בראשית לח: פרשת יהודה ותמר

 

בראשית פרק לח.

פרשת יהודה ותמר [המשך]

פרשת יהודה ותמר נראית על פניה כמנותקת מן הסיפור המתמשך אודות יוסף ואחיו ומכירתו לשיירת נוודים מצריימה.

מדוע פרשה זו מוזכרת כאן או בכלל?

מדוע לא מוזכרות פרשות אחרות מחיי שאר האחים?

א. הסיבה העיקרית נובעת מן העובדה שבני יעקב מתחילים לאמץ את הרגלי הכנענים, ואם ימשיכו בדרך זו, ייפגע ישראל.

בפרק לח אנו עדים לדרכו הפסולה של יהודה. אבוי לישראל אם שאר האחים יאמצו את דרך החיים הזו בה הם מתבוללים עם בני כנען ונענשים קשות על ידי אלוהים.

לפיכך, הפרק מעניק את הסיבה לכך שאלוהים שלח את בני יעקב למצרים. שם הם ישבו בארץ גושן. מכיוון שלא הוערכו על ידי המצרים בשל היותם עובדי מקנה, נותרו העברים מבודדים וכך פחתה השפעת הזרים עליהם.

ב. הסיבה הנוספת היא העובדה שמשבט יהודה יבוא המשיח. רק מהלכו של יהודה מצויין בפרק כי ממנו שושלת היוחסין של המשיח מצד ייחוסו האנושי.

הנתונים המוזכרים בפרק זה מהווים חוליה חשובה ברשימות היוחסין של המשיח ישוע (ראה מתי א, לוקס ג 23-38).

כתבי הקודש אינם אוסף מקרי של סיפורים, אלא חיבור מחושב של נתונים אשר אלוהים ברוב חסדו איפשר לנו גישה אליהם, למען נלמד אותם ודרכם נכיר אותו, את תוכניתו ורצונו, ומעל לכל את המשיח אשר עתיד לבוא, ולבטא בחייו את גודל חסדו ואהבתו של אלוהים לבני אדם.

כאמור:

יהודה עוזב את איזור מגורי אחיו ויורד לאיזור עדולם, לגור בשכנות עם ידידו, חירה.

יהודה נישא לבתו של שוע, איש כנעני.

יהודה פועל בדרך הסוטה מאביו וסבו.

הם לא נישאו לבנות כנען החוטאות אלא הביאו את רעיותיהם מארם נהריים (כד 3).

מן הסתם, יהודה היה בעל נכסים רבים אחרת לא היה מקבל את בתו של שוע לאשה.

בת שוע יולדת ליהודה שלושה בנים: ער, אונן ושלה.

יהודה התגורר בכזיב (אכזיב, עיר בשפלת יהודה – יהושוע טו 44, מיכה א 14), כאשר ילדה בת שוע את שלה (פסוק 5).

יהודה לקח את תמר להיות אשה לער בנו.

ער התחתן בהיות כבן 17. לא כך נהגו בני משפחתו של יהודה. הם נישאו בגילאים מבוגרים יותר.

מכאן, יהודה אימץ ומיד את הלכי החיים וההתנהגות של שכניו הכנענים.

ציון שמה של תמר אינו לחינם כי כך ניתנת לנו חוליה חשובה ברשימת היוחסין של המשיח ישוע (ראה מתי א 3).

ער לא הלך בדרך יהוה ונקרא: רע.

משחק מילים על שמו.

מדוע שיהיה ער רע?

יהודה לא התגורר עם בני משפחתו במסגרת אותה אמונה אלא יצא ממסגרת זו ונישא לבני כנען.

בניו של יהודה גדלו על פי הדרכים של בני כנען, ואלא היו שנואים בעיני אלוהים.

בגלל דרכו הרעה של ער, המית אותו אלוהים בגיל צעיר, לפני שהקים זרע מאשתו תמר.

יהודה ציווה על בנו אונן  לייבם את תמר. הנוהג היה שהבן הבא יפרה את אשת אחיו שמת כדי לשמור ולקיים את זרע האח שמת.

אונן לא ניחן בתכונות מכובדות.

אונן לא רצה להקים זרע לאחיו.

מדוע?

כי כך יפסיד חלק ניכר מירושת אביו.

הבן הילוד מפעולת היבום זכאי לחלק שווה לזה של אונן.

מכיוון שמדובר בבנו של אח בכור, יזכה זה לחלק כפול. מכאן, אונן מוכיח את חוסר אהבתו, את אנוכיותו, את עובדת היותו רודף בצע ואינו מסכים להפרות את תמר.

אונן השתמש בתמר ככלי לספק את יצריו אך לא איפשר לזרעו להגיע לרחמה. – הוא שיחת ארצה.

שמו ופעולתו תואמים…

פעולתו והתנהגותו של אונן היו לרעה בעיני אלוהים ולכן אלוהים המית גם אותו.

מהיכן למדו ער ואונן את ההתנהגות הפסולה הזו?

מאוד יתכן שהמניע לכך כך חינוך פסול מאם כנענית.

מה יעשה יהודה כעת?

תוך פרק זמן קצר יהודה שכל את שני בניו.

מה חושב יהודה על תמר?

האם היא הגורם למות שני בניו?

האם יסתכן ויפקיד גם את בנו האחרון – שלה – בידי תמר?

יהודה אומר לתמר שלא ייתן בשלב זה את שלה, אלא יחכה כמה שנים עד ששלה יגדל ואז ינתן לה כדי ליבמה.

יהודה אומר לתמר כלתו לחזור לבית אביה, ולשבת שם עד שיגדל שלה (פסוק 11, ראה ויקרא כב 13).

בשלב זה גם מתה אשתו של יהודה – בת שוע.

האם יהודה יעצור לרגע וישאל את אלוהים לסיבת המכות הניחתות עליו בתדירות כה גבוהה?

יהודה מוצא נחמה מסבלו ואבלו בעת בה גזזו את הצאן.

כאמור, יהודה היה בעל רכוש רב, וגיזוז הצאן היה מועד לשמחה, חגיגות וכו (שמ"א כה 7, מש"ב יג 23-24).

יהודה יחד עם ידידו חירה הולכים לתמנתה, באיזור נחל שורק, בית גוברין (יהושוע טו 57). שם נאספו העדרים לגיזוז צמרם.

מן הסתם, מכיוון שמדובר באנשים כנענים בעלי תענוגות מפוקפקים, היה ידוע לכל שמועד חגיגות גז הצאן היו כוללים זנות.

מכיוון שתמר הבינה שיהודה אינו מתכוון לתת לה את בנו השלישי והאחרון, שלה, כדי שייבם אותה, היא הלכה תמנתה כדי לקבל מיהודה את מה שהוא סרב לתת לה – זרע! את זרע ההבטחה שלה!

מבחינתה, אם הבן אינו מייבם אותה, אז שיעשה זאת אבי הבן.

הפרק עשיר במשחקי מילים.

ער היה רע.

אונן שיחת זרעו ארצה.

תמר רצתה את זרע ההבטחה שלה…

כמה מוזר אך גם מעניין לראות איך אלוהים פועל גם דרך בת לעם גוי כדי לקיים את תוכניתו כדי להביא את זרע ההבטחה לישועת כלל בני האדם.

בפסוק 13 תמר מתחילה ליזום פעולה כדי לקבל את שהובטח לה.

יג. וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה, לָגֹז צֹאנוֹ.

יד. וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה: כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.

לתמר נודע שיהודה משתתף באירוע גז הצאן השנתי או העונתי בתמנתה (שם מצא שמשון את כלתו, שופטים יד).

תמר מסירה מעליה את בגדי אלמנותה וכיסתה עצמה בבגדים אחרים, התואמים לפעולה שהיא עתידה לעשות.

וַתִּתְעַלָּף: ותתעטף, [שיר השירים ה 14]. כסתה עצמה בבגדים התואמים את עבודתה ופעולתה.

וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה: ז"א שתמר ישבה וחיכתה בצומת מרכזי שיהודה היה חייב לעבור בו בהליכתו ממקומו.

במילים פשוטות: תמר יורדת למקום בו נמצא יהודה כשהיא לבושה כזונה.

היא יושבת ומחכה במקום בו היא יכולה לראות את הבאים וההולכים כדי לפעול ולשדל את יהודה לשכב עימה כאשר יעבור באותו מקום (לגבי נוהג זונות, ראה ירמיה ג 2, יחזקאל טז 24-25, משלי ט 14-15).

מדוע שתעשה כל זאת?

תמר ידעה ששלה כבר הגיע לגיל בו הוא יוכל לשאתה ולהקים ממנה זרע, אך יהודה מונע זאת ממנו.

האם שלה נשאר בבית ופשוט מציית לאביו?

האם שלה הובטח וניתן לאשה אחרת כי יהודה פחד שתמר תביא למותו כמו שקרה לשני בניו הראשונים?

איננו יודעים.

עלינו להסתפק בעובדות הכתובות.

פסוקים 15-23: יהודה שוכב עם תמר

טו. וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ.

טז. וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא; וַתֹּאמֶר: מַה-תִּתֶּן-לִי, כִּי תָבוֹא אֵלָי?.

יז. וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן; וַתֹּאמֶר: אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.

יח. וַיֹּאמֶר: מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ? וַתֹּאמֶר: חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ.

יט. וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ, וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ; וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ.

כ. וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת-גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה; וְלֹא מְצָאָהּ.

כא. וַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ, לֵאמֹר: אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם, עַל-הַדָּרֶךְ; וַיֹּאמְרוּ: לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.

כב. וַיָּשָׁב אֶל-יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר, לֹא מְצָאתִיהָ; וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ: לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.

כג. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: תִּקַּח-לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז; הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ.

יהודה עובר בצומת או בדרך ושם רואה את האשה הלבושה כמנהג הזונות.

יהודה איבד את אשתו בת שוע וכעת נמצא בדרכו לבית ריק.

כל אירוע הגז היה עניין חגיגי בו אכלו ושתו, וכעת נמצא יהודה בנקודת שפל שבה ייקל לתמר לפתות אותו.

האם יהודה יצא בדרכו לחפש זונה?

אינני חושב כך, שהרי לא היה בידי יהודה שום אמצעי תשלום כדי לתת לתמר מלבד עירבון – חלק מכליו.

יהודה מתפתה לבקש מתמר את שירותה.

יהודה לא זיהה שמדובר בתמר שהרי היא כיסתה את פניה (איוב כד 15, משלי ז 10, שית = כסות ראה תהילים עג 6).

כיסוי הפנים נועד לשמור את פרטיותה של הזונה וכן, הדבר מציין את זלזול הפעולה.

אין במגע הזה שום אהבה או יחס אישי. כל שהלקוח רוצה זה פורקן מיני ולא שיחה או קירבה אחרת כלשהי.

כמה ירוד ונמוך היחס בין זונה ללקוח.

תמר לא ירדה תמנתה כדי להרוויח אתנן כספי.

תמר לא הייתה זונה!

תמר יודעת שברגע שייוודע שהיא בהריון, יהיה זה גם הרגע בו יעלו אותה על המוקד (פסוקים 24-25).

לפיכך, תמר כילכלה היטב את צעדיה.

מן הסתם, רובם המוחלט של העסקים בעת ההיא התנהלו בחילוף מוצרים ולא בכסף כפי שמקובל בימינו.

היה נהוג לתת מוצר בעבור שירות.

תמר שואלת את יהודה: מה היא תקבל בעבור השירות?

יהודה אמר שישלח גדי עיזים לאחר שיקבל את מבוקשו ויחזור למקומו [ראה שופטים טו 1).

תמר מבינה את הבעיתיות שבדבר, ויודעת שגדי עיזים לא יועיל לה במידה ותימצא בהריון.

תמר דורשת עירבון מיהודה עד שישלח את גדי העיזים: חותם ופתיל ומטהו של יהודה שהיו בידיו.

יהודה

יהודה נותן לתמר את העירבון.

מה משמעות פריטי העירבון שנתן יהודה לתמר?

חותם: חותמת של יהודה. הטבעת בה הוא חותם את שמו או את זהותו.

פתיל: חוט שזור שהיה קושר בו את החותם לגופו (ירמיה כב 24, שה"ש ח 6). יש מפרשים הטוענים שמדובר באדרת, פריט לבוש אישי.

מטה: המקל בו היה יהודה הולך, סמל מעמד. ראה יחזקאל יט 14, ישעיה יד 5)

במילים פשוטות: תמר החזיקה בידה את כל סממני זהותו וכבודו של יהודה.

תמר החזיקה בידה את מה שמכונה בעת המודרנית – תעודת הזהות של יהודה או את דרכונו!

יהודה מקיים יחסי מין מלאים עם תמר וכתוצאה מכך הרתה תמר ליהודה.

יהודה הולך למקומו והדבר הראשון שהוא מטפל בו זה שליחת גדי העיזים לזונה שעימה קיים יחסים בדרך.

יהודה ביקש מידידו העדולמי שיתן לזונה היושבת בצומת המסויימת את גדי העיזים, ויקבל בחזרה את העירבון שהפקיד בידיה.

תמר לא חיכתה לקבל את גדי העיזים. היא באה לקבל זרע מיהודה ומשקבלה את מבוקשתה, היא עזבה מיד את המקום וחזרה ללבוש את בגדי אלמנותה כשהיא בבית אביה, כפי שעשתה לפני שירדה תמנתה.

ידידו העדולמי של יהודה לא מצא את "הזונה".

הבחור שואל את אנשי המקום אם ראו את "הקדשה"?

תשובתם ישירה וברורה: לא הייתה פה אף קדשה.

"קדשה": מילה נרדפת לזונה בתקופה הקדומה, אך כזו שזנותה מתקשרת לעבודת אלילים (דברים כג 18, הושע ד 14).

ידידו של יהודה חוזר אליו עם החדשות הלא נעימות.

לא מצאתי שום קדשה וגם אנשי המקום לא מכירים שום קדשה שישבה על הדרך…(פ. 22).

תשובתו של יהודה בפסוק 23 מגלה את הרגשתו:

כג. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: תִּקַּח-לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז; הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ.

יהודה מציין שהפריטים שלקחה הזונה הינם כרגע רכושה.

מבלי להבין את עומק משמעות דבריו, יהודה כאילו אומר: שתיקח את זהותי…, ואומנם תמר לקחה את זהותו – את זרעו.

אם ימשיך ויחפש את הזונה, יהיה הדבר לבושה.

מבחינתו של יהודה הוא מציין שלא היה בו כל פסול והוא לא הפר כל הבטחה.

הוא הבטיח להביא לזונה את גדי העיזים והוא קיים את שהבטיח בפרק הזמן המוסכם. יהודה מציין שזה לא אשמתו שרעהו לא הצליח למצא את הזונה.

אם היא הלכה, כי אז מה שבידה יהיה התשלום שעימו תסתפק.

הבה נחשוב לרגע אודות האירוע בו יהודה היה מעורב.

יהודה היה מעורב בטבילת כותנתו של יוסף בדם הגדי כדי לשקר לאביו יעקב, שחיה רעה טרפה את יוסף (פרק לז).

כעת תמר מרמה את יהודה בגדי עיזים.

פסוקים 24-27: האמת יוצאת לאור. תמר מגלה את זהות אבי התאומים.

כד. וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר: זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ. וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.

כה. הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר: לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה. וַתֹּאמֶר: הַכֶּר-נָא, לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.

כו. וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ.

חלפו שלושה חודשים מאז המפגש בין יהודה ותמר, והתוצאות מתחילות להראות בשטח.

שלושה חודשים הינם זמן בו ניתן לראות התחלת הריון.

כמנהג התקופה, אשה שזנתה אחר בעלה, דינה מוות.

תמר אומנם הייתה אלמנה אך מכיוון שהובטח לה להינשא לשלה אשר עתיד לייבם אותה, דינה של שומרת ייבם הינו כדין אישה נשואה.

המאשימים את תמר, כבר קבעו את דינה: היא הרה לזנונים. ז"א, לעובר אורח ולכן הילדים גם הם בני זנונים.

יהודה שומע את המידע וחורץ: הוציאוה ותישרף.

העונש מאוד חמור ונובע מפגיעה במעמדו של יהודה, בדומה לפגיעה של בת באביה הכוהן (ויקרא כא 9).

בעת שנעשות ההכנות להוציא לפועל את הגזירה, יתכן שבשלב זה גם ניתנת לתמר האפשרות להגן עליה ולהסביר ממי הרתה, תמר שולחת ליהודה את כלי הערבון: חותם, פתיל ומטה ואומרת לו שהיא הרה לבעל הפריטים הללו.

תמר יכלה לומר מיד שהיא הרתה ליהודה, אך בחרה לאפשר ליהודה להודות במעשהו.

אם יודה, היא תינצל.

אם ייתעלם ויכחיש, יתכן שהיא תלך אל מותה חרישית ושומרת את סודה או שהיא עצמה תודיע בפומבי.

תמר מאפשרת ליהודה לנהוג כראש הבית.

ממקרה זה הסיקו פרשנים שאל לו לאדם להלבין פני אחרי ברבים…

יהודה מזהה את הכלים אשר נתן כערבון לאותה "זונה" שפגש בדרך תמנתה.

הפסוק משתמש במילים: וַיַּכֵּר יְהוּדָה,

במילה שכזו משתמש הכתוב בפרק לז 33 כדי לציין שיעקב הכיר את כתונת בנו המוכתמת בדם הגדי.

יהודה מודה:

תמר צדיקה ממני.

מדוע?

כי לא נתתי לה את בני שלה לייבם אותה כפי שהבטחתי.

לאחר שנודע ברבים שיהודה הוא אבי הילדים ברחמה של תמר, לא נהג יהודה בתמר כאילו הייתה אשתו. יהודה לא שכב עימה יותר.

מנקודת קיום הייבום. מילא יהודה את חלקו.

פסוקים 27-30: הולדת התאומים פרץ וזרח

כז. וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ, וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ.

כח. וַיְהִי בְלִדְתָּהּ – וַיִּתֶּן-יָד. וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי, לֵאמֹר: זֶה יָצָא רִאשׁוֹנָה.

כט. וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ, וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו, וַתֹּאמֶר: מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ? וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ.

ל. וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח.

לידת בניה של תמר לא הייתה קלה במיוחד.

א.      לתמר תאומים

ב.      הילדים אינם יוצאים בקלות.

במהלך הלידה, ידו של התינוק שבפתח יוצאת. המיילדת קושרת חוט שני על היד שבצבצה החוצה. הציון מאוד חשוב כי ילד זה נחשב לבכור.

זכויות הבכור מאוד חשובות ולכן המיילדת ציינה את היד בחוט השני.

[ראה ציון חוט השני בספר יהושוע ב- תקוות חוט השני לציון, וכן ישעיה א – צבע השני כצבע החטא אך יהפוך ללשבן כשלג לאחר שיסלח יהוה].

והנה, התינוק "נשאב" שוב לרחם אימו.

התינוקות מתגלגים וזזים ברחם וכעת יוצא ראשון מן הרחם התינוק השני, ולא האחד שחוט השני על ידו.

מכיוון שנראה כאילו השני משך את הראשון ואז יצא במקומו החוצה, אמרה המיילדת:

מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ? וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ.

מה קרה שפרצת החוצה?

למה אתה כל כך ממהר?

מסיבה זו קרא יהודה לבנו: פרץ.

לאחר מכן יצא האח השני ונקרא – זרח.

מה משמעות הפרץ של פרץ?

מפרץ המשיך לקום בית דוד וממנו המשיח מושיע וגואל ישראל והעולם.

כך גם המשיח פורץ.

נתוני הלידה הזו והנולדים בה אוחזים מידע רב הנוגע לגאולת ישראל והעולם.

א. מפרץ הבן שנולד כעת יצאה שושלת בשבט יהודה (במדבר כו 20).

מבן זה, ולא מזרח, עתיד לצאת המשיח בכבודו ובעצמו – (רות ד 12, 18-22, מתי א 3, לוקס ג 33).

כל המפרשים "חוגגים" על הבן פרץ ומשמעות שמו ורואים ומבינים כי הוא מהווה חוליה בשושלת המשיח מצד יחוסו האנושי.

תרגום אונקלוס אומר: "מא תקוף סגי עלך למתקף. כלומר, מה רב העוז והגבורה שעליך לתקוף.

ברמזו לכוח המשיח שיפרוץ משושלת זו ויפעל עבור עמו.

המילה "פרץ" גם מתקשרת לברכת ה' ליעקב בבראשית כח 14: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך…"

הברכה הזו מכוונת גם כן למשיח אשר זרעו האמיתי יזכה לחיים ויתרבה על פני הארץ המבורכת.

בית פרץ הפך לשם כבוד וברכה. העם ברך את בועז (דור שביעי לפרץ) "…ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה…". (רות ד 12)

דוד המלך היה דור עשירי לפרץ, וזכה לשלוט על כל מרחבי ארץ ההבטחה (מ"א ה 4-5).

דוד המלך השתמש בלשון "פרץ" כאשר אמר בספר שמואל-ב ה 20-21, "פרץ יהוה את אויבי לפני כפרץ מים.

הנביא מיכה השתמש גם כן במילה פרץ לציון פעולת ה':

"עלה הפורץ לפניהם פרצו ויעבורו שער ויצאו בו, ויעבור מלכם לפניהם ויהוה בראשם. (מיכה ב 13)

ב. הבן השני נקרא "זרח" והוא זה אשר חוט השני נקשר על ידו.

מהבן הזה נולדה שושלת בית זרח (במדבר כו 20).

מהבן הזה יצא עכן אשר מעל בחרם ביריחו (יהושוע ז 1).

כאמור, חוט השני מוזכר בספר יהושוע ב שם נדרשה רחב הזונה לציין את ביתה בחוט שני היורד מחלונה. הציון הציל אותה ואת כל אשר היו עימה. מסיבה זו נקרא נקרא החוט: תקוות חוט השני.

בספר ישעיה א 18 כתוב:

"לכו נא וניווכחה יאמר יהוה, אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו…,

מכאן, חוט השני האדום ציין את האדם כחוטא, מודה בחטאו וזקוק לישועה וכפרת חטאים מבוראו, גואלו.

ניתן לומר שכל אחד מאיתנו נולד עם חוט השני המציין את חטאינו ומותנו, אך לידינו נמצא הגואל המוכן ויכול להפוך את השני לשלג, אם נקרא בשמו – ישוע, ונכרע לפניו ברך ונבקש את ישועתו עלינו.

ג. אלוהים הוא הבוחר וגם במקרה זה אלוהים בחר בשני ולא בראשון כדי להראות שתוכניתו של אלוהים מושתתת על בחירה מתוך חכמתו הריבונית. ראה לדוגמא מקרה יעקב ועשיו, יצחק וישמעאל (אל הרומים ט 6 ואילך)

לסיכום:

פרק לח בספר בראשית נראה כמו "הפרעה" באמצע הסיפור של חיי יוסף, אך לא כך הדבר.

1. הפרק חשוב כי הוא מציין חוליה חשובה בשושלת היוחסין של המשיח ישוע. הבן פרץ מיהודה.
2. כפי שהבחנו, יהודה נטש את מסגרת אחיו וירד לאיזור בו ההשפעה הכנענית פגעה בכל רמח אבריו ובבני משפחתו. יהודה נישא לבת שוע הכנענית והשיא את בנו לכנענית.

יהודה לא ראה כל טוב מהדבר כי הוא סטה מדרך אלוהים.

הפרק מצויין כאן כדי לציין את החשיבות של יציאת בני ישראל מכנען למצרים, כי שם הם התגוררו ביחד בארץ גושן והיו מנותקים מההשפעה המצרית המיידית.

אלוהים עשה זאת כדי להגשים את ההבטחה שנאמרה לאברהם בבראשית טו, אך גם לשמור את בני ישראל מהתבוללות.

3. ריסונו של יהודה הנחשב לבן בוגר לא היה דוגמא ומופת לשאר האחים.

יהודה נתפתה מיד לשכב עם זונה.

לעומתו, בפרק הבא, יוסף הצעיר מזהה מכשול ומיד בורח ממנו ואינו מתפתה לשכב עם אשת פוטיפר.

בשלב זה כדאי להביט בטבלה המציינת את האירועים בחיי יהודה ויוסף מבחינה כרונולוגית.

אירועים כלליים	גילו של יוסף	אירועים בחיי יהודה
יוסף נמכר לשיירת סוחרים	17	יהודה עוזב את איזור מגורי אחיו ויורד לשפלה ומתחבר עם ידידו העדולמי חירה
	18	בנו הבכור של יהודה – ער, נולד מאשתו בת שוע
	19	הולדת הבן השני – אונן מבת שוע
	20	הולדת הבן השלישי – שלה מבת שוע.
השנה השישית של השפע במצרים לפני שבע שנות הרעב	36	ער כעת בן 18, נישא לתמר ומת.
	37	אונן בן 17 נישא לתמר ומת
שנת הרעב הראשונה מתוך 7 במצרים	38	תמר הרה מיהודה
שנת הרעב השניה מתוך 7 במצרים	39	אחיו של יוסף יורדים למצרים לשבור שבר