הקביעה החוזרת ונשנית ש"יהודים לא מטיפים" אולי משקפת את נטיית הקהילה היהודית בת-זמננו, אבל זו לא היתה ההשקפה היהודית בעבר. אנציקלופדיה יודאיקה קובעת בבירור שיש עדות רבה לכך שגויים רבים התגיירו בתקופת בית שני, במיוחד לקראת סוף תקופה זו. היא מציינת שמקרה חריג ויחיד של המרת-דת כפויה ליהדות היתה המרת דתם של המוני האדומים בתקופת שלטונו של יוחנן הורקנוס. בני ישראל עסקו רובם ככולם בהפצת אמונתם ורבנים רבים ומכובדים התגאו בכך שבין חשובי תלמידיהם היו כאלו שהתגיירו או שהם צאצאי גרים. כבר עובדה זו בלבד מלמדת על פתיחות רבה בין רבני התקופה והעם כולו לעצם הרעיון לכבוש אחרים שלא מבני ישראל לאמונתם היהודית. (1) רק במועד מאוחר יותר התפתחה העמדה ש"קשים גרים לישראל כספחת", וגם זה רק עקב מספרם הרב של הגרים באותה עת.
מי שאומר ש"יהודים לא מטיפים" בדרך כלל חושב שאין אמת אחת המחייבת כל אדם, ושיש להניח לאנשים את החירות לבחור להאמין במה שהם רוצים. ובכן, נכון שאנשים צריכים להיות חופשיים לבחור במה יאמינו, אבל טעות היא לומר שאין אמת מוחלטת!
גישה כזו זרה לגמרי לדרך המחשבה היהודית: היא משקפת תרבות של גויים מהשנים האחרונות.
אנחנו מאמינים שיש אמת מחייבת ושמוטל עלינו לשתף אחרים באמת זו. אחרי ככלות לפני אלפי שנים, לא דרש מאיתנו אלהים לחלוק את האמת עם עמי העולם?
ישעיהו הנביא מדבר על עם ישראל כ"עבד" אלהים, ואז ממשיך וטוען לפני העם שלא מילא שליחות זו. בגלל זה דמות ה"עבד" מצטמצמת לפרט אחד בתוך כלל ישראל, הממלא את יעוד העם כולו:
"הן עבדי אתמך בו, בחירי רצתה נפשי. נתתי רוחי עליו, משפט לגויים יוציא…
לתורתו איים ייחלו… אצרך ואתנך לברית עם, לאור גויים…" (ישעיה מ"ב 1-6).
זהו הרעיון שמביע המונח "העם הנבחר" : נבחר כדי למלא משימה – להביא את דרכי אלהים לידיעת שאר העמים. למרבה הצער, מובן זה של שליחות הלך ונשכח משך השנים. כיום זוהי מין הנחה המובנת מאליה בין רבים, שיהודים לא מפיצים את דעתם; אבל בעיני המאמינים בישוע, אין בשורה טובה יותר להפיץ מהעובדה שהמשיח בא וסיפק כפרה ליהודי ולגוי כאחד.
לא לנו "להמיר" דתו של איש; זהו עניינו של אלהים. אבל אנחנו יכולים, ואנחנו גם נמשיך, לספר על המשיח לעמנו ולכל מי שיתעניין לשמוע.
- אנציקלופדיה יודאיקה 13:1182-3.