיפה, כדוגמת עולתה במקום עולה, ומשמעות עיפה היא חושך (עמוס ד 13)
ארץ זו מלאה בחושך ולכן אין בה כל סדר – היא תוהו ובוהו וערבוביה.
גם אם יופיע שם אור, זה יהיה כמו אופל.
ז"א, החושך שם כה עמוק וכה שולט, עד כי גם כל אור שיגע לשם, ייבלע על ידי החושך – חור שחור גדול ועצום.
דבריו של איוב קשים ביותר ומציגים את אלוהים באור שאינו ראוי לו.
איוב מכיר היטב את אלוהים ויודע שבאלוהים אין כל רע או פסול.
אך, איוב מדבר ומגיע למסקנות מתוך פענוח הנתונים העומדים לרשותו.
מכיוון שאלוהים הסתיר מאיוב את תכלית הצרות, מגיע איוב למסקנות כל כך שגויות.
הרגשות שלנו עלולים לדחוף אותנו למסקנות מוטעות לגבי אלוהים וצדקתו (ירמיהו יז 9)
לפיכך, מתוך ניסיונו של איוב, עלינו להיצמד לכל מה שאנו יודעים על אלוהים מתוך הכתוב בכתבי הקודש ולא על סמך רגשות (משלי ג 5-8).
תשובתו של איוב מעוררת את צופר הנעמתי, וזה אינו חוסך במילות ביקורת מאיוב, כפי שעשו שאר החברים. על כך בפרק יא.