גלטים פרק א'

 

מבוא לאיגרת אל הגלטים

הבהרות לקורא

 

כאשר אנו אומרים “תורה“, “תורת משה“, הכוונה לתורה שבכתב בלבד, ולא לתורה שבעל־פה שנכתבת ע"י הרבנים לאורך ההיסטוריה.

המונחים “כתבי הקודש“, “הכתובים“ ו“דבר אלוהים“ המופיעים בספר זה הם כולם כינויים נרדפים המציינים דבר אחד: את אמת האלוהים הכתובה בתנ“ך ובברית החדשה.

חלק גדול מהספר מורכב מציטטות המובאות היישר מכתבי הקודש. אני מקווה ששיטת עבודה זו תזכיר לך, הקורא, נקודה חשובה ביותר: את מרכזיותו של דבר אלוהים בחיי המאמין המשיחי. להפקת התועלת המרבית מהלימוד, מומלץ לעיין גם בפסוקים הנוספים שאליהם אנו מפנים במראי המקום המופיעים בסוגריים.

 

מבוא לאיגרת אל הגלטים

1.     רקע לאיגרתו של שאול השליח אל הגלטים

א.     ראשיתה של הקהילה המשיחית

 

בספר מעשי השליחים פרק ב מתוארת הולדת הקהילה המשיחית הראשונה. לפני שישוע עלה לשמים הוא ציווה על תלמידיו להישאר בירושלים עד שרוח הקודש יצלח עליהם ויעניק להם את הכוח הנחוץ על מנת לשרתו (מה“ש א 8):

“אֲבָל בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כּוֹחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ.“

בחג השבועות, עשרה ימים לאחר שקיבלו הוראה זו מישוע (מה“ש א 3), התאספו כל המאמינים (שאז היו כולם יהודים) יחד בירושלים. מכיוון שחג השבועות הוא אחד משלושת הרגלים, העיר הייתה מלאה בעולי רגל (דבר‘ טז 17-16). לפתע מילא רוח אלוהים את כל המאמינים, והם החלו לדבר בשפותיהם של המבקרים מן התפוצות. קהל השומעים “נִתְמַלְּאוּ תִּמָּהוֹן וּפְלִיאָה וְאָמְרוּ: ‘הֲרֵי כָּל הַמְדַבְּרִים הָאֵלֶּה גְּלִילִיִּים, וְאֵיךְ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ שׁוֹמֵעַ בִּשְׂפַת מוֹלַדְתּוֹ? פַּרְתִּים אֲנַחְנוּ וּמָדִים, עֵילָמִים וְתוֹשָׁבֵי אֲרַם נַהֲרַיִם, תּוֹשָׁבֵי יְהוּדָה וְקַפָּדוֹקְיָה וּפוֹנְטוֹס וְאַסְיָה, פְרִיגְיָה וְפַּמְפִילְיָה, מִצְרַיִם וּמְחוֹזוֹת לוּב הַסְּמוּכִים לְקִירֶנְיָה, תּוֹשָׁבֵי רוֹמָא הַמִּתְגּוֹרְרִים כָּאן, יְהוּדִים וְגֵרִים, כְּרֵתִיִּים וְעַרְבִים…‘“ (מה“ש ב 11-7).

אירוע על־טבעי זה סיפק הזדמנות לשמעון פטרוס להכריז את בשורת המשיח באוזני ההמון שהיה עד לנס. הכרזת הבשורה מפי השליח לא נפלה על אוזניים ערלות. הלבבות היו מוכנים, ובאותו יום נושעו ונטבלו 3000 אנשים. בימים שלאחר מכן נושעו עוד יהודים רבים (מה“ש ד 4, ה 14, ו 7).

 

הערה:

בסמוך לבית המקדש (ליד שער האשפות ושערי חולדה) היו עשרות רבות של מקוואות ולכן ניתן היה להטביל מספר רב של אנשים בזמן קצר.

ב.     מירושלים… ועד גלטיה

 

בסיום החג חזרו העולים לרגל, וביניהם המאמינים החדשים, לארצותיהם. יהודים אלה הפיצו את בשורת ישוע המשיח בין בני משפחתם ובבתי הכנסת בהם התפללו. גויים יראי אלוהים אשר שמעו את בשורת הישועה הצטרפו גם הם לקהילות המאמינים בישוע.

בראשית ימיה הייתה קהילת המשיחיים מורכבת ברובה המוחלט מיהודים שומרי מצוות. אותם מאמינים מבני ישראל הבינו שישוע הוא המשיח המובטח בתנ“ך אשר בא לכפר על חטאיהם. הם לא ראו את עצמם כ“ממירים את דתם“ או כנוטשים את עמם, אלא כיהודים שומרי תורה המצייתים בלב תמים לדבר אלוהים. בשלב מוקדם זה הם טרם הפנימו את העובדה שבמות המשיח ישוע הוגשמו כל המצוות בתורה שהיוו סמל וצל לאופיו ולפעולותיו. על אף שלא היו כפופים יותר למרותן של מצוות אלו, שמרו קהילות המשיחיים על צביון יהודי דתי והמשיכו לקיים את כל המצוות (גלט‘ ג 25-23, ד 11-10; קול‘ ב 17-16).

בעקבות גדילה משמעותית במספר תלמידי ישוע, ההנהגה הדתית החלה לרדוף אותם במטרה לעצור את התפשטות הבשורה (מה“ש פרק ט). מה שקרה בפועל היה ההפך הגמור מכוונת הרודפים: מאמינים רבים ברחו מירושלים לכל ארצות הים התיכון, ובאמצעותם הגיעה הבשורה לעוד יהודים וגויים רבים. מאמינים חדשים הצטרפו לקהילות הקיימות או שהקימו קהילות חדשות. בהתאם להרכב האוכלוסייה במקומות המרוחקים מארץ ישראל החלו קהילות אלה להתמלא בעיקר בגויים נושעים. המאמינים מן הגויים היו חסרי כל רקע יהודי ואף הביאו עמם מסורות ומנהגים נכריים אל תוך הקהילה.

ככל שחלף הזמן השתנה היחס בין מספר היהודים למספר הגויים בקהילות. ברבות מהן (אם לא בכולן) רוב החברים היו גויים. הצביון היהודי־דתי החל להתעמעם. אותם גויים נושעים לא התנערו מיד מעברם האלילי ומתכונותיהם הפסולות. יש לזכור שלעתים הם היו הנושעים היחידים במשפחתם. הם נאלצו להמשיך לחיות בסביבה עובדת אלילים על כל השפעותיה. כך חלחלו לתוך הקהילות דפוסי התנהגות והרגלים שהיו לצנינים בעיני המאמינים שבאו מרקע יהודי.

לאור המציאות החדשה הזו, שאיימה על הצביון היהודי של קהילת המאמינים בישוע, עלו השאלות הבאות:

1. מה ניתן לעשות כדי לשמור על הצביון היהודי של הקהילה?
2. האם הגוי המאמין בישוע כפוף למרותן של כל מצוות התורה, גם לאחר שהברית החדשה נכנסה לתוקף? האם הוא חייב להתגייר, להימול ולמלא את כל מצוות תורת משה כדי להיוושע?

ג.     הישועה היא בחסד בלבד

 

שאול השליח עבר באזורים נרחבים באסיה הקטנה וביוון. בכל מקום ששהה בו הוא לימד את בשורת הישועה והקים קהילות (ראה מסעותיו של שאול השליח בספר מעשי השליחים, פרק יג ואילך; ראה גם מפה בסוף שיעור זה). הוא לימד בהשראת רוח הקודש את האמת על אודות…

• משיחיותו ואלוהותו של ישוע;
• הכפרה שמושגת בזכות מותו כקורבן חלופי עבורנו ובמקומנו.

שאול לימד כי ישועתם של היהודי והגוי כאחד מתבססת מאז ומתמיד על האמונה באלוהים כמושיע, והיא אינה תלויה בשלמות קיום המצוות, שהרי אין אדם שמסוגל לקיים את כל המצוות בשלמותן (אפס‘ ב 10-8):

8 “הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלוֹהִים הִיא. 9 אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ; 10  שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלוֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר אֱלוֹהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם.“

שאול לא תקף את מצוות התורה, חס וחלילה! הוא הסביר את תכליתן ― דהיינו, שהן מעולם לא נועדו להושיע, אלא…

• להבהיר מהו חטא;
• להצביע על הגואל והמושיע המכפר על חטא (ג 25-23, ד).

לראיה, אנשים כמו נוח ואברהם אבינו נקראו צדיקים בעיני אלוהים שנים רבות לפני שניתנה התורה ועוד בהיותם ערלים. גם אחרי מתן התורה אמר הנביא חבקוק: “צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה“(חבק‘ ב 4).

ד.     מורי השקר

 

באיגרת אל הגלטים שאול השליח מתמודד עם התופעה של “מורי שקר“. אלה היו יהודים אשר הציגו את עצמם כמאמינים בישוע המשיח, אך אחזו בדעה שכל מצוות תורת משה עדיין בתוקף. הם לימדו כי על הגוי המאמין בישוע להתגייר ולהימול כתנאי לישועה. הם לא קיבלו את אלוהותו של ישוע המשיח ולא הבינו את משמעות כריתת הברית החדשה בדמו שנשפך על הצלב. אותם מורי שקר ניסו “לתקן“ את הבנתם ואורח חייהם של הנושעים מן הגויים בדרך הסוטה מהאמת שאלוהים מלמד בכתבי הקודש. הם ניסו לשמור בכוח הבשר על הצביון היהודי בקהילה (על־ידי קיום מסורות והרגלים בני מאות שנים), במקום לפעול בתפילה ובכניעה לישוע באופן שיסייע לכל המאמינים לאמץ צביון משיחי.

שאול השליח אינו מתייחס לאותם מורי שקר כאל אחים ששגו, אלא כאל אויבי אלוהים ממש (א 8).

מורי השקר הסתננו אל תוך קהילות גלטיה במגמה “לתקן את הלימוד המוטעה של שאול“. לדעתם, דברי הוראתו של השליח איימו לבטל את “הצביון היהודי“ של הקהילה. על מנת להשפיע על לב המאמינים, הם טענו:

1. שאול אינו עומד בתנאים להיקרא “שליח“, ולכן אין לדברים שהוא מלמד סמכות אלוהית.
2. שאול מלמד שתוקפן של מצוות התורה פג, בזמן שהם לימדו שאסור לעזוב את המצוות! לטענתם, עזיבה שכזו תשלול מהמאמינים היהודים את האמצעי היחיד לשמירת צביונם היהודי וזהותם הלאומית. ללא שמירת המצוות הם יידמו במידה הולכת וגוברת לגויים, ומהלך שכזה ידרדר אותם לאורח החיים המושחת של הגויים עובדי האלילים. התוצאה הסופית תהיה התבוללות מוחלטת.

השליח היה מודע לפעילותם של מורי השקר ולפרי הבאושים של השפעתה שכבר החל להופיע בקהילות גלטיה. שאול התפלא על המהירות בה אימצו המאמינים הגלטים את הרעיונות המוטעים (א 6), כל זאת אחרי שהוא עצמו טרח ללמד אותם את האמת באופן מדויק ונאמן, והטפתו הייתה מלווה בנסים ובאותות של גבורת אלוהים (ג 5-1):

“הוֹי גָּלָטִים כְּסִילִים! מִי אִחֵז אֶת עֵינֵיכֶם אַחֲרֵי שֶׁהוֹדִיעוּכֶם בְּפֵרוּשׁ שֶׁיֵּשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ נִצְלַב? דָּבָר אֶחָד רוֹצֶה אֲנִי שֶׁתּוֹדִיעוּנִי: הַאִם בְּשֶׁל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה קִבַּלְתֶּם אֶת הָרוּחַ, אוֹ בְּשֶׁל שְׁמִיעָה שֶׁבָּאֱמוּנָה? הַאִם כְּסִילִים אַתֶּם כָּל כָּךְ? הַאִם לְאַחַר שֶׁהִתְחַלְתֶּם בָּרוּחַ תַּגִּיעוּ כָּעֵת לִשְׁלֵמוּת עַל־יְדֵי הַבָּשָׂר? הַאִם לַשָּׁוְא הִתְנַסֵּיתֶם בִּדְבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ? הַאֻמְנָם לַשָּׁוְא? הַמַּאֲצִיל עֲלֵיכֶם אֶת הָרוּחַ וְעוֹשֶׂה בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת, הַאִם הוּא עוֹשֶׂה זאת בְּשֶׁל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אוֹ בְּשֶׁל שְׁמִיעָה שֶׁבָּאֱמוּנָה?“

תורתם של מורי השקר הייתה הרסנית, ושאול כינה אותה “בְּשׂוֹרָה אַחֶרֶת“ (א 9-6). הוא הזהיר כי כל מי שמאמץ את דרכם של מורי השקר נגזר מחסד המשיח (הסבר מפורט בגלטים פרק ה). “בְּשׂוֹרָה אַחֶרֶת“ ― משמע כי אין בה ישועה וכל המצייתים לה מובלים לאבדון. לנוכח איום שכזה שאול הבין כי אסור לו לשבת בחיבוק ידיים.

 

2.     מחבר האיגרת

 

האיגרת פותחת בציון שמו של שאול השליח כמחברה (א 1: “מֵאֵת שָׁאוּל — שָׁלִיחַ שֶׁאֵינוֹ מִטַּעַם בְּנֵי אָדָם אַף לא נִתְמַנָּה עַל־יְדֵי אָדָם, אֶלָּא עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וֵאלוֹהִים הָאָב שֶׁהֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים“); ובפרק ב שאול מפרט את קורות חייו ושירותו עבור האדון ישוע. בפרק ה פסוק 2 הוא שוב כותב “אֲנִי, שָׁאוּל, אוֹמֵר לָכֶם…“, כך שאין כל ספק מיהו מחבר האיגרת. סגנון הכתיבה ייחודי לשאול השליח (השווה במיוחד עם האיגרת אל הרומים אשר תוכנה דומה מאוד לאיגרת אל הגלטים). בנוסף לכל זאת, אבות הקהילה הקדומים (קלמנטוס מרומא, פוליקרפוס, בר־נבא, הרמס ואיגנציוס) אשר חיו במאות הראשונות לספירה, מציינים גם הם את שאול השליח כמחבר האיגרת אל הגלטים.

שאול, יהודי משבט בנימין, נולד בטרסוס (בטורקיה של ימינו) – עיר באזור קיליקיה הקרובה לגלטיה. בשל עובדה זו הייתה לו גם אזרחות רומית (מה“ש כב 28-27; פיל‘ ג 6-1). הוא חונך בירושלים לרגלי רבן גמליאל על פי דקדוקי תורת האבות (המסורת והתורה שבעל־פה), היה קנאי לאלוהים (מה“ש כב 3) והשתייך לזרם הפרושים. הכתוב מעיד: “…וְהִתְעַלֵּיתִי בַּיַּהֲדוּת עַל רַבִּים מִבְּנֵי גִּילִי אֲשֶׁר בְּעַמִּי, מִשּׁוּם קִנְאָתִי הַיְתֵרָה לְמָסוֹרוֹת אֲבוֹתַי“ (גלט‘ א 14).

הוא רדף את המאמינים בישוע ועשה שמות בקהילה. האמונה בישוע הייתה בעיניו כפירה, והוא ראה כשליחות וכמצווה את הניסיון להשתיק, לכלוא ואף להרוג כל מי שטען למשיחיותו של ישוע. על כך הוא מספר בעצמו במה“ש כו 11-10: “…מַה שֶּׁגַּם עָשִׂיתִי בִּירוּשָׁלַיִם. קְדוֹשִׁים רַבִּים כָּלָאתִי בְּבָתֵּי כֶּלֶא, עַל־פִּי הַסַּמְכוּת שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵאֵת רָאשֵׁי הַכּוֹהֲנִים, וְכַאֲשֶׁר הוּצְאוּ לַהוֹרֵג הִצְבַּעְתִּי עִם הַמְחַיְּבִים. פְּעָמִים רַבּוֹת, בְּכָל בָּתֵּי הַכְּנֶסֶת, הֶעֱנַשְׁתִּי אוֹתָם וְדָחַקְתִּי בָּהֶם לְגַדֵּף אֶת שְׁמוֹ, וּבְשֶׁצֶף זַעְמִי עֲלֵיהֶם רָדַפְתִּי אוֹתָם אֲפִלּוּ עַד עָרִים מִחוּץ לָאָרֶץ.“

מתוך שכנוע דתי עמוק שאול התמסר לשירות אלוהים, וזאת במטרה “לטהר“ את עמו מאותם "הכופרים" המאמינים בישוע כמשיח המובטח, כאדונם וכמושיעם הבלעדי מן החטא. הוא עבר מבית לבית וגרר משם גברים ונשים על מנת להסגירם לכלא. בעקבות להיטותו לרדוף את המאמינים, רבים מהם ברחו לתפוצות (מה“ש ח 4-1).

שאול קיבל מהכוהן הגדול כתב הסמכה לאסור מאמינים יהודים בישוע גם מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ולהביאם לירושלים למשפט (גלט‘ א 13: “הֲרֵי שְׁמַעְתֶּם עַל הִתְנַהֲגוּתִי בֶּעָבָר בַּיַּהֲדוּת, שֶׁרָדַפְתִּי נִמְרָצוֹת אֶת קְהִלַּת אֱלוֹהִים וְעָשִׂיתִי בָּהּ שַׁמּוֹת“). בדרכו לדמשק (סוריה) למטרה זו, השתנו חייו מקצה לקצה: ישוע המשיח ― במלוא הדרו האלוהי ― נגלה לרודף המאמינים. שאול התעוור זמנית, ותלמיד בשם חנניה נשלח לרפאו. המשיח הסביר לחנניה בחזון את התכלית שלשמה בחר בשאול: “כְּלִי נִבְחָר הוּא לִי לָשֵׂאת אֶת שְׁמִי לִפְנֵי גּוֹיִם וּמְלָכִים וְלִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל“(מה“ש ט 15).

מפגש אישי זה עם המשיח היה תחילת דרכו של שאול שברבות הימים היה למפורסם ביותר מבין שליחי הבשורה.

את הסמכתו לשליחות קיבל שאול ישירות מהאדון ישוע. כל שאר השליחים הכירו בו כשליח, ובדברים שלימד ― כדבר האדון. בגלטים ב 10-6 הוא מתאר את היחס שקיבל משאר השליחים ומראשי הקהילה בירושלים כך: “הָאֲנָשִׁים הַנֶּחְשָׁבִים לַחֲשׁוּבִים… לֹא הוֹסִיפוּ לִי דָּבָר. אַדְּרַבָּא, הֵם הִכִּירוּ שֶׁבְּיָדִי הֻפְקְדָה הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר לָעֲרֵלִים כְּשֵׁם שֶׁבִּידֵי פֶּטְרוֹס הֻפְקְדָה הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר לַנִּמּוֹלִים. הֲרֵי מִי שֶׁעוֹרֵר אֶת פֶּטְרוֹס לִשְׁלִיחוּת אֶל הַנִּמּוֹלִים עוֹרֵר גַּם אוֹתִי אֶל הַגּוֹיִם. וְכַאֲשֶׁר יַעֲקֹב, כֵּיפָא וְיוֹחָנָן, הַנֶּחְשָׁבִים לְעַמּוּדֵי תָּוֶךְ, הִכִּירוּ בַּחֶסֶד שֶׁנִּתָּן לִי, הֵם הוֹשִׁיטוּ לִי וּלְבַר־נַבָּא אֶת יַד יְמִינָם לְאוֹת שִׁתּוּף — שֶׁאָנוּ נֵלֵךְ לַגּוֹיִם וְהֵם לַנִּמּוֹלִים, וּבִלְבַד שֶׁנִּזְכּוֹר אֶת הָעֲנִיִּים. וְאָכֵן אֶת זאת שָׁקַדְתִּי לַעֲשׂוֹת“ (ראה גם טימ“א א 12).

שאול חווה מפגש פנים אל פנים עם ישוע, ממש כמו שאר השליחים, ולא ידע עליו דרך שמועה בלבד. עובדה זו הניעה אותו להקדיש את חייו כ“קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלוֹהִים“ (רומ‘ יב 1) ואף לומר: “עִם הַמָּשִׁיחַ נִצְלַבְתִּי וְלא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי. הַחַיִּים שֶׁאֲנִי חַי עַכְשָׁיו בַּבָּשָׂר, אֲנִי חַי אוֹתָם בֶּאֱמוּנַת בֶּן־הָאֱלוֹהִים אֲשֶׁר אָהֵבַנִי וּמָסַר עַצְמוֹ בַּעֲדִי“ (גלט‘ ב 20; פיל‘ ג 11-1).

3.     המכותבים — מי הם הגלטים?

 

בפתיחת האיגרת (א 2) השליח מציין שהיא נשלחת “אֶל קְהִלּוֹת גָּלַטְיָה“.

היכן נמצא המקום הזה, ומי הם ה“גלטים“ שהיו חברים בקהילות? במאה השלישית לפני הספירה ניתן השם “גלטיה“ לאזור נרחב שהשתרע מצפונה עד למרכזה של טורקיה של ימינו. באזור זה התיישבו מהגרים גאלים (שמקורם בצרפת), והערים המרכזיות היו אַנְקִירָה (היום אַנְקָרָה, בירת טורקיה), פֶּסִינוּס (היום כפר קטן בשם בַּלִיהִיסָר) וטָוויוּם (היום כפר בשם בּוּיוּקְנֶפֶס). בשנת 25 לפנה“ס הפכה גלטיה למחוז רומי. שטחים נוספים הסתפחו אליה בדרום, הכוללים את הערים אנטיוכיה (דרום מרכז טורקיה ― העיירה יָלְווָץ‘ של היום), איקוניון (העיר הטורקית קוֹנְיה), ליסטרא ודרבי (שתיהן אינן מיושבות בימינו).

מכיוון שתיאורי מסעות הבישור של שאול אינם מזכירים את ערי צפון גלטיה, אלא רק את ערי הדרום שנכללו במחוז הרומי בשם זה, סביר מאוד להניח שמכותבי האיגרת היו תושבי הערים שבהן שאול ביקר במסעו הראשון והקים קהילות ― קרי, אנטיוכיה שבפיסידיה, איקוניון, ליסטרא ודרבי (ראה מסעו הראשון של שאול השליח במה“ש יג-יד; מפה בעמ' 53). הדרך הראשית מערבה עברה מטרסוס (עיר הולדתו של שאול) דרך הערים הנ“ל בדרום גלטיה.

לעומת הצפון, צפיפות האוכלוסייה בדרום הייתה גבוהה יותר ולכן נמצאו שם ריכוזים גדולים יותר של יהודים. ככל שעולים צפונה ניתן למצוא פחות סימנים לנוכחות יהודית בתקופה הנידונה. אם כך, קהילות המאמינים היו ככל הנראה בדרום גלטיה, ואליהן בחרו מורי השקר להסתנן. תורתם ההרסנית הרי הייתה מופנית בראש ובראשונה לקהילות מעורבות של יהודים וגויים מאמינים, וכאלה לא היו קיימות בצפון.

 

4.     מועד כתיבת האיגרת

 

שאול השליח אינו מציין את תאריך כתיבת האיגרת, אך מזכיר אירועים שיכולים לעזור לנו לקבוע מועד משוער.

בפרק ב הוא כותב על ביקורו בירושלים יחד עם בר־נבא וטיטוס. האם שאול מתכוון לכינוס הזקנים והשליחים בירושלים המתואר במה“ש פרק טו? כנראה שלא, כי אין הוא מצטט מסקנות והחלטות שהתקבלו בכינוס ― דבר שהיה סוכר באחת את פיהם של מתנגדיו. מדובר, אם כך, בביקורו הקודם בירושלים, המוזכר במה“ש פרק יא.

מטרת ביקור זה הייתה הבאת תרומות לנזקקים, והוא נערך בין השנים 54-64 לספירה. אנו מסיקים מכאן שהאיגרת אל הגלטים נכתבה זמן לא רב לאחר מכן.

 

5.     מי היו מורי השקר?

תכלית כתיבת האיגרת

 

מורי השקר (בספרות הלועזית הם מכונים גם Judaizers או Legalizers) היו יהודים אשר,

• מצד אחד טענו שהם מאמינים בישוע כמשיח המכפר חטאים;
• מצד שני האמינו ולימדו שישועת האדם תושלם רק על־ידי קיום מצוות תורת משה.

במילים אחרות:

• הם לא דגלו בישועה על סמך אמונה בלבד;
• הם לא ראו במותו של ישוע המשיח את מועד תחילתה של הברית החדשה אשר הביאה לסיום את ברית סיני (ירמ‘ לא 33-31);
• הם התנגדו לתפיסה לפיה כל מצוות התורה שהיוו צל וסמל לזהותו ולפעולותיו של המשיח הושלמו עם ביאת ישוע, מותו ותקומתו, וכעת תוקפן פג ואין להן מרות על הנושעים.

לאור זאת הם לימדו כי…

• על מנת להיוושע, גוי שמאמין בישוע חייב להתגייר, לעבור ברית מילה ולקבל על עצמו את מרות כל מצוות תורת משה;
• על היהודי שנושע להמשיך ולקיים את כל מצוות התורה כפי שעשה לפני שהאמין בישוע (כלומר, לשוב ולהיות נתון למרותן של מצוות שלמעשה פג תוקפן).

 

מורי שקר אלו הסתננו לתוך קהילות משיחיות ברחבי האימפריה הרומית במטרה לפעול נגד תורת המשיח כפי ששאול השליח הטיף אותה ו“לגנוב“ את לבותיהם של המאמינים (ראה גם מה“ש טו 2-1).

להשגת מטרותיהם, מורי השקר …

• השתדלו לקעקע את סמכותו של שאול כשליח;
• לימדו “בשורה אחרת“ שנועדה להאדיר את יהדותם (א 6);
• לימדו שדברי הוראתו של שאול מובילים לחיים מושחתים.

 

מנגד, שאול השליח מוכיח באיגרתו כי…

• הוא הוסמך להיות שליח על־ידי האדון ישוע עצמו;
• מצוות התורה מעולם לא נועדו להושיע את האדם, אלא להצביע על החטא, ללמד את האדם על אודות תלותו המוחלטת בחסד אלוהים ולהפנותו למושיעו. מאז ומתמיד אנשים נושעו בחסד אלוהים על סמך אמונה. הרי נוח ואברהם הוצדקו לפני מתן התורה (ברא‘ ו 9, טו 6), ושנים רבות לאחר שניתנה התורה אמר הנביא חבקוק:“צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה“ (חבק‘ ב 4);
• האמונה בישוע כאדון וכיחיד שמושיע את האדם מן החטא, לעולם לא תוביל את המאמין לאורח חיים מושחת. אדרבא, רוח הקודש מוליד את האדם הנושע מחדש. עתה הוא“בְּרִיאָה חֲדָשָׁה“ (ו 15). רוח הקודש מעניק לו את תכונות האופי של המשיח (ה 23-22), ובעזרתן הוא משתמש במתנות הרוח (יכולות וכישורים שניתנו לאדם מאת אלוהים ושבהם הוא משרת את הקהילה);
• בכל הקשור לישועה אין הבדל בין יהודי לגוי ובין גבר לאישה (ג 62-92). בעוד כל הנושעים שווים בעיני אלוהים, הם שונים בשירותם בגוף המשיח ― הקהילה.

(הערה: העובדה שבמסגרת הקהילה קיים שוויון בין כל הנושעים לא גורעת כהוא זה ממעמדו המיוחד של עם ישראל. על הנושא הזה שאול מרחיב באיגרתו אל הרומים בפרקים ט-יא.)

 

מטרת האיגרת אל הגלטים: להזהיר את המאמינים בקהילות גלטיה, במילים קשות ובלתי מתפשרות, לבל ייכנעו לתורתם של מורי השקר שלימדו “בשורה אחרת“. כל הנגרר אחריהם עמד לאבד את חירותו במשיח. בשורתם השקרית של מורים אלה הייתה נטולת חיים ותלויה כולה במידת ההצלחה של מעשי האדם. שאול הורה למאמינים הגלטים להתייחס אליהם כראוי למורי שקר ולהחרימם (א 10-6; מתי יח 20-15).

הנושא הכללי של האיגרת:

 

הישועה היא בחסד אלוהים בלבד,
על סמך האמונה בישוע המשיח
כאדון ומושיע מזעם אלוהים על החוטאים.

 

פסוקי המפתח של האיגרת הם:

פרק ג 11-10: “הַנִּשְׁעָנִים עַל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה נְתוּנִים תַּחַת קְלָלָה,
שֶׁהֲרֵי כָּתוּב, ‘אָרוּר כָּל מִי שֶׁלּא יָקִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים
הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם.‘ דָּבָר בָּרוּר הוּא
שֶׁאִישׁ לא יֻצְדַּק לִפְנֵי אֱלוֹהִים עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן צַדִּיק
בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.“

פרק ה 1:       “הַמָּשִׁיחַ שִׁחְרֵר אוֹתָנוּ אֱלֵי חֵרוּת, לָכֵן עִמְדוּ וְאַל תִּכָּנְעוּ
שׁוּב לְעֹל הָעַבְדוּת.“

 

חלוקת האיגרת לפי ראשי פרקים עיקריים:

פרקים א-ב:    עניינים אישיים

פרקים ג-ד:     הוראה בנוגע לעיקרי האמונה

פרקים ה-ו:     יישום

 

מפה: אזור אסיה הקטנה בתקופת שאול השליח

ערי גלטיה הדרומית על רקע אפור

ערי גלטיה בצפונית על רקע שחור

גלטים פרק א 

שליח אמיתי של בשורת האמת

גלטים א 2-1:

1  מֵאֵת שָׁאוּל — שָׁלִיחַ שֶׁאֵינוֹ מִטַּעַם בְּנֵי אָדָם אַף לֹא נִתְמַנָּה עַל־יְדֵי אָדָם, אֶלָּא עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וֵאלוֹהִים הָאָב שֶׁהֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים 2 וּמֵאֵת כָּל הָאַחִים אֲשֶׁר אִתִּי, אֶל קְהִלּוֹת גָּלַטְיָה.

בכתבו לקהילות אחרות (רומים, קורינתים [באיגרת השנייה], אפסים, פיליפים, קולוסים ותסלוניקים), שאול פותח את איגרותיו בדברי שבח עבור קוראיו על פעילותם ועמידתם האיתנה באמונה. עבור המאמינים הגלטים, לעומת זאת, אין לו שום דברי שבח.

כבר במבוא לאיגרת משתקפת למעשה הבעיה המרכזית שעמה הוא מתמודד.

מורי השקר ערערו את מעמדו של שאול כשליח בעיני המאמינים, ובדרך זו הצליחו להסיט אותם מההוראות שקיבלו ממנו בעבר. לכן שאול פותח במילים נחרצות: "אני שליח שנבחר באופן ישיר מטעם האדון."

שליח מטעם האדון

 

מילותיו של שאול מבהירות את דעתו לגבי דרך בחירת שליח בשירות ישוע. שאול טוען שהוא לא נבחר כשליח על־ידי בני אדם, אלא מטעם האדון.

■         למה בדיוק שאול מתכוון?

ישוע המשיח בחר באופן אישי את שנים עשר השליחים, כולל יהודה איש קריות. לאחר שישוע הוסגר והורשע על־ידי מנהיגי העם, יהודה איש קריות תלה את עצמו ומת (מתי כז 5).

כשישוע הופיע לתלמידיו אחרי תקומתו מן המתים, הוא ציווה עליהם להישאר בירושלים עד שיקבלו את רוח הקודש (מה"ש א 8-4).

 

והנה, בעת שהתלמידים מחכים לקיום ההבטחה לקבלת רוח הקודש, כיפא מציע לבחור שליח חדש שיחליף את יהודה איש קריות. קבוצת תלמידים שמנתה כ-120 איש — ובתוכם שאר השליחים — מקבלת את הצעתו בחיוב. יחד מחליטים שהבחירה תעשה בשלושה שלבים:

א.        קביעת תנאים הגיוניים לבחירת שליח חדש (מה"ש א 22-21);

ב.        העמדת שני מועמדים מתאימים על פי תנאים אלה (יוסף הנקרא
בר־שבא והמכונה יוסטוס, ומתיתיה — מה"ש א 23);

ג.         הטלת גורלות לבחירה בין השניים (מה"ש א 26).

לדעת השליחים וקבוצת המאמינים שאתם, הטלת הפור הייתה דרך בחירה בטוחה, כי הרי אלוהים הוא זה שקובע את תוצאת הגורלות (משלי טז 33; מה"ש א 25-24). האם השיטה הזו אפשרה לאלוהים להגיד, "לא בחרתי אף אחד מהשניים?" זאת אנחנו לא יודעים.

אף־על־פי שאין כל פסול בשני המועמדים, מועד בחירתם היה פסול מיסודו. השליחים בחרו בשליח בשעה שרוח הקודש טרם בא עליהם. בחירתם נראית אמנם הגיונית, אך היא הייתה יזמתם של בני אדם ולא בהכרח פועל אלוהים.

■         אילו הייתה בחירה זו מאלוהים, לא היה ישוע בוחר באופן אישי את שאול (מה"ש ט) — והוא כעת השליח מספר 13, כביכול.

 

לקביעת ישוע ששליחיו יהיו שנים־עשר במספר יש תוקף נצחי. זה מתברר לנו מהכתוב בספר ההתגלות (כא 14). שם מתוארת ירושלים החדשה, עיר אלוהים הנצחית, במילים: "וּלְחוֹמַת הָעִיר שְׁנֵים־עָשָׂר יְסוֹדוֹת וַעֲלֵיהֶם שְׁנֵים־עָשָׂר שֵׁמוֹת שֶׁל שְׁנֵים־עָשָׂר שְׁלִיחֵי הַשֶֹה."

■         לא לחינם הפסוק מדגיש את המספר "שְׁנֵים־עָשָׂר" שלוש פעמים.

אם שאול אכן נבחר "עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וֵאלוֹהִים הָאָב", לא תהיה אבן יסוד בירושלים החדשה שעליה יתנוסס שמו של מתיתיה.

 

לפיכך, כאשר שאול מציג את עצמו כ־"שָׁלִיחַ שֶׁאֵינוֹ מִטַּעַם בְּנֵי אָדָם אַף לֹא נִתְמַנָּה עַל־יְדֵי אָדָם, אֶלָּא עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וֵאלוֹהִים הָאָב", הוא מטיל בעצם ביקורת על דרך בחירת שליח במקום יהודה איש קריות, וזאת בשעה שרוח הקודש עדיין לא האציל את כוחו על אחד־עשר השליחים. שאול השליח, לעומת זאת, נבחר באופן אישי על־ידי האדון, ממש כפי שנבחר כל אחד משאר אחד־עשר השליחים המקוריים.

■         מי יכול לאמת את עדותו של שאול?

• חנניה מדמשק (מה"ש ט 22-7):

במה"ש כב 16-12 חנניה מעיד ששאול אכן "ראה" את ישוע, "שמע קול מפיו" וקיבל הסמכה להיות "עד לכל אדם" על הדברים שראה ושמע: "אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּחַר בְּךָ [בשאול] לָדַעַת אֶת רְצוֹנוֹ וְלִרְאוֹת אֶת הַצַּדִיק [את ישוע] וְלִשְׁמֹעַ קוֹל מִפִּיו, 15 כִּי תִּהְיֶה לוֹ לְעֵד אֶל כָּל בְּנֵי אָדָם עַל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאִיתָ וְשָׁמַעְתָּ" (במה"ש כב 15-14).

• האנשים שהצטרפו לשאול במסעו לדמשק (מה"ש ט 22-7, כו 15-12).
• שאר השליחים (מה"ש טו; גלט' ב 9-8):

שאול זכה להסכמה פה אחד של כל שאר השליחים.

א.        בר־נבא, שמעון כיפא וזקני הקהילה בירושלים ― חלקם בעצמם שליחים ― עודדו אותו בשירותו והכירו בסמכותו כשליח מטעם ישוע המשיח (גלט‘ ב 9-8).

ב.        אף־על־פי שהשליח שמעון כיפא ספג ביקורת משאול (גלט‘ ב 14), הוא צידד עם דבריו ועודד את שאר המאמינים לאמץ את הכתוב באיגרותיו. שמעון כיפא העמיד את איגרות שאול בדרגה שווה לשאר הכתובים ― כלומר, הוא ראה בהן חלק מדבר אלוהים. הוא כותב זאת במפורש בפטר“ב ג 16-14.

 

הכינוי "שליח" (אפוסטולוס) ניתן במקור לאדם אשר נשלח לייצג את האינטרסים של האימפריה. הוא הוסמך לדבר בשם שולחיו ולהכריז מהו רצונם.

שליחיו של ישוע נקראו כך כי הם נשלחו להכריז את הבשורה. לשם כך העניק להם ישוע את מלוא סמכותו. במילים אחרות: תורתם של השליחים כמוה כדבר אלוהים, והיא מחייבת כל אדם.

לשליחים אף ניתנו כוחות ויכולות על טבעיים כדי לאמת את מסר האלוהים שבפיהם (מה"ש ב 42; קור"ב יב 12; אפס' ב 20; עבר' ב 4-1).

מורי השקר שהגיעו לגלטיה דחו את סמכותו של שאול.

■         היכן מתוארת בחירת שאול כשליח באופן ישיר על־ידי המשיח ישוע?

א.        במה"ש פרק ט מתאר לוקס את המפגש בין ישוע לשאול:

בדרכו לדמשק ציפתה לשאול הפתעת חייו. המשיח נגלה אליו פנים אל פנים (מה“ש ט 27, כב 14, כו 16). מפגש מיוחד זה זעזע את האיש עד לעומקי נשמתו. הוא למד באופן אישי וחזותי שישוע הוא אכן המשיח המובטח. בן־רגע הפך שאול לאדם חדש. הוא חדל להשליט פחד ולרדוף באופן בלתי נלאה את המאמינים בישוע; הוא הפסיק לאסור גברים ונשים ולכפות עליהם לגדף את שם אדונם. מעתה היה שאול חלק מגוף המשיח, הקהילה, ובישר לעולם את בשורת הישועה מן החטא והמוות ― את בשורת ישוע המשיח.

שם, בדמשק, הבהיר המשיח לשאול כי הוא, הרודף לשעבר, נבחר להיות השליח שלו לעמי העולם. ישוע המשיח עצמו הסמיך אותו לתפקיד באמרו: "לְשֵׁם כָּךְ נִרְאֵיתִי אֵלֶיךָ — לְמַנּוֹת אוֹתְךָ לִמְשָׁרֵת וּלְעֵד עַל דְּבַר זֶה שֶׁרָאִיתָ אוֹתִי וְעַל הַדְּבָרִים שֶׁלִּשְׁמָם אֵרָאֶה אֵלֶיךָ [בעתיד], 17בְּהַצִּילִי אוֹתְךָ מִן הָעָם וּמִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם" (מה"ש כו 17-16).

דרך אותה התגלות פלאית למד שאול כי ישוע אכן חי (קור"א טו 8). הוא טעם על בשרו את כוחו האלוהי של המשיח (גלט‘ א 12-11). אותה התגלות הוכיחה לשאול שכל העדויות ששמע מיהודים מאמינים בישוע לא היו סיפורים פרי מוחם הקודח, אלא אמת צרופה. כל מה ששמע וידע עד כה על המשיח ברמה השכלית, הופנם כעת לתוך לבו ותורגם מיד למעשים. על כך שאול אומר: "לֹא הִתְנַגַּדְתִּי לְצַיֵּת לַמַּרְאֶה מִן הַשָּׁמַיִם, 20 כִּי אִם הִגַּדְתִּי תְּחִלָּה לְאַנְשֵׁי דַמֶּשֶׂק, וְכֵן גַּם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְכָל אֶרֶץ יְהוּדָה וְגַם לַגּוֹיִם — לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלִפְנוֹת אֶל אֱלֹהִים בַּעֲשׂוֹתָם מַעֲשִׂים רְאוּיִים לִתְשׁוּבָה“ (מה"ש כו 20-19).

 

ב.        במה“ש כב 21-17 מתואר מעמד שבו ישוע מאשר לשאול שנית את שליחותו: "כַּאֲשֶׁר חָזַרְתִּי לִירוּשָׁלַיִם [אומר שאול] וְהִתְפַּלַּלְתִּי בַּמִּקְדָּשׁ הָיְתָה עָלַי יַד־יהוה 18 וְרָאִיתִי אוֹתוֹ [את ישוע] אוֹמֵר אֵלַי, ‘הִזְדָּרֵז וְצֵא מַהֵר מִירוּשָׁלַיִם, כִּי לֹא יְקַבְּלוּ אֶת עֵדוּתְךָ עָלַי… 21 לֵךְ, כִּי אֲנִי אֶשְׁלַח אוֹתְךָ הַרְחֵק — אֶל הַגּוֹיִם‘.“

"אני אשלח אותך אל הגויים!" — האדון לא היה יכול לבחור במילים ברורות  יותר כהסמכה לשליחות.

 

מסקנות:

 

1. מכיוון שכל יתר שליחיו של ישוע קיבלו את שאול כשליח, חובה עלינו לנהוג כמוהם (יוח‘ יג 20). מי שמתנגד להוראותיו הריהו פועל בניגוד לרצון אלוהים. שאול השליח כתב איגרות רבות שנכללו בכתבי הקודש. לכן קביעת יחסנו אליו הנה קריטית.
2. מבחינתו של שאול, התגלות ישוע אליו הייתה הוכחה מספקת לסמכותו. שאול החליט שהוא נותן דין וחשבון לאלוהים בלבד, ולא לבני אדם (גלט‘ א 10).
3. שמעון כיפא ושאר השליחים בחרו במַתִּתְיָה על דעת עצמם, לפני שרוח הקודש שכן במאמינים. בנוסף לכך מתוארת ירושלים החדשה (הנצחית) עם 12 אבני יסוד בלבד, ועליהן שמות 12 השליחים (התג' כא 14). שתי העובדות גם יחד מוכיחות ששאול הנו השליח ה-12, כי הרי הוא נבחר מטעם האדון.

 

■         “אני מסכים לחלוטין עם כל מה שישוע מלמד, אבל עם שאול השליח יש לי בעיה!“

אמירה זו נשמעת לא פעם בחוגים משיחיים. אם בודקים לעומק, מתברר שהמדברים כך גם ימיינו ויסננו את האמירות של ישוע ― בדרך כלל על בסיס תיאוריות ש“מוכיחות“ כי פסוק זה או אחר אינו אמירה אותנטית של המשיח.

הגורם לתופעה זו הוא חוסר הנכונות של אותם אנשים להיכנע באמת ובתמים לרצון אלוהים בכל תחום ועל כל היבטיו. הקורא לעצמו “משיחי“ כמובן לא יביע אי נכונות שכזו באופן מפורש. הוא ימצא דרכים לערער את סמכותם של כתובים מסוימים ולהגדירם “דעותיו האישיות של שאול השליח“.

שיטות העבודה של מורי השקר בימינו זהות לאלה שהיו נהוגות בתקופת השליחים. זו הסיבה שאני מעמיק כל כך בנושא סמכותו של שאול כשליח המשיח.

■         אם שאול אכן שליח, אזי איגרותיו הן דבר אלוהים וכל מילה שכתובה בהן נכתבה בהשראת רוח הקודש.

פס' 1  “נִתְמַנָּה…עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וֵאלוֹהִים הָאָב.“ — כאן שאול מציין את אלוהים האב כמעורב בבחירתו לתפקיד השליח. אזכור אלוהים האב בנשימה אחת עם ישוע, אלוהים הבן, נועד להציגם כשווי ערך. יש אמנם תפקידים שונים לאב ולבן אך אין הבדל בערכם באלוהות האחת, ושניהם נקראים “יהוה“ בתנ“ך (ראה לימוד מעמיק של נושא זה בספר “ישוע בתנ“ך“, אותו ניתן להשיג דרך האתר שלנו תחת "חינם"/ספרים). יתרה על כך, ציון אלוהים האב ואלוהים הבן בא לחזק את סמכות דבריו של שאול. השליח מהווה פה לדבר אלוהים, ממש כמו נביאי התנ“ך.

פס' 2  “…וּמֵאֵת כָּל הָאַחִים אֲשֶׁר אִתִּי.“ — מורי השקר הציגו את שאול כמי שפועל כזאב בודד. כך ניסו לקעקע את מעמדו ואת סמכותו. לכן שאול מזכיר את האחים הרבים שעמם שיתף פעולה: “אינני זאב בודד הממציא עקרונות זרים לכתבי הקודש. דבריי הם דבר אלוהים, ואחים נאמנים ומקובלים רבים מעידים על כך.“

■         מה העיקר באיגרת אל הגלטים?

שני הפסוקים הראשונים מהווים הקדמה לנושאים שהאיגרת מלמדת והם מבהירים את סמכותו של שאול כשליח. עתה נפנה לפסוקים 5-3 אשר מגדירים את תכלית הבשורה הטהורה:

חסד ושלום

 

גלטים א 5-3:

3 חֶסֶד וְשָׁלוֹם לָכֶם מֵאֵת הָאֱלוֹהִים אָבִינוּ וּמֵאֵת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, 4 שֶׁנָּתַן אֶת עַצְמוֹ עַל חֲטָאֵינוּ כְּדֵי לְחַלְּצֵנוּ מִן הָעוֹלָם הָרָע הַזֶּה, כִּרְצוֹן אֱלוֹהִים אָבִינוּ. 5 לֵאלוֹהִים הַכָּבוֹד לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. אָמֵן.

פס' 3  “חֶסֶד וְשָׁלוֹם… מֵאֵת הָאֱלוֹהִים“ באים עלינו כתוצאה מקורבנו המכפר של ישוע המשיח. קורבן זה הוקרב לפי רצון אלוהים האב עבור ישועת בני האדם מן החטא. מפני שקורבנו של ישוע היה אלוהי ― מושלם ― הוא מספיק כדי להעביר כל מאמין ממוות לחיי נצח עם אלוהים.

שלום אלוהים וחסדו אינם באים על שום אדם בזכות ברית מילה או גיור. הם פרי האמונה הכנה בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים (מתי כו 42; יוח‘ ו 40-38, יד 6; מה“ש ב 23-22, ד 12; רומ‘ ח 3, 32-31, י 10-9; אפס‘ א 7, 11; עבר‘ י 10-4).

“חֶסֶד וְשָׁלוֹם“ הם בין המונחים היותר חשובים בדבר אלוהים. הבה נעמוד על משמעותם:

חֶסֶד — מתנת אלוהים (אהבה ללא תנאי הניתנת תוך הקרבה עצמית) עבור בני אדם שאינם ראויים לה ולעולם לא יהיו מסוגלים לשלם את מלוא מחירה. תמצית חסדו של אלוהים היא הישועה מזעם אלוהים על החוטאים (ישע‘ נג 6-5; אפס‘ ב 10-8).

שָׁלוֹם — העדר עוינות בין אלוהים לאדם הנושע. “שְׁלום אלוהים“ הוא אחת מתכונות פרי הרוח (גלט‘ ה 23-22), והוא התוצאה של פעולת החסד באדם הנושע (רומ‘ ה 1).

פס' 4  “…שֶׁנָּתַן אֶת עַצְמוֹ עַל חֲטָאֵינוּ כְּדֵי לְחַלְּצֵנוּ מִן הָעוֹלָם הָרָע הַזֶּה, כִּרְצוֹן אֱלוֹהִים אָבִינוּ.“ — באיגרת אל הרומים שאול מלמד שהמשיח מת כקורבן לכפרת החטאים שלנו עוד כשהיינו חוטאים ואף “אויביו“ של אלוהים (ה 10-8). לפיכך, פסוק 4 מדגיש את עצמת חסד האלוהים לעומת אפסותו של האדם. ישועתנו תלויה מתחילתה ועד סופה בטובו ובאהבתו של אלוהים ― בחסדו בלבד ולא בטיבם של מעשינו או במידת שלמותם (ראה גם טימ“א ב 7-3; טיט‘ ב 14; פטר“א ג 18).

תודה לאלוהים על אהבתו הרבה! הוא בחר לבוא לעולם בדמות אדם ולמות בעבורנו כקורבן חטאת כדי להעניק לנו את שלומו (ישע‘ נג 5; ראה גם מה“ש כ 28, פסוק שבו מדובר על “אֱלוֹהִים אֲשֶׁר קָנָה [את קהילת המאמינים] בְּדָמוֹ שֶׁלּוֹ“; וטיטוס ב 14-13 שמשבח את “אֱלוֹהֵינוּ הַגָּדוֹל וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ [לפי המקור היווני מדובר כאן בהוויה אחת: "אלוהינו ומושיענו"], אֲשֶׁר נָתַן אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדֵנוּ כְּדֵי לִפְדוֹת אוֹתָנוּ מִכָּל עָוֶל“).

לקורבנו של ישוע יש תכלית. אנו קוראים לה “ישועה“, אך רבים אינם מפנימים את מלוא משמעותה. לולא היינו נושעים, היינו נידונים לריחוק נצחי מאלוהים באגם האש (התג‘ כ 15-11).

• ישועתנו מבטיחה שנינצל מזעם יהוה, מהעונש הכבד ביותר שיכול לבוא על אדם ― ניתוק נצחי מאלוהים (תסל“א ה 9);
• ישועתנו מבטיחה לנו את נוכחות אלוהים בגופנוכבר עכשיו, על־ידי רוח הקודש (קור“א ג 16; אפס‘ א 14-13);
• רק בדרך זו ניתנת לנו היכולת לשרת אותו (רומ‘ יב; קור“א יב; אפס‘ ד);
• ישועתנו מבטיחה חיים נצחיים עם אלוהים בבריאה חדשה ונטולת חטא שהוא עתיד לברוא (פטר“ב ג 13-10; התג‘ כא-כב).

שאול מעניק לעידן שבו אנו חיים תואר שאינו מחמיא: “הָעוֹלָם הָרָע הַזֶּה“. בעידן שלנו השטן נקרא:

• “אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה“ (קור“ב ד 4; יוח“א ה 19);
• “הַשַּׂר אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן בִּסְפֵירַת הַבֵּינַיִם וְהוּא הָרוּחַ הַפּוֹעֶלֶת עַתָּה בִּבְנֵי הַמֶּרִי“ (אפס‘ ב 2);
• “אוֹיִבְכֶם הַשָּׂטָן [אשר] מְשׁוֹטֵט כְּאַרְיֵה שׁוֹאֵג וּמְחַפֵּשׂ לוֹ לִטְרוֹף מִישֶׁהוּ“ (פטר“א ה 8).

אויבנו זה וכוחותיו הם כה חזקים, עד כי אנו מוצאים את עצמנו נאבקים עם “רָשֻׁיּוֹת וּשְׂרָרוֹת, עִם מוֹשְׁלֵי חֶשְׁכַת הָעוֹלָם הַזֶּה, עִם כּוֹחוֹת רוּחָנִיִּים רָעִים בַּשָּׁמַיִם“ (אפס‘ ו 12). אם כך, לאדם אין כל סיכוי להתמודד עם נכלי העולם, עם תוצאות החטא ועם האויב האמיתי ― השטן. אין לנו שום דרך או יכולת להציל את עצמנו. ההצלה חייבת להיות מעשה חסד של אלוהים שבא מיֹזמתו.

מי שמלמד כי על החסד הזה צריך האדם להוסיף את מעשיו על מנת להיוושע, אומר למעשה שכפרת ישוע המשיח אינה מספיקה. אדם בעל דעה שכזו מוכיח שלא הבין את זהות המשיח, ולא את תכלית הופעתו ופעולותיו בעולם. אדם זה נשאר עם בשורה מעוותת שאין בכוחה להגן עליו מתוצאת החטא ומאויבו השטן.

"הָעוֹלָם הָרָע הַזֶּה." — עולמנו הוא רע מכיוון שבו מורי השקר חופשיים לנסות לפגוע בקהילת ישוע ולהרוס אותה.

ישועתנו תלויה כולה בחסד המשיח! לכן הוא, דברו ורצונו חייבים להיות מרכז חיינו.

■         אנא, שים לב להערה הבאה:

לכל אורך האיגרת, שאול השליח מתפלמס עם מורי שקר המייחסים לזהותם היהודית חשיבות גדולה יותר מזו שיעד לה אלוהים.

בחברה או בקבוצה שבה מודגשות הזהות הלאומית והמסורת פרי מחשבת בני אדם מעבר לרמה שיעד להן אלוהים, האמונה באלוהותו של ישוע המשיח בהכרח תתערער.

 

פס' 5  “לֵאלוֹהִים הַכָּבוֹד לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.“ — במבט ראשון נראה שיש כאן רק שבח תמים לבורא. קרא כעת את המשפט והדגש את המילה הראשונה: “לאלוהים הכבוד.“ עתה הפסוק חושף את מטרתם הנפשעת של מורי השקר: כמו אז כן היום הם מתהדרים בכסות דתית מרשימה, אך מחפשים כבוד לעצמם. הם מנסים להסתיר את אלוהים מעיני שומעיהם וליצור קהל של תלמידים הממוקד ותלוי בהם ― ולא במשיח (גלט‘ א 10, ד 17, ו  13).

לאלוהים הכבוד, ורק לו! כל מי שמנסה, ולו במעט, לקחת לעצמו מהכבוד השייך לאלוהים, הריהו פועל כפי שפעל אבי־השקר ― השטן.

• לאחר שהוכח כי שאול הוא שליח מהימן של המשיח ותורתו
  היא דבר אלוהים,
• ולאחר שהבהרנו שישועת האדם תלויה כולה בפעולת החסד
  של ישוע המשיח,

…נלמד כעת מה אומר אלוהים דרך משרתו:

 

"אין בשורה אחרת!"

 

מדוע היו הגלטים זקוקים לאיגרת?

 

על כך עונים הפסוקים הבאים:

גלטים א 10-6:

6  מִתְפַּלֵּא אֲנִי שֶׁכָּל כָּךְ מַהֵר אַתֶּם סָרִים מִמִּי שֶׁקָּרָא אֶתְכֶם בְּחֶסֶד הַמָּשִׁיחַ וְעוֹבְרִים אֶל בְּשׂוֹרָה אַחֶרֶת. 7 וְאֵין אַחֶרֶת, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה

אֲנָשִׁים הַמְבַלְבְּלִים אֶתְכֶם וַחֲפֵצִים לְעַווֵּת אֶת בְּשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ. 8  אַךְ אִם מִישֶׁהוּ, אֲפִלּוּ אֲנַחְנוּ אוֹ מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם, יְבַשֵׂר לָכֶם בְּשׂוֹרָה שׁוֹנָה מִזּוֹ שֶׁבִּשַׂרְנוּ לָכֶם, חֵרֶם יִהְיֶה! 9  אֲנִי חוֹזֵר וְאוֹמֵר מַה שֶּׁאָמַרְנוּ קוֹדֶם לָכֵן: אִם מִישֶׁהוּ יַשְׁמִיעַ לָכֶם בְּשׂוֹרָה שׁוֹנָה מִזּוֹ שֶׁקִּבַּלְתֶּם, חֵרֶם יִהְיֶה!

10   הַאִם אֶל בְּנֵי אָדָם אֲנִי מִתְרַצֶּה כָּעֵת, אוֹ אֶל אֱלוֹהִים? הַאִם מִשְׁתַּדֵּל אֲנִי לִמְצוֹא חֵן בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם? אִלּוּ עֲדַיִן הִשְׁתַּדַּלְתִּי לִמְצוֹא חֵן בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם, לֹא הָיִיתִי עֶבֶד הַמָּשִׁיחַ.

 

“מִתְפַּלֵּא אֲנִי…“ — שאול עומד המום לנוכח הקלות שבה נטשו המאמינים בקהילות גלטיה את תורת האמת לטובת תורת שקר (קור“ב יא 4).

את המשפט “אַתֶּם סָרִים מִמִּי שֶׁקָּרָא אֶתְכֶם“ ניתן להבין בשתי דרכים:

א.        השליח מצטער וכואב, כי הגלטים סרו מהאלוהים שקרא להם. במקום לציית לקריאתו, הם הלכו שבי אחר שרלטנים המובילים אותם לחיים נטולי שלום וחסד מאלוהים.

ב.        אפשרות נוספת היא ששאול עצמו הוא זה “שֶׁקָּרָא“ לגלטים. הוא מתפלא שעתה הם סרו מהדברים הברורים שלימד אותם לטובת דברי הוראה פסולים הנוגדים את האמת שבדבר אלוהים (ד 16-14).

כאשר שאול ובר־נבא היו ביניהם בפעם הראשונה, מאמינים אלה היו עדים לפעולת רוח אלוהים בקרב השליחים. אלה חוללו גבורות ונסים בכוח המשיח, ולא נשאר כל ספק שתורתם היא אמת שמקורה באלוהים (פרק ג 6-1).

■         מדוע בכל זאת פנו ל“בשורה אחרת“?

מתברר כי מורי השקר באו עם מסר שנועד להחמיא לגאוותם של המאמינים היהודים, וכך זכו להצלחה רבה ומהירה. כמה חבל! בני האדם נוטים לאמץ מיד מסר מחניף ונוח שאינו דורש מהם תיקון ושינוי גדול ― והם מתנגדים למסר של אמת מאלוהים המעניק חיים, אך דורש שינוי רב ותיקון יומיומי שכרוך במאבק.

הבה נלמד את הרקע לתורת השקר ששאול מתמודד עמה:

בראשית הייתה ― תורת אמת

 

כשהקהילה הראשונה קמה אחרי ביאת רוח הקודש בחג השבועות (מה“ש ב) רוב חבריה היו יהודים. לאחר החג חזרו העולים לרגל לארצותיהם, ושם הפיצו את הבשורה בקרב משפחותיהם ושכניהם. כעבור זמן קצר החלו המאמינים בישוע בארץ לסבול מרדיפות. רבים מהם נאלצו להגר מירושלים לערים ולארצות אחרות (מה“ש יא). יש שהגיעו למקומות שבהם כבר היה גרעין קטן של יהודים מאמינים בישוע, אחרים התיישבו בתוך קהילות יהודיות שלא רדפו אותם בגלל אמונתם.

אך לא רק הרדיפות תרמו להתפשטות הבשורה: האימפריה הרומית השקיעה משאבים גדולים בסלילה ובתחזוקה של רשת דרכים מפותחת. באמצעותה הגיעו נושאי הבשורה במהרה גם למחוזות רחוקים.

לא חלף זמן רב וגויים רבים צייתו למסר האלוהי שנלמד בקהילות. כך גדל מספר המאמינים הגויים שבאו מרקע של עבודת אלילים. איתם הלכה וגברה ההשפעה הנוכרית בקהילות, ונוצרו מתחים בין יהודים וגויים מאמינים.

■         חשוב לזכור: אותם גויים שהחלו להאמין בישוע…

• לרוב לא הכירו את התנ“ך לפני שהצטרפו לקהילה;
• לא באו מרקע שבו עקרונות מוסריים בסיסיים, שמקורם בתנ“ך, נלקחו כמובנים מאליהם;
• לא ניכרה בהם בהכרח גדילה מהירה במישור הרוחני.

הם הביאו אל תוך הקהילה את מסורותיהם ואת מנהגיהם הנוכריים, ונדרשו זמן רב וסבלנות אין קץ על מנת ללמדם שיש לנטוש לחלוטין הרגלים אליליים פסולים וטמאים. מן היהודים המאמינים, לעומת זאת, נדרשה בגרות רוחנית רבה ולו רק כדי להסכים להתאסף תחת קורת־גג אחת עם הגויים המאמינים.

תורת שקר בהתהוותה

 

ככל שחלף הזמן גדל מספר המאמינים הגויים בקהילות המשיחיות ויחסם המספרי עלה לעומת המאמינים היהודים. ההשפעה היהודית קטנה, ולעומתה בלטה ההשפעה הנוכרית. בנקודה זו בדיוק קמו מורי שקר יהודים שניסו לשמור על הזהות היהודית של הקהילות באמצעים פסולים ולמטרות אנוכיות:

א.        הם לימדו בשורה “אחרת“ ― והיא: גויים מאמינים צריכים להימול ולשמור את מצוות תורת משה על מנת להיוושע (מה“ש טו 1; גלט‘ ב 5-3, 14-11, ג 5-3, ד 11-8, 31-21, ה 4-1, ו 13-12). בדרך זו ניסו מורי השקר לנטרל את ההשפעה הנוכרית של המאמינים הגויים ולהעמיד את עצמם כדוגמה לחיקוי.

ב.        מניע נוסף עמד לנגד עיניהם: הם לא היו מוכנים לסבול ולהירדף “עַל צְלַב הַמָּשִׁיחַ“ (ו 12):

• הם רצו להמשיך וליהנות מחופש הדת ששלטונות רומא העניקו ליהדות בתור “דת ותיקה“;
• הם לא היו מוכנים לסבול כמו המשיחיים, שנרדפו על־ידי השלטונות כבני “דת חדשה“ האסורה על פי החוק הרומי (ו 12; טימ"ב ג 12);
• הם חיפשו דרך להימנע מהחרם שהיה צפוי למאמינים יהודים בישוע מצד יהודים בלתי מאמינים.

מכיוון שמורי השקר כבר גרמו נזק, שאול השליח כתב את האיגרת בדחיפות כדי לעצור את הלימוד המוטעה ואת זרם האנשים המבולבלים הנוהים אחר מורי השקר.

מורי השקר טענו שקבלת הישועה תלויה בשני דברים:

א.        במילוי נכון של כל המצוות והחוקים שבתורה על פי מסורת הזקנים;

ב.        באמונה שישוע הוא אכן המשיח.

הם בעצם אמרו: “קודם כול תהיה יהודי שומר מצוות בדיוק כמונו, ואחר כך תלמיד של ישוע!“

 

כמו כן, הם הטילו דופי בשאול ופסלו את סמכותו כמורה ושליח מטעם המשיח. ― על איזה בסיס?

א.        שאול השליח לימד כי…

“…הָאָדָם מֻצְדָּק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה“ (רומ‘ ג 28). — כפרת חטאים וישועה ניתנות על סמך אמונה כנה בישוע המשיח כאדון ומושיע, אשר בא לעולם כאדם ומסר את חייו כקורבן מכפר על חטאינו;

“הָאָדָם מֻצְדָּק…לְלֹא תְּלוּת בְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה“ (רומ‘ ג 28). — הישועה ניתנת בחסד אלוהים, ולא כתמורה על קיום מושלם של המצוות (ראה גם רומ‘ י 10-8);

“יִשְׂרָאֵל…חָתְרוּ לְתוֹרָה שֶׁל צְדָקָה, אַךְ לְתוֹרָה זוֹ לֹא הִגִּיעוּ“ (רומ‘ ט 31). — הטובים שבעם ישראל לא הצליחו לקיים את כל המצוות בשלמותן. אם כן, אין אדם שיכול לעמוד במשימה זו, ועל פי הכתוב בדברים כז 26 כולנו נתונים תחת הקללה וזקוקים לחסד אלוהים.

משנתו של שאול השליח לא השאירה מקום להישגי האדם, אך משנתם של מורי השקר כן עשתה כך.

ב.        שאול הדגיש שתנאי הישועה זהים ליהודי ולגוי. קביעתו כי בגוף המשיח אין הבדל בין הגוי ליהודי (ג 29-26) שללה ממורי השקר את היתרון שלדעתם היה להם. שאול לימד שגם הם חסרים וזקוקים לחסד אלוהים, ממש כמו הגוי שמעולם לא שמע על אודות התורה.

משנתו של שאול השליח לא השאירה מקום ליתרון לאומי, אך משנתם של מורי השקר כן עשתה כך.

ג.         מורי השקר האשימו את שאול בכך שהוא מוריד את סף הקדושה הנדרשת מהאדם, וזאת על מנת להציג את ישועת אלוהים כקלה להשגה וכמושכת לכלל הגויים. הם חששו שמא בשורתו של שאול תעודד חיים מושחתים ותוריד את רמת המוסר הגבוהה שהתורה ציוותה ליהודים.

שאול מפריך את הטענה הזו. הוא מסביר בהמשך שנוכחות רוח אלוהים במאמין היא ששומרת אותו מחיים מושחתים. לראיה: נוח, אברהם וכל צדיקי התנ“ך חיו בקדושה עוד לפני שהתורה ניתנה. בנוסף לכך השליח לא אישר מנהגים פסולים של הגויים המאמינים ואף נלחם נגד כל ביטוי של חטא (קור“א ה).

 

שלא כמו מורי השקר, שאול לא היה מוכן להשתמש בכלים פסולים (הוראה שקרית, מסורות ומצוות הנובעות מבני אדם ולא מאלוהים) כדי להשיג את התוצאה הרצויה. הפתגם “המטרה מקדשת את האמצעים“ לא שייך לאוצר המילים של המאמין במשיח.

■         תוצאה מבורכת משיגים אך ורק באמצעות כלים טהורים:

• כניעה מוחלטת לכתוב בדבר אלוהים בלבד;
• תלות מוחלטת בכוח רוח הקודש הפועל באדם המאמין ומאפשר לו לציית לרצון אלוהים (אפס‘ ה 19-18).

 

“ישוע פְּלוּס“

 

מורי השקר למעשה לימדו שישוע אינו הגורם הבלעדי והמכריע לישועה. הם הדגישו את היתרונות שהיו להם, אך לא לגויים: זהות יהודית, ידע נרחב בתורה וניסיון עשיר. בדרך זו הם הגדילו את חשיבותם בעיני הגויים המאמינים. בו בזמן הם רוקנו מתוכן את הבשורה, מכיוון שהסירו את ישוע ממרכזה.

במקום ללמד את המאמינים להידמות יותר ויותר למשיח, הם הציגו את עצמם כדוגמה לחיקוי (ד 17).

מורי השקר, וכמוהם יהודים מאמינים רבים, לא הבינו שמותו של ישוע המשיח הוא תחילתה של הברית החדשה המובטחת מפי ירמיהו הנביא (ירמ‘ לא 34-31). הם לא הבינו שקורבנו הנצחי של ישוע הגשים את כל הסמלים שבמצוות, המצביעים על המשיח ועל פועלו, ולפיכך פג תוקפם (גלט‘ ג 25-23, ד 11-8; קור“ב ג; קול‘ ב 17-16; עבר‘ ז-י).

הם סירבו לקבל כעובדה שהאמונה בישוע הופכת את האדם, הן את היהודי והן את הגוי, לבריאה חדשה ― לאדם שנולד מחדש ― אשר קיבל את זהותו החדשה עקב שייכותו לישוע המשיח וכניעתו לו (מה“ש יא 26; גלט‘ ו 15).

כל אדם נושע, יהודי או גוי, משרת את אדונו בקהילת המשיח על פי המתנות שרוח אלוהים מעניק לו, ללא תלות בזהותו הלאומית (גלט‘ ד; קור“א יב). כל מה ששייך לעבר אינו עומד לזכותו של אף מאמין, ובוודאי שלא תרם להשגת ישועתו (פיל‘ ג 11-1).

■         שים לב:

שאול אינו מבטל בשום אופן את מעמד עם ישראל בעיני אלוהים ולא מוריד מחשיבותו. ― שאול יודע ומלמד שהבטחות אלוהים עבור עם ישראל עתידות להתגשם (על כך ראה רומים ט-יא).

לגבי מצבם הרוחני של מורי השקר ניתן לקבוע: מי שאינו מבין את מהות מותו ותחייתו של ישוע ואינו נכנע למרותם של כתבי הקודש, מוכיח בפועל שאינו תלמיד אמיתי של המשיח ושהוא לא נושע.

בשורה אחרת

 

פס' 7  “וְאֵין אַחֶרֶת.“ — בלימוד השקרי, העומד בסתירה מוחלטת למשנתו של שאול, אין חיים. זאת מפני שישוע אינו עומד במרכזו כאמצעי היחיד לישועה. אם יש צורך להוסיף מרכיב כלשהו לישועתנו, מעבר למעשים שישוע המשיח השלים להשגת ישועתנו, משמע שישוע אינו מספיק (יוח‘ יד 6; מה“ש ד 12; רומ‘ י 10-9).

כל המאמץ את תורתם של מורי השקר, עליו לדעת כי לא ימצא בה ישועה. לאוחזים ב“בשורה האחרת“ שאול נותן הסבר ואזהרה מצמררת בפרק ג 14-10.

למרות זאת יש גם בימינו אנשים הטוענים שקיימת בשורה אחת ליהודים ואחרת לגויים. טענה זו סותרת את הנאמר ביוחנן יד 6, במעשי השליחים ד 12 וברומים י 10-9. ― לאלוהים בשורת ישועה אחת ליהודי ולגוי.

“…אֲנָשִׁים הַמְבַלְבְּלִים אֶתְכֶם וַחֲפֵצִים לְעַווֵּת אֶת בְּשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ.“ — ישנו הבדל עקרוני בין מורה שקר לבין מורה שטועה בתמימות. כאן מדובר באנשים אשר “חֲפֵצִים“ להוליך שולל. הם מודעים היטב לבשורה הנכונה ונלחמים נגדה ונגד משרתי המשיח הנושאים בשורת אמת.

“בְּשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ“ מוגדרת באופן קולע בשתי איגרות אחרות של שאול:

קור“א טו 4-1:

1  “אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם, בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר גַּם קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ וְגַם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּהּ; 2  בְּאֶמְצָעוּתָהּ אַתֶּם גַּם נוֹשָׁעִים, אִם מַחֲזִיקִים אַתֶּם בַּדָּבָר שֶׁבִּשַּׂרְתִּי לָכֶם — שֶׁאִם לֹא כֵן, לַשָּׁוְא הָיְתָה אֱמוּנַתְכֶם. 3 מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; 4 נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים.“

רומים י 10-8:

“…זֶהוּ דְּבַר הָאֱמוּנָה שֶׁאָנוּ מְבַשְּׂרִים. 9  וְאִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים — תִּוָּשַׁע. 10  הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע.“

השליח מציין במפורש מה עושים מורי השקר. הם…

א.        מעוותים את הבשורה;

ב.        מבלבלים את אנשי הקהילה.

 

■         שים לב!

הנזקים הגדולים לגוף המשיח אינם נגרמים על־ידי אנשים בלתי מאמינים שלועגים או מתנגדים לנו. הרס של ממש תמיד נגרם על־ידי אלה שנמצאים בתוך הקהילה (יוח“א ב 20-18). מסיבה זו מבקש שאול מטימותיאוס לשמור מכל משמר את “פיקדון“ הבשורה שקיבל (טימ“ב א 14-13). רק בשורה טהורה מעניקה חיים. מי שמעוות את הבשורה מסכן את הקהילה. מכיוון שהקהילה היא גוף המשיח, הריהו מוצא את עצמו נלחם באלוהים.

מה לגבינו היום?  איזה סוג של מורים אנו אוהבים לשמוע ― כאלו שיצדיקו את דעותינו ואת אורח חיינו, כאלו שיתפשרו על אמת הבשורה כדי להתחמק מסבל למען המשיח, או כאלו שיאמרו לנו את האמת באהבה ובכל מחיר?

 

“חֵרֶם יִהְיֶה!“

 

פס' 9-8:

“אִם מִישֶׁהוּ, אֲפִלּוּ אֲנַחְנוּ אוֹ מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם, יְבַשֵׂר לָכֶם בְּשׂוֹרָה שׁוֹנָה מִזּוֹ שֶׁבִּשַׂרְנוּ לָכֶם, חֵרֶם יִהְיֶה! אֲנִי חוֹזֵר וְאוֹמֵר מַה שֶּׁאָמַרְנוּ קֹדֶם לָכֵן: אִם מִישֶׁהוּ יַשְׁמִיעַ לָכֶם בְּשׂוֹרָה שׁוֹנָה מִזּוֹ שֶׁקִּבַּלְתֶּם, חֵרֶם יִהְיֶה!“

השליח חוזר על דבריו פעמיים כדי להדגיש את החשיבות: מי שיסלף את בשורת המשיח שהושמעה מפי שאול בראשית ימיה של הקהילה ― ואף אם יהיה זה השליח עצמו ― עליו להיות מוחרם מקרב המאמינים. “חֵרֶם“ משמעו התנתקות מוחלטת מהאדם המוחרם.

בתנ“ך השתמשו במילה “חרם“ כדי לתאר אדם או קבוצה שנידונו לכליה (יהוש‘ ו 18-17, ז 1, 26-25).

 

“חֵרֶם יִהְיֶה!“ — מדוע שאול משתמש בשפה כה קיצונית?

■         מכיוון שתורתם של מורי השקר מכוונת אנשים לאבדון!

מצד אחד היא מבטיחה לאוחזים בה ישועה, מצד שני היא מונעת מהם לבטוח ביחיד שאכן יכול להעניק ישועה זו. שאול מונה את מורי השקר עם מי שראויים לעונש נצחי, כי הם גוררים נפשות רבות אחריהם לאבדון (מתי כד 24; יוח‘ ח 44; טימ“א א 20; טיט‘ א 16).

■         מה עלינו לעשות כדי למנוע לימוד מוטעה או התבססות של מורה שקר בקהילתנו היום?

א.        ללמוד ולשנן את דבר האלוהים;

ב.        להשוות את הנלמד בקהילה עם כתבי הקודש, כפי שעשו המאמינים בקהילה בבֵּרֵאָה (מה“ש יז 11): “יְהוּדֵי בֵּרֵאָה הָיוּ אֲצִילֵי־רוּחַ יוֹתֵר מִן הַיְּהוּדִים שֶׁבְּתֶסָּלוֹנִיקִי וְקִבְּלוּ אֶת הַדָּבָר בְּכָל לֵב כְּשֶׁהֵם בּוֹדְקִים יוֹם יוֹם בַּכְּתוּבִים אִם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָכֵן כָּךְ“;

ג.         להעיר באהבה ובענווה למורה, במידה ודבריו לא תאמו את הכתוב בדבר אלוהים;

ד.        במידה שההערה נבדקה ונמצאה מוצדקת, על המורה לאמץ את התיקון בענווה;

ה.        אם המורה יתעקש להמשיך ללמד את הדברים השגויים וינסה להצדיקם, על הקהילה להרחיקו מקרבה או להימנע מלהקשיב לדברי הוראתו. אין מדובר, חלילה, בהליך אלים, אלא בהתנתקות מאותו אדם, כך שלא ישפיע יותר לרעה על בני בית אלוהים (מתי יח 20-15).

שליח אמת ועבד המשיח

 

פס' 10          “הַאִם אֶל בְּנֵי אָדָם אֲנִי מִתְרַצֶּה כָּעֵת, אוֹ אֶל אֱלֹהִים? הַאִם מִשְׁתַּדֵּל אֲנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם? אִלּוּ עֲדַיִן הִשְׁתַּדַּלְתִּי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם, לֹא הָיִיתִי עֶבֶד הַמָּשִׁיחַ.“ —שאול מבהיר ומחדד את השוני בינו לבין מורי השקר. הם באו עם מסר מטעמם, לא מאלוהים, שנועד להצדיק את אורח חייהם ולפטור אותם מהחובה להשתנות.

למסר מסוג זה יש ביקוש, ולכן יש למורי שקר חברים רבים בעולם. הם אינם ידידי אלוהים, אלא אויביו הצפויים למשפט ולעונש ממנו. אם הם יבחרו להישאר מנותקים מישועת המשיח עד יום מותם ― וזאת על־אף כל הידע שצברו בלימוד עקרונות דבר אלוהים ― לא יזכו לחיות עם ישוע בממלכתו הנצחית.

“אִלּוּ עֲדַיִן הִשְׁתַּדַּלְתִּי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם…“ — אילו שאול בשלב זה היה מחפש את אהדת הקהל ואת החיים הקלים על חשבון עיוות הבשורה, הוא לא היה מעז להכריז חרם על אדם כלשהו. עמידה על האמת והכרזה כמו זו של שאול עשויות “למשוך אש“ ולגרום לו סבל רב. הוא ידע כי הוא עתיד לסבול מידי בני האדם, אך מאלוהים יקבל כוח וגבורה להמשיך ולהכריז את האמת. את הכוח והגבורה האלה הוא רדף. הוא לא ביקש להאדיר את שמו, אלא את שם אלוהים (ראה גם מתי י 31-26; קור“ב י; גלט‘ ו 12).

שאול הכיר מקרוב את הדחף לרצות בני אדם. הרי בעבר רדף את המאמינים בישוע כדי למצוא חן בעיני מנהיגיו הרוחניים. כעת מטרתו העליונה היא לרצות את אלוהים ולפעול על פי הדרכתו בלבד. שאול ידע שבשירות המשיח לא יזכה לחברים רבים מקרב בני האדם. אדרבא, חייו יאופיינו בסבל (טימ"ב ג 12). הוא לא היה הראשון שהרגיש זאת! רוב נביאי התנ“ך היו בודדים, מכיוון שהמסר שבפיהם חשף את חטאם של הסובבים אותם ודרש מהם שינוי קיצוני.

"עֶבֶד הַמָּשִׁיחַ." — השליח מלמד אותנו שלהליכה עם ישוע ולהכרזת בשורת האמת יש מחיר. הוא היה מוכן לשלם אף בחייו כדי להיקרא “עֶבֶד הַמָּשִׁיחַ“ (רומ‘ יב 1; גלט‘ ב 20). הלוואי שכולנו נשכיל לוותר על תענוגות וזכויות כדי להרוויח עוד מספר דקות שבהן נאמר את הבשורה לכל נפש (קור“א ט 22-19).

■         מה מאפיין את התנהגותם ואת אורח חייהם של עבדי המשיח?

1. חיים ממוקדים בישוע בלבד

עברים יב 2-1: “…וּבְסַבְלָנוּת נָרוּצָה אֶת הַמֵּרוֹץ הֶעָרוּךְ לְפָנֵינוּ, בְּהַבִּיטֵנוּ אֶל יֵשׁוּעַ, מְכוֹנֵן הָאֱמוּנָה וּמַשְׁלִימָהּ.“

 

2. ענווה

יוחנן ג 30: “מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁהוּא (המשיח ישוע) יֵלֵךְ וְיִגְדַּל וַאֲנִי אֶקְטַן.“

 

3. מתן עדיפות לזולת

פיליפים ב 3: “וְאַל תַּעֲשׂוּ דָּבָר מִתּוֹךְ תַּחֲרוּת, אַף לֹא מִתּוֹךְ כְּבוֹד שָׁוְא, אֶלָּא בִּנְמִיכוּת רוּחַ יַחְשֹׁב אִישׁ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לְנִכְבָּד מִמֶּנּוּ“; רומ' יב 10: “הַקְדִּימוּ לִנְהֹג כָּבוֹד אִישׁ בְּרֵעֵהוּ.“

 

4. הכנעת רצונם תחת רצון אלוהים

מתי כו 39: “…אָבִי, אִם אֶפְשָׁר הַדָּבָר, הַעֲבֵר נָא מִמֶּנִּי אֶת הַכּוֹס הַזֹּאת, אַךְ לֹא כִּרְצוֹנִי אֲנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנְךָ אַתָּה“; פטר“א ה 6: “הַשְׁפִּילוּ עַצְמְכֶם תַּחַת יַד אֱלֹהִים הַחֲזָקָה, לְמַעַן יְרוֹמֵם אֶתְכֶם בְּעִתּוֹ“; מתי ו 33: “אַתֶּם בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם.“

פרק א, פסוקים 24-11 — שיעור מס' 3

לפני ואחרי

ישוע משנה סדרי עדיפויות

 

גלטים א 24-11:

11 הֲרֵינִי מוֹדִיעַ לָכֶם, אַחַי, כִּי הַבְּשׂוֹרָה שֶׁבִּשַׂרְתִּי אֵינָהּ לְפִי מַחֲשֶׁבֶת אָדָם, 12 שֶׁכֵּן לֹא קִבַּלְתִּיהָ מֵאָדָם אַף לֹא לִמְּדוּנִי אוֹתָהּ, אֶלָּא קִבַּלְתִּיהָ בְּהִתְגַּלּוּת שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

13  הֲרֵי שְׁמַעְתֶּם עַל הִתְנַהֲגוּתִי בֶּעָבָר בַּיַּהֲדוּת, שֶׁרָדַפְתִּי נִמְרָצוֹת אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים וְעָשִׂיתִי בָּהּ שַׁמּוֹת 14 וְהִתְעַלֵּיתִי בַּיַּהֲדוּת עַל רַבִּים מִבְּנֵי גִּילִי אֲשֶׁר בְּעַמִּי, מִשּׁוּם קִנְאָתִי הַיְתֵרָה לְמָסוֹרוֹת אֲבוֹתַי. 15 אֲבָל כַּאֲשֶׁר אֱלֹהִים, שֶׁהִקְדִּישַׁנִי מֵרֶחֶם אִמִּי וּקְרָאַנִי בְּחַסְדּוֹ, רָצָה 16 לְגַלּוֹת בִּי אֶת בְּנוֹ כְּדֵי שֶׁאֲבַשְׂרֶנּוּ בַּגּוֹיִם, לֹא נוֹעַצְתִּי אָז עִם בָּשָׂר וָדָם, 17  גַּם לֹא עָלִיתִי לִירוּשָׁלַיִם אֶל מִי שֶׁהָיוּ שְׁלִיחִים לְפָנַי, אֶלָּא יָצָאתִי לַעֲרָב וְאַחַר כָּךְ חָזַרְתִּי לְדַמֶּשֶׂק.

18 אַחֲרֵי שָׁלשׁ שָׁנִים עָלִיתִי לִירוּשָׁלַיִם לִרְאוֹת אֶת כֵּיפָא וְשָׁהִיתִי אֶצְלוֹ חֲמִשָּׁה־עָשָׂר יָמִים. 19 שָׁלִיחַ אַחֵר לֹא רָאִיתִי, אֶלָּא אֶת יַעֲקֹב אֲחִי אֲדוֹנֵנוּ. 20 וַאֲשֶׁר לַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אֲלֵיכֶם, אֱלֹהִים עֵד שֶׁאֵינֶנִּי מְשַׁקֵּר. 21 אַחֲרֵי כֵן בָּאתִי אֶל גְּלִילוֹת סוּרְיָה וְקִילִיקְיָה. 22 אֲבָל לֹא הָיִיתִי מֻכָּר בְּאֹפֶן אִישִׁי בִּקְהִלּוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. 23  הֵם רַק שָׁמְעוּ “כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר רָדַף אוֹתָנוּ בֶּעָבָר, מַטִּיף עַכְשָׁו אֶת הָאֱמוּנָה אֲשֶׁר בֶּעָבָר עָשָׂה בָּהּ שַׁמּוֹת,“ 24 וְהִלְּלוּ אֶת אֱלֹהִים בַּעֲבוּרִי.

 

פסוקים אלה מאפשרים לנו לערוך השוואה בין…

א.        העיקר בעיני שאול לפני שהאמין בישוע (סדר עדיפויותיו היה דומה לזה של מורי השקר);

ב.        העיקר בעיניו לאחר המפגש עם ישוע.

פס' 12-11 “הַבְּשׂוֹרָה…אֵינָהּ לְפִי מַחֲשֶׁבֶת אָדָם.“ — מצד אחד, המסר שבפי שאול אינו פרי שכלו או אדיקותו הדתית. מצד שני, גם לא היו לו הזדמנויות רבות ללמוד מהשליחים האחרים. קורות חייו מאז שפגש את ישוע מוכיחות שלא בילה זמן ממושך אִתם ולא שהה בסביבות ירושלים לאורך זמן.

“…אֶלָּא קִבַּלְתִּיהָ בְּהִתְגַּלּוּת שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.“ — ידיעותיו היו מבוססות על ההתגלות של ישוע אליו בדרך לדמשק (מה“ש ט). מאז, שאול נשאר נאמן לבשורת האמת ולא הייתה לו שום כוונה להתאימה לטעמם של שומעיו, אפילו לאור הסיכון שהנאמנות למשיח תעלה לו בחיים (רומ‘ א 16).

שאול מציין עובדה זו כדי להבהיר שה“בשורה“ שבפי מורי השקר היא פרי מחשבתם ואינה נובעת מאלוהים.

מהי הבשורה?

 

ישוע המשיח, אלוהים הבן, בא לעולם בדמות אדם כדי לשלם בחייו את מחיר כפרת החטאים של בני האדם. אם אתה מאמין כי אלוהים שלח את בנו, את ישוע המשיח, במטרה למות כקורבן המכפר על חטאיך, ואם אתה מאמין שישוע קם לתחייה ביום השלישי, אזי אתה נושע. — זוהי הבשורה בקיצור נמרץ.

מי שדוחה את כפרת החטאים שאלוהים נותן על־ידי מותו המכפר של ישוע, הריהו נשאר עם חטאו וצפוי לבלות את הנצח באגם האש, מנותק לעד מאלוהים (ישע‘ ז 14, נג; תהל‘ ב 2, 7, 12; משלי ל 4-1; לוקס טז 31-30, כד 27; יוח‘ ג 21-16, יד 6; מה“ש ד 12, כו 7-6, כח 24-23;
רומ‘ י 10-9; קור“א טו 4-1).

 

רובם המוחלט של היהודים גדלים עם ההבנה שישוע “שייך“ לנוצרים הגויים, ולא ליהודים. הדעה הזו והחינוך שנובע ממנה לא מובילים לישועה מקללת החטא.

למעשה, ישוע מופיע לאורך כל התנ“ך, כי הרי הוא אלוהים הבן. אלוהים הבן הנו אותה הוויה אלוהית אשר בני האדם מורשים לראות פנים אל פנים ולהישאר בחיים (שמות לג 11). אלוהים הבן היה זה שהופיע לפני אברהם אבינו בדמות אדם והוא לא אחר מאשר אֵל שַׁדַּי  (ברא‘ יז 1, יח).

 

הבשורה נחשבת לסכלות בעיני רבים, אך היא אמת האלוהים. למענה שאול היה מוכן לסבול דחייה מבני אדם ונידוי מבני עמו (קור“א א 31-18).

 

פס' 17-13 “הֲרֵי שְׁמַעְתֶּם עַל הִתְנַהֲגוּתִי בֶּעָבָר בַּיַּהֲדוּת.“ — “אתם בעצמכם יודעים כי בעבר נלחמתי בכל מאודי נגד האמונה הזאת וגם נגד ההולכים בדרכה, אך כאשר אלוהים פקח את עיניי הבנתי את ההבדל בין אמת לטעות.“

“הִתְעַלֵּיתִי בַּיַּהֲדוּת עַל רַבִּים מִבְּנֵי גִּילִי.“ — שאול היה יהודי שומר מצוות. הוא היה אדם מוכשר מאוד. אילו היה נמדד על פי אדיקותו הדתית, היה מקבל ציון גבוה (מה“ש כב 5-3); אילו היה מתכחש לאמת ששמע מישוע וממשיך בדרך המסורת הרבנית, ככל הנראה היה זוכה למעמד מכובד במסגרת ההנהגה הדתית, אך בו בזמן היה נשאר מנותק מאלוהים.

השליח, כביכול, אומר: “מורי השקר רוצים שתהיו יהודים שומרי מצוות ומסורות שלמעשה אלוהים לא דורש את קיומן. אבל דעו כי אני ― שאול ― הייתי שם! במצבי המושלם ההוא (בעיני בני עמי) לא ידעתי את חסדו ושלומו של אלוהים דרך ישוע המשיח. הייתה לי תחפושת יפהפייה, אך חיי היו ריקים מנוכחות אלוהים. חיצונית נראיתי כיהודי אדוק, אך בלבי הייתי עוין לאלוהים. לכן רדפתי את הנאמנים לישוע ונהיתי אחרי חכמת אדם. אל תלכו אחרי מורי השקר, הם מסיטים אתכם מן האמת!“

מה חשוב יותר?

 

באיגרת אל הפיליפים שאול עורך השוואה בין הזהות הלאומית שלו לבין זהותו במשיח.

פיליפים ג 11-1:

1  וּבְכֵן, אַחַי, שִׂמְחוּ בָּאָדוֹן. לִכְתֹּב לָכֶם שׁוּב אֶת אוֹתוֹ דָּבָר אֵינֶנּוּ לְטֹרַח עָלַי, אַךְ לָכֶם זֶה מוֹסִיף לְבִטָּחוֹן. 2 הִזָּהֲרוּ מֵהַכְּלָבִים. הִזָּהֲרוּ מִפּוֹעֲלֵי הָרֶשַׁע. הִזָּהֲרוּ מִן הַחִתּוּךְ. 3  הֲרֵי אֲנַחְנוּ בְּנֵי הַמִּילָה — הָעוֹבְדִים אֶת אֱלֹהִים בְּרוּחַ וּמִתְגָּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בְּלִי לִבְטֹחַ בַּבָּשָׂר, 4 אַף שֶׁאֲנִי עַצְמִי יָכוֹל לִבְטֹחַ גַּם בַּבָּשָׂר. אִם מִישֶׁהוּ סָבוּר שֶׁיּוּכַל לִבְטֹחַ בַּבָּשָׂר, אֲזַי אֲנִי יוֹתֵר: 5  נִמַּלְתִּי בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁמוֹנַת יָמִים; מִמּוֹצָא יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי, מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין, עִבְרִי מִן הָעִבְרִים; אֲשֶׁר לַתּוֹרָה, מִכַּת הַפְּרוּשִׁים אֲנִי; 6 אֲשֶׁר לַקַּנָּאוּת, רוֹדֵף הַקְּהִלָּה אֲנִי; מִבְּחִינַת הַצְּדָקָה הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל הַתּוֹרָה, אֵין בִּי דֹּפִי. 7 אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ יִתְרוֹן בְּעֵינַי, אוֹתָם חָשַׁבְתִּי לְהֶפְסֵד בִּגְלַל הַמָּשִׁיחַ; 8  וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב אֶת הַכֹּל לְהֶפְסֵד בִּגְלַל הַיִּתְרוֹן לָדַעַת אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנִי, אֲשֶׁר לְמַעֲנוֹ הִפְסַדְתִּי אֶת כָּל הַדְּבָרִים; וַאֲנִי חוֹשְׁבָם לִפְסֹלֶת בִּשְׁאִיפָתִי לְהַרְוִיחַ אֶת הַמָּשִׁיחַ 9  וּלְהִמָּצֵא בּוֹ — בְּאֹפֶן שֶׁצִּדְקָתִי לֹא תִּהְיֶה לִי מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא תִּהְיֶה זוֹ הַצְּדָקָה אֲשֶׁר עַל־יְדֵי אֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ. צְדָקָה אֲשֶׁר מֵאֱלֹהִים הִיא וִיסוֹדָהּ בֶּאֱמוּנָה, 10 כְּדֵי לָדַעַת אוֹתוֹ וְאֶת כֹּחַ תְּחִיָּתוֹ וְאֶת הַשֻּׁתָּפוּת בְּיִסּוּרָיו וּלְהִדַּמּוֹת לוֹ בְּמוֹתוֹ, 11 בְּתִקְוָה שֶׁאַגִּיעַ לַתְּחִיָּה מִן הַמֵּתִים.

שאול אינו מזלזל או מפחית מחשיבות היותו יהודי, בן לעם ישראל. הוא משווה כאן בין מוצאו ושייכותו הלאומית מחד, לבין הישועה וההתחברות עם ישוע המשיח מאידך. בהשוואה שכזו, גם המוצא הביולוגי הנעלה ביותר נחשב כהפסד וכפסולת. הזהות המשיחית, המעניקה אזרחות בשמים, חשובה מכל דבר ארצי וזמני: “אֲשֶׁר לָנוּ, אֶזְרָחוּתֵנוּ בַּשָּׁמַיִם הִיא; מִשָּׁם גַּם יָבוֹא מוֹשִׁיעַ אֲשֶׁר מְחַכִּים אָנוּ לוֹ — הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ“ (פיל‘ ג 20).

• במילים פשוטות, השליח מציין שכל הדברים הארציים זניחים יחסית לדברים השמימיים הנצחיים. כל הורה שיאלץ לבחור בין בנו בשר ודם לבין תמונת הבן, יעדיף כמובן את הילד על פני התמונה. כך עלינו להעדיף את ישוע על פני כל צל וסמל (גלט‘ ג 25-23, ד 11-8; קול‘ ב 17-16).

 

פס' 14          “…מִשּׁוּם קִנְאָתִי הַיְתֵרָה לְמָסוֹרוֹת אֲבוֹתַי.“ — לאחר שישוע המשיח נגלה לשאול בדרך לדמשק, שאול הבין מהו העיקר בחיים. בנקודה זו, הוא הבין שכל המצוות והמסורות פרי מחשבת אדם שאותן הוא שמר עד כה לא הועילו לו להכיר את מושיעו ולקבלו. הן רק הסתירו את דרך האמת. מסורת הזקנים, אותה אימץ כאילו הייתה תורת אלוהים, הכשירה אותו להיות אויב אלוהים וזר למשיח ישראל.

■       שים לב!

שאול אינו תוקף את התורה. תורת אלוהים היא טהורה וקדושה. השליח מדגיש זאת באיגרת אל הרומים ז 12 באמרו: “וּבְכֵן הַתּוֹרָה קְדוֹשָׁה, וְהַדִּבֵּר הוּא קָדוֹשׁ וְיָשָׁר וְטוֹב.“ מסורת הזקנים בת מאות השנים היא זו שהובילה את שאול לדרך הטעות. היא זו שהסיטה את העם מדבר אלוהים והשחירה את פני גואלם היחיד (ישע‘ כט 14-13; מתי כג “שׂאור הפרושים“, ה 20; רומ‘ ט 30 – י 4).

מורי השקר טרם פגשו את ישוע. התנהגותם הוכיחה זאת מעל לכל ספק. הם עדיין אימצו באדיקות את התפל.

“לֹא נוֹעַצְתִּי אָז עִם בָּשָׂר וָדָם“ (פס' 16). — “מכיוון שהיה זה אלוהים אשר תיקן את הבנתי באופן אישי פנים אל פנים, לא היה לי כל צורך לחזור לירושלים כדי לקבל אישור על אמיתוּת הבשורה. את עיקר הבשורה ― את ישוע עצמו ― ראיתי חי במו עיניי.“

■         זכור:

שאול היה בקיא מאוד בתנ“ך. לפני ישועתו היה חסר לו בעצם רק “חלק אחד“ על מנת להשלים את התמונה הכללית של תכנית אלוהים: החלק העיקרי ― ישוע המשיח. לאחר שישוע פקח את עיניו שאול לא היה זקוק לתוספות מצד בני אדם. בקיאותו בכתובים, הן מבחינת הידע והן מבחינת ההבנה,  לא פחתה מזו של שאר השליחים וייתכן שאף עלתה עליה בנקודות מסוימות.

הבחירה מקדם

 

פס' 15          “אֱלֹהִים, שֶׁהִקְדִּישַׁנִי מֵרֶחֶם אִמִּי…“ — השליח נוגע כאן בנושא משמעותי ביותר: הבחירה מקדם (ישע‘ מט 1; ירמ‘ א 5; תהל‘ קלט; רומ‘ ח 29-28).

הנושא מעלה שאלות כגון:

• אם אלוהים בוחר את ילדיו ― מדוע הוא מעניש את אלו שהוא אינו בוחר?
• אם אלוהים בוחר את ילדיו ― מדוע שנפיץ את הבשורה? הרי כל מי שהוא בחר ייוושע בכל מקרה.
• אם אלוהים הוא זה שבוחר בנו ― כיצד מתאפשר חופש הבחירה מצד בני האדם?

…ועוד שאלות רבות וחשובות.

 

אינני מתכוון לענות במשפט אחד על שאלות אלו, אלא לציין מספר עובדות ועקרונות הנוגעים לכך שאלוהים בוחר את ילדיו מקדם. מתוך עובדות ועקרונות אלו, שאותם אנו לומדים מכתבי הקודש, נוכל להבין טוב יותר את אפסותו של האדם, את תלותו המוחלטת בחסדו ובאהבתו של אלוהים ואת נצחיות הישועה בחיי הנושע.

גם אם לא נבין לחלוטין את הנושא, נוכל לסמוך על אלוהים, שהרי הוא צדיק, קדוש, טהור ויודע הכול.

1. אלוהים בחר את ילדיו מקדם. זהו ביטוי לריבונותו (ירמ‘ א 5; לוקס א 17-13; רומ‘ ט 13-11; אפס‘ א 4; תסל“ב ב 14-13; טימ“ב א 9-8; פטר“א א 15).
2. אלוהים בחר בעם ישראל מיֹזמתו ולמען תכלית מיוחדת, עוד לפני היותו לעם (שמות יט 6-5; דבר‘ ז 8-7; שמ“א יב 25-22; ישע‘ מג 7, 21, מד 23).
3. כל בני האדם חוטאים וזקוקים לכפרת חטאים (תהל‘ נא 7; קוהלת ז 20; רומ‘ ג 23).
4. דוד המלך הבין כי הוא נבחר להיות למלך בחסד אלוהים ולא בזכות מעשיו (דהי“א כח 5-4).
5. שאול השליח נושע בדרך לדמשק כשהיה בדרכו לאסור את ילדי אלוהים. שאול לא התכוון להיכנע לישוע מרצונו החופשי (קור“א א 1; גלט‘ א 16-15; פיל‘ ג 10-1).
6. אלוהים הוא אלוהי צדק, אמת, חסד ורחמים (שמות כ 6, לד 6; במד‘ יד 18; דבר‘ ה 10; ישע‘ מה 21; ירמ‘ ט 23; תהל‘ כה 10, קג 4, קמה 17; דני‘ ט; נחמ‘ א 10-5). אם לאדם טענות כלשהן, הרי שהן נובעות מכישלונו ומחסרונותיו, ולא מכישלון מצד אלוהים (ישע‘ נה 10-7).
7. אין אלוהים אחר מלבד האלוהים המוצג בתנ“ך ובברית החדשה (ישע‘ מג 11-10, מד 8-6, מה 7-5, 14, 23-21).
8. אלוהים ישפוט את כל בני האדם שדוחים את ישועתו (דני‘ יב 2; התג‘ כ 15-11).
9. אלוהים ברא את האדם עם מצפון שמאפשר לו להבחין בין טוב ורע (רומ‘ א, ב).
10. אלוהים מוכיח את קיומו ואת עצמותו בבריאה הנפלאה, אותה כל אדם יכול לראות (תהל‘ יט).
11. אלוהים הוא המושיע ומכפר החטאים הבלעדי (ישע‘ מג 25, נג 6; יוח‘ ג 16).
12. אלוהים חפץ שכולם ייוושעו. הוא מכוון את בשורת החיים לכלל בני האדם (ישע‘ ב; מתי כח 20-18; מה“ש א 9-8; טימ"א ב 5-3).
13. האדם ניחן ביכולת השכלית ובאחריות להבין שיש בורא לעולם (תהל‘ יט; רומ‘ ב).
14. מי שמחפש באמת את הבורא ― ימצאהו (תהל‘ נא 19).
15. האדם לא משתווה לאלוהים לעולם, ולכן לא מסוגל להבין את מלוא היקף חכמתו ואת מניעיו. מסיבה זו הוא גם לא יכול להתלונן נגד אלוהים (ישע‘ נה 9-8; איוב מ 5-1).
16. האדם הנושע מבין ורואה את מעשי אלוהים בעזרת רוח הקודש השוכן בו. הבלתי נושע “עיוור“ לפעולת אלוהים (יוח‘ ג 8-5; קור“א ב 16-10).
17. אלוהים מבטא את אהבתו לבני האדם בכך שנתן את בנו יחידו, ישוע המשיח, כקורבן לכפרת חטאים, וזאת למען“לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם“ (יוח‘ ג 16).
18. שום דבר לא יפריד אותנו מאהבת המשיח (רומ‘ ח 39-31).
19. אלוהים, שבחר אותנו והתחיל את פעולתו בנו, מבטיח לסיים את מה שהתחיל (פיל‘ א 6).
20. לאחר שאדם “מוצא“ את הבורא, הוא מגלה שאלוהים בחר בו מקדם, עוד לפני היווסד תבל.
21. "הָאֱמוּנָה בָּאָה בִּשְׁמִיעָה וְהַשְּׁמִיעָה — בְּהַכְרָזַת דְּבַר הַמָּשִׁיחַ" (רומ‘ י 17).
22. אלוהים מצווה על בניו להודיע את דבר הבשורה, למען ישמעו בני האדם וייוושעו (מתי כח 20-18; מה“ש א 8).
23. ילדי אלוהים הנושעים מבשרים את בשורת הישועה מפני שאהבת האדון בוערת בקרבם (יחז‘ ג; קור“ב ה 21-11).
24. אלוהים הוא ריבון, צדיק וקדוש. זכותו לעשות עם ברואיו כרצונו, כי הרי כולם חוטאים וראויים לעונש (ירמ‘ יח).
25. לא ראוי לאדם להתעמת עם אלוהים או לנסות להתווכח ולטעון שאלוהים טועה (איוב מ 5-1).

לאור העובדות והעקרונות הנ“ל ניתן לקבוע:

א.        אלוהים בוחר את ילדיו;

ב.        אלוהים מציג את האמת לכולם ודורש התייחסות;

ג.         מי שאינו מחפש את הבורא יעמוד לפניו למשפט;

ד.         אלוהים הוא אל צדיק, קדוש וטהור. כל מעשיו ודרכיו נכונים ומלאי חכמה. הוא אמנם בוחר את ילדיו, אך בחסדו הוא גם מאפשר לנו להשתתף במלאכת הפצת הבשורה (מה“ש א; רומ‘ י 17).

אלוהים אומר בישעיהו נה 9-7:

7  “יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו, וְיָשֹׁב אֶל יהוה וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ.8 כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי,“ נְאֻם יהוה. 9 “כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם…“ (ראה גם את ההמשך עד פסוק 13).

 

גם אם אינך מבין לחלוטין את ריבונותו של אלוהים בבחירת ילדיו ובשפיטת אלו הדוחים אותו, עובדות ועקרונות אלה (שהם רק מבחר מצומצם ביותר ממה שניתן למצוא בכתובים) אמורים להספיק כדי לגרום לך לפנות אל הבורא ולבקש שיפעל בחייך ויפקח את עיני לבבך להכירו כגואל ופודה, אדון חייך המושיע אותך מהחטא.

מרודף המשיח לשליח המשיח

 

רוצה לשכנע שאתה “אמיתי“? ― הייה עקבי!

 

גלטים א 17-15:

15 אֲבָל כַּאֲשֶׁר אֱלֹהִים, שֶׁהִקְדִּישַׁנִי מֵרֶחֶם אִמִּי וּקְרָאַנִי בְּחַסְדּוֹ, רָצָה 16 לְגַלּוֹת בִּי אֶת בְּנוֹ כְּדֵי שֶׁאֲבַשְׂרֶנּוּ בַּגּוֹיִם, לֹא נוֹעַצְתִּי אָז עִם בָּשָׂר וָדָם, 17  גַּם לֹא עָלִיתִי לִירוּשָׁלַיִם אֶל מִי שֶׁהָיוּ שְׁלִיחִים לְפָנַי, אֶלָּא יָצָאתִי לַעֲרָב וְאַחַר כָּךְ חָזַרְתִּי לְדַמֶּשֶׂק.

פס' 17-15 “כַּאֲשֶׁר אֱלֹהִים… רָצָה לְגַלּוֹת בִּי אֶת בְּנוֹ כְּדֵי שֶׁאֲבַשְׂרֶנּוּ בַּגּוֹיִם… יָצָאתִי לַעֲרָב.“ —שאול מוסר עתה מספר פרטים מתוך קורות חייו, מאז שנולד מחדש, המשלימים את המסופר במה“ש ט:

לאחר המפגש עם ישוע המשיח, הוא עבר "לַעֲרָב“. שם, באזור מדברי, רחוק
מכל השפעה של מסורות מעשה ידי אדם, בילה שאול עם אלוהים וחקר את נפשו. שם, בסביבה שבה נתן אלוהים את התורה לעמו (ד 25), עבר שאול הכנה לשירות שעמד לפניו.

“…וְאַחַר כָּךְ חָזַרְתִּי לְדַמֶּשֶׂק.“ — בתום תקופת שהותו במדבר חזר לנקודת מוצאו, לדמשׂק שבסוריה.

גלטים א 24-18:

18 אַחֲרֵי שָׁלשׁ שָׁנִים עָלִיתִי לִירוּשָׁלַיִם לִרְאוֹת אֶת כֵּיפָא וְשָׁהִיתִי אֶצְלוֹ חֲמִשָּׁה־עָשָׂר יָמִים. 19 שָׁלִיחַ אַחֵר לֹא רָאִיתִי, אֶלָּא אֶת יַעֲקֹב אֲחִי אֲדוֹנֵנוּ. 20 וַאֲשֶׁר לַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אֲלֵיכֶם, אֱלֹהִים עֵד שֶׁאֵינֶנִּי מְשַׁקֵּר. 21 אַחֲרֵי כֵן בָּאתִי אֶל גְּלִילוֹת סוּרְיָה וְקִילִיקְיָה. 22 אֲבָל לֹא הָיִיתִי מֻכָּר בְּאֹפֶן אִישִׁי בִּקְהִלּוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. 23  הֵם רַק שָׁמְעוּ ‘כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר רָדַף אוֹתָנוּ בֶּעָבָר, מַטִּיף עַכְשָׁו אֶת הָאֱמוּנָה אֲשֶׁר בֶּעָבָר עָשָׂה בָּהּ שַׁמּוֹת,‘ 24 וְהִלְּלוּ אֶת אֱלֹהִים בַּעֲבוּרִי. 

 

פס' 24-18 “אַחֲרֵי שָׁלשׁ שָׁנִים עָלִיתִי לִירוּשָׁלַיִם…“ — שהייתו של שאול אצל שמעון כיפא לא נועדה ללימוד הכתובים, שהרי בקיאותו של שאול בכתובים לא לקתה בחסר. לאחר שהכיר את ישוע, הבנתו לא הייתה פחותה מזו של שאר השליחים. להזכירנו, שאול היה תלמיד תורה בעוד ששאר השליחים גדלו בגליל ורובם עבדו כדייגים. הביקור בן חמישה־עשר הימים נועד לחזק את הקשר והקרבה בין שאול לשמעון כיפא ולאפשר לו להכיר את קהילת המשיח המקומית.

שאול מזכיר שני מנהיגים שפגש: כיפא ויעקב אחי אדוננו.

• “כֵּיפָא“ הרי הוא שמעון פטרוס, אחד השליחים (מתי י 2; מה“ש א-יב).
• “יַעֲקֹב, אֲחִי אֲדוֹנֵנוּ“ הוא אח למחצה של ישוע. ישוע נולד למרים על־ידי הפריה על טבעית מרוח הקודש, ושאר האחים והאחיות נולדו לה מיוסף בעלה (מתי יב 50-46; מרק‘ ו 3-1; מה“ש טו 13; גלט‘ ב 9, 12; איגרת יעקב).

■         מדוע שאול לא ניסה להשתקע בירושלים מיד לאחר לידתו מחדש? — ישנן שתי סיבות לפחות:

א.        הראשונה נמצאת בפסוקים…

16-15: השליח בעצמו אומר שם, “אֱלֹהִים… רָצָה… לְגַלּוֹת בִּי אֶת בְּנוֹ כְּדֵי שֶׁאֲבַשְׂרֶנּוּ בַּגּוֹיִם.“ —הוא נבחר להודיע את בשורת הישועה לגויים, ובאופן טבעי הם מתגוררים בעיקר מחוץ לגבולות ארץ ישראל (מה“ש ט 15, כב 15; גלט‘ ב 8).

ב.        פס' 22 “לֹא הָיִיתִי מֻכָּר בְּאֹפֶן אִישִׁי בִּקְהִלּוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בִּיהוּדָה.“ — זוהי הסיבה השנייה: בגלל שבעבר רדף באלימות את המאמינים המשיחיים בארץ ישראל, כולם חששו והתרחקו ממנו. המאמינים בירושלים לא הפנימו מיד את העובדה שהאויב הפך לאח באמונה. לו היה נשאר בירושלים סביר שהיה מהווה מקור לבעיות ופחד ולא היה זוכה לשרת בחופשיות את האדון, לפחות לא בהתחלה (מה“ש ט 26; גלט‘ א 24-22).

“אַחֲרֵי כֵן בָּאתִי אֶל גְּלִילוֹת סוּרְיָה וְקִילִיקְיָה“ (פס‘ 21). — משפט זה מציין את סוף ביקורו הקצר של שאול בירושלים. מכאן הוא חוזר לאזור הולדתו.

הבה נשלב את הנתונים מתוך האיגרת אל הגלטים עם מה שאנחנו יודעים מספר מעשי השליחים, ונקבל תמונה ברורה בעניין תנועותיו של השליח:

סדר כרונולוגי

 

להלן מהלך האירועים המרכזיים בחיי שאול השליח מאז ששמו מוזכר לראשונה בברית החדשה:

1. מה“ש ז 58: שאול משתתף בסקילת סטפנוס. בתאור המאורע הוא נקרא “בחור“; ככל הנראה היה בשנות העשרים לחייו.
2. מה“ש ט 25-1:  שאול יוצא לדמשק ובידו מסמך מהכוהן הגדול, המאשר לו לאסור יהודים שמאמינים בישוע. בעודו בדרך, נגלה אליו ישוע המשיח במלוא הדרו. ישוע בוחר בו להיות שליח שיביא את בשורת הישועה לגויים ולבני ישראל.

מרגע ישועתו, שאול חי במטרה לשרת את המשיח. הוא נשאר בדמשק ומבשר בה את בשורת ישוע “זְמַן נִכָּר“ (פס‘ 23). כאשר נודע לו שיהודי המקום מתכננים התנקשות בחייו, הוא נמלט.

3. גלטים א 17: שאול יוצא“לַעֲרָב“ (שם שהה ככל הנראה שלוש שנים). הוא אינו מציין שם של מדינה או מקום מדויק. הכוונה כנראה לאזור מדברי.

אנו משערים שהאדון ישוע מאפשר לו שם פרק זמן שמוקדש לתפילה, הגות ולימוד. כך הוא מכין את שאול לשירות כשליח. בסיום תקופה זו הוא חוזר לדמשק.

4. גלטים א 19-18: שאול עולה לירושלים לראות את כיפא. לאחר חמישה־עשר ימים הוא נאלץ להימלט בגלל רדיפה (מה“ש ט 30-26).
5. גלטים א 21: שאול מגיע אל“גְּלִילוֹת סוּרְיָה וְקִילִיקְיָה“ (מה“ש ט 30). משמע שהוא חוזר למקום הולדתו ושם מבשר את הבשורה.
6. מה“ש יא 26-25: בר־נבא מגיע לטרסוס (בירת המחוז הרומי קיליקיה) על מנת להביא את שאול לאנטיוכיה שבסוריה. שניהם מלמדים בקהילת המאמינים באנטיוכיה במשך שנה:“…אַחֲרֵי כֵן יָצָא אֶל טַרְסוֹס לְחַפֵּשׂ אֶת שָׁאוּל, וּכְשֶׁמָּצָא אוֹתוֹ הֱבִיאוֹ לְאַנְטִיוֹכְיָה. שָׁנָה תְּמִימָה הִתְאָרְחוּ אֵצֶל הַקְּהִלָּה וְלִמְּדוּ קָהָל רַב. וּבְאַנְטִיוֹכְיָה לָרִאשׁוֹנָה כִּנּוּ אֶת הַתַּלְמִידִים ‘מְשִׁיחִיִּים‘.“
7. גלטים ב 1: לאחר ארבע־עשרה שנים מיום היוושעו, שאול עולה לירושלים עם בר־נבא וטיטוס. על נסיעה זו הוחלט בעקבות דבריו של אגבוס שניבא“כִּי רָעָב גָּדוֹל עָתִיד לָבוֹא עַל כָּל הָעוֹלָם.“ בידי שאול וחבריו כספי תרומות לנזקקים ביהודה (מה“ש יא 30-27).

לשאול ניתנת הזדמנות להציג את פעילותו בשירות הבשורה לפני “הַחֲשׁוּבִים“ שבקהילה בירושלים. בסיום הביקור הם חוזרים לאנטיוכיה.

8. גלטים ב 11: בעת ביקורו של כיפא באנטיוכיה שאול מותח ביקורת על התנהגותו הפסולה.
9. מה“ש יג 2 – יד 28: מסעו הראשון של שאול השליח להפצת הבשורה.
10. מה“ש טו 29-1: שאול מגיע לירושלים לכנס הזקנים והשליחים.
11. מה“ש טו 36 – יח 22: מסע הבישור השני.
12. מה“ש יח 23 – כא 16: מסע הבישור השלישי.
13. מה“ש כא 27 – כח 31: המאסר והמסע לרומא.

 

מסעות הבישור של שאול השליח (א)

 

 

מסעות הבישור של שאול השליח (ב)    

 

 

נספח לפרק א:

 

עקרונות האמונה הנידונים באיגרת אל הגלטים דומים מאוד לאלו שבאיגרת אל הרומים. מה שמייחד את האיגרת אל הגלטים הוא הדגש על ההיבט היהודי.

להלן המקבילות:

גלטים ב 16 — רומים ג 20

גלטים ב 19 — רומים ז 4

גלטים ג 6 — רומים ד 3

גלטים ב 20 — רומים ו 6

גלטים ג 7 — רומים ד 11-10

גלטים ג 11 — רומים א 17

גלטים ג 22 — רומים יא 32

גלטים ג 27 — רומים ו 3

גלטים ד 7-5 — רומים ח 17-14

גלטים ה 14 — רומים יג 10-8

גלטים ה 16 — רומים ח 4

גלטים ה 17 — רומים ז 23, 25

גלטים ו  — רומים טו 1

שמות וביטויים בהם משתמש שאול באיגרת
כדי לתאר את מורי השקר ואת השפעתם

 

1. אנשים מבלבלים — א 7
2. חפצים לעוות את בשורת המשיח — א 7
3. מתרצים אל בני אדם — א 10
4. אינם עבדי המשיח — א 10
5. אחי שקר — ב 4
6. מסתננים בחשאי לבלוש אחר חירותנו במשיח ישוע — ב 4
7. מנסים לשעבדנו לדעותיהם — ב 4
8. מאחזי עיניים — ג 1
9. מקנאים לכם שלא לטובה — ד 17
10. מנסים להסיט את התמקדותכם מישוע אליהם — ד 17
11. מנותקים מישוע, נשמטו מן החסד — ה 4
12. עוכרים — ה 10
13. מתעים — ה 12
14. הלוואי שייכרתו! — ה 12
15. שואפי כבוד שווא — ה 26
16. מתגרים ומקנאים איש ברעהו — ה 26
17. זורעים בשדה בשרם — ו 8
18. חפצים להתהדר בבשר — ו 12
19. מעוותים את הבשורה כדי להימנע מרדיפה — ו 12
20. מתהללים בבשרכם — ו 13

נא להתעלם מהחלוקה לפרקים!

 

כפי שידוע, כתבי הקודש לא נכתבו עם חלוקה לפרקים ופסוקים. החלוקה התווספה מאוחר יותר, ובלעדיה היינו מאוד מתקשים למצוא קטעים ספציפיים בזמן הלימוד. אך ישנם מקומות שבהם נעשתה החלוקה בצורה שרירותית, כמו במעבר בין פרק א לפרק ב באיגרת אל הגלטים. שאול השליח טרם סיים לספר את סיפורו, והנה אנו עוברים לפרק הבא…