גלטים פרק ב'

●   שליחים רבים ― בשורה אחת

●   יהודים וגויים ― קהילה אחת

משנתו של שאול זוכה לאישור שאר השליחים

 

גלטים ב 2-1:

1  אַחֲרֵי אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנִים עָלִיתִי שׁוּב לִירוּשָׁלַיִם יַחַד עִם בַּר־נַבָּא, וְגַם אֶת טִיטוֹס לָקַחְתִּי אִתִּי. 2 עָלִיתִי לְשָׁם עַל־פִּי הִתְגַּלּוּת שֶׁקִּבַּלְתִּי, וְהִצַּגְתִּי לִפְנֵיהֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁאֲנִי מְבַשֵּׂר בַּגּוֹיִם; הִצַּגְתִּיהָ לִפְנֵי הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּהֶם בִּפְגִישָׁה מְיֻחֶדֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא לַשָּׁוְא יִהְיֶה הַמֵּרוֹץ אֲשֶׁר רַצְתִּי וְעוֹדֶנִּי רָץ.

פס' 1 “עָלִיתִי שׁוּב לִירוּשָׁלַיִם.“ — שאול מזכיר את עלייתו לירושלים כדי להוכיח לקוראיו שמשנתו, אותה קיבל מישוע, זוכה להסכמה מלאה של שאר השליחים.

“שׁוּב“. — הכוונה לפעם נוספת לאחר הביקור בן חמישה־עשר הימים בו נפגש עם שמעון כיפא (א 18).

פס' 2 “עָלִיתִי לְשָׁם עַל־פִּי הִתְגַּלּוּת שֶׁקִּבַּלְתִּי.“ — השליח עלה לירושלים על פי הנחיה אלוהית ולא בגלל לחץ מגורמים ארציים כלשהם.

“פְּגִישָׁה מְיֻחֶדֶת“. — אין מדובר בפגישה המתוארת במה“ש טו, כי אז שאול היה מציין את מסקנות הזקנים והשליחים והיה סוכר את פי מורי השקר. זהו ככל הנראה הביקור שבו הובאו כספי התרומות לקהילה בירושלים בעקבות נבואתו של אגבוס (מה“ש יא).

■         “הַבְּשׂוֹרָה שֶׁאֲנִי מְבַשֵׂר בַּגּוֹיִם“ ―
איזו בשורה שאול השליח מלמד?

• יהודי וגוי נושעים על סמך אמונתם בישוע כאדונם ומושיעם מן החטא.
• ברית מילה או קיום מצוות אחרות מתורת משה (שתוקפן פג)
  אינם תנאים לישועה.
• כפרתו של ישוע השלימה את כל המצוות בתורה שהיו סמל וצל
  של המשיח.

לומדים מטיטוס

 

“וְגַם אֶת טִיטוֹס לָקַחְתִּי אִתִּי.“ — שאול מזכיר את הצטרפות שני חבריו לפגישה עם השליחים. שים לב לניסוח! לא כתוב ברצף “עליתי לירושלים עם בר־נבא וטיטוס“, אלא יש עצירה ומשפט חדש המדגיש את נוכחותו של טיטוס (גם בשפת המקור ― יוונית).

■         מדוע טיטוס?

על מנת להוכיח את צדקת טענתו נגד מורי השקר (דהיינו שאין חובה להימול או לשמור מצוות שפג תוקפן כתנאי לישועה), שאול מתאר את יחסם של השליחים והזקנים בירושלים לטיטוס, מאמין מקרב הגויים:

גלטים ב 3:

“אֲפִלּוּ טִיטוֹס שֶׁהָיָה אִתִּי, עַל אַף הֱיוֹתוֹ יְוָנִי, לֹא הֻכְרַח לְהִמּוֹל.“ — טיטוס היה בן רוחני של שאול ועמית לשירות (ראה גם קור“ב ב 13, ז 6, 16-13, ח 6, 17-16, 23, יב 18; טיט‘ א 5-4).

מנהיגי הקהילה בירושלים הכירו בעובדה כי גוי יכול להיוושע על סמך אמונתו בישוע, ללא צורך להימול. במילים אחרות: בשורתו של שאול הייתה גם בשורתם, אחרת היו מסלקים את טיטוס מנוכחותם ומתקנים את תורתו של שאול.

“…לֹא הֻכְרַח לְהִמּוֹל.“ — זוהי הצהרה חשובה, מכיוון שהיהדות בימים אלה ראתה במילה הכרזה על קבלת עול תורה ומצוות. ברית המילה לא הייתה עניין קוסמטי, אלא ביטוי של החלטה למלא את כל המצוות שבתורה והתחייבות לאורח חיים יהודי דתי. קבלת טיטוס על־ידי הזקנים והשליחים היוותה הכרזה וקביעה כי אין חובה להימול או להיקרא יהודי (להתגייר) על מנת להיוושע.

אם כן, שאול השליח הביא את טיטוס לירושלים בתור עדות משפטית חותכת לכך שישועת אלוהים ניתנת בחסד בלבד ― הן ליהודי והן לגוי.

הסכמתם של זקני הקהילה בירושלים לעיקרון זה לא צריכה להפתיע איש. הרי גם אברהם אבינו היה ערל כאשר נצדק באמונתו, והוא נימול מאוחר יותר:

• בראשית טו:   אברהם הוכרז כצדיק;
• בראשית יז:   אברהם נימול.

 

“…שֶׁלֹּא לַשָּׁוְא יִהְיֶה הַמֵּרוֹץ.“ — ה“אישור“ שקיבל שאול מהשליחים בירושלים לא הוסיף לו דבר (א 12). הוא לא עלה לשם לטובת עצמו. מטרת הביקור הייתה להבהיר לגלטים כי שאול מדבר מטעם האדון. הבהרה זו נועדה לגרום להם לקבל ללא היסוס את דברי השליח ולפעול בנחישות לסילוק מורי השקר מקרבם.

מנהיגי הקהילה בירושלים אכן קיבלו את טיטוס כאח מאמין נושע. ― מה הדבר אומר על מתנגדיו של שאול השליח?

“אחי שקר!“

 

גלטים ב 5-4:

4  …בִּגְלַל אוֹתָם אֲחֵי שֶׁקֶר שֶׁהִסְתַּנְּנוּ בַּחֲשַׁאי כְּדֵי לִבְלשׁ אַחַר הַחֵרוּת שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ; כָּל כַּוָּנָתָם לְשַׁעְבֵּד אוֹתָנוּ, 5 אַךְ לֹא נִכְנַעְנוּ לָהֶם אַף לְרֶגַע, וְזֹאת לְמַעַן תַּעֲמֹד בְּקִרְבְּכֶם אֱמֶת הַבְּשׂוֹרָה.

פס' 4 “בִּגְלַל אוֹתָם אֲחֵי שֶׁקֶר…“ — מי שמלמד כי חובה להימול על מנת להיוושע אינו “אח“. הוא מלמד דברים שאינם תואמים את דבר אלוהים, ועל המאמינים להחרימו (פרק א 9-8).

“שֶׁהִסְתַּנְּנוּ בַּחֲשַׁאי…“ — כמו אז, גם בימינו מורי שקר חודרים לקהילות כזאבים בלבוש כבשים. הם לא מתכוונים ללמוד כדי להשתנות או כדי לאמץ את הצדק והאמת שעליהם בנויה הקהילה. הם באים במטרה להתאים את הקהילה לרעיונותיהם ההרסניים. כאשר הופיעו לראשונה, בוודאי הציגו את עצמם כמאמינים המעוניינים להתחבר עם אחיהם בישוע. אך בשקט ובחשאי החלו להפיץ דעות החורגות מדבר אלוהים, כדי לערער את אמונתם של בני הקהילה ולהסיטם מאמת המשיח.

“…כְּדֵי לִבְלשׁ אַחַר הַחֵרוּת שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.“ — “לבלוש“! מורי השקר לא נמצאים בינינו כדי ללמוד וליישם נכונה את הנלמד. הם אוספים מידע כדי לדעת את מה “לתקוף“. במאה הראשונה, בתקופה שבה נכתבה האיגרת לגלטים, הטרידה אותם העובדה שבקהילות היו גויים שנושעו על סמך אמונה בלבד ונהנו מהחירות שיש בישוע. בעיני מורי השקר, אותה חירות נתפסה כ“ישועה זולה מדי“. הם החליטו כי יש צורך להתאמץ יותר כדי להשיגה (ראה גם פרק ה 4-1 בנושא “חירות במשיח ישוע“).

■         מהי “החירות במשיח“?

עם ישועתו, המאמין בישוע זוכה בעצם למספר חירויות:

א.        חטאיו נסלחו ושלום אלוהים ממלא את לבו (ישע‘ נג; רומ‘ ה; יוח“א א 9);

ב.        הוא משוחרר מהעבדות לחטא (טיט‘ ב 14);

ג.         הוא ניצל מזעם אלוהים (תסל“א א 10, ה 9; התג‘ ג 10);

ד.         הוא נחשב לבן של אלוהים ובחסד זוכה לקרוא “אבא“ לבורא העולם (רומ‘ ח 15; גלט‘ ד 6);

ה.        עוקץ המוות ניטל ממנו והוא מצפה בביטחון לחיים נצחיים עם אלוהים (רומ‘ ה 5-1, ח 1; קור“א טו 57-54; קול‘ א 13);

ו.          אלוהים מבטיח שרוח הקודש ישכון בו, יעניק לו חכמה, כוח ואמונה, ויאפשר לו לדעת את רצון אלוהים ולציית לדברו (יוח‘ ח 36; רומ‘ ו 18, ז 6; קור“ב ג 17; גלט‘ ה 13; פטר“א ב 16).

ז.         הוא אינו נתון יותר למרות התורה (ג 25). זאת אומרת: הנושע אינו מחויב למלא מצוות שהיוו סמל וצל של המשיח, כי הרי ישוע המשיח הגשים סמלים אלה. יתרה על כך, הנושע מקיים את מצוות אלוהים מתוקף נוכחות רוח הקודש בו ולא מתוקף אות כתובה (רומ‘ ז 6; קור“ב ג 6-1; גלט‘ ד 10-8; קול‘ ב 17-16).

חירותו של המאמין מתבטאת בכניעה מרצון לדבר אלוהים בלבד. הוא משוחרר ממסורות של בני אדם וממצוות שתוקפן פג. באותה מידה, יש למאמין חירות לבחור לקיים מצוות סמליות בידיעה שהן סמל ולא תכלית.

שאול עוד ירחיב בנושא החירות בפרקים ד-ה.

 

“כָּל כַּוָּנָתָם הָיְתָה לְשַׁעְבֵּד אוֹתָנוּ.“ — כלומר: “מורי השקר מחייבים אתכם לשמור מצוות שאינן בתוקף, ומצוות נוספות שהם המציאו. הם מדריכים אתכם לחיות כמוהם. הם מנסים לשכנע אתכם שהליכה קדושה בדרך אלוהים מתבטאת בחיים הדומים לחייהם. הם רוצים שתחקו אותם! אם תלכו בדרך זו, תהיו למעשה משועבדים למורי השקר ולדרכם המוטעית, אך לא לאלוהים ולתורתו“ (ראה ד 17). בעוד שאול השליח עמל כדי לכונן את ישוע המשיח בלב המאמינים, מורי השקר עמלים לכונן את עצמם בלב אחרים (ד 19).

■         מה צריך להיות יחסנו כלפי מורי שקר?

פס' 5 “אַךְ לֹא נִכְנַעְנוּ לָהֶם אַף לְרֶגַע.“ — יחסו של שאול השליח לאחי השקר חייב להוות עבורנו דוגמה לחיקוי, גם אם התהליך כואב או מפריד בין חברים ובני משפחה. אנו יכולים להתחבר עם מאמינים בישוע החיים על פי הכתוב בכתבי הקודש ― התנ“ך והברית החדשה. יש בינינו אנשים בעלי דעות שונות, וזה טבעי! אנו דנים ומתווכחים בכבוד, ובדרך זו מחדדים את לימוד האמת. דו־שיח ואחווה, שלום והערכה אמורים לשרור גם כשיש חילוקי דעות.

הבעיה מתחילה כאשר בתוך הקהילה צצים מורים אשר מלמדים מסר שסותר את דבר אלוהים, והם אינם מוכנים ללמוד בענווה ולתקן את טעותם. למורים שכאלו אסור להיכנע, וזאת למען שמירת טוהר דבר אלוהים.

■         מדוע שאול השליח כה נוקשה בנוגע לטוהר של דבר ה‘?

“לְמַעַן תַּעֲמֹד בְּקִרְבְּכֶם אֱמֶת הַבְּשׂוֹרָה.“ — הרי דבר אלוהים בלבד יכול להדריך לישועה ולחיי נצח! סטייה מלימוד דבר אלוהים הטהור עלולה…

• למנוע מאנשים את החשיפה לדרך הישועה;
• לעוות את הבנתם הרוחנית של תלמידי ישוע, לפגוע בגדילתם ולגרום להרס עדותם המשיחית, ובעקבות כך להרס הקהילה.

ברית מילה למאמינים ―
מתי כן… ומתי לא?

 

למרות קשיחותו של שאול השליח בעניין טוהר הלימוד, הוא ידע היטב באיזו מידה מותר “למתוח“ את החירות שיש למאמין בישוע.

הבה נראה איך נהג בעניין ברית המילה עם שני מאמינים: טיטוס וטימותיאוס. כך נעמוד במדויק על מקומה של ברית המילה בחיי המאמין המשיחי ― היהודי והגוי.

במעשי השליחים טז 5-1 שאול פגש את טימותיאוס הצעיר בעת מסע הבישור שערך בערים דרבי וליסטרה. טימותיאוס היה בחור מאמין עם שם טוב בין האחים. אימו הייתה יהודייה מאמינה ואביו יווני:

1 הוּא (שאול השליח) בָּא אֶל דֶּרְבִּי וְאֶל לִיסְטְרָה. הָיָה שָׁם תַּלְמִיד אֶחָד, טִימוֹתֵיאוֹס שְׁמוֹ, בֶּן לְאִשָּׁה יְהוּדִיָּה מַאֲמִינָה וּלְאָב יְוָנִי, 2 וְשֵׁם טוֹב לוֹ בֵּין הָאַחִים אֲשֶׁר בְּלִיסְטְרָה וּבְאִיקוֹנְיוֹן. 3  אִתּוֹ רָצָה שָׁאוּל לָצֵאת לַדֶּרֶךְ. הוּא לָקַח אוֹתוֹ וּבִגְלַל הַיְּהוּדִים שֶׁהָיוּ בַּמְּקוֹמוֹת הָהֵם מָל אוֹתוֹ, שֶׁכֵּן הַכֹּל יָדְעוּ שֶׁאָבִיו יְוָנִי. 4  הֵם עָבְרוּ בֶּעָרִים וּמָסְרוּ לָהֶם שֶׁיֵּשׁ לִשְׁמֹר אֶת הַהֲלָכוֹת שֶׁפָּסְקוּ הַשְּׁלִיחִים וְהַזְּקֵנִים בִּירוּשָׁלַיִם. 5 אָז הִתְחַזְּקוּ הַקְּהִלּוֹת בָּאֱמוּנָה וּמִסְפַּר הַמַּאֲמִינִים גָּדַל מִיּוֹם לְיוֹם.

השליח מל את טימותיאוס וצירף אותו למסעות שבהם בישר את בשורת הישועה בין יהודים וגויים באסיה הקטנה וביוון.

■         אם כן, מדוע שאול מל את טימותיאוס ולא את טיטוס?

שאול השליח מל את טימותיאוס מכיוון ש…

1. אימו הייתה יהודייה.
2. טימותיאוס שירת יחד עם שאול השליח בין יהודים וגויים, ולכן ברית מילה אִפשרה לו שירות רחב יותר בתקופה שבה המגע בין היהודי לגוי נחשב בעיני רוב היהודים לטומאה ועבירה על התורה.

השליח לא מל את טיטוס משתי סיבות:

1. טיטוס היה גוי (גלט‘ ב 3).
2. מילה של גוי מאמין הייתה מהווה כניעה לדרישתם של מורי השקר ― כלומר, היה מתקבל הרושם כאילו צריך להימול על מנת להיוושע.

 מסקנה:

 

שאול השליח התייחס לברית מילה כאל פעולה שמאמין ממוצא יהודי יכול לבחור לעשותה, אך לא כחובה הנחוצה לישועה.

■         שים לב!

בפרק ה פסוק 3 שאול אומר: “אֲנִי חוֹזֵר וּמֵעִיד בְּכָל אִישׁ אֲשֶׁר יִמּוֹל, כִּי חוֹבָה עָלָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל הַתּוֹרָה.“ הפנייה היא למי שסבור שברית המילה היא תנאי לישועה. מי שחושב כך, חייב למלא בשלמות גם את כל שאר המצוות ― עד האחרונה שבהן.

■         מה התכלית של ברית המילה?

ספר בראשית פרק יז מלמד כי המילה היא סימן חיצוני לזרע אברהם ― עם ישראל ― המחויב לברית עם אלוהים (למידע נוסף בנושא ראה פיל‘ ג 3-1; קול‘ ב 11-10).

 

סיכום ביניים — בשורה אחרת:

 

1. תגובתו המידית והנחרצת של שאול השליח למורי השקר ואופן תוכחתו מלמדים אותנו איך להגיב לתורות שקר שמופיעות בקהילה. עיוות הבשורה על אודות ישוע המשיח מסוכן ביותר, כי בשורה לא טהורה מאבדת את כוחה להושיע ולהורות את דרך החיים (מה“ש ד 12; רומ‘ י 10-9). במקרים שכאלה אין מקום לוויתורים או לפשרות.
2. ברית מילה מעולם לא הושיעה אדם כלשהו.

שאול השליח לא ביטל את ברית המילה, אלא לימד כי היא אינה תנאי לישועה עבור הגוי או לכל אדם אחר. מי שמל את ילדו או נימול מתוך המחשבה שהדבר יוסיף לישועתו או כי זהו תנאי לישועה ― טועה.

מילת ערלה שמושיעה היא זו שמתחילה מהלב ― באמונה. אברהם נושע (נצדק בזכות אמונתו) בהיותו ערל. הבה נבחן את מילת לבבנו, כי היא הקובעת את קרבתנו ואת יחסנו לאלוהים (דבר‘ י 21-12; יחז‘ לו 31-25).

חלוקת תפקידים

 

גלטים ב 10-6:

6  בְּרַם הָאֲנָשִׁים הַנֶּחְשָׁבִים לַחֲשׁוּבִים — בְּעֵינַי לֹא קוֹבֵעַ מֶה הָיָה מַעֲמָדָם אָז, שֶׁהֲרֵי אֱלֹהִים אֵינֶנּוּ נוֹשֵׂא פְּנֵי אִישׁ — לֹא הוֹסִיפוּ לִי דָּבָר. 7  אַדְּרַבָּא, הֵם הִכִּירוּ שֶׁבְּיָדִי הֻפְקְדָה הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר לָעֲרֵלִים כְּשֵׁם שֶׁבִּידֵי פֶּטְרוֹס הֻפְקְדָה הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר לַנִּמּוֹלִים. 8 הֲרֵי מִי שֶׁעוֹרֵר אֶת פֶּטְרוֹס לִשְׁלִיחוּת אֶל הַנִּמּוֹלִים עוֹרֵר גַּם אוֹתִי אֶל הַגּוֹיִם. 9  וְכַאֲשֶׁר יַעֲקֹב, כֵּיפָא וְיוֹחָנָן, הַנֶּחְשָׁבִים לְעַמּוּדֵי תָּוֶךְ, הִכִּירוּ בַּחֶסֶד שֶׁנִּתָּן לִי, הֵם הוֹשִׁיטוּ לִי וּלְבַר־נַבָּא אֶת יַד יְמִינָם לְאוֹת שִׁתּוּף — שֶׁאָנוּ נֵלֵךְ לַגּוֹיִם וְהֵם לַנִּמּוֹלִים, 10 וּבִלְבַד שֶׁנִּזְכֹּר אֶת הָעֲנִיִּים. וְאָכֵן אֶת זֹאת שָׁקַדְתִּי לַעֲשׂוֹת.

פס' 6 “הָאֲנָשִׁים הַנֶּחְשָׁבִים לַחֲשׁוּבִים… לֹא הוֹסִיפוּ לִי דָּבָר.“ — שאול מחזק את שאמר בפסוק 2:

• מצד אחד, בשורתו לא הייתה זקוקה לאישור מבני אדם, כי היא הופקדה בידו על־ידי המשיח עצמו.

           ■      זכור!

שאול למד את התורה והפרשנויות כל ימיו. הוא היה בקיא בתנ“ך הרבה יותר מכל תלמידי ישוע, הרי רובם היו דייגים במקור! עד המפגש עם המשיח, בדרך לדמשק, כל מה שהיה חסר לשאול הייתה ההבנה שישוע הוא המושיע המובטח בתורה. לאחר שחלק זה של “הפזל“ ניתן לו, הוא הבין את התנ“ך ואת מלוא עצת האלוהים בצורה מקיפה ביותר (קור“ב יב 15-1; פיל‘ ג 11-1).

• מצד שני, הסכמתם המופגנת של כל יתר השליחים עם שאול אישרה לכל שומעיו כי הוא אכן דובר אמת. כעת הוא היה בטוח כי “לֹא לַשָּׁוְא יִהְיֶה הַמֵּרוֹץ“ ― כלומר, עבודתו בין הגויים לא תהיה לחינם (ב 2).

 

פס' 8-7 “בְּיָדִי הֻפְקְדָה הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר לָעֲרֵלִים.“ — כידוע, שאול נקרא “השליח לגויים“. כאן הוא מסביר שלא הייתה זאת בחירתו שלו, אלא של “מִי שֶׁעוֹרֵר אֶת פֶּטְרוֹס לִשְׁלִיחוּת אֶל הַנִּמּוֹלִים“, דהיינו, רוח אלוהים. במעשי השליחים כב 21-17 שאול מפרט איך ישוע נגלה אליו כשהתפלל בבית המקדש ונתן לו את הפקודה: “הִזְדָּרֵז וְצֵא מַהֵר מִירוּשָׁלַיִם… לֵךְ, כִּי אֲנִי אֶשְׁלַח אוֹתְךָ הַרְחֵק — אֶל הַגּוֹיִם.“

בנוסף לשליחות עיקרית זו, שאול הקפיד להכריז את בשורת ישוע המשיח בבתי הכנסת של יהודי הגולה ― בכל מקום שאליו הגיע במסעותיו (מה“ש יג 5; רומ‘ א 16).

האם ניתן להבין מפסוק 7 שישנה בשורה אחת ליהודים ובשורה שונה לגויים? חס וחלילה! קיימת בשורה אחת, והיא זו ששאול וכיפא בישרו, הן ליהודים והן לגויים. אדרבא, הגלטים יכלו לקבל אישור לאמינותו של שאול מעצם העובדה שבשורתו הייתה זהה לזו של כיפא (יוח‘ יד 6; מה“ש ד 12).

פס' 9 “יַעֲקֹב, כֵּיפָא וְיוֹחָנָן, הַנֶּחְשָׁבִים לְעַמּוּדֵי תָּוֶךְ…“ — כאן נמסרים לנו חלק מהשמות של מנהיגי הקהילה בירושלים:

יעקב ― הכוונה לאחיו למחצה של ישוע המשיח (גלט‘ א 19). הוא מחברה של        איגרת יעקב.

אין לבלבל בינו לבין תלמידו של ישוע, יעקב בן זבדי, אחיו של יוחנן, שנרצח על־ידי הורדוס אגריפס בגלל אמונתו בישוע (מה“ש יב 2).

כיפא ― הוא תלמידו הידוע של המשיח, והוא נקרא גם “שמעון“ ו“פטרוס“.

יוחנן ― בן זבדי. הוא השליח שחיבר את בשורת יוחנן, את איגרות יוחנן ואת ספר ההתגלות.

אנשים אלה נחשבו לעמודי התווך של הקהילה. משמע, הם היו נאמנים לאדון ובוגרים מבחינה רוחנית. קהל המאמינים הכיר בסמכותם כשליחי ישוע המשיח  ― ובסמכותו של יעקב כזקן הקהילה ― וקיבל את תורתם כדבר אלוהים (קור“א יב 28-27; אפס‘ ב 20).

■         הערה:

בספר ההתגלות מתוארת ירושלים השמימית. לעיר שנים־עשר שערים וכל שער נקרא על שם אחד משבטי ישראל. לחומת העיר גם שנים־עשר יסודות וכל אחד מהם נקרא על שם אחד השליחים (התג‘ כא 14). תיאור זה מתקשר לדברי שאול המכנה את השליחים “עמודי תווך“.

 

“הֵם הוֹשִׁיטוּ לִי וּלְבַר־נַבָּא אֶת יַד יְמִינָם לְאוֹת שִׁתּוּף.“ — לחיצת “יד ימין“ מבטיחה כאן שיתוף פעולה ותמיכה. ההסכמה המלאה בין השליחים והמנהיגים המקובלים על כל הקהילה לבין שאול הייתה האישור הנדרש לסמכותו ולבשורתו של “השליח אל הגויים“. לפיכך, הבשורה הטוענת שיהודים וגויים כאחד נושעים על סמך אמונה בישוע המשיח כאדון ומושיע מן החטא, היא בשורת אמת.

עזרה לנזקק

 

פס' 10 “…וּבִלְבַד שֶׁנִּזְכֹּר אֶת הָעֲנִיִּים.“ — מהניסוח מתקבלת תחושה שמדובר כאן בהערה משנית, אך בדבר אלוהים אין דברים משניים:

כאשר הקהילה נוסדה, רבים מהמאמינים היו עניים ונזקקים. הפסוק נועד להזכיר לכולנו: “לימדו את דבר אלוהים, אך לעולם אל תשכחו ליישם את מה שהוא מלמד על היחס לעני ולנזקק!“

הלקח הזה מובהר לאורך כל כתבי הקודש. בשורתו של אלוהים תמיד התבטאה בקרבה לנזקק וכללה את הקריאה להיות רגיש לצרכיו. כבר נביאי התנ“ך טענו בפני העם כי כל הקורבנות וקיום המצוות הדתיות אינם רצויים אם אין יחס נכון לגר ואין טיפול אוהב ביתום ובאלמנה. העיקרון זהה בברית החדשה: “…כָּךְ גַּם הָאֱמוּנָה, אִם אֵין בָּהּ מַעֲשִׂים, מֵתָה הִיא כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ“ (יעקב ב 26-14. ראה גם דברים י 22-12; ישע‘ א 20-10; הושע ו 6; מיכה ו 8-6). חוזקה של חברה נמדד ביחסה לחלש שבה.

זקני הקהילה והשליחים שבירושלים הסכימו לא רק עם תוכן הבשורה שבפי שאול ובר־נבא, אלא גם עם יחסם של השניים לעניים. הרי שאול הגיע לירושלים עם תרומות עבור נזקקי הקהילה (מה“ש יא 30-29).

פסוקים 14-11

 

ביקורת בונה

 

אין להפריד את מה שאלוהים חיבר

 

גלטים ב 14-11:

11 כְּשֶׁבָּא כֵּיפָא לְאַנְטִיוֹכְיָה הִתְיַצַּבְתִּי נֶגְדּוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּמְצָא בּוֹ דְּבַר אַשְׁמָה. 12  בְּטֶרֶם בָּאוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים מֵאֵת יַעֲקֹב הוּא סָעַד יַחַד עִם הָאַחִים מִן הַגּוֹיִם, אֲבָל כַּאֲשֶׁר בָּאוּ הַלָּלוּ נָסוֹג מֵהֶם בִּגְלַל פַּחְדּוֹ מִן הָאַחִים הַנִּמּוֹלִים. 13 וְיֶתֶר הָאַחִים הַיְּהוּדִים כִּחֲשׁוּ כָּמוֹהוּ, עַד שֶׁאֲפִלּוּ בַּר־נַבָּא נִגְרַר אַחֲרֵיהֶם בְּכַחֲשָׁם. 14  בִּרְאוֹתִי כִּי הֵם סוֹטִים מֵאֱמֶת הַבְּשׂוֹרָה, אָמַרְתִּי לְכֵיפָא לְעֵינֵי כָּל הַנּוֹכְחִים: “אִם אַתָּה הַיְּהוּדִי מִתְנַהֵג כְּגוֹי וְלֹא כִּיהוּדִי, מַדּוּעַ תְּאַלֵּץ אֶת הַגּוֹיִם לִחְיוֹת כִּיהוּדִים?“

לפני שנדון בפסוקים, נזכיר לעצמנו כי היה זה שמעון כיפא שבישר על אודות ישוע לקורנליוס הגוי ולבני ביתו בקיסריה, וזאת לאחר שאלוהים אמר לו במפורש: “לך אליהם על מנת להכריז את בשורתי!“ (מה“ש י-יא).

אלוהים הוכיח לכיפא כי הישועה זהה עבור גויים ויהודים, והיא על סמך אמונה בישוע המשיח בלבד. כיפא ראה במו עיניו את מתנות רוח הקודש באות לידי ביטוי מעשי בחיי הגויים המאמינים, בדיוק כמו בחיי יהודים מאמינים.

לאור מבחן זה של שמעון כיפא, הבה נלמד את פסוקים 14-11:

פס' 11 “כְּשֶׁבָּא כֵּיפָא לְאַנְטִיוֹכְיָה…“ — תשומת לבנו מופנית כעת לקהילת המאמינים בישוע באנטיוכיה (בימינו: אנטקיה, תורכיה). האחדות והשוויון ששררו בין מאמינים גויים ויהודים בקהילה זו גרמו לשכניהם הבלתי מאמינים לכנותם בשם חדש: “משיחיים“. ― כלומר, התכונה הבולטת בקהילה הייתה אחדות במשיח שלא הייתה מושפעת מהבדלי רקע או לאום (מה“ש יא 26).

פס' 12 “הוּא סָעַד יַחַד עִם הָאַחִים מִן הַגּוֹיִם.“ — לאחר שהגיע לאנטיוכיה, כיפא התחבר בחופשיות עם אחיו הגויים המאמינים ואכל איתם. הוא ידע שאין בכך פסול, כי הרי אלוהים הסביר והוכיח לו אמת זו (מה“ש י-יא). הוא הבין את חירותו במשיח והיה מודע לכך שמותו של ישוע ציין את מועד כינונה של הברית החדשה ― אותה ברית שהובטחה בפי ירמיהו הנביא (ירמ' לא 34-30). שמעון כיפא שמע את ישוע המשיח אומר בסעודת הפסח האחרונה כי הכוס שהוא שותה עם תלמידיו “הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה“ הנכרתת בדמו (מתי כו 29-26; לוקס כב 20). כמאמין במשיח, הוא לא היה כפוף יותר למרותן של מצוות התורה. הרי אלה היו חלק מהברית הקודמת שהתממשה והתיישנה.

“אֲבָל כַּאֲשֶׁר בָּאוּ הַלָּלוּ…“ — כעבור זמן מה הגיעו מספר יהודים מאמינים בישוע מהקהילה בירושלים לביקור. מרגע הגעתם, כיפא החל להימנע מלשבת סביב השולחן עם האחים הגויים. הוא חשש שמא האורחים הירושלמים יראו אותו אוכל עם גויים, וכתגובה ינדו אותו. הוא לא רצה שיצא לו שם של אדם שזנח את התורה והתפקר.

יש לזכור שבשלב מוקדם זה של התהוות הקהילה, לא כל המאמינים היהודים הפנימו את העובדה שהברית החדשה הפכה את מצוות התורה למצוות שתוקפן פג. עבור רבים מהם התחברות עם גויים מאמינים, ובעיקר האכילה עמם, נחשבו לעבירות גסות על מצוות התורה ― להפקרות רוחנית, להתנערות מהיקר ביותר לכל יהודי. רובם טרם ראו במו עיניהם איך גויים מאמינים זוכים לאותן מתנות מרוח הקודש כמו אחיהם היהודים.

פס' 13 “וְיֶתֶר הָאַחִים הַיְּהוּדִים כִּחֲשׁוּ כָּמוֹהוּ.“ — פחדו של כיפא גרם לו לפעול בדרך פסולה, והתוצאה הייתה חמורה. כולם ראו בו מנהיג בוגר המציב דוגמה בכל תחום. לאחר שהוא התרחק מהאחים הגויים, גם שאר המאמינים היהודים בקהילה הלכו בעקבותיו והתרחקו מהם. האשמה (ב 11) שנמצאה בשמעון כיפא כעת דבקה גם באחרים.

מיותר לציין איך הרגישו אותם גויים מאמינים! הנה, פטרוס השליח מתנהג בצורה הפוכה לגמרי ממה שהוא לימד אותם.

הרי עד כה הוא הכריז בקהילות:

•         לכולנו משיח אחד ודמו מכפר על חטאי בני האדם, ללא הבדל בין יהודי לגוי;
•         כפרתו של המשיח הורסת את מחיצת האיבה בין היהודי לגוי והופכת אותנו לגוף אחד;

ובעדותו האישית אמר:

•         “ראיתי במו עיניי איך גויים נושעים, ושמחנו ביחד לראות את גבורת אלוהים בתוכם!“

“וּבְכֵן, אִם אֱלֹהִים נָתַן לָהֶם אֶת אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה כְּמוֹ שֶׁנָּתַן לָנוּ, הַמַּאֲמִינִים בָּאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, מִי אֲנִי שֶׁאוּכַל לַעֲצוֹר בְּעַד אֱלֹהִים?“ כְּשָׁמְעָם זֹאת לֹא הֵשִׁיבוּ דָּבָר, אֶלָּא נָתְנוּ כָּבוֹד לֵאלֹהִים בְּאָמְרָם: “אָכֵן גַּם לַגּוֹיִם נָתַן אֱלֹהִים לַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה אֱלֵי חַיִּים“ (מה“ש יא 18-17).

שליח זה, שזכה לדרגה ארצית כה נעלה, התכחש כעת לגויים המאמינים שאך לפני זמן קצר ישב בחברתם וכינה אותם אחים.

עצוב לראות שבמקום בו אנשים כינו את המאמינים הגויים והיהודים בשם כללי אחד ― “משיחיים“ (מה“ש יא 26) ― וראו בהם גוף אחד ואחיד, שליח מכובד כמו שמעון כיפא פעל בדרך של אפליה וניתוק שכמעט גרמה לקרע בגוף המשיח.

מה יגידו השכנים?!

 

"חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ ― וּבוֹטֵחַ בַּיהוה יְשֻׂגָּב" (משלי כט 25)

התנהגותו של כיפא מזכירה לנו שכולנו זקוקים לחסד אלוהים ולכוחו, יומיום ובכל תחום בחיינו, כדי שלא נירא מתגובות של בני אדם. שמעון כיפא רצה למצוא חן בעיני אנשים, וזאת על חשבון הטוהר של בשורת אלוהים ועם תוצאה חמורה: אפליה של מאמינים מרקע לא יהודי במסגרת גוף המשיח.

■         כיפא למד על בשרו, מספר שנים קודם לכן, שכאשר הוא מסיט את עיניו מישוע ומאפשר למציאות הגשמית להשפיע עליו, הוא נכשל (“טובע“ ― מתי יד
33-22). כאן הוא שוב נכנס לאותה מלכודת.

אֲפִילּוּ בַּר־נַבָּא…!

 

שאול השליח מציין בתמיהה כי “אֲפִילּוּ בַּר־נַבָּא“ הושפע לרעה מדוגמתו השלילית של שמעון פטרוס.

להלן רשימת ההפניות לאזכורי בר־נבא בברית החדשה. מצטייר מהם דיוקן של אח נאמן ויציב באמונתו שנהג לעמוד בהחלטיות על מה שהוא ראה כנכון.

■         אם הפחד מתגובת הסביבה הכשיל מאמין בוגר כבר־נבא, קל וחומר שעלינו להיזהר ולהתפלל שלא ניכנע ללחצים דומים המופעלים עלינו היום (מתי כו 41; מרק‘ יד 38). 

דיוקנו של בר־נבא: מה“ש ד 36, ט 27, יא 22, 30, יב 25, יג 1, 2, 7, 42, 43, 46, 50, יד 12, 14, 20, טו 2, 12, 22 25, 35, 36, 37, 39; קור“א ט 6; גלט‘ ב 1, 9, 13; קול‘ ד 10.

תוכחה כואבת

 

פס' 14          כאשר שאול השליח הבחין בנעשה, הוא הבין כי אסור לו לשתוק והגיב בנחישות. אין זה קל לבקר חבר ועמית לעבודה, אך הדוגמה שהציב שאול מלמדת אותנו שהנאמנות לאלוהים ולדברו חייבת לקבל עדיפות עליונה.

ראוי בהחלט להבהיר לחברינו את טעויותיהם ולהוכיח אותם, שהרי כך אנו שומרים איש את רעהו בדרך אלוהים, אך באותה מידה חובה לבקש אהבה וחכמה מאלוהים כדי לדעת מה לומר ואיך (גלט' ו 1).

התנהגותם הפסולה של שמעון כיפא, בר־נבא ושאר האחים היהודים הייתה לא פחות הרסנית מהדברים המעוותים שלימדו מורי השקר. בגלל התייחסותם השגויה, גויים מאמינים שצפו בהם החלו לחוש שהם שונים, נבדלים ונחותים מהיהודים המאמינים בישוע. המסר ששודר איים להקים מחדש את מחיצת האיבה בין היהודי והגוי ― מחיצה שישוע המשיח שילם בחייו כדי להסירה (אפס‘ ב).

שאול השליח פנה לשמעון כיפא בשאלה: “…אִם אַתָּה הַיְּהוּדִי מִתְנַהֵג כְּגוֹי וְלֹא כִּיהוּדִי, מַדּוּעַ תְּאַלֵּץ אֶת הַגּוֹיִם לִחְיוֹת כִּיהוּדִים?“

במילים אחרות:

• "אתה, כיפא היהודי, התיישבת עם גויים ואכלת אִתם ללא כל מגבלה של כשרות! מדוע תאלץ אותם עתה לחיות כיהודים ולשמור מצוות (שתוקפן כבר פג, כי הן מילאו את תפקידן) כתנאי להתחברות אתך?"

סביר להניח שפניהם של האורחים מירושלים נפלו לשמע דברים אלו מפי שאול ― אך הוא צדק.

• "הרי אתה בעצמך נתת בעבר דוגמה איך צריכה להתקיים התחברות בין יהודים וגויים שהפכו לבריאה חדשה במשיח! מדוע כעת אתה מונע מגויים מאמינים להתחבר עם יהודים מאמינים?"
• "איך ייתכן שהפגנת בעבר את החירות שיש לך כמאמין במשיח, אך כעת אתה מגביל גויים מאמינים על־ידי חיובם במצוות שאינן נחוצות לישועתם?"

כיפא אכן נהג בצביעות, והיו לכך השלכות שאיימו על שלמות גוף המשיח. לא פלא ששאול ביקר את הנעשה באופן נחרץ!

איך לקבל תוכחה מוצדקת

 

א.        הכתוב לא מתעד כל תגובה מידית של שמעון כיפא לתוכחה של שאול.

ב.        כאשר כיפא כתב את איגרותיו מאוחר יותר, הוא שיבח את שאול השליח והאיץ בקוראיו להתייחס לדברי שאול כאל תורת אלוהים (פטר“ב ג 18-14). מכאן ששמעון כיפא קיבל בכניעה ובענווה את דבריו הצודקים של עמיתו.

■         שים לב!

שאול השליח אינו מזכיר אירוע זה כדי להכפיש את שמו של כיפא. הוא הרי כתב את הכול בהשראת רוח הקודש. אמת זו נמסרה לנו למען נלמד את עקרונות דבר האלוהים. המבחנים והניסיונות שעברו אחינו לאמונה מתועדים כדי שאנחנו נשכיל לנהוג נכונה ולפאר את שם המשיח גם אלפיים שנה לאחר מכן.

כולנו בני אדם וכולנו חשופים לאותם פחדים שעמם התמודדו כיפא ושאר השליחים. כמו שכיפא השליח נכשל בעדותו, כך גם אנחנו עלולים להיכשל.

■         איך אני, כמאמין משיחי, יכול למנוע כישלון דומה בחיי?

א.        חשוב ביותר להכיר בחולשתי האישית ובצורך היומיומי שלי בחסד אלוהים כדי שהעדות שלי כמשיחי תישמר טהורה.

ב.        עליי להתפלל ולבקש מאלוהים בכל יום את הכוח ואת היכולת להתמודד בהצלחה עם מבחני האמונה ועם מלכודות השטן.

ג.         יש ללמוד ולשנן את כתבי הקודש, למען אזכור תמיד באילו ניסיונות נתקלו אחיי לאמונה בעבר וכיצד הצליחו לעמוד בהם.

ד.         עליי לוודא שאני בחברת מאמינים השואפים להשיג את המטרה המוגדרת עבורנו בדבר אלוהים.

 סיכום ביניים — ביקורת בונה:

 

1. שאול השליח אינו מזכיר את התקרית עם שמעון כיפא כדי להכפישו או להאדיר את עצמו על חשבון שליח אחר (קור“א ג 5; גלט' ו 1). שאול מתעד את האירוע…

א.        על מנת להוכיח למורי השקר שסמכותו כשליח מקובלת על שאר השליחים ― לראיה: כיפא קיבל את תוכחתו המוצדקת ללא התנגדות.

ב.        כדי להראות דוגמה של התייצבות להגנת האמת וטוהר הבשורה. למען מטרה עילאית זו שאול מוכן לעמוד אפילו נגד אלו הנחשבים לעמודי התווך של קהילת המשיח.

2. התנהגותו הבדלנית של שמעון כיפא כלפי האחים הגויים עמדה בניגוד לאחדות שהשיג ישוע בדמו עבור גויים ויהודים המאמינים בו (אפס' ב 14).
3. כאשר שמעון כיפא הלך על המים, הוא שקע רק לאחר שהסיר את מבטו מישוע ופחד מהגלים (מתי יד 30). מכישלונו באנטיוכיה אנו לומדים כי הסרת עינינו מהאמת האלוהית והניסיון למצוא חן בעיני אדם יובילו לכישלון.
4. שאול השליח לימד כי על מנת למצוא חן בעיני אלוהים יש לציית לדברו הכתוב. נבראנו במטרה להביא כבוד לאלוהים (אפס‘ ב 10, ג 21; טיט‘ ב 14), וההתנהגות היחידה שאכן מביאה לו כבוד היא ההליכה על פי דברו.

זוהי האחריות שלנו, וחשוב ביותר שנעשה את חלקנו.

פסוקים 18: המאמין בישוע ותורת משה

 

היחס שבין מצוות התורה לצדקת אלוהים

 

גלטים ב 16-15:

15 אָנוּ יְהוּדִים בְּנֵי יְהוּדִים, לֹא “אֲנָשִׁים חַטָּאִים מִן הַגּוֹיִם“. 16  וְכֵיוָן שֶׁיּוֹדְעִים אָנוּ כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נִצְדָּק בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אֶלָּא בֶּאֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, הֶאֱמַנּוּ גַּם אֲנַחְנוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, לְמַעַן נֻצְדַּק מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ וְלֹא בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא יֻצְדַּק כָּל בָּשָׂר.

רוב המפרשים מסכימים כי נאום התוכחה ששאול מפנה לכיפא ולאחים היהודים האחרים בקהילת אנטיוכיה נמשך מפסוק 14 עד 21. הוא מסביר להם, ולנו, מדוע התנהגותו של שמעון כיפא שגויה לאור הכתובים. דבריו עוזרים לנו להבין מה צריך להיות יחסו של המאמין בישוע כלפי מצוות תורת משה.

פס' 15 “אָנוּ יְהוּדִים בְּנֵי יְהוּדִים, לֹא ‘אֲנָשִׁים חַטָּאִים מִן הַגּוֹיִם‘.“ — עתה מתברר לנו בוודאות כי שאול השליח פונה בדבריו אל קוראים יהודים. אין הוא רומז כי בני ישראל נושעים מעצם היותם יהודים, אלא שהם גדלים עם לימוד כתבי הקודש (התנ“ך). לכן הם יודעים מה מותר ומה אסור, מה טהור ומה טמא, מה הם צדק וקדושה ומה הם חטא ותועבה. היהודי הממוצע הרי גדל על פי אמות המוסר שאלוהים מציב בתורה (רומ‘ ב 20-17, ג 2-1, ט 5-4).

הגויים, לעומת זאת, אינם יודעים את תורת אלוהים. לכן הם חיים בחטא ובטומאה מבלי לדעת שמעשיהם פסולים וטמאים.

 “נִצְדָּק“

 

פס' 16 “הָאָדָם… נִצְדָּק… בֶּאֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.“ — האדם הנִצְדָּק נחשב לחף מאשמת חטא, שלם ותמים בעיני בוראו. אלוהים לקח על עצמו את העונש המגיע לאותו אדם. בתמורה לאמונה כנה בישוע כאדון ומושיע אישי מן החטא, אלוהים מחשיב אותו נקי מאשמה. מעמד זה מעניק לאדם גישה ישירה לבורא וזכות נצחית להיקרא “בן“ לאלוהים.

האדם שזכה כך לצדקה שואף למלא את רצון אלוהים ומקיים את דרישותיו מתוך אהבה ואמונה, ולא מתוך הכרח (רומ‘ ה, ח, ז 6).

“אֵינוֹ נִצְדָּק“

 

“וְכֵיוָן שֶׁיּוֹדְעִים אָנוּ כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נִצְדָּק בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה…“ — השליח אומר: “בגלל שאנחנו, היהודים, יודעים את תורת אלוהים ואת חוקיה, ברור לנו שאדם אינו נצדק על־ידי קיום מצוות התורה (שהרי אין האדם מסוגל למלא את כל המצוות בשלמותן). בתור יהודים יודעי תורה, נוכחנו לדעת שישועתנו וצדקתנו נובעות מתוך אמונה בישוע בלבד ולא מתוך קיום מצוות“ (ראה גם גלט' ג 11-10; ישע‘ נג 6; תהל‘ נא 7; קוהלת ז 20).

“…לְמַעַן נֻצְדַּק מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ.“ — “ובכן, אם אנחנו, כיהודים, נושעים ומקבלים את צדקת אלוהים מתוך אמונה בישוע ולא מתוך קיום מצוות, מדוע שנלמד את הגויים כי ניתן להיוושע רק על־ידי מילוי מצוות תורת משה? מדוע לדרוש מהם דבר שאנו לא מסוגלים למלא ושאף לא נדרש מאתנו? היכן ההיגיון?“ (מה“ש יג 39-38; רומ‘ א 17, ג 26-21, ח 3).

ישועה לפני מתן תורה

 

“יּוֹדְעִים אָנוּ…“ — הבה נפנה לתקופת התנ“ך על מנת להבין למה שאול מתכוון כשהוא אומר לאחיו היהודים, “יּוֹדְעִים אָנוּ“. מה הם ידעו מהמקרא שתמך בקו הטיעון של השליח?

ובכן, מתושלח, חנוך, נוח, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף ומשה ― כולם נושעו לפני שניתנה התורה. רק שני האחרונים היו בעצם מבני ישראל, שלושה היו אבות האומה, ושלושת הראשונים ― על אף היותם צדיקים בעיני אלוהים ― היו “גויים“. יוצא מכך שגויים ויהודים כאחד נושעים על סמך אמונה באלוהים המצדיק, ללא תלות במצוות התורה ― וזאת מאז בראשית.

■         ישועה על יסוד אמונה בישוע ― לפני ביאת ישוע לעולם?

אם ישועה אכן ניתנה על סמך אמונה גם לפני מתן תורה, איזה סוג של אמונה הושיע את אבותינו? על סמך איזו אמונה החשיב אותם אלוהים לחפים מאשמה, לזכאים, לצדיקים?

שאול השליח אומר שהישועה ניתנה מאז ומתמיד “מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ“ (ב 16). איך זה יכול להיות? הרי ישוע הופיע כמשיח כאלפיים שנים אחרי אברהם!

התשובה מתבררת כשלומדים להכיר את…

אֵל שַׁדַּי

 

כתבי הקודש מלמדים על אודות אלוהים אחד שקיימות בו שלוש ישויות בדרך מופלאה, כך שבאלוהים קיימים בו זמנית אחדות וריבוי, ובכל זאת שלמותו המוחלטת אינה נפגמת.

 

שלוש הישויות הן:

1. רוח אלוהים / רוח הקודש (ברא‘ א 2; שמ“ב כג 3-2; ישע‘ סג 10; תהל‘ נא 13, קלט 12-7; איוב לג 4; יוח‘ יד 26-16, טו 26, טז 15-5; מה“ש ה 32, ח 29, יג 4, כח 25; רומ‘ ח 11, 26; קור“א ב 11-10; גלט‘ ה 23-22; עבר‘ ג 7);
2. ישות אלוהית אותה לא ניתן לראות פנים אל פנים ולהישאר בחיים (שמות לג 20);
3. ישות אלוהית שבני האדם יכולים לראותה פנים אל פנים (שמות ו 3-2, לג 11; במד‘ יב 8, יד 14).

 

את שלוש הישויות שבשלמות האלוהית האחת ניתן לראות גם בספר ישעיהו (ישע' מב 1, מח 16, סא 3-1, סג 10-8).

הישות האלוהית אותה בני האדם אינם מורשים לראות מוצגת בכתבי הקודש כאלוהים האב. הישות אותה בני האדם מורשים לראות היא אלוהים הבן (תהל‘ ב; משלי ל 4-1; מתי כח 20-18; יוח‘ ה 24-19).

התנ“ך מתעד מפגשים רבים בין אלוהים לבני אדם. הכוונה למקרים בהם הוא ירד ארצה בדמות אדם גשמי ושוחח עם בני האדם פנים אל פנים. מפגשים אלה תרמו לחיזוק הקשר בין אותם אנשים לבין אלוהים, שכן בדרך זו הכירו אותו באופן אישי:

• בספר בראשית, בפרק יז אלוהים נראה לאברהם והציג את עצמו בשם“אֵל שַׁדַּי“.
• בפרק יח אלוהים הופיע לאברהם יחד עם שני מלאכים, ושלושתם נראו כבני אדם לכל דבר.
• אלוהים אמר למשה באופן ברור ביותר: “כאשר התגליתי לאבותיך אברהם, יצחק ויעקב נראיתי אליהם דרךאֵל שַׁדַּי“ — זאת אומרת דרך הישות אותה יכול אדם לראות ולהישאר בחיים (שמות ו 3-2).

 

מכיוון שהישות האלוהית אותה בני האדם בתקופת התנ“ך הורשו לראות פנים אל פנים נקראת “אֵל שַׁדַּי“, ומכיוון שהישות האלוהית אותה אנו רשאים לראות פנים אל פנים גם נקראת “אלוהים הבן“ (יוח‘ יד 9), הרי שאֵל שַׁדַּי הוא לא אחר מאשר ישוע המשיח (הסבר מפורט יותר נתן לקרואבספר “ישוע בתנ“ך“, אותו ניתן להשיג דרך האתר שלנו תחת "חינם"/ספרים).

ישוע הוא אלוהים (אֵל שַׁדַּי), וכאלוהים הוא הופיע ונראה אל אבותינו פנים אל פנים. הם כנראה לא הכירוהו בשם “ישוע“, אך ידעו כי האלוהים אשר דיבר אליהם פנים אל פנים, אֵל שַׁדַּי, הוא זה שמושיע אותם, מציל אותם, מסיר את חטאתם ומעמיד אותם לפניו כצדיקים. את כל אלה אלוהים עשה עבורם בחסד ולא כגמול על מעשיהם הטובים (ראה ישע‘ סג 10-8: “מַלְאַךְ פָּנָיו“ של אלוהים מושיע את העם. לאור שמות פרק לג מלאך פניו של אלוהים הוא אֵל שַׁדַּי, המשיח בכבודו ובעצמו).

אברהם הבטיח לבנו יצחק — מתוך אמונתו באֵל שַׁדַּי — כי אלוהים הוא זה שיספק את קורבן העולה שיוקרב במקומו (ברא‘ כב 8; ראה גם ישע‘ ו, נג 6, סב 11; זכר‘ ג).

 

אמונה כנה באלוהים אשר לבש בשר ובא לעולם כדי לכפר על חטאי בני האדם, היא האמונה שאלוהים חפץ בה:

• היא האמונה שמובילה לישועה;
• היא האמונה שמאפשרת לאלוהים לשקף את קדושתו דרך חייו של המאמין;
• אמונה שכזו הושיעה את אבותינו לפני מתן תורת משה;
• בעל אמונה שכזו נקרא “צדיק“ בעיני אלוהים;
• אמונה שכזו נותנת חיים;
• אמונה שכזו היא האמונה היהודית האמיתית.

“צדיק באמונתו יחיה“

 

חבקוק הנביא קבע בהשראת רוח אלוהים עיקרון שהוא מן החשובים בכתובים: “צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה“ (חבק‘ ב 4).

חשוב לזכור שחבקוק אמר זאת לקראת סוף תקופת הבית הראשון, בזמן שכל מצוות התורה היו בתוקף.

אמירת חבקוק מוכיחה כי העיקרון לפיו אמונה היא הבסיס לצדקה וישועה לא היה זר לעם ישראל. האמונה מושיעה, ומתוכה נובעת העשייה הראויה בעיני אלוהים. כלומר ― הצדיק פועל ועושה את המצוות הראויות מתוך אמונתו ואהבתו לאלוהים, ולא על מנת להיצדק ולהיוושע.

הִ בִּ י ט … וָ חָ י

 

עוד בהיות בני ישראל במדבר, אלוהים לימד אותם את הלקח הזה בדרך ברורה מאין כמוה (במדבר כא 9-4):

4 וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם־סוּף, לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. 5  וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשׁה: “לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר? כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם  הַקְּלֹקֵל.“ 6 וַיְשַׁלַּח יהוה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם; וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. 7  וַיָּבֹא הָעָם אֶל משׁה וַיֹּאמְרוּ: “חָטָאנוּ, כִּי דִבַּרְנוּ בַיהוה וָבָךְ. הִתְפַּלֵּל אֶל יהוה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ!“ וַיִּתְפַּלֵּל משׁה בְּעַד הָעָם. 8 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל משׁה: “עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. 9  וַיַּעַשׂ משׁה נְחַשׁ נְחשׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס; וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ, וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחוֹשֶׁת וָחָי.“

בני ישראל התלוננו נגד אלוהים. בתגובה, הוא העניש אותם במכת נחשים אשר המיתה רבים במחנה ― “וַיָּמָת עַם רָב“. בני העם זעקו למשה. הם התוודו על חטאם והתחננו שיתפלל ויפציר באלוהים להסיר מעליהם את הנחשים.

אלוהים ענה לתפילתו של משה והורה לו להציב נחש העשוי נחושת על עמוד (נֵס); בדרך זו לכולם הייתה האפשרות לראותו. מי שהוכש והביט אל הנחש המורם ― ניצל וחי.

■         הלקח ברור:

ההצלה ממוות באה בעקבות מבט של אמונה, ולא מתוך עשייה של מצוות התורה. אמונת המביט לא הייתה בסמל המורם על הנס, אלא באלוהים ― היחיד שמסוגל להציל ממוות. מי שהוכש וניסה להציל את עצמו בדרכים אחרות, מצא את מותו.

 

המקרה של נחש הנחושת במדבר מהווה דוגמה מאלפת למצבו הרוחני של כל אדם לפני אלוהים.

ישוע המשיח השתמש בדוגמה זו בשיחתו עם נקדימון (יוח‘ פרק ג), כשהסביר כי בא להיות מורם “כְּמוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ משׁה אֶת הַנָּחָשׁ בַּמִּדְבָּר“. כלומר, ישוע בא כדי למות כקורבן המכפר על חטאינו. כל מי שיביט אליו באמונה ― כל המאמין בו כאלוהים אשר בא לעולם על מנת לשלם בדמו את כפרת חטאינו ― ייוושע.

מהמקרה במדבר ומהשיחה בין ישוע לנקדימון נלמדות האמיתות הבאות:

• כל בני האדם נולדים עם נגע החטא (ישע‘ נג 6; תהל‘ נא 7; יוח‘ ג 19-18).
• מי שינסה להסיר את תוצאת החטא מחייו בכוחות עצמו, על־ידי מעשים טובים או קיום מצוות טובות ככל שיהיו, ייכשל ויישאר עם אשמת חטאו. עם מותו תישלח נפשו לשאול. שם הנפש תתייסר עד ליום משפט אלוהים שיחרוץ את דינה להישלח לאגם האש לנצח נצחים (לוקס טז 31-19; התג‘ כ 15).
• מי שמאמין באמת ובתמים שישוע המשיח הוא זה המכפר על חטאיו ומושיע אותו מהשלכות החטא, ייסלחו לו חטאיו. “עוקץ החטא“, שהוא המוות והניתוק הנצחי מאלוהים, יבוטל בחייו (קור“א טו 57-55).

למאמין הנושע מובטחים סליחת חטאים וחיי נצח בממלכת אלוהים הנצחית. כל זאת לא משום שהוא טוב יותר מאחרים, אלא בגלל נאמנותו של אלוהים להבטחותיו (רומ‘ י 10-9).

 

■         הלקח הזה מעלה שאלה חשובה מאוד:

מהו תפקידן של מצוות התורה?

 

פס' 16 “וְכֵיוָן שֶׁיּוֹדְעִים אָנוּ כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נִצְדָּק בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה…“ — כאן הוצהר שקיום מצוות התורה מעולם לא הצדיק (הושיע) אף אחד. כלומר, האדם מעולם לא נצדק בזכות מעשיו.

“יּוֹדְעִים אָנוּ…“ — מדוע היה שאול כל כך בטוח כי עובדה זו ידועה לכל יהודי? ― מפני שכך נאמר כבר במזמור קמג 2: “…כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי.“

■         אם מצוות התורה לא ניתנו כדי להושיע אנשים, לשם מה הן ניתנו?

אלוהים נתן את התורה דרך משה למספר מטרות:

א.        ללמד את עם ישראל כי אלוהים קיים והוא קדוש (עשרת הדיברות: שמות כ).

ב.        להגדיר לעם ישראל מהו חטא (גלט‘ ג 19).

ג.         להבהיר שכל אדם הוא חוטא ואינו יכול להתחבר עם האלוהים הקדוש, אלא אם כן חטאו כופר (דבר‘ כז 26; ישע‘ נג 6, נט 4-1; תהל‘ נא 7; קוהלת ז 20; רומ‘ ג 20-19).

ד.         ללמד את עם ישראל איך לשרת את אלוהים כנציגיו ― כעדיו לפני שאר העמים (שמות יט 6-5).

ה.        ללמד את בני ישראל כי אלוהים הוא מושיעם, וכי חייהם תלויים בו בלבד (רומ‘ ג 28-21).

ו.         ללמד דרך סמלים על אודות המשיח העתיד להושיע את עם ישראל ואת המאמינים בו משאר אומות העולם (גלט‘ ג 25-23, ד 11-8; קול‘ ב 18-16).

במילים פשוטות: התורה הייתה כמראה שדרכה ניתן לזהות את החטא, אך לא היה ביכולתה לרפא את הנגע הקטלני הזה. התורה לימדה על אודות החולי הרוחני של המין האנושי ועל המרפא והכינה את העם לבואו.

האוֹמֶנֶת

 

תורת המצוות שקיבל משה היא מעין מורה או אומנת אשר נועדה לשמור את עם ישראל נבדל (קדוש) משאר העמים, כעם סגולה ההולך בנתיב אשר בו יפגוש את מושיעו (ראה פירוש בפרק ג פסוקים 25-23).

הבנה נכונה של כתבי הקודש וציות לכל דברי התורה בהחלט ישמרו את העם טהור ויכינו אותו למפגש עם מושיעו, ישוע המשיח (הנאמר בספר דברים פרקים יג, יח מכין את הדרך לקבלת דברי הנביאים, ואלה מדריכים את העם לקבל את המשיח ― את ישוע).

 

לפני כ-2000 שנה המשיח אכן בא והגשים את דברי הנביאים. ברגע שבני ישראל פגשו אותו, אלוהים ציפה מהם לזהות ולקבל אותו בכניעה ובהשתחוויה. לו היו בני ישראל כנועים לכתוב בכתבי הקודש, במקום למרות רבניהם (מרק‘ ז; מתי כג), הרי היו מזהים את מושיעם. הם היו מבינים שברגע מותו פגה מרותה של המורה (האומנת) ― דהיינו, של כל הסמלים בתורה המצביעים על המושיע. כך מלמד שאול בגלטים ג 25-23:

לִפְנֵי בּוֹא הָאֱמוּנָה נִשְׁמַרְנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה, כְּלוּאִים הָיִינוּ לִקְרַאת הָאֱמוּנָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת. לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה. אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת.

מצוות שפג תוקפן,
ואחרות שהן בתוקף

 

לאחר ששאול השליח הסביר את היחס הקיים בין תורת המצוות לישועה, הבה נמשיך לקרוא ונלמד
מה צריך להיות יחסם של מאמינים במשיח לתורת המצוות:

גלטים ב 18-17:

17  אֲבָל אִם בְּשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים לְהִצָּדֵק בַּמָּשִׁיחַ יִמָּצֵא שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים חוֹטְאִים, הַאִם נוֹבֵעַ מִזֶּה שֶׁהַמָּשִׁיחַ מְשָׁרֵת לַחֵטְא? חַס וְחָלִילָה! 18 שֶׁהֲרֵי אִם אֲנִי בּוֹנֶה שׁוּב אֶת מַה שֶּׁהָרַסְתִּי, בְּכָךְ אֲנִי מֵעִיד עַל עַצְמִי שֶׁאֲנִי עֲבַרְיָן.

פס' 18-17 במילים פשוטות, שאול השליח אומר:

• עִם מותו של המשיח נחנכה הברית החדשה שהובטחה בפי ירמיהו הנביא (ירמ‘ לא 34-31; מתי כו 29-26; קור“א יא 26-25; קור“ב ג 6).
• עִם מותו של המשיח פגו תוקפן ומרותן של כל אותן מצוות התורה שמהוות צל וסמל של המשיח. משלב זה ואילך, אין כל חובה לאדם כלשהו ― בין אם הוא יהודי או גוי ― לקיים מצוות אלה.
• לפיכך, אם אדם שנושע על סמך אמונתו בישוע כאדון ומושיע מן החטא הפסיק לקיים מצוות אלה שכבר אין להן מרות, וכעת הוא חוזר לקיימן מתוך הנחה שהוא מחויב לכך (ולא מתוך בחירה המודעת לחירות שיש לו במשיח), הוא מכריז בעצם שלוש הצהרות:

א.        כל מצוות התורה עדיין בתוקף;

ב.        כפרתו של ישוע אינה מסירה את כל עוונותיי; היא אינה מספיקה להצדקתי; ולראיה, אני משלים את צדקתי בקיום מצוות התורה;

ג.         בשובי להיות כפוף למרוּת המצוות, הנני מצהיר כי חטאתי בכך שהפסקתי לקיימן מלכתחילה (“אֲנִי מֵעִיד עַל עַצְמִי שֶׁאֲנִי עֲבַרְיָן“). ישוע המשיח גרם לי לסטות מקיום מצוות התורה, ולפיכך ישוע גרם לי לחטוא.

אוי ואבוי להתנהגות המעבירה מסר שכזה! ― נקרא שוב את פסוקים 18-17, והפעם נכלול מעט הסבר:

17 אֲבָל אִם בְּשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים לְהִצָּדֵק בַּמָּשִׁיחַ

על־ידי אמונה בחסד אלוהים במשיח ישוע וללא כניעה למרות מצוות שפג תוקפן

יִמָּצֵא שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים חוֹטְאִים,

דהיינו חוזרים לקיים מצוות כדי להשלים את ישועתנו,

הַאִם נוֹבֵעַ מִזֶּה שֶׁהַמָּשִׁיחַ מְשָׁרֵת לַחֵטְא?

האם ניתן לקבוע שעווני בכך שישוע גרם לי לחדול מקיום מצוות שהייתי אמור להמשיך לקיים?

חַס וְחָלִילָה! 18 שֶׁהֲרֵי אִם אֲנִי בּוֹנֶה שׁוּב אֶת מַה שֶּׁהָרַסְתִּי,

דהיינו חוזר לחיות תחת מרות מצוות שמילאו את התפקיד שלו נועדו והוגשמו במותו של ישוע המשיח, ולכן אין צורך לקיימן יותר,

בְּכָךְ אֲנִי מֵעִיד עַל עַצְמִי שֶׁאֲנִי עֲבַרְיָן

דהיינו פועל נגד רצון אלוהים ותכניתו ומזלזל בישועה שהמשיח השיג עבורי.

אין אנרכיה

 

ירמיהו לא 33:

נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה.

המאמין אמנם אינו כפוף עוד למרוּתן של מצוות התורה, אך אין הדבר אומר שהוא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו! — חשוב לציין כי כל מצוות התורה המשקפות את אופיו ואת תכונותיו של אלוהים נשמרות ומקוימות על־ידי בניו ובנותיו של אלוהים. אנו מקיימים אותן לא בגלל מרות התורה, אלא מתוך אמונה ואהבת אלוהים. את הרצון ואת הכוח לקיים את המצוות הללו אנו מקבלים מרוח הקודש השוכן בנו. כך מובטח לנו באיגרת אל הרומים ז 6:

“אֲבָל כָּעֵת, לְאַחַר שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי מַה שֶּׁכָּבַל אוֹתָנוּ, שֻׁחְרַרְנוּ מִן הַתּוֹרָה כְּדֵי לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים בְּחַדְשׁוּת הָרוּחַ וְלֹא בְּישׁן שֶׁל אוֹת כְּתוּבָה“ (ראה גם קור“ב ג).

 

אותו אלוהים שאוסר ניאוף בתורה (הדיבר השביעי), חוזר ואוסר זאת גם בברית החדשה (רומ‘ יג 10-8). הוא אף מחמיר ומתייחס למחשבות המובילות לחטא באותה חומרה כמו לביצוע חטא בפועל. ישוע הרי אומר בבשורת מתי ה 28: “וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁכָּל הַמַּבִּיט בְּאִשָּׁה מִתּוֹךְ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ כְּבָר נָאַף אוֹתָהּ בְּלִבּוֹ.“

גם כנושעים אנו ממשיכים לקרוא את התורה וללמוד אותה. כך אנו מחדדים את הבנתנו של רצון אלוהים ושל כללי התנהגותנו זה עם זה בעולם, כי הרי “כָּל הַכָּתוּב נִכְתַּב בְּרוּחַ אֱלֹהִים, וּמוֹעִיל הוּא לְהוֹרָאָה, לְתוֹכֵחָה, לְתִקּוּן, לְחִנּוּךְ בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק, לְמַעַן יִהְיֶה אִישׁ הָאֱלֹהִים מֻשְׁלָם, וּמֻכְשָׁר לְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב“ (טימ“ב ג 17-16).

התורה טובה

 

מתוך דברי שאול השליח עלינו ללמוד את הגישה הנכונה למצוות התורה:

• אלוהים לא נתן מצוות רעות. כל דברו הוא“קָדוֹשׁ וְיָשָׁר וְטוֹב“ (רומ‘ ז 12).
• למצוות התורה הייתה מטרה, והיא להביאנו אל המשיח ישוע (גלט‘ ג 25-23).
• כמו כל דבר שמסתיים עם השגת מטרתו, כך גם מרות תורת החוקים והמצוות שנתן משה הגיעה לסיומה במותו של המשיח.

 

 סיכום ביניים — הישועה היא מתוך אמונה:

 

א.        כבר מבראשית, בני אדם נושעו על סמך אמונתם באלוהים אשר מכפר בעצמו על חטאם, ולא על סמך מעשיהם. גם אם המושיע לא היה מוכר להם בשמו “ישוע“, הם ידעו היטב כי האחד שנראה אליהם פנים אל פנים בדמות אדם, הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, והוא זה אשר סולח לחטאתם ונושא אותם בידיו כל ימי עולם. הרי כך נאמר בישעיהו סג 9-8: “וַיֹּאמֶר: ‘אַךְ עַמִּי הֵמָּה, בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ,‘ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ. בְּכָל צָרָתָם לא (לוֹ) צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם. בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם, וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם.“

ב.        התורה הקדושה ניתנה על מנת לשמור על עם ישראל ולהדריכו להתייחס כראוי לאלוהים. מטרת התורה הייתה להצביע על החטא ובכך ללמדנו להביט אל המושיע ― אל ישוע המשיח ― ולבקש את חסדו. היא לימדה שהאדם חוטא ומורשע ואינו יכול להיוושע בכוחות עצמו ובזכות מעשים כלשהם מצדו.

מי שעסוק בקיום המצוות וחושב כי קיומן יושיע אותו, אינו מבין את תכליתן ואת מטרת התורה. למרות כל מאמציו, הוא נשאר טמא בחטאו.

ג.         קבלת ישוע כמושיע וקבלת משנתו כדבר אלוהים אינן נוגדות את התורה. אדרבא, התורה נועדה להוביל אותנו להחלטה הזו בדיוק. הבנת תורת אלוהים נמדדת בהכרה ובכניעה של האדם לישוע כאדון ומושיע מן החטא. את ההפנמה הזו אלוהים דורש מכל אדם — ומעם ישראל בראשונה (יוח‘ ח 19, 42).

פסוקים 21-19: “מת“ לתורה

 

השליח מראה עתה עוד היבט ביחסם של המאמינים בישוע לתורת המצוות:

 

גלטים ב 21-19:

19 אֲנִי מַתִּי לְגַבֵּי הַתּוֹרָה בִּגְלַל הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁאֶחְיֶה לֵאלֹהִים. 20  עִם הַמָּשִׁיחַ נִצְלַבְתִּי וְלֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי. הַחַיִּים שֶׁאֲנִי חַי עַכְשָׁו בַּבָּשָׂר, אֲנִי חַי אוֹתָם בֶּאֱמוּנַת בֶּן־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָהֵבַנִי וּמָסַר עַצְמוֹ בַּעֲדִי. 21 אֵינֶנִּי מְבַטֵּל אֶת חֶסֶד אֱלֹהִים. הֲלֹא אִם אֶפְשָׁר לְהִצָּדֵק עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, הֲרֵי שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת לַשָּׁוְא.

זוהי הכרזה נחרצת: “לא ייתכן שנחזור לקיים מצוות שפג תוקפן במטרה להיחשב צדיקים. המשיח הרי הגשים את תכליתן! התנתקנו ממצוות התורה שכבר מילאו את ייעודן, וזאת באופן מוחלט וסופי. הוצדקנו על סמך אמונתנו בישוע המכפר על חטאינו.“

 

פס' 19 “אֲנִי מַתִּי לְגַבֵּי הַתּוֹרָה בִּגְלַל הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁאֶחְיֶה לֵאלֹהִים.“ — למה הכוונה? ― ובכן, התורה לימדה אותי שאני חוטא, וכחוטא אני ראוי למיתה. התורה הציגה את הדרישות שאלוהים מציב ואת קני המידה שלו לקדושה ולצדקה, וכל אדם בר־דעת מבין שרק הבורא עצמו יכול לעמוד בדרישות אלו. אנו חייבים להסכים עם מה שנקבע בדבר אלוהים ― שאין אדם צדיק בעולם אשר יוכל לקיים את כל המצוות ולא יחטא (ראה תהל‘ נא 7; קוהלת ז 20).

התורה גם הכריזה כי כל אדם אשר לא יקיים את כל המצוות, הריהו תחת קללה (דבר‘ כז 26: “אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם.“ ראה גם דהי“ב לג 8). כלומר, המסר של התורה לכל בן אנוש הוא: “אתה ארור בגלל החטא.“

 

אז מה עושים? ― התורה ממשיכה להדריך: “כל בני האדם חייבים לפני אלוהים, ולעולם לא יגיעו לשלמות בכוחות עצמם.“ על כולנו לחפש שלמות בחסדו של אלוהים בלבד, ולא בזכות מעשינו.

אילו אלוהים היה עושה משפט צדק עם בני האדם ― צדק בלבד ― כולנו היינו נידונים למוות ולריחוק נצחי ממנו. אך הוא אינו חפץ בהשמדת האנושות. ברוב חסדו הוא בא לעולם כאדם ומת כקורבן חטאת עבור האנושות. המשיח פדה אותנו. הוא לקח את המוות על עצמו ופטר את המאמינים בו מעונש החטא (ישע‘ נג).

לפיכך, התורה …

• מכריזה שאני ראוי לעונש מוות בגלל חטאיי;
• מלמדת אותי שגאולתי מהחטא והמוות היא מתנת חסד של המושיע שמסר את חייו עבורי.

 

מכאן, אמונתי בישוע כמושיע מן החטא היא מילוי התורה. בכניעתי המוחלטת למשיח ישוע, התורה מושלמת בי. אני “מת“ לגבי דרישותיה וכעת אני חי למען המשיח.

חוק המשיח

 

ברומים ח 2 כתוב: “כִּי חֹק רוּחַ הַחַיִּים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ שִׁחְרֵר אוֹתִי מֵחֹק הַחֵטְא וְהַמָּוֶת.“ —מהרגע שנושעתי על סמך אמונתי בישוע המשיח כמושיעי מן החטא, זכיתי לחנינה מקִללת ה“ארור“ והניתוק מאלוהים ואני נחשב לבריאה חדשה (ראה קור“ב ה 21-17; גלט‘ ו 16-15).

מתוקף היותי             ●        בריאה חדשה,

אני כפוף ל…            ●        חוק חדש,

במסגרת                  ●        ברית חדשה ביני לבין אלוהים.

מה שמחייב אותי הוא חוק המשיח אשר מת בעבור חטאיי ופדה אותי מעונש המוות. חוק המשיח כתוב בתנ“ך ובברית החדשה, והוא מגדיר אורח חיים המתאפיין בקדושה, בטוהר, באמת ובאהבה (מתי ה-ז; אפס‘ ד; תסל“א ד,
ה 28-12; טימ“א ד, ה).

■         אלוהים לא מצפה מילדיו להשיג מעלות אלה בכוחם הם.

לכן, חיים על פי חוק המשיח הנם חיים בהנחיית רוח הקודש השוכן בגופו של המאמין, מדריך אותו להבין את דבר האלוהים ומעניק לו את הכוח לציית לכתוב (יוח‘ יד-טז; קור“א ג 17-16, ו 20-19; גלט‘ ה 23-22; אפס‘ ה 19-18).

 

חוק המשיח הוא דרך חיים זהה לזו של צדיקי התנ“ך, אך ללא מחויבות לאותן מצוות שהמשיח כבר הגשים.

שאול השליח מתאר את העיקרון הזה ברומים ז 6-1:

1  אַחַי, הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים — וַהֲרֵי אֲנִי מְדַבֵּר אֶל יוֹדְעֵי תּוֹרָה — כִּי לַתּוֹרָה יֵשׁ מָרוּת עַל הָאָדָם כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי?

2  הָאִשָּׁה הַנְּשׂוּאָה קְשׁוּרָה לְבַעֲלָהּ עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה כָּל עוֹד הוּא חַי, אַךְ אִם יָמוּת בַּעֲלָהּ פְּטוּרָה הִיא מֵחֹק הַתּוֹרָה הַקּוֹשֵׁר אוֹתָהּ לְבַעֲלָהּ. 3  לָכֵן אִם תִּנָּשֵׂא לְאִישׁ אַחֵר בְּעוֹד בַּעֲלָהּ חַי, הִיא תִּקָּרֵא נוֹאֶפֶת. אַךְ אִם יָמוּת בַּעֲלָהּ, פְּטוּרָה הִיא מֵאוֹתוֹ חֹק וּבְהִנָּשְׂאָהּ לְאִישׁ אַחֵר אֵין הִיא נוֹאֶפֶת.

4  כֵּן גַּם אַתֶּם, אַחַי, מַתֶּם לְגַבֵּי הַתּוֹרָה בְּגוּפוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, בְּאֹפֶן שֶׁנַּעֲשֵׂיתֶם שַׁיָּכִים לְאַחֵר, לָזֶה שֶׁהוּקַם מִן הַמֵּתִים, כְּדֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה פְּרִי לֵאלֹהִים. 5  הֲרֵי כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ מְשֻׁעְבָּדִים לַבְּשָׂרִיּוּת, תַּאֲווֹת הַחֵטְא שֶׁנֵּעוֹרוּ עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה פָּעֲלוּ בְּאֵיבָרֵינוּ לַעֲשׂוֹת פְּרִי הַגּוֹרֵם לְמָוֶת. 6  אֲבָל כָּעֵת, לְאַחַר שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי מַה שֶּׁכָּבַל אוֹתָנוּ, שֻׁחְרַרְנוּ מִן הַתּוֹרָה כְּדֵי לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים בְּחַדְשׁוּת הָרוּחַ וְלֹא בְּישׁן שֶׁל אוֹת כְּתוּבָה“ (ראה גם גלט‘ ד 11-8; קול‘ ב 23-11).

עִם הַמָּשִׁיחַ נִצְלַבְתִּי

 

פס' 20 “עִם הַמָּשִׁיחַ נִצְלַבְתִּי וְלֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי. הַחַיִּים שֶׁאֲנִי חַי עַכְשָׁו בַּבָּשָׂר, אֲנִי חַי אוֹתָם בֶּאֱמוּנַת בֶּן־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָהֵבַנִי וּמָסַר עַצְמוֹ בַּעֲדִי.“ — עתה השליח מפציר בגלטים להביט על דוגמתו האישית כדי ללמוד את העיקרון (ניתן להבין זאת גם כחלק מביקורתו כלפי כיפא): החיים על פי תורת המשיח הם חיים קדושים וטהורים, והם מודרכים על־ידי רוח אלוהים השוכן במאמין. שאול מדגיש ומפרט את סגנון החיים של המאמין בפרק ה 23-22, כשהוא מונה את התכונות הכלולות ב“פרי הרוח“.

מותו של המשיח על הצלב הוכיח לשאול שאין תקווה לישועה בקיום המצוות ― בכוח האדם ― שהרי אם לא כן, המשיח לא היה צריך למות. מותו של המשיח על הצלב הראה לי באופן מוחשי את העונש המגיע לי. אך במותו הוא העניק לי חיים ועתיד מפואר.

“לֹא עוֹד אֲנִי חַי.“ — במילים אחרות: “כשאתם רואים שאני חי בטוהר ובקדושה על פי רצון האלוהים, דעו שאין זה נובע מיכולתי ומכוח הבשר.“

אמירה זו עומדת בניגוד מוחלט לתפיסה הרווחת אצל יהודים שומרי מצוות, כמו בתקופת שאול השליח כן גם היום. מבחינתם, שמירת מצוות תורת משה ומסורת החכמים היא חומת המגן מפני התבוללות והכחדת עם ישראל כעם סגולה. אמירה כמו “נשמרנו וממשיכים להישמר בחסד אלוהים בלבד“, זרה למחשבת היהדות הרבנית. כמה עצוב שהיהדות הרבנית מנסה בכל כוחה להגיע לשלמות רוחנית, אך ללא רוח אלוהים.

 

שאול השליח מלמד גישה אחרת. העובדה שהמאמין במשיח פטור ממרות מצוות התורה, אינה מלמדת שהוא נמצא בוואקום רוחני או מחוץ למסגרת רוחנית השומרת עליו ומדריכה אותו. כאשר שאול ניסה לקיים את התורה בכוחו־הוא, התורה הגדירה אותו כחוטא הראוי למיתה. עתה, בזכות כפרתו של ישוע המשיח, קיבל שאול חיים חדשים. חייו כעת אינם רכושו, אלא רכוש המשיח. לכן הוא יכול לומר, “לֹא עוֹד אֲנִי חַי.“

 

“…אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי.“ — שייכותי לישוע מתבטאת בהתמסרות מוחלטת לזה אשר נתן את התורה. תורת המשיח חרוטה על לבי (ירמ‘ לא 33), והוא עצמו חי בתוכי (יוח‘ יד 21-20). רק כך אני מסוגל לחיות למען אלוהים.

השליח מתאר זאת גם באיגרת אל האפסים ג 19-17: “…כְּדֵי שֶׁיִּשְׁכֹּן הַמָּשִׁיחַ בִּלְבַבְכֶם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה וְתִהְיוּ מֻשְׁרָשִׁים וּמְיֻסָּדִים בְּאַהֲבָה; כָּךְ תּוּכְלוּ לְהָבִין יַחַד עִם כָּל הַקְּדוֹשִׁים מָה הָרֹחַב וְהָאֹרֶךְ וְהַגֹּבַה וְהָעֹמֶק, וְלָדַעַת אֶת אַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ הַנִּשְׂגָּבָה מִדַּעַת, לְמַעַן תִּמָּלְאוּ בְּכָל מְלוֹא הָאֱלֹהִים.“

ישוע המשיח שוכן בתוכנו ― כלומר, מלוא האלוהות שוכן בנו, כפי שנאמר גם בקולוסים ב 10-9: “הֵן בַּמָּשִׁיחַ, בְּגוּפוֹ, שׁוֹכֵן כָּל מְלוֹא הָאֱלֹהוּת; וְאַתֶּם נִמְלֵאתֶם בּוֹ…“

■         אם מלוא האלוהות שוכן בנו, אין שום סיבה שנשאף לחיות חיים מושחתים (רומ‘ ו 6-1; קור“א יב 13; אפס‘ ג 19-14; קול‘ ב 15-11).

האם נוח חי חיים מושחתים? הרי בימיו לא הייתה תורת האלוהים כתובה! ומה לגבי חנוך, אברהם, יצחק, יעקב או משה? מי שמר את קדושת חייהם אם לא רוח המשיח שחי בהם? הרי עשרת הדיברות ורצון אלוהים היו חקוקים על לבותיהם.

אם אֵל שַׁדַּי שמר עליהם לפני מתן תורה, אין ספק שביכולתו לשמור גם עליי היום. אם המסגרת הזו הייתה טובה לנוח ולאברהם, היא טובה גם עבורי.

המאמין בישוע פטור מחובת קיום מצוות שכבר אין להן מרות עליו, אך אינו פטור בשום אופן מחיי קדושה, טוהר ואמת כפי שהם מתבטאים בעשרת הדיברות ובדרשה של ישוע על ההר (בשורת מתי ה-ז).

אם אפשר להיוושע על־ידי התורה ― מי צריך משיח?

 

פס' 21 "אֵינֶנִּי מְבַטֵּל אֶת חֶסֶד אֱלֹהִים. הֲלֹא אִם אֶפְשָׁר לְהִצָּדֵק עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, הֲרֵי שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת לַשָּׁוְא." — מי שלא הבין עד כה את דברי השליח מקבל בפסוק זה הבהרה חד־משמעית: "אם התורה נועדה גם להושיע, הרי שמותו של המשיח לא היה נחוץ. ― מי שחושב להיוושע על־ידי קיום התורה, מבטל את חסד אלוהים."

אם נראה את הפסוק בהקשרו, האצבע המאשימה מופנית קודם כול לכיפא ולאלה שהלכו בעקבות טעותו. אך דברי השליח חשובים גם עבורנו, המאמינים החיים כיום!

המאמין המשיחי ושמירת מצוות סמליות

 

■         שים לב!

שאול השליח אינו אוסר על המאמינים בישוע לחגוג את מועדי ישראל, אינו פוטר אותם משמירת כללי הנידה ואינו אוסר עליהם לקיים מצוות סמליות (טלית / ציצית, הנחת תפילין). אין כל פסול בכך שמאמין משיחי מציין את החגים, מקיים ברית מילה או בוחר לאכול כשר. אדרבא, מאמינים רבים (במיוחד בישראל) אכן חוגגים כל חג במועדו, וחלקם שומרים מצוות אחרות שישוע הגשים, וכך הם מלמדים את ילדיהם על אודות ישוע המשיח דרך הסמלים.

בעיה נוצרת רק כאשר מאמינים בישוע מעניקים לאותן המצוות משמעות לא נכונה:

• מי ששומר את מצוות התורה מתוך השכנוע שהוא חייב לקיימן ― ואם לא ימלא אותן, צדקתו ואף ישועתו בסכנה ― הריהו מודה שלא הבין את מהות מותו של המשיח וכינון הברית החדשה.
• מאמין שמקיים את המצוות הללו מתוך חובה, מוטל עליו לקיים את כולן בשלמות (ראה דגש בספר דברים על"לשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה…": דבר' כח 59-58, כט 28, לא 13-12, לב 46; דהי"ב לג 8).
• מי שמצביע על מאמינים אחרים שאינם שומרים את המצוות שפג תוקפן ומאשים אותם כמתנתקים מהזהות היהודית או כתורמים להתבוללות עם ישראל, הריהו מוכיח את חוסר בגרותו הרוחנית ומראה כי אינו מבין את דברי אלוהים שבאיגרת אל הגלטים.

דוגמתו של שאול השליח

 

שאול רואה את עצמו "מת לגבי התורה" (ב 19). כעת הוא עומד להבהיר לגלטים שהתורה הייתה "אומנת" המדריכה אותנו אל המשיח (ג 25-23), ושלאחר בואו של ישוע איננו נתונים יותר למרות האומנת — התורה.

■         אם כן, איך ניתן להסביר את פעולותיו של שאול השליח במה"ש יח 18 ובמה"ש כא 24-23?

המאורע:  מה"ש יח 18: שאול גוזז את ראשו בגלל נדר שנדר, וזאת לפי ההנחיות לנודרים שבספר במדבר פרק ו 5-2, 21-13.

ההסבר:   מפרשים רבים סבורים שכך השליח הביע את תודתו לאלוהים על ששמר אותו בסכנות ובקשיים הרבים שאליהם נחשף במסעותיו (ראה רשימה חלקית בקור"ב יא 28-23). מי לא שמע את סיפוריהם של חיילים תחת אש ושל אנשים שמצאו את עצמם תחת איום של מוות מידי, ושבמצבים אלה הבטיחו הבטחות לאלוהים?

מצד אחד מימש השליח כאן את חירותו להבטיח הבטחה לאלוהים, ולעשות זאת במסגרת שהתורה סיפקה לכל יהודי;

מצד שני אנחנו יכולים להיות משוכנעים ששאול, כשליח ומאמין בוגר, ידע איך להתנות את הבטחותיו לרצון אלוהים (יעקב ד 15-13) ולהימנע משבועה אסורה (מתי ה 37-34; יעקב ה 12).

 

המאורע:  מה"ש כא 24-23:  שאול נמצא בירושלים. בקרב אלפי המאמינים בישוע ה"קנאים לתורה" (כא 21-20) נפוצו שמועות שהוא מלמד את כל היהודים בגולה לעזוב את תורת משה, שלא למול את ילדיהם ושלא לנהוג על פי מנהגי עם ישראל.

מכיוון שזקני הקהילה חוששים מעימותים והסלמה אפשרית עד כדי מהומות ושפיכת דם, הם מבקשים משאול שיצטרף לארבעה אנשים שנדרו נדר וכעת הגיעו למקדש לגלח את ראשיהם, כפי שהתורה מצווה. הצטרפותו של שאול אליהם נועדה להוכיח לכל המעבירים עליו ביקורת, מאמינים ובלתי מאמינים כאחד, שהוא מקיים את מצוות התורה.

ההסבר:   בנוגע להאשמות: משנתו של שאול מעולם לא כללה את ההוראות שבהן הואשם. הוא לימד שמילוי מצוות סמליות אינו יכול להושיע ושהישועה היא על־ידי האמונה במשיח ישוע בלבד. הוא לימד שהמשיח ישוע הוא תכלית התורה כולה.

הצטרפותו של שאול לארבעה הנודרים אינה מוכיחה ששׂם את עצמו תחת מרות המצוות או שמעשיו נוגדים את הוראותיו לגלטים. כיהודי הייתה לו החירות לנהוג כפי שנהג — מתוך בחירה אישית ולא מתוך חובה.

■         מדוע השליח לא בחר לעזוב מיד את ירושלים, לצאת בחזרה לגולה וכך להימנע מעימות? הרי כך עשה בעבר בנסיבות דומות (מה"ש ט 30-29).

מפני ש…

א.        הוא החליט להיכנע להוראת זקני הקהילה בירושלים שהתכוונו להנמיך את הלהבות של השמועה הזדונית נגדו.

ב.        הוא נכנע להדרכת רוח הקודש שהודיע לו מראש כי "כְּבָלִים וְצָרוֹת" מצפים לו בירושלים (מה"ש כ 23).

 

דעה אישית

היה זה ניסיון להוכיח למאמינים ולבלתי מאמינים ששאול שומר מצוות כמו כולם. לא ידוע לנו מתוך הדיווח במה"ש פרק כא מה הייתה תגובת המאמינים ה"קנאים לתורה". אך מבחינת הבלתי מאמינים הניסיון הזה נכשל בעליל. שאול נתקל (ייתכן בפעם הראשונה בהיסטוריה) בתופעה שהיא הנורמה בימינו:

א.        בני עמו של שאול ראו אותו עסוק במילוי קפדני של מצוות התורה;

ב.        הם זיהו אותו כמאמין בישוע;

ג.         הוא סולק בכוח מבית המקדש (כא 30-26).

למעשה נאמר לו: "אין זה משנה כמה תשמור מצוות וכמה תשתדל לחיות כיהודי — אתה לא משלנו!"

■         חשוב שאנחנו, המאמינים של היום, נבין את הלקח הזה:

מצד אחד, לכל יהודי משיחי הזכות והחירות לשמור את מצוות התורה ואת המסורת;

מצד שני, אל לנו לחיות באשליות: מה שקובע בסופו של דבר הוא "מִכְשׁוֹל הַצְּלָב" (גלט' ה 11). יקבלו את ישוע — יקבלו אותנו, לא יקבלו את ישוע — לא יקבלו אותנו; ללא תלות בצורת הלבוש שלנו, במה שנשמור או במה שלא נשמור.

 

“אֵינֶנִּי מְבַטֵּל אֶת חֶסֶד אֱלֹהִים.“ — אדם שמאמין בישוע ומתעקש וטוען שחובת קיום מצוות אלו חלה עליו, אינו מבין את מלוא משמעות מותו מכפר החטאים של המשיח ישוע, בן האלוהים.

המאמין הבוגר יודע כי…

• מצד אחד, הוא אדם חוטא התלוי כולו בחסד אלוהים;
• מצד שני, אלוהים זוקף לזכותו את צדקתו ואת שלמותו של ישוע. הוא מושלם במשיח ואינו זקוק לשום תוספת ארצית כדי לְרצות את אלוהים. הוא אזרח השמים וזהותו מושלמת בישוע (פיל‘ ג 20-1).

 סיכום פרק ב:

 

א.        רבים מאתנו אומרים: “עִם הַמָּשִׁיחַ נִצְלַבְתִּי“, אך כמה מאתנו באמת מבינים את מהות המילים ומראים בחייהם את המשך הפסוק: “…וְלֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי“ (גלט‘ ב 20-19)?

• אם המשיח אכן חי בי, התוצאה הבלתי נמנעת תהיה שאני אשאף למלא אחר הוראותיו. כעת אני מאמץ את הלך המחשבה של המשיח ישוע (פיל‘ ב 18-5).
• אם המשיח אכן חי בי, הסובבים אותי צריכים לראות את פרי הרוח בחיי (ה 23-22).

כדאי לנו לזכור כל הזמן עם מי מתנו, ומי הוא זה שחי בנו כעת!

ב.        מי שאינו מבין כי התורה מכוונת אותנו להכיר את ישוע המשיח כאדון ומושיע מן החטא ― מי שאינו מבין כי היא מלמדת אותנו להגיע לשלמות רוחנית דרך חסד המשיח בלבד ― הריהו מנסה להגיע לשלמות שלעולם לא ישיג. הדוחה את כפרת החטאים היחידה שאלוהים בחסדו מעניק לבני האדם, הריהו דומה לאדם המתעקש להישפט בחומרה ולהישלח לאגם האש לנצח נצחים.

 

תודה לאל עבור חסדו! תודה לישוע המשיח

— אֵל שַׁדַּי —

שמסר את חייו עבורנו ונתן לנו חיי נצח.