זכריה הנביא  פרק ט'

מבוא

לפנינו שישה פרקים המחולקים לשני נושאים עיקריים:

1. פרקים ט-יא: המשיח נדחה —  הופעתו הראשונה.
2. פרקים יב-יד: המשיח שנדחה מתקבל —  הופעתו השנייה.

בפרק ט זכריה מנבא את כיבוש עמי האזור על־ידי אלכסנדר מוקדון (8-1).

מיד לאחר מכן משמיע זכריה נבואה שתתגשם מאוחר יותר: הצגת משיח ישראל לפני עמו (10-9).

ניווכח לראות את הקשר בין שתי הנבואות ושני האישים.

זכריה ט 8-1:

1 מַשָּׂא דְבַר יהוה בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ, וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ, כִּי לַיהוה עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. 2 וְגַם חֲמָת תִּגְבָּל בָּהּ, צֹר וְצִידוֹן כִּי חָכְמָה מְאֹד. 3 וַתִּבֶן צֹר מָצוֹר לָהּ, וַתִּצְבָּר כֶּסֶף כֶּעָפָר, וְחָרוּץ כְּטִיט חוּצוֹת. 4 הִנֵּה אֲדֹנָי יוֹרִשֶׁנָּה וְהִכָּה בַיָּם חֵילָהּ, וְהִיא בָּאֵשׁ תֵּאָכֵל. 5 תֵּרֶא אַשְׁקְלוֹן וְתִירָא, וְעַזָּה וְתָחִיל מְאֹד, וְעֶקְרוֹן כִּי הֹבִישׁ מֶבָּטָהּ, וְאָבַד מֶלֶךְ מֵעַזָּה, וְאַשְׁקְלוֹן לֹא תֵשֵׁב. 6 וְיָשַׁב מַמְזֵר בְּאַשְׁדּוֹד, וְהִכְרַתִּי גְּאוֹן פְּלִשְׁתִּים. 7 וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו, וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלֹהֵינוּ, וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי. 8 וְחָנִיתִי לְבֵיתִי מִצָּבָה מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב, וְלֹא יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם עוֹד נֹגֵשׂ, כִּי עַתָּה רָאִיתִי בְעֵינָי.

הנביא פותח את הפרק בהכרזה כי דבריו הנם דברי אלוהים על אודות מאורעות הנוגעות לעמים ולארצות באזורינו: "חַדְרָךְ", ככל הנראה עיר באזור סוריה (יא 1), דמשק (סוריה, ארם), חמת (המחוז הצפוני של סוריה), צור, צידון, ולבסוף ערי הפלישתים אשקלון, עזה, עקרון ואשדוד.

בחינה ראשונית מראה כי הנבואה חוזה חורבן ושמד לשכני ישראל הגובלים בה, אך אינה פוגעת בישראל עצמה.

לימוד הנבואה יחד עם המידע ההיסטורי שיש בידינו היום רק יחזק את אמונתינו וביטחוננו בשומר ישראל — אל שדי, ישוע המשיח.

כִּי לַיהוה עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. — הנבואה צופה למאורעות מפחידים. לכן סוף פסוק 1 בהחלט במקום: כל עיני בני האדם, כולל בני ישראל, צריכות להביט אל עבר ה' — המושיע מן הצרה הבאה.

זכריה הנביא מתאר את כיבוש צור וצידון ושאר עמי האזור — אירועים אשר התרחשו במדויק על־ידי אלכסנדר מוקדון. כ-150 שנה לאחר תקופת זכריה, בשנת 332 לפנה"ס, הגיע אלכסנדר מוקדון לאזורינו. אחת אחר השנייה הוא כבש ארצות שהיו תחת שלטון האימפריה של פרס ומדי. אירועים אלה הובילו למפלת האימפריה הפרסית.

המשפט על צור

בעוד זכריה רק מזכיר את כיבוש חדרך, דמשק, חמת וצידון, הוא מתעכב ומפרט את כיבושה של צור.

מדוע? מה מיוחד בכיבוש צור, או באופי מלכיה ותושביה?

יחזקאל הנביא בפרק כח 19-1 מתאר את גאוותה של צור. הפסוקים מאוד דומים לדברי זכריה. גאוות מלכה וביטחונו בכוחו היו כה עזים, עד כי דבר ה' משווה את התנהגותו ואת דרך מחשבתו לשטן בכבודו ובעצמו.

זכריה מתאר את התנהגותה של צור בדרך של משחק מילים: "וַתִּבֶן צֹר מָצוֹר לָהּ" — צור בנתה מצור.

העיר צור נבנתה על אי בלתי ניתן לחדירה, השוכן במרחק של כ-800 מטרים מהחוף, מול צור של היום.

בני צור חשבו כי חומה חזקה, ים מסביב, כסף, זהב ומחסנים מלאים באוכל, אלה התשובה לכל התקפת אויב, וההגנה המבטיחה חיים ועתיד. — העולם עד היום לא השתנה.

עושרה והתגרותה של צור קרצו למצביאים שונים:

שלמנאסר, מלך אשור, צר עליה חמש שנים אך לא כבשה.

נבוכדנאצר צר עליה שלוש עשרה שנים אך לא יכל לה.

אלכסנדר הגדול אשר הבטיח להפוך את צור לחלק מהיבשת, הצליח לאחר שבעה חודשים בלבד לכבשה, לרשת את אוצרותיה, לשרפה ולהשפילה עד עפר (ראה גם עמוס א 10).

זכריה מבהיר לנו בפסוק 4 כי על אף שמלך בן אנוש, כמו אלכסנדר, כבש את צור, הרי אלוהים הוא זה המושך בחוטים ומשתמש בו ככלי להוציא לפועל את משפטו. אם אלוהים יכול להשתמש בו כ"בובה" העושה את דברו, ניתן רק לשער כמה גדול כוחו של הבורא.

נפילת שאר המחוזות

ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) כותב בספר "עתיקות היהודים", פרק יא קטע 8, נתונים מרתקים על אודות המגעים בין אלכסנדר מוקדון והכוהן הגדול בירושלים.

במהלך המצור על צור, שלח אלכסנדר הוראות לכוהן הגדול בישראל. בהן נאמר: "עזור לי בכך שתשלח אספקה לחיילי."

הכוהן הגדול סירב בטענה כי הבטיח למלך פרס שלא יפעל לרעתו כל עוד הוא בחיים.

תשובתו של אלכסנדר הייתה החלטית: "חכה עד שאסיים את ענייני כאן, אחר כך אטפל בך!"

הכוהן הגדול ידע כי במידה ואלכסנדר מוקדון ינצח, אזי ימי העם היהודי ספורים.

לאחר שאלכסנדר כבש את צור, נפלו שאר העמים בזה אחר זה. בני יהודה שאלו את עצמם: "אם צור הבצורה נפלה, איזה סיכוי יש לנו?"

אלכסנדר פנה דרומה למצרים, כבש אותה ואף הקים את העיר אלכסנדריה על שמו. הוא פנה שוב צפונה וכבש את אשקלון [אש-קלון], ואת עזה לאחר מצור של חודשיים ב-331 לפנה"ס.

היה נהוג שמלכים מנצחים משאירים את מלכי המחוזות הכנועים בתפקיד. כך התאפשר להם להתגאות בתואר "מלך המלכים" (יחזקאל כו 7: כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: "הִנְנִי מֵבִיא אֶל צֹר נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִצָּפוֹן, מֶלֶךְ מְלָכִים").

מלך עזה לא זכה למחווה שכזו. עירו הוחרבה והוא עצמו נגרר אחרי מרכבה עד שלא נשאר ממנו זכר.

עקרון ואשדוד נפלו, אך לאשדוד מובטחת השפלה מיוחדת (פסוק 6):

וְיָשַׁב מַמְזֵר בְּאַשְׁדּוֹד, וְהִכְרַתִּי גְּאוֹן פְּלִשְׁתִּים.

אלוהים השפיל את גאוות הפלשתים [אשדוד נשדדו…], בכך שכבשם, הרגם או סילקם מארצם, והושיב על אדמתם "מַמְזֵר". — למה הכוונה?

א.     עם או אנשים נחותים;
ב.     זרים אשר הובאו מרחוק.

כך או כך, לאשדוד מובטחת השפלה בגלל גאוות בניה.

מעמד מיוחד לירושלים

וְחָנִיתִי לְבֵיתִי מִצָּבָה מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב . . . (פס' 8) — אלוהים מבטיח כי הוא "חונה מסביב לביתו" להגנה מצבאות הכובשים.

ובכן, אלכסנדר מוקדון סיים לכבוש את הממלכות הסובבות את בני ישראל, ופניו לעבר ירושלים כדי לסגור חשבון עם הכוהן הגדול והעם שאותו הוא מייצג.

את מה שהתרחש, מתאר ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו:

הכוהן הגדול ביקש מכל העם להתפלל, להתחנן ולבקש את רחמי אלוהים. קורבנות רבים הועלו לאלוהים כאות לבקשת סליחה ורחמים והצלה מיד הכובש אלכסנדר.

הכוהן הגדול חלם כי אלוהים מבטיח לו הצלה. הוא טען כי אלוהים פקד עליו לאזור אומץ ולפתוח את שערי ירושלים. כמו כן, כל בני העיר ילבשו לבן והכוהנים והכוהן הגדול יצאו לפגוש את אלכסנדר מחוץ לעיר.

כאשר אלכסנדר מוקדון התקרב עם צבאו, הוא מצא את עצמו מול תהלוכה מוזרה של אנשים לבושי לבן. בראשם צעד הכוהן הגדול במדיו המיוחדים ועל ראשו לוח הזהב שעליו חרוט שם ה'.

אלכסנדר התקרב, ובמקום לשסות את צבאו בישראל, הוא הצדיע לכוהן הגדול.

הכוהנים הצדיעו בחזרה, ושאר הנוכחים היו בהלם לנוכח כל המאורע.

אלכסנדר נשאל: מה קרה שאתה מצדיע לכוהן הגדול של היהודים?

הוא ענה: אינני מצדיע לכוהן הזה, אלא לאלוהים אשר העמיד אותו ככוהן גדול. כאשר הייתי במקדוניה, לפני תחילת מסע הכיבושים, ראיתי בחלום איש לבוש בדיוק כמו הכוהן הגדול, והוא אמר לי כי עליי לצאת לכיבוש ללא פחד, לחצות את הים והוא ינחה את צבאי. אותו איש הבטיח לי ניצחון על פרס. לכן, אני מאמין שהגעתי הנה הייתה על פי הדרכת אלוהים, וניצחוני על פרס ומדי מובטח.

אלכסנדר נכנס לירושלים והקריב קורבן לאלוהים.

באותה הזדמנות הכוהן הגדול לימד אותו את נבואות דניאל בפרק ח המנבאות את ניצחון מלך יוון על פרס ומדי.

אלכסנדר לא פגע בירושלים ובעם ישראל, ואף הסכים שלא לדרוש מסים בשנת השמיטה.

לאור מעשיו של אלכסנדר ויחסו המיוחד לירושלים, קל יותר להבין את פסוק 8 המבטיח את הגנת אלוהים על ירושלים. הגנה זו הוכחה בתקופת אלכסנדר, והיא תהיה מקיפה עוד יותר בעתיד.

פסוק 8 מנבא את הבא:

"…וְחָנִיתִי לְבֵיתִי מִצָּבָה מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב, וְלֹא יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם עוֹד נֹגֵשׂ, כִּי עַתָּה רָאִיתִי בְעֵינָי…"

ישנם אלו שקבעו שפסוק זה מציין שברגע שעם ישראל כבש בחזרה את ירושלים השלמה, הסתיימו עיתות הגויים.

לאור הבנתי את כתבי הקודש, עת סיום עיתות הגויים מצויין באופן ברור בנבואת דניאל בפרק ב.

הצלם שבחזון מציין את מהלך שליטת איזורנו על ידי האימפריות.

סיום השליטה האיזורית על ידי האימפריות תתרחש רק בחזרתו של המשיח ארצה – אשר מצויין על ידי האבן שכותשת את רגלי הצלם.

לפיכך, סיום פעולת הנוגשים נגד ישראל ונגד בית אלוהים יתרחש רק בעת חזרתו של המשיח ישוע ארצה להקים את ממלכתו הארצית.

 

פסוק 7 הנו פסוק מאוד משמח לגבי אחריתם של עמי האזור שבעבר היו אויבים:

וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו, וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלֹהֵינוּ, וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי.

יבוא יום שהפלשתים ישרתו את אלוהים בטוהר וירגישו בני בית בתוך עם ישראל, כמו שהיבוסים היו בעבר (ארוונה היבוסי).

"אַלֻּף" — אהוב, ידיד (משלי ב 17: "הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ, וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה"; תהילים נה 14: "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי, אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי").

סיכום שיעור מס' 16:

לנבואת זכריה על אודות אלכסנדר מוקדון בפסוקים 8-1 מספר מטרות:

א.        הנבואה התגשמה מילולית לאחר כ-150 שנים. כך יכולים בני ישראל (וכל הלומדים את דבר אלוהים) להאמין ולבטוח כי גם שאר הנבואות וההבטחות תתגשמנה במדויק.

ספר התנ"ך שבידינו מוכיח את ריבונותו ואת שליטתו המוחלטת של אלוהים על כל הנעשה בעולם. אין אמונה או דת אחרת שיכולה להציג הוכחות שכאלה.

ב.        אף על פי שאלכסנדר מוקדון היה מצביא מוכשר, הרי שהוא רק היווה דגימה לכוח הכיבוש והריבונות של מלך נוסף שעתיד לבוא לפי פסוקים 10-9.

התגשמות הנבואה על אודות אלכסנדר מאפשרת לעם ישראל להאמין כי את המלך הבא ניתן יהיה לקבל בגיל ובשמחה, ולא בפחד, ממש כמו שהנביא מבטיח.

ג.         לא לחינם מתעכב הנביא על כיבוש העיר צור.

אלכסנדר מוקדון, ככלי ביד אלוהים, כבש את העיר שסמלה יותר מכולם את אופיו ודרך מחשבתו של השטן.

בעוד אלכסנדר השפיל את הסמל, עתיד המלך הבא להשפיל ולהשמיד את השטן בכבודו ובעצמו.

ד.        אם המלך הבא יביא שמחה וניצחונו, מדוע יבוא רכוב על "עַיִר", חמור צעיר, ולא על סוס?  (את זאת נלמד בשיעור הבא).

זכריה הנביא פרק ט' 9-10

המפתח לשמחת ישראל – המשיח ישוע

מבוא

אירועי ספר זכריה התרחשו זמן קצר יחסית לאחר שגלות בבל הסתיימה, והגולים החלו לשוב ארצה. העמים השכנים לא קבלו את השבים בזרועות פתוחות. למעשה, הם לא פספסו כל הזדמנות להקשות על הגולים את מלאכת שיקום ירושלים והארץ.

בשלב בו השבים מהגולה מרגישים נטושים ונשכחים, אלוהים שלח את הנביאים חגי וזכריה כדי לעודד את העם להתמקד באלוהים ולבנות את המקדש והעיר.

הנביא זכריה בן ברכיה בן עידו[1] מציין בשמו את נאמנות אלוהים להבטחות שנתן לעמו.

אלוהים העניק לזכריה 8 חזיונות בהם אלוהים מציין:

• שהוא ישפוט את העמים הפועלים נגד שיקום עם ישראל וארץ ישראל
• אלוהים ישכון בתוך עמו,
• ירושלים והמקדש ייבנו,
• אלוהים יהיה חומת האש המגינה על עמו
• אלוהים עתיד להסיר את הרשעה והטומאה מהעם והארץ.
• בראש העם יעמוד מלך שהוא גם כוהן.

פרק ט' כולל נבואות מרשימות ומיוחדות במינן. הפרק מתחיל בתיאור משפט אלוהים על העמים שפעלו נגד ישראל ובכך ניסו להפר את תוכניתו של אלוהים.

בפרק ט' בפסוקים 7-1, זכריה ניבא את כיבוש עמי האזור: צור, צידון, אשקלון, עזה, עקרון, אשדוד. מדובר בעמים הסורים (פ. 1-2), הפיניקים (פ. 2-4) ופלישתים (פ. 5-7).

אלוהים בריבונותו השתמש במלך יוון, אלכסנדר הגדול (מוקדון) כדי למלא את רצונו.[2] באופן זה, אלוהים הוכיח את ריבונותו וגדולתו מעל כל מלך ארצי בשר ודם. כמו כן, התגשמות נבואה זו, עודדה את בני ישראל ששאר הנבואות הנפלאות אכן תתגשמנה.

דניאל הנביא בפרק ח' בספר דניאל, העניק לנו מידע מורחב ומלא בפרטים אודות כיבושיו של אלכסנדר הגדול, הלא הוא צפיר העיזים.[3] נבואותיו של דניאל וזכריה מעניקות לנו תמונה מלאה וצבעונית יותר של האירועים.

בפסוק 8, הנביא זכריה הבטיח שאלוהים עתיד לשמור את נחלתו מפעולת אותו אויב.

"…וְחָנִיתִי לְבֵיתִי מִצָּבָה מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב, וְלֹא-יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם עוֹד נֹגֵשׂ: כִּי עַתָּה רָאִיתִי בְעֵינָי".

אלוהים אכן הוכיח את ריבונותו ועליונותו באופן שבו ריסן את אלכסנדר הגדול, והציל את עם ישראל מכליה.

יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו) מתאר את המפגש של אלכסנדר הגדול עם הכוהן הגדול היהודי באותה עת.[4]

בעת שאלכסנדר צר על צור, הוא ביקש עזרה ואספקה לוגיסטית מיהודה. מכיוון שיהודה הבטיחו נאמנותם למלך פרס, ומכיוון שהמערכה בין יוון לפרס לא הסתיימה, עמדו מנהיגי יהודה בין הפטיש לסדן. אם יסרבו לאלכסנדר מוקדון והוא ינצח את ממלכת פרס, הרי שיהודה גזרה כיליון על עצמה.

אם יפרו הבטחתם לפרס ויעניקו נאמנותם ליוון וזו תובס, הרי שמלך פרס ישמיד את יהודה. הנהגת יהודה עמדה במצב של Loose Loose situation.

הנהגת יהודה החליטה להישאר נאמנה למלך פרס.

חלפו מספר חודשים, ואלכסנדר מוקדון הביס את צור וביסס את שליטתו באיזור הים התיכון. כעת הוא יורד דרומה לעבר ישראל. לאף אחד לא היה ספק מה עתיד לעשות אלכסנדר לעם היושב ביהודה.

ידוע, הכוהן הגדול באותה עת, קרא לכל העם להתפלל ולבקש רחמים מאלוהים. כשהגיע אלכסנדר לשערי העיר ירושלים, יצא ידוע הכוהן הגדול לקראתו, לבוש בגדים לבנים וכתובת עם שם 'יהוה' על מצחו, יחד עם כל העם, בתקווה שהמלך יחליט לחוס על היהודים.

והנה, כאשר אלכסנדר הגדול ראה את המחזה, הוא ציווה לא לפגוע ביהודים.

מדוע? המלך טען שלפני שיצא למסע הכיבושים, הוא ראה את המחזה הזה בדיוק בחזון, ואז הבטיח לו אלוהים שינצח. לפיכך, אלכסנדר מכבד את האלוהים של אותו כהן גדול ומסיבה זו לא יפגע בו ולא בעמו.

איזה מסר חבוי בנבואה הנפלאה הזו? (בפסוקים 1-8).

א. עם ישראל, ביטחו בקדוש ישראל, המשיח ולא במלכים בשר ודם. אם תשמרו את תנאי הברית עם אלוהים, הוא ילחם לכם ויגן עליכם מכל איום. אם תלכו בדרכי אלוהים, פחד ורעדה לא יהיו חלק מחייכם.

ב. אם עשיתם כל ביכולתכם כדי לחזור בתשובה על מנת להינצל ממוות במפגש עם מלך גוי עובד אלילים, עד כמה אתם נדרשים לחזור בתשובה כנה, לקראת המפגש עם קדוש ישראל, המשיח, מלך צדיק ועניו, מלך המלכים?

 

בפסוקים 9-10 הנביא זכריה מהמם את שומעיו!

הנביא מצווה על בת ציון, על עם ישראל להימלא בגיל ושמחה.

מדוע? כי מלך גדול יותר מאלכסנדר הגדול עתיד לבוא, אך אותו מלך, שהינו גם מלך המלכים, הינו צדיק, נושע, עניו ויבוא רכוב על חמור… מי היה מאמין?

איזה מלך יחליף סוס בחמור? מלך מיוחד! מלך שלא מן העולם הזה.

 

זכריה ט' 10-9:

ט. גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלָיִם. הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת.

י. וְהִכְרַתִּי רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלָיִם, וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה. וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם, וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ.

 

תוכן עניינים:

א. ההכנות למפגש עם המלך המשיח בהופעתו הראשונה (פ. 9)

ב. פעולת מלך ישראל בשובו ארצה (פ. 10)

 

א. ההכנות למפגש עם המלך המשיח בהופעתו הראשונה (פ. 9)

ט. "גִּילִי[5] מְאֹד בַּת צִיּוֹן,[6] הָרִיעִי[7] בַּת יְרוּשָׁלָיִם. הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק[8] וְנוֹשָׁע[9] הוּא, עָנִי[10] וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת."

 

 

לפני שאתחיל בפירוש הפסוקים, הבה נזכור את הנושא העיקרי בפרקים ט' – י"ד.[11]

1. פרקים ט'–י"א: המלך המשיח נדחה בהופעתו הראשונה.
2. פרקים י"ב–י"ד: המלך המשיח שנדחה מתקבל בהופעתו השנייה.

 

בעוד העם בירושלים רעד מפחד וציפה לגרוע מכל כאשר השליט הצבאי אלכסנדר מוקדון צעד לעברם, נראה שתגובה לגמרי אחרת נדרשת ומצופה מעם ישראל, כאשר מלכם ייכנס לירושלים רכוב על חמור.

"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי … הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָך…"

בת-ציון[12] זה שם כללי לבני יהודה, ובהכללה ניתן לומר כלל יושבי ירושלים ואפילו כלל עם הברית.

פסוק מקביל נאמר מפי הנביא צפניה בפרק ג' 14-15: רָנִּי֙ בַּת־צִיּ֔וֹן הָרִ֖יעוּ יִשְׂרָאֵ֑ל שִׂמְחִ֤י וְעָלְזִי֙ בְּכָל־לֵ֔ב בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃ הֵסִ֤יר יְהוָה֙ מִשְׁפָּטַ֔יִךְ פִּנָּ֖ה אֹֽיְבֵ֑ךְ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל יְהוָה֙ בְּקִרְבֵּ֔ךְ לֹא־תִֽירְאִ֥י רָ֖ע עֽוֹד.

על פי הנביא צפניה, 'בת-ציון' הינו שם כללי לכלל בני ישראל.

 

זכריה הנביא מצווה על בני ישראל לשמוח ולהריע לקראת בואו המובטח של מלכם.

מדוע?

א. אלוהים לא שכח את עמו אלא זוכר אותם לעד.

ב. על מנת לענות היטב על שאלה זו, עלינו להבין את המשמעות המקראית של דברי זכריה הנביא.

גילי מאוד: תשמחי. תעלזי

הריעו – משמע זעקו והכריזו את ניצחונכם. הזעקה נובעת משמחת ניצחון של המלך.

אם כן, מהן הסיבות לשמחה ולתרועה?

א. מלך ישראל מגיע! וכאשר המלך מגיע, מגיעה גם מלכותו (ראה סגנון ואופן הכרזתו של יוחנן המטביל (מתי ג').

מי הוא אותו מלך ישראל? מי הוא האחד אשר נכנס לירושלים כמלך, רכוב על עיר בן אתונות?

יוחנן השליח מציין (בבשורת יוחנן י"ב 15), שישוע המשיח הוא האחד אשר הגשים את הנבואה הזו. ישוע הוא מלך ישראל. השליח מתי, ציין גם כן את אותה קביעה (מתי כ"א 4-5). כל הנוכחים שהיו בירושלים בחג הפסח, צעקו והריעו: "הושע-נא לבן-דוד! ברוך הבא בשם יהוה! הושע נא במרומים" רבים מיושבי ירושלים ומעם ישראל שעלו לירושלים לחגוג את חג הפסח, האמינו שישוע הוא המלך המשיח שבא להקים מלכות…אך מלכות שונה ממה שאלוהים התכוון לה באותו מועד.

נוכחותו ושלטונו של המלך המשיח נמצאים בלב כל הנושעים, המאמינים בו (קור"ב ג' 16-17, ו' 19-20). מלכותו הארצית של המלך המשיח תקום כשישוב ארצה לאחר צרת יעקב (התגלות כ' 1-10).

 

ב. הנביא זכריה מצווה על בני ישראל להריע, ז"א לחגוג את נצחונו של המלך המשיח, שהינו צדיק ונושע, ועני הרוכב על חמור.

לפני שאסביר איזה ניצחון השיג מלך ישראל המשיח בהופעתו הראשונה, עלינו להבין את המשמעות המקורית של המילים שזכריה הנביא משתמש בהם כדי לתאר את המלך האידיאלי של ישראל.[13]

• מלך! ז"א שכל עם ישראל נתון לו ונמצא תחת מרותו
• צדיק משמע – אדם ללא אשמה. אחד שלא קיימת עוינות בינו לבין אלוהים. אחד שאין דופי בו.
• נושע משמע – מנצח, מציל. אחד שמביא עימו ישועה.
• עני משמע – עניו (לאור הכתוב בתרגום השבעים), נכה-רוח (ישעיה ס"ו 2). ראה גם הקבלה לכתוב במתי י"א 29. הכוונה למי שכנוע לחלוטין להדרכת רוח אלוהים, וחייו משקפים ציות מוחלט וכנוע לאלוהים.

ובכן, המלך המשיח בנוסף להיותו צדיק, נושע ועניו, גם יבוא כשהוא רכוב על עיר בן אתונות. ז"א על חמור!

מדוע שהמשיח יבוא בראשונה על חמור ולא על סוס? הרי מדובר במלך ישראל…

סוס הינה בהמת מלחמה.[14] הופעתו הראשונה של המשיח על חמור מציינת שלא בא להילחם ולהסיר אויבים בשדה הקרב הקונבנציונלי, אלא בא להביא שלום בענווה וצדק.

המלך המשיח בא בהופעתו הראשונה כדי לנצח דבר אחר – את קללת המוות מעל המאמינים בו ולהביא שלום בינם לבין אלוהים.[15]

התיאור הנאמן של שירות המשיח בהופעתו הראשונה נמצא בדברי הנביא ישעיה בפרק נ"ג 5-6: "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ." (ראה גם נ"ב 14).

דחיית המשיח על ידי עמו, נובאו שנים רבות לפני הופעתו.

הסיבה טמונה בכך שהעם לא הכיר את אלוהים, ולא התכונן למשיח שאלוהים בחר להביא. הציפיות של עם ישראל מהמשיח לא תאמו את הכתוב בכתבי הקודש. עם ישראל הלך שבי אחר לימוד שקרי של מנהיגיו הרוחניים (ישעיה כ"ט 13-14, מתי כ"ג).

ישעיה ח 14-15:

יד. וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל, לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִָם.

טו. וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים; וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ.

 

דוד המלך ניבא זאת במזמור קי"ח 22-23:

כב. אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.
כג. מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.

כמה חבל שרק שארית זעומה קראו את הסימנים וזיהו את המשיח.

יוחנן השליח אמר: "הוא בא אל אשר שלו ואלה אשר לו לא קבלו אותו." (יוחנן א' 11). האדון ישוע אמר בעצמו על ירושלים ותושביה: "לֹא יָדַעַתְּ אֶת מוֹעֵד פְּקֻדָּתֵךְ" (לוקס יט 44).

דניאל הנביא מעניק לנו את המועד המדויק בו המלך המשיח נכרת, בעת הופעתו הראשונה, וכך מחזק את העובדה שמדובר בישוע.

 דניאל ט' 26-24

שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה, וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק הָעִתִּים.  וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ, וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת.

דברי דניאל הנביא ברורים מאוד.

גם מי שיתעלם מהנתונים המספריים, יהיה חייב להסכים שמשיח נכרת לפני חורבן בית המקדש שהתרחש בשנת 70 לספירה.

מי שיתחשב בנתונים המספריים של הנביא דניאל, יגיע למסקנה שכריתת המשיח התרחשה בחודש ניסן של שנת 32 לספירה.

מכאן, ישוע בן מרים הינו המועמד היחידי בהיסטוריה האנושית אשר טען להיותו המשיח המובטח וחולל ניסים ואותות שפי שהובטח שהמשיח יעשה, והתקיימו בו הנבואות המשיחיות של: לידת בתולים – ישעיה ז' 14, ילוד בית לחם אפרתה – מיכה ה' 1. ונכרת בפסח של שנת 32 לספירה.

 

ובכן, הכניסה לירושלים על חמור (המציין שלום וענווה) ולא על סוס (המציין מלחמה), הביעה את חסדו ואהבתו של אלוהים לעמו ולבני אדם בכלל.

זכותו של אלוהים להסיר בכל רגע את כל החוטאים, ואילו היה עושה זאת, היה נחשב גם כן לצדיק, אך אז, כולנו היינו מתים.

אלוהים באהבתו ורחמיו, שלח את בנו, המשיח ישוע, כדי שישלם בחייו את מחיר שלומנו.[16] המשיח ניצח את המוות בתקומתו מן המתים. לו המשיח לא היה קם מן המתים, כל פעולתו הייתה לחינם (יוחנן כ' 1-31, קור"א ט"ו 1-34).

 

ההיסטוריה מעניקה לנו מספר דוגמאות של מופת מחיי אנשים יראי אלוהים.

כאשר הגנרל אלנבי הביס את הצבא הטורקי והגרמני בארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוא הגיע לירושלים ועמד להיכנס לעיר העתיקה דרך שער יפו.

לפני שנכנס דרך השער, גנרל אלנבי ירד מסוסו והלך ברגל.

כששאלו אותו מדוע ירד מסוסו? הוא ענה: "איך אוכל להיכנס רכוב על סוס לעיר בא המושיע שלי נכנס רכוב על חמור?"

האם ענווה שכזו גם מאפיינת את חיינו?

הארכיון הציוני http://www.zionistarchives.org.il/datelist/Pages/General-Allenby.aspx

 

בפסוק 9, זכריה מכין את עם ישראל למפגש עם המלך המשיח והוא צדיק, עניו ונושע. ניתן לדמיין את הזעקה הנמצאת בין השורות…

'עם ישראל, שמעו ובחנו! כאשר אלכסנדר מוקדון —  מלך גוי, טמא, לא נושע —  צעד לעבר ירושלים ואיים עליכם, אתם כרעתם ברך לפני אלוהים, התפללתם, בחנתם את לבכם והתוודיתם על חטא. ביקשתם סליחה והגנה מאלוהים. הוא שמע והציל אתכם. — אם כך התנהגתם כאשר פחדתם מאותו מלך נוכרי עובד אלילים, חשבו כיצד אלוהים מצפה מכם להתכונן למפגש עם מלך טהור 'צַדִּיק וְנוֹשָׁע', שעתיד להופיע ביניכם?'

שאלה ליישום:

איך מתכוננים לפגישה עם אלוהים טהור? הרי עם ישראל יודע היטב שטוהר לא מתחבר עם טומאה – ראה מקרה גירוש אדם וחווה מגן-עדן.

• ראו את מעמד הר סיני כדוגמה: שלושה ימי טהרה.
• ישעיה סו 1-3: מה חפץ אלוהים? ענווה, נכה-רוח, חרד על דברי
• דברים י, הושע ו 6, מיכה ו 6-8: במה אלוהים חפץ?
• מתי ה-ז: הדרשה על ההר. זה סגנון החיים של יראי אלוהים הראויים לחיות במלכות אלוהים.

האם חיי וחייך תואמים לתנאים שציינתי?

האם אתה ואני מוכנים למפגש עם מלך עניו, צדיק ונושע?

מכיוון שהאירוע המרכזי הבא הינו ההילקחות של ילדי אלוהים הנושעים השמיימה, השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא:

האם אתה, את, אני מוכנים בכל רגע להילקחות?

 

רוצים משיח מנצח!

רבים מהעם ראו בישוע אדם מיוחד; יש כאלו שראו בו משיח, אך לא "אלוהים שלבש בשר" (ראה את תגובת הכוהן הגדול לדברי ישוע בבשורת מתי כ"ו 64-68).

בני העם ידעו שיש לישוע כוח לרפא חולים ולהקים מן המתים, ולכן תלו בו תקוות רבות.

אילו תקוות? — שחרור מעול רומא. הם ראו בו מושיע מדיני, אך לא רוחני.

תקוות העם הייתה: "הרם את קרננו בעמים! תן לנו את הכבוד המגיע לנו כעם נבחר!"

ישוע, לעומת זאת, לא דיבר על ניצחון פוליטי, אלא על הקרבה עצמית — על ניצחון רוחני:

"אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אִם לֹא יָמוּת גַּרְגִּיר הַחִטָּה הַנּוֹפֵל לְתוֹךְ הָאֲדָמָה, הוּא יִשָּׁאֵר לְבַדּוֹ. אֲבָל אִם יָמוּת, יַעֲשֶׂה פְּרִי הַרְבֵּה" (יוחנן י"ב 24).

במקום לדבר על לקבל, ישוע דיבר על לתת. ישוע לימד לקח חשוב: לפני כבוד, אלוהים מצפה לכניעה, טוהר וענווה.

עם ישראל שאף לקבל כבוד של ממלכת כוהנים, אך סירב להכיר את הכוהן הגדול ולהיכנע לתנאים של אלוהים. עם ישראל והעולם לא התכוננו לפגוש מלך "צַדִּיק וְנוֹשָׁע".

ישוע בא רכוב על חמור על מנת ללמד את עם ישראל ואת העולם, כי לפני שאלוהים נותן כבוד, הוא דורש כניעה לרצונו, טוהר וקדושה.

לפני שישוע יבוא עם כתר של מלך, הוא עלה על הצלב כדי לשאת את חטאינו.

 

מהי הדעה הרבנית אודות נבואה זו של זכריה ט' 9-10?

מוסד הרב קוק מציין את הנתונים הבאים:[17]

"מהגמרא ברכות נח ע"ב, סנהדרין צח ע"א למדים אנו שבימי התנאים נדרש כתוב זה על מלך המשיח, ואפשר לומר שכך הוצרכה נבואה זו לדורות. (ראה מגילה יד ע"א). אולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולפי כללו של רש"י: כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה (חולין קלז ע"א), צריך לומר שלדורו בישר, וקרוב הדבר שלזרובבל בן דורו, השב עמו התכוון, כפי שפרש ר"י כספי: 'מלכך' – זה הנמצא היום, בזמן זה הנביא ועיניו כעיניהם רואות, וזהו זרובבל."

מכאן, רוב הפרשנים הרבניים מסכימים שהנבואה היא על מלך המשיח שיבוא בעתיד. מן הסתם אף לא אחד מהם מציין את שמו כי אינם יודעים מי הוא המשיח העתיד לבוא.

רש"י, ומן הסתם שותפים לו רבנים אחרים, טוענים שלנבואה יש גם התגשמות מיידית בת זמנו של הנביא, ולכן, ההתגשמות המיידית נעשתה על ידי זרובבל שבזמנו הקימו את המקדש העניו. התגשמות באחרית הימים תהיה על ידי המשיח, וכשיבוא, נדע מי הוא… (הדיעה הרבנית).

דוד ברון מצטט בספרו: Zecharia, A Commentary On His Visions and Prophecies,[18] את אדרשיים המגיב לפרשנות רבנית אודות זכריה ט' 9.

שם, אדרשיים מצטט מהתלמוד את הרבנים שזיהו את המשיח בנבואת זכריה ט' 9. הם אף קישרו את אותו מלך משיח עם הדמות בספר דניאל פרק ז' 13-14.

לעומתם, רבנים כגון אבן-עזרא, ציין שהנבואה התגשמה על ידי יהודה המכבי.

 

רובם המוחלט של הפרשנים המשיחיים אוחזים בדיעה שפסוק 9 מתאר את הופעתו הראשונה של המשיח ישוע, ופסוק 10 את שובו להסיר את מתנגדיו ולהקים את ממלכתו הארצית.[19]

 

ב. פעולת מלך ישראל בשובו ארצה (פ. 10)

י. "וְהִכְרַתִּי רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלָיִם, וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה. וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם, וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ."

 

בעוד פסוק 9 מציין את הופעתו הראשונה של המשיח, כדי למות כקורבן כפרת חטאים עבור בני האדם, פסוק 10 מציין את האירועים שיתרחשו בחזרתו של המשיח כדי להקים את מלכותו הארצית.

בין פסוק 9 ל-10 נחות להן כבר כמעט 2000 שנים.

כפי שציינתי בשיעורים קודמים, הנביאים ניבאו נבואות הכוללות את שתי הופעותיו של המשיח כיחידה אחת. עלינו, יראי אלוהים מוטלת חובת הלימוד וההבחנה כדי להבין את הנבואה וליהנות מהברכות הטמונות בה לילדי אלוהים.

להלן הדוגמאות:

1. ישעיה ט' 6-5׃

"כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר, אֲבִיעַד שַׂר־שָׁלוֹם. לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. קִנְאַת יהוה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת."

א. בהופעתו הראשונה ישוע בא כילד — "יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ" — פס' 5,

ב. בהופעתו השנייה הוא ימלוך וישב "עַל כִּסֵּא דָוִד" וימלוך "עַל מַמְלַכְתּוֹ" — פס' 6.

2. ישעיה ס"א 1-2: הפירוט מוצג בבשורת לוקס ד' 18-21.
3. מלאכי ג' 1-3:
4. בראשית מ"ט 8-12.
5. בראשית ג' 15.

 

אם כן, מה משמעות פסוק 10?

רכב וסוס הינם כלי מלחמה.[20]

כאשר המשיח ישוב, הוא לא יבוא כדמות השׂה — לא עוד "עני ורוכב על חמור…".

המלך, ישוע המשיח, יבוא כאריה יהודה וידבר בשפה מאוד שונה: בדברי פיו ימחק צבאות ועמים אשר דחו את סמכותו (זכריה י"ד, ישעיה ס"ג 1-5, תהילים ב', התגלות י"ט 11 ואילך).

בכוחו הוא ישמיד את כלי המלחמה אשר בידי העמים אשר איימו וסיכנו את העם הנבחר.

בכוחו הוא יאחד את עם ישראל — אפרים וירושלים; בכוחו הוא יסיר את האיבה הקיימת בין עמי העולם, ועל כולם הוא ימשול — מקצה העולם עד קצהו (תהילים ע"ב, מיכה ד' 1-4, ישעיה ב' 1-4, י"א 1-10).

 

וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם

שלום עולמי ייתכן רק אם כל העמים חיים בשלום. מספיק עם מסוכסך אחד כדי להרוס שלום עולמי.

על מנת להסיר את האיבה מכל העמים, יש צורך בטיפול שורש לחטא. השלב הראשון של הטיפול הזה מתואר בהתגלות פרק כ': ריסון השטן בשאול לתקופה של 1000 שנים. כך תאופיין ממלכת המשיח כעידן של שלום.

כדאי להיות בצדו של ישוע —  להיות כנוע לו על מנת לזכות בניצחון ובכבוד עמו!

 

סיכום:

א. זכריה הנביא מבהיר לעם ישראל ולכל הקורא את דבר אלוהים, שהמפתח לכל ברכות אלוהים טמון במלך ישראל, המשיח ישוע.

האם אתה ואת מכירים את מלך ישראל, המשיח ישוע באופן אישי?

ב. מכיוון שהאירוע הבא בו נראה את האדון יהיה בהילקחות, והאירוע הזה יכול להתרחש בכל רגע, האם את ואתה מוכנים לפגוש את האדון ישוע? האם את ואתה לובשים את צדקת המשיח ישוע? (קור"ב ה' 21)

ג. ישוע המשיח עתיד לחזור, אולם אז הוא ישמיד את אלו שדחוהו.

בשובו, מלך ישראל, ישוע המשיח לא יבוא כשה, אלא כאריה יהודה.

כרגע העת לחזור בתשובה לישוע המשיח. אם תקבל אותו כאדון ומושיע מן החטא, תראה שׂה תמים, את המלך "הצדיק וְנוֹשָׁע". — אם תדחה אותו, אתה עתיד לפגוש אריה זועם!

Bibliography

Baron, David. Zechariah, A Commentary on his Visions and Prophecies. Grand Rapids, MI: Kregel, 1981.

Flavius, Josephus. The works of Flavius Josephus in four volumes. Vol. III. Antiquities of the Jews. Grand Rapids, MI: Baker, 1988.

Gaebelein, Frank E. The Expositor's Bible Commentary Vol 7, Daniel and Minor Prophets. Grand Rapids, MI: Zondervan, 1985.

Keel, Yehuda. Trei Asar (The Minor Prophets). Jerusalem: Keter, 1970.

MacArthur, John. The MacArthur Bible Commentary. Nashville, Tennessee: Thomas Nelson, 2005.

Varner, William. The Messiah. Revealed, Rejected, Received. Bloomington, Indiana: Author House, 2004.

Walvoord, John F. Daniel, The Key to Prophetic Revelation. Chicago: Moody, 1971.

 

[1] The meaning of the names: God remembers, it is time to bless.

¹ Varner, William. The Messiah. Revealed, Rejected, Received. Bloomington, Indiana: Author House,

2004.

[3] Walvoord, John F. Daniel, The Key to Prophetic Revelation. (Chicago: Moody, 1971), 182-3.

 

[4] Flavius, Josephus. The works of Flavius Josephus in four volumes. Vol. III. Antiquities of the Jews.

(U.S.A: Baker, 1988), 143-4. (Translated by William Whiston)

 

[5] “גיל,” HALOT, 1:189. Rejoice

[6] “צִיּוֹן,” HALOT, 3:1022. As usage by extension צִ׳ means יְרוּשָׁלַיִם

[7] “רוע,” HALOT, 3:1207. To rejoice, cheer, shout in triumph:

[8] “צַדִּיק,” HALOT, 3:1002. the coming king ( = ‏מָשִׁיחַ‎), ‏צַדִּיק‎ parallel with ‏נוֹשָׁע‎ Zech 9:9. ‏צַ׳‎ “one who is granted the divine ‏צֶדֶק‎ …”, meaning blessed; ‏מוֹשֵׁל צַדִּיק one who rules justly 2Sam. 23:3.

[9] “ישׁע,” HALOT, 2:448. to be victorious

[10] “עָנִי,” HALOT, 2:856. Humble (often difficult to distinguish from עָנָו) parallel with נְכֵה־רוּחַ Is 66:2.

[11] MacArthur, John. The MacArthur Bible Commentary. (Nashville, Tennessee: Thomas Nelson,

2005), 1065-76.

[12] Gaebelein, Frank E. The Expositor's Bible Commentary Vol 7, Daniel and Minor Prophets. (Grand Rapids, MI: Zondervan, 1985), 662.

 

[13] MacArthur, John. The MacArthur Bible Commentary. (Nashville, Tennessee: Thomas Nelson, 2005),

1066.

[14] Gaebelein, Frank E. The Expositor's Bible Commentary Vol 7, Daniel and Minor Prophets. (Grand Rapids, MI: Zondervan, 1985), 662.

[15] Gaebelein, Frank E. The Expositor's Bible Commentary Vol 7, Daniel and Minor Prophets. (Grand Rapids, MI: Zondervan, 1985), 662.

[16] Gaebelein, Frank E. The Expositor's Bible Commentary Vol 7, Daniel and Minor Prophets. (Grand Rapids, MI: Zondervan, 1985), 662.

 

[17] Keel, Yehuda. Trei Asar (The Minor Prophets). (Jerusalem: Keter, 1970), 36.

[18] Baron, David. Zechariah, A Commentary on his Visions and Prophecies. (Grand Rapids, MI: Kregel,

1981), 304.

[19] Baron, David. Zechariah, A Commentary on his Visions and Prophecies. (Grand Rapids, MI: Kregel,

1981), 302.

[20] Gaebelein, Frank E. The Expositor's Bible Commentary Vol 7, Daniel and Minor Prophets. (Grand

Rapids, MI: Zondervan, 1985), 662-3.

 

פסוקים 17-11:

11 גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ. 12 שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן, אֲסִירֵי הַתִּקְוָה, גַּם הַיּוֹם מַגִּיד, מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ. 13 כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת, מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם, וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ, צִיּוֹן, עַל בָּנַיִךְ, יָוָן. וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר. 14 וַיהוה עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה, וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ. וַאדֹנָי יְהוִֹה בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע, וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן. 15 יהוה צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם, וְאָכְלוּ וְכָבְשׁוּ אַבְנֵי קֶלַע, וְשָׁתוּ הָמוּ כְּמוֹ יָיִן, וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק, כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ. 16 וְהוֹשִׁיעָם יהוה אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּצֹאן עַמּוֹ, כִּי אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ. 17 כִּי מַה טּוּבוֹ, וּמַה יָפְיוֹ! דָּגָן בַּחוּרִים, וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת.

"בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ" (פסוק 11) — זכריה מזכיר לישראל את אשר גויים רבים כל־כך חפצים לשכוח: הקשר בין אלוהים לישראל אינו קשר עסקי או זמני, אלא קשר נצחי החתום בדם של ברית. בספר בראשית פרק טו אנו קוראים כי אלוהים התחייב לנאמנות ללא תנאי במילוי ההבטחות לאברהם ולזרעו.

בספר שמות כד 11-1, אנו קוראים כי אלוהים כרת ברית דם עם ישראל. העם התחייב למלא ולעשות את רצון אלוהים ("הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יהוה עִמָּכֶם").

זכריה מזכיר לעם ישראל כי אלוהים לא שכח את עמו בגולה. בגלל מחויבותו האישית לברית הדם עם עמו, הוא עתיד לשחרר את אסירי ישראל (מי שנשאר בגולה נקרא: אסיר גולה).

עלינו לזכור כל העת שאלוהים עושה את אשר הוא עושה בעבור עמו ישראל לא מכיוון שהעם פתאום הפך להיות שומר מצוות תורה או צדיק באופן קיצוני. אלוהים פועל בעבור עמו ישראל מיוזמתו בעבור שמו. אם אלוהים לא יהיה זה הפועל להגשים את כל אשר הבטיח לעם זה, ייכחד עם ישראל בגלל חטאיו (ראה יחזקאל לו 22).

"בּוֹר, אֵין מַיִם בּוֹ" — מילים אלה מתארות שבי, גולה, מקום מאסר.

יוסף, בן יעקב, נזרק לבור בלא מים ומשם נלקח לשבי למצרים (בראשית לז 24), וגם ירמיה הנביא היה כלוא בבור כזה (ירמיה לח 6).

למילים אלו ישנה פרשנות רוחנית נוספת.

ירמיה הנביא בפרק ב 12-13 אומר:

יב. שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל-זֹאת; וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד, נְאֻם-יְהוָה. 

יג. כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי:  אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם.

מכאן, עם ישראל פנה מאלוהי אמת והלך אחר עבודת אלילים.

עבודת האלילים מדומה לבור מים ריק, חסר תקווה.

ולכן, אלוהים בחסדו מחזיר את עמו אליו, לעבודת אלוהים אמיתית המניבה חיים.

 

"שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן" (פסוק 12) — הנביא קורא לבני ישראל בגולה לחזור למקום מבצרם, לחזור לציון.

במשך שנות הגלות היו בני ישראל אסירים כשבלבם תקווה אחת: לחזור לציון. התקווה הזו הייתה חייבת להתבסס על התערבות אלוהית.

אין עם אחר בהיסטוריה אשר חזר לארצו והמשיך לקיים את זהותו הלאומית לאחר גלות. אך בגלל נאמנות אלוהים התקווה מתגשמת.

אלוהים עצמו מצווה כאן על עמו לשוב לציון.

ציון היא היא נחלת ההבטחה. רק כשעם ישראל יושב בציון הוא יכול להוכיח שאדמתו אכן שלו על פי הבטחת אלוהים (ראה בראשית טו, ספר יהושוע).

נוכחות בני ציון על אדמתם מהווה גם הוכחה להתגשמות הבטחותיו של אלוהים.

גם כאן אלוהים עושה זאת למען שמו.

הציות לרצון אלוהים מבטיח ברכה. כמובן, ציות לדבר אלוהים צריך לבוא מתוך אהבה ויראה אליו.

איזו ברכה מצפה לאלו אשר ימלאו את רצון אלוהים?

"מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ" — "אתן לכם פי שניים!" ברכה כפולה היא הברכה המיועדת לבן בכור (שמות ד 22, דברים כא 17; ראה גם ישעיה סא 7; דברי הימים א ה 1-2; גם איוב קיבל "משנה ברכה" עבור נאמנותו — מב 10: "… וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה").

למילותיו של הנביא זכריה בפסוקים 11-12 יש גם משמעות נוספת:

"שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן", חזרו למקום המבוצר — משמע, חזרו לאלוהים כי הוא מקום המבטחים היחיד לעמו.

"אֲסִירֵי הַתִּקְוָה" — המילים יכולות בהחלט להתייחס גם לתקווה הגדולה של ישועת אלוהים. אלו החוזרים להיות תחת כנפי צדקת אלוהים, יזכו גם לברכת אלוהים.

כמו שאלוהים מציל את ישראל בגלל ברית הדם שכרת עמו, כך הוא גם נאמן ומציל את כל ילדיו, יהודים וגויים, אשר שמו את מבטחם בקורבנו ובדמו של ישוע. לא לחינם ישוע אמר בבשורת יוחנן פרק י כי אף אחד לא יקח את הצאן שאלוהים נתן לו, ועליו הוא שומר.

שאלה: איך מרגיש גולה כאשר אומרים לו "בוא בחזרה לציון!" לאחר 70 שנות גלות?

אחת התשובות האפשריות היתה: "למה לחזור? הרי אצטרך לבנות את ביתי מחדש. ואף אחד לא מבטיח לי שאשרוד את תלאות הדרך. בגולה אני לפחות מוגן, אבל ארץ ישראל מאוימת השכם וערב על־ידי עמים אויבים."

איזה הבטחות נותן אלוהים כדי לעודד את אסירי הגלות לחזור לנחלתו?

בפסוקים 13-17 מבטיח אלוהים כי הוא יתערב במלחמות ישראל עד הניצחון.

זכריה מתאר את התערבות אלוהים בהגנה על עמו, וזאת בהכרזת שתי נבואות:

• האחת התגשמה לאחר כ-350 שנים,
  ●        השנייה עדיין לא התגשמה.

התגשמות הראשונה מבטיחה את התגשמות השנייה.

עוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ, צִיּוֹן, עַל בָּנַיִךְ, יָוָן

13 כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת, מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם, וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ, צִיּוֹן, עַל בָּנַיִךְ, יָוָן. וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר.

בפסוק 13 אלוהים מכנה את יהודה ואפרים "קֶשֶׁת" שבו הוא יורה חצים, ואת בני ציון "חֶרֶב" שבו הוא מכה בבני יוון. אלוהים ילחם לצד עמו, כך שגם מעצמה כמו יוון תובס.

ההתגשמות המילולית של הנבואה התקיימה בשנת 167 לפנה"ס כאשר המכבים הביסו את צבאו של אנטיוכוס אפיפנס. בעקבות אותו ניצחון אנו חוגגים בימינו את חג החנוכה.

ניצחון על צבא יוון ציין ניצחון גדול ומשמעותי יותר. בתקופה ההיא ניצחון של עם הצביע על עליונות אליליו על אלילי העם היריב. בניצחון ישראל על יוון הוכיח אלוהים את עליונותו על כל אלילי העולם.

עלינו לזכור שזכריה כתב את דבריו בשנת 516 לפנה"ס בקירוב.

לפיכך נבואתו זו אשר בפסוק 13 התקיימה לאחר כ- 350 שנים.

יש בפסוק 13 רמז חשוב נוסף:

יהניצחון על יוון לא יבוא מיהודה בלבד או גם לא יבוא מאפרים בלבד.

יהודה ואפרים יתאחדו נגד יוון.

בכך קורמת נבואתו של יחזקאל בפרק לז עור וגידים.

יהודה ואפרים עתידים להתחבר. שבטי ישראל לא נכחדו. אלוהים נאמן לכל הבטחותיו.

[יש המפרשים את "יוון" בדברי זכריה לבני עמים סוחרי עבדים אשר בני ישראל יגברו עליהם מעצם העובדה שיצאו משביים או כי ייתנקמו בהם]

אֲדֹנָי יְהוִֹה בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע

בפסוקים 15-14 זכריה ממשיך לתאר את התערבותו של אלוהים בהגנה על עמו, אך נתונים אלו עדיין לא התגשמו במלואם.

14 וַיהוה עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה, וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ. וַאדֹנָי יְהוִֹה בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע, וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן.

15 יהוה צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם, וְאָכְלוּ וְכָבְשׁוּ אַבְנֵי קֶלַע, וְשָׁתוּ הָמוּ כְּמוֹ יָיִן, וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק, כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ.

דבר אחד בטוח: התגשמות חלק א מבטיחה את התגשמות חלק ב.

"וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ…וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן." — זכריה מבטיח: כאשר אלוהים נלחם, אין לאויבים כל סיכוי לחיים. כאשר אלוהים בקרב, ההרס הוא מוחלט — חיצו מהיר כברק, מהירות כיבושו כסערה דרומית.

כאשר אלוהים לוחם לצדך, שום כלי נשק בשר ודם יכול לעצור אותך!

הנביא מציין כי לוחמי אלוהים יתגברו בקלי־קלות על כלי נשקם של אויביהם. "אבני הקלע" של אלוהים "יאכלו" אותם ללא כל קושי (ראה שימוש במילים אלו בספר איוב מא 20).

אבני קלע: צרורות אבנים או חלוקי נחל שעובדו במיוחד כדי להתאים אותם לכף-הקלע (שמ"א יז 40).

וְשָׁתוּ הָמוּ כְּמוֹ יָיִן: ישתו את דם האוייב ויצהלו משמחת נקם כשיכורים מיין (ראה משלי כ 1, ישעיה מט 26)

 

החיבור בין ברק, וסערות תימן ודם אוייבים נמצא גם בדברי הנביא ישעיה בפרק סג 1-5.

שם הנביא מציין את חזרתו של המשיח לגאול את עמו מכל צריהם.

בחזרתו של הגואל לעולם בסיום תקופת צרת יעקב, ישמיד המשיח את כל אוייביו ומן הסתם אלא גם אשר מאיימים על חיי בחיריו.

הנביא ישעיה מציין שהגואל ישמיד את כל אוייביו ויז נצחם נראה על בגדיו.

 

"וּמָלְאוּ (כלי הנשק של אלוהים) כַּמִּזְרָק, כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ." (פסוק 15) — הנביא משתמש במילים הלקוחות מעבודת הכוהנים במקדש. ה"מזרק" היה כלי שהכיל את דם הקורבנות, וחלק מהדם הושם על קרנות (זויות) המזבח. זאת בא לציין כי מלחמות אלוהים —  מלחמות קודש —  לא נובעות מחשק בלתי נשלט להרג, אלא מתוך צדק. יתרה על כך, ארבע קרנות המזבח גם מציינות את ארבע כיווני הרוחות. מכאן, אלוהים יפעל נגד כל אויבי עמו הבאים מכל כיוון.

בפסוקים 17-16 זכריה מתאר את תוצאת ההתערבות של אלוהים במלחמות ישראל.

טז. וְהוֹשִׁיעָם יהוה אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּצֹאן עַמּוֹ, כִּי אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ.

יז. כִּי מַה טּוּבוֹ, וּמַה יָפְיוֹ! דָּגָן בַּחוּרִים, וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת.

התוצאה לא תהיה רק ניצחון צבאי, אלא גם ניצחון רוחני — כלומר התחברות בריאה עם אלוהים.

עם ישראל נקרא "צֹאן עַמּוֹ" ו"אַבְנֵי נֵזֶר" (אבנים יקרות שמתאימות לכתר של מלך) — "אַבְנֵי־נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ" של אלוהים.

ידוע לנו כי המלך העתיד להגשים את הפעולות הללו הוא מלך "צַדִּיק וְנוֹשָׁע" (פרק ט פסוק 9), מלך שאינו יכול להיות בקשר עם חטא. לכן התנאי המוקדם להתערבותו של אותו מלך "צַדִּיק וְנוֹשָׁע" במלחמות ישראל הוא טיהור רוחני של ישראל.

התקווה הנפלאה הזו תתגשם בעתיד, בסוף הצרה בת שבע השנים.

התגשמות מועדי ה'

במבט נוסף ניתן לראות כי בפסוקים 17-14 חבויים שלושת החגים — מועדי ה' — האחרונים העתידים להתגשם:

1. יְהוִֹה בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע (זכריה ט 14) — חג התרועה (ראש השנה).

זהו שובו של ישוע המשיח ככתוב: הָאָדוֹן עַצְמוֹ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם בִּקְרִיאָה שֶׁל פְּקֻדָּה, בְּקוֹל שַׂר הַמַּלְאָכִים וּבְשׁוֹפַר אֱלֹהִים (א־תסלוניקים ד 16; ראה גם ויקרא כג; בשורת מתי כד 31).

2. וְהוֹשִׁיעָם יהוה אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּצֹאן עַמּוֹ (זכריה ט 16) — יום הכיפורים.

העם נושע לא רק מאויביו, אלא בראש ובראשונה מהחטא שהפריד אותו מאלוהים. כשישוע המשיח חוזר ארצה, כל שארית עם ישראל מזהה אותו כמושיע שמת ככפרה עבור חטאי עמו. כל בני העם חוזרים בתשובה אליו, ככתוב: "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ" (זכריה יב 10). תהליך החזרה בתשובה — במישור הלאומי, המשפחתי והאישי — מתואר בזכריה יב פסוקים 14-10. עתה זוכה עם ישראל לכינוי הכבוד "צאן אלוהים".

3. סוכות —  התחברות העם עם המלך הצדיק והנושע, ישוע המשיח (ויקרא כג; זכריה יד).

סיכום שיעור מס' 18:

1. תקוות ישראל לניצחון, חירות ושלום אינה תלויה בטכנולוגיה, כסף או חכמה, אלא בנאמנות אלוהים לברית הדם שכרת עם עמו.

לא רק עִם עם ישראל כרת אלוהים ברית דם. המלך הצדיק והנושע אשר נכנס לירושלים רכוב על חמור, כרת ברית דם עם כל אחד הרואה בו אדון ומושיע מן החטא (בשורת יוחנן ג 16):

"כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם."

אלוהים נאמן לאלו שעמם הוא כרת ברית. הוא זוכר אותם ומברך אותם.

2. כדי להבטיח את הגנתו המלאה על ישראל, אלוהים ציין כי עמו יביס את יוון. שבט קטן וזניח כמו עם ישראל יביס את הכוח השולט בעולם.

ניצחון דוד על גולית אינו רק היסטוריה, אלא דרך חיים יומיומית כאשר הולכים עם ישוע.

הניצחון בכל מבחן נקבע על סמך קרבתי והסתמכותי על ישוע, ללא כל קשר לגודל היריב.

לא לחינם לימד משה את ישראל, "יהוה יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד 14); "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר יהוה צְבָאוֹת" (זכריה ד 6).

3. ישנם הטוענים כי התנ"ך נכון לתקופתו ואינו מעודכן ואקטואלי עבורינו.

אין זה נכון! מכיוון שאלוהים נצחי, הרי שדברו טרי לכל יום ולכל תקופה.

כיוון שישנן נבואות שעדיין לא התגשמו, הרי לאלוהים יש עוד מה לומר לעולם המודרני שלנו. התגשמותן המדויקת של נבואות העבר מבטיחה את התגשמותן המדויקת של הנבואות המתארות את העתיד.