אל הרומים פרק ט' – י' 13

תכנית אלוהים עבור ישראל

מבוא

 

באיגרת ששאול שולח לקהילה ברומא הוא מסכם את עקרונות הישועה, הצדקה והחסד של אלוהים לכלל בני האדם.

 

שאול מבהיר במילים פשוטות, בהסתמך על הכתוב בתנ"ך, שכל בני האדם חוטאים ועברו על מצוות אלוהים. בני האדם (גויים ויהודים כאחד) אינם מסוגלים "לרכוש" במעשיהם הטובים את ישועתם.

על פי אמת הצדק של אלוהים, כולם, ללא יוצא מן הכלל, ראויים למוות. למרות זאת, אלוהים בחסדו החליט להושיע ולהעניק את צדקתו וטוהרו לאלה שהוא בחר מקדם – וזאת בגלל אהבתו וחסדו ולא מפני שאדם כלשהו היה ראוי לכך (אל האפסים א 4).

 

שאול מציין שישועתו של אלוהים אינה מבחינה בין יהודי לגוי. קריאתו של אלוהים לסליחת חטאים היא לכלל האנושות ושווה בתנאיה מאז בריאת האדם ללא הבדלי מין, גזע ולאום (פרקים א–ג, ראה גם אל הגלטים ג 26-29).

 

לראיה, השליח מפרט את הכלל לישועה:

 

"… וְאִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים – תִּוָּשַׁע. הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע" (רומים י 9-10; ראה גם גלטים ג 26-29, דברים ל).

 

כלל זה תקף עבור כל אדם, בין אם הוא יהודי או גוי.

 

 

גורל עם ישראל

 

בעת כתיבת האיגרת, השליח שאול ניצב לפני בעיה שגדלה מיום ליום:

גויים נושעים חושבים או טוענים שאלוהים נטש את עם ישראל – בגלל דחיית עם ישראל את ישוע – וכעת מעניק את כל הברכות שהיו מיועדות לעם ישראל, לקהילת המאמינים בישוע.

מה שמעו, ראו או חוו אותם גויים נושעים אשר גרם להם לחשוב או לקבוע שאלוהים נטש את עם ישראל?.

 

מצד אחד . . .

 

–       התנ"ך הנו דבר אלוהים אשר ניתן לעולם דרך עם ישראל.

 

–       המסר אודות ישוע המשיח הנו מסר יהודי מובהק. כל הנביאים כתבו אודות המשיח וכל הנבואות המשיחיות מתגשמות בו. הדבר הטבעי ביותר שגוי כלשהו צריך לראות זה: רוב יהודי מוחלט המאמין בישוע כאדון ומושיע אישי מן החטא. ומן הסתם גם רוב יהודי בכל קהילה של מאמינים בישוע.

 

–       התנ"ך חוזר ומדגיש שעם ישראל הוא עם הבחירה של אלוהים והוא הבטיח לברך עם זה ולהגן עליו לעד. זיכרו, בעת המדוברת כל הלימוד היה מן התנ"ך ולא מספר הברית החדשה שעדין לא נכתב במלואו ואוגד כספר.

 

מצד שני . . .

 

המציאות מציגה את ההיפך:

 

–       עם ישראל, הטוען להיותו בקי ברזי התנ"ך, אינו מזהה את ישוע כמשיח המובטח בתנ"ך.

 

–       העם שיועד להיות "כוהנים בממלכת אלוהים" ושגרירי המשיח פועל כעת נמרצות נגד אלו ההולכים אחרי המשיח היהודי ומחשיב אותם לאויביו הרוחניים (שמות יט 6, דברים ז 6, רומים ב 17-20, ג 1-2).

 

–       הקהילה – גוף המשיח המורכב מיהודים וגויים – בנויה מרוב של גויים ומיעוט של יהודים. האמונה המשיחית מגיעה לקצווי האימפריה הרומית, אך ההשפעה היהודית הולכת וקטנה.

 

–       מספר הגויים הנושעים עולה בקצב חד לעומת היהודים הנושעים.

 

כאשר מציאות זו עומדת לנגד עיני כולם, הקהל מסביב לשאול השליח מתחיל לתהות:

 

–       איך ייתכן שישוע הוא המשיח היהודי המובטח בתנ"ך ורובו המוחלט של עם ישראל סולד ממנו?

 

–       האם העובדה שרובו הגדול של העם היהודי דוחה את הבשורה [הבשורה = ישוע המשיח הוא אלוהים הבן אשר בא לעולם כדי למות כקורבן כפרת חטאי בני אדם. מי שמאמין בו כמושיע אישי מן החטא ואדון חייו – נושע!] מצביעה על כך שהבשורה איננה אמת?

 

–       האם העובדה שכל כך הרבה גויים מאמצים את ישוע כמושיעם מהווה הוכחה שאלוהים זנח את העם היהודי?

 

–       האם הקהילה, קהל המאמינים בישוע המורכב מיהודים וגויים, מחליפה את העם היהודי לעולם?

 

–       האם הברכות שהובטחו לעם ישראל כעת מועברות לגויים המאמינים בישוע?

–       האם אלוהים אינו עומד בהבטחותיו?

 

שאול השליח משיב על כל השאלות הללו בפירוט רב ומשכנע. על השאלה המרכזית "הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ?" הוא עונה בהחלטיות: "בְּשׁוּם פָּנִים לֹא!" – חס וחלילה! (יא 11).

 

 

הבטחות אלוהים איתנות

 

מעבר לגורל עם ישראל, עומד לפנינו דבר חשוב אף יותר: נאמנות אלוהים לדברו וצדקתו.

 

אם אלוהים לא יעמוד במילתו לעם אותו הוא מכנה "בני בכורי" (שמות ד 22), איך יוכל הגוי לסמוך על הבטחותיו של יהוה?

בפרקים ט-יא שאול מתמקד בהוכחה שאלוהים נשאר נאמן לישראל ועל כן יהיה נאמן גם לקהילתו.

צדקתו ואמת דברו של אלוהים עומדות כאן למבחן, ושאול השליח מגן עליהן.

 

אלוהים נאמן לדברו. עם ישראל אינו נשכח או נמחק מתכניתו. לעם ישראל יש תפקיד מרכזי וחשוב באחרית הימים.

 

להלן הצעה לחלוקת איגרת אל הרומים:

1. הצורך בישועה:  א 18 – ג 20.
2. דרך הישועה:  ג 21 – ה
3. חיי הישועה:  ו-ח
4. היקף הישועה:  ט-יא
5. ביטוי הישועה בשירות:  יב-טז.

 

בפרקים ט–יא שאול מגן על צדקת אלוהים. קורא פרקים אלה זוכה לשיעור מאלף אודות ריבונותו של אלוהים והבחירה מקדם של ילדיו מקרב עם ישראל ומקרב הגויים. ניתן לחלק את פרקים כדלקמן:

 

א.      פרק ט: מעמדו ההיסטורי של עם ישראל;

 

ב.      פרק י: מצבו הנוכחי של עם ישראל: העם דוחה את המשיח;

 

ג.       פרק יא: מעמדו העתידי של עם ישראל.

 

 

 

 

חלק א – מעמדו ההיסטורי של עם ישראל (פרק ט)

 

 

פרק א

 

שאול השליח אוהב את עם ישראל

 

על מנת להפנים היטב את דברי שאול השליח בפרק ט, ראוי מאוד להבין איך מסתיים פרק ח ומהו המטען הרוחני שהפסוקים המסיימים את פרק ח מעניקים לשומעיו של שאול שהיו ברובם גויים נושעים.

 

בפרק ח שאול השליח מעודד את המאמינים ברומא – שברובם גויים – שרוח הקודש השוכן בתוכם, מולידם מחדש, מסיר מעליהם את הרשעת התורה, מעניק להם מעמד של בנים לאלוהים ומפגיע בעבורם אצל אלוהים האב.

שאול השליח מציין במילים כה ברורות שאלוהים הוא זה הבוחר את ילדיו וזאת מתוקף ריבונותו הנשגבת, ולכן אף לא אחד מילדי אלוהים יילקח מידו או ינטש על ידו. אדרבה, אלוהים נמצא כל העת עם ילדיו ועוזר להם בכל צרה ומצוקה.

כאמור פרק ח מסתיים בפסוקים 31-39 אשר מהווים מעין מזמור הלל לאלוהים על כל אשר נלמד עד כה.

פרק ח 31-39:

31. אם כן מה נאמר על הדברים האלה? אם אלוהים איתנו, מי יעמוד נגדנו?
32. הוא אשר לא חשך את בנו שלו, אלא מסר אותו בעד כולנו, האם לא יעניק לנו איתו את הכל?
33. מי יטען נגד בחירי אלוהים? הרי אלוהים הוא המצדיק!
34. מי המרשיע? האם המשיח ישוע אשר מת, ולא זו בלבד כי אם קם לתחיה, והוא נמצא לימין אלוהים ומפגיע בעדנו?
35. מי יפרידנו מאהבת המשיח? האם צרה ומצוקה, רדיפות או רעב, האם עירום או סכנה או חרב?
36. ככתוב: "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה."
37. ברם בכל אלה, בעזרת האוהב אותנו, אנחנו יותר ממנצחים.
38. ואני בטוח כי לא המוות ולא החיים, לא מלאכים ולא שליטים, לא דברים שבהווה ולא דברים שעתידים לבוא, לא כוחות,
39. לא גבהים ולא מעמקים ולא שום יצור אחר לא יוכלו להפרידנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע אדוננו."

 

אז הבה ניכנס לתוך מוחו של כל גוי מאמין שזכה לשמוע את דברי שאול השליח בעת שהאיגרת הזו הגיע לקהילתם.

כל גוי אשר נושע לפני שנים בודדות או רק לפני מספר ימים, שאין לו שום קשר ביולוגי לאברהם, יצחק ויעקב, ויתכן שאף לא שמע אודות עם ישראל, ואשר מעולם לא ראה ככל הנראה ספר תורה שלם ומעולם גם לא קרא את התורה בשלמותה או אפילו "דף" אחד ממנה, יכול לשקוט ולבטוח שאלוהים לא ינטוש אותו בשום מקרה, וזאת על סמך הבטחתו של אלוהים לא לנטוש את ילדיו הנושעים. זאת מתוקף העובדה שאלוהים בחר את ילדיו מקדם ואין כוח בבריאה שיכול לשנות החלטה זו (ראה ח 31).

כל גוי נושע יכול היה להימלא בבטחון מושלם שאלוהים לא יפר הבטחה – כי הוא נאמן להבטחותיו.

 

ולכן, אם אלוהים אינו חוזר בו מהבטחותיו לגוי נושע, ושום דבר שבעולם לא יפריד גוי נושע מאהבת אלוהים אשר במשיח ישוע, מדוע שנושע כלשהו יהיה רשאי לחשוב או לקבוע שאלוהים ינטוש את עם בחירתו אשר להם הבטיח הבטחות רבות וגדולות שממלאות דפים רבים בכתבי הקודש?

האם רק בגלל שחלק גדול מעם ישראל אינו נושע, מהווה הוכחה לכך שאלוהים נטש את עם ישראל?

האם דחיית המשיח ישוע על ידי עם ישראל מהווה הוכחה לכך שדבר אלוהים שב ריקם? (ט 6)

האם העובדה שקיימים הרבה יותר גויים נושעים מאשר יהודים נושעים מוכיחה או רומזת על כך שאלוהים נטש את עם ישראל ובחר עם או קבוצה אחרת במקום ישראל?

 

אם גוי נושע יכול לשקוט ולבטוח בהבטחת אלוהים לגביו, על אחת כמה וכמה יכול כל יהודי להיות בטוח שאלוהים יגשים ויקיים את כל ההבטחות שהבטיח לעם ישראל. שהרי הבטחותיו של אלוהים נובעות מכוחו הריבוני ואינן תלויות בבחירותיו של אדם או עם.

 

בפרקים ט-יא שאול השליח עונה בחכמת אלוהים על שאלה זו ומגן על צדקת אלוהים.

 

רומים ט 1-5: הסיבות שבעטיין אלוהים לא ינטוש את עם ישראל ולא יחזור בו מהבטחותיו.

 

1 אֱמֶת אֲנִי מְדַבֵּר בַּמָּשִׁיחַ, אֵינֶנִּי מְשַׁקֵּר; מַצְפּוּנִי מֵעִיד עִמָּדִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ;

2 גָּדוֹל צַעֲרִי וְלִבִּי דּוֹאֵב תָּמִיד,

3 עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי,

4 בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ וְהַהַבְטָחוֹת;

5 לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא מֵעַל כֹּל, אֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָמִים. אָמֵן.

 

 

האתגר לאהוב כמו שאול

שאול השליח עומד לומר דברים מיוחדים אך גם קשים.

שאול השליח מבהיר בפתח דבריו הנוגעים לתוכנית אלוהים עבור עם ישראל, שכל דבריו אינם מונעים על ידי רגשות אישיים אלא על ידי הדרכת רוח אלוהים.

 

שאול השליח כאילו אומר: אחים ואחיות יקרים. רשמו את המילים הבאות, או זיכרו אותן ושננו אותן היטב. אלו דברי אלוהים בנוגע לעמו ישראל. אין מדובר בדיעה אישית, או בהעדפה כזו או אחרת המונעת מרצון אישי, אלא אני מאפשר לרוח הקודש לומר את דבר אלוהים מפי! (ט 1)

אמת, אלו מילים יומרניות, אך זו בדיוק סמכותו של השליח, ועל כך העיד אלוהים בהעניקו לשליחיו את הכוח והמופתים לאמת את דברו שנאמר מפיהם בהשראת רוח הקודש (קור"ב יב 12).

 

מדוע השליח מתאר את אהבתו לעמו היהודי במילים כה רגשניות וקיצוניות?

 

לאורך האיגרת מצביע שאול על מצבו העגום של עם ישראל מבחינה רוחנית. העם כשל בכל הנוגע להבנת זהותו, מועד הופעתו ותכלית בואו של המשיח ישוע. לצערו של שאול, העם ממשיך לקיים לשווא מצוות שמרותן פגה בחושבו שכך הוא ממלא את רצונו של אלוהים (פרקים ז–ח, גלטים ג 23-25, ד 8-11, קולוסים ב 16-17, אל העברים ז-י).

 

גָּדוֹל צַעֲרִי וְלִבִּי דּוֹאֵב (פסוק 2)… על מה אבל שאול? – על כך שעמו דוחה את האדון ישוע, אשר בו המזור לכל תחלואי העם והאדם בכלל, ובכך גוזר עונש על עצמו. הדרך היחידה לישועה ולגאולה – נדחית! ההבטחה לעם ישראל לשרת ככוהנים במלכות אלוהים נדחית, ועד אז עם ישראל עתיד לחוות תקופות קשות וכואבות (יוחנן יד 6, מע"ש ד 12, לוקס יט 41-44, זכריה יב-יד).

 

את תיאורי הכשלונות של עם ישראל ניתן היה לפרש כאילו נובעים מתוך כעס ושנאת השליח לעמו.

לשאול השליח הייתה בעיה. הוא היה יהודי, אך נחשב בעיני הממסד היהודי כבוגד. כאחד שהיה בקיא ברזי היהדות (מע"ש ח-ט, אל הפיליפים ג), הוא קיבל על עצמו את האמונה במשיח ישוע (מע"ש ט 4-6), והיה למבשר לגויים (מע"ש יא 13), ומורה לתורת הישועה על ידי החסד (אל הרומים ד).

בעיני הממסד היהודי שאול השליח נחשב כאוייב.

אם היה פותח את פרק ט ברשימת האשמות נגד עמו, הדבר היה מתפרש על ידי מתנגדיו כאילו שאול מתחיל במירוץ של נקמה ושמחה לאיד.

לכן, שאול פותח את פרק ט בתיאור אהבתו הכנה לעמו, להוכיח שהוא סובל ונפגע עד עמקי נשמתו מסבלו של עמו.

 

כדי ששומעיו יבינו שדבריו מונעים על־ידי דאגה ואהבה, אומר שאול בפסוק 3:

"…עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי…"

 

"… אני מוכן – לו היה אפשר – להיחשב ארור אם בתמורה לכך, עמי היה נושע…

משמעות המילה "מנודה" היא להיות מוחרם.

לאור הכתוב באיגרת הראשונה לקורינתים יב 3, טז 22 ובאיגרת לגלטים א 8-9, משמעות המילה היא ששאול השליח היה מוכן, לו היה הדבר אפשרי, להיענש בגיהינום לעולמי עד, אם בתמורה כל עמו יוושע.

[יש המפרשים את כוונת דברו של שאול השליח שהיה רק מוכן למות מוות פיזי מוקדם]

 

הצעה זו אינה מעשית (שכן אדם אינו יכול להפסיד את ישועתו או להעביר "זכויות" לאחר – ראה פרק ח 34-39, יוחנן י 29, אל הפיליפים א 6, אל האפסים א 4), אך היא מבטאת את רחשי לבו של שאול ואהבתו הכנה לבני עמו, יחד עם כמיהתו לישועתם.

 

שאול השליח לא היה הראשון שהביע את אהבתו לעמו בדרך שכזו. משה רבנו אמר משפט דומה בספר שמות לב 30-35.

ל. "…וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם: אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה; וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-יְהוָה, אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. 

לא. וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב.

לב. וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.

לג. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה: מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. 

לד. וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ, הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ; וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. 

לה. וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת-הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל, אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן."

 

בעקבות מעשה עגל הזהב, עומד אלוהים להעניש את עם ישראל. משה מבין שרובו המוחלט של העם חטא ולכן חושש שצדקת אלוהים דורשת את השמדת רובו המוחלט של עם ישראל באופן מיידי.

משה יודע שמגפת אלוהים עתידה לבוא על העם והמוות עומד להיות נחלת הרוב.

מסיבה זו משה אומר לאלוהים:

אם אפשר או ברצונך, אנא תישא את חטאתם.

ז"א, אנא תסלח להם.

אך אם אינך עומד למחול להם ולשאת את חטאתם עליך, אלא אתה עומד להרוג את כולם ולהסירם מארץ החיים, אז בבקשה הרוג אותי גם כן.

חשוב לציין שלא מדובר בכל הקטע על איבוד ישועה, מכיוון שאדם אינו יכול לאבד ישועתו.

לפיכך, דברי משה מובנים כך שהוא אומר לאלוהים, הרוג אותי וקצר את ימי כאן בארץ.

מחק אותי מספר החיים, ז"א, הפוך אותי למת.

התיחסות נוספת לספר החיים קיימת בספר תהילים סט 29.

"…יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים, וְעִם צַדִּיקִים אַל-יִכָּתֵבוּ."

שם המחבר מבקש מאלוהים שיעשה משפט צדק עם הפושעים.

אלוהים, תסיר אותם מעל האדמה – הרוג אותם כי מעשיהם אינם מפארים אותך ופוגעים בכל שאר ילדיך.

לכן, הרוג את הפושעים ואל תכתוב אותם עם הצדיקים, ז"א, אל תאפשר להם חיים ארוכים כשהם ממשיכים ברע ואינם חוזרים בתשובה.

 

בספר ההתגלות יג 8 מצויין ספר החיים של השה.

"…וישתחוו לה כל יושבי הארץ אשר לא נכתבו שמותיהם בספר החיים של השה הטבוח מהיווסד תבל."

דבר אלוהים מלמד על קיום ספר החיים של השה.

לאור הנאמר בפסוק ניתן לקבוע שבספר זה כתובים שמותיהם של ילדי אלוהים הנושעים.

אלוהים לא אמר שימחוק מישהו מספר החיים של השה. אלא, אלו המשתחווים לצלם החיה הם אלו שאינם נושעים במילא, כי הרי שמותיהם אינם כתובים בספר החיים של השה.

 

בכל מקרה, באף אחד מהמקרים אין מדובר באיבוד ישועה.

 

הלוואי שאהבת ישראל כפי שהייתה בליבו של משה ושאול השליח, תפעם בלב כל אחד מאיתנו.

 

משה רבינו ושאול השליח היו עדים לחטאים גדולים של עמם, ולמרות זאת הם הביטו לעבר העתיד – ליום שבו העם הנבחר יגשים את ייעודו. הם ציפו בביטחון ליום זה, מכיוון שהכירו את אלוהים וידעו שהוא עומד בהבטחותיו.

 

גם יוסף, מתוך אמונתו בהבטחות אלוהים ביקש שיאספו את עצמותיו ויקברוהו בארץ ההבטחה (בראשית נ 24-26).

כשהמציאות קשה, זיכרו את חסדי אלוהים בעבר והביטו לעבר התגשמות הבטחותיו בעתיד.

 

זכויות יחודיות – בחסד

בפסוקים 4-5 שאול מבהיר שמעמדו של העם היהודי מבוסס על הבטחות אלוהים הנובעות מרצונו וריבונותו ואינו תלוי במעשיהם של בני העם. לפיכך מעמדו של עם ישראל אינו משתנה.

 

שאול הדגיש נקודה זו בהחלטיות בפרק יא 29: "שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ." (לרוצים להתעמק בנושא ריבונות אלוהים והבחירה מקדם מומלץ לקרוא את הספר "ה' מלך", מאת ארתור פינק; ראה תחת "ספריה" באתר www.yeshua.co.ill).

 

שאול כעת מפרט מספר עובדות שיועילו הן לקוראיו היהודים והן לגויים להבין ש:

 

–       אלוהים מבטיח שבני ישראל לא יכחדו כעם;

 

–       אלוהים לא מאס בכל ישראל וכל הבטחותיו לעם ישראל תעמודנה לעד גם אם כעת רוב עם ישראל דוחה את המשיח ישוע.

 

 

פסוקים 4-5:

 

4 בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, [משפט הבנים – דליץ. אימוץ] הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ וְהַהַבְטָחוֹת;

5 לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא מֵעַל כֹּל, אֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָמִים. אָמֵן.

 

שאול השליח ממשיך בנקודה זו את רשימת היתרונות שהחל לכתוב בפרק ג 1-3:.

1. "אם כן, מהו יתרונו של היהודי או מה התועלת אשר במילה?
2. הרבה, על כל פנים. ראשית כל, בידיהם הופקדו דברי אלוהים.
3. ואם יש שלא האמינו, אזי מה? האם יבטל חוסר אמונתם את נאמנותו של אלוהים?"

 

בפסוקים הבאים הוא מוסיף שבעה יתרונות נוספים. מטרת ציון רשימת היתרונות של עם ישראל היא להוכיח שאלוהים לא זנח את עם ישראל ולא התחרט על בחירתו רק משום שחלק מן העם הפנה לו עורף. לבחירת עם ישראל תכלית הקשורה בישועת כל בני האדם שאלוהים בחר, ונושאי התפקידים במלכות המשיח שתקום בארץ. אם הבטחה אחת שאלוהים נתן לישראל תופר, הדבר יטיל צל כבד על ריבונותו של אלוהים ועל קיום הבטחות שנתן לכלל בני האדם.

לא גדולת עם ישראל בראש מעייניו של שאול השליח אלא צדקתו של אלוהים ואמינותו.

אלוהים מחויב לעם ישראל כי הוא מחויב לדברו.

להלן הסבר של כל אחד מהיתרונות של עם ישראל שמהווים הוכחה לקשר הנצחי בין העם לאלוהים.

1. מעמד הבנים: [משפט הבנים ע"פ תרגום דליץ'. ביוונית = האימוץ]

 

שמות ד 22-23: "וְאָמַרְתָּ אֶל־פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר יהוה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל; וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת־בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ; הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת־בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ;" (ראה גם דברים יד 1-22).

 

אנו רואים השוואה בין היחס של אלוהים לעם ישראל לבין היחס של פרעה לבנו בכורו. [ראה עוד התייחסויות של אימוץ ב: יעקב מאמץ את בני יוסף – בראשית מח 6 כדי לאפשר לו להעניק להם חלק ירושה שלם כדין).

 

בני ישראל נבחרו על־ידי אלוהים להיות ה"בן הבכור". בן בכור זכה למעמד בכיר יותר משאר האחים.

מי הם שאר "האחים"? שאר עמי העולם.

בספר דברי הימים א פרק ה 1-2 נאמר שלבכור ניתן זכות הנהגת האחים וחלק כפול בירושה.

1. הנהגת שאר האחים (דברי הימים א ה 1-2)
2. ירושה כפולה
3. יורשי נחלת האב (אל הגלטים ד)

אם כן, במה מתבטאים זכויות היתר של עם ישראל עקב היותו בן בכור לאלוהים מקרב העמים?

אלוהים בחר בעם ישראל כדי שיודיע לשאר העמים אודותיו וכדי לייצגו בטוהר ובקדושה (כוהנים בממלכת המשיח). דרך יחסו כלפי עם ישראל, אלוהים מראה את ריבונותו, צדקתו, חסדו ואהבתו כלפי שאר העמים (שמות יט 6; דברים ז 6-9; הושע יא 1; ישעיהו מו 3-4, זכריה ח 23).

זכויותיו של היהודי מתבטאות בתפקיד אותו הוא נושא בעת מלכות המשיח בת אלף השנים.

כל עם ישראל – [כל השארית מצרת יעקב] נושעת ומשרתת את אלוהים ככוהנים בממלכתו.

לעם ישראל ניתנת ארץ ישראל השלמה כפי שהובטחה במקור על ידי אלוהים עוד לאברהם (אל הרומים יא 26, בראשית טו).

עם ישראל הינו אחד העמים הבודדים אשר לא יוכל להיכחד. עד כמה שלא נעים לומר או קשה לומר, ישנם עמים, לו יבחר אלוהים להכחידם, לא ישנה קיומם שום פסוק מכתבי הקודש. אך אמיתות כתבי הקודש תלויה בין היתר על קיום פיזי של עם ישראל.

בשלב הנצחי, כל בני האדם הנושעים מכל הזמנים יחיו בעולם חדש נטול חטא. אז יחיו ילדי אלוהים בעיר חדשה – ירושלים החדשה.

לירושלים החדשה שנים עשר שערים ושם כל שער על שם אחד משבטי ישראל (התגלות כא 12-13).

מכאן, שמות בני ישראל נשארים לנצח נצחים.

מכיוון שאלוהים ריבון ובחירתו מושתתת על רצונו הריבוני, ומכיוון שהבטחתו עדיין לא מומשה בשלמותה, הרי שעם ישראל עדיין מחכה  להגשמת הזכויות של החלטת אלוהים לגביו. לאור זאת אלוהים אינו יכול להפר את דברו ולזנוח את עם ישראל.

שאול מתייחס לבני עם ישראל שנולדו מאברהם, יצחק ויעקב – לעם ישראל הגשמי. אם אלוהים זונח את בנו בכורו, איזו תקווה יש לשאר עמי הגויים?

זיכרו דבר נוסף:

בפרק ח 15 אמר שאול השליח שישועתנו ונוכחות רוח הקודש בגופנו, מעניקה לנו זכות לקרא לאלוהים: אבא, אבינו. ז"א, אנו במעמד  של "אחים לישוע" האדון.

באיגרת השניה לקורינתיים ו 18, שאול השליח מלמד את ילדי אלוהים שיחסו אליהם כבניו ובנותיו.

מכיוון שמעמד זה אינו מוטל בספק, לגבי כל גוי מאמין, יוצא אם כן שגם מעמדו של עם ישראל בעיני אלוהים אינו מוטל בספק.

אלוהים עתיד להושיע שארית מעם ישראל ודרכם הוא יממש ויגשים את כל שהבטיח לעם זה.

2. הכבוד:

 

הכוונה לכבוד אלוהים ששכן בתוך עם ישראל במשכן ומאוחר יותר בקודש הקודשים שבבית המקדש. נוכחות השכינה ציינה את נוכחות אלוהים בקרב עמו. אלוהים לא ציווה על עמים אחרים לבנות לו מקדש גשמי; הוא בחר לשכון בתוך עם ישראל – עם בחירתו ובנו הבכור.

 

שכינת אלוהים בתוך עמו – גם בעת שחלק ניכר מהעם אינו נושע ומאמין אדוק – מצביעה על אהבתו של אלוהים את העם ונחישות בחירתו (שמות טז 10, כד 16-17, כט 42-46; ויקרא ט 23; שמות כה 22, מ 34-38; מלכים א ח 11, שמות כה 8, לג 18).

 

יחזקאל הנביא בפרק י מתאר את כבוד אלוהים סר מירושלים.

השכינה סרה מבית המקדש בירושלים בגלל חטאי העם. יציאת השכינה לא ציינה את נטישת אלוהים את עמו שכן אלוהים המשיך לפעול בעבור עמו גם בגולה דרך נביאים כמו יחזקאל ודניאל.

אדרבא, אלוהים העניק מסר של עידוד ונחמה מפי נביאים אלו אשר ניבאו שבית אלוהים עתיד להיבנות ואלוהים עצמו עתיד לשכון בביתו אשר בירושלים.

 

זכרו שרוח הקודש שוכן בתוך גופו של כל מאמין בישוע. רוח הקודש אינו נוטש את גופו של המאמין בכל פעם שהמאמין חוטא… חתימת רוח הקודש הינה ערבון לישועה. הבטחה נצחית (אל האפסים א 13-14).

לפיכך, נוכחות כבוד אלוהים בעמו מהווה חותם לבעלות נצחית על עם ישראל. ערבון לקיום כל שנאמר לעם מפי אלוהים.

 

בעתיד (בעת ממלכת אלף השנים של המשיח ישוע) אלוהים (האדון ישוע – אל-שדי) ישכון בקרב עמו כפי שעשה בעבר (ישעיהו ב, ד 4-6; יחזקאל לז 26-28, מיכה ד, זכריה יד 16-21).

 

3. הבריתות:

 

ברית היא הבטחה מחייבת, כמו חוזה. כשאלוהים כורת ברית חד־צדדית עם אדם או עם (כגון, ברית אברהם בבראשית פרק טו) כל הבטחותיו מבוססות על תכונותיו, אופיו וכוחו הריבוניים. לפיכך, אנו יכולים לבטוח שכל הבטחותיו של אלוהים יתגשמו.

 

 

להלן שש בריתות שבהן אלוהים הבטיח הבטחות לבני אדם בכלל ולבני ישראל בפרט:

 

א.      הברית עם נוח (בראשית ט 8-17): אלוהים הבטיח שלא ישמיד עוד את כלל האנושות במבול. הקשת בענן מהווה תזכורת עולם להבטחה  זו, שקיומה תלוי באלוהים בלבד.

 

אלוהים עד היום לא השמיד במבול את האנושות, למרות שרוב בני האדם אינם מאמינים בו.

 

אלוהים נאמן להבטחותיו בין אם הן ניתנות ליהודי או לגוי.

 

 

ב.      ברית אברהם (בראשית פרקים יב, טו): אלוהים הבטיח לאברהם שיקים מזרעו עם, יהיה להם לאלוהים וייתן לעם זה את ארץ כנען לנחלה. כשאלוהים עבר בין הבתרים ובכך אישר את הברית, אברהם הורדם על ידי אלוהים (טו 122). קיום כל ההבטחות הכלולות בברית זו תלויות באלוהים ולא באברהם או בצאצאיו.

עם ישראל טרם קיבל לידיו את כל ארץ כנען. ברית זו עדיין מחכה להתגשמות מלאה.

 

שמו של אלוהים עומד כאן למבחן ולכן אלוהים יוודא שכל הבטחותיו יתגשמו (יחזקאל לו 21-23, 27-28, 32).

"לכן אמור לבית-ישראל: כה אמר אדוני יהוה לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם-קודשי אשר חיללתם בגויים אשר-באתם שם."

ראה גם שמואל-א יב 22:

"…כִּי לֹא-יִטֹּשׁ יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: כִּי הוֹאִיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם."

שמואל-א טו 29:

"…וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם: כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם."  

 

זיכרו: לאורך כל לימוד פרקים ט-יא, שאול השליח מגן על צדקת ה'.

אלוהים יגשים את כל שהבטיח לישראל כי על שמו הוא מגן! ולשמו הוא קנאי!

 

מאוד חשוב לשאול השליח להוכיח שאלוהים נאמן לדברו ונאמן לישראל. שכן, ללא הבסיס הזה, מדוע יאמין גוי להבטחותיו של אלוהים אם זה אינו נאמן לעם אשר אותו הוציא ממצרים ולו קרא "בני בכורי?

 

ג.       ברית משה (שמות יט–לא; דברים כז–ל): אלוהים כרת ברית דו־צדדית המחייבת את שני הצדדים. – במידה שעם ישראל ימלא את כל  התנאים, אלוהים יברכו; אם העם יפר את תנאי הברית, אלוהים יענישו.

 

עם ישראל אכן הפר את הברית פעמים רבות ואלוהים הענישו במלחמות, מחלות ושאר מכות, אך הוא עצמו מעולם לא הפר סעיף בברית (ראה ירמיהו לא 31:  "…לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם, נְאֻם-יְהוָה."). צדקת אלוהים מחייבת אותו למלא את הבטחתו. במקרה זה, ההבטחה הייתה להעניש בעבור הפרת ברית וכך עשה אלוהים. אדרבא – עד כמה שזה לא נעים לומר – צדקתו של אלוהים ונאמנותו לדברו הוּכחה בעובדה שהוא העניש את עמו בגלל אי ציותו לתנאי הברית (דניאל ט, נחמיה ו).

כחלק מהבטחותיו למשה, אלוהים הבטיח שעם ישראל יהיו כוהנים בממלכתו הארצית. עדיין אין ממלכה, כי עם ישראל דחה את המשיח בהופעתו הראשונה (תהילים קיח 22-23, ישעיה נג 1, ח 14-15). כאשר המשיח ישוע יחזור, שארית עם ישראל תיוושע, תקבלו כמלך ואדון ותשרתו ככוהנים בממלכתו.

 

ד.       ברית שלום עם פנחס הכהן וזרעו (במדבר כה 13): "… וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל;" כלומר, בני פנחס גם בעתיד ישרתו את אלוהים ככוהנים. קיום ההבטחה תלוי באלוהים ולא בפנחס.

 

 

ה.      ברית אלוהים עם דוד וזרעו – הקמת ממלכה (שמואל ב ז 8-16): אלוהים הבטיח לדוד שממנו יצא זרע (הכוונה למשיח) שעתיד למלוך  בעולם לעולם. מכיוון שזרע דוד המדובר הנו המשיח ישוע, והוא אלוהים הבן, הרי שההבטחה הזו היא גם בין אלוהים האב לאלוהים הבן, ולכן התגשמותה אינה מוטלת בספק (ישעיה יא, ירמיה כג 5-6, לג 14-16).

 

 

ו.        הברית החדשה: אלוהים הבטיח לעם-ישראל ברית המחליפה את ברית משה (ירמיהו לא 31-34; יחזקאל לז 26; עברים ח 6-13, מתי ה 17, אל הגלטים ג 23-25, ד 8-11, אל הרומים י 4, אל העברים ז-י, קור"ב ג). הברית החדשה היא מקור "לשלום ולאחרית עם תקווה" (ירמיהו כט 11). למרות שהברית ניתנה לעם ישראל בראשונה, הרי שכל אדם מוזמן להיכנס לתוכה על סמך אותם תנאים (רומים י 9-10) וליהנות מברכותיה באופן זהה (מתי כו 27; קור"א יא 25-27).

 

הברית החדשה הוקמה במותו המכפר של ישוע המשיח (מתי כו 26-29, קור"א יא 23-29). תפקיד בני ישראל (ככוהנים בממלכת המשיח) זה להשמיע בגויים את דבר הגאולה של המשיח כדי שכל אדם יכנס בברית זו (זכריה ח 23, יד 16-21).

 

אלוהים עצמו הקים ברית זו; היא תלויה בכוחו ובאמת דברו. בעתיד (כשהמשיח ישוע יחזור ארצה בסוף תקופת צרת יעקב), עם ישראל ייכנס כולו לברית זו (זכריה ג 9, יב 10; רומים יא 26).

 

 

ניתן לומר שקיום מושלם של הבריתות שאלוהים כרת תלוי באלוהים בלבד ולא בבני אדם, ולכן קיומן והגשמתן של הבטחות אלוהים מובטח.

 

לאור זאת, אלוהים לא זנח את עמו. מעשה שכזה יכלול הפרת הבריתות שאלוהים כרת עם עמו וילדיו. ה' אינו מפר את הבטחותיו (אל הרומים יא 29).

 

4. מתן תורה:

 

אלוהים נתן לעם ישראל בלבד את המצוות וחוקי התורה במעמד הר סיני.

 

קובץ המצוות והחוקים קבע דרך חיים קדושה וטהורה בכל תחומי החיים, כיאה לעם שנועד לייצג את בורא העולם.

להלן תכלית המצוות שנתן אלוהים לעמו ישראל במעמד הר סיני:

 

א. ללמד את עם ישראל כי אלוהים קיים והוא קדוש (עשרת הדיברות – ספר שמות כ').

 

ב. ללמד את עם ישראל מהו חטא ושכל אדם חוטא ואינו יכול להתחבר עם אלוהים, אלא אם כן חטאתו כופרה. כמו כן אודות אמת, מוסר וצדק שעל פיהם דן ה' את בני האדם (תהילים נ"א 7, קוהלת ז 20, ישעיה נ"ג 6, נ"ט 1-4, דברים כז 26, איגרת אל הרומים פרק ג 19-20).

 

ג. ללמד את עם ישראל איך לשרת את אלוהים כנציגיו, כעדיו לשאר העמים (שמות יט 5-6).

 

ד. ללמד את עם ישראל כי אלוהים הוא מושיעם וחייהם תלויים בו (רומים ג 21-28).

 

ה. ללמד את עם ישראל דרך סמלים אודות המושיע העתיד להושיע את העולם (קולוסים ב 16-18, אל הגלטים ג 23-25, ד 8-11, אל העברים ד-י).

 

ו. תורת המצוות שקיבל משה היוותה מעין מורה אשר נועד לשמור את עם ישראל נפרדים משאר העמים (קדושים), מיוחדים והולכים בנתיב אשר בו יפגשו את מושיעם (אל הגלטים ג 23-25).

 

במילים פשוטות:

התורה היא מעין ספר הדרכה לכוהני אלוהים.

התורה הכינה את עם ישראל לקראת הברית החדשה העתידה לקום בדם המשיח, ואז ישרתו עם ישראל את אלוהים ככוהנים בממלכת המשיח.

 

התורה חינכה והכינה את עם ישראל להכיר ולקבל את משיחו. מכיוון שעם ישראל עדיין אינו מקבל את ישוע כמשיח הרי שתכלית זו עתידה להתגשם (גלטים ג 23-25, ד 8-11, קולוסים ב 16-17, זכריה יב 10, תהילים קיח 22-29).

 

שאר העמים יכלו (ועודם יכולים) לראות איך אלוהים נאמן לדברו ומקיים את שהבטיח לעמו – בין אם עם ישראל מציית לדבר אלוהים ובין אם הוא מתעלם ממנו. כשבני ישראל צייתו לאלוהים, הם זכו לברכה והוא פעל למענם בכל תחום. אך כשהפרו והמרו את מצוותיו, אלוהים הענישם בצדק. את "הצגת התכלית" הזו רואים כל העמים ולומדים לירוא את אלוהים (דניאל ט, נחמיה ו).

 

5. עבודת הקודש:

הכוונה לעבודה בבית המקדש – להעלאת הזבחים, הוראת מהותם ותכליתם, ולחגיגת המועדים המיוחדים על פי מצוותם.

 

כל שבט לוי היה עסוק בפעילות הדתית־רוחנית הקשורה לבית המקדש. שבט שלם היה מקורב במיוחד לאלוהים – מבחינה פיזית אך גם רוחנית. הכוהנים עסקו בטיהור העם וראו במו עיניהם איך אלוהים פועל. הכוהן הגדול נכנס פעם בשנה לקודש הקודשים וחווה באופן אישי את מהות הקירבה לאלוהים (שמות כט 43-46).

 

אין עם אחר שזכה לאותה מידה של קירבה אינטימית, ואף מתוך העם הנבחר אלוהים יעד לו שבט אחד, את הלוי, שהוכיח את נאמנותו לאלוהים במקרה של עגל הזהב. קירבה זו נובעת מתוך אהבה (דברים ז 7-9).

 

בעתיד, לאור הנבואה של יחזקאל הנביא בפרקים מ-מח, עתיד עם ישראל להתיישב בכל ארץ ההבטחה ולשרת את אלוהים ככוהנים בממלכתו. שבט לוי יקבל נחלה מיוחדת באיזור ירושלים וישרת את אלוהים במקדש. נבואה זו עדיין לא התגשמה ולכן עתידה להתגשם בעתיד, כי אלוהים אינו מתחרט על בחירתו ואינו מפר הבטחות.

 

6. ההבטחות:

שאול השליח אינו מפרט לאיזו מן ההבטחות הוא מתכוון, אך ניתן למנות מספר אפשרויות הגיוניות (מעשי השליחים ב 39, יג 32-34, כו 6; גלטים ג 16 ,21):

 

–       הבטחת ההבטחות היא העובדה שמהעם הזה יבוא המשיח (בראשית מט 8-10; מיכה ה 1; ישעיהו יא 1-10; ירמיהו כג 4-6, לג 14-16).

 

–       הבטחות נוספות מתייחסות להקמת ממלכת המשיח שבה עם ישראל משרת ככוהנים (שמות יט 6-7).

 

–       ולבסוף מובטחת עליית היהודים לארץ ישראל וישיבתם בנחלה השלמה על פי הגדרות דבר אלוהים (ראה יחזקאל לו, לז, מז).

 

ישנן נבואות רבות שטרם התגשמו במלואן, כגון: חזון העצמות היבשות – רוח אלוהים עדיין אינו שוכן בלב עם ישראל (ראה זכריה ח 23, יד 16-21).

 

אי התגשמות – אפילו חלקית – של אחת הנבואות וההבטחות האלה תהפוך את דבר אלוהים כולו לבלתי אמין. במקרה זה, איזו סיבה יש לגוי לבטוח ולהאמין בהבטחות אלוהים, אם אותו אלוהים אינו מסוגל למלא את הבטחותיו לבנו בכורו?

 

7. האבות:
8.      אלוהים בחר את אבות האומה כדי שמהם יבוא זרע ההבטחה, שהוא המשיח המבורך (בראשית יב 2, טו 5, יז 2, כח 14).

 

המילה "אבות" נושאת בתוכה את עיקרון ההמשכיות. היא מניחה "יסוד" שעליו בונים – מעין שלב א שמחייב שלב ב.

 

אלוהים משתמש במושג "אבות" כדי לציין שכבר בשלב א הוא ידע את מטרתו הסופית: הקמת עם ייחודי מאותם אבות – ומתוכו יבוא המשיח.

 

על־ידי בחירת האבות אלפי שנים מקדם ורישום מדוקדק של ייחוסם המשפחתי, אלוהים מוכיח את ריבונותו כאל. הקמת "האבות" מחייבת המשכיות דרך הבנים ומימוש ההבטחות שניתנו לאבות דרך הבנים.

 

 

2.      בתנ"ך מצויות רשימות יוחסין של אבותינו כדי להדגיש את ריבונותו של אלוהים בכל המהלכים העתידיים.

 

איך ניתן היה לדעת אם המשיח אכן מזרע דוד, משבט יהודה, אם לא היו בידינו תעודות יוחסין? רשימות אלו נראות "משעממות" לקוראים רבים של דבר אלוהים, אך הן נועדו ללמדנו שאין מקריות וכל הבטחותיו לאישיות כלשהי אכן תתגשמנה.

 

הרשימות מהוות הוכחה להתגשמות הבטחות אלוהים לאבותינו, וזאת דרך צאצאיהם שאותם בחר.

 

שאול מסיים את פסוק 5 בציוּן ברור של אלוהות ישוע המשיח: "הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא מֵעַל כֹּל, אֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָמִים. אָמֵן".

 

א.      מעם ישראל עתיד לבוא המשיח המבורך. עובדה זו מחייבת את אלוהים לשמור ולקיים את עם ישראל.

 

במהלך ההיסטוריה קמו אישים שחרטו על דגלם את השמדת ישראל (פרעה, המן, היטלר, נשיא אירן אחמדינג'אד וממשיכי רעיונותיו). כולם נכשלו (וייכשלו) מכיוון שתכניתם מהווה ניסיון להילחם ישירות נגד אלוהים ולהוכיח שדברו אינו אמת. כל ניסיון מסוג זה נידון לכישלון.

 

ב.      פסוק 5 לעיל מצטרף לפסוקים רבים אחרים המבהירים לנו שישוע המשיח אמנם בא לעולם בדמות אדם מרחמה של מרים, אך בו בזמן הוא גם אלוהים בכבודו ובעצמו כפי שנאמר בנבואות (ישעיהו ז 14, ט 6-7; יא 1-5, נב 13 עד נג 12, ירמיהו כג 5-6, לג 14-16; מיכה ה 1, מתי א 1-16, אל הקולוסים א 16-17). למידע נוסף ראה ספר ישוע בתנ"ך.

 

הביטחון בישוע אינו ביטחון באדם בן תמותה רגיל, אלא באלוהים.

 

ישוע הוא אותו "הבן" שבו עלינו לבטוח. אם לא כן, חרון אלוהים יבוא עלינו: "נַשְּׁקוּ־בַר [בן] פֶּן־יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי־יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ; אַשְׁרֵי כָּל־חוֹסֵי בוֹ" (תהילים ב 12, משלי ל 4, ישעיה ט 6-7). ראה גם שמואל-ב ז 14.

שאול מציין את ישוע בסוף הרשימה אך מעמידו כעליון לכל היתרונות שנמנו עד כה. אם ייהרס אחד מ"העמודים" יהיה הדבר פגיעה במשיח ואת זה אלוהים לא יאפשר.

 

 

אלוהים בחר להביא את בנו המשיח לעולם …

 

–       דרך עם ישראל;

 

–       על פי תכנית ברורה וידועה לו מראש;

 

–       תכנית שאינה נתונה לשינוי,

 

–       ואינה תלויה בכוחו של גורם אנושי כלשהו, בין אם יהודי או גוי.

 

 

סיכום לפרק א – ומספר מסקנות:

 

ישנה טענה האומרת: מאז שהקהילה קמה, כפי שמתואר בספר מעשי השליחים ב, אלוהים התנתק מעם ישראל וכל הבטחותיו וברכותיו מתייחסות לקהילה בלבד.

קהילה: גוף המשיח המורכב מכלל האנשים הנושעים, יהודים וגויים כאחד.

 

מתוך דבר אלוהים עולה בברור שזוהי טענה שגויה. כל הנקודות ששאול השליח מציין מוכיחות שאלוהים לא סיים את תוכניתו עם עמו ישראל, אינו מתחרט על בחירתו, לא נטש את עם ישראל ונחוש להגשים את כל שהבטיח לעמו ישראל, צאצאי אברהם יצחק ויעקב.

מן הסתם, אלוהים מעולם לא הבטיח שכל צאצא ביולוגי מאברהם, יצחק ויעקב ייוושע. אלא, ששארית מישראל אכן תיוושע ודרכה יגשים אלוהים את כל הבטחותיו לעמו ישראל (שמות לג 19, זכריה יג 8-9, התגלות יב).

 

–       לקהילה (גוף המשיח המורכב מיהודים וגויים נושעים) לא הובטחה נחלה פיזית בארץ כנען;

נחלת הקהילה היא בשמים (יוחנן יד 1-3).

–       הקהילה מעולם לא הִיוותה "עצמות יבשות" (יחזקאל לז) בגולה. – רוחניוּת הקהילה והצלחותיה אינן תלויות בישיבתה בארץ ישראל.

 

–       הקהילה אינה מורכבת משבטים, ולכן נבואת יחזקאל בפרק מז (נבואה לעתיד ישראל) אינה יכולה להתייחס לקהילה (ראה גם התגלות ז 4-8).

 

הניסיון לפרש את כל הברכות שאלוהים נתן והבטיח לעם ישראל כאילו ניתנו לקהילה, מצריך פרשנות מעוותת של נבואות רבות בתנ"ך. התוצאה הנה הרת אסון!

 

עמים ותנועות הטוענים להיותם נוצרים אך דוגלים ברעיון התחליף לעם ישראל (Replacement Theology), מסתכנים בכך שהם מחנכים דורות של אנשים להתעלם מישראל – "בבת עינו" של אלוהים במקרה הפשוט, ומעודדים לשנאת ישראל במקרה הגרוע. לימוד שכזה מונע מהם את מירב הברכות, כי הרי כתוב: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" (בראשית יב 3).

 

הקהילה אומנם ממלאת תפקיד כמו זה של עם ישראל (כהנים לאלוהים – א-פטרוס ב 9-10), אך תפקיד הקהילה זמני – ממלאת מקום!

הקהילה תמלא את התפקיד של כוהנים למשיח עד להילקחות. לאחר ההילקחות יזקק אלוהים את עם ישראל במהלך צרת יעקב, ולאחריה, שארית ישראל תיוושע ותמלא את כל ההבטחות שניתנו לעם ישראל (אל הרומים יא 26, זכריה יב-יד).

 

אהבת ישראל אינה מחייבת את הגויים המאמינים בישוע להיות "חותמת הגומי" לכל מעשי עם ישראל. אהבת ישראל דורשת מהם:

 

א.      להתפלל עבור שלום ירושלים – התנאי לשלום עולמי ("שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם! יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" (תהילים קכב 6).

 

ב.      לעודד ולהנחות את עם ישראל לחזור בתשובה ולקבל באמונה את מושיעם היחיד – ישוע המשיח. להקניא את עם ישראל (אל הרומים יא 11-15).

 

ג.       לבקר במידת הצורך את מעשי עם ישראל, אך בענווה, באהבת אחים, ועל בסיס כתבי הקודש בלבד (מתי יח 15-18).

ד.       לעזור לעם ישראל בכל תחום כדי לעודדו למלא את תכלית בחירתו וקיומו (זכריה א 15-17, ב 12-13, ח 23, ישעיה ס 9-17)

 

אם כך יעשו הגויים הנושעים, הם יכבדו את אלוהים ויגרמו לעם ישראל לקנא בהם ולהעריך מחדש את יחסם לישוע.

 

דברי שאול השליח נועדו להבהיר שאלוהים עומד בהבטחותיו לישראל ללא תלות במעשיי עם ישראל.

מדוע?

כי צדקת אלוהים עומדת למבחן ולא נאמנות עם ישראל לאלוהים.

פרק ט' פסוקים 6-13

 

פרק ב

"…לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם" (רומים ט 6)

לאור כל הנתונים בפסוקים 4-5 ברור שאלוהים אינו חוזר מהבטחותיו, "שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ" (יא 29). ברור מעל לכל ספק שהבטחות אלוהים לעם ישראל עדיין תקפות; הן אינן המחאה ללא כיסוי! ההבטחות ניתנו מתוך החלטה ריבונית, שהיא אחת התכונות של אלוהים הריבון.

לאור קביעה זו נשאלות השאלות:

1. מדוע אנו רואים יהודים כה מעטים המאמינים בישוע?
2. מדוע העם היהודי בכללותו אינו מבורך יותר בימינו וגם בתקופתו של שאול השליח מכל העמים האחרים? [נחלה מצומצמת, מלחמות תכופות, שנואים על יד עמים רבים, תחת כיבוש ושלטון רומא]
3. האם אלוהים אינו מסוגל להוציא לפועל את אשר הבטיח לעמוֹ?

התשובה נלמדת מתוך רומים ט 6-13:.

6. לֹא כְּאִלּוּ דְּבַר אֱלֹהִים שָׁב רֵיקָם. הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם.
   7. גַּם לֹא מִשּׁוּם הֱיוֹתָם צֶאֱצָאֵי אַבְרָהָם הַכֹּל בָּנִים, אֶלָּא – "בְּיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע."
   8. כְּלוֹמַר, לֹא בְּנֵי הַבָּשָׂר הֵם בָּנִים לֵאלֹהִים, אֶלָּא בְּנֵי הַהַבְטָחָה נֶחְשָׁבִים לַזֶּרַע.
   9. הֵן זֶה דְּבַר הַהַבְטָחָה: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן."
   10. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם רִבְקָה בִּהְיוֹתָהּ הָרָה לְאִישׁ אֶחָד, לְיִצְחָק אָבִינוּ,
   11-12. בְּטֶרֶם נוֹלְדוּ בָּנֶיהָ וּבְטֶרֶם עָשׂוּ טוֹב אוֹ רַע נֶאֱמַר לָהּ "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל בְּחִירָה, לֹא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים אֶלָּא לְפִי קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא –
   13. כַּכָּתוּב: "וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב, וְאֶת־עֵשָׂו שָׂנֵאתִי."

בפסוקים הללו שאול השליח ממשיך לתאר את העיקרון הנשגב הנקרא: 'בחירה מקדם'. [ELECTION]
אדם שאינו מכיר את אלוהים, עלול לקבל רושם כאילו יש אי צדק אצל אלוהים – בוחר באחד ודוחה אחר לעונש נצחי.
אך, שאול השליח משתמש דווקא בעיקרון הבחירה הריבונית של אלוהים בפרק ט, על מנת להוכיח עד כמה אלוהים צדיק.
לאחר ששאול השליח הביע את חיבתו לעמו ישראל בפסוקים 1-5, הוא מתחיל כעת להגן על צדקת אלוהים.

שאול אומר חד־משמעית: "דבר אלוהים לא שב ריקם!". אמירה זו מקבילה לדבריו בפרק יא 29: "שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ."
דוד המלך השתמש באותו ביטוי כדי לתאר את גבורתו של המלך שאול כאיש מלחמה – "…חרב שאול לא תשוב ריקם…" (שמ"ב א 22).
ז"א, חרב שאול לא תחטיא את המטרה.
מכאן, על אחת כמה וכמה, חרבו של אלוהים – מילתו – בוודאי שלא תחטיא את מטרתה.
כל ההבטחות שאלוהים הבטיח לעמו בדפי התנ"ך עתידים להתגשם!

הנביא ישעיה גם כן השתמש בביטוי דומה.
הוא אמר את המילים הבאות כדי להבהיר לכל המעונין, שתוכנית אלוהים נשגבה מהבנתנו, ואל לנו בני האדם להסיק שאלוהים אינו מסוגל לבצע מהלך או דבר כלשהו רק מכיוון שאנו לא רואים זאת כרגע במו עינינו, או בגלל שאיננו מסוגלים להבין את אותו מהלך.
ישעיה נה 8-11:
ח. כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם יְהוָה.
ט. כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם.
י. כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן-הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב, כִּי אִם-הִרְוָה אֶת-הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ; וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל.
יא. כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי, לֹא-יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם: כִּי אִם-עָשָׂה אֶת-אֲשֶׁר חָפַצְתִּי, וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו.

עלינו לזכור שאותו "פה" אשר ממנו יצאו ההבטחות לישראל הינו "הפה" שממנו יצאו המילים שציוו על בריאת העולם וכל אשר בו. כשאלוהים מדבר, דברים נוצרים ומהלכים מתבצעים. שום דבר ואף אחד אינו יכול להישאר אדיש למילה והוראה שיוצאת מפי אלוהים. שום כוח שבעולם לא יכול להפר את תוכניתו של אלוהים (ירמיה לא 35-37, שמואל-א יב 22, טו 29).

השליח רואה צורך במילים אלו מכיוון שרובם המוחלט של היהודים דוחה את ישוע. לפיכך, נראה כאילו אלוהים כשל במשימתו…
רובם המוחלט של היהודים מכירים את התורה, טוענים שלמדוה ולמרות זאת הם דוחים את ישוע כמשיח ואף מנדים את היהודים שמאמינים בו.
האם אין זו הוכחה לכך שדבר אלוהים שב ריקם?

לא! דבר אלוהים לא כשל (לא שב ריקם)!
מדוע?
כי "…לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם."

גדולתו של המשפט הזה נמצאת ביחס הפוך לגודלו. המשפט עצום במשמעותו.
שאול מכריז כבר בתחילת דבריו והסבריו:
עובדת היותו של בן לעם ישראל צאצא פיזי של אברהם, יצחק ויעקב, אינה מבטיחה לו ליהנות מהבטחות אלוהים. זאת מכיוון שההבטחות עתידות להתגשם בחיי הצאצאים הפיזיים האוחזים באמונתם של האבות.

"הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם."

סינון ראשון: ערב רב!
לא כל המתגוררים בקרב עם ישראל ומדברים את שפת ישראל שייכים לישראל.
כאשר יצא עם ישראל ממצרים, התלוו אל עם ישראל ערב רב (שמות יב 38).
כאשר חזר עם ישראל מגלות בבל בתקופת עזרא ונחמיה, התערבבו בישראל גם ערב רב (נחמיה יג 3). למרות שהייתה התעוררות רוחנית בקרב העם ורבים חזרו בתשובה, לא כל הערב הרב יצא מקרב ישראל ובכל עת, גם בימינו, נמצא בקרב עם ישראל ערב רב. בליל של בני עמים נוכרים.
ובכן, אלוהים הבטיח שעמו ישראל יהיה ממלכת כוהנים וינחל את נחלתו, ולא ערב רב שאינם צאצאי אברהם, יצחק ויעקב.

סינון שני: יהודי בן אמונתו של אברהם אבינו
מבחינתו של אלוהים, ישנם שני סוגי יהודים, פיזי ורוחני.

א. פיזי: יהודי שהנו צאצא של אברהם, יצחק ויעקב, אך אינו שותף לאמונתו של אברהם בישוע המשיח (יוחנן ח 12-59, אל הרומים ב 17-29).

ב. רוחני: יהודי שהינו צאצא ביולוגי של אברהם, יצחק ויעקב, אך גם שותף לאמונתו המושיעה של אברהם אבינו (ראה מראי מקום מהסעיף הקודם).

בפרק ב 28-29 הגדיר זאת שאול השליח במילים הבאות:
"…הן לא על פי מראית עין יהודי הוא יהודי, ולא מה שרואים בגוף הוא מילה. יהודי הוא זה שבתוך תוכו הוא יהודי ומילה היא זו שבלב, לפי הרוח ולא לפי אות כתובה. שבחו אינו בא מבני אדם, כי אם מאלוהים."

המעבר ממצב של יהודי פיזי ליהודי רוחני (ממצב של אינו נושע למצב של נושע) כרוך בפעולת חסד של אלוהים הנקראת "לידה מחדש". זה תהליך שנעשה בחיי אדם שאלוהים בחר להושיעו והינו זהה ליהודי ולגוי.
כל הפעולות הכלולות בשינוי האדם מפיזי לרוחני, ממת לחי מבחינה רוחנית, נתונות בידי רוח הקודש:
– רוח הקודש שוכן בגוף הנושע המהווה היכל של אלוהים (קור"א ג 16-17, אל האפסים א 13-14).
– פוקח את עיני לבבו של האדם כדי שיכיר בעובדת קיומו של אלוהים כפי שמתואר בכתבי הקודש (יוחנן ג 3-5).
– רוח הקודש מלמד את האדם אודות החטא, להיות מודע לחטאיו, לעובדה שעליו להתוודות על כל חטא לפני אלוהים ואחריתם של הדוחים את הישועה (יוחנן יד-טז).
– רוח הקודש עוזר לאדם להבין ולהפנים את שכתוב בכתבי הקודש ומאפשר לו לקרא לאלוהים למען יושיעו מעונש החטא בזכות כפרתו של ישוע המשיח (קור"א ב 10-15).
– רוח הקודש מעניק לאדם הנושע את הכוח לציית לאלוהים
– רוח הקודש מעניק לנושע את תכונות האופי הנדרשות ממנו כדי לייצג את אלוהים בעולם כבנו הנאמן – את כל תכונות האופי של האדון ישוע (אל הגלטים ה 22-23).
– רוח הקודש מעניק יכולות לכל מאמין, הנקראות מתנות הרוח, וביכולות אלו המאמין משרת את אלוהים במסגרת הקהילה שהיא גוף המשיח (קור"א יב, אל הרומים יב, אל האפסים ד).
– רוח הקודש מעניק לנושע את היכולת והכוח להתגבר על כל פעולות השטן בעולם (יוח"א ד 4).

את רוב תפקידי רוח הקודש ניתן ללמוד במקומות הבאים: יוחנן ג 1-14, יד-טז, קור"א ב 10-15, אל הגלטים ה 22-23.

רבותי, אל לנו להתפלא בקוראנו את הנתונים הללו, ז"א, שמספר הנבחרים מקרב עם ישראל כה מצומצם. ההיסטוריה היהודית הכתובה בתנ"ך מצדיקה את דבריו של שאול השליח. מאז הקים אלוהים את עם ישראל רק חלק קטן מן העם נחשב לנושע וקיים את רצון אלוהים בדרך המפארת את אלוהים.

המצב הרוחני של עם ישראל בתקופתו של שאול השליח לא היה שונה מהמצב בעת מלכות אחאב מלך ישראל עת פעל אליהו הנביא בקרב העם.
גם אז רובו המוחלט של עם ישראל לא היה שותף לאמונת אברהם – לא הלך בדרך אלוהים.
אלוהים אף מציין את מספר הנושעים באותה תקופה מקרב ישראל: 7000 (ראה מלכים-א יט 18: "והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו.")
לו החליט אלוהים לשפוט את עם ישראל באותה העת, היו נשארים רק 7000 מעם ישראל, שארית מכל השבטים, ודרכם היה אלוהים מגשים את כל ההבטחות שנתן לעם הזה.
והנה, למרות שהייתה שארית כה זעומה של נאמנים מקרב עם ישראל, המשיך אלוהים לפעול דרך עמו ולקדם את עמו לעבר התגשמות כל הבטחותיו עבורם.

כאשר האדון ישוע התעמת עם הפרושים, שהיו יהודים אדוקים בדתם, ושמרו את כל המצוות שהם הבינו לנכון לשמור, הוא אמר להם:
"…אתם מאביכם השטן…" (יוחנן ח 44).
למרות שהם חשבו שהם המודל והמופת לחיקוי ודתיות ראויה, אלוהים הוכיח להם במילים בוטות וברורות שדחיית האדון ישוע מהווה הוכחה שאינם מכירים את אלוהים, ואם ימשיכו בדרך זו – לעולם לא יחזרו לנוכחות אלוהים. אנשים אלו לא יזכו לחוות את ההבטחות הנפלאות של אלוהים לעמו ישראל – ישועה, שירות, נצח עם אלוהים.

ומה התרחש בקרב עם ישראל בתקופתו של שאול השליח, לאחר עלייתו של האדון ישוע השמיימה?
כשהקהילה קמה (מע"ש ב), כ-3000 יהודים קיבלו באמונה את האדון ישוע, לאחר קריאתו של שמעון פטרוס. התלהבותם של המאמינים הראשונים פעלה כאש בשדה קוצים! לא חלף זמן רב ואלפים נוספים הצטרפו לקהילת המשיח: "רַבִּים מֵהַשּׁוֹמְעִים אֶת הַדָּבָר הֶאֱמִינוּ, וּמִסְפָּרָם הָיָה כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ" (מעשי השליחים ד 4).
המאמינים נתקלו מיד בהתנגדות חריפה שקמה בחסות ההנהגה הרבנית בישראל (מע"ש ח-ט). זו דאגה למעמדה ולכבודה כשהיא מתפארת בדתיותה, אך בעיני אלוהים עומדת ערומה ובמצב של עיוורון רוחני (מתי טז, כג, יוחנן ב 13-ג 21, ח 39-47).

לפיכך, המספר הזעום של נאמנים לאלוהים מקרב עם ישראל אינו מציין שאלוהים כשל במשהו או שדברו שב ריקם.
לאמיתו של דבר, מאז ומתמיד היה בעם ישראל רק קומץ, שארית, של נאמנים.
כך יהיה גם באחרית הימים.
לא כל בני ישראל שהם צאצאי אברהם, יצחק ויעקב יזכו לשרת את אלוהים ככוהנים בממלכתו. רק שליש מעם ישראל באחרית הימים ישרוד את צרת יעקב, וישרת את המשיח ככוהנים בממלכתו הארצית בת אלף השנים (זכריה יג 8-9). "הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם."

לא כל מי שהוא צאצא ביולוגי מאברהם, יצחק ויעקב, עתיד לחוות את הברכות הנפלאות שאלוהים ייעד לעם ישראל.
צאצאיי אברהם, יצחק ויעקב הדוחים את אמת אלוהים שהתגלה בישוע המשיח, אינם עתידים לחוות את הבטחותיו הנפלאות של אלוהים: ישועה, ארץ נחלה שלמה, שירות ככוהנים בממלכת אלוהים.
אנשים אלו, למרות היותם יהודים צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, יישפטו ויידונו לאובדן נצחי כמו אחרוני הגויים הדוחים את משיח אלוהים, האדון ישוע.

הישועה והברכות המובטחות על ידי אלוהים לעם ישראל ימומשו וייתגשמו בחיי הצאצאים היהודים השותפים לאמונתו המושיעה של אברהם אבינו.

לפיכך, לא כל אשר מישראל ישראל הם.

האמת הכבירה הזו, שמסתכמת במספר מילים בודדות, היא שהשקיטה את לבותיהם של מאמינים רבים לאורך ההיסטוריה. אלוהים לא יתכחש לכל הבטחותיו לעם ישראל רק משום שרוב העם הפנה לו עורף.

עלינו לזכור: תכלית הדוגמאות שבפסוקים 9-7 היא להוכיח שאלוהים לא זנח את ישראל, מכיוון שבחירתו מושתתת על ריבונותו המושלמת. כפי שבחירה ריבונית זו לא הייתה תוצאה מצדקתם של אבותינו, כך אין היא מושפעת מחוסר האמונה הנוכחי של עם ישראל.

מפסוק 7 שאול מוכיח שעיקרון הבחירה היה מאז ומתמיד ופעל גם בתהליך של הקמת עם ישראל. מכיוון שהבחירה היא ריבונית, אין כל כוח בעולם שישנה את תוכניתו של אלוהים.
שאול השליח משתמש ביצחק ויעקב כדי להמחיש את עיקרון הבחירה.
חשוב לציין שכל יהודי אשר שמע את ההסבר הזה הסכים איתו והבין את חשיבותו…

7. גַּם לֹא מִשּׁוּם הֱיוֹתָם צֶאֱצָאֵי אַבְרָהָם הַכֹּל בָּנִים, אֶלָּא – "בְּיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע."
   8. כְּלוֹמַר, לֹא בְּנֵי הַבָּשָׂר הֵם בָּנִים לֵאלֹהִים, אֶלָּא בְּנֵי הַהַבְטָחָה נֶחְשָׁבִים לַזֶּרַע.
   9. הֵן זֶה דְּבַר הַהַבְטָחָה: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן."
   10. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם רִבְקָה בִּהְיוֹתָהּ הָרָה לְאִישׁ אֶחָד, לְיִצְחָק אָבִינוּ,
   11-12. בְּטֶרֶם נוֹלְדוּ בָּנֶיהָ וּבְטֶרֶם עָשׂוּ טוֹב אוֹ רַע נֶאֱמַר לָהּ "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל בְּחִירָה, לֹא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים אֶלָּא לְפִי קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא –
   13. כַּכָּתוּב: "וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב, וְאֶת־עֵשָׂו שָׂנֵאתִי."

אלוהים בחר להמשיך את הברכה שנתן לאברהם דרך יצחק ולא דרך ישמעאל ובני קטורה, למרות שכולם היו יוצאי חלציו של אברהם וישמעאל היה הבכור (בראשית כא 12, [קטורה, אשתו השלישית של אברהם, בראשית כה]). ישמעאל ובני קטורה נולדו בכוח הבשר ולא בכוח ההבטחה והאמונה (ראה גלטים ד). אלוהים אינו כפוף למסורות אדם אלא לרצונו ולהבטחותיו.

לאלוהים הייתה בחירה אחרת: יצחק, הבן שבא על סמך הבטחת אלוהים; הבטחה שדרשה אמונה ולא הייתה תלויה בכוחו של אדם. אברהם ושרה הביאו את יצחק לעולם ודחו לבסוף את ישמעאל. בכך הם צייתו באמונה להוראתו של אלוהים (בראשית כא 10-13, כה 1-6 – דחיית בני קטורה, אל הגלטים ד).

אלוהים עשה סינון ראשוני והסיר מן הדרך את כל שאר בניו של אברהם אשר נולדו בכוח הבשר ולא בכח האמונה בהבטחת אלוהים.
אלוהים המשיך לפעול דרך האחד – יצחק – שהיה פרי בחירתו והבטחתו שנולד באמונה.

לאחד הזה שנבחר, שבא לעולם כפרי אמונה, אלוהים הבטיח את כל הברכות (ראה גלטים ד 21-31, התעלמות אפילו מבני קטורה).

השליח מציין עובדה זו כדי ללמדנו שאלוהים הוא זה הבוחר את ילדיו וכל הבטחותיו תתגשמנה כי הן תלויות בכוחו הריבוני..

חשוב לציין שדחיית ישמעאל ובני קטורה ואי הכללתם בישראל אינה מציינת שאף אחד מצאצאיהם לא ייוושע. חס וחלילה!
כל בן ישמעאל שיקרא בשם אלוהים ייוושע ויזכה לחיי עולם, אך אין הדבר אומר שיהפוך לבן ישראל ויהיה שותף לתוכנית שאלוהים יעד לישראל בלבד: ממלכת כוהנים, ארץ ישראל כנחלה.

להלן מקרים נוספים המלמדים שאלוהים לא ייעד את כל היהודים הפיזיים להיות יהודים רוחניים.
ז"א, אלוהים בחר שארית מעם ישראל אשר דרכה יגשים את כל שהבטיח לעם ישראל:
1. ישעיהו הנביא מלמד שרק שארית מעם ישראל תזכה לחוות את מלוא ברכות אלוהים על עמוֹ. ישעיהו מדגיש את עיקרון ה"שארית" כדי ללמדנו ש-"לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם" (ראה ישעיהו ו 13, י 20-27, יא 11; ראה גם עובדיה פסוק 17).

2. זכריה הנביא (יג 8-9) מציין שבתום הצרה הגדולה שתבוא על ישראל יישאר רק שליש מהעם. אלוהים יזקק ויטהר אותו כדי שישרתוֹ בטוהר וקדושה: "וְהָיָה בְכָל־הָאָרֶץ, נְאֻם־יהוה, פִּי־שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ; וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ. וְהֵבֵאתִי אֶת־הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת־הַכֶּסֶף, וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת־הַזָּהָב. הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי, וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ. אָמַרְתִּי: עַמִּי הוּא, וְהוּא יֹאמַר: יהוה אֱלֹהָי!" – ללמדנו ש"לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם."
3. מתי ג 7-12: יוחנן המטביל מבקר את התנהגותם של הפרושים והצדוקים. הם אוחזים בדיעה שייחוסם היהודי ושמירת המצוות מבטיחים את ישועתם. יוחנן המטביל מבהיר להם שייחוסם הביולוגי לא יעמוד להם ביום משפט אם הם דוחים את המושיע ישוע. "… הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם."
4. יוחנן ח 31-47: ישוע מבקר את התנהגות הפרושים ואומר להם בפירוש שאינם בני אברהם מכיוון שאין להם את אמונתו של אברהם. מקרה זה שוב מוכיח ש-"לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם."
5. באיגרת אל הרומים (ב 28-29) שאול אומר: "הֵן לֹא עַל־פִּי מַרְאִית עַיִן יְהוּדִי הוּא יְהוּדִי, וְלֹא מַה שֶּׁרוֹאִים בַּגּוּף הוּא מִילָה; יְהוּדִי הוּא זֶה שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא זוֹ שֶׁבַּלֵּב, לְפִי הָרוּחַ וְלֹא לְפִי אוֹת כְּתוּבָה; שִׁבְחוֹ אֵינוֹ בָּא מִבְּנֵי אָדָם, כִּי אִם מֵאֱלֹהִים."

דברי שאול רק מחזקים את שלמדנו עד כה: השוּתפוּת בברכות אברהם הנצחיות מבוססת על שותפות באמונתו של אברהם, ולא על ייחוס ביולוגי־משפחתי [ליצחק ויעקב] בלבד.

יהיו אלו שיעלו ספק בנוגע להסבר של שאול השליח אודות יצחק, משום שיטענו שישמעאל בכל זאת נולד להגר ולא לשרה (בראשית טז 2-3).
מסיבה זו ממשיך שאול השליח להדגים בפסוקים 10-13 את אותו עיקרון של בחירה מראש על שני אחים תאומים – יעקב ועשיו – שנולדו לאם אחת ובאו מזרע של אב אחד – יצחק ורבקה.

יעקב ועשיו.

אלוהים בחר את יצחק. ליצחק נולדו שני בנים תאומים מרבקה: עשיו ויעקב. למרות היותם תאומים, ולמרות שעשיו היה הבכוֹר, אלוהים בחר ביעקב הצעיר:
11-12. בְּטֶרֶם נוֹלְדוּ בָּנֶיהָ וּבְטֶרֶם עָשׂוּ טוֹב אוֹ רַע נֶאֱמַר לָהּ "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל בְּחִירָה, לֹא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים אֶלָּא לְפִי קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא –

שים לב: אלוהים בחר ביעקב עוד לפני שהוא ועשיו נולדו, ובטרם עשו טוב או רע. כלומר, בחירתו של יעקב על פני אחיו התאום והבכור, עשיו, מוכיחה שבחירת אלוהים מושתתת על בחירה ריבונית ולא על סמך מעשה כלשהו של אדם זה או אחר (אפסים א 4; מעשי השליחים יג 48).

לפיכך, מכיוון שאלוהים ריבון (כל יכול בכל תחום) הוא בחר בעם ישראל עוד לפני שהעם נוצר. – הבחירה בעם ישראל תלויה באלוהים ולא בעם ישראל.
מסיבה זו יכול כל בן ישראל אמיתי להימלא בשלווה ולהסיר כל ספק מליבו – אלוהים יגשים את כל שהבטיח לישראל שלו!

דוגמאות זהוֹת ניתן לראות ב …

– ירמיהו א 5: אלוהים אומר לנביא שהוא בחר בו בטרם היוולדו, "בְּטֶרֶם אֶצּוֹרְךָ (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ; נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ."

– שופטים יג: אלוהים בוחר את שמשון להיות לו לנזיר עוד לפני היוולדו.

– תהילים קלט.

בפסוק 13 שאול מדגיש את ריבונותו של אלוהים בבחירת ילדיו באמרו:

"כַּכָּתוּב: וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב, וְאֶת־עֵשָׂו שָׂנֵאתִי." (ציטוט זה לקוח מדברי הנביא מלאכי פרק א 2-3).

אדם שאינו מכיר את דבר אלוהים או עדיין לא הפנים את השילוב של ריבונות אלוהים עם מלוא קדושתו, טוהרו וצדקתו, עלול לחשוב שיש באלוהים פגם. אך אין זה יכול להיות! הוא קדוש, צדיק, טהור ותמים (תהילים צב 16; דברים לב 4, ישעיה נה 6-13).

פסוק זה בספר מלאכי גרם לרבים לשאול: "מדוע אלוהים מאשים, שופט ומעניש את אלה שהוא עצמו לא בחר?"

רבותי, אלוהים בחר את יעקב על פני עשיו עוד לפני שמישהו מהם עשה טוב או רע.
יחד עם זאת, כשבוחנים את חיי יעקב ועשיו מגלים שהשניים לא היו מושלמים.
כל אחד מהם חטא ופעל נגד אלוהים.
לפיכך, בחירתו של אלוהים אינה מתבססת על טובו של האחד על פני האחר אלא על בחירתו הריבונית של אלוהים בלבד. אילו אלוהים היה שופט בצדק בלבד את יעקב ועשיו, הרי ששניהם היו נידונים לאבדון.
בחירתו של יעקב נובעת מחסד אלוהים וריבונותו ולא מפועלו של יעקב.
בחירתו של אלוהים מבוססת על תוכנית מושלמת שרק אלוהים מסוגל לתכנן ולהוציא לפועל.

שאול השליח מצטט את הכתוב מבראשית כה 23, ואומר: "…ורב יעבוד צעיר."
מכאן, עוד לפני שהתאומים נולדו, אלוהים קבע שהבכור ישרת את הצעיר.
נבואה זו התגשמה לפחות חלקית לאור הנאמר בספר שמואל-ב ח 14: "…וישם באדום נציבים בכל אדום שם נציבים ויהי כל אדום עבדים לדויד. ויושע יהוה את דוד בכל אשר הלך…".
הערה:
עשיו = אדום = שעיר.

שימו לב לנקודה מעניינת לא פחות…עוד לפני שנולדו התאומים, אמר אלוהים לרבקה ששני התאומים הם למעשה שני עמים.
זאת הייתה תוכניתו של אלוהים
הוא בחר בישראל ולא בעם אחר להיות לו ממלכת כוהנים!
מיעקב נוצר עם ישראל…
ומעשיו נוצר העם האדומי – על כל המשתמע מכך.

בתקופה בה כתב שאול פסוקים אלה, כל יהודי או גוי יכל לראות את מעללי פרי חלציו של עשיו. במהלך חייו עשיו פנה לדרך נוכרית אלילית, ויעקב פנה לדרך אלוהים. צאצאי עשיו, האדומים והעמלקים, הפכו להיות אויבי ישראל המושבעים, עד כי אלוהים קבע שלא יישאר להם זכר (ראה עמוס ט; יחזקאל לה; עובדיה, ירמיה מט, יואל ד 19. – שמות נוספים לעשיו וצאצאיו: "שעיר", "אֱדוֹם").

לא היה זה אלוהים שגרם לעשיו לחטוא! אלוהים הניח לו ולצאצאיו להתפלש בחטאיהם. בחירה שהם בחרו בה למרות עדוּת הבריאה וההתגלות הכללית הניתנת לכל אדם על קיומו ורצונו של אלוהים (ראה רומים א–ב; תהילים יט).

אם אלוהים החליט להרעיף מחסדו על יעקב, הרי זאת זכותו. כך הוא מראה את גודל חסדו לחוטאים – חסד שכל אחד מאיתנו מתחנן לקבל מאלוהי האמת, הצדק, הרחמים והחסד. – הרי גם במקרים בהם אנחנו מקבלים הקלה בעונש לאחר שהתחננו בפני שופט בשר ודם, אין אנו נוהגים לבוא בטענה שהשופט מושחת.

מלאכי מצטט את דבר אלוהים ואומר: ואת עשיו שנאתי ואת יעקב אהבתי (מלאכי א 2-3).
המילה שנאה מציינת את מהלך פעולתם של האדומים לאורך ההיסטוריה נגד עם ישראל.
כאשר עלו הבבלים על יהודה, היו אלו האדומים שהתעקשו לשרוף את בית אלוהים ולהסגיר כל פליט יהודי לידי הבבלים (ראה ספר עובדיה).
האדומים היו כה להוטים להשמיד את עם ישראל, עד כי מחבר מזמור קל"ז מבקש מאלוהים לנפץ את ראשי עולליהם אל הסלע – רמז למעשיי האדומים נגד עוללי בני יהודה.

שנאת אלוהים לעשיו מבטאת את יחסו כלפי אלו שחרטו על ליבם להשמיד את עם בחירתו של אלוהים!
את אלו הפועלים נגד תוכניתו של אלוהים.

יש כאן תשובה נוספת לשאלה שבמבוא, "מדוע אנו לא רואים יהודים רבים שמאמינים בישוע?"

א. מאז ומתמיד אלוהים בחר מיעוט מתוך כלל, ואתוֹ הוא מבצע את תכניתו. גם דברי אלוהים לאליהו הנביא מוכיחות זאת: "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים; כָּל־הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא־כָרְעוּ לַבַּעַל, וְכָל־הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא־נָשַׁק לוֹ" (מלכים א יט 18).

ב. אלו שלא נבחרו על־ידי אלוהים כדי להאמין (שהרי אלוהים הוא זה הפוקח עיניים) אינם יכולים להאשים את אלוהים בעיוורונם מכיוון שדחו את התגלותו הכללית ולא טרחו לחפש את בורא העולם (ראה רומים פרקים א–ב, תהילים יט).

אלוהים הציג את עצמו לעם ישראל ונתן לו את תורתו, אך העם העדיף להפנות לו עורף. מסיבה זו אלוהים הענישו: "נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים רוּחַ תַּרְדֵּמָה, עֵינַיִם לֹא לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לֹא לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה…" (רומים יא 7-10, ישעיה ו 9-13). העונש מתבטא בעיוורון רוחני הבא בעקבות דחיית דבר אלוהים והמשיח.

מיעוט המאמינים בישוע בקרב עם ישראל היום הוא חלק מעונשו של אלוהים על העם שדחה את התגלותו הברורה (אל הרומים יא 7-16). אין זה סימן לחוסר יכולתו של אלוהים להושיע את כל העם! (ראה לוקס יט 41-44; ישעיהו כט 11-14).
אלוהים מעולם לא התכוון להושיע את כל בני ישראל – דהיינו, את כל צאצאי אברהם, יצחק ויעקב בבשר – אלא את הצאצאים השותפים לאמונה הטהורה של אברהם בלבד. הם אלה שאלוהים בחר מקדם ימי עולם והם אשר עתידים לפאר את שמו (ישעיה מג 21, מט 3).

העובדה שבימינו בולט העדר ברכת אלוהים בתחומים רבים בחיי עם ישראל, נובעת מכך שהוא – כעם – דוחה את המשיח ישוע! (ראה לוקס יט 41-44).

סיכום לפרק ב:

א. דבר אלוהים אינו שב ריקם! אלוהים לא זנח את עמו ישראל, גם אם רוב העם כרגע אינו מאמין בו ואף דוחה את ישועתו. אלוהים מחויב לעם ישראל (צאצאי אברהם, יצחק ויעקב) בגלל הבטחתו. קיום הבטחה זו תלוי באלוהים בלבד.

ב. מעמדו של עם ישראל כעם ההבטחה נובע מתוך בחירתו הריבונית של אלוהים. בחירה זו אינה מושפעת מהחלטה או מעשה של אדם או עם (ראה יוחנן ו 37, 44, 65; אפסים א 4).

על מנת להסביר מדוע לא כל בני ישראל מאמינים בישוע, השליח לימד שאלוהים הוא זה הבוחר את ילדיו מתוך כלל עם ישראל. אלוהים בחר את יצחק על פני ישמעאל ואת יעקב על פני עשיו. בדרך זו מלמד השליח שאול ש: "… לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם."

ג. דחיית המשיח על־ידי עם ישראל היום היא תוצאה ישירה של חטא. בעתיד, אלוהים ישנה את לב העם וכל שארית עם ישראל תיוושע ותכרע ברך לפני המושיע ישוע (ישעיהו מה 23, מג 25; זכריה ג 9, דניאל ט 24, פיליפים ב 10).

ד. הפסוקים מלמדים אותנו שכל מה שאלוהים לא בחר מקדם, וכל מה שבני אנוש מקימים שלא על פי דעתו ורצונו של אלוהים, אינו נושא ברכה ולא יעמוד לעד. לעומת זאת, כל שנעשה על פי רצון אלוהים ועל פי עקרונותיו שקבע, יזכו לעמוד ולשאת ברכה (מתי טו 13).

פרק ט פסוקים 14-18

 

פרק ג
הקדמה:
א. עד כה למדנו שאלוהים נאמן להבטחותיו ולכן כל ההבטחות שאלוהים הבטיח לעם ישראל שרירות וקיימות. מכיוון שחלק מהבטחותיו של אלוהים לעם ישראל עדיין לא התגשמו, יוצא מכך שאלוהים עדיין מחוייב לעם ישראל ולא נטש את העם שאותו בחר.
ב. הבטחותיו של אלוהים מבוססות על ריבונותו ולא על טיב מעשינו כבודדים או כעם.
ג. שאול השליח גם לימד אותנו אודות דרך הבחירה של אלוהים. אלוהים בחר את יצחק על פני ישמעאל ואת יעקב על פני עשיו, למרות ששניהם היו תאומים ויצאו מאותו אב ואם. אלוהים בחר את יעקב ושנא את עשיו עוד לפני שזה האחרון נולד.

לאור הנתון המדהים הזה נשאלות שאלות:
האם יש אי-צדק אצל אלוהים?
איך יתכן שאלוהים אינו בוחר אדם כלשהו ולבסוף גם שופט אותו על כך שאינו מאמין בו?
בשיעור שעבר עניתי על חלק משאלה זו ובשיעור הנוכחי אנו נמשיך לדון בנושא לאור דוגמאות נוספות מכתבי הקודש.

רִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם

רומים ט 14-18

14 אִם כֵּן מַה נֹּאמַר? הֲיֵשׁ אִי־צֶדֶק אֵצֶל אֱלֹהִים? חַס וְחָלִילָה!
15 הֲרֵי לְמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: 'וְחַנֹּתִי אֶת ־אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת ־אֲשֶׁר אֲרַחֵם.'
16 לְפִיכָךְ אֵין זֶה בְּיָדָיו שֶׁל הָאָדָם הָרוֹצֶה אוֹ הַמִּתְאַמֵּץ, כִּי אִם בִּידֵי אֱלֹהִים הַמְרַחֵם.
17 וְאָכֵן אוֹמֵר הַכָּתוּב לְפַרְעֹה: 'בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל־הָאָרֶץ.'
18 וּבְכֵן הוּא מְרַחֵם עַל מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה, וּמַקְשֶׁה אֶת לֵב מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה.

אלוהים צדיק – תמיד!

לאור נתון מדהים זה המייחס, לכאורה, "שנאה" [את עשיו שנאתי] לאלוהים, נשאלות מספר שאלות:

– האם יש אי־צדק אצל אלוהים?

– איך ייתכן שאלוהים מחליט שלא לבחור באדם כלשהו … ולאחר מכן שופט אותו על כך שאינו מאמין בו? (תשובה חלקית ניתנה בפרק הקודם בהסבר לפסוק 13).

לשאלה שבפסוק 14 שאול עונה מיד ובהחלטיוּת: "חַס וְחָלִילָה!" אצל אלוהים יש רק צדק. הבעיה היא בהבנה שלנו ובהחלטות שלנו אך לא בצדק של אלוהים.

לאורך כתבי הקודש, תיארו הנביאים את אופיו ותכונותיו של אלוהים. כולם, ללא יוצא מן הכלל ידעו והכריזו שאלוהים צודק תמיד ואינו פועל שלא על פי עקרונות צדק מוחלטים.
תהילים צב 15: "להגיד כי ישר יהוה, צורי ולא עוולתה בו."
דברים לב 4: "הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא."
אברהם אבינו פנה אל אלוהים בשאלה ריאטורית בספר בראשית יח 25: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"

למרות עושר הפסוקים בכתבי הקודש המציינים את אלוהים כצדיק, שאלת הבחירה מראש תמיד מעלה ספקות במוחותיהם של חלק מהשומעים, לגבי צדקת אלוהים:
איך יתכן שאלוהים בוחר אדם אחד לחיים וברכה וכל מי שאלוהים לא בחר – נשלח לאבדון נצחי?

שאול השליח יודע היטב שמוחינו האנושי נתקל בקושי גדול להבין כהלכה ולהתמודד כראוי עם נושא הבחירה מקדם.
בגלל מוגבלותינו להבין הסבר מילולי, שאול השליח חוזר לסמכות כתבי הקודש כדי ליישב את הנושא.
שאול מצטט מספר שמות לג 19.

במגמתו לגונן על צדקת אלוהים, שאול מזכיר את אופן פעולתו של אלוהים עם משה ועָם ישראל במדבר, והן עם פרעה, מלך מצרים.

בפסוק 15 הוא מוכיח את צדקתו של אלוהים בתשובה שנתן למשה: "וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (ספר שמות פרק לג 19).

לאחר ששאול השליח הוכיח את עיקרון הבחירה ע"י בחירתם של יעקב ויצחק, הוא מתקדם בהיסטוריה של עם ישראל לעת בו נתן אלוהים את התורה לעם ישראל במדבר (כ-400 שנים לאחר תקופת יעקב).

משה מבקש מאלוהים שיבטיח לו הגנה והדרכה לאורך המסע במדבר. הוא פונה לאלוהים ואומר כי נוכחותו עמם והדרכתו מוכיחות כי עם ישראל אכן מוצא חן בעיני אלוהים. עובדות אלה מראות לכל שאר העמים שישראל מיוחד בעיני הבורא – הוא עם נבחר.

תשובתו של אלוהים ברורה אך גם מהממת:

"וַיֹּאמֶר: אֲנִי אַעֲבִיר כָּל־טוּבִי עַל־פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יהוה לְפָנֶיךָ; וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (שמות לג 19).

רבותי, תשובתו של אלוהים מהממת ומוכיחה מעל כל ספק את גודל חסדו ואהבתו את עמו – זאת בעודו שומר על קדושתו, טוהרו וצדקתו.
עלינו לזכור שבפרק לב, מתואר מעשה עגל הזהב. אחד מהחטאים הנפשעים ביותר שעם ישראל חטא נגד אלוהים.
אלוהים קצף על העם ובמכת עונש, מתו 3000 מעם ישראל (שמות לב 28).
זיכרו:
רובו המוחלט של העם היה מעורב בחטא עגל הזהב, אך אלוהים לא השמיד את כל העם.
בחסדו ורחמיו אלוהים הותיר את רוב העם בחיים – למרות שעל פי משפט צדק, רובו המוחלט של העם היה צריך להיענש במוות.

לאחר מקרה עגל הזהב והמשפט, נגלה אלוהים למשה פנים אל פנים (שמות לג 11).
במהלך השיחה בין אלוהים למשה, ביקש משה מאלוהים שזה ילך באופן אישי לפני העם להדריכו ולהובילו במדבר.
אלוהים ענה למשה והסכים שפניו – פני אלוהים = קדוש ישראל, אל-שדי ינחה את עמו במדבר.

משה ביקש מאלוהים דבר נוסף: הראני את כבודך.

אלוהים נענה חלקית לבקשה זו – כדי שמשה לא ימות במקום – אך בנוסף אמר אלוהים למשה את המילים הבאות: שמות לג 19:
"…וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם…"

משמע:
"… העובדה שאני, אלוהים, שוכן בקרב העם ומנחה אתכם במדבר, אסור שתובן שלא כהלכה! נוכחותי עמכם אינה סימן שכולכם טהורים, כולכם מוגנים, ואת כולכם בחרתי! גם אם אשכון בתוככם ואלך לפניכם, אני עדיין ארחם על מי שבחרתי לרחם ואשפוט את מי שראוי למשפט. נוכחותי בתוככם אסור שתובן כאילו כל בן לעם ישראל יקבל חיסיון והגנה בכל מקרה, ושלכולם מובטחת הברכה. נוכחותי עמכם איננה כיסוי לפשע או חטא שתעשו!"
– את הלקח הזה למדו גם בניו של עלי הכוהן והעם כאשר הפסידו במלחמה למרות שלקחו את ארון הברית עמם לשדה הקרב (שמואל א פרק ד').

אלוהים הדריך את בני ישראל לאורך כל שנות המסע במדבר. הוא ברך אותם, אך יחד עם זאת גם הענישם והכה בהם קשות כאשר סטו ממצוותיו. כל אחד מבני ישראל חטא במהלך המסע במדבר. כולם, על פי דין צדק, היו ראויים לעונש, אך אלוהים בחסדו החליט לרחם על מי שבחר (בראשית יח 25; תהילים ז 9, מח 10; ירמיהו ט 22-23).

דברי אלוהים למשה נועדו להכינו לבאות:

"… במהלך ההליכה במדבר אתה, משה, עתיד לראות מחזות קשים של כשלונות, מוות ואכזבה.
שלא תיפול רוחך! גם במצבים הקשים ביותר זכור שלא אעזבך, אחון את אשר אחון וארחם את אשר ארחם…"
גם אם תחווה את הקשיים הגדולים ביותר – דע לך משה – אני נאמן למילתי ויישאר חלק מן העם אשר יזכה לחנינה!
מכאן – כולם ראויים למשפט, אך בחסדו ורחמיו אלוהים חונן חוטאים ומשאירם בחיים למען יחוו את כל הברכות שהבטיח לעמו ישראל

אלו המתנגדים לעיקרון הבחירה ורואים בכך הוכחה לאי צדק אצל אלוהים, בדרך כלל גם מתעלמים מדוגמת פעולות החסד של אלוהים.
לדעתם, כאשר אלוהים בוחר בחלק מסויים, הוא בפועל מאשים את אלו שלא בחר בהם.
אותם אנשים מתעלמים מהעובדה שכל בני האנוש נמצאים אשמים וראויים למוות רק משום היותם בני אדם הנמצאים תחת קללת החטא (תהילים נא 5, אל הרומים ג 23).

הבחירה של אלוהים אינה מרשיעה אדם חוטא!
הבחירה של אלוהים נועדה להגן, לסוכך ולהעביר חלק מקהל המורשעים למעמד אחר – זכאים.
במקום לחשוב שאלוהים אינו הוגן, עלינו לראות בחירה הריבונית של אלוהים מעשה של חסד טהור וחמלה להציל אדם כלשהו מדראון עולם לו הוא ראוי בצדק.

אלו שרואים בבחירה חוסר צדק, צריכים לזכור: אלוהים יהיה צדיק לחלוטין אם הוא לא יבחר אף אחד מאיתנו לישועה.
הסיבה שאלוהים בוחר חלק מכלל בני האדם רק מציגה את חסדו.

אם מישהו מחפש את עיקרון הצדק של אלוהים בבחירה של ילדיו, הריהו מחפש דבר במקום הלא נכון.
מעשה הבחירה מדגיש את חסדו וחמלתו של אלוהים – תכונות שהן גדולות מצדק.
לא לחינם נאמר: אהבה מכסה על המון פשעים…

תחלס, עם ישראל חייב את קיומו כאומה לאלוהים בגלל עיקרון הבחירה של אלוהים.
מי שנבחר זכה לחסדו של אלוהים. מי שלא נבחר נענש על חטאיו וסטיותיו מהדרכת הבורא. אלוהים היה ונשאר צדיק בשני המקרים.

במקום לחשוב רע על אלוהים, מדוע לא נשאל: אלוהים, מדוע בחרת אותי בכלל??

ייתכן שברגע זה אדם בלתי מאמין שואל: "האם אלוהים בחר אותי?"

לאותו אחד אני מציע: התפלל והתוודה על חטאיך לפני אלוהים. בקש ממנו לגלות עצמו לך דרך כתבי הקודש. אלוהים לעולם לא יבזה או ידחה תפילה הנובעת מלב שבור הזועק לישועה:
"…זבחי אלוהים רוח נשברה לב-נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה" (תהילים נא 19).

אם אתה קורא את כתבי הקודש ומבינם אך מתמיד לדחות את ישוע המשיח, אלוהים יזכיר לך זאת ביום המשפט.
תישפט לחובה מכיוון שדחית את האמת, וכל מעשיך הרעים שלא נסלחו יעמדו לחובתך (ראה ספר ההתגלות כ 11-15).

שאול מסכם את הנקודה הספציפית הזו בפסוק 16:

"… לְפִיכָךְ אֵין זֶה בְּיָדָיו שֶׁל הָאָדָם הָרוֹצֶה אוֹ הַמִּתְאַמֵּץ, כִּי אִם בִּידֵי אֱלֹהִים הַמְרַחֵם."

כלומר, למרות שכל בני ישראל היו צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, אלוהים בחר רק בחלק עליו החליט בריבונותו. גם במעמד הזה אלוהים הוכיח "שלא כל אשר מישראל ישראל הם!" אלוהים לא זנח את עמו, אלא מאז ומתמיד בחר לו שארית – מיעוט שדרכו הוא מקיים את כל שהבטיח.

עובדה נפלאה זו מתבטאת גם באיגרת אל האפסים א 4-5:

"כְּשֵׁם שֶׁבָּחַר אוֹתָנוּ בּוֹ בְּטֶרֶם הִוָּסֵד תֵּבֵל, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו בְּאַהֲבָה. הוּא יָעַד אוֹתָנוּ לִהְיוֹת לוֹ לְבָנִים עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, כְּחֵפֶץ רְצוֹנוֹ."

השליח מפתח נושא זה עד פרק ב באותה איגרת, ומסכם באמרו:

"בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה… אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים…"

אלוהים תכנן תכנית מקדם ימי עולם. עתה הוא מוודא שכל יום יתגשם החלק היחסי של אותה תכנית – עד להתגשמותה המלאה.

לנו – כיצורים שנבראו על־ידי אלוהים וקיבלו ממנו את רוח החיים – אין סיבה להתלונן ואין מתפקידנו להציע לו הצעות. מי שנפקחו עיני לבו מהלל את אלוהים על החסד שעשה עמו. מי שלא ייפקחו עיניו עד סוף חייו, נשאר בעיוורונו הרוחני והוא יישפט לאור מעשיו (רומים א–ב).

אלוהים בוחר – המאמין מבשׂר

לאור אמת זו, היה מי ששאל: "אם אלוהים בוחר מקדם את ילדיו, מדוע עלינו לבשר את הבשורה?"

למרות שאלוהים בחר מקדם את ילדיו, הוא גם קבע את הדרך שבה הנבחרים "יפקחו את עיני לבבם". אלוהים בחר בכלי הנקרא "בישור" כדי לפקוח את עיני המתים והעיוורים (מבחינה רוחנית) שהוא בחר:

"… לְפִיכָךְ הָאֱמוּנָה בָּאָה בִּשְׁמִיעָה וְהַשְּׁמִיעָה – בְּהַכְרָזַת דְּבַר הַמָּשִׁיחַ" (רומים י 17).

ובכן, מהי "הבשורה"?

הבשורה כוללת את האמת אודות אלוהים שבא לעולם בדמות ישוע המשיח. זאת עשה על מנת לשלם במותו המכפר את מחיר כפרת החטאים של בני האדם. ישוע מת, נקבר, וקם לתחייה ביום השלישי. כל המאמין בישוע כאדון ומושיע מן החטא – יִוָּשַׁע מזעם אלוהים (ראה פרק י 9-10, ישעיה נג 6).

הבשורה היא כוח האלוהים להושיע את החוטאים. אין כל סיבה להתבייש בבשורה. היא איננה תחינה לבני האדם שיוושעו, אלא הכרזה של פועל אלוהים למען בני אדם. כל מי שאלוהים בחר בו אכן יגיב בחיוב לדבר הבשורה (רומים א 16-17):

16 אֵינֶנִּי בּוֹשׁ בִּבְשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהֲרֵי הִיא כֹּחַ הָאֱלֹהִים לְהוֹשִׁיעַ אֶת כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין, אֶת הַיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה וְגַם אֶת הַלֹּא־יְהוּדִי;
17 כִּי בָּהּ צִדְקַת הָאֱלֹהִים מִתְגַּלֵּית מִתּוֹךְ אֱמוּנָה לְתַכְלִית אֱמוּנָה, כַּכָּתוּב: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה".

אלוהים מאפשר לנו להיות כלים לכבודו במלאכת הישועה. זו הזדמנות וזכות לשרת את אלוהים במשימה קדושה וחשובה ביותר. עלינו, כמאמינים, למלא מצווה זו בעונג, בחכמה וברצון בכל הזדמנות (מתי כח 18-20; מע"ש א 1-9; קור"ב ה).
בעוד אנו משמיעים את דבר הבשורה לכל אוזן קרויה הרי אלוהים בחסדו הוא בלבד מאפשר לשומע להיוושע.

הדבר דומה למצב בו אנו מקבלים שלט לרכב ואיננו יודעים איזה רכב הוא שלנו במגרש החניה הגדול. אנו עומדים ליד כל רכב ולוחצים על המתג בשלט. אם ברכב שלידנו יש מפענח מתאים, ישמע צליל והדלת תיפתח. אם לרכב אין מפענח מתאים הרי שהרכב שמולנו לא יגיב ונמשיך לעבר הרכב הבא… כך אנו פועלים עם הבשורה! מבשרים את אותה בשורה ומתפללים שאלוהים יפקח את "עיני לבבם" של כל השומעים.

בפסוק 16 שאול מדגיש שישועת האדם היא בידיו של אלוהים המרחם.
משמע – כולם אשמים בחטאיהם וראויים לריחוק נצחי מאלוהים (אל הרומים ג 11). אלוהים רשאי לחמול ולהרעיף מחסדו על מי שיבחר.

באותה מידה ששאול הציג את משה רבנו ועם ישראל כמקבלי חסד מאלוהים, הוא כעת מציג את פרעה כאחד אשר זכה למשפט הצדק של אלוהים.
מכאן, אם מישהו מעונין במשפט ראווה לצדקת אלוהים – אז הנה לך דוגמת חייו של פרעה מלך מצרים.

מי אשם בקוֹשי הלב?
17. וְאָכֵן אוֹמֵר הַכָּתוּב לְפַרְעֹה: 'בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל־הָאָרֶץ.'

בפרק ט פסוק 17 שאול מוכיח בדוגמה מחייו של פרעֹה, מלך מצרים, שאלוהים בריבונותו בוחר מי ישרת אותו, לאיזו מטרה ואיך (בחירתו של אלוהים נוגעת לכלל בני האדם ולא רק לבני ישראל):
שאול מצטט מספר שמות ט 16, כאשר משה מבהיר למלך מצרים (לפני מכת הברד) שאלוהים בעצם משתמש בו, בפרעֹה, כדי להראות ולהוכיח לכל עמי הארץ את כוחו.

התנ"ך מציין שאלוהים הקשה את לב פרעֹה כדי שזה יסרב לקבל את משמעות האותות ואת אזהרותיו של משה: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת־לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת־אֹתֹתַי וְאֶת־מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ז 3).

לאור זאת, האם ניתן להאשים את אלוהים בכפירה של פרעֹה? – לא!

אלוהים הִקשה את לב פרעֹה כחלק מעונש שכבר היה ראוי לו בגלל פשעים וחטאים שעשה (אלוהים לא לקח איש תמים שפנה אליו בבקשה לסליחת חטאים, דחה את פנייתו ואמלל את חייו!). פרעֹה נולד עם מצפון והבנה של מראי הבריאה מסביבו (תהילים יט; רומים פרקים א–ב). כאדם ובוודאי כמלך, הוא היה חשוף למידה רבה של אמת, אך בחר להתעלם מהסימנים הכלליים המצביעים על אלוהים.

גם כשאלוהים הראה לו אותות מיוחדים הוא אמר: "מִי יהוה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת־יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת־יהוה, וְגַם אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ!" (שמות ה 2).

אלוהים הקשיח את לב המלך כדי להראות לו ולאחרים מי הוא המלך האמיתי: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת־לֵב פַּרְעֹה … וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יהוה, בִּנְטֹתִי אֶת־יָדִי עַל־מִצְרָיִם" (שמות ז 3-5).

המלך נבוכדנאצר – שלא כפרעֹה – בסופו של דבר נכנע לאלוהים, ועל פי הנתונים שבספר דניאל פרק ד סביר להניח כי אכן נושע.

פרעֹה הקשה את מצפונו עד כדי כך שעשיית עוולה ופשע כבר לא הטרידוהו, ממש כמו אנשים ושליטים רבים בימינו! מי שעוסק רבות בחטא מסתכן בכך שהוא מכהה את מצפונו ונעשה חסר רגישות (אפסיים ד 19).

אלוהים מבחינתו הניח לפרעֹה, כמו לרבים אחרים, לסבול מתוצאת מעשיו (אל הרומים א 18-32).

ניתן אם כן להסיק את המסקנות הבאות:
אלוהים מעניק לכל אדם את האפשרות להבין ולזהות שהעולם נברא על ידי בורא (תהילים יט, אל הרומים א).
אלוהים ברא את האדם עם היכולת להבין ולהסיק מסקנה – יש בורא.
אלוהים העניק לפרעה חסד רב בכך ששלח אליו את משה וזה עשה לפניו ניסים ונפלאות שחרטומיו לא יכלו לעשות. אפילו חרטומי מצרים הודו שאלוהים עומד מאחורי מעשיו ופועלו של משה.
למרות כל ההוכחות והרמזים שאלוהים הציג והראה לפרעה, הלה דחה את האמת של אלוהים ובחר להמשיך בדרך שבה בחר.
ניתן לומר שפרעה "בזבז" את כל ההזדמנויות שאלוהים העניק לו ולכן הגיע לנקודה בה הוא "לא ניתן יותר לישועה".
ככזה, פרעה נחשב לנידון למוות בעיניו של אלוהים ומהווה כלי דרכו אלוהים יכול להראות ולהוכיח את ריבונותו בשפיטת חוטאים.

ניתן לומר ולהסיק את אותה מסקנה כלפי העמים אשר עתידים להעלות על ישראל למלחמה באחרית הימים (גוג מארץ המגוג – יחזקאל לח-לט).
אלוהים הוא זה המושך את גוג וצבאותיו לעלות על ישראל, וזאת רק כדי להשמידם על אדמת ישראל.

האם יש חוסר הוגנות בפעולתו של אלוהים? לא ולא!
גוג ואנשיו שנאו את ישראל כבר מקדם – למרות שמעשה שכזה נוגד את רצון אלוהים (בראשית יב 3).
גוג וצבאותיו יודעים שירושלים היא סף רעל (זכריה יב 2). ז"א, אל להם לעבור את גבולה…
גוג וצבאותיו יודעים שאלוהים קבע את ארץ ישראל עבור עם ישראל.

גוג וצבאותיו הוכיחו במחשבותיהם ותכנוניהם שהם דוחים את אלוהים ורצונו.
גוג וצבאותיו "בזבזו" את החסד שאלוהים בחר להעניק להם ולכן הגיעו לנקודה בה הסתיימו החסדים והרחמים כלפיהם. גוג וצבאותיו כבר לא יוכלו יותר להיוושע!

לא לנו בני האדם לדעת את השלב הזה בחיי אדם כלשהו – אך אלוהים יודע גם יודע.
ולכן, משחצו את קו החסד של אלוהים וכבר אינם מיועדים יותר לישועה, יכול אלוהים להשתמש בהם ככלי תצוגה לצדקתו ושפיטתו הצודקת והריבונית (ראה אל הרומים ט 21).

אלוהים אינו שופט "צדיקים" לאבדון, אלא את אלה הדוחים את עדותו ודברו. הוא שופט בצדק ומושיע בחסד. אלוהים בחר להקשות את לב פרעֹה כחלק ממשפט צדק על אדם חוטא ופושע.

אלוהים עושה זאת גם היום בחיי רבים אשר בחרו באורח חיים הנוגד את חוקיו (הומוסקסואליוּת, לסביוּת ומעשים אחרים המוגדרים בתנ"ך כחטא נתעב) ומניח להם לסבול מתוצאות החלטתם (ראה רומים א–ב).

בפסוק 17 שאול השליח אומר שמעשי אלוהים הם עדות לשאר העמים.
העדות אודות פעולת אלוהים בחייהם של פרעֹה והעם המצרי נשמעה במרחקים; הם קיבלו גמול צודק, ואלוהים השתמש בחדשות הללו כדי לפקוח עיני אנשים שונים – כדוגמת רחב הזונה בעיר יריחו (יהושוע ב 9-11), וכן מלכים ועמים ששמעו על מעשי אלוהים עם פרעֹה במצרים ובמסע בני ישראל במדבר.

דוגמא נוספת כתובה בספר יהושוע פרק יא פסוקים 16-20:
אלוהים היקשה את ליבם של בני עמי כנען וזאת כדי שעם ישראל יחרימם ויגרשם מאדמתם, למען ייקח את האדמה לעצמו.
על פניו נראה הדבר בעייתי אך התמונה מתבהרת כשמניחים את כל הנתונים "על השולחן".
בספר בראשית טו אלוהים כרת עם אברהם ברית חד צדדית. אלוהים הבטיח לתת לצאצאי אברהם את ארץ כנען לנחלה. אלוהים אמר לאברהם שזרעו יהיה גר בארץ לא להם ויתענה תחת יד אותו עם במשך 400 שנים.
מדוע 400 שנים?
"…כי לא שלם עוון האמורי עד הנה…" (בראשית טו 16).
מכאן אנו למדים שאלוהים העניק לאותם עמים 400 שנות חסד למען יחזרו בתשובה ויזכו לברכת אלוהים. אותם עמים בחרו ללכת בשרירות ליבם. לאחר שפגה תקופת החסד שאלוהים נתן, הוא בא להענישם וזאת בצדק מוחלט.
ראו עד כמה אלוהים רחום וחנון שהוא מעניק גם לעמים גויים ועובדי אלילים את ההזדמנת לחזור בתשובה ולקרא לבורא עולם.

אלוהים בחר להכחיד עמים מסוימים ולהותיר שארית מעמים אחרים. לאלוהים הזכות לעשות כך מפועל היותו ריבון, צדיק קדוש וטהור.
כל עם שנכחד קיבל את עונשו על סמך חטאיו ופשעיו ולא מתוך שרירות ליבו של אלוהים.

מה לגבינו היום?
קהילת אלוהים המורכבת מיהודים וגויים נושעים גם כן הוקמה על סמך עיקרון הבחירה של אלוהים.
השליח שמעום פטרוס אמר באיגרתו הראשונה בפרק ב 9-10:
"אבל אתם עם נבחר, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, עם סגולה, למען תספרו תהילותיו של הקורא אתכם מחושך אל אורו הנפלא. אתם אשר לפנים לא עם הייתם, אך כעת עם אלוהים אתם, אשר לפנים לא רוחמו, אך כעת מרוחמים."
שאול השליח אמר באיגרת לאפסים ב: בחסד נושעתם…לא מידכם!
במקום להיות מוטרדים בשאלת הבחירה מקדם, עלינו להיות כל העת נפעמים ולומר – תודה לך אדון!
ואז לזכור שנבחרנו לשרתו – ז"א – לוודא שאנו ממלאים את תכלית ישועתנו בעולם הזה וכעת.

סיכום לפרק ג:

א. ככל שאנו למדים אודות ריבונותו של אלוהים, אפסותו של האדם מתבררת לנו יותר.

אני מודה לאלוהים ואוהב אותו יותר בכל יום בגלל שפקח את עיניי להכירו ונתן לי זכות לקרוא לו "אבא"!

ב. אלוהים שופט את כולם בצדק!

אלוהים ברא את כל בני האדם עם מצפון שמבחין בין טוב לרע ועם היכולת להבין שיש בורא.

אין אדם שיכול לומר: "אלוהים הכשיל אותי ומנע ממני ישועה!" אנשים בוחרים בחטא מתוך רצונם החופשי, ועל כך הם עתידים לתת דין וחשבון לפני אלוהים (איגרת יעקב א, התגלות כ 11-15).

נשאלת שאלה נוספת:
אם אלוהים הוא ריבון בבחירתנו לישועה, אז מדוע הוא מאשים אדם של נושע?
על כך בפסוקים הבאים.

פרק ט' פסוקים 19-29

 

פרק ד

זעם אלוהים ורחמיו

רומים ט 29-19

עד כה למדנו משאול השליח כי …

– אלוהים אמנם בחר בעם ישראל להיות עמו בכורו, אך לא כל בני ישראל הם ילדיו הנבחרים. אלוהים אינו שוכן בתוך אלה שלא נבחרו והם גם אינם עתידים ליהנות מכל ברכותיו העתידיות.

– אלוהים בחר ביצחק ולא בישמעאל, למרות ששניהם בני אברהם.

– אלוהים בחר ביעקב ולא בעשיו, למרות שהיו בניו התאומים של יצחק.

– אלוהים בריבונותו בוחר את ילדיו ודוחה את השאר; הוא עושה זאת בצדק מושלם ורחמים רבים.

– אלוהים הקשה את לב פרעֹה. משלב מסוים לא ניתנה למלך מצרים כל אפשרות לחזור בתשובה. נותר לו רק להיענש.

לאור הנאמר, אנשים שואלים:

"אם אלוהים ריבון, ובכל מקרה הוא עושה מה ואיך שהוא רוצה, איזה סיכוי יש לאדם כלשהו להתמודד עמו? מדוע הוא עוד מאשים אותנו – את אלו שלא בחר?"

בעיניו של אדם שאינו מאמין או אינו מכיר מספיק את אלוהים ותכונותיו, נשמע הדבר כאילו אלוהים אינו הוגן במשפטו. – אך לא כך הדבר!

בפסוקים 29-19 שאול השליח מגן על קדושתו, טוהרו וצדקתו של אלוהים הבוחר בילדיו ודוחה בני אדם אחרים – דחייה המובילה לשפיטתם בחומרה.

רומים ט 29-19:

19 אֲזַי אַתָּה תֹּאמַר לִי: "מַדּוּעַ הוּא עוֹד מַאֲשִׁים, שֶׁהֲרֵי מִי יַעֲמֹד נֶגֶד רְצוֹנוֹ?"
20 אַךְ מִי אַתָּה, בֶּן־אָדָם, כִּי תִּתְוַכֵּחַ עִם אֱלֹהִים? הַאִם יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעוֹשֵׂהוּ "מַדּוּעַ כָּכָה עֲשִׂיתָנִי?"
21 הַאִם מֵאוֹתוֹ חֹמֶר אֵין יוֹצֵר רַשַּׁאי לִיצֹר כְּלִי אֶחָד לְכָבוֹד, וּכְלִי אַחֵר לְשִׁמּוּשׁ שֶׁאֵין בּוֹ כָּבוֹד?
22 וּמָה אִם אֱלֹהִים, אַף כִּי חָפֵץ לְהַרְאוֹת אֶת זַעְמוֹ וּלְגַלּוֹת אֶת כֹּחוֹ, סָבַל בְּאֹרֶךְ רוּחַ רַב כְּלֵי זַעַם מוּכָנִים לְהֶרֶס,
23 כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ בִּכְלֵי חֲנִינָה שֶׁמֵּרֹאשׁ הֵכִין אוֹתָם לְכָבוֹד? –
24 כְּלוֹמַר, אוֹתָנוּ אֲשֶׁר גַּם קָרָא לֹא רַק מִקֶּרֶב הַיְּהוּדִים אֶלָּא גַּם מִקֶּרֶב הַגּוֹיִם,
25 כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר גַּם בְּהוֹשֵׁעַ: "אֶקְרָא לְלֹא־עַמִּי עַמִּי, וּלְלֹא־רֻחָמָה רֻחָמָה.
26 וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי."
27 וִישַׁעְיָהוּ מַכְרִיז עַל יִשְׂרָאֵל: "כִּי אִם־יִהְיֶה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, שְׁאָר יָשׁוּב בּוֹ.
28 כִּי־כָלָה וְנֶחֱרָצָה אֲדֹנָי עֹשֶׂה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ."
29 וְכֵן אָמַר יְשַׁעְיָהוּ קֹדֶם לָכֵן: "לוּלֵי יהוה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ."

תשובותיו של שאול לא נועדו להגן על עמדתו של האדם ולחפש פסול באלוהים, אלא מפרטות מעט יותר את גודל חסדו, נאמנותו וטובו של אלוהים.

השליח יוצא מתוך הנחה: ככל שתיטיב להכיר את אלוהים, כך תכיר יותר באפסותך ותחסוך מעצמך שאלות מיותרות. תלמד לסמוך עליו – כריבון, קדוש, צדיק, רב חסד שאינו טועה לעולם (ראה ישעיהו ו; חבקוק ג 17-19; דניאל י; יחזקאל א; איוב מ 1-5; מעשי השליחים ט, דברי הימים ב כ 6, איוב ט 12, מ 1-5, דניאל ד 35, אל הרומים ג 5-7, 19).
שאול מביא דוגמאות מהעבר כדי לשכנע את המתלוננים לחזור בתשובה ולציית לאלוהים, במקום לבזבז זמן במציאת צידוקים לחטאיהם.

כחומר ביד היוצר

פסוק 20 מגן על זכותו של אלוהים: כבורא, הוא רשאי ליצור מאותו חומר כל כלי שיחפוץ! באותה מידה שכלי אינו יכול לומר לעושהו "מַדּוּעַ כָּכָה עֲשִׂיתָנִי?", כך בן האדם אינו יכול להביא תלונה מוצדקת נגד אלוהים (ישעיהו מה 9: "הֲיֹאמַר חֹמֶר לְיֹצְרוֹ, 'מַה־תַּעֲשֶׂה!' וּפָעָלְךָ, 'אֵין־יָדַיִם לוֹ'?").

שאול מזכיר את שיחתו של אלוהים עם ירמיהו הנביא (ירמיהו יח 1-17). אלוהים שולח את ירמיהו אל בית היוצר ושם מלמד אותו לקח: עם ישראל ושאר העמים הם כחוֹמר ביד אלוהים. כפי שהקדר ריבון להחליט איזה כלי ליצור מכל גוש חוֹמר, כך אלוהים ריבון בכל מעשיו עם ישראל ועם כל פרט בקהל ישראל, או בכל עם אחר (ראה ישעיהו י).

עם ישראל בחר לסטות מדרך אלוהים למרות שידע בברור שמעשיו פסולים ונוגדים את הכתוב בדבר אלוהים. לכן לאלוהים הזכות להעניש את העם, אך גם לוותר ולסלוח. לעומת זאת, לעם ישראל – כ"כלי" – אין זכות לדרוש סליחה וויתור של אלוהים על עונש צודק. כשעם ישראל נענש, אין הדבר נובע משרירות לבו של אלוהים או מכך שאלוהים "הכשיל את העם". העונש בא אך ורק בגלל חטאי עם ישראל. על העם הוטלה אחריות למלא את רצון אלוהים; כישלון באחריות זו יגרור משפט צדק (דברים כז-כח, ישעיה מח 17-19).

אותה אחריות, לחפש את אלוהים ולציית לו, מוטלת על כל אדם – יהודי וגוי (ראה תהילים יט; רומים א–ב).

אם אלוהים מחליט – כחלק מעונשו על החוטאים – לעשות ב 'כלי' כלשהו "שִׁמּוּשׁ שֶׁאֵין בּוֹ כָּבוֹד", זו זכותו והחלטתו צודקת. עלינו לזכור שהמצב ההתחלתי של כל אדם הינו מצב של: אשם ותחת קללת החטא. לכן, כל מי שהינו כלי של כבוד הרי שזכה לחסד שלא מגיע לו, וכל מי שהינו כלי שאינו לכבוד, קיבל את המגיע לו. בכל מקרה אלוהים מתגלה כצדיק ורב חסד.

חשוב לזכור:

– האם ירמיהו הנביא, שסבל כה רבות בשירותו, מצא פסול אצל אלוהים? – לא!

– האם הוא הציב תנאים לאלוהים? – לא!

הנביא ירמיהו שאף כל יום ללכת בדרך אלוהים כי הוא ידע שאלוהים ריבון, קדוש, ורב חסד.

המסקנה: במקום לנסות לחפש אשמה באלוהים, ראוי להתוודות בפניו על כל חטא ולהתחנן לחסדו.

דוגמת איוב

לאלוהים הזכות להשתמש בחיינו כרצונו ובצדק. ניקח לדוגמה את איוב:

איוב היה הצדיק מבין בני האדם בדורו.
אלוהים מאפשר לשטן לאמלל את חיי איוב, להרוג את ילדיו, לקחת את כל רכושו ואף את בריאותו – לא בגלל פשע או מעשה ספציפי רע שאיוב עשה, אלא מכיוון שאיוב הוא ילדו של אלוהים וזכותו של אלוהים לעשות בחייו כרצונו.

לאורך כל הספר, איוב בוכה על מר גורלו, מקלל את יום היוולדו – אך אינו מפקפק בצדקתו וקדושתו של אלוהים! איוב רוצה תשובות אבל אינו מאשים את בוראו במעשה פסול.

אלוהים משתמש בחיי איוב הצדיק כדי להוכיח לשטן את נאמנות איוב – נאמנות הנובעת מאמונה, ולא מכך שאלוהים ברך אותו במשפחה גדולה, כסף, רכוש רב ובריאות! – הלקח הוא גם עבורנו היום.

בפרקים לח–לט אלוהים עונה לאיוב. תשובתו אינה מפרטת את סיבת הסבל. אלוהים מציין שהוא מודע ואחראי לכל פעולה המתבצעת ביקום: הוא מספק את צורכי היום יום של החיות, וכל אירוע בארץ ובשמים נעשה בידיעתו ובאישורו.

איוב מבין שריבונות אלוהים כוללת ידיעה ושליטה מוחלטת על כל הנעשה ביקום, ולפיכך אלוהים איפשר את שקרה לו. כך אלוהים רצה עבורו! איוב מבין שאלוהים מצפה ממנו לסמוך עליו בכל, מתוך הידיעה שאין באלוהים כל פסול.

בפרק מ (פסוקים 4-5) איוב עונה לאלוהים:

"הֵן קַלֹּתִי. מָה אֲשִׁיבֶךָּ? יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ־פִי. אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֶעֱנֶה, וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף."

איוב אומר: 'מי אני שאוכל להשיב לאלוהים? ראוי שאשתוק ולא אומר דבר! אמרתי דבר אחד, והבנתי שגם זה היה מיותר.'

איוב, אשר שכל את כל ילדיו ואיבד את כל רכושו, הסיק שחייו הם רכושו של אלוהים! ואלוהים צדיק בכל מצב.

איוב לא חיפש כל פסול בבוראו – ומה היה גמולו?

אלוהים ברך אותו בכל והחזיר לו פי שניים מכל אשר איבד. איוב המשיך לחיות שנים רבות בשמחה, ובידיעה שיִראה את ילדיו בשמים.

הדבר הנכון לכל אדם לעשות: ליפול לרגלי אלוהים תמיד, ובכל מצב לבקש את חסדו וקרבתו!

האישה הפיניקית

דוגמה נוספת היא האישה הפיניקית (בשורת מתי טו 21-28):

ישוע מגיע לעיר צור אשר בלבנון. שם פונה אליו אישה, נוכריה ממוצא סורי, בבקשה לגרש שד מבִתה. למרות שישוע 'רואה' את הכנות שבליבה, הוא אומר לה: "לֹא נָאֶה לָקַחַת אֶת הַלֶּחֶם שֶׁל הַבָּנִים וְלִזְרֹק אוֹתוֹ לַכְּלָבִים" (מתי טו 26).

האישה מבינה שישוע משווה את ישראל לבנים, ואותה – כנוכריה – לכלבה. מה תגובתה? האם היא כועסת על ישוע? האם היא מתווכחת ומתמרמרת על כך שלא ניתן לה שוויון זכויות עם בני ישראל? האם היא טוענת שזה לא הוגן? שאלוהים אינו טוב? – לא! היא מכירה בזכותו של אלוהים לקבוע את מעמדו ותכליתו של כל אחד מיציריו.

האישה מגיבה באמונה ובענווה. העובדה שאיננה בת לעם הנבחר, לא מונעת ממנה להאמין. להיפך, היא לא מוותרת על בקשתה מאלוהי ישראל ומביעה נכונות להסתפק ב"פֵּרוּרִים הַנּוֹפְלִים מִשֻּׁלְחַן אדוניה" … ומתברר שאלה אכן מספיקים לה! היא מוכנה להיקרא "כלב", ובלבד שתהיה קרובה וסמוכה אל שולחנו של אלוהים.

ישוע משבח אותה על אמונתה ומרפא את בתה.

מה המסקנה הרצויה לאור הדוגמאות הנ"ל?

א. מי אנחנו שנתווכח עם אלוהים? (רומים ט 20: "אַךְ מִי אַתָּה, בֶּן־אָדָם, כִּי תִּתְוַכֵּחַ עִם אֱלֹהִים? הַאִם יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעוֹשֵׂהוּ: מַדּוּעַ כָּכָה עֲשִׂיתָנִי?") ראה גם ישעיה מה 9..

ב. אלוהים אמר לירמיהו הנביא: "… וְנִחַמְתִּי עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ" (ירמיהו יח 8). לכן, הטו אוזן והקשיבו למסקנה שאלוהים דורש שנאמץ:

"… שׁוּבוּ נָא, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וְהֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם" (ירמיהו יח 11); כלומר, הפסיקו לחפש אשמה באלוהים והיו ערים לכך שכל האשמה נמצאת באדם. אלוהים צודק בהתיחסותו לפרעה.
החשוב הוא – התוכן!

בפסוק 21 שאול מדבר על כלים שבחלקם נועדו לכבוד ובחלקם לשימוש שאין בו כבוד. זכותו של היוצר לקבוע את הייעוד והתכלית של כל כלי שהוא מעצב.

כל בני האדם נוצרו בצלם ודמות אלוהים. ככלים, כולנו זהים. לא יכולתנו האישית היא שמייעדת את הכלי ל"כבוד" או ל"זעם", כי אם טיב המילוי. הכבוד אינו נובע מהכלי, אלא מתכולתו!

שאול כותב: "בְּרַם הָאוֹצָר הַזֶּה נָתוּן לָנוּ בִּכְלֵי חֶרֶס, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּחַ הַנִּשְׂגָּב מֵאֵת אֱלֹהִים וְלֹא מִיָּדֵינוּ אָנוּ" (ב-קורינתים ד 7).

כולנו כלי חרס. כולנו חלשים באופן טבעי, חסרי ערך וחסרי כבוד אלוהים. "כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה" (ג 23). הערך שלנו נובע אך ורק מנוכחות אלוהים בחיינו. זהו "האוצר" בתוך הכלי. נוכחות זו מתאפשרת כאשר אנו נכנעים לו באמונה. כאשר הוא משתמש בנו בדרך שתפאר אך ורק אותו, התוצאה תהיה "כלי לכבוד" (א-קורינתים א 26-31; ב-טימותיאוס ב 20-21).

– מי שמאמין בישוע יכול למלא את פיו ולבו בהודיה, ולא בטענות.

– מי שבא בטענות נגד אלוהים מוכיח את "טיב מילויו"; משמע, הוא אינו מאמין או אינו בוגר מבחינה רוחנית.

לאלוהים יש סבלנות

רומים ט 22-23:

22 וּמָה אִם אֱלֹהִים, אַף כִּי חָפֵץ לְהַרְאוֹת אֶת זַעְמוֹ וּלְגַלּוֹת אֶת כֹּחוֹ, סָבַל בְּאֹרֶךְ רוּחַ רַב כְּלֵי זַעַם מוּכָנִים לְהֶרֶס,
23 כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ בִּכְלֵי חֲנִינָה שֶׁמֵּרֹאשׁ הֵכִין אוֹתָם לְכָבוֹד?

שאול מדגיש את הסבלנות ואורך הרוח של אלוהים. בני אדם רבים בשלים למשפט, "מוּכָנִים לְהֶרֶס", בגלל מעשיהם; ולאלוהים הזכות לשפוט אותם ומיד (משלי טז 4).

מדוע אלוהים אינו שופט את העולם כרגע?

שמעון פטרוס כותב באיגרתו השנייה (ג 7-9): "וְאוּלָם הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ הַנּוֹכְחִיִּים אֲצוּרִים עַל־יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר לָאֵשׁ, שְׁמוּרִים לְיוֹם הַדִּין, לְאָבְדָן אַנְשֵׁי הָרֶשַׁע … אֶלָּא שֶׁהוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ לָנוּ; אֵין הוּא רוֹצֶה שֶׁיֹּאבַד אִישׁ, אֶלָּא שֶׁהַכֹּל יָבוֹאוּ לִידֵי תְּשׁוּבָה."

אלוהים בחר את ילדיו מקדם (אפסים א 4: "כְּשֵׁם שֶׁבָּחַר אוֹתָנוּ בּוֹ בְּטֶרֶם הִוָּסֵד תֵּבֵל, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו בְּאַהֲבָה"). אלוהים עדיין לא פקח את עיני כל אלו אשר בחר. חלקם אף עדיין לא נולדו. לפיכך אלוהים מחכה בסבלנות עד שכל ילדיו הנבחרים אכן ייוולדו ויוושעו כפי תכניתו. אלוהים אינו מעוניין שיאבד אף אחד מהנבחרים.

אלוהים יביא את עונשו הנצחי על אלה שבחרו לדחות את חסדו. הם מקבלים את המגיע להם בצדק, ולא בגלל שאלוהים מנע מהם הזדמנויות להאמין (אל הרומים א-ב).

אלוהים אינו מטיל את זעמו על העולם בזה הרגע, מכיוון שישנם עדיין כאלו שעתידים להיוושע ולפאר את האדון באמונתם ומעשיהם (פסוק 23).

אלוהים דוחה את משפטו הסופי על הרשעים – מדוע?
מכיוון שבעולם עדיין נמצאים אלו שאלוהים עתיד להושיע ולהראות בחייהם את גודל חסדו. מאמינים נושעים אלו יפארו את ישוע המשיח בחייהם ויהוו עדות נפלאה לקדושתו, טוהרו, צדקתו וחסדו של אלוהים.
מפני שאיננו יודעים מתי יחל יום משפטו של אלוהים, ראוי שכל אחד מאיתנו יחיה בקדושה כל רגע בחייו כדי להיות מוכן למפגש הקדוש עם המשיח. אם אינך מכיר את אלוהים, חפשׂ אותו והתפלל שיפקח את עיניך.

הנה הפסוקים עם משפטי הסבר קצרים:
22 וּמָה אִם אֱלֹהִים, [אַף כִּי חָפֵץ לְהַרְאוֹת אֶת זַעְמוֹ וּלְגַלּוֹת אֶת כֹּחוֹ – ז"א חפץ להעניש חוטאים על כל חטא ומיד וזאת מפאת קדושתו], [סָבַל בְּאֹרֶךְ רוּחַ רַב כְּלֵי זַעַם מוּכָנִים לְהֶרֶס – ז"א כל העולם הלא מאמין],
23 כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ [בִּכְלֵי חֲנִינָה – ז"א אנו הנושעים], שֶׁמֵּרֹאשׁ הֵכִין אוֹתָם לְכָבוֹד?

צוברים זעם ליום זעם

רומים ב 4-5:

4 אוֹ שֶׁמָּא אַתָּה מְזַלְזֵל בְּשֶׁפַע טוּבוֹ וְאֹרֶךְ רוּחוֹ וְסַבְלָנוּתוֹ, וְאֵינְךָ מֵבִין כִּי טוּבוֹ זֶה שֶׁל אֱלֹהִים מַדְרִיךְ אוֹתְךָ לִתְשׁוּבָה?
5 בְּעַקְשָׁנוּתְךָ וּבְסֵרוּב לְבָבְךָ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה אַתָּה צוֹבֵר לְךָ זַעַם לְיוֹם זַעַם, בַּיּוֹם שֶׁיִּתְגַּלֶּה מִשְׁפַּט־הַצֶּדֶק שֶׁל אֱלֹהִים.

אלה אשר, במקום לחזור בתשובה, מזלזלים בשפע טובו של אלוהים ובאורך רוחו וסבלנותו, צוברים לעצמם "זעם".

אלוהים מראה את כוחו במשפט צדק כאשר הוא מעניש את החוטאים. באותה מידה הוא מראה את גודל סבלנותו וסליחתו בכך שהוא מרחם על אלה שבחר. למרות היותם אשמים גם הם, הוא סולח ומברך אותם.

כְּלֵי חֲנִינָה

פסוק 24:

"… אוֹתָנוּ אֲשֶׁר גַּם קָרָא לֹא רַק מִקֶּרֶב הַיְּהוּדִים אֶלָּא גַּם מִקֶּרֶב הַגּוֹיִם."

בשלב זה שאול מדבר בצורה ישירה על המאמינים מקרב היהודים והגויים כאחד, שהם כלי חנינה – כלים של כבוד. הם זכו לחנינה, לכן אלוהים נוכח בתוכם ואינם מיועדים לאבדון. "הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי הֵיכַל אֱלֹהִים אַתֶּם וְכִי רוּחַ אֱלֹהִים שׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם?" (א-קורינתים ג 16, אל האפסים א 13-14).

רבותי: מי מקבל חנינה?
האם צדיק זקוק לחנינה?
לא, חס וחלילה!
אשם מורשע זקוק לחנינה.
מכאן, היותנו כלי חנינה מדגיש את עובדת היותנו אשמים שזכו לחסד, מתנה שלא מגיעה לנו אלא מבוססת על אהבת אלוהים.

אלוהים הפגין את ריבונותו ועושר כבודו לא רק כאשר בחר את זרע ההבטחה מישראל, אלא גם כשבחר כלים לחנינה מבין כלל העמים.
אלוהים הראה את חסדו כשלא השמיד אותנו המאמינים בו כשהיינו חסרי אמונה ופועלים נגדו. אלוהים חיכה בסבלנות והושיע אותנו בחסדו. בדרך זו זכינו לראות ולטעום את אהבתו וחסדו.

בפסוקים 25-26 שאול מצטט מספר הנביא הושע פרקים א–ב:

25 כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר גַּם בְּהוֹשֵׁעַ: "אֶקְרָא לְלֹא־עַמִּי עַמִּי, וּלְלֹא־רֻחָמָה רֻחָמָה.
26 וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם 'לֹא־עַמִּי אַתֶּם', יֵאָמֵר לָהֶם 'בְּנֵי אֵל־חָי'."

במקור, דברי הנביא הושע התייחסו לממלכת ישראל. אלוהים מבטיח, למרות דחיית העם אותו וסטייתם מדרכו כעת, כי יבוא יום בו יחזרו בתשובה אליו. ביום ההוא, ישראל ייקרא שוב "עמו", "מרוחמים" ו"בני אל חי".

שאול מאמץ את העיקרון מספר הושע ומיישם אותו גם על חלק מהגויים. למרות היותם "לא עמי" של אלוהים ו"לא מרוחמים" עד כה, אלוהים עתיד לקחת חלק מהם ולברכם כ"עמו".
את אותו החסד שאלוהים מרעיף על החלק שבחר מתוך ישראל, הוא עתיד להרעיף על נבחרים מבין הגויים. במקום להשמיד את כולם, בסבלנותו הוא מחכה, משנה אותם והופך אותם לכלי חנינה הנושאים את חותם אהבתו וחסדו.
שמעון פטרוס מביע את אותו העיקרון באיגרתו הראשונה פרק ב 10: " אַתֶּם אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא עַם הֱיִיתֶם, אַךְ כָּעֵת עַם אֱלֹהִים אַתֶּם; אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא רֻחֲמוּ, אַךְ כָּעֵת מְרֻחָמִים."
(ראה גם אל הגלטים ג 26-29 ביחסו של אלוהים לגויים נושעים במסגרת גוף המשיח וכן את דברי הנביא ישעיה בפרק יט 24-25 לגבי יחסו של אלוהים כלפי מצרים ואשור בעת מלכות המשיח בארץ לכשישוב).
ישועתו של אלוהים זהה לכל הנושעים מקרב כל העמים. למרות שלכל נושע תפקיד ויעוד שונה, הרי שכל נושע זכאי לקרא לאלוהים – אבא, אבינו (אל הרומים ח 14-17, א-קורינתים יב).

עיקרון ה"שארית"

פסוק 27:

"וִישַׁעְיָהוּ מַכְרִיז עַל יִשְׂרָאֵל: כִּי אִם־יִהְיֶה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, שְׁאָר יָשׁוּב בּוֹ."

בפסוק לעיל שאול עובר מהושע לישעיהו (י 22-23) במטרה להדגיש שאלוהים תמיד מותיר לעצמו שארית של מאמינים.

שמות בניו של הנביא ישעיהו משמשים כאותות ומופתים לכל אשר אלוהים עתיד לעשות לעמו: "הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן־לִי יהוה, לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל; מֵעִם יהוה צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן" (ישעיהו ח 18).

בנו של ישעיהו נקרא "שאר ישוב". שם זה סימל את שארית הפליטה שעליה דיבר הנביא. אלוהים, בריבונותו, בחר שארית מתוך ישראל, שבחסד אלוהים תשרוד ותטעם מברכות אלוהים.

בפסוק 29 השליח ממשיך לצטט מדברי הנביא ישעיהו: "לוּלֵי יהוה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ" (ישעיה ט 9). כלומר, קיומו של עם ישראל כעת והברכות המובטחות לו לעתיד, אינם בזכות העם או במעשיו הטובים. מבחינה רוחנית, איננו טובים יותר מסדום ועמורה. שארית ישראל קיימת רק בגלל חסד אלוהים (ישעיה א, יחזקאל לו 22).

לאחר כל התיאורים הנפלאים של ריבונותו וגדולתו של אלוהים הקדוש והטהור נשאלת השאלה: "האם למישהו תלונה נגד אלוהים? האם מישהו חושב שהבורא אינו הוגן?" האם דרך התנהלותו של אלוהים עם פרעה הייתה שגויה?

מפסוק 30 ואילך שאול מסביר מדוע גויים רבים נושעים, ולעומתם יהודים – המתעטפים בדת ומסורת בקנאות רבה – מפספסים את העיקר, דוחים את המשיח המובטח בתורה ומתייחסים אליו כאוייב האומה.

סיכום לפרק ד:

א. כמו שהגוי הנושע יכול לבטוח בלב שלם באהבת אלוהים שבמשיח ישוע, וזאת לאור דברי שאול השליח (ח 31-39), על אחת כמה וכמה יכול עם ישראל, אשר מחזיק בידו את כל הבטחות אלוהים הכתובות בתנ"ך, לבטוח שאלוהים לא ינטוש את עמו ישראל. כל הבטחותיו של אלוהים לישראל הכתובות בבריתות שכרת עימם יתגשמו עד לאחרונה שבהן.

ב. אלוהים הבטיח רבות לעם ישראל, אך הישראל שאלוהים מתכוון אליו הם אלו ש:
– צאצאי אברהם, יצחק ויעקב
– שותפים לאמונתו של אברהם באדון ישוע המשיח.
לאור זאת שאול השליח מלמד שלא כל ישראל ישראל המה.

ג. אלוהים בוחר את ילדיו!
בחירתו הריבונית אינה פוגמת בצדקתו. תכונותיו של אלוהים אינן סותרות זו את זו.

ד. אלוהים אינו מונע מאיש להאמין ואינו דוחה אדם הקורא לו בלב הזועק לאמת וחזרה בתשובה.
אלוהים בנאמנותו מוכיח את קיומו, ריבונותו ואהבתו, בבריאה הנפלאה ובכתבי הקודש.
לפיכך אלוהים נגיש לכל אדם ומעונין שהכל ייוושעו.
מי שדוחה את אלוהים יכול להאשים רק את עצמו. אדם שכזה ישא על עצמו את זעם אלוהים על חוטאים.
עלינו להתפלל ולבקש מאלוהים שיעניק לנו אמונה מושיעה. חוסר אמונה בישוע כאדון ומושיע מן החטא יביא עלינו משפט.

ה. בני אדם מעוניינים בתשובות חותכות לכל שאלותיהם, אך לא תמיד אלוהים עונה בדרך זו. הוא מצפה שנסמוך עליו באמונה כפי שעשו אבותינו (אל העברים יא 6, ישעיה נה 8-9, תהילים עג 17).
ככל שנכיר את הבורא באופן אישי, נגלה אלוהים אוהב, קדוש, המעניק לילדיו את כל שהם זקוקים לחיי קדושה וצדקה ומגן עליהם במלוא כוחו. אנו נגלה מלך עולם שאין בו כל רע או פסול. ככל שנפנים באמונה את אלוהותו וריבונותו, תגדל נכונותנו לקבל בהכנעה אוהבת כל התרחשות בחיינו, בין אם טובה או קשה. נלמד להבין כי ברכתנו הגדולה ביותר היא הישועה מן החטא, יחד עם העובדה שביום מן הימים נעבור לחיות בנוכחותו לנצח נצחים. ככל שנכיר את אלוהים ונלמד להישען עליו בביטחון, נדע שאין לנו על מה להתלונן.

ו. לאור ריבונותו של אלוהים הקדוש והטהור, אשר עשה עבורנו את אשר עשה, עלינו להציג לפניו את חיינו כקורבן חי, מושלם ורצוי (אל הרומים יב 1-2). אין זה מתפקידנו לשמש כוועדת חקירה המנסה למצוא אשמה בדרך הפעולה של אלוהים לאורך ההיסטוריה. נזכור תמיד איך הגיבו נביאי התנ"ך גם במצבים הקשים ביותר.
1. חבקוק הנביא נותן לנו דוגמה טובה לתגובה הרצויה לאלוהים (ג 17-19):
"כִּי-תְאֵנָה לֹא-תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים, כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה-זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא-עָשָׂה אֹכֶל, גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים – וַאֲנִי בַּיהוה אֶעְלוֹזָה, אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי; יְהוִה אֲדֹנָי חֵילִי, וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת, וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי; לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי."
2. איוב מסכם את שאלותיו וספקותיו במילים אלו: איוב מ 3-5:
"…ויען איוב את יהוה ויאמר: הן קלותי מה אשיבך, ידי שמתי למו-פי. אחת דברתי ולא אענה, ושתים ולא אוסיף."

פרק ט' פסוק 30 עד י' 13

 

חלק ב – ישראל בהווה (רומים פרק י)

כאמור, בפרקים ט–יא שאול מגן על צדקת אלוהים. קורא פרקים אלה זוכה לשיעור מאלף אודות ריבונותו של אלוהים והבחירה מקדם של ילדיו מקרב עם ישראל ומקרב הגויים. ניתן לחלק את הפרקים כדלקמן:

א.      פרק ט: מעמדו ההיסטורי של עם ישראל;

ב.      פרק י: מצבו הנוכחי של עם ישראל: העם דוחה את המשיח;

ג.       פרק יא: מעמדו העתידי של עם ישראל.

פרק ה..

ישראל, הבשורה והגויים

רומים פרק ט 30 עד פרק י 13

להזכירנו . . .

–       אלוהים הוא ריבון, ולכן בוחר כרצונו על פי אמות מידת צדקתו וקדושתו. לאדם אין כל זכות להאשים את אלוהים בחטא או במעשה פסול.

–       תכונותיו של אלוהים אינן סותרות זו את זו: הוא קדוש ואלוהי צדק אך בו בזמן הוא רחום וחנון.

–       אלוהים אינו מכשיל אף אדם. הוא יענה לכל הפונה אליו בלב שבור והמתוודה על חטא: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה. לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱלֹהִים, לֹא תִבְזֶה" (תהילים נא 19). "מִי שֶׁמִּתְנַסֶּה אַל יֹאמַר, 'אֱלֹהִים מְנַסֶּה אוֹתִי', שֶׁכֵּן אֱלֹהִים לֹא יְנֻסֶּה בָּרַע וְאֵין הוּא מְנַסֶּה אִישׁ" (יעקב א 13).

–       אלוהים, הנאמן להבטחותיו, עתיד להגשים עד תום את תכניתו עבור עם ישראל, לאחר שישאיר מהעם שארית הנאמנה לו.

מושיע לגויים?

עם בואו של המשיח נוצרה מציאות חדשה: דווקא הגויים – שלא הכירו את מצוות תורת משה ולא ידעו חלק גדול מכתבי הקודש – נושעו. לעומתם, היהודים שמופקדים על כתבי הקודש וטוענים להבנה ושמירה קפדנית של הכתוב, דוחים את ישוע – את המפתח לישועתם ואת התכלית לתורה (יוחנן א 11 – הוא בא אל שלו ואלה אשר לו לא קבלו אותו).

שאול השליח עונה על השאלה: מדוע חסרה ישועה בקרב כה רבים מבין היהודים?

שאול השליח מוכיח שהאשמה אינה באלוהים.

–          חוסר האמונה בקרב רבים בעם ישראל אינו בגלל חוסר הוגנות מצידו של אלוהים.

–          חוסר האמונה בקרב רבים בעם ישראל אינו בגלל חוסר עדות על האמת – לא ברמה האוניברסלית בטבע ולא ברמה האישית – נגישות לדבר אלוהים ועדות אישית של נציגי אלוהים.

מצבו הרוחני העגום של עם ישראל באשמתו בלבד – כי נטש את מרות דבר אלוהים והמירה במרות אנשים – מנהיגיו הרוחניים.

ההסבר לתופעה זו נמצא בפסוקים הבאים:

רומים ט 30 עד פרק י 4:

30 אִם כֵּן מַה נֹּאמַר? גּוֹיִם שֶׁלֹּא רָדְפוּ צְדָקָה הִשִֹיגוּ צְדָקָה, אֲבָל צְדָקָה שֶׁעַל-יְסוֹד אֱמוּנָה.

31 יִשְׂרָאֵל, לְעֻמַּת זֹאת, חָתְרוּ לְתוֹרָה שֶׁל צְדָקָה, אַךְ לְתוֹרָה זוֹ לֹא הִגִּיעוּ.

32 מַדּוּעַ? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בִּקְשׁוּהָ מִתּוֹךְ אֱמוּנָה, אֶלָּא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים. הֵם נִכְשְׁלוּ בְּאֶבֶן הַנֶּגֶף,

33 כַּכָּתוּב: 'הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל, וְהַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ.'

פרק י

1 אַחַי, מִשְׁאֶלֶת לִבִּי וּתְפִלָּתִי לֵאלֹהִים – שֶׁיִּוָּשְׁעוּ.

2 אֲנִי מֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קִנְאָה לֵאלֹהִים, אֲבָל קִנְאָה שֶׁאֵין עִמָּהּ דַּעַת;

3 כִּי מֵאַחַר שֶׁלֹּא יָדְעוּ אֶת צִדְקַת הָאֱלֹהִים וְנִסּוּ לְהָקִים צְדָקָה מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נִכְנְעוּ לַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים.

4 הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין.

… גּוֹיִם שֶׁלֹּא רָדְפוּ צְדָקָה הִשִֹיגוּ צְדָקָה, אֲבָל צְדָקָה שֶׁעַל־יְסוֹד אֱמוּנָה!

1. איך בכלל הגיע הבשורה לגויים מחוץ לגבולות ארץ ישראל?

מספר סיבות שנתהוו באותה תקופה גרמו לכך שהבשורה הגיע לכל קצוות האימפריה הרומית בזמן קצר יחסי:

א. הרדיפות נגד המאמינים בארץ ישראל גרמו להם לברוח לתפוצות ושם לחלוק את אמונתם עם כל מי שירצה לשמוע (מע"ש ח 1, רצח סטפנוס מע"ש ז-ח, רדיפות שאול אחר המאמינים מע"ש ח-ט, יא 19-211). מאמינים רבים ברחו לסוריה, אנטיוכיה, קפריסין, אסיה הקטנה, יוון, איטליה, מצרים וירדן.

ב. התשוקה שבערה בלב השליחים והמאמינים הראשונים לבשר את בשורת הישועה, והציות להוראת האדון ישוע (מע"ש א 8; מתי כח 18-20; רומים י 14-17; קור"ב ה 11-211).

ג. תשתית דרכים מפותחת באימפריה הרומית שאיפשרה להגיע למחוזות רחוקים.

2. מדוע גויים עובדי אלילים קיבלו את הבשורה בנועם וללא התנגדות יוצאת דופן?

גויים אלו לא נדרשו ללמוד אודות המושיע דרך סמלים או מסורת הזקנים (תורה שבע-פה).

הם מעולם לא נדרשו לקיים את מצוות התורה ולא הרגישו כל מחויבות למצוות אלו.

כשהשליחים הציגו להם את הבשורה, הגויים כוונו ישירות אל ישוע המשיח – אל משלים המצוות. בחשיפתם הראשונה אל הבשורה הם יכלו  ללמוד איך ישוע המשיח הגשים את הנבואות שבתנ"ך.

הגויים פנו מעבודת אלילים, ישירות אל האמונה בישוע ואימוץ כתבי הקודש.

אותם גויים זכו לראות איך רוח אלוהים פועלת בחיי המאמינים הראשונים. ליבם נשבה מאהבת המאמינים כלפיהם.

בעוד יהודים לא נושעים התרחקו מגויים עובדי אלילים, המאמינים בישוע ראו באותם גויים בני אדם הזקוקים נואשות לישועת אלוהים ולכן הרעיפו גם עליהם מאהבתם ולא נידו אותם.

אותם מאמינים שהביאו לראשונה את הבשורה לגויים היו כאיגרת כתובה של המשיח וריח ניחוח לאדון בקרב אותם גויים (קור"ב ב 14-17, ג 2-3).

גויים רבים שמעו את הבשורה, ראו איך הבשורה שינתה את חייהם של הנושעים, הפנימו את היותם חוטאים והכירו באלוהותו ומשיחיותו של ישוע.

על סמך אמונתם בישוע, כמושיעם האישי מן החטא ואדון חייהם, הם השיגו את צדקת אלוהים.

מהי צדקת אלוהים?

מעמד של חסר אשמה מול אלוהים.

מעמד שכזה נובע מחזרה בתשובה כנה ואמונה בישוע כאדון, בן האלוהים אשר בא לעולם בדמות אדם ומת כקורבן חטאים.

אלוהים בחסדו מעניק לחוזר בתשובה את צדקתו של המשיח ובא הוא מכסה את אשמתו של המאמין (ראה בראשית טו 6).

הגויים "קלעו ישר למטרה" וזכו בישועה. בימיו של שאול היו בגולה גם יהודים שהאמינו בישוע, אך חלקם היחסי בקהילות היה קטן, כמו היום.

ההצדקה שהגויים השיגו לא הייתה תוצר של ניסיונם לקיים את כל מצוות התורה בשלמות; הם הוצדקו בחסד, על סמך אמונה במשיח ישראל כמושיעם הבלעדי מן החטא (אל הרומים ה). רוח הקודש ששכן בגויים מאמינים אלה העניק להם את תכונותיו של המשיח (פרי הרוח – אל הגלטים ה 22-23), ואת הכוח לחיות על פי רצון אלוהים (אל הפיליפים א 6, ב 13). מציאות זו המחישה את חסדו וריבונותו של אלוהים (אפסים ב).

איך קרה שלמרות שהאדון ישוע פעל גבורות ונפלאות לעיני כל עם ישראל, והשליחים הסבירו באופן ברור ליהודים רבים מספור איך הנבואות המשיחיות בתנ"ך מתגשמות כולן בישוע, דווקא יהודים הטוענים להיות בעלי התורה היו אלה שדחו את ישוע כאדון ומשיח, החשיבו את הבשורה לכפירה ואף רדפו את המאמינים בישוע כאילו היו אויביהם הגרועים ביותר?

משימתם של השליחים והמאמינים הראשונים לא הייתה קלה. במשך מאות שנים עם ישראל הבין את התורה וקיים את מצוותיה לא על פי הכתוב בה אלא על פי מרות הוראת הרבנים.

יהדותו, אדיקותו הדתית ובגרותו הרוחנית של היהודי נמדדה על פי שמירת "מסורת הזקנים" ולא על פי הכתוב בכתבי הקודש – התנ"ך (ישעיה כט 13-14, מתי טז, כג, מרקוס ז 1-23, ח 14-15).

ההנהגה הרבנית לאומית דחתה את ישוע ואף פעלה כדי להרגו כי:

–          ישוע הוכיח שהם עיוורים מבחינה רוחנית – יוחנן ט.

–          ישוע פעל גבורות שלהם לא היו – הקים את אלעזר מן המתים…יוחנן יא.

–          ישוע זכה לאהדת ההמונים

–          ישוע סיכן את מעמדם

–          ישוע אמר את שהוא חושב עליהם בפומבי (מתי כא-כג)

ההנהגה הרבנית הייתה מלאה בחשיבות עצמית, בגאווה דתית ולאומית, והייתה מוכנה להרוג את האחד שסיכן את מעמדה, מאשר להיכנע לאמת ולדבר אלוהים.

האדון ישוע המשיח היה עבורם:  אבן נגף – צור מכשול.

ראה נספח: תחילת היהדות הרבנית.

אם כן, מדוע דחה העם את ישוע כמשיח?

מכיוון שרוב העם העריץ את מנהיגיו הרוחניים – הרבנים, וראה בהם את המורים שניתנו לו מאלוהים, ולאורך דורות רבים מילא אחר מצוות רבניו וראה בכך מילוי מצוות אלוהים שבתורה, בחר העם לאמץ את דעת הרבנים לגבי ישוע. במקום ללמוד באופן אישי את הכתוב ולבחון כל אירוע והוראה על סמך הכתוב בתורה, בחר העם במשך כל הדורות לאמץ את הוראת רבניו כאילו היו דבר אלוהים מסיני.

העם דחה את ישוע כי הבשורה שהייתה בפיו של ישוע לא תאמה את מה שלימדו מנהיגי הדת באותם ימים – עד ימינו אנו.

עם ישראל הוציא את ישוע ממשוואת "ההצדקה" ולכן היה חייב להמציא משוואה חדשה לצדקה – ללא ישוע. את מקומו של האדון ישוע תפסו מצוות חדשות פרי מחשבת רבני ישראל

[ניתן ללמוד אודות יחסו של ישוע המשיח לפרושים ואודות המרחק האמונתי ביניהם לאור הכתוב במראי המקומות הבאים: מתי ה 20, ה-ז: הדרשה על ההר, יט 3-9, כג כל הפרק, לוקס ו 1-5, יג 10-17, יד 1-6, מרקוס ג 1-6, ז 1-23, יוחנן ה 8-10, 17-18, ט כל הפרק]

כעת ניתן להבין טוב יותר את פסוקים 31-33:

31 יִשְׂרָאֵל, לְעֻמַּת זֹאת, חָתְרוּ לְתוֹרָה שֶׁל צְדָקָה, אַךְ לְתוֹרָה זוֹ לֹא הִגִּיעוּ.

32 מַדּוּעַ? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בִּקְשׁוּהָ מִתּוֹךְ אֱמוּנָה, אֶלָּא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים. הֵם נִכְשְׁלוּ בְּאֶבֶן הַנֶּגֶף,

33 כַּכָּתוּב: 'הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל, וְהַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ.'

למרות שעם ישראל החזיק בתורה בידו וכינה את התורה – דבר אלוהים ודבר קדוש, הרי, שבמקום ללכת על פי הוראתה, העם הלך על פי הוראת מורי שקר ומורים טועים.

הנהגת העם, ואחריה כלל העם שאפו לדרגת צדקה, אך לא דרך האדון ישוע – אותו כינו כופר.

מכאן, הם פעלו והמציאו כל מיני תחליפים שהיו בעלי חזות של דתיות עמוקה והקרבה דתית, אך חסרי ברכת אלוהים.

מדוע?

כי הוציאו את ישוע מהמשוואה. הם נכשלו באבן הנגף. מסיבה זו נשארו עם דת ריקה חסרת חיים.

מכיוון שישוע הוא הדרך היחידה לישועה (יוחנן יד 6) ואין שֵׁם אחר שבזכותו ניתן להיוושע (מע"ש ד 12), כל הדוחה את המשיח גוזר את דינו. אם ימות ללא אמונה בישוע כאדון ומושיע מן החטא, לעולם לא יוכל להשיג את צדקתו של אלוהים, והוא נידון לריחוק נצחי מבוראו.

אני ארחיב על כך בהמשך.

יש רק דרך אחת – לכולם!

האם דרישתו של אלוהים לצדקה על סמך אמונה בלבד היה דבר חדש פורץ דרך? האם דרישה שכזו הייתה זרה לנלמד בתורה?

לא ולא

מאז בראשית בני אדם, יהודים וגויים נושעו רק על סמך אמונתם באלוהים כמושיע ומכפר חטאיהם.

על־ידי אמונה בלבד

–       נוח ואברהם הנם דוגמאות לאנשים שלא ידעו את התורה הכתובה ובכל זאת נושעו על סמך אמונתם באלוהים (בראשית טו 6: "וְהֶאֱמִן בַּיהוה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה").

התורה ניתנה כארבע מאות שנים לאחר תקופתו של אברהם; למרות זאת, לפי הכתוב בספר בראשית פרק כב 8, אברהם ידע שאלוהים הוא זה שיספק בעצמו את הקורבן.

–       בתקופת בני ישראל במדבר, לאחר קבלת התורה, אלוהים בוחן אותם במבחן אמונה מרשים: הוא מלמד אותם שהצלתם תלויה באמונה עיוורת בדבר אלוהים, ולא בכוחם האישי. אלוהים מציל רק את אלה המביטים אל נחש הנחושת המורם והורג את המזלזלים בהוראתו הברורה. – דרושה אמונה כנה! (ספר במדבר כא 4-9. (האדון ישוע השתמש באותה דוגמא בשיחתו עם נקדימון – יוחנן ג).

–       כאשר אלוהים מכניס את בני ישראל לארץ ההבטחה, יריחו נכבשת בזכות אמונה ולא בגלל עליונות צבאית (יהושע ו).

–       חבקוק הנביא (ב 4) מכריז כי "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" בעת שתורת המצוות בתוקף. כלומר, למרות שבני ישראל מחויבים למלא את  המצוות, ישועתם תלויה באמונה ולא בשלמות קיום המצוות.

–       יונה הנביא נשלח על־ידי אלוהים להזהיר עם נוכרי, עובד אלילים, מעונש הכחדה הצפוי אם לא יחזור בתשובה.

בתגובה לאזהרה, אנשי נינווה חוזרים בתשובה כנה וזוכים להצלה מהעונש. גויים אלה לא החלו לקיים בצורה מדוקדקת את מצוות תורת משה על מנת לזכות בישועה; (הם לא החלו לאכול כשר), הם האמינו באלוהים וצייתו לדרישתו להתוודות על חטא ולקבלו כריבון בלעדי על חייהם.

–       הנביא זכריה מלמד את עם ישראל שהצלתם בכל תחום לא תושג בזכות כוחם הפיזי, אף לא בזכות 'המוח היהודי', אלא בעזרת רוח אלוהים: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם־בְּרוּחִי, אָמַר יהוה צְבָאוֹת" (ד 6).

כפרת חטאים וישועה בידי אלוהים מאז ומעולם התבססו אך ורק על אמונה כנה באלוהים כמושיע (ישעיהו נג), ותוצאתן תמיד יהיה קיום רצון אלוהים בחיי המאמין (איגרת יעקב ב 14-26). מאז ומתמיד קיום מצוות התורה נעשה כפועל יוצא וביטוי לאמונה כנה ואהבת אלוהים ולא על מנת לרכוש ישועה.

האם דחיית ישוע כמשיח ואדון על ידי עמו הייתה בגדר הפתעה לאלוהים?

לא ולא. אדרבה, נביאי התנ"ך ניבאו מאות שנים קודם, שעם ישראל ידחה את מושיעו, ויותר מכך, אף יהרגו מוות אלים.

1. ישעיה ח 13-15:

שאול השליח מצטט את דברי הנביא ישעיה.

הנביא אמר כ- 700 שנים לפני האירוע, שהמשיח עתיד להיות אבן בוחן אשר בו ייכשל העם.

יג. "אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת, אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ; וְהוּא מוֹרַאֲכֶם (מפניו תיראו), וְהוּא מַעֲרִצְכֶם (רק ממנו תפחדו). 

יד. וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ (לאלו האוהבים אותו) וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל, לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִָם (לאלו הדוחים אותו). 

טו. וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים; וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ." 

 

דברי הנביא ישעיה מתארים בדרך ברורה אך גם כואבת ביותר את כשלון עם ישראל במבחן הרוחני הגדול ביותר בחייהם, כאומה וכבודדים.

התורה ניתנה לבני ישראל כדי שיכירו דרכה את אלוהים, אופיו, תכונותיו ורצונו לחייהם כעם וכבודדים.

דפי התנ"ך מלאים בתיאורים מאלפים אודות אלוהים האחד אשר בו שלוש הוויות: האב, הבן ורוח הקודש (בראשית א 26, ג 22, ישעיה מח 16, סא 1, סג 8-14, שמות לג 10-20, משלי ל 1-4).

דפי התורה מלאים במקרים בהם אלוהים הבן ירד ארצה בדמות אדם ודיבר עם ברואיו פנים אל פנים (בראשית יז, יח, שמות לג וכו).

מי ששם ליבו לכתוב בדבר אלוהים, ומסר ליבו ביד אלוהים, יכיר את תכלית התורה ויזהה את ישוע המשיח כאל שדי, מגשים תורת אלוהים. ראו לדוגמא את שמעון וחנה כשזיהו את ישוע התינוק כמשיח המובטח (לוקס ב 22-32).

מי שמסר ליבו ביד שרלטנים ומורי שקר, היה שבוי בפרשנותם המוטעית ולא זיהה את האדון המשיח, לא בטקסט הכתוב וגם לא גם כאשר זה עמד לפניהם פנים אל פנים (ראה אל הגלטים ג 23-25 וכן כל שאר הנבואות המשיחיות שהתגשמו בלידתו ובחייו של ישוע המשיח בתוך עמו ישראל).

מכאן, הופעתו בבשר ובדמות אדם של אלוהים הבן, הייתה כמבחן הבגרות של עם ישראל.

לו היו לומדים את תורת אלוהים כראוי, היו מזהים את המשיח ישוע ונכנעים לו.

עם ישראל לא זיהה את גואלו ומושיעו ישוע – מכאן, העם נכשל במבחן הבגרות הרוחנית.

הנביא ישעיה מציין בפרק ח פסוק 14 שאלוהיהם יהיה למקדש.

למה הכוונה?

יחזקאל הנביא משתמש באותו מטבע לשון (כד 21) כדי לציין – בבת עיניהם. הדבר החשוב והנחשב ביותר.

ואומנם, כך בדיוק אמר ישוע לפרושים ולנוכחים בבית המקדש בבשורת יוחנן ב 19-20:

"השיב ישוע ואמר להם: "הירסו את ההיכל הזה ובשלושה ימים אקים אותו…אך הוא דיבר על היכל גופו…".

ישעיה הנביא הבהיר בפשטות ובאופן ישיר:

מבחן הנאמנות לאלוהים מתבסס על אמונה ב"צור ישראל" – האדון ישוע. אם האמונה נכונה, אז כל שאר הדברים הטובים ינבעו ממנה. אז, קיום כל מצווה או שמירה של מצווה כזו או אחרת בגלל התחשבות באחר, באמת יתקבלו אצל אלוהים כזבח רצוי וריח ניחוח.

ישוע המשיח, "הצוּר", בא והכריז ישועה המבוססת על חסד – על האמונה בו ובכפרה שהוא סיפק.

2. ישעיה נב 13 – נג 12.

הנביא ישעיה פותח את פרק נג במילים: "… מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ?"

בפסוקים הללו הנביא ישעיה מציין בכאב רב איך עמו עתיד לדחות את עבד יהוה – המשיח ישוע בדרך המשפילה ביותר.

אגב, אלוהים הכין את הנביא ישעיה ליחס במעמד המכובד בו בחר בו להיות מכריז בשורתו – ישעיה ו.

3. תהילים קיח 22-23:

כב. אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.
כג. מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.

באופן ציורי מחבר המזמור מנבא אודות דחיית המשיח בהופעתו הראשונה, אך גם את קבלתו בהדר וכניעה בחזרתו. רק אז יבין עם ישראל את תכלית אלוהים.

המחבר מסמל את המשיח לאבן, וכך בדיוק עושה גם דניאל בפרק ב.

כל בית יהודי החוגג את ליל הסדר מזמר את הפסוקים הללו ורובם אינם מבינים את משמעותם.

4. דניאל ט 24-27: ראה במיוחד פסוק 26.

כד. שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל-עַמְּךָ וְעַל-עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן, וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא, וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. 

כה. וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן-מֹצָא דָבָר, לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד-מָשִׁיחַ נָגִיד, שָׁבֻעִים שִׁבְעָה; וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק הָעִתִּים. 

כו. וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ; וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת. 

כז. וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם. 

דניאל הנביא מנבא במילים ברורות שהמשיח עתיד לחוות מוות אלים לפני חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה. ז"א, משיח ישראל הופיע, הוצא להורג, לפני חורבן בית שני. ביאור הנתונים שבנבואה מגלה שמועד כריתת המשיח היה בחודש ניסן שנת 3\32 לספירה. כך נבואת דניאל גם מסגירה את זהותו של המשיח שנכרת, שהרי רק ישוע הכריז עצמו כמשיח, בן האלוהים, הגשים את שאר הנבואות הקשורות למשיח והוכיח כוח ריבוני באותו ומופתים שביצע.

5. זכריה יב 10:

י. וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר. 

בעתיד, כאשר יחזור גואל ישראל לעמו בגבורה והדר אלוהים, יזהה העם שהוא אותו האחד אשר דקרוהו בעבר…

אז יבכה עם ישראל ויבקש את רחמי אלוהים וחסדו – דרך המשיח ישוע.

מכאן, דחיית המשיח ישוע על ידי עם ישראל לא הייתה בגדר הפתעה לאלוהים אלא בגדר קיום נבואה.

כפי שנבואה זו התקיימה במדויק, גם חלקה השני עתיד להתגשם – ישועת שארית ישראל.

אין מחסור בקנאה חיובית

שאול השליח פותח את פרק י' בהבעת משאלה – ישועת ישראל.

כמו בפתח פרק ט גם כאן שאול רואה לנגד עיניו את עיקשות עמו ישראל לא להיכנע למשיח היחידי שיכול להושיעם. מבלי דעת הם מפנים כתף סוררת למושיע ורצים לאבדון כאילו היה זה גן עדן. שאול כותב את הפסוקים הבאים כשליבו בוכה עבור עמו ישראל.

 

"אֲנִי מֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קִנְאָה לֵאלֹהִים, אֲבָל קִנְאָה שֶׁאֵין עִמָּהּ דַּעַת" (י 2).

שאול מבהיר כי הדחייה של ישוע על־ידי היהדות הרבנית אינה נובעת מעצלנות לעסוק בדבר אלוהים. אדרבא, יהודים רבים משקיעים את כל מרצם ומאודם במאמץ לקיים את מצוות רבניהם בקנאות רבה ובמסירות המעוררת קנאה. רבים אף מוכנים בכל רגע למות על קידוש השם.

צעירים דתיים רבים מקדישים פרק משמעותי בחייהם בלימוד התלמוד ושאר כתבי רבניהם.

שאול מלמד שכל העשייה הרבה והמאומצת הזו נחשבת לחסרת ערך נצחי מכיוון שהיא מתמקדת בדברים שאלוהים לא ביקש, היא לא כוללת את האדון ישוע במשוואת ההצדקה ולכן חסרת ישועה.

שאול יודע על מה הוא מדבר כי הרי היה פרוּש בעצמו, קנאי לאלוהים, שהיה מוכן ללכת לקצווי תבל כדי ללכוד מאמינים בישוע ולהסיר אותם מעל פני האדמה (מע"ש ט, כא 39, כב 28, כו 6, כב 3; קור"א טו 8-9; פיליפים ג 5; גלטים א 14; טימ"א א 13).

רק לאחר ששאול הכיר את ישוע המשיח, הוא הבין שכל מאמציו הקודמים נותבו לאפיקים הסוטים מן האמת ונחשבים לחטאים, מכיוון שפעל נגד המשיח ולא למענו.

קנאה לאלוהים המניבה ברכה חייבת להתבסס על אמונה והכרה אישית את ישוע כבן האלוהים, קדוש ישראל, משיח מכפר חטאים ומתבטאת בציות לדברו הכתוב בכתבי הקודש, ולא על מסורות פרי מחשבת אדם (יוחנן ח 19, 42).

בפרק ט 32, ו-י 3-4 שאול השליח מסביר מדוע עם ישראל אינו מוצא ומקבל את צדקת אלוהים.

"… מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בִּקְשׁוּהָ מִתּוֹךְ אֱמוּנָה אֶלָּא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים, הֵם נִכְשְׁלוּ בְּאֶבֶן הַנֶּגֶף."

"כִּי מֵאַחַר שֶׁלֹּא יָדְעוּ אֶת צִדְקַת הָאֱלֹהִים וְנִסּוּ לְהָקִים צְדָקָה מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נִכְנְעוּ לַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים. הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין."

הניסיון "להטות את המאזניים"

מכיוון שדחו את הדרך היחידה לצדקת אלוהים – את ישוע המשיח בן האלוהים – לא נותר ליהדות הרבנית אלא להקים תחליף פרי מחשבתם – צדקה משלהם.

התהליך הזה החל בדרך ממוסדת מתקופת עזרא לאחר החזרה מהגלות במאה החמישית לפני הספירה.

מה שהתחיל כרעיון נפלא, כי רוב העם באמת היה זקוק להדרכה ולהוראה מפי מוריו הרוחניים, הסתיים כמוקש ההרסני ביותר לעם ישראל.

מורי העם מתקופת עזרא פרשו את התורה והעניקו ביאורים לכל אחת מהמצוות.

למשל: איך עלינו להבין ולקיים את המצווה 'לא לעבוד ביום השבת' כהלכתה?

יש צורך להגדיר: מלאכה.

מה אסור לעשות בשבת ומה מותר? התשובה ניתנה ברשימה של 39 איסורים. אם אינך עובר על אחד מהם – שמרת את השבת כהלכתה.

דוגמא נוספת:

אל תבשל גדי בחלב אימו.

על מנת להיות בצד הבטוח של מילוי המצווה, נאסר על ערבוב חלב ובשר בכלל.

מכיוון שישנם אלו שאולי אינם מבחינים בהבדל בין בשר לעוף, אז הרבנים אסרו על ערבוב עוף עם חלב.

וכו וכו.

היהדות הרבנית מכירה בעובדה שבני האדם חוטאים וקיום המצוות אינו מושלם תמיד, ולכן גם לבעיה זו נמצא פתרון:

ריבוי בעשיית מצוות היא הדרך להטות לטובתך את משפטו של אלוהים וכך להימצא זכאי ביום הדין. ביום זה אלוהים שוקל (לדעת היהדות הרבנית) את החטאים מול המעשים הטובים, ושופט לאור התוצאה. מתוך הכתוב בבשורת יוחנן פרק ח אנו גם למדים על הדעה כי שייכות לעם ישראל מקנה יתרון בישועת האדם.

להלן שלוש דעות עיקריות ביהדות הרבנית בנוגע למשפטו הסופי של האדם:

דעה א. במידה ונמצאת חסר, ז"א שכמות חטאיך גדולה מכמות מעשיך הטובים, תישלח לתופת המירוק – אחד ממדורי גיהינום. שם תסבול  ותחווה עינויים כתשלום על חטאיך וכדי לטהרך. לאחר "תקופת סבל" היחסית לחטאיך, תוכל לעבור לגן־עדן… [ציטוטים מכתבי רבנים]

דעה ב. במידה ונמצאת חסר, תישלח נפשך בחזרה לעולם בגוף אדם אחר (גלגול נשמות) לקיים עוד מצוות כדי לאזן את מצבך הכללי. כשתקיים  מספיק מצוות כדי להיות "בצד החיובי של המאזן" יסתיימו חייך בעולם ונפשך תשכון בגן־עדן. [ציטוט מכתבי רבנים]

דעה ג. לאחר מותך, אלוהים בוחן את מעשיך ומוצא שהטובים רבים מהרעים; מסיבה זו תעבור לגן־עדן.

במילים פשוטות: היהדות הרבנית טוענת שישועתו של האדם, צדקתו,  תלויה ביכולתו האישית; היא נובעת ממאזן חיובי של מעשים טובים וקיום מצוות על פי הכתוב בספרי חז"ל, ואינה תלויה באופן בלעדי בחסדו של אלוהים ובאמונה בו. בנוסף, שייכות לעם ישראל נחשב ליתרון גדול.

*מכיוון שביהדות הרבנית זרמים רבים, קיימים מן הסתם דעות רבות ומגוונות כמעט בכל תחום.

בתקופה בה האדון ישוע התהלך בקרב עמו, עם ישראל קיים את מצוות התורה על פי הנלמד מפי הרבנים – מסורת הזקנים.

המילים – תורה ומסורת הרבנים היו מילים נרדפות (מרקוס ז).

במילים פשוטות:

היהדות הרבנית פספסה את העיקר, והוא?

התורה על כל מצוותיה חינכה את עם ישראל להביט לעבר האדון ישוע – מגשימה ומעניק הצדקה לכל המאמין בו (אל הגלטים ג 23-25, ד 8-11, אל הקולוסים ב 16-17).

במקום להבין את תכלית התורה ולפעול כראוי, חינכו מורי העם את העם להתנהג כמו המשיח – אך בכוחם הם ללא מעורבות רוח אלוהים – רוח הקודש.

היהדות הרבנית מלמדת ששלמות רוחנית וקדושה ניתנים להשגה על־ידי קיום מושלם וטהור של מצוות התורה – על פי הנחיותיהם של הרבנים לאורך הדורות, שאליהן הצטרפו במשך השנים אוסף גדול של הלכות דתיות ומסורות למיניהן – משנה וגמרא  = תלמוד.

מי שיקיים את מצוות אלוהים בשלמותן – על פי הנחיית הרבנים, יזכה לכוח רב מאלוהים ומעמד מיוחד אצל אלוהים.

לראיה – ראו את גישתו של נקדימון בשיחתו עם האדון ישוע בבשורת יוחנן ג.

נקדימון היה אחד מראשי העם, חבר סנהדרין.

נקדימון היה איש מלומד אשר קיווה ושאף בכל מאודו שבית אלוהים – המקדש – יהיה מקום טהור וראוי לעבודת אלוהים.

כאשר נקדימון היה עד לפעולתו של האדון ישוע בבית המקדש – סילוק המוכרים וכו, הוא ראה לנגד עיניו אדם ירא אלוהים העושה את מה שהוא נקדימון היה חולם לעשות אך לא היה לו האומץ לכך.

ראוי לומר שלא היה כל פסול במכירת קורבנות והחלפת כספים בחצר המקדש.

העם היה זקוק לשירות זה כדי לרכוש קורבנות ראויים וכן להחליף מטבעות רומיים במטבעות המקדש – חסרי צלם אדם עליהם.

הבעיה הייתה שכל העניין התנהל למטרת רווח אישי בניהול בניו של הכוהן הגדול.

במקום לדאוג לרווחת יראי אלוהים, המסחר שימש לעשיית רווח אישי בניצול העם.

האדון ישוע המשיח פעל למגר את הרע הזה.

נקדימון ועמיתיו הבינו את המניע של ישוע ולכן ידעו שאומץ שכזה חייב להיות מגובה בכוחו של אלוהים באותו אדם.

נקדימון בא לישוע כדי לשאול:

למד אותי מה עוד עלי לעשות, ואיך עליי לקיים את מצוות התורה כדי שאלוהים יעניק לי את הכוח שהעניק לך.

תשובתו של האדון ישוע לימדה את נקדימון את טעותו:

גבורת אלוהים אינה מתבססת על יכולת מעשיו של האדם אלא היא מתנת חסד של אלוהים דרך פעולת רוח הקודש.

מתנה זו ניתנת על סמך הכרת ישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים.

כאמור – נקדימון לא בא אל ישוע כדי לשאול איך הוא יוכל להיכנס לגן-עדן.

כיהודי שומר מצוות, הוא האמין וכך הורו כל מורי ישראל לפניו שיהדותו היא מפתח לישועתו.

נקדימון בא לשאול את ישוע – מה עוד עליו לעשות כדי שיפעל בכוח וגבורה כפי שראה אצל ישוע.

ומה עשו הרבנים לאחר חורבן בית המקדש?

איך יכלו כעת בני ישראל למלא את מצוות תורת אלוהים?

במקום להבין את הטעות שבדחיית האדון ישוע, וזאת גם לאחר שנובא חורבנה של ירושלים, העדיפו רבני ישראל להמציא תחליפים למצוות שלא יכלו לקיים עקב הרס בית המקדש.

במקום קורבנות – תפילות, גמילות חסדים.

זאת לאור הכתוב בספר הושע יד 3:

"…קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה; אִמְרוּ אֵלָיו: כָּל-תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ." 

למרות שתורת אלוהים אומרת במפורש שגלות מן הארץ על ידי אויב אכזר זה עונש ישיר על סטיה מתורת אלוהים (דברים כז-כח), העדיפו מורי העם להיתלות בכל מיני הכרזות חסרות תוכן ותוצאות לוואי במקום להודות בטעות העיקרית – דחיית המשיח ישוע כפי שגם ניבא הנביא דניאל (דניאל ט 26).

אלוהי המסורת – או אלוהי התנ"ך?

–       היהדות הרבנית מכריזה שהמשיח הוא תכלית התורה, אך כשלה לזהות את ישוע כמשיח האמיתי.

–       היהדות הרבנית התמקדה בזכויות הרבות שאלוהים העניק לעם בחירתו, אך התעלמה מהחובות הנדרשות קודם כל מן העם כדי שיקבל את מתנותיו של אלוהים – כניעה באמונה לגואל ישראל המתואר בכתבי הקודש – ישוע המשיח.

–       היהדות הרבנית כשלה לזהות את המשיח האמיתי – את ישוע – כמגשים נבואות התנ"ך וכמושיע מכפר, ולכן חיפשה ויצרה תחליפים לישועה, כלומר – דרך שונה מזו שאלוהים קבע.

–       היהדות הרבנית פיתחה דרך לצדקה – פרי מחשבת אדם – הנוגדת את דרך הישועה של אלוהים, נטולת ישוע ולכן נשארה נטולת צדקה וברכה – נטולת ישועה.

מכיוון שישוע המשיח הוא האמת, הדרך והחיים, ואין כל דרך להגיע אל האב בלעדיו (יוחנן יד 6, מע"ש ד 12), יוצא מכך שהיהדות הרבנית המציאה"צדקה משלה", דרך לישועה נטולת אמת וחיים שאין בכוחה להוביל את מאמיניה לנוכחות אלוהים.

היהדות הרבנית אינה מחנכת את העם לצפות לאלוהים שירד לעולם בדמות אדם כדי למות מוות מכפר חטאים עבורנו. אדרבא, היהדות הרבנית מקיאה מתוכה כל יהודי שיאמץ אמונה שכזו. יהודים משיחיים נחשבים לבני דת אחרת על פי החלטת בית המשפט העליון.

–       היהדות הרבנית זנחה את היחס האישי והאינטימי עם אלוהים, בנתה "גדר לתורה" והעדיפה להתמקד בקיום מסורות – פרי מחשבת אדם. התוצאה: רוב רובם של בני ישראל לא הכירו את אלוהים כאשר ירד לעולם ובא אל עמו כדי להגשים את הבטחותיו (ישעיהו כט 12-14; לוקס יט 41-44; מרקוס ז; יוחנן יח–יט). היהדות הרבנית כשלה באותו מכשול שהנביאים מיכה והושע מציינים – העדפתם זבח בעוד אלוהים העדיף חסד, אמת, צדקה ודעת אלוהים (הושע ו 6, מיכה ו 6-8, ישעיה נא 1-2).

ישוע אמר כי אדם שאינו מכיר אותו, לא מכיר את אלוהים האב (יוחנן ח 19, 42, יג–יד; תהילים ב; משלי ל 1-4: "… מִי עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד? מִי אָסַף־רוּחַ בְּחָפְנָיו? מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְלָה? מִי הֵקִים כָּל־אַפְסֵי־אָרֶץ? מַה־שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ, כִּי תֵדָע?").

לפיכך . . .

–       הגוי המקבל את ישוע באמונה תמימה זוכה לישועה וכפרת חטאים ומקבל את צדקת אלוהים.

–       היהודי שנכנע לדרך הרבנית (דוחה את ישוע) מנסה להשיג את צדקת אלוהים בכוחות עצמו, ולכן נכשל (יוחנן ח 19, 42).

היהדות הרבנית מנסה לפרוץ פרצה בגדר המקיפה את גן־העדן ומסרבת בתוקף להיכנס דרך השער. – מדוע?

מכיוון שבשער עומד ישוע המשיח, וכל הרוצה להיכנס חייב להיכנע לו. היהדות הרבנית מסרבת להיכנע לישוע המשיח, ולכן נדיר יותר למצוא ישועה בישראל (ראה יוחנן י).

כל התורה וכל דבר אלוהים מתנקזים אל ישוע המשיח ונובעים ממנו. ישוע המשיח הוא העיקר שבעיקר בכל דבר אלוהים. אם מפספסים אותו, נשארים עם דת המנותקת מצדקת אלוהים והמובילה את כל מאמיניה לאבדון (ישעיה מד 6, מח 12, התגלות א 17, כב 13, יוחנן א 17, רומים ג 22, גלטים ג 24).

רק קורבנו המכפר חטאים של ישוע המשיח מסיר את אשמת החטא – את הסיבה המקורית לעונש הראשון שממנו נובעים כל שאר חטאי האדם.

מסקנת ביניים:

חוסר האמונה בקרב רוב עם ישראל אינה באשמת אלוהים.

אלוהים לא נטש את עמו אלא עמו ישראל נטש אותו, וזאת למרות שהאמת אודות הישועה הייתה כל העת קרובה ביותר לכל אחד מבני ישראל.

עד כמה קרובה הייתה אמת אלוהים לעמו?

על כך בפסוקים 5-13:.

"קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר"

בפסוקים 5-13 השליח מבהיר שצדקת אלוהים הנובעת מאמונה כנה התלויה בחסדו של אלוהים הייתה מאז ומתמיד עיקרון הנלמד בתורה. אלוהים אינו דורש דבר שהוא לא מלמד בדברוֹ.

זיכרו: כל יהודי בעת ההיא ורבים היום קוראים את הפסוקים הללו לפחות פעם בשנה כחלק מקריאת פרשת השבוע.

5 מֹשֶׁה אָמְנָם כָּתַב עַל הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַתּוֹרָה 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם.'

6 אַךְ כָּךְ אוֹמֶרֶת הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ אֱמוּנָה: 'אַל-תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ מִי יַעֲלֶה הַשָּׁמַיְמָה?' זֹאת, כְּדֵי לְהוֹרִיד אֶת הַמָּשִׁיחַ.

7 אוֹ 'מִי יֵרֵד לַתְּהוֹם?' זֹאת, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים.

8 אֲבָל מַה הִיא אוֹמֶרֶת? 'כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ.' זֶהוּ דְּבַר הָאֱמוּנָה שֶׁאָנוּ מְבַשְֹרִים.

9 וְאִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים – תִּוָּשַׁע.

10 הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע.

11 וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: 'כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ.'

12 אֵין הֶבְדֵּל בָּזֶה בֵּין יְהוּדִי לְלֹא-יְהוּדִי, כִּי אָדוֹן אֶחָד לְכֻלָּם וְרַב חֶסֶד הוּא לְכָל הַקּוֹרְאִים אֵלָיו,

13 שֶׁכֵּן 'כֹּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם יהוה יִמָּלֵט.'

בפסוק 5 שאול מצטט את דברי אלוהים שבפי משה רבנו: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם; אֲנִי יהוה"(ויקרא יח 55).

גם יעקב אמר באיגרתו בפרק ב 10, וזאת מתוך הנלמד מתורת אלוהים: "הרי מי שמקיים את כל התורה ונכשל בדבר אחד, אשם הוא בכל…".

ובכן, אם אדם כלשהו רוצה להימצא צדיק לפני אלוהים על סמך קיום המצוות, עליו למלא את כולן ללא פסול או סטייה. אם יצליח, הרי הוא אדם צדיק.

אבל…כולנו מודעים לכך שרק אלוהים יכול לקיים את כל מצוות התורה בשלמותן. הכרזה זו מפי משה רבנו נועדה להבהיר לבני ישראל שעליהם להיות תמיד סמוכים על חסדו וסליחתו של אלוהים. בכוחות עצמם לעולם לא יהיו מסוגלים לרצות את דרישתו לצדקה וקדושה (קוהלת ז 20).

אם הצדקה אינה ניתנת להשגה בכוחנו אנו, אז איך משיגים אותה? מה התורה אומרת?

אל תחפשו רחוק!

בפסוקים 6-10 שאול מבהיר את המסר, וקוראיו מבינים שדרישות אלוהים לא השתנו מאז ומתמיד. שלוש פעמים הוא מדגיש את הצמד "פֶּה ולב", המצוטט מדברי משה רבנו (דברים ל 14: "כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד; בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ").

ממש לפני הכניסה לארץ ההבטחה משה מוסר לעם ישראל עיקרון חשוב: עשיית רצון אלוהים או מציאתו אינם דורשים חיפוש במקומות רחוקים שאינם בהישג יד או שאינם ביכולתו של האדם.

עד כמה קרוב היה המשיח לעמו?

אלוהים הוכיח את אהבתו כלפינו ורצונו בקרבתנו, בכך שירד ארצה והלך לפני עמו לאורך כל המסע במדבר. (שמות יג-יד, לג).

אלוהים הדריך אותם וסיפק את כל מחסורם – מן משמים, שלווים, מים מן הצור, ומנע את בלאי בגדיהם ונעליהם.

אלוהים המשיל והוכיח את אהבתו לנו בכך שמסר את כל ההוראות והמצוות שעלינו לדעת ולקיים כדי לרצות אותו בידי משה רבינו.

כפי שלא היה צורך לעלות לשמיים כדי להוריד את המצווה, או להפליג מעבר לים כדי למצוא אותה, כך גם אין צורך לעלות לשמים כדי להוריד את המשיח, שכן הוא כבר בא בלבוש בשר: "הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ…" (יוחנן א 144). גם אין צורך לרדת לתהום, כיוון שהוא קם מן המתים.  אולם התנאי לקבלת בשורת הישועה הוא אמונה. אלוהים רוצה שהאמונה בו – בו בלבד – תפעם בלבנו, ואמונה טהורה זו תניב פועל שפתיים ועמל ידיים רצויים לאלוהים – "פֶּה ולב".

משה רבנו רצה להבהיר לעם ישראל שאין להם כל צורך לחזור אל ההר בסיני שראשו נדמה היה בשמיים בגלל העננים והעשן שאפפו אותו בעת מתן תורה, כדי לשמוע עוד מסר מאלוהים או לפגוש אותו…

אלוהים אינו רחוק מכם – הוא עימכם.

אלוהים נמצא במרחק של הכרזה!

האמינו והכריזו זאת!

ומהו המסר המרכזי?

אלוהים רוצה את לבבנו ופינו, הוא רוצה לב מאמין בו ופה המודה לשמו.

ללא אמונה – איננו רצויים בעיניו: "…ובלי אמונה אי אפשר להיות רצוי לאלוהים, כי כל הקרב אל אלוהים צריך להאמין שהוא קיים והוא נותן גמול לדורשיו." (אל העברים יא 66).

אמת זו לא השתנתה מימיו של משה עד לתקופתו של שאול (… ועד ימינו!), לכן השליח משתמש בלקח של דור המדבר כדי ללמד את האמת לבני דורו:

שאול מדגיש בפסוק 8 שדבר הבשורה אשר בפי המאמינים בישוע הינו בדיוק דבר הבשורה שהיה בפיו של משה רבינו – בשורת ישוע היא בשורת תורת אלוהים ליהודי בראשונה ולגוי.

מה עליי לעשות כדי להיוושע?

מהו התנאי לישועה? מה אדם צריך לעשות בלב שלם כדי לזכות בצדקת אלוהים, בסליחת חטאים ובחיי נצח?

פסוקים 9-10:

9 וְאִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים – תִּוָּשַׁע.

10.  הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע.

לפיכך אמונה מושיעה חייבת לכלול את הנתונים הבאים:

1. ישוע הוא אדון. הוא אלוהים הבן שבא לעולם בדמות אדם
2. ישוע המשיח מת מות כיפורים בעבור חטאיך. כן, כל בני האדם חוטאים ונמצאים אשמים לפני אלוהים רק מתוקף היותם צאצאיי אדם וחווה. המשיח שהוא אלוהים הבן, נטול כל חטא, יכול להוות קורבן רצוי בעיני אלוהים האב. בכפרתו עבורנו, נושא המשיח את זעם אלוהים עליו, במקומנו. הוא מוסר שלומנו (ישעיה נג 5-6, קור"ב ה 21).
3. ישוע המשיח קם מן המתים לאחר שהיה בקבר שלושה ימים ושלושה לילות ועלה השמיימה להיות לימין אלוהים האב (תהילים ק"י 1).

המאמין בכנות באמיתות הללו הרינו נושע. רוח אלוהים שוכן בנושע ופרי הישועה מתבטא בחייו (אל הגלטים ה' 22-23).

זהו הבסיס אשר כל המקבל אותו באמונה יזכה לכפרת חטאים. זה התנאי לברכה ואין אחר.

שאול השליח אומר במילים פשוטות:

ישועת אלוהים לפניכם!

ישועת אלוהים אינה רחוקה מכם.

ישועת אלוהים היא על לשונכם ובלבבכם – התוודו והודו שישוע הוא אדון – והיא שלכם!

מכאן – בכל הנוגע לישועה –

החלק המעשי = אפס

החלק האמונתי = אין-סוף

דבריו של שאול השליח היו בדיוק המסר של התורה אך יחד עם זאת דבריו היו הניגוד המוחלט להוראת זקני העם.

מכיוון שהמסר של שאול השליח נגד את הלך המחשבה של ההנהגה הדתית בישראל, ומכיוון שהנהגה זו השתמשה בכל כלי כדי לפגוע במאמינים בישוע (ראה מע"ש ג-י, כא-כ"ח), שאול השליח עודד את הנושעים במילותיו של ישעיה: 'כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ.'  

שאול השליח מצטט חלק מדברי ישעיה הנביא מפרק כח 16-18:

טז. לָכֵן, כּה אָמַר אֲדוֹנָי יְהוִה, הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן, אָבֶן; אֶבֶן בּוֹחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד, מוּסָּד הַמַּאֲמִין לא יָחִישׁ.  יז. וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו, וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת; וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב, וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטוֹפוּ.

יח. וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת-מָוֶת, וְחָזוּתְכֶם אֶת-שְׁאוֹל לא תָקוּם; שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבוֹר, וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָס. (ראה גם מט 23)

וכך, גם ישעיה הנביא שחי 700 שנים לפני הופעתו של המשיח סבל מאותה בעיה.

אלו שהיו נאמנים לתורת אלוהים היו תמיד במיעוט וסבלו הנכלויות והתנכרויות משאר בני העם.

לא לחינם אמר שאול לטימותיאוס באיגרתו השניה פרק ג 12: אלו החיים בחסידות, יירדפו.

כל כך כואב שלעתים הרדיפה אינה באה מאוייבים מבחוץ אלא מבני עמך…

כאמור, מסר האמונה מושיעה אינה זרה לתורה:

–       כך אלוהים לימד את בני ישראל במבחן נחש הנחושת שהורם על עמוד (במדבר כא 4-9);

–       כך ישוע המשיח הסביר לנקדימון שרצה לדעת את הדרך לשלמות (יוחנן ג);

–       כך האיש הפושע שנצלב ליד ישוע, האמין ונושע (לוקס כג 39-43).

בפסוקים 12-13 שאול מבהיר שמסר הישועה הכתוב בתורה אינו רק ליהודי אלא גם לגוי.

בכך שאול השליח מוכיח וחורץ: ישועת אלוהים בישוע המשיח זהה לכל אדם.

אלוהים בא לעולם להושיע בני אדם חוטאים וישועתו זהה לכל. יהודי או גוי, זכר או נקבה.

ראה גם אל הגלטים ג 26-29, יוחנן ג 16.

מכאן, כולם היו עדים למספר הרב של נושעים מקרב הגויים.

אין להתפלא – כל מי שקורא לסליחת חטאים בשם ישוע – נושע.

חסדו של אלוהים זהה ליהודי ולגוי.

לכן – קיראו בשם ישוע ותחוו את חסד אלוהים בישוע המשיח לסליחת חטאים.

סיכום לפרק ה:

א.      גויים רבים מצאו את צדקת אלוהים מכיוון שפנו ישירות, באמונה, לישוע המשיח – למושיע היחיד מהחטא – לתכלית התורה. הם למדו על ישוע מהשליחים והמאמינים הראשונים, ולא דרך סמלים ורמזים.

לעומת זאת, יהודים רבים לא השיגו את צדקת אלוהים מכיוון ששאפו לקבלה בכוחות עצמם, על־ידי מילוי מושלם של מצוות התורה וקיום מסורות פרי מחשבת אדם, ולא דרך המשיח ישוע – לא באמונה ולא על בסיס חסדו של אלוהים (ישעיה כט 13-14).

ב.      המשיח הוא תכלית התורה (אל הרומים י 4). המשיח האמיתי הוא ישוע. הוא הגשים את הנבואות המשיחיות המתייחסות להופעתו הראשונה; הוא אלוהים אשר בא בדמות אדם לעולם כדי לשלם בקורבן חייו את מחיר כפרת החטאים שלך. מי שמאמין בו כמושיעו האישי מן החטא, זוכה לכפרת חטאים (ישעיהו נג). רק הכפרה הזו מסירה את אשמת החטא ומחזירה את האדם להתחברות קדושה עם אלוהים לנצח נצחים (אל הרומים ה).

ג.       "וְאִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים — תִּוָּשַׁע. הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע." (אל הרומים י 9-100).

"ואין רפואה [ישועה] באחר, כי אין שם אחר נתון לבני אדם תחת השמים, ובו עלינו להרפא [להיוושע]" (מע"ש ד 12).

"אמר לו ישוע: "אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי." (יוחנן יד 6)

זהו הבסיס לישועה לכל אדם – יהודי או גוי.

אלוהים לא נטש את עמו. עם ישראל פנה מאלוהים ולכן נותר עם ריקנות רוחנית. העם הפנה עורף למושיעו, קדוש ישראל, ונותר עם דת מפוארת בכל קישוט ארצי אך ריקה מצדקת אלוהים.

אהבתו של אלוהים מתבטאת בכך שהוא נגיש כל העת לענות לזעקת חוטאים המבקשים כפרת חטאים באמונה כנה בישוע כאדון.

כך מלמדת התורה!

כך לימד משה רבינו.

מכאן, צדקת אלוהים לא הופרה בכך שמעטים הנושעים מקרב עם ישראל.

האשמה היא בעם ישראל שבחר לחיות תחת מרות רבניו אשר לימדוהו תורה שונה ממה שאלוהים לימד.

מי שהאמין בישוע כמשיח ישראל – זכה לצדקת אלוהים.

מי שדחה את ישוע כמשיח, נאלץ להמציא דרך צדקה חדשה משלו – אך דרך זו הייתה נטולת צדקת אלוהים.