אל העברים פרק י'

אל העברים פרק י' 

הסכנה בפרק י' היא מהשכחה של תכלית כתיבת האיגרת. אנו במרחק של שני פרקים מציון הסיבה לכתיבתה ולכן לפני שאפרט את הפסוקים בפרק י', הבה נתרענן שוב…

הנמענים העברים אשר ברומא, החלו לסור מדרך האדון ולהצטרף לבתי הכנסת הרבניים.

מה התרחש באותו הזמן?

תחת הנהגתו של הקיסר נרון החלו רדיפות קשות נגד המאמינים.

מכיוון שהאמונה המשיחית לא נחשבה לדת חוקית באימפריה הרומית, היה נוח גם לקיסר להטיל את כל צרותיה של החברה בעת ההיא על המאמינים.

מלבד הרדיפה בחסות השלטון, סבלו חלק מהמאמינים העברים מחרמות ולחץ מקרב הקהילה היהודית רבנית, ומבני משפחתם המתנגדים לאמונתם בישוע.

מכיוון שחלק הארי של הקהילה ברומא היה אז יהודי, חלקם סרו מדרך האדון וחזרו לחיק היהדות הרבנית.

מן הסתם חלקם עשו זאת מהרצון להציל את עורם. כך או כך, התנהגותם הייתה כזו של התכחשות לאמת.

לא קל היה להם. אני משוכנע שהם הגיעו לאמונה בישוע מתוך הבנה ורצון חופשי.

אז מה עוד ניקר בליבם ודחף אותם לסור מדרך האדון לחיק היהדות הרבנית?

הסבל הרב שהתלווה לחייהם לאחר האמונה בישוע, החל להעלות ספקות בליבם בנוגע לאמת הבשורה.

כמו היום, מן הסתם גם אז שאלו חלקם או רובם:

אולי סיבלנו נובע מעונש אלוהים על סטייתנו מתורתו?

מאז שמסרנו חיינו לישוע, גדל הסבל בחיינו. לעומת זאת, שאר בני משפחתנו ובני עמנו אינם סובלים מרדיפה או לחץ.

מסקנה — סטינו מדרך אלוהים והסבל עלינו נובע מעונש אלוהים על הנוטשים את תורתו! – לטענתם…

המחבר מבין לליבם של המאמינים העברים הסובלים, אבל מבהיר להם ששום סבל ארצי אינו מצדיק נטישת האמת המושיעה לאחר שזו הובהרה להם בדרכים שקיבלו הכשר אלוהי באופן על טבעי (ב' 1-4).

הסבל הארצי הוא כאין לעומת עונש אלוהים על הסרים מן האמת ודוחים את ישועתו שניתנה במחיר דם בנו יחידו, האדון ישוע.

לאורך הספר, המחבר מסביר בדרכים מאלפות שהאדון ישוע הוא המשיח המובטח מפי נביאי התורה.

המחבר מוכיח את עליונות כהונתו, בריתו וזיבחו של האדון ישוע לעומת זו של מצוות הברית שניתנה בסיני.

–          ישוע נעלה מהמלאכים: א' 5-14. הוא – אל-שדי, ההוויה האלוהית אותה בני האדם מורשים לראות, בא לעולם בדמות אדם, לעת קצרה נחות ממלאכים, כדי להזדהות עימנו ולסבול בעדנו (ב' 10-18)

–           ישוע נעלה מהכוהן הגדול הארצי: מתוקף הזדהותו עם בני האדם וסבלו עבורם, הבן הוסמך לכוהן גדול על ידי אלוהים האב. כהונתו של האדון ישוע נעלה מזו של כהונת הלוי הארצית (ה' 1-11, ז' 1-28).

–          זבחו של הכוהן הגדול ישוע נעלה מזבחי כהונת הלוי, ומכאן מתאים לברית חדשה, נעלה מהברית שנכרתה בסיני (ח' 3-13). זבח המשיח הינו דמו הטהור והוא נעלה לדם פרים ושעירים, ולכן הוקרב אחת ולתמיד (ט' 11-288).

בפרק י', לאורך 39 פסוקים, המחבר מציג את האדון ישוע נעלה בכל התחומים שצויינו באיגרת.

תחלס, המחבר מפציר בנמענים לא לחזור אחורנית לחוקים המהווים צל ותבנית של העיקר, אשר אין בכוחם להושיע אף אחד, אלא להישאר באמת של הבשורה בכל מחיר!

הם לא היחידים שחוו סבל לאורך חייהם רק בגלל חסידותם. כל קדושי התנ"ך עברו מסלול דומה, אך לא סרו מן האמת ולא נטשו את גואלם ומושיעם. ראה פרק י"א.

לאחר התרעננות קצרה בתכלית כתיבת האיגרת, הבה נתחיל בביאור הפסוקים.

יכולותיה המוגבלות של מצוות הברית מסיני (י' 1-4)

1. התורה, אשר צל הטובות העתידות בה ולא עצם צלם הדברים, אף פעם אינה יכולה להביא לידי שלמות על-ידי אותם הקורבנות את הבאים להקריבם בהתמדה שנה בשנה.
2. אילו יכלה לעשות כן, היתה מופסקת הקרבתם; כי לאחר שהמשרתים בקודש היו נטהרים פעם אחת, לא היתה בהם עוד הכרת חטא.
3. אבל יש בקורבנות הללו זכרון חטאים מדי שנה בשנה,
4. שכן דם פרים ושעירים אינו יכול להסיר חטאים.

שימו לב! המחבר לא אומר מילה אחת רעה או רמז בגנות התורה שניתנה לעם במעמד הר סיני.

התורה קדושה, טהורה וטובה, אך חשוב לציין כל העת מה תכליתה.

התורה נועדה להיות פדגוג המנחה את עם ישראל לקראת גואלו (אל הגלטים ג' 23-25)

התורה נועדה להצביע על החטא למען נדע מהו הטוב והרע ונצמד לטוב.

התורה ציינה את ההבטחות הנפלאות שאלוהים מכין לילדיו הנאמנים לו באמונה…

התורה לימדה שהדרך להתקרב לאלוהים היא על ידי כפרת חטאים.

מרכז הפולחן התורני היה המשכן.

במשכן הועלו כל זבחי הקורבנות.

כל המשכן והקורבנות היו צל ותבנית של המשכן השמיימי והקורבן הנצחי שהוא לא אחר מהמשיח ישוע. התורה היא צל וסמל נאמן למקור – אך אינו המקור עצמו!

לפיכך, התורה נפלאה וטובה, אך כל מה שיש בה זה הדרכה והכוונה ולא התכלית.

התורה מלמדת שיש משיח אך היא אינה המשיח.

התורה מלמדת שיש צורך בקורבן נצחי, אך קורבנותיה אינם נצחיים.

התורה מלמדת שאלוהים מבטיח ישועה וחיים נצחיים, אך היא עצמה אינה יכולה להעניק זאת…

מכאן, התורה מלאה בצל של הדברים הטובים, אך היא עצמה אינה התחנה הסופית. היא עצמה אינה התכלית.

הקורבנות המועלים על המזבח במשכן הארצי הזכירו לכל שותפי הברית את קיום החטא ואת עצם עובדת היותם חוטאים הזקוקים לכפרת חטאים.

קורבנות וזבחי התורה לא יכלו להביא את הבאים להקריבם לשלמות…

לאיזו שלמות מתכוון המחבר?

המקריבים ידעו שהקורבן אינו נצחי ועבור חטאם הבא הם יצטרכו להביא קורבן נוסף וכך הלאה…

מכאן, שום קורבן במשכן הארצי לא היה בכוחו להסיר את נקיפות המצפון ואת רגשי האשם שיש לאדם כלפי אלוהים. תמיד נשאר ספק לגבי קיום אשמה בגלל חטא או חטא שנדמה לי…

שניה לאחר שהאדם חזר מהקרבת הקורבן, מחשבה רעה או מעשה פסול כבר דרשו ממנו לחזור ולהעלות קורבן נוסף….

האם זו שלמות?

רק קורבנו של המשיח ישוע הסיר את שטר החוב של המאמין מנגד עיניו של אלוהים (קולוסים ב' 14), והעניק למאמין בו את צדקתו שלו (בראשית ט"ו 6).

רק קורבנו של המשיח – שהיה ידוע מאז ימי עולם – העניק שלווה ומנוחה נפשית למאמינים בו.

רק אמונה בו הסירה את האשמה והחליפה אותה בלב טהור שאינו חושש מזעם אלוהים (ראה דברי דוד המלך במזמור נ"א 12).

רק קורבנו של המשיח ישוע יכול היה לשאת אותנו ולעשות אותנו ראויים ומוכנים לפגוש את אלוהים האב במשכנו השמיימי. כל דבר שאינו שלם לא יוכל להגיע לשם.

זו הסיבה בין היתר שכל נפשות קדושי התנ"ך חיכו בחיק אברהם עד שישוע המשיח ישפוך את דמו הטהור כקורבן כפרת חטאים עבורם ועבור כלל בני האדם.

הישועה ניתנת לכל אלו המאמינים בו כאדון ומושיע מכפר חטאים ומצייתים לרצונו.

במרכז דברי הנביאים בתנ"ך, הם עצמם אמרו: "…כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו, ויהוה הפגיע בו את עוון כולנו…" (ישעיה נ"ג 6).

התורה מעולם לא טענה שהיא סוף הדרך, אלא האצבע המכוונת את העיקר – עבד יהוה המשיח ישוע (אל הגלטים ג 23-25, ד 8-11, אל הקולוסים ב 16-17).

התורה עצמה מלמדת לאורך כל דפיה, שאלוהים דורש אמונה וללא אמונה אי אפשר להיות רצוי לפניו (אל העברים י"א 6).

עם ישראל נשאר לנדוד במדבר 40 שנה רק בגלל חוסר אמונה.

חלק מפסוקי המפתח בתנ"ך הם: אם תאמינו – תאמנו (ישעיה ז' 9, דברי הימים-ב כ').

מי שמאמין ממלא אחר הוראותיו של אלוהים באהבה.

אם כן, מי הוא נשוא האמונה בדבר אלוהים? מי הוא תכלית התורה וכל מצוותיה.

האדון ישוע המשיח. הכוהן הגדול שלנו.

ואיך התורה מוכיחה את עובדת היותה מוגבלת ושאינה התחנה הסופית?

בכך שהיא דורשת קורבנות חוזרים ונשנים לנתונים לה. בכך שהתורה טוענת שהיא מחכה לקורבן הנצחי, היא מודיעה שהיא עצמה נחותה לאותה מערכת שתספק את הזבח הנצחי.

התורה שניתנה בסיני זועקת כל העת מהמשכן הארצי ומהמזבח הארצי – אנו זמניים ונחותים לעומת המשכן השמיימי והזבח הנצחי שבדם האדון ישוע המשיח. הכוהן הגדול שלנו.

לכן, מי שאומר: "אני חוזר לתורה", אולי נשמע קדוש ודתי לסובבים אותו, אך אם המשמעות של דבריו היא נטישת ישוע, כי אז הוא מוכיח שאינו מכיר את התורה ואינו יודע מי הוא אלוהים (בשורת יוחנן ח 19, 42, אל הגלטים ג 23-25).

הקורבן הנעלה של המשיח (י' 5-10)

5. לכן בהכנסו אל העולם הוא אומר: "זבח ומנחה לא-חפצת, גוף כוננת לי;
6. עולה וחטאה לא שאלת.
7. אז אמרתי: הנה-באתי — במגילת-ספר כתוב עלי — לעשות-רצונך, אלהי."
8. באמרו לעיל, "זבח ומנחה ועולה וחטאה לא חפצת אף לא שאלת", אשר מקריבים אותם על-פי התורה,
9. ובאמרו אחרי כן, "הנה באתי לעשות רצונך", מסיר הוא את הראשונה כדי להקים את השניה.
10. ובאותו הרצון מקדשים אנחנו על-ידי הקרבת גופו של ישוע המשיח פעם אחת ולתמיד.

מן הסתם חלק מהנמענים שמתמודדים עם אלוהותו של ישוע והסרת מרות מצוות ברית סיני מתקשים בהפנמת הקמת הברית החדשה.

המחבר משתמש בכל דרך כדי ללמד ולהבהיר שישוע, הוא הוא מגשים התורה, ובו ולא באף אחד אחר, מתגשמות כל הברכות שהתורה מבטיחה.

לפיכך, המחבר מוכיח שהתורה עצמה מעידה שאלוהים כל העת חפץ באמונה ולא בקורבנות כתכלית.

משפט המתחיל במילה "לכן" therefore מהווה המשך ותוצאה של הנאמר לפני כן.

הנה המחבר מצטט את דבר המשיח ישוע כפי שנאמרו מפי מחבר מזמור מ' 7-9:

כאשר המשיח בא אל העולם – ז"א, אלוהים לבש דמות אדם ובא לשכון בתוכנו – (יוחנן א' 9, ו' 14, י"א 27), הוא אמר במפורש שיש משהו טוב יותר מדיני הקורבנות שהתורה מציגה.

אם הקורבנות הללו היו התכלית והתחנה הסופית של התורה, מדוע שכך ידבר המשיח? מדוע שיאמר: זבח ומנחה לא חפצת?

האם יש משהו רע בזבחים שאלוהים ציווה בתורה?

חס וחלילה! כל המצוות קדושות וטהורות.

אלא, כל המטרה בפסוקים להראות שיש דבר נעלה על כל הקורבנות שבתורה – וזה: לעשות רצונך, אלוהי! (פסוק 7).

מילים שכאלו שמענו גם מנביאי התנ"ך: שמואל לשאול – מה טוב יותר מזבח? ציות! אמונה! (שמ"א ט"ו 22, תהילים נ' 8-10, ישעיה א' 10-13, ירמיה ז' 21-24, הושע ו' 6, מיכה ז' 6-7).

ומה היה רצון אלוהים בעבור המשיח?

למות כקורבן כפרת חטאים לכלל בני האדם (ישעיה נ"ג 6)

מדוע?

כדי להושיע בני אדם חוטאים מזעם אלוהים.

אם כן, קורבנו של המשיח עצמו נעלה ועליון לכל קורבנות התורה שבסך הכל היוו צל ותבנית לקורבנו הנצחי של המשיח ישוע.

קורבנו של המשיח – מילוי רצון אלוהים בחיי המשיח ישוע הינו הדבר שמשלים את התורה.

המאמין בקורבנו של המשיח מקודש לאלוהים פעם אחת ולתמיד!

לנושע אין צורך בקורבן נוסף או קורבן מתחדש…

שימו לב!

התורה הקדושה דורשת קורבנות רבים ובדרך ומועדים שבהם בחר אלוהים.

ברגע שהמשיח מציין שהוא בא לעשות משהו אחר, הוא מכריז על הקמה של ברית חדשה, אחרת לזו שנתנה בסיני.

דמו של המשיח הינו הדם אשר עליו נכרתה הברית החדשה וכל השותף לה באמונה כנה, נושע לעולם.

ההשוואה בין פעולתו הנעלה של הכוהן הגדול ישוע לזו של כהונת הלוויים במשכן (י' 11-14)

11. כל כוהן עומד יום יום לשרת בקודש ומקריב פעמים רבות את אותם הקורבנות אשר אף פעם אינם יכולים להסיר חטאים.
12. אבל זה, לאחר שהקריב קורבן אחד על החטאים, ישב לימין האלוהים לתמיד
13. ומאז הוא מחכה עד אשר יושתו אויביו הדום לרגליו,
14. שכן בקורבן אחד השלים לתמיד את המקודשים.

בקטע הנוכחי המחבר מדגיש את עליונות הזבח של האדון ישוע, הכוהן הגדול שלנו (ראה ט' 25-28).

המחבר מציין את המרכיבים הידועים של פעולת הכוהנים בכל הקשור להעלאת הזבחים:

1. 1. הכוהנים היו מקריבים כל יום קורבנות. ידוע שבכל יום נדרש קורבן התמיד והעבודה הייתה חוזרת על עצמה ללא סוף.
2. 2. הכוהנים עבדו בעמידה. הם מעולם לא ישבו במהלך עבודתם. שימו לב שהרהיט החסר במשכן זה – כסא!
3. 3.קורבנות שונים היו מוקרבים במשכן בתלות החטא והאירוע – מועדי יהוה וכדומה.
4. 4. כל הקורבנות שהוקרבו לא יכלו להסיר חטאים.

לעומת עבודת הכוהנים במשכן במסגרת דיני העבודה של ברית סיני, הנה היתרונות והעליונות של עבודת הכוהן הגדול שלנו – ישוע המשיח: פסוקים 12-14.

1. 1. זבחו של המשיח הוקרב פעם אחת ולתמיד.
2. 2. המשיח השלים את משימתו ולכן הוא יושב לימין אלוהים (תהילים ק"י 1).
3. 3. מדובר בקורבן אחד! – דמו שלו.
4. 4. קורבנו של ישוע השליםאת המקודשים. ז"א, העניק להם לב חדש, חוסר אשמה, הסרת שטר החוב שהיה להם אצל אלוהים, ומצפון טהור. (ראה ב' 11, ט' 13-14, י' 10, 29, י"ג 122). רק ניקוי החטא של המשיח מקדש לדרגה של שלמות את המאמינים בו.

שלמות:  העיקר שבהבטחה הזו זה: קורבנו של המשיח עשה אותנו ראויים ומוכנים להגיע לנוכחות אלוהים האב.

זיכרו: הנושעים מתקופת התנ"ך לא יכלו להגיע לנוכחות האב עד מותו המכפר של ישוע. ראה לוקס ט"ז.

מכאן – להשלים את המקודשים משמע – להכין אותנו לפגישה עם בוראנו במלוא הדרו.

הערה: תהילים ק"י 1 הינו הפסוק מהתנ"ך המצוטט ביותר בברית החדשה.

ראה עוד באיגרת אל העברים – א' 3, 13, ח' 1).

המחבר מציין את ישיבתו של המשיח לימין אלוהים כדי להכריז שמשימתו של המשיח הסתיימה והיא מקובלת על ידי אלוהים האב.

המשיח ישב לימין אלוהים עד שכל הגויים ייכנעו לו.

משמע – האמונה במשיח כקורבן מכפר חטאים היא אמת מבחן האמונה אותה דורש אלוהים כדי לקבוע מי איתו ומי נגדו.

מי שאינו נכנע לו, הריהו אוייבו!

מי שנכנע לו, מכיר אותו כגואל אוהב.

המשיח עתיד לקום מכסאו כדי:

1. ללוות את יקיריו לנוכחות האב בעת ההילקחות (תסל"א ד' 13-17)
2. בעת חזרתו ארצה, בסיום צרת יעקב בת שבע השנים, כדי להילחם נגד כל הדוחים אותו ולהקים את ממלכתו הארצית בת 1000 השנים (זכריה י"ב 10, י"ד 1-15, התגלות י"ט 11-21).

חותם השלמות של קורבן המשיח ישוע לאור הברית החדשה (י' 15-18)

15. וגם רוח הקודש מעידה לנו על זאת, כי לאחר שאמר,
16. "זאת הברית אשר אכרות אתם אחרי הימים ההם, נאם-יהוה: נתתי את-תורתי בקרבם ועל-לבם אכתבנה",
17. הוא אומר, "ולעוונם ולחטאתם לא אזכור-עוד."
18. ובמקום שהללו נסלחים אין עוד קורבן על חטאים.

המחבר מציין את רוח הקודש כמקור הפסוקים אותם הוא מצטט מירמיה ל"א 31-34. אנו יודעים שרוח הקודש היא ההשראה של כל הכתוב בדבר אלוהים. (ג' 7, ט' 8, טימ"ב ג' 15-16).

וכך, המחבר מציין את חותמו של אלוהים על שלמות קורבנו של המשיח ישוע.

באומרו: גם, המחבר מציין שרוח הקודש מסכימה ומאשרת את שאמר בפסוקים הקודמים. מה שאמר האדון ישוע המשיח מאושר ומקובל גם על ידי רוח הקודש.

וכך רוח הקודש מאשר ומסכם את הבאות:

1. 1. הברית החדשה מאושרת ובכוחה לחרוט את דבר אלוהים בלב ובמוחם של הנושעים.

מכאן, הברית החדשה היא הכלי דרכו הנושעים יכולים להתקדש, שהרי בדבר אלוהים אנו מרוחצים… (ראה יחזקאל ט"ז, אל האפסים ה' 21 והלאה)

2. 2. בברית החדשה חטאנו נסלחים ולא נזכרים עוד. זה גם רמז לעליונות קורבנו של המשיח ישוע (ירמיה ל"א 30-35).

קורבנו מסיר חטאים ומשלים אדם. המערכת הקודמת לא יכלה לעשות זאת כי גם לא נועדה לכך!

בפסוק 18 אומר המחבר:

"…ובמקום שהללו נסלחים אין עוד קורבן על חטאים."

ללמדנו, שלאחר שהמשיח מת והציג את דמו כקורבן כפרת חטאים, וכך השלים את המקודשים, אין יותר צורך במרות המערכת הקודמת של דיני הקרבת זבחים.

ז"א, הברית החדשה הביאה לסיום את מרות ברית סיני (אל הגלטים ג 23-25).

 

לסיכום הנאמר ב-18 הפסוקים הללו:

פרק י' 1-18 מציג בבירור מדהים את בשורת הישועה של האדון ישוע.

כל הקורא אינו יכול להתעלם מן המסר הברור והפוגע ישירות ללב.

עיקרי המסר:

1. כל בני האדם חוטאים. שום פולחן ארצי אינו יכול להסיר את אשמת החטא ולהשלימנו לדרגה של פגישה אישית עם אלוהים במשכנו השמיימי.
2. בעיית החטא נפתרה והושלמה במותו מכפר החטאים של האדון ישוע המשיח.

זהו רצון אלוהים וכל אדם נדרש לקבלו באמונה. הדוחה את ישועת אלוהים נשאר עם אשמתו ועל כך יישפט.

3. קורבנו של המשיח ישוע היה חד-פעמי ונצחי. מותו המכפר הסיר את שטר החוב של הנושע, ומשלים אותו כדי שיהיה ראוי לפגישה עם אלוהים במשכנו השמיימי עטור הכבוד.

כעת, לאחר שהמחבר ציין את העיקרים בכל הנוגע לעליונותו של ישוע בכל התחומים: כוהן גדול טוב יותר, נעלה ממשה, בעל זבח עליון יותר, ומקים ברית עליונה יותר, אשר מעניקה לשותפיו שלמות המספיקה להובילם ולהנחותם לנוכחות אלוהים האב במשכן השמיימי, הוא מפציר בהם להתנהג בהתאם לאמת שהוצגה בפניהם.

לאור מה שנלמד, הרי שעליכם לחיות חיים ראויים לנושעים – חיים הבנויים על אמונה, תקווה ואהבה.

 

בפסוקים 19-25 קיימים ארבעה משפטי עידוד והפצרה לחזור לדרך האמת המושיעה והמחזקת ולא ליסוג אחורה לעבר עונש ומשפט.

–          נתקרבה נא בלבב שלם (פ. 22)

–          נחזיקה נא בתקווה… (פ. 23)

–          נשים ליבנו איש אל רעהו לעורר… (פ. 24)

–          בל נזניח את התכנסותנו…נעודד איש את רעהו (פ. 25)

 

נכון לכרגע, הם נסוגים וסרים מן האמת.

כעת, לאחר שהאמת המזקקת הובהרה להם שוב ובמינון עוצמתי שאין כמוהו, נדרש מהם להפסיק את ההתדרדרות הרוחנית, לחזור לדרך האדון ולתמוך איש ברעהו למען יתקדמו ולא יסוגו שוב.

המחבר מסיים את הקטע באזהרה חמורה, שכן, אי ציות לנאמר ונלמד יעמיד את המסרבים כאוייבי אלוהים וראויים למשפטו.

הפסוקים בפרק י' 19-25, מקבילים לאלו הכתובים בפרק ד' 14-16.

לפיכך הקטע הבא מהווה הקצה השני של הסוגריים שהחלו בפרק ד'.

ומה העיקר בנלמד בתוך הסוגריים הללו?

הסמכתו ופועלו של ישוע ככוהן הגדול הנעלה והשמיימי.

אל העברים י' 19-25                                        אל העברים ד' 14-16

19. לכן, אחי, מכיון שיש לנו ביטחון להיכנס   אל הקודש בדם ישוע, 20.   בדרך חדשה וחיה אשר הוא חנך לנו דרך הפרוכת, שהיא בשרו, 21.   ובהיות לנו כוהן גדול על בית אלוהים, 22.   נתקרבה נא בלבב שלם ובמלוא ודאות האמונה, כשלבותינו מטוהרים מהרשעת מצפון והגוף   רחוץ במים טהורים. 23.   נחזיקה נא בתקוה שאנו מצהירים עליה ואל נמוט, שכן נאמן המבטיח. 24.   נשים לבנו איש אל רעהו, לעורר זה את זה לאהבה ולמעשים טובים. 25. בל   נזניח את התכנסותנו כמנהג כמה אנשים, כי אם נעודד איש את רעהו, וביחוד בראותכם   כי קרב היום.

14. וכיון שיש לנו כהן גדול עליון אשר עבר   דרך השמים, הלא הוא ישוע בן-האלהים, נחזיקה בהכרזת אמונתנו. 15. כי אין לנו כהן גדול שאינו יכול לחוש   עמנו את חולשותינו, אלא אחד שהתנסה בכל כמונו מבלי חטא. 16. על כן נקרבה בבטחון אל כס החסד לקבל   רחמים ולמצא חסד לעזרה בעתה.

הבה נפרוט את הלימוד הדוקטרינלי כך שנוכל ליישמו בחיי היומיום לכבוד האדון.

 

הבה נתקרבה אל אלוהים (י' 19-25)

19. לכן, אחי, מכיון שיש לנו ביטחון להיכנס אל הקודש בדם ישוע,
20. בדרך חדשה וחיה אשר הוא חנך לנו דרך הפרוכת, שהיא בשרו,
21. ובהיות לנו כוהן גדול על בית אלוהים,
22. נתקרבה נא בלבב שלם ובמלוא ודאות האמונה, כשלבותינו מטוהרים מהרשעת מצפון והגוף רחוץ במים טהורים.
23. נחזיקה נא בתקוה שאנו מצהירים עליה ואל נמוט, שכן נאמן המבטיח.
24. נשים לבנו איש אל רעהו, לעורר זה את זה לאהבה ולמעשים טובים.
25. בל נזניח את התכנסותנו כמנהג כמה אנשים, כי אם נעודד איש את רעהו, וביחוד בראותכם כי קרב היום.

בפסוקים 19-25 המחבר הגיע לשלב של ההוצאה לפועל.

הוא מפציר בנמענים לעשות את הדבר הנכון, ומסביר להם שאת הדבר הנכון אינם עושים בכוחם הם, אלא שהאדון בנאמנותו וריבונותו מעניק להם את כל הכלים לחזור לאמת ולהישאר בה עומדים ומנצחים.

הפצרה א' – הדרישה: נתקרבה נא (לאלוהים)

האופן (manner): בלבב שם, במלוא ודאות האמונה.

האמצעים בעזרתם ניתן לממש את ההפצרה: כשלבותינו מטוהרים מהרשעת מצפון והגוף רחוץ במים טהורים. ואת הכלים הנפלאים הללו האדון  ישוע סיפק לנו

הפצרה ב' – הדרישה: נחזיקה נא בתקווה שאנו מצהירים עליה

האופן: ובל נימוט,

האמצעי למימוש ההפצרה: שכן נאמן המבטיח. מכיון שיש לנו ביטחון להיכנס אל הקודש בדם ישוע. ובהיות לנו כוהן גדול על בית אלוהים.

הפצרה ג' – הדרישה: לעורר זה את זה לאהבה ולמעשים טובים

האופן: נשים ליבנו איש אל רעהו

האמצעי למימוש ההפצרה: בל נזניח את התכנסותנו, נעודד איש את רעהו

כשקוראים את פסוקים 19-25, ניתן לצמצם אותם במשפט הבא:

מכיוון שהושלמנו בדם המשיח ישוע, יש לנו בטחון מושלם לחיות חיים המפארים את אלוהים.

ביטחון שכזה לא נתן שום זבח וקורבן מדיני הפולחן של התורה.

רק בישוע קבלנו הבטחות המעניקות חיים נצחיים המפארים את אלוהים. האם משהו בעולם הארצי הזה יקר יותר וטוב יותר מההבטחות של ישוע? קדושי התנ"ך לא ידעו כי שם המשיח, גואל וקדוש ישראל הינו "ישוע", אך ידעו גם ידעו שאלוהים הוא זה שיראה לעצמו את הכפרה (בראשית כ"ב 8, איוב י"ט 25, ישעיה נ"ב 13 – נ"ג 12, דניאל ט 26-27)

אז, אין כל סיבה הגיונית לחזור אחורנית.

כעת לביאור פסוקים 19-25:

כאמור, כאשר המילה "לכן" פותחת משפט, הכוונה היא שכל הנאמר אחריה מהווה תגובה ותוצאה של הנאמר לפניה.

במקרה הזה, הכוונה לכל הנאמר מפרק א' 1 עד כה.

ה- "לכן" הזה כל כך חשוב, מכיוון שאחריו המחבר כותב את האזהרה החמורה לאלו המתעלמים מן הנלמד.

המחבר פונה אל הנמענים בתואר: "אחים"

לפיכך ברור לנו שהמחבר רואה בנמענים שותפי אמונה וישועה.

חלקם לבטח נושעים ושותפים לאמונתו ודרכו של המחבר.

מסיבה זו המחבר מפציר בהם להיכנס בביטחון אל הקודש בדם ישוע.

למה הכוונה במילה: בביטחון?

בחוסר היסוס, בלב שלם. מבלי להביט אחור או להתמהמה. לגשת ישירות אל אלוהים ולפתוח ליבם ולומר בדיוק למה הם זקוקים ומה הם צריכים כדי להתחזק ולעמוד איתן בסבל והנסיון הקשה שבא עליהם.

הביטחון הזה של הליכה לתוך נוכחות אלוהים במשכן השמיימי היא נחלתו של כל נושע. כל המאמין בישוע כאדון ומושיע מן החטא.

ומתי הדרך החדשה והחיה הזו אל האב נפתחה?

כאשר האדון ישוע נצלב ומת, הוא פתח לנו את הדרך לחיי עולם בנוכחות אלוהים.

חדשה: כי עד מותו המכפר אף אחד לא יכול היה להגיע לנוכחות אלוהים. ראה לוקס ט"ז, וכן דברי ישוע לפושע שנצלב לידו והאמין בו – היום תהיה בגן עדן איתי.

כמו כן, ישוע אמר על עצמו שהוא הדרך והאמת והחיים, אף אחד לא בא אל האב אלא דרכו – יוחנן י"ד 6.

כאשר האדון ישוע מת על הצלב, נקרעה הפרוכת במקדש ונחצתה לשניים (מתי כ"ז 45 ואילך).

קודש הקודשים הארצי חולל.

אין מחסום להגיע אל קודש הקודשים.

קהל רב היה עד למחזה והבין בין רגע – משהו יוצא דופן התרחש.

באופן סמלי, מותו של האדון ישוע היה הפרוכת שנקרעה.

כעת, כל המאמין בו מאז קדם ועד לעתיד יכול להגיע ישירות לנוכחות האב.

ברגע בו מת המשיח ישוע על הצלב, ובו נקרעה הפרוכת במקדש, יכל להבין כל יהודי מלומד בתורה שכהונת הלוי הסתיימה.

ואומנם כך קרה. כוהנים רבים נושעו והאמינו בישוע.

הכוהן הגדול שלנו עשה את רצון האב ועבודתו החד-פעמית והנצחית הושלמה (ו' 19, ט' 3-15, י' 19).

הכוהן הגדול שלנו לא פתח את הדרך אל האב כדי שהדרך הזו תישאר ריקה.

הכוהן הגדול שלנו הוא פורץ הדרך עבורנו. הוא המתווך שלנו אצל האב (טימ"א ב' 5).

הוא ההולך בראש וכולנו אחריו צועדים לנוכחות אלוהים בביטחון ושמחה מלאת שלום.

יש לנו גישה ישירה אל האב – בשם המשיח ישוע.

לבוא אל הקודש בדרך ראויה:

22. נתקרבה נא בלבב שלם ובמלוא ודאות האמונה, כשלבותינו מטוהרים מהרשעת מצפון והגוף רחוץ במים טהורים.

הפסוק מלמד אותנו שעלינו להתקרב אל נוכחות האב רק לאחר שנמלא את 4 התנאים:

1. לב שלם
2. אמונה בוטחת חסרת היסוס או ספק
3. מצפון נקי – נפש נקייה
4. טהורים – גוף שמור לאלוהים ולא עוסק בחטא

דרך ראויה

משמע לבוא אל אלוהים בטוהר ומניעים ראויים, שמחה, לב פתוח ובטחון בכל ההבטחות הנפלאות שאלוהים מעניק למאמינים בבנו ישוע.

ודאות האמונה: בטחון מושלם ללא היסוס וספק שכל מה שאלוהים אמר והבטיח אמת הוא.

נתקרבה –

כי אין יותר מחסום או האשמה עלינו.

שטר החוב הוסר (אל הקולוסים ב' 14). הקללה הוסרה. אין בושה או אות קין. טוהרנו בדמו המכפר של האדון ישוע.

כל מי שמתקרב לאלוהים חייב לעבור טיהור.

טוהרנו בדם ישוע המשיח.

והגוף רחוץ במים טהורים:

הכוונה לטיהור וההתקדשות היומיומית של הנושע. הכוונה לקריאה היומית וההגות בדברו של אלוהים ויישום הנלמד לחיים באופן מיידי.

הקריאה באמת מלמדת מה לעשות ויישומה מוציא לפועל את הבטחתה.

יישום הוראת אלוהים מוביל לטיהור.

ראה אל האפסים ה' 26. הבעלים רוחצים את נשיהם בדבר אלוהים.

אל נימוט: (פ. 23):

לחיות באמונה ללא היסוס ונסיגות.

אם כבר מצהירים על אמונה באדון, אז הבה נלך על המילה שלו ולא ניסוג או נסור ממנו.

חיינו מהווים עדות לאחרים, לחלשים מאיתנו.

החלטותינו מצביעות על הכיוון שהלב שלנו נתון לו.

הבה נשים לב לכל צעד שאנו עושים בכל הקשור למילותינו והחלטותינו ותגובותינו.

אחרים בוחנים את אמיתות הבשורה על סמך מהלך חיינו – אנו איגרתו הכתובה של האדון ישוע עבור אלו שאין להם את דבר אלוהים (קור"ב ב' 14 – ג' 3).

כשסבל וקושי מופיעים דרכנו, דווקא אז כל הסובבים אותנו ומכירים אותנו כמאמינים בישוע – מסתכלים במיוחד עלינו.

הם בוחנים את אמיתות אמונתנו.

הם בוחנים את ישוע דרכנו.

יש על כתפינו אחריות עצומה. לא לחינם אנו נדרשים להתחזק ולעודד איש את רעהו. יש לנו את כל הסיבות לא לימוט, כי האדון ישוע אמר לנו: "לא ארפך ולא אעזבך" (דברים ל"א 6-8).

נשים ליבנו איש אל רעהו: (פ. 24)

המחבר מפציר את הנושעים להיות ערבים איש לרעהו. להיות ערים למעשים ודרך החיים של אחינו לאמונה. (אל הגלטים ה' 13, תסל"א א' 3, התגלות ב' 19).

מעשיו של אחי לאמונה משפיעים על כבוד אלוהים ועל העדות שלו ושל כל השותפים לאמונה בישוע.

אנו נקראים לעודד אחד את השני לאהבה ולמעשים טובים.

האחריות ההדדית הזו עוזרת לנו לגדול מבחינה רוחנית ולעמוד במבחני החיים והקשיים, אך גם לשמור על עדות טהורה עבור שם המשיח.

כאשר אחד מן האחים בצרה, הוא זכאי וצריך לפנות אל שאר האחים לעזרה.

האחים מחוייבים לעזור לאח בצרה אמיתית.

ולכן, המשוואה דורשת שכאשר אותו אח אינו הולך בתלם האדון, לשאר האחים זכות וחובה מאלוהים להעיר ולהאיר לו את הדרך.

ההנחיה אינה רק ביקורת אלא גם הצעת עזרה כדי להצליח ולחזור למוטב – לעורר לטוב….

לכן – אנו ערבים זה לזה למען כבוד המשיח ישוע.

בל נזניח את התכנסותנו:

המחבר מפציר בנמענים לא לנטוש את התכנסותם.

הכוונה, אל תתנקתו מאסיפת האחרים.

כמו שגחל היוצא מן האש מתקרר מהר ולא יוכל לשמור על הגחלת, כך מאמין בודד הנוטש את ההתכנסות של האחים יתקשה לעמוד במבחני האמונה ובקשיים.

המילה "נזניח" אינה חריפה כמו במשמעות היוונית במקור. הכוונה- בל ננטוש לחלוטין. זו אותה מילה שהאדון ישוע זעק על הצלב כשאמר: אלי אלי למה עזבתני…(מתי כ"ז 46)

כולנו מכירים כאלו אשר התאכזבו מאחרים והחליטו לנטוש את אסיפת האחים.

הנקמה מלאת הרגש הזו פוגעת דווקא בזה שנטש.

הוא נפגע פעמיים. בראשונה על ידי אח שחטא, ובשניה בהחלטתו השגויה שמונעת ממנו הבראה, החלמה וגדילה מחוזקת.

אנו מתאספים לכבוד האדון ולא לכבוד איש רעהו.

אנו מאמינים בגלל מה שעשה עבורנו האדון ולא בגלל מעשה של אחד האחים לאמונה.

המחבר מפציר בנמענים לאמץ את תיקוניו וזאת לאור העובדה ש:

קרב היום! (פ. 25)

למה הכוונה?

ישנם דיעות רבות לגבי הכוונה.

1. האם הכוונה ליום חורבן בית המקדש?

אינני חושב כך, מכיוון שיום חורבן בית המקדש לא היה יום משפט למאמינים ברומא…

2. האם הכוונה ליום חזרתו של האדון ישוע לשפוט את העולם על חוסר אמונה בסיום צרת יעקב?

באופן כללי זה יתכן אך זה לא היה הדבר הרלוונתי לאחרים באמונה ברומא.

שהרי משפט אלוהים על חסרי הישועה אינו המשפט שלנו כילדי אלוהים.

3. לדעתי הכוונה ליום הופעתו של האדון ישוע לאסוף את ילדיו אליו – ההילקחות.

זה האירוע הבא בתור עבור הנושעים, ולאירוע זה אנו שואפים ומחכים ביראה ובעמידה קדושה – ראה יוח"א ג' 1-3.

הופעתו הפתאומית של האדון ישוע צריכה לעורר אותנו לשמור על עדות טהורה וקדושה בכל רגע בחיינו.

לאחר שהמחבר עודד את הנמענים לחיות חיים המפארים את האדון כפי שראוי לאור האמת שנלמדה, כעת הוא מציג את הצד השני של  המשוואה.

כפי שמי שמאמץ באמונה את הנאמר עד כה זוכה לכל ברכותיו של אלוהים, דעו לכם שמי שדוחה את כל האמת שנלמדה עד כה ימצא עצמו תחת שבט המשפט החמור של אלוהים.

שהרי, בשלב זה אין מדובר בטעות תמימה או החלטה שגויה הנובעת מחוסר ידיעה.

מי שכעת בוחר לסור מן הדרך ולסגת מישוע, עושה זאת ביודעין ולכן מצבו חמור פי כמה – מבחינתו של אלוהים.

אותו מבנה של אזהרה, עידוד והפצרה לאחוז בדבר אלוהים נמצא גם בפרק ו' 4-20.

–          אזהרה חמורה: ו' 4-8.

–          עידון באיזכור העבר החיובי יותר של הנמענים (ו' 9-12)

–          עידוד לאחוז ברצינות ואמונה את הבטחותיו של אלוהים (ו' 13-20)

כך בדיוק עושה המחבר בפסוקים 26-39.

מילות אזהרה (י' 26-31)

26. הן אם נחטא בזדון לאחר שקבלנו את ידיעת האמת, לא ישאר עוד קורבן לכפר על חטאים,
27. אלא צפית חרדה לדין, ולהט אש אשר תאכל את האויבים.
28. המפר את תורת משה יומת בלי חמלה על-פי שני עדים או על-פי שלושה-עדים.
29. כמה וכמה גדול יותר יהיה, לפי דעתכם, העונש הראוי למי שרומס ברגלו את בן-האלהים ומזלזל בדם הברית אשר הוא מקדש בו ומחרף את רוח החסד?
30. הרי מכירים אנחנו את מי שאמר, "לי נקם ושלם", וגם "ידין יהוה עמו."
31. אכן נורא לנפול ביד אלוהים חיים!

המחבר מאיים על אלו אשר באופן מתמשך וביודעין רומסים את האמת המושיעה הידועה להם, ופועלים בדרך מתריסה נגד אלוהים.

אין מדובר באירוע אחד בודד או בנפילה חד-פעמית, שאף אחד מאיתנו אינו מחוסן מפניה, אלא בהחלטה ביודעין, להמשיך לאחוז ברע למרות ידיעת האמת והטוב (במדבר ט"ו 27, לעומת פסוק 30, היחס הנוקשה ביותר כלפי החוטא בזדון).

כמאמין צעיר, לעיתים נרתעתי מלחלוק עם כל אדם את אמונתי. לאחר מכן הצטערתי והתפללתי לכוח ואמונה כדי לא לחזור על אותו החטא.

כולנו עלולים ליפול בחטא, איננו ניהנים מכך אלא מרגישים נורא ומבקשים כוח לא להישאר במצב הנחות רוחנית.

לא על כאלו מדבר המחבר.

ישנם אשר שמעו את הבשורה ומוחם יודע היטב שזאת האמת, ולמרות זאת הם בוחרים בתענוגות הבשר או משהו אחר ולא בדרך אלוהים.

אלו ההולכים בדרך שכזו מסתכנים בכך שהם עלולים לעבור את השלב בו לא תהיה להם דרך חזרה לתשובה.

כמוהם כפרעה אשר אלוהים הקשיח ליבו וכל שנותר להם זה לחכות לזעם אלוהים שיבוא עליהם בעיתו.

מבחינתו של אלוהים, מדובר "בחטא נגד רוח הקודש".

אלא, רק אלוהים יודע מתי מתרחשת אותה נקודה.

לא לנו לשפוט כי איננו יודעים את לב האדם.

אך עלינו להזהיר את השומעים לבל יסתכנו במשחק המסוכן הזה נגד אלוהים. אין לשחק עם אלוהים בכל הקשור לדמו המושיע של בנו – ישוע.

לא ישאר עוד קורבן לכפר על חטאים (פ. 26).

מכיוון שהאדון ישוע הינו הקורבן היחידי לישועה, יוצא שמי שדוחה את דמו המכפר חטאים של ישוע, מוצא עצמו ללא כל אמצעי לכפרת חטאים.

לא לחינם אמר האדון שהוא "הדרך והאמת והחיים, ואין איש בא אל האב אלא דרכו". יוחנן י"ד 6.

ומכיוון שאותו אדם אינו מחשיב את ישוע כאפשרות לישועה, יוצא שכל מה שנשאר לו זה לחכות למשפט ודין זעם אלוהים. ראה ישעיה כ"ו 11.

פסוקים 26-27 חייבים להיבדק ולעמוד במקביל לנאמר בפרק ו' 4-8.

גם שם אזהרה חמורה נגד אלו אשר ראו, הבינו, טעמו אך דחו…

כל שנשאר לכאלו זה לחכות למשפט הזעם של אלוהים.

כאמור, אין מדובר באיבוד ישועה, אלא באי רצון להפנימה, למרות שהמוח אמר לך – זה נכון!

בפסוקים 28-29 המחבר מציג טיעון "קל-וחומר".

הכוונה, המחבר מציג טיעון שכל הנמענים מכירים ומסכימים עם דבריו ומסקנותיו. לאור הנאמר קודם, על אחת כמה וכמה עליהם לשים לב לעיקרון הגדול יותר…

וכך, על פי התורה, אדם המפר את מצוותיה יוצא להורג על פי שני עדים או שלושה (דברים י"ז 2-7).

במקרה המדובר, אם אדם נתפס כשהוא עובד אלילים או כופר באלוהים, הוא יוצא להורג על פי העדות של שניים או שלושה עדים. אותו אדם לא יוכל לחזור בו, אלא דינו נחרץ וכל שיש לו זה לצפות למותו.

והנה, כמה חמור יותר יהיה דינו של אדם אשר מגדף את האדון ישוע – אלוהים אשר לבש גוף אדם וירד לעולם כדי לשלם בחייו את כפרת החטאים שלנו, ומזלזל בדם הברית של אלוהים הבן, אשר בו הוא מקודש? ואף מחרף את רוח החסד? הכוונה לרוח אלוהים…

זיכרו:

המחבר כבר הוכיח ש:

–          הברית החדשה נעלה לברית סיני (ח' 3-13)

–          הכוהן הגדול של הברית החדשה נעלה מכוהני ברית סיני (ז' 1-28)

–          הזבח של הברית החדשה – דם המשיח ישוע, נעלה מכל זבחי ברית סיני (ט' 11 – י' 18).

לפיכך, זה אך הגיוני שהדין על אדם המגדף, מזלזל ודוחה את הברית החדשה, צפוי לדין חמור יותר.

ומהו דין חמור יותר?

לא המוות הפיזי עצמו, אלא אגם האש אשר בו קיים הריחוק הגדול ביותר של הנפש מאלוהים.

במקום בו האהבה אינה שוכנת והחסד אינו מוכר!

המחבר אינו מסתפק רק במילים: דוחים את הבשורה או אוטמים אוזניים לאלוהים, אלא משתמש בביטויים חמורים וקשים כגון: "רומס ברגלו את בן האלוהים, מזלזל בדם הברית, מחרף את רוח החסד…"(פ. 29)

הביטוי: 'רומס ברגלו', מציין התנגדות נמרצת הכוללת הכפשה, קללות וזעם.

במילים פשוטות, הכוונה לכאלו אשר כעת אף נלחמים נגד בשורת הישועה ו-או- נגד המאמינים בישוע.

מזלזל בדם הברית: מחשיב את דם המשיח לדם חולין, רגיל, שאין בו קדושה.

כאילו דם המשיח אינו שונה מדם של אדם חוטא אחר הראוי לזעם אלוהים. הכוונה לדם מטמא, כזה שצריך לזרוק ולהיפטר ממנו ולא לכבדו ולהעריכו כנושא חיים (מרקוס ז' 2, 5, מע"ש י' 28).

במילים פשוטות, הם התייחסו לדם המשיח כדם שאינו ראוי להושיע אף אחד ולא לכפר על חטאו של אף אחד.

מחרף את רוח החסד: הכוונה לאלו אשר שמעו את דבר האדון אף מפיו של האדון עצמו, ראו במו עיניהם את האדון וחוו את ניסיו והיו עדים  לאותות ולמופתים העל טבעיים שעשה, ואז טענו שאותו ישוע אינו אלא השטן בכבודו ובעצמו, או שד, הרי שהם חוטאים נגד רוח הקודש עם כל המשמעות הכבדה של המשפט הזה (מרקוס ג' 22).

האם אדם בימינו יכול לחטוא נגד רוח החסד?

מן הסתם הכוונה לאדם אשר זכה לראות, לשמוע או לחוות מידה של הארה ודחה את האמת בגסות. את ההחלטה הזו בימינו יכול רק אלוהים לקבוע ולא אדם.

לבסוף, בפסוקים 30-31 המחבר מצטט משירת משה בספר דברים ל"ב 35-36.

שם משה הזהיר את העם בגמר הנדודים במדבר ולפני הכניסה לארץ ההבטחה – אחזו באלוהים.

אל תיסוגו מן הצור אשר ממנו שתיתם.

אוי לאדם אשר יפול במשפט אלוהים. זיכרו. אלוהים הוא השופט ולכן מובטח שהמשפט יהיה משפט הצדק המוחלט.

אלוהים אומנם רחמן ורב חסד, אך חסדו מסתיים כלפי אלו שברגליהם רומסים שוב ושוב את דם המשיח.

זיכרו את העבר (י' 32-34)

32. זיכרו את הימים הראשונים, כאשר אורו עיניכם ועמדתם במאבק קשה ובצרות.
33. פעמים סבלתם חרפות וצרות לעיני כל, ופעמים השתתפתם עם אלה אשר סבלו כזאת;
34. כי אכן צר היה לכם על האסירים, ואת גזלת רכושכם סבלתם בשמחה, מתוך ידיעה שיש לכם בשמים קנין טוב יותר, יציב וקים.

מענין לראות שגם משה רבנו בשירת האזינו בספר דברים ל"ב 7 אומר לעם ישראל: "…זכור ימות עולם…"

יחד עם האזהרה החמורה מגיע גם משפט עידוד, מילות נועם כדי לומר לנמענים שהגורל לא נחרץ עדיין עליהם, ויש מקום לתיקון וחזרה לידיו הנאמנות של אלוהים.

משה עודד את עם ישראל לזכור את מעשיו של אלוהים בראשית היחסים שלו איתם – לפני יציאת מצרים.

זיכרו איך התפעלתם מנפלאותיו…

זיכרו איך נראה אלוהים לפניכם ונלחם את מלחמותיכם…

זיכרו איך סיפק אלוהים את כל צורכיכם…

זיכרו, זיכרו, זיכרו, כדי להתעודד ולא ליפול במבחן הסבל הנוכחי!

אותו אלוהים שפעל בכם אז, קיים ועומד לצידכם כעת.

באותה מידה, המחבר מפציר בנמענים לזכור את ההתלהבות הראשונה כאשר זכו לשמוע את הבשורה ולחוות את אמיתותה.

הרי הבשורה אומתה לעיניהם באותות ומופתים (ב' 1-4).

צרות לא התחילו רק היום.

גם אז חוויתם מבחנים קשים ועמדתם בהם בהצלחה מופתית.

האם שכחתם מי עמד לצידכם?

האם שכחתם מה עשה אז אלוהים עבורכם?

זיכרו איך אז עמדו עיני לבבכם ממוקדות באדון ושום דבר לא היה חשוב ויקר לכם יותר מן האדון.

שום אוצר ארצי לא סינוור את עיניכם…

מה קרה?

מדוע היום אתם מתנהגים שונה?

האם אלוהים השתנה?

האם אלוהים נחלש?

הרי השינוי חל רק בכם, לכן, חיזרו בתשובה והתעודדו בזוכרכם את מעשי וחסדי אלוהים בעבר בחייכם.

המחבר מציין את סוג הסבל והקושי שהנמענים חוו:

1. מאבק קשה וצרות – ז"א, בוזו על ידי הציבור בעבור שייכותם לישוע. הם הוצגו בציבור בדרך משפילה וזכו לבעיות בשל כך.
2. השתתפתם עם אלו הסובלים
3. סבלו מאסר כחלק מהזדהות עם מאמינים אחרים או בעצמם בגלל האשמות שווא ושייכות לישוע
4. רכושם נגזל מהם, והם לא הצטערו על כך, אלא שמחו, כי חיכו לקנין טוב יותר ויציב יותר בשמים

ככל הנראה המחבר מציין את חלק מסבלם של המאמינים ברומא כאשר הקיסר קלודיוס ציווה על פינוי וגירוש של כל המאמינים בישוע מרומא בשנת 49 לספירה (מע"ש י"ח 2)

אחים יקרים:

זיכרו את שמחתכם במוקד הצער והסבל.

על מה הייתה מבוססת אותה שמחה?

חיזרו לאותה אמונה ואותו בטחון.

אתם מכירים את המכונן של אמונתכם – ישוע, והוא לא השתנה!

אחזו בביטחונכם (י' 35-39)

35. לכן אל תשליכו את ביטחונכם אשר גדול שכרו,
36. שהרי צריכים אתם לסבלנות כדי לקבל את המובטח לאחר שתעשו את רצון אלוהים;
37. כי "עוד מעט קט והבא יבוא, ולא יאחר.
38. צדיק באמונתו יחיה; ואם יסוג לא רצתה נפשי בו."
39. אבל אנחנו איננו מן הנסוגים אלי אבדון, כי אם בני האמונה לשם ישועת הנפש.

אני אתחיל מן הסוף של הקטע.

בפרק י"א נמצא היכל הצדיקים אשר חיו באמונה למופת.

על מנת להגיע לפרק המיוחל, מן הסתם, המחבר מסיים את פרק י' כהכנה לפרק המלמד שאמונה צרופה גם במהלך קושי וסבל, לא הסיטה את הקדושים מאלוהים.

ומי ששואף להיות צדיק כאברהם, נוח, איוב, חנוך או דניאל, אז גם שיהיה מוכן לעמוד בהצלחה במבחני האמונה שלעיתים הם מלאי סבל וצרות.

לאור הנאמר, אנא אל תשליכו את הביטחון שלכם בישוע כאדון, משיח, כוהן גדול.

האמונה הזו אינה פריט זול, אלא הפריט והזבח היקר ביותר שאנו יכולים להציג לפני אלוהים.

הרי, מה כבר יש לנו שאלוהים יכול להיות חפץ בו – מלבד האמונה הכנה והצחה שלנו בו?

רק אמונה נאמנה בישוע מהווה מתן כבוד לאלוהים שבו הוא מתפאר

המחבר מתכוון שהנמענים לא יפחדו להזדהות בפומבי כמאמינים בישוע.

נכון, זה יכרוך סבל, לעג ומי יודע מה עוד, אך עימדו באדון, כי האדון אינו עיוור לציות ילדיו.

בפסוקים 37-38 המחבר מצטט מישעיה הנביא פרק כ"ו 20-21 וכן מספר חבקוק ב' 3-4.

המחבר מציג את ההבדל העצום הקיים בין אלו שאוחזים באמונה בישוע בכל מצב לעומת אלו הנסוגים.

את האוחזים באמונה אלוהים חפץ והם יהיו עימו ובחברתו לנצח נצחים.

לעומתם, את הנסוגים אלוהים אינו רוצה ואלו לא יגיעו לנוכחותו ולא יחוו את חסדו הנצחי. להם מחכה המשפט.

המילים הללו מחזירים אותנו לפרק ב' 1-4: לתכלית כתיבת האיגרת.

האיגרת נכתבה כדי לעודד את המאמינים לא לסור ולא לסגת מן האמונה

וכאן שוב העידוד אך יחד עם השבט – זיכרו, אלוהים אינו מעונין בנסוגים.

בפסוק 39 המחבר קובע:

אנו הנושעים באמת איננו מן הנסוגים אליי אבדון…

כאן המחבר מבהיר שוב שנסיגה מישוע היא הליכה לאבדון ולכן הנסוגים הם אלו שלא נושעו.

בני האמונה, הנושעים, יתכן שיחוו קושי וסבל, אך התמקדותם בישועת הנפש ולא באוצרות העולם הזה.

כך אמר המחבר גם בפרק ד' 3: "אנחנו המאמינים נכנסים למנוחה…".

לא לחינם מסתיים פרק י' במילים אלו.

בפרק י"א, כאמור, המחבר מציין רשימה ארוכה של גיבורי האמונה.

רוב שמות הצדיקים המפורסמים בתנ"ך מוזכרים בפרק י"א.

ומה המכנה המשותף לכולם?

–          אמונה מושיעה!

–          תקווה בהבטחותיו הנצחיות של אלוהים.

–          עמידה בסבל וצרות ללא נסיגה מן האדון.

ובכן, מה אתם חושבים: קל להיות נושע וצדיק?

האם הסבל הוא רק מנת חלקיכם?

גדולים וטובים מכם סבלו ולא נסוגו.

הבה נלמד מהמופת שהם השאירו לנו על דפי כתבי הקודש.