גלטים פרק ג'

האוֹמֶנֶת, ההבטחה ואמונת אברהם

מבוא

בפרקים א-ב שאול השליח ביסס את סמכותו כשליח. הוא הזכיר לקוראיו שנבחר להיות שליח על־ידי האדון ישוע עצמו. שאר השליחים, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו אותו כשווה להם בסמכות. לכן המסר שבפיו הנו מסר אמת מאלוהים.

שאול גם הוכיח כי תורתם של מורי השקר לא יכולה להיות אחרת אלא תורת שקר!

כעת הוא מתפנה להוכיח את הגלטים בתוקף ובסמכותיות על התנהגותם וסטייתם מהאמת.

בפרק ג 14-1 שאול שוב מדגיש את ההצדקה על סמך אמונה בלבד. בעשותו כך הוא מסתמך על…

א. ניסיונם האישי של הגלטים (פסוקים 6-1);

ב. הכתוב בדבר אלוהים (פסוקים 14-7).

“מִי אִחֵז אֶת עֵינֵיכֶם?“

גלטים ג 6-1:

1 הוֹי גָּלָטִים כְּסִילִים! מִי אִחֵז אֶת עֵינֵיכֶם אַחֲרֵי שֶׁהוֹדִיעוּכֶם בְּפֵרוּשׁ שֶׁיֵּשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ נִצְלַב? 2 דָּבָר אֶחָד רוֹצֶה אֲנִי שֶׁתּוֹדִיעוּנִי: הַאִם בְּשֶׁל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה קִבַּלְתֶּם אֶת הָרוּחַ, אוֹ בְּשֶׁל שְׁמִיעָה שֶׁבָּאֱמוּנָה? 3 הַאִם כְּסִילִים אַתֶּם כָּל כָּךְ? הַאִם לְאַחַר שֶׁהִתְחַלְתֶּם בָּרוּחַ תַּגִּיעוּ כָּעֵת לִשְׁלֵמוּת עַל־יְדֵי הַבָּשָׂר? 4 הַאִם לַשָּׁוְא הִתְנַסֵּיתֶם בִּדְבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ? הַאֻמְנָם לַשָּׁוְא? 5 הַמַּאֲצִיל עֲלֵיכֶם אֶת הָרוּחַ וְעוֹשֶׂה בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת, הַאִם הוּא עוֹשֶׂה זֹאת בְּשֶׁל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אוֹ בְּשֶׁל שְׁמִיעָה שֶׁבָּאֱמוּנָה? — 6 כְּמוֹ שֶׁאַבְרָהָם הֶאֱמִין בֵּאלֹהִים וְנֶחְשְׁבָה לוֹ צְדָקָה.

פס' 1 “כְּסִילִים!“ — כלומר “חסרי דעת“. השליח מכנה אותם בתואר שניתן לאדם אשר בוחר בדרך פסולה, אף־על־פי שהאמת הוצגה לפניו בבירור (לוקס כד 25; טימ“א ו 9; טיט‘ ג 3). טעותם של הגלטים לא נבעה מיכולת אינטלקטואלית מוגבלת, אלא מהתייחסות חסרת אחריות לדבר אלוהים.

“הוֹדִיעוּכֶם בְּפֵרוּשׁ שֶׁיֵּשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ נִצְלַב.“ — ביקורו של שאול בגלטיה היה מוקדש כל כולו להפצת הבשורה — והרי במרכז הבשורה עומד צלב המשיח:

ישוע המשיח שנצלב הוא תכלית התורה;
מותו על הצלב עבור חטאי האדם מהווה התגשמות של הסמלים שבתורה ושל הנבואות שבתנ“ך;
ישוע המשיח על הצלב הוא ההוכחה שאלוהים ריבון ושדברו אמת;
ישוע המשיח על הצלב הוא ביטוי לניצחונו של אלוהים על החטא,
על השטן ועל המוות.

שאול מדגיש כאן את צליבתו של ישוע ולא את תקומתו, מכיוון שמותו היה מועד הגשמת המצוות המהוות סמל וצל של המשיח ופועלו (פרטים נוספים על מרכזיותו של הצלב בבשורה, ראה בפירוש לפרק ה פסוק 11 תחת הכותרת “מכשול הצלב“).

■ רגע מותו של ישוע על הצלב ציין סיום של דבר אחד והתחלה של דבר חדש. כאן, בדמו השפוך, נכרתה הברית החדשה המובטחת מפי ירמיהו הנביא (ירמיהו לא 34-31).

ובאשר לתחייתו של המשיח: היא הוכחה חזותית לכך שהברית החדשה אכן החלה במותו.

ההשוואה

שאול מציב כעת ארבע שאלות:

פס' 2 א. “הַאִם בְּשֶׁל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה קִבַּלְתֶּם אֶת הָרוּחַ?“

השליח מפנה את קוראיו לחווייתם האישית הראשונה בחיי האמונה. הוא משוכנע שהם נושעו, שהרי פרי הרוח נראה בהם (ד 6). אך כעת הם נתונים תחת השפעתם של מורי השקר וסוטים מדרך האמת.

כל אדם נושע בקהילות גלטיה היה מסוגל להעיד על דבר אחד: רוח הקודש החל לפעול בו מהרגע שקיבל את ישוע המשיח באמונה, ולא בעקבות קיום מצוות שפג תוקפן (רומ‘ י 17).

ישנה עוד עובדה שהופכת את פסוק 2 לשאלה רטורית, במיוחד עבור המאמינים הגוייםשבקהילות גלטיה: לפני ששמעו את הבשורה — בין אם משאול השליח או ממאמין אחר — הם לא קיימו ואף לא הכירו מצוות תורה כלשהן.

לכן התשובה המתבקשת היא: “בוודאי שזכינו לטעום את כוח רוח הקודש רק מהרגע שהאמנו בישוע כמושיענו מן החטא.“

פס' 3 ב. “הַאִם לְאַחַר שֶׁהִתְחַלְתֶּם בָּרוּחַ תַּגִּיעוּ כָּעֵת לִשְׁלֵמוּת עַל־יְדֵי הַבָּשָׂר?“

“אחיי הגלטים, האם אתם כל כך חסרי הבנה עד כי אתם חושבים שאפשר להתחיל חיים משיחיים באמונה (בעזרת רוח הקודש) ולהגיע לשלמות רוחנית בדרך של קיום מצוות (בכוח הבשר)? האם יש לכך תקדים בכתבי הקודש? האם אלוהים מעדיף את מילת הבשר או את מילת הלב (דבר‘ י 16; ירמ‘ ד 4)? נראה לי שאתם סומכים על דעתם של מורי השקר ולא על תורת אלוהים!“

מורי השקר לימדו אותם שקבלת מרותן של מצוות התורה הנה תנאי לישועה. אין שקר גדול יותר!

השליח יוצר ניגוד ברור:

מצד אחד: מצוות ― תלות בכוח הבשר וביכולת האנושית;
מצד שני: שלמוּת ― תלות ברוח אלוהים וביכולתו הבלתי מוגבלת.

כמו שהבשר זמני, מוגבל וחלש, כך המצוות שמהווֹת סמל וצל של המשיח הן מוגבלות וזמניות.

לעומת זאת, רוח אלוהים הוא נצחי, מושלם ואינו מוגבל. הוא זה שבא לשכון באדם בעקבות האמונה בישוע (אפס‘ א 13).

בפרק ה 26-16 שאול עורך השוואה בין “פרי הבשר“ ו“פרי הרוח“. לאור הסבריו ברור מעל לכל ספק שהגלטים ייטיבו לעשות אם יסלקו מקרבם את מורי השקר עם תורתם השקרית ויאמצו שוב את דברי האמת ששמעו משאול השליח.

פס' 4 ג. “הַאִם לַשָּׁוְא הִתְנַסֵּיתֶם בִּדְבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ?“

כאשר הגלטים קיבלו לראשונה את האמונה בישוע, הם חוו אישית בחייהם את כוחו של אלוהים. עד מהרה נחשפו גם לרדיפות מצד מתנגדיהם. אותם מאמינים עמדו בסבל והחזיקו בעדותם הטהורה מכיוון שידעו כי אמונתם מבוססת על אמת (מה“ש יד 23-21). כעת שאול שואל אותם: “האם כל סבלכם היה לחינם?“

מחבר האיגרת אל העברים התמודד עם בעיה דומה לזו של שאול. בתחילת דרכם כמאמינים עמדו מכותביו איתנים באמת הבשורה, וזאת במחיר של רדיפות וסבל קשים. אך ככל שחלף הזמן, הלחץ החברתי־דתי גרם להם לפסוח על שני הסעיפּים:

אל העברים י 39-32:

32 זִכְרוּ אֶת הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, כַּאֲשֶׁר אוֹרוּ עֵינֵיכֶם וַעֲמַדְתֶּם בְּמַאֲבָק קָשֶׁה וּבְצָרוֹת. 33 פְּעָמִים סְבַלְתֶּם חֲרָפוֹת וְצָרוֹת לְעֵינֵי כֹּל, וּפְעָמִים הִשְׁתַּתַּפְתֶּם עִם אֵלֶּה אֲשֶׁר סָבְלוּ כָּזֹאת; 34 כִּי אָכֵן צַר הָיָה לָכֶם עַל הָאֲסִירִים, וְאֶת גְּזֵלַת רְכוּשְׁכֶם סְבַלְתֶּם בְּשִׂמְחָה, מִתּוֹךְ יְדִיעָה שֶׁיֵּשׁ לָכֶם בַּשָּׁמַיִם קִנְיָן טוֹב יוֹתֵר, יַצִּיב וְקַיָּם. 35 לָכֵן אַל תַּשְׁלִיכוּ אֶת בִּטְחוֹנְכֶם אֲשֶׁר גָּדוֹל שְׂכָרוֹ, 36 שֶׁהֲרֵי צְרִיכִים אַתֶּם לְסַבְלָנוּת כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַמֻּבְטָח לְאַחַר שֶׁתַּעֲשׂוּ אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים; 37 כִּי “עוֹד מְעַט קָט וְהַבָּא יָבוֹא, וְלֹא יְאַחֵר. 38 צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה; וְאִם יִסּוֹג לֹא רָצְתָה נַפְשִׁי בּוֹ.“ 39 אֲבָל אֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ מִן הַנְּסוֹגִים אֱלֵי אֲבַדּוֹן, כִּי אִם בְּנֵי הָאֱמוּנָה לְשֵׁם יֵשׁוּעַת הַנֶּפֶשׁ.

פס' 5 ד. “הַמַּאֲצִיל עֲלֵיכֶם אֶת הָרוּחַ וְעוֹשֶׂה בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת, הַאִם הוּא עוֹשֶׂה זֹאת בְּשֶׁל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אוֹ בְּשֶׁל שְׁמִיעָה שֶׁבָּאֱמוּנָה?“

“כשקיבלתם את בשורת ישוע המשיח התרחשו ביניכם נסים ונפלאות רבים כדי לאמת את המסר. מה הייתה, לדעתכם, הסיבה לגבורות אלוהים שחוויתם ― קיום מושלם של מצוות שרובכם מעולם לא שמע עליהן, או קבלת ישוע באמונה?“ (מה“ש יד 3, 11-8).

“מי מכם קיבל את רוח הקודש כתוצאה מקיום המצוות?“ ― שאול כה מתפלא שהם התפתו לפנות לדרך מוטעית, עד כי הוא שואל: “מִי הִתְעָה אֶתְכֶם בִּכְשָׁפָיו?“ (פס‘ 1, דליטש), “הרי אין שום היגיון בבחירתכם לחזור לקיום מצוות שתוקפן פג.“

לכל אדם הגון מבין המאמינים בגלטיה יכולה להיות רק תשובה אחת: “לא קיבלתי את רוח הקודש בגלל קיום מצוות, אלא בְּשֶׁל שְׁמִיעָה שֶׁבָּאֱמוּנָה.“

וזה מביא אותנו ל…

אמונת אברהם

שאול השליח מסכם את חלק א של פרק זה ("ניסיונם האישי של הגלטים"; פסוקים 6-1) בהצהרה שאמורה לסכור כל פה המתנגד לקביעתו:

פס' 6 “כְּמוֹ שֶׁאַבְרָהָם הֶאֱמִין בֵּאלֹהִים וְנֶחְשְׁבָה לוֹ צְדָקָה.“ — “גלטים יקרים, לא המצאתי שום עיקרון חדש. מה שאני מלמד אתכם כבר היה ידוע לאברהם אבינו, אבי האומה היהודית.

מורי השקר מתיימרים לדעת את רזי מצוות תורת משה, אך אנא, ראו וזכרו מה התורה מלמדת: אבי האומה, אברהם, נצדק על־ידי אמונה עוד לפני מתן תורה ובהיותו ערל (ברא‘ טו 6)!

אם אלוהים לא דרש ממנו דבר בנוסף לאמונתו על מנת להיקרא 'צדיק' (צדיק = נושע), גם מכם לא ידרוש דבר בנוסף לאמונתכם בישוע כאדון ומושיע מן החטא!“

ועוד השוואה:

“…וְעוֹשֶׂה בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת…“ (פס‘ 5)

שים לב! בקהילות שבגלטיה, כמו בקהילות רבות אחרות שקמו בתקופת השליחים, המאמינים היו עדים לתופעות על־טבעיות שניתנו מאלוהים על מנת לאמת את הבשורה. למרות זאת, דבר אלוהים אינו מלמד שאותות על־טבעיים חייבים להתלוות לישועת האדם, או שהם מוכיחים ישועה אמיתית.

■ כמו אז כן גם היום, נוכחות רוח הקודש במאמין תיצור בהכרח את פרי הרוח (גלט‘ ה 23-22). פרי זה ― דמיון למשיח ― הוא סימן ההיכר של המאמין הנושע, לא נסים ונפלאות! ישועה לכשעצמה היא מעשה פלא של אלוהים.

מאחר שדבר אלוהים הועלה על הכתב וכתבי הקודש נפוצים ונגישים בימינו, כל אדם יכול לבחון את אמיתות הכתוב לאור ההתגשמות בהיסטוריה.

גם היום אלוהים מחולל אותות ונסים. הוא אינו עושה זאת מתוך חובה, אלא מתוך חסדו ובהתאם לרצונו הריבוני, כי הוא רוצה שנכיר אותו ונתקרב אליו. אך אל לנו לצפות מאלוהים לנסים ולאותות כתנאי לאימות דברו כמו בתקופת השליחים.

פסוקים 14-7: ישועה על־ידי אמונה

גלטים ג 14-7:

7 וּבְכֵן דְּעוּ כִּי בְּנֵי הָאֱמוּנָה הֵם בְּנֵי אַבְרָהָם. 8 וְהַכָּתוּב, בְּיָדְעוֹ מֵרֹאשׁ שֶׁאֱלֹהִים יַצְדִּיק אֶת הַגּוֹיִם עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, הִקְדִּים לְבַשֵׂר לְאַבְרָהָם: “וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל הַגּוֹיִם.“ 9 מִכָּאן שֶׁהַמַּחֲזִיקִים בָּאֱמוּנָה מְבֹרָכִים יַחַד עִם אַבְרָהָם הַמַּאֲמִין.

10 הַנִּשְׁעָנִים עַל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה נְתוּנִים תַּחַת קְלָלָה, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב, “אָרוּר כָּל מִי שֶׁלֹּא יָקִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם.“ 11 דָּבָר בָּרוּר הוּא שֶׁאִישׁ לֹא יֻצְדַּק לִפְנֵי אֱלֹהִים עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן “צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.“

12 וְהַתּוֹרָה אֵינֶנָּה נִזְקֶקֶת לֶאֱמוּנָה, אֶלָּא שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם אֶת דְּבָרֶיהָ וָחַי בָּהֶם.

13 הַמָּשִׁיחַ פָּדָה אוֹתָנוּ מִקִּלְלַת הַתּוֹרָה בְּכָךְ שֶׁהָיָה לִקְלָלָה בַּעֲדֵנוּ — שֶׁכֵּן הַכָּתוּב אוֹמֵר, “קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי עַל־עֵץ“ (דבר' כא 23), 14 כְּדֵי שֶׁבְּיֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ תַּגִּיעַ בִּרְכַּת אַבְרָהָם אֶל הַגּוֹיִם, לְמַעַן נִנְחַל עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה אֶת הָרוּחַ הַמֻּבְטַחַת.

בקטע הזה שאול מסביר, על סמך הכתוב בתנ“ך, את אחת הדוקטרינות המרכזיות שבדבר אלוהים:

■ העיקרון של ישועה שלמה על סמך אמונה בלבד.

פס' 5 בפסוק 5 (בדומה לפסוק 2) הוא שואל שאלה של חיים או מוות:

■ קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה ― אוֹ שְׁמִיעָה שֶׁבָּאֱמוּנָה?

איזה מן השניים מוביל להצדקה בעיני אלוהים?
איזה מן השניים מוביל לישועה?
איזה מן השניים מוביל לקבלת רוח הקודש?

ועתה ניתנות שתי תשובות מפורטות לשאלה קיומית זו ― אחת בפסוקים 9-7 והשנייה בפסוקים 11-10:

תשובה א.: “בְּנֵי הָאֱמוּנָה הֵם בְּנֵי אַבְרָהָם.“

גלטים ג 9-7:

פס' 9-7 אלוהים הבטיח לאברהם כי ממנו תצא ברכה לכל העמים, ועל מנת לחזק הבטחה זו הוא חזר עליה מספר פעמים (ברא‘ יב 3, יח 18, כב 18).

“אַבְרָהָם הֶאֱמִין בֵּאלֹהִים וְנֶחְשְׁבָה לוֹ צְדָקָה.“ — הבטחת הברכה לאברהם ניתנה על סמך אמונתו וביטחונו באלוהים, עוד לפני שנימול (פסוק 6).
“הַמַּחֲזִיקִים בָּאֱמוּנָה מְבֹרָכִים יַחַד עִם אַבְרָהָם.“ — קבלת ברכת אברהם תהיה תלויה באמונה כנה במבטיח, ולא במילוי מצוות התורה אשר ניתנו מאות שנים אחרי מתן ההבטחה (פסוק 9).
“אֱלֹהִים יַצְדִּיק אֶת הַגּוֹיִם עַל־יְדֵי אֱמוּנָה.“ — מכיוון שהברכה מובטחת ל“כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה“ ול“כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ“, הרי שהתנאי לקבלתה זהה ליהודי ולגוי כאחד: אמונה כמו זו של אברהם (פסוק 8; ראה גם רומ‘ יא 16, שם אמונתו של אברהם נמשלת לשורש של עץ הזית).

אברהם אבינו נושע בהיותו ערל, ולכן אמונתו היא הדוגמה לישועה עבור כלל בני האדם — גויים ויהודים כאחד. אדם השותף לאמונת אברהם, בין אם הוא יהודי או גוי, גם שותף לברכה שניתנה לאברהם, והיא ישועה (רומ‘ ב 29-28, ד 11, 16; גלט‘ ג 29).

אברהם הוא אבינו! (יוח‘ ח 39) ― האמנם?
בני אברהם הרוחניים זוכים לברכת אברהם: ישועה!

פס' 7 “דְּעוּ כִּי בְּנֵי הָאֱמוּנָה הֵם בְּנֵי אַבְרָהָם.“ — במילים אחרות: מי שמאמין כמו אברהם, בעיני אלוהים הוא בן לאברהם. הוא זכאי לאותה צדקה שאלוהים החשיב לאברהם בזכות אמונתו.

אין ספק שזוהי אמירה מִתגרה לאוזניים יהודיות. לא רק בימי שאול השליח היו יהודים רבים שהאמינו כי מוצאם — היותם צאצאי אברהם אבינו — כמוה ככרטיס כניסה לגן־עדן! גם בימינו ישנם רבים אשר לא מהססים לפרש על עצמם את האמירה: “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא“ (משנה סנהדרין י, א), כאשר עולה נושא החיים אחר המוות.

אך מה אומר לנו הכתוב בגלטים ג 9?

פס' 9 “הַמַּחֲזִיקִים בָּאֱמוּנָה מְבוֹרָכִים יַחַד עִם אַבְרָהָם הַמַּאֲמִין.“ — הישועה ניתנת על בסיס אמונה, והתנאי הזה שווה ליהודי ולגוי (ראה גם גלט‘ ג 29-28).

פס' 8 חשוב מאוד שנשים לב ל“כָּתוּב“! כך נאמר בפסוק 8:

“וְהַכָּתוּב, בְּיָדְעוֹ מֵרֹאשׁ שֶׁאֱלֹהִים יַצְדִּיק אֶת הַגּוֹיִם עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, הִקְדִּים לְבַשֵׂר לְאַבְרָהָם: ‘וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל הַגּוֹיִם‘.“ — מה שכתוב בתנ“ך הוא דבר אלוהים אלינו! כפי שאלוהים דיבר לאברהם, כך הוא מדבר לילדיו גם היום דרך התנ“ך וספר הברית החדשה (יוח‘ י 35; טימ“ב ג 16; פטר“ב א 21-20).

תשובה ב.: “אִישׁ לֹא יֻצְדַּק לִפְנֵי אֱלֹהִים עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה.“

גלטים ג 11-10:

פס' 11-10 בפסוקים אלו שאול השליח מצביע על האבסורדיות שבטענה כי אדם יכול להגיע לשלמות על־ידי קיום מצוות התורה.

התורה נועדה להראות…

מצד אחד את שלמותו וקדושתו של אלוהים,
ומנגד את חטאיו של האדם ואת מוגבלותו.

בעשותה כן היא הייתה אמורה לגרום לכל אדם לרוץ אל אלוהים, המושיע היחיד. כמו ראי, התורה מדייקת בתיאור הבעיה, אך אין ביכולתה לרפא.

ובכל זאת התורה עושה הרבה יותר מראי: היא מראה את הדרך אל המרפא ומתארת את אופן הריפוי.

לא שמרת ― קוּללת!

פס' 10 “אָרוּר כָּל מִי שֶׁלֹּא יָקִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה“ (דבר‘ כז 26, כח 59-58; דהי“ב לג 8). — התורה אינה אוסף אקראי של מצוות אשר ניתן לחלקן לחשובות ולזניחות. כל המצוות הנן עסקת חבילה אחת, וכל מצווה חשובה ומשלימה את רעותה. כישלון במילוי מושלם ולו רק של מצווה אחת פוסל את האדם לחלוטין בתור מי שלא קיים את התורה כולה.

מי שמבקש למצוא קדושה וצדקה אישית מתוך קיום המצוות, בעצם פונה לדרך שלעולם לא יוכל להשלים ולכן יישאר “אָרוּר“.

פס' 11 “צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.“ — כך מכריז אלוהים באמצעות חבקוק הנביא (חבק‘
ב 4). הכרזה זו מדגישה את הקשר בין צדקה לאמונה, והיא נאמרה בתקופה שבה כל מצוות התורה היו בתוקף ― מאות שנים לפני ביאתו הראשונה של המשיח.

מסקנה:

יהודים וגויים אשר קיבלו את ישוע המשיח באמונה נחשבים בעיני אלוהים לבני אברהם. הם הוצדקו בעקבות אמונתם והם “צדיקים“ בעיני אלוהים.
לעומתם, יהודים אשר דוחים את ישוע כמשלים התורה ונשענים על מילוי מצוות שפג תוקפן, מסתכנים בכך שאלוהים יטיל עליהם את כל הקללות המפורטות בספר דברים כז 26-15, וזאת משום שאי אפשר לאדם למלא את כל מצוות התורה בשלמות.

יראי האלוהים בתקופת התנ“ך

■ האם בתקופת המקרא היה הצדיק המאמין מחויב למלא את כל מצוות התורה?

בוודאי! אך מילוי המצוות נבע מתוך אהבה לאלוהים ולדברו ולא מתוך רצון להיוושע דרכן. מעולם לא השלים אדם כלשהו את כל המצוות, מלבד ישוע כשבא אל העולם בראשונה כמשיח.

■ ישוע המשיח, לפני מותו המכפר, היה כפוף למצוות תורת משה כמו כל יהודי אחר.

האם ישוע קיים אותן על מנת להיוושע ― על מנת להשלים את צדקתו לפני אביו שבשמים? לא! אך מכיוון שמצוות ברית משה / ברית סיני היו בתוקף, ציות לאלוהים התבטא במילוי כל מצוותיו בלב שלם (דבר‘ י; הושע ו 6; מיכה ו 8-6). את זאת בדיוק עשה ישוע, והוא היה היחיד בכל ההיסטוריה שאכן היה מסוגל לעמוד במשימה. ישוע דיבר אמת כשאמר, “לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם“ (מתי ה 17).

כל אותן מצוות שהיוו סמל וצל למשיח ולפועלו איבדו את מרותן ותוקפן ברגע שהמשיח כונן בדמו את הברית החדשה (ירמ‘ לא 37-31; מתי כו 29-26; קור“א יא 27). אך אף־על־פי שהברית החדשה מחליפה את ברית משה לא חל שום שינוי באמות המוסר, הצדק והקדושה שאלוהים דורש מאתנו.

ובכל זאת קיים הבדל: אדם שמאמין בישוע אינו פועל מתוך כוחו הוא, אלא זוכה לנוכחות רוח הקודש בגופו. בכוח רוח אלוהים השוכן בו הוא מסוגל לחיות על פי אמות המוסר שאלוהים דורש. המניעים לאורח חיים זה הם אהבת אלוהים והרצון לציית לו ולפארו — ולא הצורך להשיג “נקודות זכות“ שמקנות צדקה (רומ‘ ז 6; קור“ב ג, ה).

פס' 12 “וְהַתּוֹרָה אֵינֶנָּה נִזְקֶקֶת לֶאֱמוּנָה, אֶלָּא שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם אֶת דְּבָרֶיהָ וָחַי בָּהֶם.“ —התורה דורשת עשייה מדויקת על פי הנחיות ברורות. היא מודדת את האדם על פי דיוק הציות למצוותיה ומבטיחה חיים למקיימים את כולן בשלמות. במילים אחרות: “המקיים את כל מצוות התורה באופן מושלם ― הריהו צדיק!“ (ויק‘ יח 5). זאת אומרת שבאופן תיאורטי אפשר להיצדק על־ידי קיום מצוות ללא צורך באמונה.

האם לא קיים כאן ניגוד לנאמר בפסוק הקודם (11)? ― לא ייתכן! כי דבר אלוהים לעולם לא יסתור את עצמו.

השאלה היא:

■ האם קיים אדם שמסוגל למלא את כל המצוות בשלמות?

דבר אלוהים קובע שלא ואומר בתקיפות: “כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא“(קוהלת ז 20; ראה גם תהל‘ נא 7, נג 4; ישע‘ נג 6). רק אלוהים עצמו יכול למלא אחר כל המצוות במלואן ― וזו שוב הוכחה כי התורה הציגה את שלמותו וקדושתו של אלוהים, על מנת שנזהה בבהירות את חולשתנו ואת תלותנו המוחלטת בו.

תמצית של עקרונות

גלטים ג 14-13:

13 הַמָּשִׁיחַ פָּדָה אוֹתָנוּ מִקִּלְלַת הַתּוֹרָה בְּכָךְ שֶׁהָיָה לִקְלָלָה בַּעֲדֵנוּ — שֶׁכֵּן הַכָּתוּב אוֹמֵר, “קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי עַל עֵץ“, 14 כְּדֵי שֶׁבְּיֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ תַּגִּיעַ בִּרְכַּת אַבְרָהָם אֶל הַגּוֹיִם, לְמַעַן נִנְחַל עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה אֶת הָרוּחַ הַמֻּבְטַחַת.

במשפט סיכום זה שאול מוצא ניסוח קולע כדי להבהיר את מצב האדם שלא נפדה בזכות קורבן הכפרה המושלם של ישוע המשיח.

מכיוון שאין אדם המסוגל למלא את מצוות התורה בשלמות, הרי שלעולם לא יוכל אדם כלשהו להיפטר מהקללה שהתורה מבטיחה לחוטאים! לאור עובדה זו, כל אדם ― בין אם הוא יהודי או גוי ― חייב לבסס את צדקתו על גורם שנמצא מחוץ לתורה (ישע‘ נג 4-6).

עיקרון התחליף

פס' 13 “הַמָּשִׁיחַ פָּדָה אוֹתָנוּ מִקִּלְלַת הַתּוֹרָה.“ — דהיינו, המשיח ישוע פדה אותנו מקביעת התורה שאומרת: “אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.“ הוא לקח על עצמו את הקללה, ונשא את העונש השמור לאדם שהוא מקולל על פי חוקי התורה: תלייה (הוקעה) על עץ, צליבה (דבר‘ כא 23).

ישעיהו הנביא חי בתקופה שבה כל מצוות התורה היו בתוקף ובית המקדש, עם כל עבודת הקורבנות, היה קיים. למרות זאת הוא מכריז בפרק נג כי עבד ה‘ המושלם, ולא קורבן של פר או כבש, נושא את חטאת בני האדם ומשלם בחייו ― במקומם ― את מחיר החטא.

ישעיהו אומר: “מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.“ במילים אחרות, המשיח משלם את העונש במקומנו. התשלום ששילם בן האלוהים מספק את דרישות הצדק של אלוהים האב, ובעקבות כך הוא מעניק למאמין את צדקת המשיח ואת שלומו. לאחר שהקללה הוסרה מהמאמין, הוא אינו נתון עוד לחרון האלוהים (תסל“א ה 9; התג‘ ג 10).

בפסוק 13 ובישעיהו נג אנו מוצאים את עיקרון התחליף: המשיח משלם בחייו את העונש המגיע לי. בתמורה הוא מעניק לי, המאמין בו, את צדקתו, את חייו, את שלומו, את טוהרו ואת חפותו.

קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי (דבר‘ כא 23)

תלייה על עץ לא הייתה עונש זר לעם ישראל. בתנ“ך מוזכר עונש שנקרא “להוקיע“ (מדובר בתליית האשם וזאת לאחר הריגתו [קאסוּטוֹ על במד‘ כה 4]).

מעניין שבשני המקרים בהם “הוקעו“ מספר אנשים “לפני יהוה“, מותם בא להסיר קללה מהעם כולו.

במדבר כה 4-1, 9: עם ישראל “החל לזנות אל בנות מואב“, ובעקבות החטא פרצה מגפה. בנקודה זו אלוהים הורה למֹשה: “קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ“; והוא הבטיח שהתוצאה המידית של פעולה זו תהיה כי “יָשֹׁב חֲרוֹן אַף יהוה מִיִּשְׂרָאֵל.“
שמואל־ב כא 14-1: כאן אנחנו קוראים על שבעה מצאצאי שאול המלך אשר “הוקעו לפני יהוה“, על מנת לכפר על חטא שאול נגד הגבעונים. גם במקרה הזה, העונש שממנו סבל כל העם (מכת רעב), הוסר מיד בעקבות ה“הוקעה“.

בספר דברים כא 23-22 אנו מוצאים הוראות מאלוהים המסדירות תלייה על עץ של גופת פושע, לאחר שבוצע בו עונש מוות. מאוחר יותר, יהושע בן נון ממלא אחרי הוראות אלה במקרה של מלך העי (יהוש‘ ח 29-18). פרשנים וחוקרים מסכימים שבכל המקרים המוזכרים בתנ“ך האשמים הומתו קודם לתלייתם או “הוקעתם“ (ראה קייל/דליטש על דברים כא 23-22 ויהושע ח 29).

הצגת הגופה לראווה נחשבה לביזוי קשה. היא נתנה ביטוי חזותי לקללת אלוהים שרבצה על ההרוג (עולם התנ“ך, דודזון-עתי, ת“א, 1997; דברים כא 23-22).

שלא כמו היהודים בתקופת התנ“ך, שתלו או “הוקיעו“ את גופת האשם אחרי הריגתו, הוציאו הגויים להורג על־ידי התלייה עצמה. כך הגיע לאזורנו עונש הצליבה, שהיה נהוג כבר אצל אלכסנדר מוקדון.
(“המצור על צור“; קורטיוס רופוס, תולדות אלכסנדר הגדול, ספר ד, ב-ד [Quintus Curtius Rufus, “Historiae Alexandri Magni”, iv.2-4]; תרגם מלטינית: ד“ר מאיר שש; www.schoolportal.co.il — על דרכי צליבה ראה ערך “צליבה“ בויקיפדיה.)

בשנת 90 לפנה“ס, צלב המלך אלכסנדר ינאי (מלך יהודי משושלת החשמונאים) 800 פרושים אשר עודדו מרד.
(יוסף בן מתיתיהו, “תולדות מלחמת היהודים“, פרק ד, פסקה ו; עברית בהוצאת שטיבל, ורשה 1923.)

צליבה הייתה שיטה נפוצה של הוצאה להורג אצל הרומאים, והיא נחשבה למוות משפיל ובזוי במיוחד.
(ויקיפדיה, ערך “צליבה“.)

לאור הנאמר, כאשר מנהיגי העם דרשו לצלוב את ישוע, הדבר לא היה זר להם. התלייה על עץ הייתה עונש ידוע עבור אנשים שכפרו באלוהים או בגדו בעמם ― ולכזה נחשב ישוע מנקודת מבטם. בין אם התלייה הייתה מתבצעת לפי הנחיות התורה ― בהוקעת הנאשם אחרי המתתו ― ובין אם השתמשו בצליבה הרומית, התוצאה הייתה זהה: מוות בזוי שביטא כי קללת אלוהים רובצת על הנאשם.

עיקרון השוויון לפני הבורא:

ברכת אברהם ― גם לגויים

פס' 14 “…כְּדֵי שֶׁבְּיֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ תַּגִּיעַ בִּרְכַּת אַבְרָהָם אֶל הַגּוֹיִם.“ — כאמור, אלוהים מעולם לא נתן דרכים רבות לישועה, אלא דרך אחת ויחידה, והיא דרך כפרת הדם של בנו, עמנו־אל, ישוע המשיח, על הצלב (ראה יוח‘ יד 6; מה“ש ד 12).

אותו עיקרון ששלל את קיום מצוות התורה כתנאי לקבלת הישועה שולל גם את היתרון היהודי־לאומי. עתה יכול הגוי לעמוד לצדו של היהודי, שניהם יכולים לבקש את כפרת ישוע, ושניהם יזכו לישועה ולחתימת רוח הקודש.

זוהי ברכת אברהם שגם הגויים שותפים לה כעת: ישועה, ובה כלולים קבלת צדקתו של אלוהים שכינת רוח אלוהים במאמין חיי נצח עם אלוהים בממלכתו הנצחית מעמד של בן לאלוהים (ישע‘ לב 15, מד 3, נט 21-19; יחז‘ לו 27-26, לז 14, לט 29; יואל ג 2-1; לוקס יא 13, כד 49; יוח‘ ז 39-37, יד 16, 26; גלט‘ ד 5; אפס‘ ב 22-4; קול‘ ג 17-1).

שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו
וְעַל בְּחִירָתוֹ (רומ' יא 29)

■ שים לב!

העובדה שברכת אברהם נועדה גם לגויים אינה משנה את ייעודו המקורי של עם ישראל, והוא — להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש (שמות יט 6). הייעוד הזה יתגשם כאשר ישוע המשיח יחזור ארצה למלוך על העולם מציון. שארית ישראל המאמינה ― אותו מספר מצומצם של יהודים שייוותרו בחיים באחרית הימים ― ישרתו את המשיח בקדושה ובטוהר ויזכו לנחול את ארץ ההבטחה בגבולותיה המלאים ובשלום (יחז‘ מז; זכר‘ ח 23, יג 9-8).

הגוי השותף לברכת אברהם (לישועה) אינו נכלל בתוך עם ישראל. הוא אינו חלק משנים־עשר השבטים צאצאי אברהם, יצחק ויעקב. לכן לא מובטחת לו שום נחלה בארץ ישראל היום ולא במהלך ממלכת המשיח בת 1000 השנים עלי אדמות.

במלכות אלוהים הנצחית, נחלתם של כלל הנושעים הוא המשיח ישוע (קול‘ א 12, ג 24; עבר‘ ט 15; פטר“א א 4).

“…לְמַעַן נִנְחַל עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה אֶת הָרוּחַ הַמֻּבְטַחַת.“ — גם כאן מדובר על “נחלה“, אך לא נחלה גשמית. כל הנושעים ― הן יהודים והן גויים ― ינחלו את “הָרוּחַ הַמֻּבְטַחַת“, את רוח הקודש.

פסוקים 18-15: התורה וההבטחה

גלטים ג 18-15:

15 אַחַי, אֲדַבֵּר מִנְּקֻדַּת רְאוּת אֱנוֹשִׁית: אֲפִלּוּ צַוָּאָה שֶׁל אָדָם, לְאַחַר שֶׁקִּבְּלָה תֹּקֶף, אִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלָהּ אוֹ לְהוֹסִיף עָלֶיהָ. 16 וְהִנֵּה הַהַבְטָחוֹת נֶאֶמְרוּ לְאַבְרָהָם וּלְזַרְעוֹ. לֹא נֶאֱמַר “לִזְרָעֶיךָ“, כְּמוֹ עַל רַבִּים, אֶלָּא “לְזַרְעֲךָ“, כְּמוֹ עַל יָחִיד, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ. 17 הֲרֵינִי אוֹמֵר זֹאת: בְּרִית אֲשֶׁר אֱלֹהִים כָּרַת מִקֶּדֶם, הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה אַחֲרֵי אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה לֹא תּוּכַל לְהָפֵר אוֹתָהּ וּלְבַטֵּל אֶת הַהַבְטָחָה; 18 שֶׁהֲרֵי אִם הַנַּחֲלָה הִיא מִן הַתּוֹרָה, אֲזַי אֵינֶנָּה מְבֻסֶּסֶת עוֹד עַל הַהַבְטָחָה. אֲבָל בְּהַבְטָחָה הֶעֱנִיק אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם אֶת הַנַּחֲלָה.

כעת ממשיך השליח בטיעונו:

הישועה מאז ומתמיד נטועה באמונה,
תורת משה על כל מצוותיה מעולם לא נועדה לשנות עיקרון זה,
אפילו מבחינה חוקית אין אפשרות לשנות אותו.

פס' 18-15 בפסוקים אלה שאול מתאר את ייחודה של הברית שכרת אלוהים עם אברהם. הוא מדגיש שאין ספק שצאצאיו ינחלו את הנחלה, שכן כך הבטיח אלוהים.

פס' 15 השליח פותח בפנייה “אַחַי“ כדי להבהיר שמילותיו הקשות עד כה אינן נובעות משׂנאה או מרצון להתנתק מהמאמינים הגלטים. אדרבא, הוא כותב את האיגרת מתוך אהבתו כלפיהם ורצונו העז שחייהם הרוחניים יפארו את שם המשיח.

לא ניתן לשנות צוואה

מהתוכן ניתן להבין כי נשמעו קולות אשר טענו: "התורה שניתנה מאות שנים לאחר ברית אברהם, היוותה עדכון למה שנאמר והובטח לאב האומה."

שאול השליח מסביר כי למרות חשיבות התורה, לא היה בכוחה או בייעודה לשנות את ההבטחה שנתן אלוהים לאברהם. מטרותיה שונות ממטרת ברית אברהם.

“אֲפִלּוּ צַוָּאָה שֶׁל אָדָם…אִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלָהּ.“ — כדי להוכיח כי ברית משה אינה יכולה לשנות תנאים שנקבעו בברית אברהם, פותח שאול בדוגמה מן החיים: צוואה ― כזו שנחתמה ומי שערך אותה נפטר ― לעולם לא תוכל להשתנות (עבר‘ ט 17: “…כִּי רַק בְּמוֹת הַמֵּת תִּכֹּן הַצַּוָּאָה, וְאֵין לָהּ תֹּקֶף כָּל עוֹד חַי בַּעַל הַצַּוָּאָה“).

לאחר שהוא הציג עובדה שעליה כולם מסכימים, השליח פונה לברית אברהם ומתאר אותה כצוואה. שום מצווה שבאה אחריה יכולה להוסיף עליה או לגרוע מהבטחותיה.

מכאן ניתן להסיק שברית משה לא היוותה תחליף או שדרוג לברית אברהם, אלא הכילה דברים שונים.

זרע אברהם ― הוא המשיח

פס' 16 “וְהִנֵּה הַהַבְטָחוֹת נֶאֶמְרוּ לְאַבְרָהָם וּלְזַרְעוֹ. לֹא נֶאֱמַר ‘לִזְרָעֶיךָ‘, כְּמוֹ עַל רַבִּים, אֶלָּא ‘לְזַרְעֲךָ‘, כְּמוֹ עַל יָחִיד, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ.“ — כאן מדובר על ההבטחה שנתן אלוהים לאברהם בבראשית כב 18, דהיינו שכל עמי הארץ יתברכו דרך זרעו.

הזרע שאליו מתייחס אלוהים בהבטחה זו הוא המשיח. שושלת היוחסין של ישוע המשיח מפורטת בבשורת מתי. היא מתחילה עם אברהם, על מנת להדגיש כי ישוע הוא הזרע שההבטחה מכוונת אליו (מתי א 1).

אופיה של ברית אברהם

פס' 17 “…בְּרִית אֲשֶׁר אֱלֹהִים כָּרַת.“ — ברית אברהם הנה ברית חד־צדדית שכל מימושה תלוי בנאמנותו של אלוהים ולא בנאמנותם או ביכולתם של אברהם וצאצאיו.

לראיה: בספר בראשית טו (במעמד של “הברית בין הבתרים“) אלוהים מצווה על אברהם לבתר ולהכין את הקורבנות הנדרשים לכריתת הברית. מיד לאחר מכן הוא מטיל תרדמה על אברהם. בסופו של דבר רק אלוהים עצמו עובר בין הבתרים לאות כריתת הברית.

במילים אחרות: על הברית בין אלוהים לאברהם “חתום“ בעצם רק אחד מהצדדים ― אלוהים! הוא הערב הבלעדי למימושה. עתה ניתן לקבוע חד־משמעית:

■ ברית שקיום תנאיה תלוי בנאמנותו של אלוהים להבטחותיו לא תופר לעולם!

מכאן, תורת המצוות שבאה מאות שנים מאוחר יותר ― והיא ברית על תנאי אשר מימושה תלוי בקיום תנאי הברית על־ידי שני הצדדים ― אינה יכולה לעדכן, לשנות ולסתור דבר מההבטחות שנתן אלוהים לאברהם, בדיוק כמו שלא ניתן לשנות צוואה לאחר מות בעל הצוואה.

■ מסקנה:

ברית אברהם מהווה בסיס לישועה על סמך אמונה. תורת המצוות שבאה מאוחר יותר לא יכולה לשנות זאת. ישועת האדם מבוססת מאז ומתמיד על אמונה באלוהים המושיע ― ללא קשר למצוות התורה או לשייכות לעם היהודי. הרי אברהם נושע בהיותו “גוי“ ערל!

“בְּרִית אֲשֶׁר אֱלֹהִים כָּרַת מִקֶּדֶם, הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה אַחֲרֵי אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה לֹא תּוּכַל לְהָפֵר אוֹתָהּ וּלְבַטֵּל אֶת הַהַבְטָחָה.“ — פרק הזמן שחלף מכריתת ברית אלוהים עם אברהם בספר בראשית יב ועד מועד מתן תורה הנו כ-645 שנים. זאת במידה שספירת השנים מתבצעת מיציאת אברהם מחרן (ברא‘ יב 4) בשנת 2090 לפנה“ס, ועד מתן תורה בסיני בשנת 1445 לפנה“ס.

■ האם שאול טעה בחישוב?

לא! ― ברכת אברהם הובטחה גם לצאצאיו: ליצחק (ברא‘ כו 24) וליעקב (ברא‘ כח 15-13 ― 1928 לפנה“ס). המקרה המאוחר ביותר המתועד בכתבי הקודש שבו מאמת אלוהים את ברכת ברית אברהם ליעקב, הנו בבראשית מו 4-2 (1875 לפנה“ס), ממש לפני שיעקב יורד מצרימה. לפיכך עברו 430 שנים בין החלת ברית אברהם על יעקב ובניו לבין מועד מתן התורה בסיני (430=1875-1445).

פס' 18 “שֶׁהֲרֵי אִם הַנַּחֲלָה הִיא מִן הַתּוֹרָה, אֲזַי אֵינֶנָּה מְבֻסֶּסֶת עוֹד עַל הַהַבְטָחָה.“ — שאול השליח מצדיק את שאמר לפני כן בדרך הגיונית נוספת:

■ אם הבטחת אלוהים מבוססת על התורה, אזי מימוש ההבטחה תלוי ביכולתנו למלא אחר המצוות:

א. במידה ו“הנחלה“ היא ממלכת אלוהים ― אין שום סיכוי שנזכה לראותה, כי הרי אין אדם שמסוגל למלא את כל המצוות (ג 10).

ב. במידה ו“הנחלה“ היא ארץ ישראל השלמה כפי שהיא מוגדרת בהבטחת אלוהים ― אין שום סיכוי שעם ישראל יזכה לקבל אותה ולשמרה שלמה, כי הרי לא קיים עם המסוגל למלא את כל מצוות התורה בשלמות.

"אֲבָל בְּהַבְטָחָה הֶעֱנִיק אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם אֶת הַנַּחֲלָה.“ — אלוהים הבטיח לאברהם את הנחלה כחלק מברית חד־צדדית. בכך הוא הבהיר כי מימוש ההבטחה תלוי בכוחו של אלוהים בלבד ולא בכוחו של האדם. לכן, כל מי שרוצה חלק בנחלת אלוהים השלמה והמבורכת, זקוק לאמונה כמו זו של אברהם.

הבטחת אלוהים לזרע אברהם

ההבטחה הקשורה לארץ:

א. היקף הגבולות ― בבראשית טו 18-15 מבטיח אלוהים כי הארץ, מנהר מצריים עד נהר פרת, תינתן לזרעו של אברהם. צאצאיו ימלאו את הארץ עד כי לא ניתן יהיה לספור אותם מרוב (ראה גם ברא‘ יב 5).

ב. נצחיות ההבטחה ― בבראשית יז 8-7 מבטיח אלוהים לאברהם כי הארץ תינתן לזרעו “לַאֲחֻזַּת עוֹלָם“.

הבטחת הקִרְבה לאלוהים:

בבראשית יז 8 אלוהים כולל הבטחה נוספת באומרו כי הוא יהיה האלוהים לזרע אברהם אחריו ― לכולם.

נכון להיום, עם ישראל, צאצאיו הפיזיים של אברהם, שוכן בארץ ישראל, אך גבולות הארץ צרים מאוד יחסית לארץ המובטחת. בחלקים מרכזיים של הארץ יושב עם שדורש לעצמו בעלות על חלק מהנחלה, ורוב העולם תומך בו. באזור הלבנון ובנהר פרת יושבים עמים אשר רוב תותחיהם וטיליהם מופנים לעבר ערי ישראל. מכאן שההבטחה שנתן אלוהים לאברהם טרם התגשמה במלואה.

אלה הן העובדות…

…ומה המסקנה
על בסיס הנלמד מהאיגרת אל הגלטים?

עם ישראל אינו שוכן במלוא שטחה של נחלתו ואינו נהנה מכל הברכות המובטחות. זאת מכיוון שאינו שותף לאמונת אברהם, אלא מסתמך על…

יחסי הקרבה הפיזיים לאברהם ולאבות האומה היהודית;
יכולתו למלא את מצוות התורה בכוחו שלו.

כל עוד עם ישראל זונח את ישוע משיחו, מנסה לאחוז בנחלה בכוחו ובנשקו ובונה את צדקתו על מילוי המצוות, מובטחים לנו מלחמות והרס.

במילים אחרות, מצבנו העגום היום משקף את גודל הריחוק מאלוהים (לוקס יט 44-41).

השארית הנאמנה

לעומת זאת, דבר אלוהים גדוש בתיאורי התקופה שבה שארית עם ישראל תשכון בארץ המובטחת “מנהר מצרים ועד נהר פרת“. שארית זו יהיו צאצאים פיזיים של אברהם השותפים גם לאמונתו של אבי האומה (יחז‘ מה-מז).

דניאל הנביא (ז 27) מלמד אותנו כי יבוא יום ונחלת אלוהים השלמה תינתן לעם ישראל כמתנה לעולם, בניגוד למצב השורר בימינו שבו אנו אוחזים בנחלה ושומרים עליה בכוח הזרוע. זה יקרה בתחילת מלכות 1000 השנים של ישוע המשיח עלי אדמות.

בנחלה שתינתן לשארית ישראל ― לאלה שישׂרדו את “הצרה הגדולה“ וייוושעו ― ישכון שלום:

ישע‘ יא 9-6:

“וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. 7 וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. 8 וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. 9 לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יהוה, כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.“

סיכום ביניים — ישועה על־ידי אמונה:

שאול השליח שואל: “מה הביא לכם את נפלאות רוח הקודש, קיום מצוות או אמונה בישוע כאדון ומושיע?“ ― האמונה, כמובן!
הוא מוכיח כי ההבטחות שנתן אלוהים לאברהם בגלל אמונתו, כמוהן כצוואה שאותה לא ניתן להפר. מצוות התורה שניתנו ביד משה לא יכלו ולא נועדו לשנות, לעדכן או לסתור דבר מהבטחותיו של אלוהים לאברהם.
ישועת היהודי והגוי תלויה באמונה בישוע בלבד. כך היה לאברהם, ומכיוון שהתורה לא באה לשנות אמת זו, ישועה
על בסיס אמונה תקפה גם היום.
השליח מעלה את נושא הנחלה שאלוהים הבטיח לאברהם ולזרעו. מכיוון שרק זרע המשיח יהנה מהירושה במלואה, כדאי שכל אחד מאתנו יבחן את נפשו ויבדוק: מי הוא ישוע עבורי? האם הוא אלוהים אשר לבש בשר? האם אני מאמין שישוע האדון מת כקורבן לכפרת חטאיי וקם לתחייה (ראה ג 29)?

פסוקים 22-19: לְשֵׁם מָה הַתּוֹרָה?

גלטים ג 20-19:

19 אִם כֵּן, לְשֵׁם מָה הַתּוֹרָה? הִיא נוֹסְפָה בִּגְלַל הָעֲבֵרוֹת, עַד כִּי יָבוֹא הַזֶּרַע אֲשֶׁר לוֹ מְכֻוֶּנֶת הַהַבְטָחָה. הַתּוֹרָה נִמְסְרָה בְּאֶמְצָעוּת מַלְאָכִים בִּידֵי מְתַוֵּךְ. 20 הַמְתַוֵּךְ אֵינֶנּוּ שֶׁל [צד] אֶחָד וֶאֱלֹהִים הוּא אֶחָד.

לאחר ששאול השליח הוכיח כי…

רוח הקודש לא בא על המאמינים בזכות קיום מצוות (5-1),
מצוות התורה לא שינו את העיקרון לפיו צדקת אלוהים וישועתו ניתנות על סמך אמונה (9-6),
מי שמבקש לבסס את ישועתו ואת צדקתו על קיום מושלם של מצוות התורה נשאר ארור (12-10),

…אל לנו להתפלא אם כל אדם בר־דעת, ובמיוחד כל יהודי, ישאל:

■ לשם מה אלוהים נתן תורת מצוות לבני ישראל לאחר הברית עם אברהם?

תשובת השליח תעזור לנו לקבוע את היחס שלנו כמאמינים למצוות התורה:

פס' 19 “הַתּוֹרָה… נוֹסְפָה בִּגְלַל הָעֲבֵרוֹת.“ — משמע שהיא נועדה להתמודד עמן. כיצד? שאול השליח הסביר זאת באיגרת אל הרומים פרק ז פסוקים 13-1 (בעיקר פסוק 5).

רומים ז 7 קובע כי “לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַהוּ חֵטְא אִלּוּלֵי הַתּוֹרָה; הֲרֵי לֹא הָיִיתִי מַכִּיר אֶת הַתַּאֲוָה אִלּוּ לֹא אָמְרָה הַתּוֹרָה ‘לֹא תַחְמֹד‘.“

ובכן, התורה…

…מלמדת על אודות תכונותיו ורצונו של אלוהים. כל דבר (תפיסה או מעשה) הנוגד את טבעו הקדוש ואת רצונו של אלוהים הנו חטא;
…נועדה להגדיר מהו חטא ומהן תוצאותיו, מה יחסו של אלוהים כלפי חוטאים וכיצד עלינו להתמודד עם חטאים (טימ“א א 11-8). הידיעה מה אלוהים מתעב ומה הוא אוהב עוזרת לנו להחליט מה לדחות ומה לאמץ;
…מבהירה לאדם שאין ביכולתו להושיע את עצמו וכי הוא זקוק נואשות למושיע;
…לא באה לרפא אדם מנגע החטא, היא נועדה להצביע על הפתרון לחטא ― על המשיח המכפר.

לפיכך, בעוד שבברית שכרת עם אברהם הבטיח אלוהים הבטחה אותה ניתן לקבל אך ורק באמונה, התורה ניתנה לצאצאי אברהם על מנת שיידעו איך לחיות כראוי לעמו של אלוהים. השליח מסביר זאת באופן מלא יותר בתחילת פרק ד.

“…עַד כִּי יָבוֹא הַזֶּרַע אֲשֶׁר לוֹ מְכֻוֶּנֶת הַהַבְטָחָה.“ — שאול מדגיש כאן את זמניותה של התורה בכך שתוקפה נקבע עד בואה של אישיות מסוימת.

■ מי הוא “הַזֶּרַע אֲשֶׁר לוֹ מְכֻוֶּנֶת הַהַבְטָחָה“?

התשובה כבר ניתנה בפסוק 16. שם קראנו כי זרע ההבטחה הוא ישוע המשיח (ברא‘ כב 18). אם כן…

כאשר ישוע המשיח מת, פג תוקפה של תורת המצוות. בדמו ובמותו המכפר, הוא כונן את הברית החדשה שהובטחה מפי ירמיהו הנביא (ירמ‘ לא 34-30; ראה גם מתי כו 28; קור“א יא 25).

“הַתּוֹרָה נִמְסְרָה בְּאֶמְצָעוּת מַלְאָכִים בִּידֵי מְתַוֵּךְ.“ — מתי יש צורך במתווך? כאשר אין מגע בין הנותן למקבל. במעמד מתן התורה בהר סיני אסר אלוהים על העם להתקרב להר. משה תפקד כמתווך (שמות יט-כ), והכתוב מלמד שגם למלאכים היה תפקיד כלשהו באירוע (ראה מה“ש ז 38, 53; עבר‘ ב 2).

פס' 20 “הַמְתַוֵּךְ אֵינֶנּוּ שֶׁל אֶחָד.“ — כלומר, השימוש במתווך נעשה כאשר יש צורך לגשר ולחבר בין שני צדדים. משה אכן היה המתווך בין אלוהים לעם ישראל.

“הַמְתַוֵּךְ אֵינֶנּוּ שֶׁל [צד] אֶחָד וֶאֱלֹהִים הוּא אֶחָד.“ — לעומת האמור לעיל, בברית בין הבתרים שנכרתה עם אברהם, אלוהים לא השתמש במתווך אלא עבר בעצמו בין הבתרים (ברא‘ טו).

שאול השליח משתמש בניסוח דומה באיגרתו הראשונה לטימותיאוס ב 6-5: “הֵן אֶחָד הָאֱלֹהִים, וְאֶחָד הַמְתַוֵּךְ בֵּין אֱלֹהִים לִבְנֵי אָדָם — הָאָדָם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אֲשֶׁר נָתַן אֶת עַצְמוֹ כֹּפֶר בְּעַד הַכֹּל.“

במילים אחרות, שאול מוכיח את עליונותה של ברית אברהם בכך שהיא ניתנה באופן ישיר ולא דרך מתווך.

ברית משה, שניתנה מאות שנים לאחר ברית אברהם, לא נועדה להחליפה.
ברית משה הייתה זמנית. היא הייתה תקפה עד כי יבוא “הזרע“ שהוא המשיח.

הנאמר עד כה מעלה שאלה נוספת:

■ האם יש ניגוד כלשהו בין התורה לברית אברהם?

השליח עונה על שאלה זו ובהמשך מגדיר את מגבלות התורה:

גלטים ג 22-21:

21 הַאִם מִכָּאן שֶׁהַתּוֹרָה נוֹגֶדֶת אֶת הַבְטָחוֹת אֱלֹהִים? חָלִילָה! שֶׁכֵּן אִלּוּ נִתְּנָה תּוֹרָה שֶׁבִּיכָלְתָּהּ לָתֵת חַיִּים, כִּי אָז בֶּאֱמֶת הָיָה אֶפְשָׁר לְהִצָּדֵק עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה. 22 אֲבָל הַמִּקְרָא הִסְגִּיר אֶת הַכּוֹל בְּיַד הַחֵטְא, כְּדֵי שֶׁעַל סְמַךְ אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ תִּנָּתֵן הַהַבְטָחָה לַמַּאֲמִינִים.

פס' 21 “הַאִם מִכָּאן שֶׁהַתּוֹרָה נוֹגֶדֶת אֶת הַבְטָחוֹת אֱלֹהִים? חָלִילָה!“ — אין כל ניגוד בין התורה לבין ברית אברהם. התורה מלכתחילה לא נועדה להושיע את האדם.

“אִלּוּ נִתְּנָה תּוֹרָה שֶׁבִּיכָלְתָּהּ לָתֵת חַיִּים…“ — אילו קיום מצוות התורה בשלמות היה אפשרי והיה אכן מצדיק את האדם, קורבנו של ישוע היה מיותר (יוח‘ יד 6; מה“ש ד 12; גלט‘ ב 21).

■ אלוהים הבטיח כי ניתן להגיע אליו בדרך האמונה, והתורה לא נוגדת את העיקרון הזה (דבר‘ ל; רומ‘ י 10-9; עבר‘ יא 6).

פס' 22 “אֲבָל הַמִּקְרָא הִסְגִּיר אֶת הַכּוֹל בְּיַד הַחֵטְא.“ — דבר אלוהים מלמד באופן
חד־משמעי כי…

כל הבריאה נתונה תחת קללת החטא (ברא‘ ג; דבר‘ כז 26;
רומ‘ ח 21-19);
כל בני האדם חוטאים (תהל‘ קמג 2; רומ‘ ג 20-9, 23, יא 32);
החטא מפריד אותנו מאלוהים (ישע‘ נט 2);
שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת (רומ‘ ו 23).

בנוסף לקביעת עקרונות אלה שרתה הקרבת הקורבנות התמידית כתזכורת חזותית למוות המרחף על כל יצור נברא — וזאת בגלל החטא. הסמליות המובעת בקורבנות נועדה להבהיר לבני האדם כי ישועה ממוות מקורה אך ורק בחסד אלוהים ולא במעשי אדם.

“עַל סְמַךְ אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ תִּנָּתֵן הַהַבְטָחָה לַמַּאֲמִינִים.“ — אם כל דבר שנברא נמצא תחת קללת החטא, יוצא מכך שהדרך היחידה לצאת ממעגל החטא חייבת להינתן על־ידי גורם טהור שנמצא מחוץ לבריאה ― גדול מהבריאה ― אלוהים עצמו.

התורה הצביעה על אלוהים ― על המשיח ― כיחיד היכול להסיר את החטא אחת ולתמיד, וזאת רק על סמך אמונה בו (ישע‘ נג; עבר‘ ז-י).

במילים אחרות:

התורה ― כמו ראי ― מראה את האמת על אודותיך.
הראי אינו יכול להבריא אותך, אלא רק להראות במדויק את הבעיה: אתה חוטא — ושכר החטא הוא מוות.
הריפוי נעשה על־ידי הרופא, לא על־ידי הראי (איגרת יעקב א). לכן התורה מדריכה אותך אל ישוע המשיח ― היחיד שמסוגל להעניק חיים נצחיים (ראה רומ‘ ג 31-19).

“… תִּנָּתֵן הַהַבְטָחָה לַמַּאֲמִינִים.“ — השליח מתאר כאן תקווה נפלאה:

בעוד שזרע ההבטחה הוא ישוע המשיח ― בן דוד, בן אברהם, בן אלוהים ― הרי שאת ברכות ההבטחה הוא יחלוק עם המאמינים ― עם כולם, ללא הבדל בין גוי ליהודי (ראה גם פסוק 29).

בבוא היום תקבל שארית העם היהודי ― זרע אברהם הפיזי ― את המשיח באמונה, ובעקבות כך תזכה לארץ המובטחת בשלמותה. במסגרת ממלכת המשיח, העם ימלא את ייעודו כממלכת כוהנים. הדבר יתגשם במועד חזרתו של ישוע המשיח ארצה לאחר צרת יעקב (יחז‘ מז-מח; הושע ב; רומ‘ יא 26).
גויים מאמינים ― בני אמונת אברהם (ג 7) ― יחיו גם הם בממלכת המשיח. הם ימלאו את רצון אלוהים וייהנו מברכות המלכות באותה המידה כמו בני אמונתם היהודים (ישע‘ סה-סו; יחז‘ מה-מז; זכר‘ יד 21-16; דני‘ ז 27; התג‘ יט-כ).

שאול השליח מזכיר זאת כאן לחיזוק טענתו כי הישועה בנויה על אמונה בישוע, והיא איננה תלויה בקיום מושלם של כל מצוות התורה.

■ הערה:

בתקופת מלכות המשיח ישוע בארץ למשך 1000 השנים, יחיו במלכותו גם בני הקהילה אשר נלקחו השמיימה. בני הקהילה יחזרו עם ישוע ארצה כשהם בעלי גוף חדש שאינו נתון להשפעת החטא. כל אזרחי מלכות המשיח בעלי הגוף החדש — הן אלה שהם בני העם היהודי והן אלה שנושעו מקרב הגויים — ימלכו עם ישוע במלכותו הארצית בת 1000 השנים (זכר‘ יד 5; קור“א טו 58-50; תסל“א ד 18-13; התג‘ ה 10, כ 6).

פסוקים 25-23: האוֹמֶנֶת

עתה מתאר השליח את זמניותן של מצוות ברית משה ואת זמניות תפקידן בדרך ציורית נוספת:

גלטים ג 25-23:

23 לִפְנֵי בּוֹא הָאֱמוּנָה נִשְׁמַרְנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה, כְּלוּאִים הָיִינוּ לִקְרַאת הָאֱמוּנָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת. 24 לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה. 25 אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת.

פס' 25-23 התורה הייתה “האוֹמֶנֶת“, מעין מורה פרטית (פָּידָגוֹגוֹס / παιδαγωγός), שתפקידה לשמור ולהדריך את עם ישראל על פי העקרונות האלוהיים. לו בני העם היו מצייתים ל"אומנת" ― דהיינו היו נצמדים למובנה המילולי והישיר של התורה ―

אמונתם באלוהים הייתה מתחזקת;
התנהגותם המוסרית הייתה משקפת את עקרונותיו;
הכרתם אותו כאלוהים ריבון, קדוש וטהור הייתה מתחדדת;
הם היו מגיעים להבנה כי אין לאדם יכולת לנצח את החטא בכוחות עצמו ולעמוד טהור לפני אלוהים;
מתוך הדגש המושם בתורה על כפרה באמצעות סדרה בלתי פוסקת של קורבנות שדמם נשפך, היו מבינים כי קורבנות אלה מהווים סמל ומצביעים על המושיע העתיד לבוא;
על יסוד ההבנה הזו היו מתכוננים לבואו של אותו מושיע ― ישוע המשיח ― שיציל אותם אחת ולתמיד מהחטא.

תוקף מרותן של מצוות התורה פג כשהמשיח ישוע מת כקורבן חטאת וכרת בדמו הטהור את הברית החדשה. בנקודה זו המצוות מילאו את הייעוד שלשמו הן ניתנו.

■ כעת, המרות שהייתה לתורה עברה לידי ישוע המשיח (ראה גם קור“ב פרק ג; עבר‘ ג 6-1, ט 23 – י 18).

בשלושת הפסוקים הללו (25-23) שאול השליח משתמש במילה “אֱמוּנָה“ ארבע פעמים, וזאת כדי להדגיש את סדר העדיפויות. בכל פעם שהוא אומר “אמונה“, הוא מתכוון ל“ישוע המשיח“. על מנת לחדד את כוונתו של שאול, הבה נקרא את הפסוקים כאשר השם “ישוע“ מחליף את המילה “אמונה“:

23 לִפְנֵי בּוֹא ישוע נִשְׁמַרְנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה, כְּלוּאִים הָיִינוּ לִקְרַאת ישוע הָעֲתִיד לְהִגָּלוֹת. 24 לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל־יְדֵי ישוע. 25 אֲבָל לְאַחַר בּוֹאישוע אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת.

■ שים לב!

מי שטוען כי הוא מקיים את התורה, אך בו בזמן דוחה את ישוע כמשיח, הרי שלא הבין את תכלית התורה (יוח‘ ח 19, 42).
מי שלומד את התורה כראוי ומשתדל לעמוד בדרישותיה, ישאף לקבל את ישוע כאדון ומושיע מן החטא.

פס' 25 השליח אומר שהמאמין אינו נתון עוד למרוּת התורה. — נשאלת השאלה:

■ מה תפקידה של התורה לאחר בואו של ישוע, ב-2000 השנים האחרונות?

א. כפי שהתורה הצביעה על המשיח וכיוונה בעבר את קוראיה ואת שומריה אליו, כך היא עושה היום. הרי כל המצוות הקשורות לקורבנות וזבחים, לטהרה, לכוהנים ולעבודתם, למשכן ואחריו לבית המקדש ― כולם צל של המשיח (עבר‘ י 26-23).

כאשר מאמין לומד כיום את הרובד הסמלי של מצוות התורה…

אמונתו מתחזקת, כי הוא רואה איך ישוע הגשים את כל הסמלים. התורה מוכיחה לו שהוא אכן מאמין במשיח “הנכון“ — האמיתי;
הוא מגלה, תוך כדי לימוד הסמלים, פרטים על אודות גדולתו, פארו, קדושתו ואלוהותו של המשיח.

ב. הערך החינוכי של התורה נותר בעינו. כל תיאורי המאורעות, דיוקני המאמינים כמו גם אלה של החוטאים, הפרטים הרבים על מעורבות הבורא בתולדות האנושות ובחיי הפרט ― כל אלה ניתנו לנו כדי שנלמד מהם. הרי מתוך התמונה המצטיירת שם רואים אנו את תכנית הישועה של אלוהים ומכירים טוב יותר את תכונות אופיו ודרישותיו מהאדם. מימד זה של התורה אינו מתבטל.

“אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת.“ — זהו משפט שכל קורא יהודי נאבק אתו. הוא מעורר שאלה מכריעה נוספת:

■ האם זאת אומרת שאני גם פטור מקיום מצוות כגון “אל תגנוב“ או “אל תנאף“?

חס וחלילה!

כל המצוות הנוגעות לתחום המוסר ניתנו על מנת שנחיה על פי מידות הקדושה והמוסר של אלוהים. מצוות אלה מצביעות על אופיו ועל תכונותיו הנצחיות של אלוהים, וכפי שאלוהים לעולם לא משתנה, כך מצוות אלו מהוות חלק בלתי נפרד מכל ברית שהוא כורת, כולל הברית החדשה.

כלומר, אינני כפוף למרוּת התורה, אך אני כפוף למרוּת האלוהים הקדוש שנתן את התורה (ראה רומ‘ ח 17-1).

אם כן,…

כל אחד “כפוף“ למישהו

למדנו כי אין אנו כפופים למרוּת התורה, ובכל זאת:“אֵינֶנִּי עוֹמֵד בְּלֹא תּוֹרַת אֱלֹהִים בִּהְיוֹתִי כָּפוּף לְתוֹרַת הַמָּשִׁיחַ“ (קור“א ט 21; ראה גם גלט‘ ו 2; ו“תורת החירות“ ביעקב א 25, ב 12).
למדנו שאין אדם בעולם שמסוגל לעמוד בדרישות שמוצבות בתורת אלוהים ― גם לא אם היא מוגדרת כ“תוֹרַת הַמָּשִׁיחַ“, דהיינו, חוקיו של אלוהים שבמסגרת הברית החדשה. כל המנסה לקיים את תורת אלוהים בכוחו הוא, מגלה שהוא“כָּפוּף לַבָּשָׂר“: טבעו החוטא וחולשותיו הופכים את קיום רצון אלוהים למשימה בלתי אפשרית.
אך למאמינים הנושעים אומר השליח:“אַתֶּם אֵינְכֶם כְּפוּפִים לַבָּשָׂר, כִּי אִם לָרוּחַ“ (רומ‘ ח 9).

ומאחר שאנחנו כתלמידי ישוע “כְּפוּפִים לָרוּחַ“, כדאי להזכיר כאן בקצרה את…

תפקידיו של רוח הקודש

קיום “תוֹרַת הַמָּשִׁיחַ“ הופך עבור המאמין לבר ביצוע כי…

רוח הקודש שוכן בגופו (קור“א ג 16);
רוח הקודש הוא “מורה פרטי“ של דבר אלוהים עבור כל מאמין (יוח‘
טז 13; קור“א ב 10-6);
רוח הקודש הוא הכוח שעוזר למאמין ליישם את רצון אלוהים:“…הוּא הַפּוֹעֵל בָּכֶם גַּם שֶׁתִּרְצוּ וְגַם שֶׁתִּפְעֲלוּ כַּטּוֹב בְּעֵינָיו“ (פיל‘ ב 13; ראה גם יוח‘ יד-טז; רומ‘ ז 6; קור“ב ה 21-11);
רוח הקודש מחולל שינוי במאמין כדי שישׂנא את החטא ויֹאהב את הצדק והקדושה של אלוהים (יוח‘ טז 8);
רוח הקודש מעניק למאמין את החכמה, את האמונה ואת הנכונות להתוודות על חטא כדי לשמור על התחברות טהורה עם אלוהים ועם אחיו באמונה (גלט‘ ה 25-22; יוח“א א 9-6).

המאמין רשאי לקיים מצוות סמליות מן התורה.

למשל, אין כל פסול בשמירת “מוֹעֲדֵי יהוה“ (חגי ישראל — ויקרא כג 2) או בהקפדה על אכילת מאכלים כשרים בלבד.

אנו חיים בתוך עמנו ועדותנו חשובה לנו מאוד, אך עלינו תמיד לזכור שתי עובדות:

שמירה של מצווה כזו או אחרת שפג תוקפה, היא זכות הנתונה לבחירתנו ואינה בגדר חובה.
אם מאמין אינו מקיים מצווה כלשהי שתוקפה פג, אין הדבר אומר שצדקתו או טוהרו מוטלים בספק.

בקהילתנו אנו חוגגים את מועדי יהוה ומקפידים להעמיד את ישוע המשיח כמוקד כל אירוע.

סיכום ביניים — לְשֵׁם מָה הַתּוֹרָה?

שאול הגדיר והסביר את מטרת המצוות על מנת שהמאמינים יידעו איך להתייחס אליהן. הוא רצה שיבינו כי…

המצוות לא נועדו להושיע, ולעולם אין להתנות את ישועת האדם במילוי מושלם של מצוות התורה;
התורה הייתה “האוֹמֶנֶת“ שתפקידה לשמור ולהדריך את עם ישראל על פי העקרונות האלוהיים ולהכין אותו לביאת המושיע — ישוע המשיח.

אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת

כל מאמין שנצמד למובן המילולי של דבר אלוהים ואומר: “אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת“ (ג 25) נאלץ מיד להתמודד עם…

מגוון טענות

טענה ראשונה: “לא יהיו לעולם שינויים בתורה!“

תגובה א.:

כבר בראשית ימי הקהילה העלו מתנגדי המשיח טענה שנראתה להם כהאשמה חמורה: “שָׁמַעְנוּ אוֹתוֹ (את סטפנוס) אוֹמֵר שֶׁיֵשׁוּעַ מִנַּצְּרַת הַזֶּה… יְשַׁנֶּה אֶת הַחֻקִּים שֶׁמָּסַר לָנוּ מֹשֶׁה“ (מה“ש ו 14).

בפרק הנוכחי למדנו כי טענתם הייתה, בעצם, נכונה ― וזאת בשני מובנים:

“הַתּוֹרָה… נוֹסְפָה בִּגְלַל הָעֲבֵרוֹת, עַד כִּי יָבוֹא הַזֶּרַע אֲשֶׁר לוֹ מְכֻוֶּנֶת הַהַבְטָחָה“ (ג 19). במילים אחרות: תורת המצוות הייתה תוספת אשר נועדה להתמודד עם החטא, ותוקפה נקבע מראש עד לבואו של הגואל ― המושיע מחטא ― ישוע המשיח. במובן זה היוותה ביאת המשיח שינוי בתורה.
טענת המתנגדים שהתלוננו על סטפנוס לא הייתה כי ישוע יבטל את החוקים, אלא שהוא“יְשַׁנֶּה“ אותם. — ובכן…

המאמין אמנם פטור ממרוּת התורה, אך הוא אינו אדם חסר רסן ומשמעת. הוא ילדו של אלוהים, רוח הקודש שוכן בגופו, ובתור בן הוא כפוף מרצונו ובאהבה לרצון אביו שבשמים. מי שמאמין בישוע קשור לאדונו בברית חדשה שנחתמה בדם המשיח. הוא מציית לרצון אלוהים בעזרת כוח רוח אלוהים השוכן בו (רומ‘ ז 6; קור“א ג 17-16; קור“ב ג).

המעבר הזה…

מהציות לאות כתובה על מנת להשיג ישועה, וזאת בהסתמך
על יכולתי בלבד,
אל הציות שהוא פרי ישועתי, אשר מתאפשר בעזרת רוח הקודש,

…זהו בהחלט “שינוי בתורה“.

תגובה ב.:

בנקודה זו ראוי להזכיר את דעת היהדות הרבנית לגבי שינוי מצוות תורה / הבהרת מצוות תורה על־ידי המשיח.

“תוֹרַת הַמָּשִׁיחַ“ לפי היהדות הרבנית

הרב יהודה חיון, בספרו “אוצרות אחרית הימים“, תחת הכותרת “מצוות בטלות לעתיד לבוא“, אסף ציטטות מרבנים שונים הטוענים שהמשיח עתיד לבטל מצוות.

הרב חיון מצטט בין היתר מפרשנות הרמב“ם, הרשב“א, הרא“ש, הטור ומשולחן ערוך.

במדרש ויקרא רבה, בילקוט שמעוני ועוד, חכמים יהודים מפרשים שהמשיח כשיבוא ישנה את התורה / יבוטלו מצוות או לפחות הלכות שונות.

ראה דיונים ומקורות באתר: http://www.aharit.com/A-12.html

הרב מנחם ברוד מציין במאמרו “תורתו של משיח“ כי אחד החידושים העיקריים שיתחדשו בימות המשיח יהיה בתחום ידיעת התורה.

הרב ברוד מצטט (בין היתר) את הרמב“ם: “באותם הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת…שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד, בעל חכמה יהיה יותר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבנו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה‘“ (משנה תורה, ספר המדע, הלכות תשובה פרק ט, הלכה 9). גם בסוף ספרו אומר הרמב“ם, שבימות המשיח “יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים“ (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים פרק יב, הלכה 8).

חז“ל הגיעו למסקנה זו מתוך דברי הנביא ישעיהו בפרק נא 4: “הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי, וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ, כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא, וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ“ (פסוקים מקבילים: ב 3, יא 10-9, יב 6-4; מיכה ד 2-1), ועל כך נאמר בילקוט שמעוני (ישעיה רמז תכט): “עתיד הקב“ה להיות יושב… ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על־ידי המשיח.“ מכל זה רואים, שבימות המשיח תרבה דעת וחכמת תורה עד שהיא תיחשב “תורה חדשה“.

תחת הכותרת “סודות כמוסים“ ממשיך ואומר הרב מנחם ברוד: ה“תורה חדשה“ שתתגלה על־ידי המשיח מתחלקת לשני חלקים:

א. גילוי סודות התורה. כיום אנו לומדים את חלקה הגלוי של התורה, וההשגה שיש לנו בסודותיה ובצפונותיה היא מזערית. בימות המשיח יתגלו בשפע סודותיה הפנימיים של התורה, ולכן היא תיחשב “תורה חדשה“.

ב. חידושים ושינויים גם בהלכות התורה. המדרש מתאר כיצד נאכל את שור הבר והלווייתן: “כיצד הם נשחטים? בהמות (= שור הבר) נותץ ללווייתן בקרניו וקורעו, ולווייתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו“. שואל המדרש: “זו היא שחיטה כשרה?!“ והוא משיב, שאז יינתן “חידוש תורה“, שעל פיו שחיטה כזאת תהיה כשרה.

לקוח מהאתר

http://www.ascent.co.il/?CategoryID=303&ArticleID=497

תגובה ג.:

“תוֹרַת הַמָּשִׁיחַ“ לפי כתבי הקודש

לאחר שקראנו דברי רבנים בנושא — הבה נראה מה אומר דבר ה‘ בנוגע לתורת המשיח:

א. ירמיהו לא 32-31:

“הִנֵּה יָמִים בָּאִים,“ נְאֻם יהוה, “וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. 32 לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי…“

השינוי בתורה נראה כאן בברור. אלוהים אומר לעם ישראל:

“בעבר כרתי אתכם ברית שקיומה היה תלוי במילוי מצוות תורת משה מצדכם;“
“הפרתם את הברית על־ידי אי קיום מצוות התורה;“
“כעת אני כורת אתכם ברית אחרת — חדשה. קיומה כבר לא יהיה תלוי בכם, אלא בי בלבד.“

ואז ירמיהו מפרט מה יהיו ההבדלים בין הברית הישנה לברית החדשה — בין התורה שתוקפה פג לבין התורה החדשה שתכתב על לב המאמינים הנושעים:

ב. ירמיהו לא 34-33:

“זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם,“ נְאֻם יהוה, “נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. 34 וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר, ‘דְּעוּ אֶת יהוה!‘ כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי, לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם,“ נְאֻם יהוה, “כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.“

ירמיהו הנביא מתאר את התקופה בה יישב המשיח בבית אלוהים שבירושלים וכל העמים יעלו לשמוע את תורת אלוהים מפיו (ראה גם ישע‘ ב 3, יא 10-9, יב 6-4; מיכה ד 2-1; זכר‘ יד 21-16). בתקופת 1000 שנות מלכות ישוע המשיח בארץ, השטן יהיה כבול בשאול והחטא יהיה מרוסן. סגנון החיים, במיוחד בתחילת מלכות המשיח, יהיה דומה לתקופת בראשית, לפני שהחטא השחית כל חלקה טובה באדם ובטבע (ישע‘ יא 9-4; מיכה ד 3; התג‘ כ 3-1).

טענה שנייה: “אם עם ישראל לא ישמור את מצוות תורת משה,
כל צביון העם היהודי יאבד!“

תגובה א.:

צביונו של עם ישראל אמור להתאפיין בהזדהותו עם ישוע המשיח, מושיעו וגואלו. זו התכלית שנקבעה לעם, ואותה הוא אכן עתיד למלא. כאשר יהודי מגיע לבגרות רוחנית אמיתית, בגרותו תתבטא באמונה בישוע המשיח ובכניעה לרצונו (יוח‘ ח 19, 42, טו 23).

עם ישראל נבחר להיות מייצג אלוהים לפני שאר העמים ולכן אופיו ותכונותיו של אלוהים חייבים להראות בחיי כל אחד מבני ישראל — כמו בחיי כל אדם ירא אלוהים.

ישוע המשיח הוא תכלית כל מצוות התורה. מי שטוען כי הוא שומר את מצוות התורה ודוחה את ישוע כמשיח, הריהו כאומר שלא הבין את התורה ואף פועל נגדה (גלט‘ ג 25-23). האמונה בישוע כאדון ומושיע מן החטא, והחיים על פי תורתו, הם מטרת קיומנו כעם ישראל בפרט וכבני אדם בכלל (אפס‘ ג 21).

אם “תשמור מצוות“, אך בו בזמן תדחה את ישוע כמושיע וגואל מחטא, תזכה לכסות דתית ולצביון לפי בחירתך, אך תישאר ללא כפרת חטאים ומנותק מאלוהים בגלל אשמת חטאיך (יוח‘ ג 18-16, ח 19, 42, יד 7-6).
אם תאמין בכל לבבך שישוע הוא המשיח המובטח, מושיעך מחטא, הרי שתזכה לכפרת חטאים, ואלוהים יחשיב לך את צדקת המשיח (מה"ש ד 12; רומ' ה 11-1, י 10-8; קור"ב ה 21). זהו "הצביון" היחיד שחשוב בעיני הבורא.

תגובה ב.:

טענה מס‘ 2 מעוררת שאלה נגדית:

כאשר אנשים מדברים על “צביון יהודי“, למה הם מתכוונים?

א. כאשר יהודי דתי אומר “צביון יהודי“ הוא מתכוון ל…

שמירת מצוות כפי שהן מוצגות בתורה שבעל־פה ― בידיעה שלעולם לא יוכל לקיימן בשלמות. הדגש יהיה על מכלול חוקים שמהווים “שלושה עמודים“: שבת, כשרות וטהרת המשפחה;
ביגוד “יהודי“ ― בעיקר כיפה וציצית;
שמירת החגים ומועדי ישראל;
ברית מילה, בר־מצווה, חתונה על פי דת משה וישראל;
הנחת תפילין, תפילות בבית הכנסת ומתוך הסידור.

ב. כאשר יהודי חילוני אומר “צביון יהודי“ הוא מתכוון ל…

חגי ישראל;
ברית מילה, בר־מצווה, חתונה על פי דת משה וישראל;
חיים בארץ ישראל;
אזרחות למופת ושירות בצה“ל.

אין סעיפים אלו כוללים את כל המרכיבים של מה שנחשב ל“צביון היהודי“ אצל כל הקבוצות השונות שבעם, אך הם מהווים דגימה נאמנה.

■ ובכן, איזה מן השניים חי בדרך שתורמת לישועתו?

מה נחוץ יותר, קיום דרישות המסורת והתאמה למוסכמות החברה שאנו חיים בה, או ציות לדרישותיו של אלוהים? האם אלוהים דורש ממני לשמור על “צביון יהודי“, או שמא חשוב לו יותר שאציית לרצונו?

■ הזהות היהודית והצביון היהודי חייבים להתבטא בשייכות לאדון ישוע המשיח ובקרבה אליו. לחיים של ציות למשיח יש מחיר! מי שמאמין בישוע ― גם אם יעשה כמיטב יכולתו על מנת לספק את ציפיות הציבור שבתוכו הוא חי ― תמיד ייחשב לחריג, בדיוק כפי שנחשב ישוע עצמו.

דחייה ובוז מצד בני עמנו הנם חלק ממחיר הליכתנו אחרי ישוע והזדהותנו עמו. הכתוב מכין אותנו לכך באמרו: “כָּל הָרוֹצִים לִחְיוֹת חַיֵּי חֲסִידוּת בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, יֵרָדְפוּ“ (טימ“ב ג 12; ראה גם מתי יט 30-29).

הלוואי שכולנו נשאף בראש ובראשונה לחיים בעלי צביון משיחי. רק כך נקיים את תורת אלוהים:

רומ‘ ב 29-28: “הֵן לֹא עַל־פִּי מַרְאִית עַיִן יְהוּדִי הוּא יְהוּדִי, וְלֹא מַה שֶּׁרוֹאִים בַּגּוּף הוּא מִילָה. יְהוּדִי הוּא זֶה שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא זוֹ שֶׁבַּלֵּב, לְפִי הָרוּחַ וְלֹא לְפִי אוֹת כְּתוּבָה; שִׁבְחוֹ אֵינוֹ בָּא מִבְּנֵי אָדָם, כִּי אִם מֵאֱלֹהִים“;

רומ‘ ט 6: “הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם.“

צביון יהודי, צביון משיחי ושאלת הזהות

משפחות רבות של יהודים שמאמינים בישוע נתקלות במשוכה זו שנקראת “צביון יהודי“ תוך כדי חינוך ילדיהם. ילדינו רוצים להיות כמו חבריהם. ישנו לחץ חברתי חזק להיקרא יהודי “כמו כולם“ ולאמץ צביון יהודי התואם את דעת הרוב.

הורים רבים שואלים: “מהי בעצם הזהות שלנו? מה עלינו, כמאמינים בישוע, ללמד את ילדינו בגיל צעיר על מנת שלא יחוו משבר זהות קשה בגיל הבגרות?“

א. אני מאמין שזהותנו היחידה והשלמה היא בישוע המשיח, ועלינו להתמיד בדרך המדגישה זהות זו לאורך כל חיינו וחיי ילדינו, וזאת בכל מחיר (פיל‘ ג 11-1).

ב. ילדינו עתידים לחוות לחצים מן החברה בה אנו חיים (רדיפות, נידוי מצד המשפחה וכו‘). הם יבחנו את אמיתות אמונתנו בתנאים קשים של לחצים משפחתיים או אחרים שנובעים משייכותנו לישוע המשיח. ילדינו יזכרו איך אנחנו, הוריהם, התמדנו להזדהות עם ישוע בכל מצב ואיך זכינו לעזרתו ולמעורבותו בחיינו בעקבות כך. עלינו, כהורים, להציג כל בעיה בתפילה, בתחנונים ובהודיה לאלוהים (פיל‘ ד 6), כדי שגם ילדינו ילמדו שהוא עונה לתפילה ושהעזרה אכן באה ממנו. עליהם להבין שאמונתנו איננה “תרגיל פסיכולוגי מופשט“, אלא הדבר האמיתי והמציאותי בה"א הידיעה.

ג. אם נפסח על שני הסעיפים ― מצד אחד נזדהה עם קהילת המאמינים בישוע, ומצד שני נלמד את ילדינו שאנו חיים תחת מרות מצוות שתוקפן בעצם פג ― נתקשה להסביר להם את אמונתנו ואת המניעים למעשינו. אז נסתכן בכך שילדנו יחוו משבר זהות חריף יותר.

ד. גם אם נפעל על פי הנחיות אלה וניתן לילדינו את התמיכה הנחשבת בעינינו לטובה ביותר, לא מובטח לנו שיעברו את כל שלבי התפתחותם ללא משבר זהות. מאתנו נדרשים רק כניעה וציות למשיח, הנובעים מאהבה אליו ולדברו. כהורים עלינו להציג כל צורך ובעיה לפני אלוהים, והוא בחסדו יפעל לממש את תכליתו בחיי כל אחד מאתנו ― כולל כל אחד מילדינו.

איננו בוחרים לאיזה עם להיוולד. שייכותנו לעם היהודי והיותנו אזרחי ישראל אינם מקרה. זהו רצון אלוהים המושלם והטוב עבורנו, ועלינו למלא את תכלית חיינו כחלק מהעם המיוחד הזה. אין לאף אדם סיבה להתהלל בזהותו הלאומית! ― קיבלנו אותה ככלי מאלוהים, ועלינו לפעול במסגרתה כדי לפאר את שמו, שהרי לכך נבראנו (אפס‘ ג 21).

תכליתנו היא להכריז את בשורת ישוע, לגדול באמונה, לבנות את גוף המשיח (קהילת המאמינים), להוות עדות נאמנה לאמת הבשורה ולהתפלל לישועת עם ישראל. כל זאת כדי להביא פאר וכבוד לשם אלוהינו. כחלק מבני ישראל החיים בארץ ישראל יש לנו זכות גדולה: לחלוק את אמונתנו ולהיות עדיו של ישוע המשיח בקרב העם הנבחר (רומ‘ יג; אפס‘ ב 10; טיט‘ ב 14).

■ ישועת האדם — יהודי או גוי — חשובה יותר מזהות או לאום ארצי. בישועתנו אנו מגשימים את תכלית חיינו!

מי ומה אנחנו?

א. אנו ילדי אלוהים, הנושעים בחסד אלוהים במשיח ישוע. אנו חלק מגוף המשיח ― הקהילה, המורכבת מכלל הנושעים, יהודים וגויים (אפס'
ב 10, ד 16-12; טיט' ב 14).

ב. אנו אזרחי מדינת ישראל, צאצאים לאברהם, יצחק ויעקב ושותפים לאמונתם. כאזרחי מדינתנו, נשמור בנאמנות מוחלטת את חוקי המדינה (רומ‘ יג). במקרה שחוקי המדינה יסתרו בעליל את עקרונות כתבי הקודש, עלינו להישאר נאמנים לדבר אלוהים, אך לקבל על עצמנו את משפט הארץ (דני‘ ו).

טענה שלישית: "נישואי תערובת בין מאמין משיחי יהודי
לבין מאמין מרקע לא יהודי תורמים
להתבוללות עם ישראל."

תגובה:

לא כך הדבר! ― האמונה בישוע היא התכלית של תורת אלוהים. אלוהים אסר על עמו להתחתן עם עובדי אלילים, אך לא אסר על נישואים עם בן עם אחר המאמץ את תורת אלוהים ומזדהה עִם עם ישראל. אין כל ביקורת על צירופן של רחב הזונה ורות המואבייה לקהל ישראל, כי הרי שתיהן אימצו את האמונה באלוהי ישראל. שתיהן אף קשורות לשושלת היוחסין של ישוע המשיח (מתי א; לוקס ג).

על כל מאמין ומאמינה להתפלל ולבקש מאלוהים חסד כדי לדעת את מי אלוהים יעד עבורם. החיבור שנעשה מיד הבורא הוא מקור לברכה רבה. זוג נושע הוא זוג אשר מובטח לו לחיות עם אלוהים לנצח נצחים. בני זוג שכאלה מהווים כלי לכבוד אלוהים. זה נכון גם אם הציבור שבתוכו הם חיים דוחה אותם בגלל שאינם שומרים על הצביון ― פרי מחשבת אדם ― שמקובל בסביבתם.

ייעוד חיינו הוא למלא את רצונו של אלוהים ולא להיכנע לדעות הציבור שנוגדות את תורת האלוהים. “אֶזְרָחוּתֵנוּ בַּשָּׁמַיִם הִיא“ (פיל‘ ג 20), ולכן בעיות זהות לאומית לא אמורות להטריד מאמינים משיחיים.

זו יהירות לחשוב שבני העם היהודי הבטיחו את המשך קיומם כעם לאורך ההיסטוריה על־ידי קיום של מסורת רבנית. כל יום שעמנו ממשיך להתקיים ― הן בגלות והן במדינת ישראל ― הוא מתנת חסד מאלוהים. הוא זה שמקיים את העם הנבחר! וזאת לא בזכות מעשינו, אלא מפני שהוא לעולם לא יפר את הבטחותיו (יחז‘ לו 32-21; רומ‘ יא 29).

הקורא בוודאי תוהה שמא לא חרגנו יתר על המידה מפירוש האיגרת אל הגלטים. — אינני חושב כך, כי הרי מורי השקר שהשפיעו על קהילות גלטיה באו בטענות דומות לאלה שזה עתה דנּו בהן. גם הם העלו את השאלה:

■ מי ישמור עלינו אם לא התורה?

פסוקים 29-26: מי ישמור עלינו אם לא התורה?

“מצוות התורה שמרו על ייחודיותנו, על חיי המוסר שלנו וכמובן עלינו כעם נפרד. אם מרוּתן של מצוות התורה מתבטלת, מה ישמור עלינו מלהיטמע בין שאר עמי העולם חסרי הקדושה, המוסר והייחודיות?“ כך שאלו וכך שואלים יהודים רבים גם היום.

למאמינים מבין השואלים עונה שאול השליח בפסוקים הבאים:

גלטים ג 29-26:

26 כֻּלְכֶם בָּנִים־לֵאלֹהִים עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ; 27 כִּי כֻּלְּכֶם אֲשֶׁר נִטְבַּלְתֶּם לַמָּשִׁיחַ לְבַשְׁתֶּם אֶת הַמָּשִׁיחַ; 28 אֵין יְהוּדִי אַף לֹא גּוֹי, אֵין עֶבֶד אַף לֹא בֶּן חוֹרִין, לֹא זָכָר אַף לֹא נְקֵבָה, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלְּכֶם אֶחָד בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ. 29 וְאִם אַתֶּם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ, אֲזַי זֶרַע אַבְרָהָם אַתֶּם וְיוֹרְשִׁים עַל־פִּי הַהַבְטָחָה.

לאחר שפסוקים 25-23 הציגו את התורה כ“אוֹמֶנֶת“ שסיימה את תפקידה במותו של ישוע המשיח, נשאלת השאלה:

■ “אם מרות המצוות שבתורה פגה, תחת איזו מרות אנחנו חיים כעת?“

פס' 26 “כֻּלְכֶם בָּנִים־לֵאלֹהִים עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.“ — לא יצאנו ממרות התורה (מרות מצוות שפג תוקפן במותו של המשיח ישוע) לחיים חסרי אחריות ומוסר. לא יצאנו להתבוללות במובן של שותפות חיים עם אלה שאינם נושעים. האמונה בישוע כמושיע ואדון מכפר חטאים העניקה לנו מעמד של בנים לאלוהים, וזה נכון למאמין היהודי והגוי כאחד. מעמד כזה ממקם אותנו בתוך מסגרת קדוֹשה ולא בהפקר (רומ‘ ז 6, ח 39-12; קור“א ג, ט 21).

כאשר אדם דוחה את ישוע המשיח, המשמעות מבחינה רוחנית היא העדפה לחיות תחת השפעתו של השטן ומרותו (מתי יג 38; יוח‘ ח 38, 41, 44; מה“ש יג 10; אפס‘ ב 3; יוח“א ג 10, ה 19). כל עוד האדם חי, הרי שמצב רוחני זה עשוי להשתנות.

התורה הצביעה על החטא כגורם המבדיל אותנו מאלוהים (ישע‘ נט 2), אך האמונה בישוע עשתה מה שהתורה לא הייתה מסוגלת לעשות: היא הסירה את אשמת החטא ואת הקללה שבאה בעקבותיו (ישע‘ נג 3) ונתנה לנו מעמד של בנים לאלוהים. אין זה עיקרון חדש! הוא נכון כבר מבראשית (רומ‘ ח 17-15; גלט‘ ג 29-26).

המסגרת החדשה

פס' 26 “כֻּלְּכֶם אֲשֶׁר נִטְבַּלְתֶּם לַמָּשִׁיחַ לְבַשְׁתֶּם אֶת הַמָּשִׁיחַ.“ — כך מתאר השליח את המסגרת החדשה שנועדה לשמור אותנו קדושים, מוסריים וייחודיים. כל אלה שמסרו את חייהם בידי ישוע, העידו על כך באמצעות הטבילה וחיים עתה בציות למשיח. חייהם משקפים למעשה את התנהגותו, את גישתו ואת דרך מחשבתו של אֵל שַׁדַּי, ישוע המשיח, אלוהים אשר לבש בשר וירד ארצה (פיל‘ ב 18-5).

שאול משתמש פה בפועל “להיטבל“ כדימוי המבהיר את הזדהותנו המלאה עם המשיח ― הוא בנוּ ואנחנו בו (רומ‘ ו 5-3; קור“א ו 17; גלט‘ ב 20).

כל המאמינים מצווים להתאחד בשאיפה אחת: להידמות למשיח ― וזאת בכוח רוח הקודש השוכן בכל אחד מהם (קור“א ג 17-16). האם קיימת דרך חיים קדושה יותר מזו?

■ קבלת משיח אלוהים באמונה לא רק מקרבת אותך לאלוהים, היא גם הופכת את גופך למשכן רוח הקודש
(רומ‘ ה; קור“א ג 17-16; קור“ב ה 20-18).

אם כן, המאמין בישוע חדל להיות כפוף למרות התורה ועבר היישר אל זרועות בוראו. מה ששומר כעת את קדושתו, מוסריותו וייחודיותו זוהי נוכחות אלוהים בקרבו.

ויש מאפיין נוסף למאמין האמיתי: מסירותו בלימוד דבר אלוהים ובציות לו.

“לְבַשְׁתֶּם אֶת הַמָּשִׁיחַ.“ — לא מדובר על מצב זמני לצורך אירוע כלשהו, אלא על החלפת בעלות, על זהות חדשה. מה שהיה עד שנושעתי, חדל להיות. מנקודת הישועה והלאה חיי מוקדשים לעשיית רצון אלוהים בלבד. אותה זהות חדשה מוענקת ליהודי ולגוי המאמין גם יחד. לכן כונו המאמינים בישוע, יהודים וגויים כאחד, “משיחיים“, דהיינו תלמידי המשיח השייכים לו (מה“ש יא 26; גלט‘ ו 16).

שאול הרחיב כבר בפרק ב 20-19 על כל הכרוך בפעולה שנקראת כאן “ללבוש את המשיח“. הבה נזכיר לעצמנו פסוקים חשובים אלה: “אֲנִי מַתִּי לְגַבֵּי הַתּוֹרָה בִּגְלַל הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁאֶחְיֶה לֵאלֹהִים. עִם הַמָּשִׁיחַ נִצְלַבְתִּי וְלֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי. הַחַיִּים שֶׁאֲנִי חַי עַכְשָׁו בַּבָּשָׂר, אֲנִי חַי אוֹתָם בֶּאֱמוּנַת בֶּן־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָהֵבַנִי וּמָסַר עַצְמוֹ בַּעֲדִי.“

פס' 28 “אֵין יְהוּדִי אַף לֹא גּוֹי, אֵין עֶבֶד אַף לֹא בֶּן חוֹרִין, לֹא זָכָר אַף לֹא נְקֵבָה, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלְּכֶם אֶחָד בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.“ — ההבדלים האלה לא קיימים יותר לגבי אנשים שנמצאים “במשיח“.

■ למה הכוונה?

לכולנו צורך זהה בכפרת חטאים ובישועה.
כולנו, ללא הבדל, נקראים לקבל את הישועה בדם המשיח.
ישוע המשיח שילם בדמו מחיר זהה עבור כל אחד מילדיו. לכולם ― זכר או נקבה, יהודי או גוי ― יש מעמד של “חוטאים שנושעו בחסד“.
כולנו הופכים להיות איברים בגוף אשר ראשו הוא המשיח ישוע
(קור“א יב).

אלוהים מעניק אמנם מתנות רוחניות (יכולות שירות) שונות לכל מאמין (רומ‘ יב; קור“א יב, יד; אפס‘ ד), אך כולם נחשבים לילדיו במידה שווה. כמו שהורים אינם מבדילים באהבתם בין ילדיהם, כך בעיני אלוהים אין כל הבדל בין ילדיו (קול‘ ג 11-10).

ישנם הטוענים שפסוק זה מבטל כל הבדל בין גבר לאישה בכל הנוגע לשירות במסגרת הקהילה. אך לא לכך מתכוון המחבר.

■ שאול מלמד כאן שוויון בישועה ולא שוויון בשירות.

יש הבדל בין גבר לאישה בכל הקשור למתנות השירות ולשימוש בהן בפועל (רומ‘ יא; טימ“א ב-ג; טיט‘ ב).

פס' 29 “וְאִם אַתֶּם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ, אֲזַי זֶרַע אַבְרָהָם אַתֶּם וְיוֹרְשִׁים עַל־פִּי הַהַבְטָחָה.“ —היהדות הרבנית טוענת שהבטחותיו של אלוהים שייכות לכל יהודי על סמך היותו צאצא לאברהם, יצחק ויעקב. כל המוסיף על יתרון השתייכותו לעם הנבחר את קיום מצוות התורה, אף ישפר את מעמדו המועדף לפני אלוהים. היהדות הרבנית דוחה בבוז את המרכיב החשוב ביותר בהבטחה: “אִם אַתֶּם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ…“ — ללא שייכות למשיח ישוע אין ירושה נצחית.

על מנת לזכות בירושה, אדם זקוק ליותר מקרבה ביולוגית לאברהם ― הוא חייב להיות שותףלאמונתו של אברהם. מעמדך הרוחני הנו המעמד החשוב בעיני אלוהים, ולכן כל אדם השייך למשיח (כל אדם שנושע ובכך “לבש“ את ישוע) יש לו חלק בממלכת אלוהים (רומ‘ ט 7-1; גלט‘ ו 16).

גם לחסרי אמונה בישוע יש חלק בנצח ― באגם האש הנצחי, ולא בקרבה לאלוהים ובנחלתו (התג‘ כ 15-11).

סיכום פרק ג:

א. שאול השליח מלמד כי המאמין בישוע אינו נתון עוד למרותה של תורת המצוות. נוכחות רוח אלוהים במאמין היא ששומרת את קדושתו, את מוסריותו ואת ייחודיותו. משיחי אמיתי לומד את רצון אלוהים, מציית לדברו וחי על פי הנחיותיו.

ב. השליח מדבר על “טבילה“ כמקבילה ל“ישועה“
(פס' 27). כאנשים שנקראים להיות דומים למשיח, הבה לא נדחה את הצעד הראשון של הציות! מי שיודע בברור שהוא נושע והחליט ללכת בציות אחרי אדונו ומושיעו, הרי שלא ידחה את הטבילה במים.

ג. מי מאתנו לא חושב על גן־עדן, על חיי נצח עם אלוהים? שאול השליח מבהיר בצורה הברורה ביותר כי המוצא הפיזי אינו כרטיס הכניסה לחיי הנצח, אלא השייכות למשיח ישוע! ― האם יש לישוע בעלות על חייך? אם כן, יש לך חלק…

האגרת אל הגלטים פרק ג'