רומים פרק ב'
פסוקים 1-16
שאול השליח מקדיש את שלושת הפרקים הראשונים באיגרת אל הרומים כדי להוכיח שכל אדם, מאז הבריאה, בין אם יהודי או גוי, נמצא אשם לפני אלוהים הצדיק.
ניתן לחלק את שלושת הפרקים הראשונים על פי החלוקה הבאה:
א. חטאם של הגויים חסרי התרבות (א 18-32).
ב. חטאם של יהודים, גויים יראי אלוהים ונושעים [בעלי התורה והמוסר הגבוה (ב 1-29)
ג. סיכום: משפט אלוהים על כלל האנושות – כולם חייבים לפני אלוהים (ג 1-20)
ד. אלוהים מצדיק בחסדו את האדם על ידי האמונה (ג 21-31)
בשיעור שעבר למדנו אודות חטאם של הגויים חסרי התרבות.
בשיעור הנוכחי נלמד את סעיף ב:
חטאם של יהודים, גויים יראי אלוהים ונושעים [בעלי התורה] (ב 1-16)
- "על כן אתה, בן אדם החורץ משפט, אין לך במה להצטדק, ותהיה מי שתהיה, כי בשפטך את הזולת אתה מרשיע את עצמך, שכן אתה החורץ משפט עושה אותם דברים.
- אנחנו יודעים שאלוהים שופט על פי האמת את העושים דברים כאלה.
- ואתה, בן אדם, החורץ משפט על העושים דברים כאלה ובעצמך עושה אותם, החושב אתה כי תימלט ממשפט אלוהים?
- או שמא אתה מזלזל בשפע טובו ואורך רוחו וסבלנותו, ואינך מבין כי טובו זה של אלוהים מדריך אותך לתשובה?
- בעקשנותך ובסרוב לבבך לחזור בתשובה אתה צובר לך זעם ליום זעם, ביום שיתגלה משפט-הצדק של אלוהים,
- אשר ישלם לכל איש כמעשיו:
- חיי עולם לאנשים המתמידים לעשות את הטוב ומבקשים את התפארת והכבוד והאלמוות,
- אך חמה וזעם לסוררים אשר אינם נשמעים לאמת אלא לעוולה.
- צרה ומצוקה על נפש כל אדם העושה רע, על היהודי בראשונה וגם על הלא יהודי.
- אך תפארת וכבוד ושלום לכל העושה את הטוב, ליהודי בראשונה וגם למי שאינו יהודי.
- כי אין משוא פנים עם האלוהים,
- שכן כל אשר חטאו בלי תורה גם יאבדו בלי תורה, וכל אשר חטאו ויש להם תורה, על פי התורה יישפטו.
- הרי לא שומעי התורה צדיקים לפני אלוהים, אלא המקיימים את התורה הם אשר יוצדקו
- גויים שאין להם תורה והם מקיימים את דברי התורה כדבר מובן מאיליו, הם תורה לעצמם אף שאין להם תורה.
- הם מראים שפועל התורה כתוב בליבם, שכן מצפונם מעיד בהם ומחשבותיהם מחייבות או מזכות אותם –
- ביום שישפוט אלוהים את תעלומות בני אדם על ידי ישוע המשיח, כדבר בשורתי."
בפרק א שאול השליח מתאר את מעשיהם של גויים המתכחשים לקיומו של אלוהים ופועלים בגסות קיצונית נגד כל הטהור וקדוש בעיני אלוהים. שאול מציין בפרק א 29-32 רשימה ארוכה של 211 פעולות ותכונות רשע [פרי הבשר במלוא קיצוניותו], כדי להדגיש עד כמה סוטים ורחוקים אנשים אלו מכל אשר טוב.
לפיכך, זעמו של אלוהים עליהם מוצדק.
בפרק ב פסוקים 1-16 שאול מתייחס לקבוצת אנשים אחרת – יהודים, גויים יראי אלוהים ונושעים, הקבוצה המודעת לתורת אלוהים, ומוסריותם גבוהה מזו של הגויים המתוארים בפרק א.
ניתן לקבוע ששאול מתייחס ליהודים, גויים יראי אלוהים ונושעים מהסיבות הבאות:
בפסוקים 11-16 שאול מחלק את הלא נושעים לשתי קבוצות: בעלי תורה וללא תורה. מכיוון שבפרק א הוא התייחס כבר לחסרי התורה, כעת הוא מתמקד בבעלי התורה – יהודים, גויים יראי אלוהים ונושעים.
בפסוק 17 המשך הטיעון מתרכז ביהודי הלא נושע.
שאול מחלק את כלל האנושות לשלוש קבוצות: יהודים, גויים ומאמינים (קור"א י 32). מכיוון ששאול כבר ציין את הגויים המתכחשים לאלוהים בפרק א, הרי שנותרנו עם היהודים, גויים יראי אלוהים והנושעים.
היהודים, גויים יראי אלוהים והנושעים, חיים חיי מוסר גבוהים יותר מהאנשים המתוארים בפרק א 18-32. אני אכנה אותם בשלב זה בתואר: קבוצת המוסר הגבוה.
קבוצת המוסר הגבוה חושבים שהם פתורים מזעם אלוהים, או זכאים לנקודות זכות מכיוון שחייהם מוסריים יותר מאחרים, או שהם מתכסים בחזות דתית מפוארת.
שאול השליח מבהיר לכל אותם אנשים שהם טועים בגדול.
שאול מסביר לאורך פרק ב 1-16 שמשפטו של אלוהים מתבצע על פי שישה עקרונות או מדדים:
א. ידע. מה יודע אותו אדם אודות הנכון והראוי, מידת האור לה זכה (ב 1)
ב. אמת אלוהים – ז"א, אמות הצדק שאינן משתנות לעולם (ב 2-3).
ג. אי-חזרה בתשובה – עקשנות להתמיד בחטא (ב 4-5)
ד. מעשים – מעשי ציות מתוך אמונה ואהבת אלוהים = מעשי צדקה (ב 6-10)
ה. אי משוא פנים – כולם נשפטים בצדק (ב 11-15).
ו. מניע – ז"א מחשבות הלב (ב 16).
מכיוון שאלוהים שופט כל אדם על פי מדדים אלו, אנו יודעים שלא קיים אדם שיכול לעבור את המבחן הזה בהצלחה בכוחות עצמו – כולם אשמים לפני אלוהים וראויים לעונש – לכן כולם זקוקים לחסד!
מהי טענתו של שאול כלפי היהודים, גויים יראי אלוהים והנושעים? (ב 1-16)
- "על כן אתה, בן אדם החורץ משפט, אין לך במה להצטדק, ותהיה מי שתהיה, כי בשפטך את הזולת אתה מרשיע את עצמך, שכן אתה החורץ משפט עושה אותם דברים.
הגויים באותה תקופה חיו ברמת מוסר נמוכה ביותר יחסית לזו הנדרשת בתורת אלוהים.
חיי היהודי נראו כחיי קדושה וטוהר של מלאכים, לעומת סגנון החיים של הגוי המתכחש לאלוהים.
חטא הגויים היה כה בולט, עד כי נחשבו הגויים לטמאים כ-"כלבים" בעיני יהודים שומרי מצוות, ומסיבה זו יהודים לא יצרו שום קשר עם גויים (ראה מתי טו 21-28, וכן הניתוק בין יהודים לשומרונים – יוחנן ד וכו).
שאול השליח פונה אל היהודי, הגוי ירא אלוהים והנושע, שחורצים משפט על הגוי שחי חיים בהמתיים, וקובעים שהוא אשם, אך באותה עת הם מחשיבים את עצמם נטולי אשמה וזכאים בעיני אלוהים.
שאול השליח אומר להם: אין לכם במה להצטדק, כי בשעה שאתם מצביעים על האחר ומסמנים אותו כחוטא, אתם עושים את אותם החטאים.
בסמנו את הקבוצה הזו כחורצת משפט על אחרים, שאול מוכיח שמדובר על קבוצה המכירה היטב את המותר ואסור בתורת אלוהים.
עלינו לזכור שהיהודים זכו להארה נפלאה מאלוהים וכתבי הקודש הופקדו בידיהם. מכאן, ידע אודות אלוהים לא חסר להם (ג 2, ט 4)!
האם בני קבוצת המוסר הגבוה מתכחשים לקיומו של אלוהים ומתגאים בסטיות מיניות? לא ולא, חס וחלילה.
אז למה מתכוון שאול השליח באומרו להם שהם עושים את אותם הדברים האסורים?
בפרק א 29-31 שאול פירט 21 מעשי עוולה ורשע.
למרות שקבוצת המוסר הגבוה אינם פועלים בדרך החטא בצורה כה גסה ובעומק כה רב, הרי שאין אחד מביניהם שיכול לומר שמעולם לא חטא, ואינו חוטא באף אחד מאותם עוולות ופעולות רשע – אפילו לא במחשבתו (ראה הדרשה על ההר בשורת מתי ה-ז).
לפיכך, למרות שקבוצת המוסר הגבוה נגעלים לשמע מעשיהם של גויים המתכחשים לאלוהים ומאמצים חיי תועבה, הרי שגם הם (ואנחנו בתוכם) אינם חפים מפשע – ואינם נמצאים זכאים בעיני אלוהים בשום סעיף!
בפסוק 2 שאול מעמיד את "האמת" על כן גבוה ואומר לכל אותם צדיקים מטעם עצמם:
אתם – יהודים, גויים יראי אלוהים ונושעים, חוטאים ואשמים בעיני אלוהים ממש כמו אותם גויים המתכחשים לאלוהים!
כל יהודי שומר מצוות, גוי ירא אלוהים ומאמין בישוע יעקם פניו לנוכח דבריו של שאול, ולכן השליח ממשיך ומסביר למה הוא מתכוון בפסוקים 2-3:
- אנחנו יודעים שאלוהים שופט על פי האמת את העושים דברים כאלה.
- ואתה, בן אדם, החורץ משפט על העושים דברים כאלה ובעצמך עושה אותם, החושב אתה כי תימלט ממשפט אלוהים?
כאשר שאול משתמש במילה "אנחנו", הוא כולל בתוכה את הקבוצה בעלת ההבנה המשותפת לכל הקשור לתורת אלוהים.
אנו יודעים שאלוהים שופט על פי האמת…
לאיזו אמת שאול השליח מתכוון?
בבשורת יוחנן יח 37-38 האדון ישוע המשיח משוחח עם פונטיוס פילטוס.
- אמר לו פילטוס: "אם כן אתה מלך!" ענה ישוע: "אתה אומר שאני מלך. לכך אני נולדתי ולשם כך באתי לעולם, כדי שהעיד על האמת. כל אשר הוא מן האמת שומע לקולי."
- אמר לו פילטוס: "מהי אמת?"
האדון ישוע המשיח בא להעיד על אלוהים (ראה בשורת יוחנן יז 3, 17, 19).
– אלוהים הוא אמת.
– דבר אלוהים זה אמת.
במילים פשוטות: האמת ששאול מתייחס אליה היא כלל תכונותיו הקדושות והטהורות של אלוהים. כל אדם נמדד ונשפט על פי אמת הצדק והטוהר של אלוהים בכבודו ובעצמו!
תכונות אלו מתומצתות בעשרת הדברות ועל דפי התורה. דוגמא מעשית ניתנה לכולנו בחיי המופת של האדון ישוע בהיותו בעולם בגוף אדם.
לפיכך, שאול מוכיח את אשמת היהודים, גויים יראי אלוהים ונושעים בכך שגם הם, למרות היותם חיים חיי מוסר נעלים יותר מגויים ברבריים, עדיין נמצאים אשמים לפני אלוהים השופט את כל בני האדם על פי אמת המידה של קדושתו וטוהרו, ולא על פי אמת מידתו של אדם כזה או אחר.
שאול השליח לא העלה רעיון מהפכני. הנביא ישעיה אמר את אותם הדברים כשבע מאות שנים לפני שאול:
א. ישעיה ו 5: ישעיה ראה בחזון את קדושתו של אלוהים ואמר: "…וָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם, אָנֹכִי יוֹשֵׁב."
ב. ישעיה סד 5: כאשר ישעיה הנביא תיאר את מעשי עם ישראל הוא אמר: "…וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ, וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל-צִדְקֹתֵינוּ; וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ, וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ."
אל מול צדקת ה' וקדושתו אין אדם מסוגל לעמוד כצדיק בכוחות עצמו.
מכיוון שאותה קבוצת מוסר גבוה מכירים היטב את עשרת הדברות ואת התורה, הם מבינים למה התכוון שאול, ולכן אין להם כל תירוץ!
כל דתיותו של היהודי ומעשיו הנפלאים אינם יכולים להעניק לו מעמד של צדיק בעיני אלוהים, או פטור ממשפטו הצודק של אלוהים על חוטאים!
יישום:
האם משתמע מדברי שאול השליח שאל לנו לשפוט או לבקר מעשה פסול של אחר?
לא!
- באיגרת לגלטים ו 2 שאול השליח פירט ואמר שביקורת ותיקון הכרחיים בחיינו אך צריכים להיעשות ברוח של ענווה, אהבה, ולא בהתנשאות או יוהרה. שהרי כל אחד מאיתנו יכול ליפול בחטא וזקוק לרחמים ועזרה…
- האדון ישוע (בבשורת מתי ז 1-5) הזהיר מפני צביעות. ז"א, ראוי לבדוק את המעשים בחיינו לפני שנטיל ביקורת על מעשיו של אחר.כמו כן, במידה שנשפוט אחר, כך נישפט אנו. ז"א, אלוהים יגמול לנו באותה מידה של חסד ורחמים כפי שאנו מעניקים לאחרים.
מכאן, הדרכתו של האדון ישוע היא להימנע מצביעות ולפעול עם האחר בענווה ואהבה.
בפסוק 4 שאול מבהיר את הסכנה שבצדקנות העצמית של היהודי, הגוי ירא האלוהים והנושע:
"…או שמא אתה מזלזל בשפע טובו ואורך רוחו וסבלנותו, ואינך מבין כי טובו זה של אלוהים מדריך אותך לתשובה?"
שאול משתמש במילים המתארות: הפסקת אש.
אבל שימו לב והביטו מה מתרחש בהפסקת האש החד צדדית הזו!
בעוד אלוהים עוצר את זעמו המגיע לכלל האנשים, אותם יהודים, גויים יראי אלוהים ונושעים רואים בגויים פושעים הראויים לזעם ה', וחושבים שהם עצמם צדיקים הראויים לכל טובו של אלוהים. הם בוודאי אינם חושבים שזעם אלוהים מגיע להם או מופנה כלפיהם!
במחשבה שכזו, הם בכלל לא חושבים על חזרה בתשובה, כי אינם רואים עצמם כחייבים לפני אלוהים, אלא ההיפך.
הם מנצלים את הזמן לשפוט אחרים במקום לחזור בתשובה על חטאיהם…
מכיוון שהיהודי, הגוי ירא האלוהים והנושע משווים את מוסריותם ומעשיהם לאלו של הגויים המתכחשים לאלוהים, הם חושבים שהם צדיקים הראויים לכל שבח מאלוהים ולא לשום עונש! [ראה גלטים ו 4].
יישום:
שאול השליח מלמדנו [אל הגלטים ו 4] לא להשוות עצמנו לאחרים, כי אז אנו עלולים לטפח גאווה. תמיד נשווה את הצלחותינו למעשי המשיח ואז נישאר ענווים וצנועים. רק כך נפאר את אלוהים בחיינו ופועלנו.
מכיוון שאלוהים בדרך כלל אינו מעניש חוטאים מיד ובסמוך למעשיהם, אותם יהודים דתיים, גויים יראי אלוהים והנושעים האמינו, שאי-הענשתם או המשך תקופה של ברכה בחייהם, או ברכה על בסיס לאומי, היא אות מאלוהים שהם אכן צדיקים וראויים לכל הטוב והחסד.
או בדומה לעיקרון של סדום ועמורה, הם יכלו לחשוב שנוכחותם בעולם כצדיקים, היא הסיבה לדחיית עונשו של אלוהים על שאר החוטאים…(בראשית יח 25…). [אילו היו צדיקים באמת, כי אז ההנחה הייתה נכונה…].
שאול מזכיר להם שדחיית עונשו של אלוהים אינה נובעת מצדקתם שלהם אלא רק בגלל סבלנותו ואורך רוחו של אלוהים.
אלוהים דוחה את עונשו המגיע להם בצדק, כדי לתת להם זמן לחזרה בתשובה – כדי שלא יספגו את מלוא העונש מאלוהים.
כתבי הקודש עשירים בפסוקים המציינים את אורך רוחו של אלוהים וסבלנותו בכל הקשור לדחיית עונש.
- מתי ה 45:"…כי הוא מזריח שמשו על רעים ועל טובים וממטיר גשם על צדיקים ועל רשעים…"
- שניה לפטרוס ג 9:"…אין יהוה מאחר בדבר אשר הבטיח, כמו שיש החושבים זאת לאיחור, אלא שהוא מאריך אפו לנו. אין הוא רוצה שיאבד איש, אלא שהכל יבואו לידי תשובה…"
- מע"ש יד 15-17:"…אנשים, למה אתם עושים זאת? גם אנחנו בני אנוש כמוכם, ומבשרים לכם את הבשורה כדי שתפנו מן ההבלים האלה לאלוהים חיים אשר עשה את השמים ואת הארץ ואת הים ואת כל אשר בם, ואשר בדורות הקודמים הניח לכל הגויים ללכת בדרכיהם. ובכל זאת לא חדל להעיד על עצמו במעשיו הטובים, בתיתו לנו גשם מן השמים ועונות פוריות, ובמלאו את ליבותינו מזון ושמחה."
[ראה גם אל הרומים ג 25. תהילים קמה 9].
למה שאול השליח מתכוון כשהוא אומר בפסוק 4: "אתה מזלזל בשפע טובו ואורך רוחו וסבלנותו של אלוהים?"
אינך מנצל כראוי את פרק הזמן שאלוהים מעניק לך להצלתך! במקום לפעול לתיקון חייך וחזרה בתשובה כנה, אתה מבזבז את הסבלנות של אלוהים ורחמיו לחינם!
אתה ממשיך בדרך חטא וצדקנות עצמית, הנוגדת את רצון אלוהים, במקום לעשות את מה שהוא מצפה ממך לעשות.
לאחר ששאול הבהיר שאי-הענשה של אלוהים את העולם החוטא נובעת מסבלנותו ומשפע אורך רוחו, ולא מפני שקיימים בעולם צדיקים מיוחדים, הוא מבהיר בפסוקים 5-10 עד כמה חשוב לנצל את זמן הסובלנות – שאיננו יודעים עד מתי יימשך – לחזרה בתשובה.
- בעקשנותך ובסרוב לבבך לחזור בתשובה אתה צובר לך זעם ליום זעם, ביום שיתגלה משפט-הצדק של אלוהים,
- אשר ישלם לכל איש כמעשיו:
- חיי עולם לאנשים המתמידים לעשות את הטוב ומבקשים את התפארת והכבוד והאלמוות,
- אך חמה וזעם לסוררים אשר אינם נשמעים לאמת אלא לעוולה.
- צרה ומצוקה על נפש כל אדם העושה רע, על היהודי בראשונה וגם על הלא יהודי.
- אך תפארת וכבוד ושלום לכל העושה את הטוב, ליהודי בראשונה וגם למי שאינו יהודי.
מילים דומות כתב מחבר האיגרת אל העברים בפרק יב 25-29:
האדון ישוע המשיח אמר מסר תואם בבשורת לוקס יג 1-5.
עלינו לנצל כל רגע כדי לעשות את רצון אלוהים. ואם אנו עדיין לא נושעים, אז כל שנייה שאינה מנוצלת לחזרה בתשובה כנה, עלולה להביאנו לאסון!
אחים יקרים, אנא זיכרו שכל מילותיו של שאול בפסוקים הללו מתייחסות לקבוצת המוסר הגבוה היודעים ומכירים את תורת אלוהים ומצוותיו. בני קבוצה זו מתהדרים בדתיות מופלאה וחושבים עצמם לצדיקים ומופת לכל שאר בני האדם, כל זאת בזכות מוצאם היהודי, שמירת מצוות התורה, או הבנה מוטעית של חסד אלוהים.
והנה, שאול אומר להם:
אתם עקשנים, בעלי לב המסרב לציית לאמת של אלוהים ומתמידים בדרך החטא.
לא רק שאינכם ראויים לגן עדן במצבכם הנוכחי, אלא, אם תמשיכו בדרך זו של צדקנות עצמית ולא תחזרו בתשובה, אתם תבלו את הנצח באגם האש! אתם מוסיפים זעם ליום זעם.
מהי החזרה בתשובה ששאול מציין?.
חזרה בתשובה היא:
א. הכרה בחטאי המהווה סיבה לריחוקי מאלוהים וצידוק להענשתי
ב. הסכמה עם אלוהים שהוא צודק בכל דברו ותיקוניו, ואני בלבד צריך לאמץ את דרכו של אלוהים.
ג. בקשת סליחה מאלוהים על ביצוע החטא, ובקשה מאלוהים לאמונה ובטחון באלוהים ודברו כדי לא ליפול שוב באותו החטא.
ד. הכרה הנובעת מאמונה שסליחתו של אלוהים נעשית בזכות מותו המכפר של האדון ישוע.
כל חזרה בתשובה הדוחה את דמו המכפר של האדון ישוע, אינה חזרה בתשובה בכלל והיא הוכחה שאותו אדם אינו מכיר את אלוהים, אלא ממשיך בדרך המרידה נגד אלוהים.
[ראה יוחנן יד 6, אל הרומים י 9-10, מע"ש ד 12, יוחנן ח 19, 42].
האם חזרה בתשובה בשם האדון ישוע היא דבר חדש יחסית?
חס וחלילה!
שאול כבר ציין בפרק א 1-6 שהבשורה בישוע נאמרה מפי כל נביאי התנ"ך.
ישוע הוא אל-שדי, אלוהים הבן שבא לעולם בדיוק בעת שקבע אלוהים.
מי שמכיר את התורה ושמע לדבר הנביאים, חייב להכיר את האדון ישוע כמשיח המובטח (אל הגלטים ג 23-25).
שימו לב:
שאול השליח מכנה את אלו המסרבים לחזור בתשובה בפסוקים 5-10 בשמות גנאי רבים:
עקשן, סרבן, סורר, אינם נשמעים לאמת, עושה רע.
תכונות אלו מתאימות לאלו שאינם מוכנים לחזור בתשובה, המתמידים לכרות את קברם בשאול במו ידיהם – באמצם את תכונותיו של השטן.
שאול השליח אינו רק אומר שאלוהים עתיד להענישם, אלא מציין פעמים רבות את המילה זעם.
מכאן, עונשו של אלוהים יבוא על עולם המתמיד לסרב לאלוהים במכה קשה, גדושה ובלתי סלחנית.
מתי ישפוט אלוהים את כל בני האדם? ומה גורלו של אדם שלא יחזור בתשובה? ז"א המאמין כי הוא עצמו צדיק בזכות מעשיו ודתיותו.
כתבי הקודש מציינים שכל בני האדם שנבראו מאז בראשית עתידים להישפט על ידי אלוהים.
כתבי הקודש גם מלמדים שאלוהים שופט את ילדיו הנושעים בנפרד משאר בני האדם שלא נושעו מעולם.
א. משפט הנושעים: (קור"ב ה 10, קור"א ג 10-15).
במות אדם נושע, נפשו מגיעה לנוכחות המשיח ישוע (אל הפיליפים א 23).
כל הנושעים שנפטרו, ואלו שעתידים להילקח השמיימה במהלך האירוע הנקרא – הילקחות, עתידים לעמוד לפני משפט כס המשיח ישוע (קור"ב ה 10).
במעמד משפט כס המשיח, אלוהים אינו דן את הנושעים לאגם האש, אלא באותו מעמד נבחנים כל המעשים שעשינו בעת היותנו בבשר בעולם הזה.
- לפי מעשי הצדקה שעשינו, יגמול לנו אלוהים במספר העטרות שייתן לנו:
– טימו"ב ד 8 – אוהבי הופעתו.
– קור"א ט 24-25 – התמדה בחיי קדושה.
– תסל"א ב 19 – בישור ותלמידות.
– יעקב א 12 + התגלות ב 10 – עמידה בניסיון.
– פטר"א ה 2-4 – מופת כרועים על צאן המשיח.
* כל העטרות הללו מהוות גמול עבור חיי הקדושה והטוהר המתוארים בפסוק 7.
"…חיי עולם לאנשים המתמידים לעשות את הטוב ומבקשים את התפארת והכבוד והאלמוות…"
אלוהים ער לכל מעשה ציות והקרבה שעשינו למען פאר שמו במהלך חיינו.
אלוהים ער לכל מתן ולכל אהבה שאהבנו את ילדיו.
אלוהים ער לעומק אמונתנו ולשמחה הממלאת את חיינו לחיות בקדושה, לבשר את בשורת הישועה לכל, ולחכות להופעתו מהשמיים.
ומה נעשה עם העטרות שלראשנו?
נוכל להניח את כולן לרגלי המשיח שבדמו העניק לנו חיי נצח. אין דבר מספק יותר מכיבוד המשיח.
- באותו מעמד גם ייקבע תחום שירותנו בממלכת המשיח. כל זאת כתוצאה וביחס לציותנו וחיי הקדושה והטוהר שאנו חיים היום לכבוד אלוהים.
באחד מהמשלים של ישוע אנו לומדים אודות הגמול שאלוהים יתן למשרתים אותו בנאמנות.
בבשורת מתי כה 21 כתוב:
"…השיב לו אדוניו: "יפה, עבד טוב ונאמן! היית נאמן במעט, אפקיד אותך על הרבה. בוא אל שמחת אדונך."
- ילדי אלוהים הנושעים עתידים לבלות עם אלוהים ולמלוך עימו בממלכתו לנצח נצחים (התגלות כא-כב, דניאל יב 2).
ב. משפט הלא נושעים: (דניאל יב 2, התגלות כ 11-15)
במות אדם שאינו נושע, נפשו נשלחת למקום היסורים אשר בשאול (לוקס טז 23).
בסיום ממלכת המשיח הארצית בת 1000 השנים, יתקיים משפט הכסא הלבן והגדול של אלוהים. כל המתים שלא נושעו יעמדו לפני כסא המשפט של אלוהים.
ספרים יפתחו – אלו הספרים בהם אלוהים רושם את כל מעשי בני האדם.
גם ספר נוסף נפתח – ספר החיים.
אותם מתים יישפטו על פי המעשים הרעים שעשו והמחשבות הרעות שחשבו, המתועדים בספרי המעשים שיפתחו לנגד עיניהם.
מכיוון שבעודם בחיים הם דחו את כפרת החטאים שאלוהים הציע בדם המשיח, אותם אנשים נשארו עם אשמתם לפני אלוהים.
מכיוון שלא נושעו מעולם, חטאיהם לא נסלחו, לא כופרו, וכל מעשיהם לא נמחקו מאותם ספרים.
מכיוון שמעולם לא קראו בשם ישוע לכפרת חטאים, שמם אינו מופיע בספר החיים.
לאור כל הנאמר ומוצג לפני אותם אנשים, אלוהים דן אותם ובצדק – צדק אלוהים – לאגם האש לנצח נצחים.
לכן, שאול השליח אומר לאותם אנשים.
מי שאינו חוזר בתשובה כעת, וממשיך בדרך חיים הנוגדת את רצון אלוהים והמסתמכת על צדקה אישית, צובר זעם ליום זעם.
עוד ועוד שורות "מחייבות" יתווספו לעדות נגדו.
לכן, במקום לצבור זעם ליום זעם, בבקשה תקרא בשם ישוע, כדי שאלוהים ימחק את שטר החוב שלך, ויחרוט את שמך בספר החיים הנצחיים (אל הקולוסים ב 13-14).
בפסוקים 9-10 שאול השליח מציין נקודה מאוד חשובה. חלק ממדדי המשפט של אלוהים מבוססים על פי תגובת האדם למידת האור האלוהי והידע לו היה חשוף.
- צרה ומצוקה על נפש כל אדם העושה רע, על היהודי בראשונה וגם על הלא יהודי.
- אך תפארת וכבוד ושלום לכל העושה את הטוב, ליהודי בראשונה וגם למי שאינו יהודי." [ראה ג 1-3, ט 1-4, וכו']
שאול חוזר ואומר לאורך האיגרת אל הרומים את המשפט: ליהודי בראשונה…
שאול לא היה הראשון שציין את העובדה הזו. המשפט כבר נאמר מפי הנביא עמוס בפרק ג 2: "…רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי, מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה; עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם, אֵת כָּל-עֲוֹנֹתֵיכֶם."
בבשורת לוקס יב 49 נאמר:
"…כל מי שניתן לו הרבה, ידרש ממנו הרבה. ומי שהופקד בידו הרבה, ידרשו ממנו עוד יותר…"
לאורך כתבי הקודש אנו עדים לכך שאלוהים העניק לעם ישראל – ליהודים – תנאים מועדפים.
– אלוהים בחר ביהודים להיות עמו הנבחר
– אלוהים מכנה את עם ישראל "בני בכורי" (שמות ד 22)
– אלוהים נתן לעם ישראל את התורה (שמות יט ואילך).
– אלוהים כרת בריתות עם עמו ישראל (אל הרומים ט 1-5)
– אלוהים ניגלה לעם ישראל בדרך שלא נגלה לשום עם אחר – הר סיני, ים סוף, ההליכה במדבר וכו'.
– אלוהים בחר בעם ישראל כדי להיות העם ממנו יצא המשיח, גואל האדם והעולם.
– אלוהים מתפאר בפועלו דרך עם ישראל ודרך הציות של עם ישראל למצוות אלוהים (ישעיה מג 21, מט 3)
– עם ישראל נבחר להיות ממלכת כוהנים (שמות יט 5-6).
– אלוהים קבע את משכנו בתוך נחלת עם ישראל
– שמות שנים-עשר שבטי ישראל חרוטים לעד על שערי ירושלים השמיימית (התגלות כא)
– אלוהים מלמד את שאר העמים אודות צדקתו וריבונותו דרך פועלו בעם ישראל.
– אלוהים הבטיח לעם ישראל שזרעו יישאר לנצח נצחים.
כפי שידוע לכל, כבוד יתר גם נושא עימו אחריות גדולה יותר.
הורים מצפים מילדם הבכור להוות דוגמא ומופת לשאר האחים, בתמורה כתבי הקודש מלמדים שלבן הבכור ניתן חלק כפול בירושה והזכות להנהיג את האחים.
מסיבה זו, לעיתים הבן הבכור נענש בחומרה יתרה – כי מצפים ממנו ליותר – כי העניקו לו והדריכו אותו יותר משאר האחים.
וכך, מכיוון שאלוהים נגלה לעם ישראל ונתן לעם זה את מלוא דברו, ומתוך עם זה הקים נביאים שאמרו לעם את כל רצון אלוהים, דורש אלוהים מהעם הזה הרבה יותר ממה שהוא דורש מעמים אחרים.
מסיבה זו אלוהים עתיד לשפוט ולהעניש את היהודי בראשונה עבור חוסר אמונה וציות לאלוהים.
– אלוהים הראה את צדקתו כאשר המית במדבר את כל אלו שלא האמינו בו.
– אלוהים העלה את הגויים על עם ישראל והעניק לגויים נצחונות על ישראל מפאת חטאי העם (ישעיה י, ירמיה כה-כט).
ישנן דיעות שונות לגבי רמת עונש וסבל בשאול.
אם אכן קיימים דרגות סבל שונות – מדורי גיהנום – הרי שאלו אשר זכו למנת אור גדולה יותר ודחו אותה, עתידים להיענש בחומרה רבה יותר.
יישום:
- למאמין בישוע המשיח נגלה לא רק הסמל אלא גם המקור – המשיח בכבודו ובעצמו.
למאמין בישוע גם ניתן רוח הקודש אשר מנחה ועוזר לו לפעול כראוי לרצון אלוהים וגם מוכיח על חטא.
למאמין בישוע יש את כתבי הקודש השלמים בידו ולנגד עיניו.
לפיכך, כאשר אנו מתעלמים מעוצמת האור שקיבלנו בחסד אלוהים, וממשיכים לחטוא ולהתעלם מתיקון, עלינו לדעת שאלוהים יבוא עימנו חשבון, לא רק בעולם הבא, אלא כבר כאן ויתכן היום – (קור"א יא 27-31).
- כתבי הקודש מלמדים שמשפט אלוהים מתחיל מבית. משמע, אלוהים דורש מילדיו היודעים יותר לפני שהוא מעניש את "הזרים" (פטר"א ה 17, יחזקאל ט 66).
לכן עלינו להיות מאוד ערניים וממוקדים בעשיית דבר אלוהים הידוע לנו. כך אנו מפארים את אלוהים.
בפסוקים 11-16 שאול מלמד אודות משפט הצדק של אלוהים.
- כי אין משוא פנים עם האלוהים,
- שכן כל אשר חטאו בלי תורה גם יאבדו בלי תורה, וכל אשר חטאו ויש להם תורה, על פי התורה יישפטו.
- הרי לא שומעי התורה צדיקים לפני אלוהים, אלא המקיימים את התורה הם אשר יוצדקו
- גויים שאין להם תורה והם מקיימים את דברי התורה כדבר מובן מאליו, הם תורה לעצמם אף שאין להם תורה.
- הם מראים שפועל התורה כתוב בליבם, שכן מצפונם מעיד בהם ומחשבותיהם מחייבות או מזכות אותם –
- ביום שישפוט אלוהים את תעלומות בני אדם על ידי ישוע המשיח, כדבר בשורתי."
שאול השליח פותח בפסוק המהווה הנחת יסוד. עובדה שאין עוררין עליה.
אצל אלוהים אין משוא פנים.
משוא-פנים: ותרנות וסלחנות, הפליה לטובה, הידור פני איש.
ז"א, לשפוט אדם מסוים במידה שונה של צדק בגלל שהוא מוכר יותר, או בעל השפעה כזו או אחרת…העדפה כלשהי, יתרון כלשהו.
מסיבה זו, הסמל של "אלת-הצדק" ת'אמיס, הוא האשה אשר בידה האחת אוחזת במאזנים להראות שוויון בצדק, בידה השניה את החרב לציין את העונש על עבירה ופשע, ובאותה עת עיניה מכוסות, על מנת שלא תוכל להעדיף אדם אחד על משנהו מכל סיבה.
את אלוהים בלתי ניתן לשחד.
אלוהים אינו סובל את החטא על כל צורותיו ולכן משפטו הינו משפט צדק.
אלוהים הוכיח לאורך ההיסטוריה את צדקתו בשופטו גם את יקיריו ללא משוא פנים.
– אלוהים העניש את אדם וחווה בחומרה כה רבה למרות שהיו בני האדם היחידים.
– אלוהים הרג את נדב ואביהו, בניו של אהרון ברגע שחטאו לפני אלוהים, למרות שאהרון היה קרוב לאלוהים (ויקרא י).
– אלוהים העניש את משה בחומרה על כך שהיכה בסלע ולא דיבר אל הסלע. על משה נאסר להיכנס לארץ ההבטחה, למרות שהיה האדם הקרוב ביותר לאלוהים.
– אנו לא מדברים על כך רבות, אך עלינו לזכור שאלוהים שפט לחומרה את הילל בן שחר, לאחר שזה חטא בחטא הגאווה (ישעיה יד 12-15).
– שמעון כיפא זכה לראות במו עיניו איך חסד אלוהים מחבק את קורנליוס הגוי ובני ביתו בגלל שהאמינו באלוהים (מע"ש י 34-35). בתגובה אמר שמעון כיפא: "…באמת רואה אני שאלוהים איננו נושא פנים, אלא בכל עם ועם מי שירא אותו ועושה צדק רצוי לפניו…" [ראה גם פטר"א א 177]
– שאול השליח אימץ את דרכו של אלוהים ביחסו כלפי זקני הקהילה בירושלים ואמר: "…אלוהים איננו נושא פני איש…" [גלטים ב 6, ראה גם ו 7, אל האפסים ו 9, אל הקולוסים ג 25].
לאחר ששאול ציין שאין משוא פנים אצל אלוהים, ולראיה הצגתי מספר דוגמאות, כעת שאול בפסוקים 12-16 מציין שאלוהים שופט את בני האדם על פי מידת האור לה הם זכו.
מכיוון שרק אלוהים יודע מה יודע אדם ומה אלוהים חשף בפניו, הרי שרק אלוהים הריבון יודע ויכול לשפוט כראוי על פי המדד הזה.
שאול כעת מציג שתי קבוצות של אנשים – כדי להוכיח את אי משוא הפנים של אלוהים.
– אלו שחטאו אך מבלי שידעו או הכירו את התורה – גויים.
– אלו שחטאו בהכירם ויודעם את התורה – יהודים.
שימו לב שמדובר בשני קבוצות של חוטאים הכוללות את כלל בני האדם.
בנוגע לגויים החוטאים מבלי ידיעת התורה:
שאול הבהיר כבר בפרק א 20 שכל אדם מסוגל להבין שקיים בורא וזאת על סמך עוצמת הבריאה (ראה גם תהילים יט).
לפיכך, אלוהים מסוגל לשפוט כל אדם, גם אם זה מעולם לא ראה אותו או שמע אותו או ידע אודות התורה.
אלוהים מצפה מכל אדם לחפשו ולקרא לו, וזאת לאור המרכיבים שאלוהים הכניס במוח האדם – היכולת להבין ולהסיק מסקנות.
אלוהים גם ברא את האדם עם מצפון והבנה של טוב ורע.
עוד לפני שאלוהים נתן תורה לעם ישראל, חברות קדומות ייצרו וכתבו קודים של התנהגות נכונה המאפשרת לאנשים חוטאים לחיות זה בחברת זה מבלי "לבלוע" איש את רעהו – ראה קוד חמורבי.
לכן, אלוהים יכול לשפוט את האדם הגוי על פי מדדים מספקים, גם אם הגוי מעולם לא ראה את התורה או שמע עליה.
ראו לדוגמא את איוב.
א. איוב היה גוי אשר חי בעת הקדומה למתן התורה.
איוב הכיר את אלוהים באופן עמוק, אישי ואינטימי ביותר עוד לפני שנכתב הדף הראשון בתורת אלוהים.
ב. איוב היה מודע לקיום החטא, ומכאן גם ידע מהו הנכון והישר. מסיבה זו, איוב העלה קורבנות לאלוהים גם אם היה ספק שילדיו חטאו (פרק א 55).
ג. איוב הכיר בעובדה שיש לו גואל, לפיכך הוא גם הכיר בעובדה שהוא חוטא שזקוק לגאולה. איוב גם ידע שהוא עתיד לקום לתחיה, ממש כמו גואלו.
איוב יט 25-26:
"ואני ידעתי גואלי חי, ואחרון על-עפר יקום. ואחר עורי, נקפו-זאת ומבשרי אחזה אלוה…"
ד. ידידיו של איוב ציינו שעונשו בא עליו כתוצאה מסטיה מרצון אלוהים.
מכאן גם הם הכירו בעובדת קיומו של אלוהים, ובכך שאלוהים הינו אל צדק השופט חוטאים.
איוב וחבריו מהווים הוכחה לכך שגם בעת קדומה, עוד לפני שנכתב הדף הראשון בתורה, מי שחיפש את אלוהים, זכה לחסד אלוהים בכך שאלוהים ענה לו וגילה עצמו לפניו.
מי שמתעלם מכל מה שאלוהים הראה לו, עתיד להישפט בצדק לפני אלוהים.
ראו לדוגמא את אברהם.
עוד לפני שאלוהים נתן תורה לעמו, אברהם ידע שאלוהים הוא זה המספק לעצמו את העולה (בראשית כב 8).
בנוגע לחוטאים אשר יודעים את מצוות התורה:
במקרה הזה שאול מתייחס ליהודים.
על פי האמת שאלוהים הציג לעמו ישראל, הוא גם שופט אותו.
בעת משפט, אלוהים יציג את מצוותיו והוראותיו לפני אותו יהודי. כך שאותו יהודי ידע בדיוק על איזו מצווה והוראה הוא עבר ויבין שעונשו ניתן לו בצדק.
לראיה:
א. מתי יא 20-24: כורזין, בית ציידה וכפר נחום
ישוע מכריז את אזהרתו נגד כורזין, בית ציידה וכפר נחום. האדון ישוע עשה בקרבם ניסים רבים ולמרות זאת הם דחו אותו.
לכן, מכיוון שזכו לאור אלוהי כה רב, בני ערים אלו ייענשו יותר מבני סדום.
ב. מתי יב 22-32: החטא נגד רוח הקודש
האדון ישוע ריפא איש אחוז שד שהיה גם עיוור ואילם. האדון ישוע הוציא ממנו את השד וריפא אותו מעיוורונו ומאילמותו.
ההמון השתומם ובאמת חשב שזכה לראות את בן דוד המובטח.
הפרושים לעומת זאת דחו את ישוע ואף קבעו שישוע הינו אדם אשר פועל את נפלאותיו בעזרת כוחו של השטן בכבודו ובעצמו – בעל זבוב.
אותם פרושים \ אנשים, זכו לראות את המידה הגבוהה ביותר של אור שניתנה לבני אדם – את האדון ישוע בכבודו ובעצמו, מחולל לפניהם מופתים שרק אלוהים יכול לעשות.
מאחר שדחו את מקסימום האור שניתן להם, ויותר מכך גם קבעו שישוע הוא לא אחר מאשר משרת השטן, חרצו אותם אנשים את דינם.
לאלו כבר לא תינתן אפשרות של חזרה בתשובה.
ומה לגבי אנשים בימינו?
אלוהים קובע ויודע מהי מידת "האור הרוחני" לה כל אדם חשוף לו.
רק אלוהים יודע מתי אדם כלשהו ראה את כל שאלוהים יעד לו לראות ולהיות חשוף לו.
במידה ואדם כלשהו דוחה ובז לכל האור שאלוהים קבע שיראה, יכול אלוהים להקשות את ליבו כפי שעשה לפרעה, וכך אותו אדם כבר לא יוכל לחזור בתשובה.
אותו אדם, כמו פרעה, נחשב למת וחסר יכולת לתשובה למרות שהיה בחיים והמשיך את חייו. אלוהים השתמש בו ככלי למשפט!
גם היום חיים הרבה אנשים במצבו של פרעה – לב אבן אשר לא עתיד להיוושע!
ראה שניה לתסלוניקים ב 9-12:
"…את הרשע אשר ביאתו היא בהתאם לפעולת השטן, מלווה בכל גבורה, באותות ובמופתי שקר. ובכל תרמית רשע המיועדים לבני האבדון,וזאת מפני שלא קבלו את אהבת האמת אשר יכלו להיוושע בה. על כן אלוהים שולח להם מדוחים להטעותם להאמין לשקר, למען ידונו כלאשר לא האמינו לאמת אלא חפצו בעוולה."
שאול השליח מתאר את מצבם של חלק מהחיים בתקופת צרת יעקב.
מכיוון שהיו עדים לאותות ואירועים כל כך בולטים ולמרות זאת דחו את כל חסד אלוהים בהינף יד, מענישם אלוהים בכך שלא יוכלו יותר להיוושע.
חלק מעונשו של אלוהים מתבטא בכך שאותם אנשים יהיו חשופים לעושר של שקר ותרמית, כך שיפלו בדרכם הפסולה שעליה הם יתנו דין וחשבון נוקב.
מכיוון שרק אלוהים יודע אם אדם מסוים כבר לא יכול להיוושע יותר, כל שנותר לנו זה להמשיך ולבשר באהבה ואמונה.
נוכל רק להתפלל לחכמת אלוהים כדי לזכות בהבחנה כדי לדעת מתי להפסיק לזרוק "פנינים לחזירים".
תפילתי שנשאף להכיר את אלוהים ולהיכנע לו כדי שנהיה כלי כבוד ופאר לכבודו.
לפיכך, כתבי הקודש אכן מלמדים שמידת העונש יחסית למידת האור:
– הילל בן שחר היה מלאך רם מעלה, הוא נענש כה קשות וללא דרך חזרה בעבור חטא הגאווה שנימצא בו (ישעיה יד). כי ראה ושמע אודות ה' יותר מכל אחר.
– משה היה כה קרוב לאלוהים, העניו באדם, ובעבור אי ציות לאלוהים נענש ולא נכנס לארץ ההבטחה. כי ראה ושמע אודות אלוהים יותר מכל אדם אחר.
– נדב ואביהו נהרגו בו במקום כאשר הציגו אש זרה לפני אלוהים, למרות שהיו כוהנים ובניו של אהרון…כי ידעו יותר מכל אחר.
בפסוק 13 שאול מבהיר שלמרות שאלו שזכו לשמוע את התורה ולהכירה זכו ליתרון עצום (יהודים), הרי שצדקה אינה נובעת רק משמיעה לדברי התורה, או להחזקת ספרי תורה בבית, אלא מציות להוראות התורה שנובעות מאמונה ואהבת אלוהים.
כך, שאול גם רוצה להבהיר לגויים שאין להם כל סיבה או תירוץ לפני אלוהים להאשימו במשוא פנים כלפיהם. ז"א, בהעדפת היהודי על פני הגוי במשפט.
- הרי לא שומעי התורה צדיקים לפני אלוהים, אלא המקיימים את התורה הם אשר יוצדקו
למה הכוונה במילים: מקיימים את התורה? (ראה אל הגלטים ג 23-25)
תכלית התורה היא:
– לציין את קדושתו של אלוהים
– להגדיר מהו חטא ומהו טוהר – מביאה להכרת החטא (אל הרומים ג 20).
– ללמד את הכללים לחזרה בתשובה וכפרת חטאים
– ללמד את זהותו של המשיח ותכלית פועלו
– להכין את עם ישראל לקבלת המשיח
לפיכך, מי שבאמת לומד, מבין ומקיים את מצוות התורה, יודע שאין אדם המסוגל לקיימה מבלי לחטוא.
כל הלומד את התורה כראוי, חייב להכיר את המשיח האמיתי – את האדון ישוע, כי רק אלוהים יכול להצדיק את החוטא (ראה ישעיה נג 5-6, בשורת יוחנן ח 19, 42, מע"ש ד 12, יוחנן יד 6).
מי שלומד את התורה ומתפאר בקיום כל מצוותיה אך דוחה את המשיח ישוע, מוכיח קבל אלוהים שלא הבין את התורה, אלא הוא חי ופועל נגד הוראותיה.
שהרי, צדקה ניתנת רק בפדות שאלוהים האב נתן במשיח ישוע (אל הרומים ג 24).
לראיה, גם יעקב אומר באיגרתו בפרק ב 19 שהשדים יודעים אודות קיומו של אלוהים וכן את כל תורתו, אך אינם עושים את רצון אלוהים.
לכן, הידע הקיים במוחו של היהודי אודות אלוהים אינו מספיק לישועתו, אלא הציות לכתוב על פי הוראתו של אלוהים.
אין אלוהים חפץ בעשיה אוטומטית, רובוטית, אלא כזו הנובעת מאמונה בישוע כאדון ומושיע ואהבת אלוהים (מיכה ו 6-8, דברים י 12-22, הושע ו 6).
ומה עימנו?
- האם גם בנו יש אמונת שדים או שאנו באמת מצייתים לכל רצון אלוהים הידוע לנו?
- האם אנו עושים ופועלים מתוך הרגל או שכל מעשינו נובעים עדיין מהתרגשות והתלהבות עבור אלוהים? האם ליבנו עדיין עדין ורגיש לרצון אלוהים, באהבה ואמונה?
למה מתכוון שאול בפסוקים 14-16?
- גויים שאין להם תורה והם מקיימים את דברי התורה כדבר מובן מאליו, הם תורה לעצמם אף שאין להם תורה.
- הם מראים שפועל התורה כתוב בליבם, שכן מצפונם מעיד בהם ומחשבותיהם מחייבות או מזכות אותם –
- ביום שישפוט אלוהים את תעלומות בני אדם על ידי ישוע המשיח, כדבר בשורתי."
כפי שלמדנו בפרק א', גם גויים שמעולם לא קראו את התורה או שמעו עליה, יכלו לחיות על פי אמות צדק ואמת.
גם גויים חיו ביחד וכיבדו איש את רעהו או את רכושו של האחר.
גם גויים נולדו בצלם ודמותו של אלוהים וקיבלו מצפון המדריך אותם לדרך חיים ראויה – ממש כמו כל יהודי.
ולכן, גם הגוי יודע מהו הנכון ומהו הפסול, ואם הוא חי ופועל בניגוד לטוב, הוא עתיד להישפט על כך, גם אם מעולם לא שמע אודות התורה.
המצפון והטבע לנגד עיניו יהיו העדים שירשיעו אותו.
ראו לדוגמא את יוסף. הוא נמלט מפיתויה של אשת פוטיפר כי ידע שהדבר נוגד את רצון אלוהים (בראשית לט 9).
ראו את אברהם אבינו. הוא ידע לתת מעשר למלכיצדק (בראשית יג).
לפיכך – תורת אלוהים חקוקה על ליבותיהם (אל הרומים ז 6, ודוגמא נוספת – קור"ב ג 4-6)
שאול מרחיב ומסכם את התשובה לשאלות מסוג זה בפרק ג פסוקים 27-31:
שאול מבהיר שדרך הישועה אינה סלולה רק עבור היהודי, אלא גם עבור הגוי, שהרי אלוהים הינו האלוהים של היהודי והגוי כאחד.
בשלב הבא שאול מבהיר שתנאי הישועה זהים גם לגוי וגם ליהודי.
מדוע?
מפני שישועה אינה באה מקיום מצוות התורה – כי אין אדם המסוגל לקיים את כל המצוות ללא חטא.
התורה מביאה לידי הכרת החטא (ג 20), ומפנה את האדם הלומד ממנה אל המשיח ישוע.
כך, שכל אדם יכול להיוושע רק דרך ישוע המשיח.
לא לחינם אמר האדון ישוע – "אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי" (יוחנן יד 6)
לפיכך, הגוי, אשר התורה לא ניתנה לו ומצוותיה – [הסמליות], אינן מחייבות אותו, יכול להימצא זכאי לפני אלוהים וצדיק לחלוטין אם הוא מאמין בישוע ופועל על פי הדרכת רוח הקודש.
רוח הקודש מנחה את הילד של אלוהים לעבר האדון, ופועל בגופו את תכונותיו של האדון ישוע – תכונותיו של אלוהים.
דרך המצפון וידע נרכש וגדל, הגוי הנושע יכול לחיות חיים המפארים את אלוהים גם בהיותו חופשי מעולה של התורה.
יכול כל אדם לומר – ומי יודע מה מניע באמת את אותו גוי מאמין?
ובכן, את זה נשאיר לאלוהים המסוגל לקרא את מחשבותינו ולזכות ולשפוט אותנו בצדק (דבריה"א כח 9, תהילים קלט 1-4, ירמיה יז 10, מתי ו 4,6,18, לוקס ח 17, אל העברים ד 12)..
בסופו של דבר, קשר האמונה שקיים או לא קיים בין אדם למשיח ישוע, יהיה נקודת ההחלטה לישועה או לזעם אלוהים.
בשורת יוחנן ה 22-23:
"האב איננו שופט איש, אלא נתן את כל המשפט ביד הבן כדי שהכל יכבדו את הבן כמו שמכבדים את האב. מי שאינו מכבד את הבן, אינומכבד את האב אשר שלח אותו."
מכיוון שאת האמת הזו ידע איוב בתקופה שלפני מתן התורה, יוצא שאלוהים דרש את אותו הדבר מכל בן אנוש, וברא כל בן אנוש עם היכולות להבין ולהסיק שקיים בורא, שחיי האדם תלויים בו.
סיכום ביניים:
- אלוהים אינו נושא פנים עם אנשים. את כולם אלוהים שופט בצדק כי רק הוא יודע את כל שנחשפנו אליו ואת הנמצא בליבנו.
- אלוהים גומל לנו על פי הציות שצייתנו לו בעת היותנו בבשר.
כל שאנו עושים וחושבים יעמוד למשפט לפני כס המשיח.
לכן: מה אני עושה היום כדי שאוכל לפאר את האדון ביום משפט?
מה אני עושה היום כדי לקבל מן האדון את העטרות שאותן אניח לרגליו?
- גם השדים מאמינים באלוהים יודעים המון אודותיו, אך אינם נושעים.
מדוע?
כי אינם כנועים לאלוהים ואינם מצייתים לרצונו באמונה ואהבה.
אם כן, איזו סוג אמונה יש לך?
האם אתה יודע הכל ואינך עושה – כמו השדים?
או שאתה יודע ועושה באמונה ואהבה? כראוי לילדו של אלוהים.
איגרת שאול אל הרומים
פרק ב 17-29
שאול השליח מקדיש את שלושת הפרקים הראשונים באיגרת אל הרומים כדי להוכיח שכל
בני האדם חוטאים וראויים למשפט הצדק של אלוהים.
בפרק א 18-32 שאול פירט את חטאי הגויים אשר דוחים את התגלותו הנפלאה של אלוהים בבריאה, וחיים על פי אמות מוסר פסולות וקיצוניות.
בפרק ב 1-16 שאול מציין שגם בני האדם המתורבתים – [יהודים, גויים יראי אלוהים ונושעים], המודעים לאלוהים ודברו, אינם מסוגלים לחיות חיים מושלמים. למרות שאינם עושים מעשים קיצוניים כמו הקבוצה הקודמת, אף לא אחד מהם פטור מאשמה.
בפרק ב 17-29 שאול מתמקד ביהודי – לו ההתגלות השלמה של אלוהים, הידע והבריתות. ולמרות שליהודי ניתנה כל התגלות אלוהים וכל ההוראות לחיים קדושים וטהורים – גם היהודי נכשל ונמצא אשם לפני אלוהים.
בפרק ג 1-20 שאול מסכם את הענין! כולם אשמים וראוים למשפטו של אלוהים.
אם כך, אז מי יוכל לעמוד צדיק לפני אלוהים?
פרק ב 17-29:
- אבל אם אתה נקרא יהודי ואתה נשען על התורה ומתהלל באלוהים,
- ואתה יודע את רצונו ומבחין בדברים הטובים, מהיותך מחונך בתורה,
- ואתה סמוך ובטוח כי אתה מורה דרך לעיוורים, אור לשרויים בחושך,
- מדריך לפתאים ומלמד לעוללים, ולך ביטוי הדעת והאמת שבתורה –
- האם לא תלמד את עצמך, אתה המלמד אחרים? אתה המכריז לא תגנוב, התגנוב אתה?
- אתה האומר לא תנאף, התנאף אתה? אתה המתעב את האלילים, התבזוז את מקדשיהם?
- אתה המתגאה בתורה, התחלל את שם אלוהים בהפירך את התורה?
- הרי, כפי שכתוב, שם אלוהים מחולל בגויים בגללכם.
- אומנם יש ערך למילה אם אתה מקיים את התורה, אך אם אתה מפר את התורה, מילתך נהיית לעורלה.
- לכן אם ישמור ערל את דיני התורה, האם לא תחשב לו עורלתו למילה?
- והערל מבחינה גופנית, המקיים את התורה, יחרוץ עליך משפט, שהרי לך הכתובים והמילה ואתה מפר את התורה.
- הן לא על פי מראית עין יהודי הוא יהודי, ולא מה שרואים בגוף הוא מילה.
- יהודי הוא זה שבתוך תוכו הוא יהודי ומילה היא זו שבלב, לפי הרוח ולא לפי אות כתובה. שבחו אינו בא מבני אדם, כי אם מאלוהים.
כאמור, שאול השליח פונה בקטע הנוכחי ישירות אל היהודי.
מדוע?
בקטע הקודם שאול דיבר על הקבוצה המתורבתת [יהודים, גויים יראי אלוהים ונושעים]. שאול העמיד את היהודי על אותה המדרגה עם שאר גויים יראי אלוהים ונושעים.
אך, בעבור היהודי, כל חיבור או השוואה עם הגוי – יהיה הגוי מי שיהיה, גוררת תגובה קשה.
מבחינתו של היהודי, מעמדו לפני אלוהים הינו מעמד מיוחד של בן בכור, ואין שום גוי כלשהו המשתווה לו.
לפיכך, מבחינתו של היהודי – כל התייחסות אליו חייבת להיות התייחסות אישית וייחודית.
וכך עושה שאול השליח.
שאול השליח פונה את היהודי ובאופן אישי ביותר מציג בפניו את צביעותו, אך בדרך ייחודית!
שאול השליח בונה את כתב ההאשמה בדרך מאוד מעניינת. היא דומה בטקטיקה שלה לדרך בה ישעיה הנביא בפרק ה ציין את ביקורתו כלפי בני עמו.
בספר ישעיה הנביא פרק ה 1-7 כתוב משל הכרם.
במקום להפנות אצבע מאשימה כלפי עמו, ולציין בפניהם את אשמתם וחטאיהם וכך לזכות לתגובה קשה, ישעיה תיאר את מעשי העם הנפשעים בדרך משל.
לידידו כרם.
הידיד השקיע בכרם את כל שהיה ברשותו. היה זה הכרם המושקע ביותר.
הידיד הכין את הקרקע בהשקעה אדירה ושתל את שתילי הגפן המובחרים ביותר.
הידיד אף בנה יקב, גידר את הכרם ובנה מגדל שמירה כדי שאף גורם לא יזיק לגפנים.
חלפו שנים, והגפנים הניבו פרי באושים.
ישעיה פונה לשומעים ואמר להם:
מה ראוי לעשות בכרם שכזה?
ללא היסוס כל השומעים הסכימו עימו שחובה להרוס את הכרם!
כעת שכל בני עמו מסכימים עם המסקנה – ישעיה מביט ישירות לעיניהם ואומר להם (פסוק 7): "…כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה."
לאחר שהעם הסכים עם מסקנת הסיפור, הם כבר לא יכולים לסגת מהאשמתו של ישעיה. הם הרשיעו עצמם במו פיהם!
בפסוקים 17-20 שאול פועל בדרך דומה. הוא מתחיל בליטוף האגו היהודי…
- אבל אם אתה נקרא יהודי ואתה נשען על התורה ומתהלל באלוהים,
- ואתה יודע את רצונו ומבחין בדברים הטובים, מהיותך מחונך בתורה,
- ואתה סמוך ובטוח כי אתה מורה דרך לעיוורים, אור לשרויים בחושך,
- מדריך לפתאים ומלמד לעוללים, ולך ביטוי הדעת והאמת שבתורה –
שאול מצייר את הלכי ליבו של היהודי הדתי בן זמנו.
מבחינת הבנתו ואמונתו של היהודי הדתי הממוצע, יהודי הינו צאצא לאברהם, יצחק ויעקב.
יהודי הינו בן לאחד משבטי ישראל, ושומר את מצוות התורה – לפחות מבחינה חיצונית.
בתחילה נקראו בני ישראל בשם: עברים, בני ישראל.
מאוחר יותר, לאחר החזרה מגלות בבל, נקראו כולם יהודים. זאת מכיוון ששבט יהודה היה הדומיננטי מבין השבטים, ויישוב הארץ לאחר הגלות התמקד באיזור יהודה.
עבור היהודי, עובדת היותו יהודי כבר מילאה את ליבו בכבוד רב אשר לעיתים תורגם לגאווה גדולה.
– הרי אלוהים נגלה רק לעם ישראל.
– אלוהים נתן את התורה לעם ישראל – ובשפה של עם ישראל – עברית! ז"א, כל שאר העמים היו תלויים בהדרכתו של היהודי כדי להבין את דבר אלוהים.
– אלוהים שכן בקרב עם ישראל
– אלוהים בחר בבני העם הזה להיות הפה והמופת לכלל העמים – ממלכת כוהנים.
– אלוהים קבע שהברכה לכלל העמים תבוא מן העם הזה (בראשית יב 3).
– אלוהים הבטיח לשמור על העם הזה ולוודא שלא ייכחד.
– והנה, היו גם רבנים שהבטיחו לבני העם שהגאולה מובטחת לכלל היהודים רק מתוקף היותם יהודים.
עבור יהודים רבים מאוד, כל הזכויות הללו היו סיבה לגאווה שהביאה אותם להרגיש בטוחים ומחוסנים מפני כל משפט או אשמה.
במילים פשוטות: במקום להבין את גודל האחריות הרוחנית ולהימלא בענווה, רוב העם בחר להבין ולהאמין שעובדת היות אדם יהודי שומר מצוות מהווה הבטחה ובטחון לישועה ומקום בקרבת אלוהים.
חלקם אף חשב שברכת ה עליהם באמת נובעת מקיום מוצלח ומושלם של מצוות התורה.
רוב הנביאים הזהירו את עם ישראל מגישה מוטעית בכל הקשור למעמדם בעיני אלוהים.
מיכה הנביא ג 11-12, אף תיאר זאת במילים קשות:
יא. רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, וְעַל-יְהוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה.
יב. לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ; וִירוּשָׁלַיִם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.
ירמיה הנביא אמר מילים דומות וקשות לא פחות בפרק ז 3-15.
מלבד מיכה ונביאים אחרים, גם יוחנן המטביל הזהיר את הפרושים והסופרים בני זמנו שאל להם להישען על עובדת היותם בני אברהם כדי להימלט ממשפט אלוהים…(בשורת יוחנן ג 7-9).
הערה:
גם היום ישנם משיחיים הטוענים להיותם נושעים ומכיוון שהם בטוחים שישועתם נצחית, כי אז יש בידם החירות לחטוא. יש לצערי מאמינים בירושלים האוחזים בדיעה שניתן לחטוא ביודעין ולפתור את הבעיה בהתוודות שלאחר מעשה…
במילים פשוטות: שחיתות רוחנית הייתה מאז ומתמיד ובכל רבדי החברה והאמונות.
דוגמאות נוספת:
הרפורמטור השוויצרי אולריך צווינגלי אחז בדיעה שאם תינוק שנולד למשפחה משיחית נפטר (בעודו תינוק), הוא ייוושע תחת מטריית הישועה של משפחתו.
הכנסיה הקתולית אוחזת בדיעה שטבילתו של התינוק מבטיחה את ישועתו במידה וימות בעודו תינוק. טענתם היא שישועת הקהילה מכסה גם את נפש התינוק.
לפיכך, לא רק ליהדות הממוסדת היו בעיות תיאולוגיות…
ליהודי הממוצע, ובמיוחד ליהודי החי מחוץ לארץ ישראל, היו את כל הסיבות להרגיש עליון ובכיר מכל גוי.
בעוד היהודי הממוצע שמר מצוות תורה, וחי חיי מוסר יחסית גבוהים ביותר, רובם המוחלט של הגויים סביבו היו עובדי אלילים וחיים חיי מוסר נחותים ביותר.
לבושו וחייו של היהודי היו שונים לחלוטין מאלו של הגוי עובד האלילים בכל תחום.
לבוש, סגנון חיים, השתחוויה, מוסר ואף תזונה.
לכן, מאוד היה קל ליהודי מממוצע להרגיש קדוש בהשוואה לכל גוי מצוי.
מבחינתו של הגוי הממוצע, היהודי גם כן נחשב לאדם שונה ומיוחד – מורם מעם.
רוב היהודים ידעו קרא וכתוב.
רבים ידעו בעל-פה קטעים נרחבים מהתורה והכתובים.
לפיכך, היהודי גם נתפס בעיני הגוי עובד האלילים כדמות עליונה ממנו.
עבור הגוי עובד האלילים, היהודי היה האיגרת הכתובה של אלוהים לבני האדם, השגריר של אלוהי השמים החי בין בני האדם בארץ.
בפסוקים 17-20 שאול מתאר במילים מלטפות את הכבוד הרב וההדר המתלווה למורשתו של היהודי.
היהודי נשען על התורה…ומתהלל באלוהים…
באומרו "תורה", שאול מתכוון לכלל התנ"ך.
היהודים היללו את התורה ולא חסכו במילים כדי לומר שהיא מקור חייהם.
היהודים – התפארו בתורה ושמחו בה כי היא גם כללה את כל הבטחות אלוהים לעם ישראל.
היהודים חגגו על התורה ובצדק, כי היא מקור הסמכות שלהם לומר ולעשות בדיוק על פי רצון אלוהים.
אלא מה, רבים מדי שכחו להמשיך ולהלל את אלוהים והחלו להלל את עצמם…
הם המיוחדים והם מקיימי המצוות שאלוהים מפאר…
היהודים קיבלו ובצדק, ביטחון רב מן הכתוב בתורה.
את שאמרו לגויים, הם אמרו בסמכות – כי הרי כך כתב אלוהים…ובשפתם – עברית!
הם יודעים להבחין בין הטוב והרע – כי אלוהים הבהיר זאת בדברו…
היהודים לא היססו לומר לגוי מה עליו לעשות כדי לתקן את דרכיו, כי הרי אלוהים רואה ביהודים את מדריכי הגויים – ממלכת כוהנים.
בואו נאמר את האמת – גם אנו שמחים מאוד לצטט את דבר אלוהים ולנוח על הכתוב כמקור סמכות…
בפסוקים 21-24 שאול מציין את חטאיי היהודי וזאת למרות ידיעתו את האמת והתרברבותו בקרבה לאלוהים.
- האם לא תלמד את עצמך, אתה המלמד אחרים? אתה המכריז לא תגנוב, התגנוב אתה?
- אתה האומר לא תנאף, התנאף אתה? אתה המתעב את האלילים, התבזוז את מקדשיהם?
- אתה המתגאה בתורה, התחלל את שם אלוהים בהפירך את התורה?
- הרי, כפי שכתוב, שם אלוהים מחולל בגויים בגללכם.
דבריו של שאול פוגעים ובמיוחד בנקודה הרגישה ביותר.
אתה היהודי מתרברב בתורת אלוהים הקדושה שהופקדה בידך, וביחס הישיר שיש לך עם אלוהים, ובעליונותך הרוחנית על פני כל גוי מאז ומעולם, והאם אתה טוב יותר מהם?
איך יתכן שאתה האוחז בכל האמת ומלמד אותה בגאווה יתרה – עובר על כל אותן מצוות בסיסיות ועקרוניות?.
שאול אינו מציין מצוות לא ידועות ונסתרות אלא מציין מצוות מעשרת הדברות – עמוד היסוד של תורת אלוהים: אל-תגנוב, אל תנאף, אל תחמוד.
שאול השליח מצטט את אותן עבירות חשובות כפי שעשה ירמיה הנביא בפרק ז 1-16.
שאלה?
האם יהודים בזזו את מקדשי האלילים?.
למה בדיוק הכוונה?
למרות שלכל עם יש את הכבשות השחורות שלו, ולמרות שלא כל היהודים שמרו באדיקות על כל מצווה, אפשר לומר בוודאות שההיסטוריה לא מתעדת כנופיות יהודיות שפרצו למקדשי אלילים בתקופתו של שאול השליח וגנבו משם פסלים וצלמים.
למרות זאת, שאול אינו מציין לחינם את החטאים והפשעים הללו.
למרות שרוב היהודים לא חטאו בחטאים אלו באופן פיזי, הרי שכולם נפלו בחטאים אלו לפחות במחשבתם.
למרות שלא כל יהודי מבזה כל מקדש אלילי, הרי שמן הסתם היו אלו שחשקו מאוד בתענוגות אסורים, הביעו את משיכת ליבם בכך שאמרו שהיו אולי רוצים חלק בתענוג כזה או אחר, או בטקס כזה או אחר.
למרות שכל יהודי יודע שכל אשר במקדש הינו חטא, הרי שחלקם עברו ליד מקום טמא כזה או אחר ועיניהם הביעו משיכה לדבר האסור.
לפיכך:
שאול אומר.
כאשר משרתי אלוהים, כוהניו, נציגיו ושגריריו מכריזים בקול רם שהם הדוגמא והמופת לאלוהים, אך חיים בניגוד לכתוב בדבר אלוהים, ובניגוד להוראה אשר יוצאת מפיהם, הם מתנהגים בצביעות, חיים בשקר, וכך מחללים את שמו של אלוהים.
ומה קורה כאשר נציגי אלוהים חיים ומתנהגים כאויבי אלוהים?
שם אלוהים מחולל בפי האנשים [ראה דוגמא נוספת ביחזקאל לו 20-23]
אותם אנשים, גם אם לא רצו בכך, הפכו להיות שגרירים נאמנים של השטן במקום של אלוהים.
לראיה:
מה חשבו בני אדם כה רבים על ישוע כאשר האינקויזיטורים שרפו למוות את ילדי אלוהים האמיתיים כשאלו רצו לקרא את כתבי הקודש בשפתם?
מה חשבו ילידים רבים על ישוע כאשר אותם "מבשרים" טבחו בהם בדרום אמריקה?
מה חשבו, ועד היום חושבים יהודים רבים על ישוע, בעקבות פעולותיהם הנפשעות של אלו הטוענים להיותם נוצרים לאורך ההיסטוריה?
מכאן, כאשר אלו המכנים עצמם "משרתי אלוהים ונושעים" חוטאים באופן גלוי, ומבצעים עבירות כמו כל אדם אחר שאינו מאמין או נושע, דבר אלוהים ואלוהים הופכים לבדיחה.
הלא מאמין אינו מרגיש כל סיבה לחזור בתשובה ולפנות לאלוהים לישועה, כאשר הוא רואה שהנושעים כביכול עושים את אותם חטאים ואולי אף יותר.
לכן:
כאשר אנו "חובשים את הכובע של אלוהים", מאוד חשוב שנתנהג ונראה כמו האחד אותו אנו מייצגים.
דבר אלוהים מכנה אותנו:
– שגרירים (קור"ב ה 20) – ז"א שאלוהים מפציר באמצעותנו.
– איגרתו של המשיח – ראו את חיינו ודעו איך לחיות כראוי (קור"ב ג 3)
– ניחוח המשיח אנחנו – אלוהים שמח ומתפאר בחיינו (קור"ב ב 14-17)
– משרתים ועבדים של אלוהים קדוש וטהור: לכן מהלך חיינו חייו להתאים לאופיו ותכונותיו של אלוהים.
– אנו אור לעולם – מדריכי דרך לעיוורים [רוחנית] מתי ה 14-16.
פסוקים 25-29: ביטחון שווא בטקסים דתיים ומסורות
- אומנם יש ערך למילה אם אתה מקיים את התורה, אך אם אתה מפר את התורה, מילתך נהיית לעורלה.
- לכן אם ישמור ערל את דיני התורה, האם לא תחשב לו עורלתו למילה?
- והערל מבחינה גופנית, המקיים את התורה, יחרוץ עליך משפט, שהרי לך הכתובים והמילה ואתה מפר את התורה.
- הן לא על פי מראית עין יהודי הוא יהודי, ולא מה שרואים בגוף הוא מילה.
- יהודי הוא זה שבתוך תוכו הוא יהודי ומילה היא זו שבלב, לפי הרוח ולא לפי אות כתובה. שבחו אינו בא מבני אדם, כי אם מאלוהים.
שאול מסכם את מה שאמר בפסוקים הקודמים במשפט כואב כמו חץ בלבו של כל יהודי.
ברית המילה נתנה מאלוהים לאברהם בבראשית פרק יז 10-14.
אלוהים ציווה את אברהם למול כל זכר בגיל 8 ימים כאות חיצוני לכך שאותו אדם מחוייב לשמור את מצוות אלוהים.
מאות שנים לאחר מכן, כאשר משה רבינו לא מל את בנו מסיבה כלשהי, אשתו ציפורה מלה מיד את הבן וכך הצילה את משה מזעם אלוהים (שמות ד 24-26).
ברית המילה מהווה סמל לכל יהודי – בן העתיד להיות כהן ביתו, שיש חובה להסיר את החטא כדי להיות בהתחברות מבורכת עם אלוהים.
אבל, עלינו לזכור!
למרות חשיבות ברית המילה כסמל, ברית המילה כשלעצמה אינה מושיעה.
לברית המילה יש ערך רק אם הנימול אכן שומר ומקיים את מצוות אלוהים.
ליהודי הנאמן, המאמין באלוהים וחי על פי מצוות אלוהים, ברית המילה שימשה כל העת כתזכורת לברית שיש לו עם אלוהים.
זו תזכורת של ברכה והגנת אלוהים.
אבל, אם אתה יהודי נימול אך מפר את מצוות אלוהים בכוונה תחילה, עובדת היותך נימול אינה נחשבת בעיני אלוהים.
מבחינתו של אלוהים אינך נימול והיחס של אלוהים כלפיך זהה ליחס שלו כלפי כל גוי המפר את מצוותיו.
ולכן, דע לך שמילתך מהווה סימן למשפט עבור אלו המלים עצמם אך עוברים על מצוות התורה.
מסיבה זו גם משה בספר דברים י 16, יחזקאל יא 19-20, ירמיה ט 25-26, לא 30-34 הזכירו לבני ישראל לא לסמוך על סימן חיצוני לישועה אלא על הסרת עורלת הלב – כפרת חטאים הנובעת מלידה רוחנית בחסד אלוהים ולא במעשה יד אדם.
שאול השליח מלמד את אותו העיקרון באיגרת אל הגלטים פרק ה.
אותם "מייהדים" פעלו לגייר את הגויים בטענה שישועה יכולה להיחשב לגוי רק אם הוא ישמור את כל מצוות התורה והראשונה בהן – ברית מילה.
במילים פשוטות, קודם כל תהיה יהודי כשר ורק אחרי כן תגיע אל ישוע.
לכן, הצעד הראשון שהם חייבו כל גוי לעשות היה- ברית המילה.
על כך אמר להם שאול השליח:
"…אני חוזר ומעיד בכל איש אשר ימול, כי חובה עליו לשמור את כל התורה…"
ז"א, אם אתה מל עצמך מתוך ההבנה והאמונה כי מצווה זו הינה חובה, אז בבקשה, חובה עליך לשמור את כל שאר מצוות התורה.
שאול השליח כל כך כעס על מורי שקר אלו עד כי כינה אותם באיגרת אל הפיליפים ג 2 בשמות: כלבים, פועלי רשע.
שאול השליח לא מל את טיטוס כי זה היה גוי.
לו שאול היה מל את טיטוס, היו חושבים ששאול מצדד בקיום ברית המילה כתנאי לישועה.
שאול השליח אכן מל את טימותיאוס.
זאת מפני שטימותיאוס היה יהודי.
ראוי ונכון עבור היהודי לימול אך המילה עצמה אינה תנאי לישועה.
עד היום הרבנים מעניקים למילה ערך גבוה שאינו כתוב בכתבי הקודש.
המדרש מלמד שאלוהים אמר לאברהם שכל בן ישראל נימול לא יישלח לשאול. אברהם עומד בפתח השאול ומוודא שלא יישלח לשם שום בן ישראל נימול.
למרות דברי הרבנים, עלינו לזכור שלימוד שכזה נוגד את הכתוב מפי הנביאים בכתבי הקודש.
לכן, אם גוי [אשר אינו מחוייב] לבצע ברית מילה, שומר את מצוות אלוהים מתוך אמונתו באלוהים, הרי פועלו הנעשה מתוך אהבת אלוהים ואמונתו הנכונה, מהווים סימן לברית שיש לו עם אלוהים.
ז"א, מה שמושיע את אותו גוי, זה פועל האמונה הנכונה החרוט על ליבו.
מכאן, אותו גוי שהינו ערך מבחינה פיזית, הריהו נימול מבחינה רוחנית.
וכך יוצא שיתכן מצב בו גוי ערל נושע ויהודי נימול אינו נושע.
לימודו של שאול מחזק את הקביעה הידועה שישועה מתבססת על אמונה!
התורה אינה יכולה להושיע ומעולם לא ניתנה לשם כך. התורה רק מביאה לידי הכרת החטא (אל הרומים ג 20).
לראיה:
במדבר כא 4-9:
הצלה מארס הנחש ניתנה לאלו שהביטו באמונה לעבר הנחש על העמוד כפי שציווה משה.
האדון ישוע המשיח לימד את אותץו עיקרון לנקדימון – בשורת יוחנן ג 11-16:
מי שמביט באמונה על ישוע המורם – ייוושע!
כעת נשאלת שאלה חדשה:
אם גוי ויהודי מואשמים באותם סעיפים, ואם סימן ברית המילה בגופו של היהודי אינו מבטיח ישועה, אז מה היתרון שבכלל יש ליהודי על פני הגוי?
על כך שאול עונה בפרק ג.