ירמיה פרקים מ"ב-מ"ה
ירמיה פרק מ"ב – מ"ה (פרקים 42-45)
קפצנו לפרק מ"ב.
מה פספסנו? הרבה!
בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו, בחודש הרביעי (חודש אב) ביום התשיעי לחודש, של שנת 586 לפנה"ס, הובקעו חומות העיר, נשרף בית המקדש ושאר בתי העיר.
[המצור החל בשנה התשיעית לצדקיהו בחודש העשירי), ז"א שהמצור כולו נמשך שנה וחצי (ראה פרק ירמיה ל"ט, מל"ב כ"ד 20 – כ"ה 21, ירמיה נ"ב 3-30, דהי"ב ל"ו 17-21).
צבא בבל הגלה חלק מתושבי ירושלים בבלה וחלק אחר אשר הצליח לברוח מצפורני הבבלים ודלת העם נשארו ביהודה (מ' 12, נ"ב 15-16, 28-30).
אלוהים הוכיח את נאמנותו לירמיה בכך שמלך בבל, נבוכדנאצר, ציווה על רב-הטבחים שלו, נבוזראדן, לדאוג לירמיה, ולאפשר לירמיה לבחור בין לבוא בבלה או להישאר ביהודה.
ירמיה בחר להישאר ביהודה וזאת על פי הדרכת אלוהים (פרקים ל"ט-מ').
הבבלים לא השאירו תוהו שלטוני אחריהם. מלך בבל הפקיד את גדליהו בן אחיקם על שארית בני יהודה. מה שנותר להם לעשות זה לאסוף מיסים ולא למרוד בבבל.
ניתן היה לחשוב שהנותרים ביהודה יתאחדו כדי לעזור איש לרעהו ולהשתקם, אך לא כך היה.
ישמעאל בן-נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה (מ"א 2) רצח את גדליה בן אחיקם.
יוחנן בן קרח והחיילים אשר עימו (שרידי צבא יהודה ששרדו את החורבן), הניסו את ישמעאל בן-נתניה בחזרה לעמון (מ"א 15).
כעת יוחנן בן קרח וחייליו עומדים בראש השארית אשר ביהודה.
השארית אשר ביהודה יודעים היטב, שמלך בבל אינו עומד להתעלם מן העובדה שנציגו נרצח ביהודה, יחד עם מספר חיילים מצבא בבל שהיו כאן כחיל מצב.
יוחנן בן קרח וחייליו נוטשים את ירושלים החרבה ויורדים דרומה למקום שנקרא: "גרות כמיהם", הנמצא באיזור בית לחם. יוחנן בן קרח לקח עימו את כל השארית כולל את ירמיהו (מ"ג 6).
מטרתם הייתה לרדת למצרים כדי להינצל מנקמת בבל.
['גרות כימהם': שם אחוזת נחלה בקרבת בית לחם, שנתן דוד המלך לכימהם בן ברזילי הגלעדי, כגמול על ידידותו ואמונו של ברזילי אליו, בברחו מפני אבשלום בנו (ראה שמ"ב י"ט ל"ח-מ"א, מל"א ב' 7). מכיוון שכמהם היה גר (GER) ביהודה, קראו לאחוזתו: "גרות כימהם". יוסף בן מתיתיהו מזכיר את המקום הזה באומרו שמיכוון שהאחוזה היתה מוקפת גדר, היו הרועים מביאם עדריהם לשם להגנה מפני חיות טרף בלילה.
מכאן, גרות כימהם היה מקום החניה של השארית בדרכם מצריימה.
שימו לב!
לאחר שחרב בית המקדש, הממסד הממלכתי גלה, והמנהיגות הממונה מטעם בבל (גדליהו בן אחיקם) נרצח, נותר ירמיהו כסמכות היחידה לפניות העם.
התממשות נבואותיו עד כה מן הסתם תרמה לחיזוק מעמדו.
משלב זה, ירמיה מופיע כמנהיג, שגם אם לא שומעים בקולו, הרי שלפחות באים להתייעץ עימו. גם ליחזקאל הנביא היה מעמד דומה בגלות (יחזקאל י"ד 1 ואילך, כ' 1 ואילך ועוד).
כותרת השיעור: ירידה למצרים = חזרה לעבדות ומוות
נושא הפרקים מ"ב-מ"ה: שארית יהודה נוטשים את ירושלים ופונים לעבר מצרים, כדי לברוח מצרות, סבל ומלחמות. בדרכם דרומה, הם שואלים את ירמיה לרצון אלוהים. ירמיה חוזר ומתריע לבל ירדו מצריימה, אלא יחזרו ליהודה, ושם יחוו את חסד אלוהים וריבונותו בשמירתם וברכתם. השארית מגלה את סתרי ליבה. הם לרגע לא התכוונו לציית לאלוהים אלא היו עושים זאת רק אם מצוות אלוהים היה תואמת לתכנוניהם. הם דוחים ומבזים את ירמיה ומחליטים לרדת מצריימה. שם מצאו כולם את מותם!
נושא השיעור: כאשר שואלים את רצון אלוהים לגבי נושא מסויים, חייבים להכין את הלב לתשובת אלוהים. פניה כנה לאלוהים מתבטאת בציות לתשובתו ללא עוררין, באמונה ואהבה. תשובת אלוהים תהווה עבורנו מבחן אמונה בו יהיה עלינו להיכנע לרצונו ולבטוח בו. הציות לאלוהים יהווה הוכחה לאמונה חיה וכנה ודרכו נזכה לחוות את כוחו הריבוני של אלוהים, ברכתו וחסדו בחיינו.
חלוקת הקטע – פרקים מ"ב-מ"ה:
א. בקשה לתשובה-הדרכה מאלוהים (מ"ב 1-6)
1. הפניה של שרי העם לירמיהו (פ. 1-3)
2. הסכמת ירמיהו לפנות לאלוהים (פ. 4)
3. הבטחת שרי העם להיכנע במלוא ליבם לתשובת אלוהים (פ. 5-6)
ב. תשובת אלוהים לעם דרך ירמיהו (מ"ב 7-22)
1. הישארו בישראל ואל תרדו מצריימה- כאן אהיה לכם חיים (פ. 7-12)
2. היורדים אל מצרים יורדים אל מותם (פ. 13-18)
3. ירמיה מוסיף ומזהיר מפני הירידה למצרים (פ. 19-22)
ג. העם דוחה את תשובתו של אלוהים (מ"ג 1-7)
ד. אלוהים דוחה את העם (מ"ג 8-13)
ה. אלוהים מתעב עבודת אלילים (מ"ד 1-14)
ו. העם תאוו אחר עבודת אלילים (מ"ד 15-19)
ז. ה' חורץ את דינם של חסרי האמונה (מ"ד 20-30)
ח. אלוהים מציל את ירמיה ואת ברוך הנאמנים (מ"ה 1-5)
א. בקשה לתשובה-הדרכה מאלוהים (מ"ב 1-6)
א. וַיִּגְּשׁוּ כָּל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים וְיוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וִיזַנְיָה בֶּן-הוֹשַׁעְיָה, וְכָל-הָעָם מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל.
ב. וַיֹּאמְרוּ אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא: תִּפָּל-נָא תְחִנָּתֵנוּ לְפָנֶיךָ, וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּעַד כָּל-הַשְּׁאֵרִית הַזֹּאת. כִּי-נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה, כַּאֲשֶׁר עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֹתָנוּ.
ג. וְיַגֶּד-לָנוּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֶךְ-בָּהּ, וְאֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה.
ד. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא: שָׁמַעְתִּי, הִנְנִי מִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כְּדִבְרֵיכֶם; וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם, אַגִּיד לָכֶם, לֹא-אֶמְנַע מִכֶּם דָּבָר.
ה. וְהֵמָּה אָמְרוּ אֶל-יִרְמְיָהוּ: יְהִי יְהוָה בָּנוּ לְעֵד אֱמֶת וְנֶאֱמָן: אִם-לֹא כְּכָל-הַדָּבָר, אֲשֶׁר יִשְׁלָחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלֵינוּ, כֵּן נַעֲשֶׂה.
ו. אִם-טוֹב וְאִם-רָע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, אֲשֶׁר אנו (אֲנַחְנוּ) שֹׁלְחִים אֹתְךָ אֵלָיו, נִשְׁמָע. לְמַעַן אֲשֶׁר יִיטַב-לָנוּ, כִּי נִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ.
תדמיינו את המחזה המופלא הזה לנגד עיניכם.
מבחינה חזותית, המעמד נראה כמו חלומו הגדול ביותר של ירמיהו.
כלל שארית יהודה, מן המנהיג רם המעלה ועד אחרון השארית, ניצבים לפני ירמיהו הנביא ומבקשים את הדרכת אלוהים לגבי הירידה למצרים.
הקהל היהודי הזה, אוד מוצל מאש, אשר חווה זוועות בשנתיים האחרונות, ואשר כמעט כל אחד מהם חווה אובדן של לפחות חלק מבני משפחתו, נצבים מול ירמיהו ומתחננים שהנביא יביא את בקשתם לפני אלוהים.
בקשתם מאלוהים מאוד ספציפית וברורה, והיא:
שארית יהודה מבקשים לדעת אם עליהם לרדת מצריימה או לא! (מ"א 17, מ"ב 14).
האם יש פסול כלשהו בבקשה זו מאלוהים?
בוודאי שכן,
האם יש היגיון בשאלה כמו:
אלוהים, האם מותר לי לרמות, לגנוב או לחמוד?
לאחר שאלוהים קבע דעתו בנושא כלשהו, כל שאלה נוספת המערערת על קביעתו של אלוהים כמוה כזלזול, חוסר כבוד באלוהים ומרידה נגד רצונו.
מרגע ידיעת רצון אלוהים בנושא כלשהו, הסתיימו השאלות ומתחיל שלב הכניעה והציות הנובעים מאהבת ויראת אלוהים.
א. אלוהים אמר למשה לאחר חציית ים-סוף: "…כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. יהוה ילחם לכם ואתם תחרישון." (שמות י"ד 13-14)
ב. אלוהים כבר קבע שעליהם להיכנע לבבלים (פרקים כ"ה ואילך).
אלוהים אמר שמי שלא יעשה זאת – לא יצא חי!
מכיוון שאלוהים לא שינה דעתו, הרי שהתנאי לחיים עבור השארית שנותרה ביהודה נותר בעינו – כניעה לבבל.
אם הם כל כך מעונינים לדעת את רצון אלוהים, הרי שהתשובה לשאלתם כבר ניתנה וידועה, וכל שנותר להם לעשות זה – להאמין באלוהים, לבטוח בו ולציית באהבה.
חיזרו ליהודה והיכנעו לבבלים!
ירמיה אינו טיפש והוא קרא היטב את לב העומדים מולו.
מילותיהם נשמעות רוחניות, אך ליבם רחוק מאלוהים כמרחק מזרח ממערב.
ירמיה שמע לבקשת שארית יהודה ואמר להם שהוא יפנה בתפילה לאלוהים כדי לומר את תשובתו (פ. 4).
באופן אישי, אין לי כל ספק שירמיה ידע שאלוהים אינו מאשר את הירידה מצריימה…
במילים פשוטות: אני יודע בדיוק מה יאמר אלוהים, ואני מבטיח לומר לכם כל מילה שיגיד לי…
בפסוקים 5-6 שארית יהודה אף מבטיחה לירמיה שכוונתם אמת היא וכנה, ויעשו כפי שיורה אלוהים.
הם אמרו: אלוהים עד שאנו נעשה כפי שאלוהים יאמר לנו לעשות.
כמו כן, שארית העם גם ידעה שציות לדבר אלוהים זה מתכון לברכה, והם הרי מעונינים בברכת אלוהים. אז, מה רע כבר יכול להיות בזה?
אם כן, שרי העם ידעו בדיוק מהי הנוסחא לברכה, כל שנותר זה לשמוע שוב את ההנחיות של אלוהים, ולציית.
האם כך אכן יהיה?
ב. תשובת אלוהים לעם דרך ירמיהו (מ"ב 7-22)
ז. וַיְהִי מִקֵּץ עֲשֶׂרֶת יָמִים, וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֶל-יִרְמְיָהוּ.
ח. וַיִּקְרָא אֶל-יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וְאֶל כָּל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, וּלְכָל-הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל.
ט. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שְׁלַחְתֶּם אֹתִי אֵלָיו, לְהַפִּיל תְּחִנַּתְכֶם לְפָנָיו.
י. אִם-שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס, וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ. כִּי נִחַמְתִּי אֶל-הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם.
יא. אַל-תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל, אֲשֶׁר-אַתֶּם יְרֵאִים מִפָּנָיו; אַל-תִּירְאוּ מִמֶּנּוּ, נְאֻם-יְהוָה, כִּי-אִתְּכֶם אָנִי לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וּלְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ.
יב. וְאֶתֵּן לָכֶם רַחֲמִים, וְרִחַם אֶתְכֶם; וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם.
יג. וְאִם-אֹמְרִים אַתֶּם: לֹא נֵשֵׁב בָּאָרֶץ הַזֹּאת, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
יד. לֵאמֹר: לֹא, כִּי אֶרֶץ מִצְרַיִם נָבוֹא, אֲשֶׁר לֹא-נִרְאֶה מִלְחָמָה, וְקוֹל שׁוֹפָר לֹא נִשְׁמָע, וְלַלֶּחֶם לֹא-נִרְעָב, וְשָׁם נֵשֵׁב.
טו. וְעַתָּה לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, שְׁאֵרִית יְהוּדָה: כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אִם-אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם וּבָאתֶם לָגוּר שָׁם.
טז. וְהָיְתָה הַחֶרֶב, אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה, שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהָרָעָב, אֲשֶׁר-אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ, שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם, וְשָׁם תָּמֻתוּ.
יז. וְיִהְיוּ כָל-הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׂמוּ אֶת-פְּנֵיהֶם לָבוֹא מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם, יָמוּתוּ בַּחֶרֶב, בָּרָעָב וּבַדָּבֶר. וְלֹא-יִהְיֶה לָהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט מִפְּנֵי הָרָעָה, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם.
יח. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר נִתַּךְ אַפִּי וַחֲמָתִי עַל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, כֵּן תִּתַּךְ חֲמָתִי עֲלֵיכֶם, בְּבֹאֲכֶם מִצְרָיִם; וִהְיִיתֶם לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה, וְלֹא-תִרְאוּ עוֹד אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה.
יט. דִּבֶּר יְהוָה עֲלֵיכֶם, שְׁאֵרִית יְהוּדָה: אַל-תָּבֹאוּ מִצְרָיִם! יָדֹעַ תֵּדְעוּ, כִּי-הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם.
כ. כִּי התעתים (הִתְעֵיתֶם) בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, לֵאמֹר: הִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וּכְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, כֵּן הַגֶּד-לָנוּ וְעָשִׂינוּ.
כא. וָאַגִּד לָכֶם הַיּוֹם; וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְכֹל, אֲשֶׁר-שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.
כב. וְעַתָּה יָדֹעַ תֵּדְעוּ, כִּי בַּחֶרֶב, בָּרָעָב וּבַדֶּבֶר תָּמוּתוּ. בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר חֲפַצְתֶּם לָבוֹא לָגוּר שָׁם.
תשובתו של אלוהים לירמיה לא יכלה להיות יותר ברורה ופשוטה להבנה.
ירמיה לא רק שאמר לכלל שארית יהודה את תשובת אלוהים, הוא אף אמר להם בפנים את מה שבאמת מתחולל בליבם ונפשם.
ז"א, אלוהים גילה את מחשבותיהם האמיתיות ואף אמר להם למפרע את החלטתם ואחריתם בעקבות ההחלטה הפשועת.
1. הישארו בישראל ואל תרדו מצריימה – כאן אהיה לכם חיים (פ. 7-12)
מכיוון שכל העם היה נוכח במתן השאלה, כך ירמיה משיב לכלל העם, למגדול ועד קטון. בדרך זו האחריות היא על כל פרט בעם, ולא יוכל אף אחד מהם לבוא בתלונה לאלוהים
שהוא לא שמע, או מישהו אחר מנע ממנו לדעת את האמת.
אלוהים חוזר על מה שאמר בעבר – וכך מוכיח את אהבתו וחסדו הרב כלפי השארית העומדת מולו. אם יחזרו לירושלים ויכנעו למלך בבל, כי אז יישמרו חייהם והוא אלוהים מבטיח להיות עימם. יתרה על כך, אלוהים מבטיח לברך אותם ולאפשר להם לחיות בשלווה.
השארית פחדה מאוד לחזור לירושלים מכיוון שהעיר הייתה חרבה, וצבא בבל מן הסתם היה מגיע בקרוב כדי להתנקם ברוצחי גדליהו בן אחיקם, הנציב שהופקד מטעם בבל.
אלוהים לעומת זאת מלמד את שארית יהודה שהמציאות הקובעת היא לא זו שהם רואים דרך עיניהם, אלא זו שהוא מתאר.
ואלוהים אמר: אהיה אתכם ואברך אתכם. (ראה לדגומא מאלפת את מקרה העוזר של אלישע הנביא בספר מלכים-ב' ו. שם צבא אללוהים היה מעל ההרים ולא רק צבא ארם. מה שקבע זה המציאות הרוחנית ולא הפיזית…).
2. היורדים אל מצרים יורדים אל מותם (פ. 13-18)
במידה ותחליטו לרדת מצריימה, נגד רצון אלוהים, כי אז דעו לכם ששם תחוו את כל הרעות אשר אתם מנסים לברוח מהם.
מי מכם שירד מצריימה ידע לו ששריד לא יישאר ממנו!
מה יש לאלוהים נגד מצרים?
אלוהים אסר על בני ישראל לעולם לרדת למצרים לחפש שם הגנה כלשהי (שמות י"ד 13-14).
כל מעמד יציאת מצריים מהווה סמל לשחרור מעבדות, ולניצחונו של אלוהים הריבון על כל אלילי מצריים. יציאת מצרים של ישראל היא סמל לנצחונו של אלוהים על כל המסמל את הרע.
כאשר בני ישראל חוזרים מצריימה, הדבר מציין כאילו נכשל אלוהים ביציאת מצרים והרע ניצח את הטוב.
חזרה לידי סמל הרע מעמיד את אלוהים כאליל ולא כריבון.
לפיכך, מעשיהם של השארית היה כמרידה נגד אלוהים, והעונש על מרידה שכזו הינו מוות.
3. ירמיה מוסיף ומזהיר מפני הירידה למצרים (פ. 19-22)
הנביא רואה את שפת הגוף של העם ויודע היטב שהם כבר החליטו לרדת מצריימה.
ירמיה אומר להם שהוא יודע היטב שהם עתידים להפר את מצוות אלוהים ולכן כל התופת שהוא ציין עומד לבוא עליהם בעתיד הקרוב.
כמה עצוב!
ירמיה עומד מול שארית יהודה ויודע היטב שכל העומדים מולו הולכים אל המוות.
כל הבקשה והתחינה מאלוהים היתה בסך הכל מס שפתיים והצגה זולה – דמעות תנין.
הם לרגע לא חשבו להיכנע לרצון אלוהים ולשנות את דעתם והחלטתם.
אלוהים לרגע לא היה מלך בליבם.
מכיוון שידעו את רצון אלוהים וביודעין הפרו אותו, אחריותם גדלה שבעתיים ומכאן העונש הכבד כל כך.
יישום ומסקנות ביניים:
האם גם חלקינו מתנהגים בדיוק כמו שארית יהודה הרצה אל התופת?
להלן דוגמאות מן החיים:
1. לעיתים מתקשרים לזקני הקהילה זוגות בקשיי נישואין.
עצם הקריאה לעזרה וייעוץ מהווה סימן טוב, שמן הסתם נובע מענווה וכניעה לפני צד שלישי, שעתיד לבוא ולקבוע מהלכים לגישור ולפתרון הסכסוך.
היועץ מן הסתם הוא אחד מזקני הקהילה, אחד מהרועים שמציג את הפתרון מדבר אלוהים.
במהלך הפגישה נאמרים לזוג תשובות מכתבי הקודש.
הם מקבלים עיצה והדרכה שאם יאמצו בכניעה, כי אז מובטח שיפור ביחסים ביניהם.
האם בני הזוג ייכנעו לפסוקים שהוקראו בפניהם ועונים על בעיותיהם?
מתברר שלא תמיד זה מה שקורה.
הריב והמדון ממשיכים להרים ראש ולהרוס את שלום המשפחה.
אם כן, אז מדוע בכלל התקשרתם ובקשתם ייעוץ?
מתברר שהציות לאלוהים כל העת דורש – הכנעת רצוני האישי והחלפתו ברצון אלוהים.
במצב של נישואין – זה גם העדפת טובתו של בן הזוג על פני טובתי. (אל הגלטים ב 19-20, אל הפיליפיים ב 1-10, אל האפסים ה 21-33, פטר"א ג 1-7).
לכן, לפני שפונים לבקש את תשובתו של אלוהים בנושא כלשהו – כדאי ומומלץ להתפלל ולבקש מאלוהים כוח:
– להיכנע לרצונו של אלוהים תהיה תשובתו אשר תהיה
– לאהוב את בן הזוג עימו אני בחוסר הסכמה
– לציית באהבה ואמונה וביטחון בהבטחות אלוהים
אם המבקשים את תשובת אלוהים ועצתו אינם מכינים את ליבם לתשובה, אל יחשבו שהציות יהיה משימה קלה!
ללא כניעה מוחלטת להדרכת רוח אלוהים – אין גם כל פעולת ציות להדרכת אלוהים.
והנה, במקרים רבים, בני הזוג המסוכסכים אינם מאמצים את העיצה שקיבלו מדבר אלוהים.
מדוע?
– הם, או אחד מהם לפחות לא הכין את ליבו להיכנע לרצון אלוהים. מכאן הקריאה לעזרה היא מס שפתיים ולא יותר מכך..
– האהבה בין בני הזוג זקוקה נואשות לחידוש.
– בטחונם ואמונם בדבר אלוהים ברמה נמוכה המצביע על חוסר בגרות רוחנית, במקרה הטוב.
לצערי, במקרים לא מעטים, לפחות אחד מבני הזוג יקבל את ההכרעה רק אם היא תואמת לרצונו…
במקרים לא נעימים, שני בני הזוג חוטאים בחטא הקשה הזה – עקשות לב וגאווה בלתי מתפשרת.
במקרים שכאלו, הדבר היחיד שישנה את דעתם זה כאב הנפילה וההפסד הגדול שיבוא עליהם ועל ילדיהם.
כמה כואב שלפעמים בני אדם חייבים לרדת "מצריימה" כדי להבין שהציות לאלוהים כואב פחות!
רק אז תישבר אותה גאווה ועקשות לב.
המרידה נגד רצון אלוהים הברור כמוה כחזרה מצריימה – לשעבוד החטא. מזה לא יצא שום דבר טוב.
לעומת זאת, כאשר אנו מעדיפים את רצון אלוהים, ומכניעים את רצוננו לרצונו, כי אז גם אנו נחווה את ההבטחות הנפלאות שאלוהים הבטיח.
שלום, שלווה, ברכה, חסד, זרע ועתיד. רק אז אלוהים מבטיח שכל כוחו יהיה לצידנו והוא יאיר פניו אלינו.
2. צעירים נמצאים בצומת חיים ומבקשים לדעת את רצון אלוהים לצעד המשמעותי הבא בחיים.
תשובת אלוהים מובטחת לילדיו הנאמנים.
והנה, במהלך קריאה בדבר אלוהים, קיבל המבקש תשובה ברורה, ואולי לא מלאה, אך בהחלט תשובה חלקית שאותה עליו למלא.
ראו לדוגמא את הוראתו של האדון ישוע לתלמידיו: מע"ש א – הישארו בירושלים עד שתבוא עליכם רוח הקודש…
ההוראה הייתה – חכו עד ש…
אלוהים עונה דרך:
– פסוק מכתבי הקודש או אירוע מהכתובים שתואם את המצב
– אירוע מיוחד שקיומו מחייב יד אלוהים ריבונית
– עיצה מאח או אחות בוגרים באמונה המתבססת על עקרון כתבי קודשי.
גם במקרים אלו נדרשת כניעה לרצון אלוהים הנובעת מאמונה ובטחון מוחלט באלוהים שיענה ויתן את התשובה המתאימה.
אם אנו שואלים את עצת אלוהים ומתעלמים ממנה כשאלוהים עונה לנו, כי אז אנו מעידים על בגרות רוחנית ירודה במקרה הטוב, ואולי חוסר ישועה במקרה הרע.
עלינו לדעת שעלינו להכין את ליבנו וחיינו לתשובת אלוהים
כל תשובה מהווה מבחן אמונה לטובתנו – אך דורש מאיתנו ללמוד – "ללכת על המים"
מי שמכיר את אלוהים יודע שדווקא דרך הציות לרצון אלוהים, אנו לומדים לחוות את כוחו, אהבתו וחסדו הריבוניים.
בכל מקרה: לא שווה ולא כדאי "לרדת מצריימה"…
הבה נחזור לירמיה…האם שארית יהודה מוכנה לאמץ את תשובת אלוהים גם אם התשובה אינה תואמת את ציפיותיהם?
ג. העם דוחה את תשובתו של אלוהים (מ"ג 1-7)
א. וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֶל-כָּל-הָעָם אֶת-כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
ב. וַיֹּאמֶר עֲזַרְיָה בֶן-הוֹשַׁעְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וְכָל-הָאֲנָשִׁים הַזֵּדִים אֹמְרִים אֶל-יִרְמְיָהוּ: שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר, לֹא שְׁלָחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לֵאמֹר: לֹא-תָבֹאוּ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם.
ג. כִּי בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה מַסִּית אֹתְךָ בָּנוּ, לְמַעַן תֵּת אֹתָנוּ בְיַד-הַכַּשְׂדִּים, לְהָמִית אֹתָנוּ וּלְהַגְלוֹת אֹתָנוּ בָּבֶל.
ד. וְלֹא-שָׁמַע יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים וְכָל-הָעָם בְּקוֹל יְהוָה, לָשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ יְהוּדָה.
ה. וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֵת כָּל-שְׁאֵרִית יְהוּדָה, אֲשֶׁר-שָׁבוּ מִכָּל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם, לָגוּר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה.
ו. אֶת-הַגְּבָרִים וְאֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הַטַּף וְאֶת-בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר הִנִּיחַ נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן; וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וְאֶת-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ.
ז. וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה; וַיָּבֹאוּ עַד-תַּחְפַּנְחֵס.
הבה נשים עצמנו במקום יוחנן בן קרח, קציני שרידי צבא יהודה ושארית העם.
מדוע שלא יאמינו לירמיהו?
עד כה, כל שאמר ירמיה התגשם ב- 100%.
הבבלים אכן עלו על יהודה וכבשו אותה (כ"ה-כ"ט).
מי שנכנע לבבלים אכן נשבה ונלקח לבבל ולא הוצא להורג…
כל אדם נורמלי היה כורע ברך לפני ירמיה ומבקש סליחה ממנו ומאלוהים
מדוע אותם אנשים שהיו עדים להתגשמות כל דבריו עדיין מסרבים להיכנע לסמכותו ולהוראת אלוהים מפיו?
מבחינתם, הם בטוחים שאם יחזרו ליהודה, יתפסום הבבלים ויהרגום באשמה של שיתוף פעולה לרצוח את גדליהו וחיילי בבל שהיו ביהודה כחיל מצב.
המציאות העומדת לנגד עיניהם מציאותית הרבה יותר מהבטחתו של אלוהים.
אנו רואים שבכל פעם שאנו נדרשים לציית לאלוהים – תמיד, ותמיד יעמוד מולנו מבחן אמונה!
אלוהים חפץ באלה המאמינים בו ומבטאים את אמונתם בציות אוהב.
אלוהים העניק לשארית יהודה תשובה אוהבת המבטיחה חיים, וכך הוכיח אלוהים שהאשמה במוות של שארית זו, היא בהם ורק בהם ולא באלוהים.
אותה שארית סגרה את ליבה לאלוהים ופתחה ליבה למצרים – וקיבלה את מה שמצרים יכולה לתת – חוסר חיים!
לאחר שהשארית שמעו את תשובת אלוהים מפי ירמיהו, הם הביעו את אשר כל העת היה על ליבם.
הם מעולם לא תכננו וחשבו להיכנע לכל אשר יצא מפיהו של ירמיה.
הם לרגע לא ראו בו נביאו ודוברו של אל-עליון יחיד וריבון.
לא לחינם דבר אלוהים מכנה אותם – זדים (מ"ג 2). [ראה דוגמא – יוח"א ב 19].
את ירמיה הם כעת מכנים – שקרן.
השארית כאילו מצביעה על ברוך בן נריה, שהיה עוזרו של ירמיה, כמסית את ירמיה להמציא תשובה אשר בכוחה לגרום לשארית לחזור ליהודה וליפול לידי הבבלים. הם ידעו שהבבלים מחבבים את ירמיה, ובאמת חשבו שירמיה חושב להתנקם בהם או להציע להם עיצה שתביא למותם.
השארית לא האמינה שאלוהים ישמור עליהם מהבבלים.
אם כן, מדוע שירמיה ירד גם כן למצרים?
ירמיה ירד מכיוון שיוחנן בן קרח הכריח אותו ולא מרצונו החופשי של ירמיהו.
הערה:
שימו לב להרכב השארית:
– יוחנן בן קרח וכל שרי החיילים: אלו השרידים של צבא יהודה.
– כל שארית יהודה אשר שבו מכל הגויים: הכוונה לכל הפליטים שמצאו מקלט בערי העמים הסמוכים וחזרו ליהודה לאחר החורבן ויציאת הבבלים.
כעת שארית יהודה במצרים!
מה יהיה?
ד. אלוהים דוחה את העם (מ"ג 8-13)
ח. וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֶל-יִרְמְיָהוּ בְּתַחְפַּנְחֵס, לֵאמֹר.
ט. קַח בְּיָדְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וּטְמַנְתָּם בַּמֶּלֶט בַּמַּלְבֵּן, אֲשֶׁר בְּפֶתַח בֵּית-פַּרְעֹה בְּתַחְפַּנְחֵס, לְעֵינֵי אֲנָשִׁים יְהוּדִים.
י. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת-נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי, וְשַׂמְתִּי כִסְאוֹ מִמַּעַל לָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר טָמָנְתִּי; וְנָטָה אֶת-שפרורו (שַׁפְרִירוֹ), עֲלֵיהֶם.
יא. ובאה (וּבָא) וְהִכָּה אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת, וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי, וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לֶחָרֶב.
יב. וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּבָתֵּי אֱלֹהֵי מִצְרַיִם, וּשְׂרָפָם וְשָׁבָם; וְעָטָה אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר-יַעְטֶה הָרֹעֶה אֶת-בִּגְדוֹ, וְיָצָא מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם.
יג. וְשִׁבַּר אֶת-מַצְּבוֹת בֵּית שֶׁמֶשׁ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְאֶת-בָּתֵּי אֱלֹהֵי-מִצְרַיִם יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ.
האם חשבתם שירמיה ישתוק או ירגיש פחד ויראה ממלך מצרים במצרים?
ממש לא!
עוד בפרק א' אלוהים אמר לירמיה שהוא עתיד לומר את דבר אלוהים על עמים וממלכות (א' 10), והנה דבר אלוהים ממשיך ומתגשם.
כשהוא במצרים, בתחפנס, ירמיה נצטווה על ידי אלוהים להעמיד מספר אבנים כבסיס לכסא או מתקן.
המסר: על האבנים הללו, במצרים, עתיד נבוכדנאצר מלך בבל להעמיד את כסאו – אוהלו היפה – שפרירו…
ז"א, שארית יהודה חשבה לה שבמצרים תמצא מקלט ממלך בבל, אך תקוותם לא תתגשם.
מלך בבל יכבוש את מצרים, יקח שלל רב ויחזור לבבל בשלום.
ירמיה משתמש בסמלים כדי לציין את גודל הצלחתו של מלך בבל.
כַּאֲשֶׁר-יַעְטֶה הָרֹעֶה אֶת-בִּגְדוֹ: הכוונה, כפי שהרועה עוטה עצמו בבגדו בזריקת המעיל לכסות את גופו, כך בקלות יתרה מלך בבל יאסוף לעצמו את אוצרות מצרים כשלל.
מלך בבל ישפיל את המצרים בכך שישבור את מצבות ופסלי אליליהם.
אלוהים מכנה את מלך בבל – עבדי.
מכאן, אלוהים מציין שלא מלך בבל הוא בעל הכוח לניצחון אלא שיהוה הוא זה שהעניק למלך בבל את הניצחון.
כמה מצער שמלך בבל נקרא עבד אלוהים העושה את רצונו, ולעומת זאת, שארית יהודה דוחה את אלוהים ופועלת נגדו – אוייבתו! [ראה סיום פרק ד' בספר דניאל]
מלך בבל זוכה בשלום, ושארית יהודה זוכה במוות.
סיכום:
כשאדם מבקש תשובה מאלוהים ומקבל אותה בבירור, ואז דוחה את תשובת אלוהים כלאחר יד, אזי הוא מעמיד את אלוהים כאילו היה אחד מאלילי הגויים, אשר באים לדרוש ממנו עיצה, ובאותה עת שומרים את הזכות לדחות את עצתו ולפנות לאליל נוסף.
הכעס של אלוהים הוא על אנשים המאמצים גישה שכזו ומעמידים את אלוהים על אותו כן כמו את אלילי האבן, עץ ומתכת.
אמונה מושיעה נמדדת בציות.
אמונתם של שארית יהודה הייתה כמו אמונתם של השדים. הם יודעים על קיום אלוהים, הם מודעים לתורתו, הם שמעו את דעתו – והתעלמו ממנה.
כך בדיוק מתנהגים שדים!
שארית יהודה פחדו לחזור לירושלים כי חששו מתגובת מלך בבל לרצח הנציג גדליהו בן אחיקם שהופקד מטעמו על יהודה.
אלוהים הבטיח לשארית כי יגן עליהם ולא יאונה להם כל רע.
השארית בטחה במראה עיניהם והרגשתם ולא בדבר אלוהים.
דברי שלמה המלך במשלי ג' 5-8 לא היו מספיק מציאותיים עבורם.
נסיונו של אלישע ועוזרו מול צבא ארם לא עמדו לנגד עיניהם (מלכים-ב ו)
השארית בחרה לדחות את הוראת אלוהים וירדה מצרים. בצעדם מצרים הם בחרו בשעבוד שהוביל להכחדתם.
ואיך ראוי לנו לנהוג?
– כששואלים את אלוהים כי אז צריכים להיות מוכנים לציית גם במחיר של שינוי תוכניותנו ומסלול חיינו.
– המציאות הקובעת היא זו שאלוהים מצייר ולא זו הנראית לנגד עינינו.
– לעולם אל נחזור לשעבוד (למצרים) אלא נעדיף תמיד להישאר ברצון אלוהים, כי שם החירות ושם מתנסים במלוא חסדו וברכתו של אלוהים.
הערה:
שימו לב שאלוהים הציל את ירמיה מכל תופת. כמו כן גם את שאר בני רכב שלהם הבטיח חיים. בכך אלוהים מוכיח שוב את ריבונותו, כפי שמצויירת במזמור תהילים צ"א: גם אם עשרת אלפים יפלו מימינך ואלף משמאלך, אליך לא יבוא!