השה האובד והמטבע שאבד

 

השה האובד

א.     השה שאבד ונמצא

לוקס טו 7-1 (מתי יח 14-12)

ב.     המטבע שאבד ונמצא

לוקס טו 10-8

 

א.       השה שאבד ונמצא

מבוא

בלוקס טו 3 מתחיל רצף של שלושה משלים שמסתיים רק בסוף פרק טו. השלושה מציגים בפנינו:

1. כבש שאבד
2. מטבע שאבד
3. בן שאבד

מדובר אמנם בשלושה סיפורים שונים עם שחקנים שונים שמציגים שלוש דוגמאות שונות, אך לשלושתם יש אותו מבנה — אותה השתלשלות:

1. אובדן
2. חיפוש
3. מציאה
4. שמחה

תוך כדי לימוד המשלים אנחנו נראה שיש לשלושתם עיקרון אחד, נושא אחד ונקודה מרכזית אחת.

נתחיל עם השה שאבד ונמצא:

המשל

לוקס טו 7-1

הרקע

1 כֵּיוָן שֶׁכָּל הַמּוֹכְסִים וְהָאֲנָשִׁים הַחַטָּאִים הִתְקָרְבוּ לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ, 2 הִתְלוֹנְנוּ הַפְּרוּשִׁים וְהַסּוֹפְרִים לֵאמֹר: "הִנֵּה זֶה מְקַבֵּל אֶת הַחוֹטְאִים וְאוֹכֵל בְּחֶבְרָתָם."

השה האובד

3 הִשְׁמִיעַ לָהֶם אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה: 4 "מִי מִכֶּם הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה כְּבָשִׂים וּכְשֶׁאוֹבֵד לוֹ אֶחָד מֵהֶם לֹא יַעֲזֹב אֶת הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה בַּמִּדְבָּר וְיֵלֵךְ אַחֲרֵי הָאוֹבֵד עַד שֶׁיִּמְצָאֵהוּ? 5 וְכַאֲשֶׁר יִמְצָאֵהוּ יָשִׂים אוֹתוֹ עַל כְּתֵפָיו בְּשִׂמְחָה, 6 וּכְשֶׁיָּבוֹא הַבַּיְתָה יִקְרָא לִידִידָיו וְלִשְׁכֵנָיו וְיֹאמַר, 'שִׂמְחוּ אִתִּי, כִּי מָצָאתִי אֶת הַכֶּבֶשׂ שֶׁלִּי שֶׁאָבַד.'"

הפירוש

7 "אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּךְ תִּהְיֶה שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עַל תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה צַדִּיקִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לִתְשׁוּבָה."

הרקע שעליו סוּפּר המשל

פסוקים 2-1 נותנים לנו מספיק רקע כדי להבין מדוע ישוע מספר על השה האובד — עוד לפי שאנחנו שומעים את ההסבר המפורש שבפס' 7.

אסור לאכול עם חוטאים? — תלוי במניע

2-1     "הִתְלוֹנְנוּ הַפְּרוּשִׁים…" (פס' 2) — וזו לא הפעם הראשונה שקיטרו על סוג האנשים שישוע מתחבר אתם: "הִנֵּה זֶה מְקַבֵּל אֶת הַחוֹטְאִים וְאוֹכֵל בְּחֶבְרָתָם."

ישוע מקבל אנשים שמנהיגי הדת דוחים. הוא אפילו אוכל עם מי שטמא בעיני הפרושים. מוכס, להזכירינו,*<<<<<fnot>>>>>* יותר על מוכסים תחת: "טלאי חדש על בגד ישן", עמ' ###-###>>>>> היה מנוע מתפילה בבית הכנסת. הוא נחשב למשת"פ עם הכובש הרומי, ובתור כזה הוא הוציא את עצמו אל מחוץ לחברה היהודית.

יחסם של הפרושים למי שהוגדר על־ידם כ"רשע" נשתמר עד היום במכילתא על שמות יח 1:

…שנאמר (דהי"ב כ 37): "בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך." מכאן אמרו חכמים: "אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה."

לפי דעת הפרושים, ישוע אכן "מתחבר לרשעים":

בפס' 2 הם טוענים שהוא "מְקַבֵּל אֶת הַחוֹטְאִים", והם מפרשים את הקבלה הזו כהסכמה עם חטאי הרשעים.

כמאמינים במשיח אנחנו סבורים שאפשר…
מצד אחד      לקבל את החוטא,
ומצד שני       לדחות את החטא.

אך לדעת הפרושים אי־אפשר להפריד בין השניים. לפי הבנתם, מי שמזדהה עם החוטא — מזדהה עם החטא, מסכים אִתו ומשתתף בו.

לכן הם מכנים את ישוע במקום אחר "אִישׁ זוֹלֵל וְסוֹבֵא, יְדִיד הַמּוֹכְסִים וְהַחוֹטְאִים" (לוקס ז 34) — דהיינו הם מאשימים אותו במעורבות פעילה בחטא. גם ביוחנן ט 24 הם אומרים: "אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁהָאִישׁ הַזֶּה אִישׁ חוֹטֵא הוּא."

אלוהים רוצה להושיע

"הַפְּרוּשִׁים וְהַסּוֹפְרִים" (פס' 2) לא רצו להבין את לבו האוהב של אלוהים. לאורך ההיסטוריה, הנביאים השמיעו אין ספור קריאות והפצרות לעם ישראל לחזור בתשובה, והסופרים בוודאי ידעו לצטט בעל־פה את שבועתו של אלוהים שבספר יחזקאל (לג 11): "'חַי אָנִי,' נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, 'אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה'." — בשפה שלנו: "אני לא רוצה שהחוטא ימות. אני רוצה שייבקש סליחה, יעזוב את החטא ויחיה."

ולמרות זאת, אנשי האליטה הדתית לא עשו שום מאמץ על־מנת להחזיר את הרשעים מהדרך לגיהינום.

אילו נצמדו המנהיגים לדבר אלוהים הכתוב בתנ"ך, הם היו מזהים כי ישוע לא עושה שום דבר שמטמא אותו או שנמצא בגדר חטא. הם היו מזהים כי "בֶּן־הָאָדָם בָּא לְבַקֵּשׁ אֶת הָאוֹבֵד וּלְהוֹשִׁיעוֹ" (לוקס יט 10).

אך במקום לִדְבר אלוהים הם נצמדו ל"מָסֹרֶת הַזְּקֵנִים" (מתי טו 2) שלימדה אותם: "אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה" — כי הרי כל מגע עם הרשע יטָמֵא גם אותך!

כמו בכל המשלים גם כאן: ישוע מבשר. הרועה במשל לא מרפה, עד שהוא מוצא ומשיב את הכבש האובד. המציאה גורמת שמחה גדולה לרועה ולכל הסובבים אותו — והנה ישוע מפרש: "כָּךְ תִּהְיֶה שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם" (פס' 7). זאת אומרת כי אלוהים שמח כאשר חוטא חוזר בתשובה. — האם יכולה להיות תמונה יפה וברורה יותר של דאגת הבורא לחוטא האבוד?

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

4-3     "מִי מִכֶּם" — שימו לב לפנייה האישית לפרושים המתלוננים: "מִי מִכֶּם?" אני שואל אתכם! אם אתם הייתם הרועה שאיבד כבשה…

"מִי מִכֶּם הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה כְּבָשִׂים…" — כולם הבינו את הסיפור. כולם ידעו איך עובדים רועי צאן, גם אם — כפרושים — הם בוודאי לא עסקו בעבודה הזו בעצמם. כולם הכירו כבשים כבעלי חיים אשר ללא השגחה וללא הגנה של רועה היו אבודים.

כולם ידעו: לעדר של 100 ראשים יש יותר מרועה אחד. לכן, כשהרועה במשל עוזב "אֶת הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה בַּמִּדְבָּר [והולך] אַחֲרֵי הָאוֹבֵד", זה בסדר גמור. יש מי ששומר על ה-99.

הם ידעו כי הרועה לא ירפה מהחיפוש אלא "יֵלֵךְ אַחֲרֵי הָאוֹבֵד עַד שֶׁיִּמְצָאֵהוּ." הרי כבש הוא נכס. כבש שווה כסף. אתה לא מוותר עליו בקלות ואומר: "לא נורא. יש עדיין 99."

חוץ מזה, עדר של 100 ראשים בתקופה ההיא הכיל בדרך כלל את הכבשים של יותר מאדם אחד — של מספר משפחות או של חצי כפר. אם כך, הרועה היה אחראי כלפי שכניו בעלי הכבשים. לכן הוא המשיך בחיפושו עד שמצא את הכבש החי, או את הכבש המת, או לפחות חלק ממנו ("שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל־אֹזֶן" לפי עמוס ג 12). הרי הוא חייב להוכיח שלא גנב אותו.

5         "וְכַאֲשֶׁר יִמְצָאֵהוּ יָשִׂים אוֹתוֹ עַל כְּתֵפָיו." — השומעים ידעו מספיק על כבשים כדי להבין גם את הצורך המתואר כאן: הרמת הכבש (במשקל 30 עד 50 ק"ג) ונשיאתו על הכתפיים.

כשכבש מאבד את העדר, הוא חסר אונים. אין לו חוש כיוון. אין לו את האינסטינקטים שעוזרים לחיות בר לשרוד בסביבה עויינת. אפילו לרוץ מהר הוא לא יכול. בפחדו הוא נע בטפיפה הלוך ושוב או במעגלים מבלי לעצור, תוך־כדי פעייה מתמדת, ובעשותו כך מזרז את תהליך ההתייבשות. לבסוף הוא נופל על צדו באפיסת כוחות.

"…יָשִׂים אוֹתוֹ עַל כְּתֵפָיו בְּשִׂמְחָה." — השומעים מזדהים עם שמחת הרועה. הרי כשיַצָא לחיפוש הוא ידע: "יש סיכוי שהכבש כבר לא בחיים — שאיבדתי נכס יקר — שאצטרך לשלם פיצוי לבעל הכבש, כי מתפקידי היה לשמור על רכושו." אך כעת הוא אומר: "תודה לאל שמצאתי אותו חי ושלם. אני כה שמח שאני בכלל לא מרגיש את כובד המשא על כתפיי."

6         "וּכְשֶׁיָּבוֹא הַבַּיְתָה…" — אנחנו, קוראי המשל במאה ה-21, לא מייד מבינים איך זה שהרועה עזב "אֶת הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה בַּמִּדְבָּר" בתחילת החיפוש, אך כעת נאמר שהוא חוזר "הַבַּיְתָה".

בני תקופתו של ישוע ידעו את התשובה: המשל אינו מתאר עדר ששייך לנוודים אלא של כפר או של מספר משפחות באותו כפר. עדר כזה לא לן במדבר. הוא יוצא כל בוקר למרעה, ובערב הוא נכנס חזרה למכלא המשותף של הכפר, תחת ידו של השומר שאחראי על משמרת הלילה (ראה פירוש למשל "הרועה הטוב" [הצאן, השער והרועה], עמ' ###).

והנקודה האחרונה: כשהרועה חוזר סוף־סוף אחרי רדת החשיכה, הוא קורא "לִידִידָיו וְלִשְׁכֵנָיו" ואומר: "שִׂמְחוּ אִתִּי, כִּי מָצָאתִי אֶת הַכֶּבֶשׂ שֶׁלִּי שֶׁאָבַד." הוא חייב לשתף אחרים בשמחתו, כי הרי כולנו יודעים: שמחה משותפת היא שמחה כפולה.

הנמשל — המשמעות הרוחנית

7         האדון ישוע לא משאיר ספק מה משל השה האובד מסמל. בפס' 7 הוא מפרש: "כמו שהרועה, בני ביתו ושכניו שמחים על השבת הכבש שאבד, 'כָּךְ תִּהְיֶה שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה'."

?         האם חשבתם על זה פעם? — "שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם." — מי משתתף בשמחה הזו?

1. אלוהים. — הרי מי שוכן "בשמיים"? כולם יודעים שהמילה הזו מציינת קודם־כל את מעונו של אלוהים.
2. האדון ישוע. — הרי הוא כעת "יוֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה" (מתי כו 64) — דהיינו בשמיים — ושם הוא זוכה לָשמחה שלמענה הוא "סָבַל אֶת הַצְּלָב" (עברים יב 2).
3. המלאכים. — כי הרי במשל הבא (לוקס טו 10) אנחנו נלמד כי "יֵשׁ שִׂמְחָה לִפְנֵי מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה."

גם כאן (פס' 10), וגם בפסוק 7, שימו לב לדגש כי "תִּהְיֶה שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם עַל חוֹטֵא אֶחָד." אפילו אם הייתה מתוארת פֹה שמחה כללית, גורפת, על ישועתם של מיליוני חוטאים לאורך ההיסטוריה היינו אומרים: וואו! עכשיו אנחנו יודעים מה גורם שמחה לאלוהים: ישועת החוטאים!

!          אבל לפנינו אחד הביטויים האדירים ביותר בכתובים של דאגת אלוהים ואהבת אלוהים לָפרט — לכל אדם ואדם באופן אישי:

"תִּהְיֶה שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם עַל חוֹטֵא אֶחָד."

אלוהים — בורא היקום — יחד עם כל צבא המלאכים — שמח על ישועת אדם בודד.*<<<<<fnot>>>>>* גם הרבנים הבינו את חשיבות הפרט, כנאמר: "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ד, 5; מצוטט מכתב קאופמן — http://kaufmann.mtak.hu/en/ms50/ms50-148v.htm).>>>>>

כשאנחנו חושבים על אלוהים, אנחנו בדרך כלל קושרים את שמו לתכונות הבלעדיות לו בלבד:
▪  אלוהים הוא נצחי — אין לו התחלה ואין לו סוף;
▪  אלוהים כל־יכול;
▪  אלוהים נמצא בכל מקום, כל הזמן, בו זמנית;
▪  אלוהים יודע הכל — וזה כולל את כל מה שעוד יהיה בעתיד;
▪  אלוהים ריבון — הוא שולט בשליטה מושלמת על כל המתרחש ביקום כולו;
▪  אלוהים לא משתנה — אין לו צורך להשתנות, כי הוא תמיד היה ותמיד יהיה
▪  מושלם.

?         אבל האם פעם חשבנו על כך שאלוהים, בורא העולם, שמח?

יש בכך היגיון: אם הוא ברא אותנו עם היכולת לשמוח, זה מוכיח שהתכונה הזו — השמחה — קיימת גם בו.

?         ומה גורם לו שמחה? — ישועת נפש אחת! אם רק אחד מ-7 מיליארד האנשים שבעולם יפנה היום לישוע, "תִּהְיֶה שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם" ו"שִׂמְחָה לִפְנֵי מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים." — אדיר!

הלאה להמשך הפסוק:

7ב               "תִּהְיֶה שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה —
יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עַל תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה צַדִּיקִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לִתְשׁוּבָה."

?         אתם זוכרים למי ישוע מדבר כאן? למי הוא מספר את משל השה שאבד ונמצא? — מפס' 3 למדנו כי הוא פונה אל הפרושים המתלוננים.

הוא בעצם אומר להם: "עליכם אלוהים לא שמח, כי אתם סבורים שאתם צדיקים. עליכם הוא לא יכול לשמוח כל עוד אתם עוורים לחטא שלכם."

מה למדנו ממשל השה האובד?

• אלוהים הוא מטבעו מושיע. הוא אף ביטא זאת בשמו של המשיח: ישוע = יהוה מושיע (מתי א 21).
• מה שגורם לו שמחה זו ישועת אדם. — ביום שאתה מסרת את חייך לישוע, הייתה "שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם" ו"שִׂמְחָה לִפְנֵי מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים." — לא יכול להיות ביטוי מרגש יותר לחשיבות שיש לכל נפש ונפש עבור בורא היקום.
• השה האובד הוא, כמובן, תמונה של האדם החוטא.
• הרועה, שלא בוחל בשום אמצעי על־מנת למצוא ולהחזיר את האובד — הוא ישוע המשיח.
• ישוע בהחלט "מְקַבֵּל אֶת הַחוֹטְאִים" (פס' 2), אך מבלי להיטמא בחטאם. זה חייב להיות גם אופן הפעולה שלנו בבישור (יהודה 23-22).
• הפרושים ומנהיגי הדת שפטו את ישוע מפני שהם לא הבינו את סדר עדיפותו של אלוהים. הבורא אכן דורש מאתנו קדושה והנזרות מחטא — אך לא על חשבון אהבת הזולת והדאגה לחוטא האבוד (לוקס יא 42).
• מי שמציית להוראה שאומרת: "אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה" (מכילתא על שמות יח 1), לעולם לא יבשר לאף חוטא.

אך מה יכול להחזיר את החוטא בתשובה לאלוהים אם לא התורה — דבר אלוהים הכתוב? הרי היא נועדה להראות לכל אדם עד כמה הוא רחוק מהקדושה שאלוהים דורש, עד כמה הוא אבוד ועד כמה הוא זקוק למושיע.

• הפרושים ראו בעצמם "צַדִּיקִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לִתְשׁוּבָה." הגאווה הרוחנית הזו לא רק גרמה להם לשנוא את אלה שאלוהים רצה להושיע — היא אף גרמה להם לשנוא את המושיע עצמו (יוחנן טו 25-24).

 

 

ב.       המטבע שאבד ונמצא

לוקס טו 10-8

https://www.gty.org/library/sermons-library/42-199/recovering-the-lost-coin

המשל

8 "אוֹ אֵיזוֹ אִשָּׁה, שֶׁיֵּשׁ לָה עֲשָׂרָה מַטְבְּעוֹת כֶּסֶף וְאָבַד לָהּ מַטְבֵּעַ אֶחָד, לֹא תַּדְלִיק מְנוֹרָה וּתְטַאטֵא אֶת הַבַּיִת וּתְחַפֵּשׂ הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר תִּמְצָאֵהוּ? 9 וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא אוֹתוֹ תִּקְרָא לְחַבְרוֹתֶיהָ וּשְׁכֵנוֹתֶיהָ וְתֹאמַר, 'שִׂמְחוּ אִתִּי, כִּי מָצָאתִי אֶת הַמַּטְבֵּעַ שֶׁאָבַד לִי.'

10 אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּךְ יֵשׁ שִׂמְחָה לִפְנֵי מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה."

הרקע שעליו סופר המשל

ישוע כרגע סיים לספר את משל הכבש שאבד ונמצא. מבלי לעצור הוא ממשיך במילים "אוֹ אֵיזוֹ אִשָּׁה…" וממשיל משל נוסף. הוא נותן דוגמה נוספת שמבהירה את אותו עיקרון, אותו נושא, אותה נקודה מרכזית. הסיפור שונה, אך גם הוא מכיל את ארבעת המרכיבים שכבר ראינו אצל הכבש והרועה:

1. אובדן
2. חיפוש
3. מציאה
4. שמחה

אל לנו לשכוח מי הקהל שאליו ישוע פונה: מדובר בפרושים ובסופרים — במנהיגי הדת — שמתלוננים על כך שהוא אוכל עם מוכסים ולא שומר מרחק מ"חוטאים" למיניהם (פס' 2-1).

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

שימו לב איך המשיח מוצא עוד ועוד דרכים לרדת על גאוות הפרושים:

• את המשל הראשון הוא פתח במילים: "מִי מִכֶּם הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה כְּבָשִׂים…", וזהו פתיח שאתו הפרושים עוד יכלו להזדהות. אולי היו לאחדים מהם עדרי צאן, בנוסף לנכסיהם האחרים.

אבל אז ה"אִישׁ" במשל הולך בכבודו ובעצמו לחפש את הכבשה האובדת, מרים אותה על כתפיו ומחזיר אותה הביתה. אף פרוש או סופר מכובד לא היה מעלה על דעתו לעשות זאת. זוהי עבודה של רועה צאן — עבודה שמתאימה ל"עם הארץ" — עיסוק של אנשים פשוטים חסרי השכלה. ישוע בעצם מעליב את הפרושים כשהוא אומר: "נגיד שהייתם רועי צאן."

• כעת הוא פותח במשל הבא: "נגיד שהייתם נשים…", והפרושים מגיבים בלבם: "איך אתה מעז להמשיל אותנו לנשים?! אתה לא יודע שבחברה שלנו אסור לדבר לקהל של גברים כאילו הם נשים?

ויש סיבות טובות לאיסור. הרי…

▪  'אין חכמתה של אשה אלא בפֶלֶך' (פֶּלֶךְ = כִּישׁוֹר; כלי לייצירת חוטים) [בבלי, מסכת יומא, דף ס"ו עמוד ב];

▪  אישה פסולה לעדות (במשפט) [שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ל"ה, סעיף י"ד];

▪  אנחנו, הפרושים, אנשי תורה — ויש לנו עיקרון שאומר: 'יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים' [ירושלמי, מסכת סוטה ג, הלכה ד];

▪  אנחנו מברכים בכל בוקר: 'ברוך שלא עשני אישה' [סידור, ברכות השחר];

…לכן, אל תמשיל אותנו לנשים!"

האישה במשל "יֵּשׁ לָה עֲשָׂרָה מַטְבְּעוֹת כֶּסֶף, וְאָבַד לָהּ מַטְבֵּעַ אֶחָד." — השומעים מיד מבינים: כאן מדובר באישה פשוטה, כפרית, שכנתו של הרועה במשל הקודם, ואותם "עֲשָׂרָה מַטְבְּעוֹת" הם החיסכון שלה למקרה חירום. ייתכן שהם חלק מהנדוניה שהביאה אִתה אל תוך הנישואין:

▪  לאישה הזו אין שפחות או משרתים שעליהם היא יכולה להטיל את משימת החיפוש.

▪  היא נאלצת "להדליק מְנוֹרָה". זאת אומרת היא לא גרה בוילה מפוארת שבה אחד המשרתים מופקד על הדלקת עשרות מנורות שמן בכל ערב, שמאירות כל חדר, כל מעבר וכל גרם מדרגות. היא גרה בבית כפרי — כולו חדר אחד — שאין בו הרבה אור אפילו ביום, כי חוץ מדלת הכניסה אין לו עוד פתח.

▪  היא "תְטַאטֵא אֶת הַבַּיִת", כי אין שם רצפת שיש מבריקה. הרצפה היא סלע היסוד שאותו יישרו הבנאים בפטיש ואיזמל בעת בניית הבית. כל היום יש תנועה בלתי פוסקת של בני המשפחה, ילדים, מבקרים מזדמנים ואף בעלי חיים שנכנסים ויוצאים. בחודשי החורף משמש אותו חדר מגורים גם כמטבח וכחדר האוכל המשפחתי. בקיצור, הרצפה זקוקה לטיאטוא בכל שעות היום — ובוודאי כשרוצים למצוא חפץ קטן כמו מטבע.

▪  היא "תְחַפֵּשׂ הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר תִּמְצָאֵהוּ." — כל השומעים מסכימים: ברור! האישה הזו לחוצה. איך תסביר לבעלה שאיבדה עשרה אחוזים מהחיסכון המשפחתי שעל שלמותו היא מופקדת?

▪  "וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא אוֹתוֹ תִּקְרָא לְחַבְרוֹתֶיהָ וּשְׁכֵנוֹתֶיהָ וְתֹאמַר: 'שִׂמְחוּ אִתִּי, כִּי מָצָאתִי אֶת הַמַּטְבֵּעַ שֶׁאָבַד לִי'." — כאן בולט ההבדל שבין החברה המערבית/עירונית בימינו, שבה לא הולכים לביקור בלי תיאום טלפוני מראש, לבין חיי הכפר בתקופת ישוע.

היום לאף אחד מאתנו לא נודע כשהשכנה שגרה בצמוד אלינו מאבדת, מחפשת או מוצאת דבר כלשהו בתוך דירתה. יותר מכך: אותה שכנה עלולה למות, ורק כעבור שלושה שבועות מישהו מהבניין ייקרא למשטרה בגלל הריח המוזר שנודף מבעד הדתת הנעולה.

לעומת זאת, שומעיו של ישוע רגילים לחיי חברה תוססים שבהם עקרת־בית, כמו המתוארת במשל, לא יודעה מה זה פרטיות. בגלל הבנייה הצפופה כל אחד יודע ושומע מה קורה אצל השכנים. הרי במשך היום כל הדלתות פתוחות, ילדים רצים הנה והנה, ונשים נכנסות בטבעיות לחצרות ולבתים של שכנותיהן. הן משוחחות, משאילות כלים, עוזרות אחת לשנייה במטלות, פותרות בעיות כגון "נגמר לי המלח", ומרכלות — הרבה!

כשהאישה שבמשל שמה לב שאבד לה אחד מעשרה הדינרים שלה, שתי האחייניות שכרגע בחצר — או בת דודתה, או חמותה, או הזקנה ממול שתמיד יושבת על מחצלת בסמטה וממיינת עדשים, או הגיסה שגרה שני בתים ממנה — מכניסה את ראשה דרך פתח הדלת ותוהה: "מה קרה? למה את צועקת?"

▪  "שִׂמְחוּ אִתִּי!" — כשהחיפוש מסתיים סוף־סוף במציאה, זה רק טבעי שהאישה רוצה לשתף בכך את כל מי ששמע על האבידה. הרי כבר במשל השה האובד הזכרנו את העובדה כי "שמחה משותפת היא שמחה כפולה."

הנמשל — משמעות רוחנית ויישום

כמו במשל השה האובד גם כאן, ישוע מסביר במשפט אחד קצר מה הוא מתכוון להדגיש על־ידי המשל:

10                  "אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּךְ יֵשׁ שִׂמְחָה לִפְנֵי מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה."

"אתם שמחים כשאתם מוצאים בעל חיים או חפץ שאבד לכם? — אז דעו לכם שכך בדיוק שמח אלוהים על השבת החוטא — על ישועת אדם אחד."

שמחה לפני המלאכים

?         מי שם לב לָניסוח בפס' 10: "כָּךְ יֵשׁ שִׂמְחָה לִפְנֵי מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" ? — שמתם לב שזה בכלל לא מתאר את השמחה של המלאכים עצמם?

מי נמצא "לפני" המלאכים? — אלוהים כמובן. עיני המלאכים תמיד עליו. אלוהים הוא זה ששמח, וכל דרי השמים שמחים אתו. פס' 7 מבטא את אותה אמת במילים: "כָּךְ תִּהְיֶה שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם." השמיים הם משכנו של אלוהים, ואם יש שם שמחה, זו שמחת הבורא.

!          זכרו: כל השמחה האלוהית והשמימית האדירה הזו היא "עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה."

לשמחה קודם — בישור

?         הנה לפנינו שני משלים רצופים שבהם האדון ישוע מדגיש את השמחה בשמים על ישועת כל חוטא וחוטא — שני משלים שמלמדים מה באמת חשוב לאלוהים.

כעת נשאלת השאלה: עד כמה ישועת החוטא חשובה לי ולך? — האם אני ואתה שואפים לגרום שמחה לאלוהים על־ידי כך שאנחנו מבשרים?

או האם אנחנו דומים יותר לפרושים שהיו מרוצים מעצמם ומדתיותם ולא ראו שום צורך 'ללכלך ידיים' בהתעסקות עם חוטאים?

אם אלוהים לא יחפש את האובד — הוא ישאר אבוד

לסיום נקדיש עוד מחשבה להבדלים שיש בין שני המשלים — השה האובד והמטבע האובד:

השה האובד

• כבש הוא יצור חי. הבורא נתן לו את אינסטינקט־העדר כדי לשמור אותו בסביבה בטוחה שבה הוא נהנה מהקרבה לחבריו הכבשים ומהשגחת הרועה.

המשל מכיל את היבט הבחירה החופשית: הכבש בחר להתרחק והלך לאיבוד בגלל טיפשותו.

!          אך שימו לב שהוא לא היה מסוגל לחזור בכוחות עצמו. אם הרועה לא היה מחפש, מוצא ומחזיר אותו, הכבש היה מת.

המטבע האובד

• דרך משל המטבע ישוע מוסיף לנו את ההיבט של חפץ סביל — דומם. המטבע לא יכול לתרום שום דבר למציאתו. הוא לא יכול להרים את הראש, לא יכול לגלגת לעבר האישה שמחפשת אותו ולא יכול להשמיע פעייה כמו הכבש. הוא חפץ ללא חיים.

שני ההיבטים נכונים לגבי האדם החוטא:

• כמו הכבש, הוא זה שבוחר שלא ללכת בדרך הנכונה — בדרך הציות לאלוהים שמוגדרת בתנ"ך ובברית החדשה; וכמו הכבש, כשהוא רוצה לחזור מתברר לו שאין הוא מסוגל לבטל או לתקן את בחירתו השגוייה. הוא משועבד לחטא (כיפא"ב ב 19). החוטא לא יכול להושיע את עצמו. ללא עזרה הוא ימות מוות נצחי.
• כמו המטבע, אין לחוטא שום יכולת לשנות או לשפר את מעמדו לפני אלוהים. שאול השליח מתאר את המצב הזה במילים: "אַתֶּם…הֱיִיתֶם מֵתִים בְּפִשְׁעֵיכֶם וַחֲטָאֵיכֶם" (אפסים ב 1). החוטא ה"מת" לא יכול לתרום שום דבר לישועתו. אם אלוהים לא ייקח את היוזמה, יאיר עליו את אורו (כמו האישה עם מנורת השמן), ויוציא אותו מתחת לזוהמת החטא (כמו האישה עם המטאטא [פס' 8]) — הוא ישאר אבוד לעולם.

ישוע המשיח אמנם מחפש, משיב ומושיע חוטאים אבודים, אך שימו לב כי בכל אחד מפירושיו  (פס' 7, 10) הוא אומר כי ה"חוֹטֵא [אכן] חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה." החוטא לא פסיבי בתהליך.

הכבש לא היה מסוגל לחזור בכוחות עצמו, וכמובן גם לא המטבע. לכן, על־מנת ללמד גם את היבט החזרה בתשובה ישוע ממשיל משל שלישי על אובדן / חיפוש / מציאה / שמחה — את משל הבן האובד.