הקדמה כללית:
ראינו כי הספר מתאר את הפעולות של רוח הקודש דרך המאמינים הראשונים.
פסוק המפתח של הספר עוזר לנו להבין גם את המטרה שלו וגם את המבנה:
פרק א' 8 – "אבל בבוא עליכם רוח הקודש תקבלו כח ותהיו עדי הן בירושלים והן בכל יהודה ושומרון, עד קצה הארץ".
עד עכשיו ראינו בפרקים הקודמים שלמדנו שרוח הקודש אכן בא על המאמינים כפי שישוע הבטיח,
ובעצם קמה לה הקהילה הראשונה.
ראינו שהרוח נתנה לתלמידים אומץ לבשר את הבשורה ואותות כמו ריפוי כדי לאמת את המסר – ישוע הוא המשיח.
ככל שעבר הזמן הקהילה בירושלים גדלה, עוד ועוד אנשים הגיעו לאמונה.
רקע לפרק ח':
פרק ז' הינו הבסיס לכל האירועים שמתוארים לנו בפרק ח'.
בפרק ז' פגשנו סטפנוס.
סטפנוס היה: איש מלא באמונה ורוח הקודש (ו' 5) אשר נבחר להיות אחד משבעת השמשים "ששרתו בשולחנות"(בקרב היהודים דוברי היוונית שהוזנחו).
סטפנוס היה מלא בחסד וגבורה, עשה אותות ומופתים, היה חכם מאוד והכיר טוב מאוד את הכתובים (ו' 8,10 ושאר הפרק).
סטפנוס בפרק הקודם עמד מול העם וראשי ההנהגה הדתית והסביר להם אודות ישוע בצורה מדהימה.
בסוף הנאום שלו, הוא הפך למאמין הראשון שמת על קידוש שם האדון ישוע, כאשר האנשים סקלו אותו.
מנקודת מבט אנושית, המוות האכזרי של סטפנוס עשוי להעלות את השאלה:
"למה אלוהים? מאמין כל כך חכם, חרוץ, בקיא בדברך, אמיץ, שעשה את רצונך, למה שימות כך? ועוד בגיל צעיר..למה?"
פרק ח' יתן לנו את התשובה, לפחות חלקית ,לשאלה הזו שבטח התעוררה אצל המאמינים.
חלק ראשון: הבשורה מגיעה לשומרון
פסוקים 1-3: הרקע להפצת הבשורה מחוץ לירושלים
פסוק 1 –
- הפסוק מתייחס לאירוע הסקילה של סטפנוס ומציין ששאול, שבשלב הזה היה יהודי דתי קנאי, הסכים להריגתו של סטפנוס, כלומר הוא היה חלק בעניין.
בפרק ז' בפסוק 58 נאמר לנו שאלו שסקלו למוות את סטפנוס "הניחו את בגדיהם" לרגליו של שאול.
ישנם חוקרים, שחקרו את התרבות באותה תקופה וטוענים כי הפסוק הזה מעיד על כך ששאול (גם מתוקף מעמדו) לא רק הסכים להריגה, אלא היה "נותן הפקודה", המפקח על ההוצאה לפועל של הפקודה.
- אירוע הסקילה היה בעצם האירוע שהצית את הרדיפה הגדולה הראשונה כנגד קהילת המאמינים.
עד עכשיו קהילת המאמינים היה מאחודת ומרוכזת בירושלים, אך לאחר תחילת הרדיפה המאמינים נפוצו לאזורי יהודה ושומרון.
- כפי שאנחנו יודעים, בשלב מאוחר יותר שאול השליח הגיע לאמונה והפך לשליח שמבשר בכל העולם.
זה מאוד מעניין לראות, שאמנם שאול התנגד מאוד לסטפנוס ואף היה לו חלק משמעותי ברצח שלו, אך בסופו של דבר, בהרבה מובנים הוא הפך להיות ממשיך דרכו של סטפנוס.
שניהם לימדו אודות ישוע בבתי הכנסת (מע"ש י"ז 1-2),
שניהם נתקלו בהתנגדות למסר שלהם אודות ישוע (מע"ש י"ח 5-6),
שניהם הואשמו באותם האשמות, שהם מדברים כנגד משה, תורה והמקדש (מע"ש כ"א 28, כ"ד 6, כ"ה 8, כ"ח 17),
שניהם נסקלו באבנים (אם כי שאול שרד את הסקילה – מע"ש י"ד 19-20),
שניהם עמדו מול הסנהדרין (מע"ש ו' 12, כ"ב 30),
שניהם בסופו של דבר הוצאו להורג בשל האמונה בישוע.
- השליחים עצמם, למרות הרדיפה, נשארו בירושלים – אולי כי עדיין שקדו על תורת השליחים, אולי כי חשבו שאולי ישוע עוד יחזור בתקופה הקרובה לירושלים.
פסוק 2 –
- על פי הטקסט המקורי לא לחלוטין ברור אם מדובר במאמינים שספדו עליו.
- "מספד גדול" – גדול במובן של משמעותי או בקול רם מאוד. בכל מקרה מעניין שעל פי המשנה, התורה שבעל פה, אסור היה לספוד על מותו של פושע, לכן העובדה שכן סופדים לסטפנוס במקרה הזה, מציגה את הדיעה של אותם אנשים שלא רואים בסטפנוס כפושע או ככופר.
פסוק 3 –
- הקנאות הדתית של שאול כנגד המאמינים הייתה כל כך גדולה, הוא פשוט רדף אותם בכל כוחו וליבו.
לאחר ששאול נושע, אלוהים השתמש בדיוק באותה תכונה רק הפעם לכיוון הנכון – של בישור באומץ והתמדה.
- "שאול עשה שמות בקהילה" – שמות במובן של הרס. היו משתמשים בביטוי הזה כדי לתאר הרס של עיר/כפר בידי צבא או הרס בידי חיית פרא.
פסוקים 4-8: הבשורה מגיעה לשומרון
פסוק 4 – בטקסט המקורי נאמר לנו ש-"למרות זאת", כלומר, למרות הרדיפה בירושלים, האנשים שנפוצו לא התחבאו במקומות אליהם הגיעו, אלא הפיצו את דבר אלוהים, את הבשורה.
פסוק 5 –
- מהפסוק הזה הטקסט מתמקד בדמות של בחור בשם פיליפוס. לא מדובר בפיליפוס אחד מ-12 התלמידים, אלא בפיליפוס אחד משבעת השמשים (כמו סטפנוס) שנבחרו קודם לכן.
פיליפוס הזה יהיה היחיד שנקרא בכתובים "המבשר".
- פיליפוס הלך לבשר בעיר בשומרון – לנו היום זה נשמע נורמלי לחלוטין, אבל באותה תקופה זה היה לא נורמלי.
קצת רקע על שומרון – בערך במאה ה-10 לפני הספירה, ממלכת ישראל נקרעה לשניים. עשרת שבטי ישראל מצד אחד ושומרון כעיר הבירה, ויהודה ובנימין מצד שני. במהלך הזמן ממלכת אשור הגיעו לאזור של עשרת השבטים והיגלו אותם לאשור. לאותו האיזור הם הביאו גולים אחרים, גויים. אותם אנשים, כשהתחנו עם כמה יהודים שנשארו, הפכו להיות "השומרונים". ממלכת יהודה ראתה בהם כטמאים וכאויבים. אפילו כשממלכת יהודה חזרה מגלות בבל, היא סרבה לקבל עזרה מהשומרונים בבניית המקדש. לאותם שומרונים היה מקדש ועבודת אלוהים משלהם (בהר גריזים).
אז כשפיליפוס הולך לבשר בשומרון זה מאורע מאוד מיוחד ויוצא דופן, בדיוק כמו האירוע בה ישוע בישר בשומרון אודות עצמו, לאישה השומרונית ואנשים נוספים מהאזור (יוחנן ד').
פסוקים 6-8: פיליפוס מבשר להם, עושה אותות וניסים, מרפא אנשים ואותם שומרונים "שנואים" מגיעים לאמונה.
פסוקים 9-13: סיפורו של שמעון המכשף מהשומרון – חלק א'.
פסוק 9 – ביוונית המקורית, הפסוק מתחיל במילה "אבל". אחרי כל הטוב שתואר לנו, עכשיו מגיע ניגוד כלשהו.
הכישוף היה אמיתי, אך כמובן שהוא בא ממקור שטני.
מסמכים היסטורים של הקהילה מהמאה השנייה כתבו אודות שמעון המכשף – נאמר עליו שאנשים בשומרון, ואפילו ברומא עצמה, עבדו אותו כמו שעבדו את האלילים, כאשר אפילו היה פסל שלו ברומא.
פסוק 10 – שמעון זכה לפופולריות רבה בקרב השומרונים. בנוסף לכך המסמכים ההיסטורים כי הוא בעצמו טען להיות אלוהי.
פסוק 12 – המסר של פיליפוס אשר אומת על ידי האותות השונים התקבל אצל חלק מהאנשים, אשר האמינו ונטבלו.
פסוק 13 –
- שמעון המכשף כנראה הבחין בכך שהאנשים מקבלים את המסר של פיליפוס אודות ישוע, הוא ראה כי הפופולריות שלו מתחילה לרדת וסביר להניח שגם ההכנסות שלו. כמו כן הוא ראה את האותות המופלאים של פיליפוס והיה מאוד מעוניין ללמוד או לרכוש כח דומה. כל הדברים האלו יחדיו הביאו אותו להחלטה "להאמין" גם כן ולהסתפח לפיליפוס.
מאוחר יותר נראה שלא מדובר באמונה כנה ומושיעה.
מדובר באמונה שלדעתי מאוד דומה לאלו בירושלים שראו את ישוע עושה ניסים, בבשורת יוחנן ב':
"כְּשֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם בְּחַג הַפֶּסַח, הֶאֱמִינוּ רַבִּים בִּשְׁמוֹ כִּרְאוֹתָם אֶת הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁוּעַ לֹא סָמַךְ עֲלֵיהֶם, שֶׁכֵּן הִכִּיר אֶת כֻּלָּם וְלֹא הָיָה צָרִיךְ כְּלָל שֶׁמִּישֶׁהוּ יָעִיד עַל הָאָדָם, כִּי יָדַע מַה שֶּׁבָּאָדָם".
פסוקים 14-17: השליחים מבררים מה קורה בשומרון
פסוק 14 –
- כיפא ויוחנן, שהיו שניים מ-12 השליחים, אבות הקהילה, שמעו אודות הנעשה בשומרון.
הם נשלחו לשם כנראה כדי לבדוק ולאמת את השמועה המרעישה – השומורונים נושעים גם כן!
כמו כן, מבחינתם, במידה ומה ששמעו אכן היה נכון ושומרונים רבים הגיעו לאמונה, יכול להיות שהם נשלחו כדי לעזור לפיליפוס.
פסוקים 15-17:
- אנחנו יודעים שמי שחזר בתשובה וקיבל את ישוע כמושיע שלו, אלוהים הבטיח לו שיקבל את רוח הקודש:
"שֶׁכֵּן בְּשָׁמְעֲכֶם אֶת דְּבַר הָאֱמֶת, אֶת בְּשׂוֹרַת יְשׁוּעַתְכֶם, וּבְהַאֲמִינְכֶם בּוֹ, נֶחְתַּמְתֶּם גַּם אַתֶּם בְּרוּחַ הַהַבְטָחָה, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ…" (אפסים א' 13).
"וּמִי שֶׁאֵין לוֹ רוּחַ הַמָּשִׁיחַ אֵינוֹ שַׁיָּךְ לַמָּשִׁיחַ.." (רומים ח' 9).
אם כך, נשאלת השאלה, מדוע במקרה הזה השומרונים לא קיבלו מיידית את הרוח אלא היו צריכים לחכות לכיפא ויוחנן?
במשך שנים היהודים והשומרונים היו יריבים ואפילו אויבים.
העובדה שאלוהים חיכה לשלוח את הרוח עד שיוחנן וכיפא הגיע הייתה על מנת לשמור על קהילת המשיח מאוחדת.
מצד אחד השליחים (היהודים) היו צריכים לראות במו עינהם כי השומרונים אכן קיבלו את רוח הקודש בדיוק כפי שהם קיבלו ולקבל אותם אל "גוף המשיח", ואילו מצד שני, על השומרונים היה להבין שהם נמצאים תחת סמכות השליחים.
אם שני הגורמים לא היו עדים לכך אלא רק שומעים שמועות שהשומרונים גם מאמינים, סביר להניח שהיינו מקבלים שתי קהילות משיחיות נפרדות, אחת של יהודים ואחת של שומרונים, אך אלוהים דאג לשמור את קהילת המשיח מאוחדת.
- זה יפה לראות שבעבר השליחים שהגיעו לשומרון רצו להתפלל ולהוריד אש מהשמיים שתהרוג את את השומרונים כי סרבו לקבל את ישוע (לוקס ט' 51-54), אך כעת הם מתפללים לאש מן השמיים, לרוח הקודש, שישכון בהם.
פסוקים 18-24: סיפורו של שמעון המכשף מהשומרון – חלק ב'
פסוקים 18-19:
- בפסוקים האלה אנחנו מגלים את המניעים האמיתיים "לאמונה" של שמעון המכשף.
הוא בעצם רצה לקבל עוד כוח מיוחד כדי שיוכל להמשיך ולסחוף את האנשים אחריו, ועל הדרך גם בטח להרוויח כסף.
שמעון התייחס ליוחנן וכיפא כמו לקולוגות למקצוע הכישוף.
פסוקים 20-21:
- כיפא משתמש במילים מאוד חזקות ואומר לשמעון: "אתה, והכסף שלך, בדרך לגיהנום".
"אתה לא באמת נושע, אתה שקרן".
פסוק 22 – כיפא מאתגר אותו לחזור בתשובה ממעשיו ולבקש סליחה.
פסוק 23 –
- כיפא רואה את שמעון נתון במרורת לענה. לענה היא צמח מאוד מר, אשר מוזכר בתנ"ך תמיד בהקשר שלילי – חטא של עבודה זרה, ניאוף, עיוות דין, ייסורים, חורבן וגלות.
זה גם היה מה שעירבבו עם היין כאשר נתנו לישוע על הצלב.
המושג רשע בשפה המקורית מתייחס לעוון, מוסר רע.
פסוק 24 –
- שמעון לא חוזר בתשובה אלא רק מבקש מהם להתפלל לאלוהים שהוא לא יישא בתוצאות של החטא שלו.
הדבר היחיד שעניין אותו היה להמלט מהששלכות הזמניות של החטא, אך לא מהחטא עצמו.
פסוק 25: סיכום האירועים בשומרון – השליחים העידו בשומרון, חזרו לירושלים "ועל הדרך" בישרו בכפרים שומרונים.
חלק שני: פיליפוס והסריס האתיופי
פסוקים 26-29: הקריאה לפיליפוס
פסוק 26 –
- אלוהים בדרכו הריבונית מארגן פגישה מאוד מעניינת ושולח את פיליפוס לעזה בדרך המדברית.
באותה תקופה היו שתי דרכים מירושלים לעזה, הדרך המדברית לא הייתה המרכזית שבינהן.
מבחינה אנושית, אין לפיליפוס ממש מה לחפש שם, אבל לאלוהים היו תוכניות גדולות יותר.
פסוק 27 –
- עבור פיליפוס לעזוב את "השדה הגדול" בשומרון ולרדת לדרך מדברית זה לא מעשה הגיוני, אך ברגע שאלוהים קרא לו לעשות את זה, הוא לא מתווכח עם אלוהים ועם ההיגיון שלו, אלא פשוט קם והולך.
- הטקסט מפגיש אותנו עם פקיד בדרגה גבוה בממלכה האתיופית של אותה תקופה. אותו בחור היה מעין "שר האוצר" של מלכת אתיופיה – "קנדק" – היה שם משרת המלכות, כמו פרעה.
- ע"פ הטקסט אנחנו מבינים שאותו בחור אתיופי התגייר בשלב כלשהו בחייו, ובפעם הזאת הוא הגיע להשתחוות בירושלים.
פסוק 28 – כנראה שהיה לו כסף רב מאחר והוא מחזיק בעותק פרטי של מגילת ישעיה וכנראה שגם היה לו רצון אמיתי להכיר את אלוהים דרך דברו.
פסוקים 30-35: הקריאה לסריס האתיופי
פסוק 30 – באותם ימים קריאה מהכתובים בקול קם הייתה מנהג מקובל.
פסוק 31 – למרות שפיליפוס היה אדם זר, הסריס האתיופי הזמין אותו לעלות למרכבה ולהסביר לו את הקטע אותו הוא קרא.
היה לו רצון כנה להבין את הכתוב.
פסוקים 32-33: הקטע המדובר מצוטט מתוך ישעיה נ"ג 7-8 ומדבר על השה שמוצא להורג ולא מתנגד, נבואה משיחית כמובן.
פסוק 34 – שאלה לגיטימית היות ובאותה תקופה היו פרשנויות שונות: מדובר בעם ישראל, בנביא עצמו או במשיח.
פסוק 35 – דרך הקטע הזה של הכתובים פיליפוס בישר לו על ישוע.
פסוקים 36-40: הציות והמשך המשימה
פסוק 36 – אולי קצת בניגוד להיום, הסריס הבין שאם הוא מאמין אז "יאללה למים", זה לא היה "ביג-דיל" בתקופה ההיא.
פסוק 37 –
- פסוק שמופיע רק בחלק מהעותקים של הברית החדשה, אבל חלק לא מבוטל של התרגומים כן מכלילים אותו:
"וַיֹּאמֶר פִּילִפּוֹס אִם־מַאֲמִין אַתָּה בְּכָל־לְבָבְךָ מֻתָּר־לָךְ וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֲנִי מַאֲמִין כִּי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים הוּא".
אמונה כנה בישוע כמשיח מושיע ובן אלוהים – מספיקה!
לא צריך להיות פרופסור לתנ"ך שיודע להסביר את כל הנבואות המשיחיות כדי להיוושע.
פסוק 38 – אז הנה פיליפוס שוב מטביל מישהו באותו הפרק, הפעם עושה רושם שהוא מקבל "תיקון", מדובר באמונה כנה.
פסוק 39 – בדומה לאליהו הנביא, גם פיליפוס נעלם בין רגע ומופיע במקום אחר, כמובן שתחת פעולת רוח הקודש.
פסוק 40 – מה עושה פיליפוס אחרי "ההצלחה"? הולך לנוח? לא, הוא פשוט ממשיך וממשיך לבשר עוד ועוד.
יישום:
1.כשעושים את מעשי השליחים 1:8, בוא נצפה למעשי השליחים 8:1.
אם באמת נהיה העדים של ישוע בקרב האנשים: "אבל בבוא עליכם רוח הקודש תקבלו כח ותהיו עדי הן בירושלים והן בכל יהודה ושומרון, עד קצה הארץ" (מע"ש 1:8), אנחנו לא צריכים להיות מופתעים שנתקל בהתנגדות ורדיפה: "..בַּיּוֹם הַהוּא הֵחֵלָּה רְדִיפָה גְּדוֹלָה נֶגֶד הַקְּהִלָּה.." (מע"ש 8:1).
ישוע הבטיח את זה כבר בהתחלה, בצורה הכי ישירה – אז בואו לא נתפלא כשזה יקרה.
2.אלוהים יכול להשתמש אפילו ברוע של בני האדם כדי לפעול לטובה ולהגשים את תכניתו.
פה בקטע שלנו במעשי השליחים אלוהים לקח את המעשה הנורא של סקילת סטפנוס והשתמש בו כדי להוציא לפועל את התכנית שלו, שהבשורה תגיע מירושלים, ליהודה, שומרון וקצה הארץ.
בגלל הסקילה שהתחילה רדיפה גדולה, המאמינים הגיעו עם הבשורה לשומרון, ובסוף בצורה עקיפה גם לאתיופיה והתוצאה- הרבה מאוד אנשים נושעים.
זה האלוהים המדהים שלנו, שיכול לקחת את הרוע שלנו וליצור מזה טוב.
ולנו בתור מאמינים היום, כאלה שבאמת נושעו, יש הבטחה מאלוהים: "כל הדברים חוברים יחד לטובת אוהביו" (רומים ח' 28).
אז אני חושב שאנחנו יכולים לשאוב הרבה עידוד מהמקרה הזה.
משבר כלכלי, אובדן של קרובים, טרגדיות שונות, כשלונות – אלוהים יכול להשתמש אפילו בהם כדי לעשות דברים טובים מאוד.
אז כשיקרו הדברים הקשים האלה – בואו נזכור שאפילו בהם אלוהים נותן לנו תקווה ופועל למעננו.
3.בואו לא ניתן להתנגדות לבשורה "לדכא" אותנו ולוותר.
ברוב המקרים, כשמספרים לאנשים על ישוע, חלק יגיבו באדישות, חלק יגיבו בעניין וחלק יתנגדו – ככה זה קורה ברוב המקרים. המאמינים חוו התנגדות ורדיפה לא פשוטה ובקלות הם יכלו לתת לזה לדכא אותם.
הם יכלו לחשוב:
"רק צרות זה מביא לנו"
"אולי נוריד קצת פרופיל בינתיים עד שהעניינים ירגעו"
"הם לא רוצים לשמוע בכלל אז למה לטרוח בכלל ולהשקיע את המאמץ"
אבל אנחנו רואים שזה לא עצר אותם. התגובה השלילית לא עצרה, הם המשיכו לבשר – ואנחנו יכולים ללמוד מהם.
4.אמונה או "אמונה"?
גם על שמעון המכשף וגם כל הסריס האתיופי נאמר בפרק הזה שהם "מאמינים",
אבל היה חתיכת הבדל בין "האמונה" של כל אחד מהם.
אמונה אמיתית כולל חזרה בתשובה, שינוי אמיתי, פניה לצד השני – ואת זה לשמעון המכשף לא היה.
אני אומר את זה היום בעיקר בהקשר של חינוך ושיחות שיש לכם עם הילדים/נכדים/מאמינים חדשים,
חייבים להדגיש את זה שאפשר לקרוא לעצמך "מאמין" מיליון פעם, אפשר אפילו להטבל ואפשר אפילו לעבוד על ההורים/מנהיגי הקהילה (פיליפוס לא חשד בשמעון),
אבל כל הדברים האלה לא עוזרים אם לא הייתה חזרה כנה בתשובה.
5.מי שנאמן "בדברים הקטנים" אלוהים יסמוך עליו גם "בדברים הגדולים".
אלוהים בחר להשתמש דווקא בפיליפוס כדי להתחיל ולהביא את הבשורה מחוץ לירושלים, לשומרון ולקצה הארץ.
למה דווקא הוא? האם הוא היה נואם בלתי רגיל? האם היה לו איזה כשרון יוצא דופן שידוע? לא.
אני מאמין שאלוהים ראה את הנאמנות שלו בשדה "הקטן" שהפקיד בידיו- לשרת בשולחנות את האלמנות (מע"ש ו' 2-6).
אז אני רוצה לעודד את כולם להשקיע ולהיות הכי נאמנים שאפשר בחלק הקטן שאלוהים הפקיד בידם:
להכין סנדוויצ'ים לילדים בקהילה,
לעזור בהסעה של אנשים בלי רכב לקהילה,
להראות עניין ולעזור לשכן/שכנה,
לנגן בקהילה לכבוד אלוהים,
לעזור להורים בבית במטלות וכו'…
אלוהים מסתכל הוא מאוד מכבד את הנאמנות שלנו בדבר "הקטן" עליו הופקדנו.
ואם אתם לא יודעים מה "השדה הקטן" שלכם, אז יאללה, הגיע הזמן לשאול את אלוהים.