הקדמה כללית:
מטרת הספר – להראות שרוח אלוהים פועל במאמינים על מנת שיעידו על ישוע.
פסוק המפתח: "אֲבָל בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ" (מעשי השליחים א' 8).
כרגע אנחנו בחלק של הספר הנוגע ל-"קצה הארץ" – במסע הבישור הראשון של שאול השליח.
הרקע: מעשי השליחים י"ד
בואו נסקור בקצרה את מסע הבישור של שאול והצוות שלו עד כה:
- כזכור, שאול נשלח, יחד עם בר נבא ויוחנן מרקוס על ידי הקהילה באנטיוכיה (סוריה).
- קפריסין – בישרו בבתי הכנסת, נתקלו באליאס(בר ישוע) המכשף וראו את המושל סרגיוס פולוס נושע (י"ג 5-12).
- אנטיוכיה (טורקיה) – בישרו בבתי הכנסת, הדרשה הראשונה של שאול, נתקלו בהתנגדות מצד היהודים אך הרבה מאוד גויים קיבלו את ישוע (י"ג 13-50).
- איקוניון – תגובה מעורבת, חלק מהיהודים ומהגויים מקבלים את ישוע וחלק מתנגדים ומאיימים לסקול את שאול והצוות (י"ד 1-6).
- ליסטרה – שאול מרפא פיסח, העם מחשיב אותו ואת בר נבא לאלים. יהודים מאנטיוכיה ואיקוניון מגיעים עד לשם כדי להסית ואף רוגמים את שאול באבנים אשר ניצל בדרך נס (י"ד 7-20).
- שאול והצוות חוזרים לאותם מקומות מהם הגיעו, מחזקים את התלמידים וממנים זקנים בקהילות (י"ד 21-25).
- חוזרים לקהילת הבית באנטיוכיה, מספרים שם על כל מה שאלוהים עשה ועל ישועת הגויים ונשארים שם תקופה לא קצרה (י"ד 26-28).
פסוקים 1-5: בעיות פנימיות
פסוק 1 –
אנשים יהודים, מורי שקר כפי שנראה מאוחר יותר, הגיעו לאזור הקהילה באנטיוכיה (סוריה) ולימדו שהישועה היא אמנם בישוע אך חייבים גם לעשות ברית מילה על מנת להיוושע. כלומר צריך להיות "יהודי" + ישוע כדי להיוושע.
"ירדו מיהודה" – תמיד יורדים מאזור ירושלים, אפילו אם הולכים צפונה.
פסוק 2 –
שאול ובר נבא, על סמך מסע הבישור שלהם שהסתיים לא מזמן, הבינו כבר כי הגויים גם נושעים, בדיוק כמו שהיהודים נושעו, וזאת ללא ברית מילה או שמירת מצוות ולכן היה להם ויכוח עם אותם מאמינים יהודים שבאו בטענה שכזאת. ההחלטה הייתה לשלוח את האנשים לירושלים, אל השליחים וזקני הקהילה מכיוון שלהם ניתנה הסמכות להכריע בנושא.
פסוק 3 –
אפילו שכהם "בדרך לפגישה חשובה" הם מצאו את הזמן לספר לאנשים על מעשי אלוהים הנפלאים ולעודד אותם בכך.
פסוק 4 –
שאול ובר נבא (אולי גם נוספים) התקבלו על ידי הקהילה בירושלים וסיפרו את מה שאלוהים עשה בקרב הגויים.
פסוק 5 –
מנגד הגיעו לכינוס גם מאמינים יהודים שבאו מרקע פרושי, וטענו שהמאמינים הגויים חייבים לשמור את מצוות תורת משה ולעשות גם ברית מילה. במקרה שלהם לא ברור אם רואים בזה כתנאי לישועה כמו אותם מורי שקר בהתחלה, או רק כחיי ציות.
תחשבו שהם, כל החיים שלהם שמרו מאות מצוות "ועבדו קשה" ופתאום באים הגויים ובזכות אמונה פשוטה בלבד נושעים – זה לא פשוט להם לקבל את זה, זה נראה להם "לא פייר".
פסוקים 6-11: הטיעון של כיפא
פסוק 6 – השליחים והנהגת הקהילה דנים בשאלה החשובה שהועלתה.
פסוק 7 – כיפא מדבר ככל הנראה על אותו אירוע עם קורנליוס והחזון של החיות הטמאות, שבו אלוהים הראה לו שגם הגויים הם חלק מממלכת אלוהים.
פסוקים 8-9:
כיפא מציין את הלקח שכבר נלמד לפיו הגויים הם גם חלק מממלכת אלוהים, אלוהים נתן להם גם את רוח הקודש, בדיוק באותה צורה שבא נתן אותה למאמינים היהודים, ושאמונה בלבד היא זו שטיהרה את ליבם.
אלוהים ראה את ליבם, שאמונתם אמיתית ולכן באמת הושיע אותם.
פסוקים 10-11:
כיפא פונה אל אותם מאמינים מרקע פרושי ושואל אותם מדוע הם מנסים לשים עול כבד על צווארם של אותם מאמינים גויים, עול שלא הם עצמם ולא האבות יכלו לעמוד בו. אף אחד הרי לא יכול היה לשמור את מצוות התורה במלואן ואף אחד גם לא יכול היה להיוושע דרך הקיום שלהם.
מצוות התורה הרי ניתנו כדי שכל אחד יבין שהוא חוטא שזקוק לישועה, לסלחית חטאים והוא לא יכול להשיג זאת לבד.
"זֹאת מִפְּנֵי שֶׁבְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יִצְדַּק לְפָנָיו כָּל בָּשָׂר, כִּי הַתּוֹרָה רַק מְבִיאָה לִידֵי הַכָּרַת חֵטְא" (רומים ג' 20).
כיפא אומר שגם היהודים וגם הגויים נושעים רק דרך חסדו של ישוע המשיח, דרך מה שעשה על הצלב ולא דרך שום דבר אחר.
פסוק 12 –
כנראה על מנת לחזק את דבריו של כיפא, שאול ובר נבא מאוששים את קביעתו ומספרים את כל הדברים המדהימים שאלוהים עשה במסע הבישור שלהם בקרב הגויים.
הם בטח סיפרו שראו את הגויים נושעים וזאת כמובן ללא ברית מילה וללא כל ידע אודות תורת משה.
פסוקים 13-21: הטיעון של יעקב
פסוקים 13-15:
עכשיו אנחנו שומעים את הקביעה של יעקב, מנהיג הקהילה בירושלים ואחיו למחצה של ישוע (שכתב את איגרת יעקב). הוא תומך בדבריו של כיפא ואף מחזק את הקביעה שלו על בסיס הכתובים.
פסוקים 16-18:
הוא מצטט (לא מילה במילה) קטע מתוך ספר הנביא עמוס פרק ט' 11-12.
ספר הנביא עמוס מתמקד בעיקר בתוכחה ובמשפט כנגד ישראל בגלל החטאים שלהם ובגלל עבודת האלילים.
רק ממש לקראת סוף הספר אלוהים נותן פתח של תקווה – וזה הקטע שיעקב מתייחס אליו בנאום שלו.
יום אחד, אלוהים יקים את ממלכתו, בידי המשיח כמובן. מה שחשוב ליעקב בהקשר של הנבואה כאן זה ההתייחסות לכך שאותה ממלכה שתקום תכלול גם את הגויים.
פסוק 19 – יעקב פוסק, כך שכנראה הסמכות הסופית הייתה שלו. הוא קובע שהמאמינים הגויים לא צריכים לעשות ברית מילה ולשמור את תורת משה.
פסוק 20 – לצד הפסיקה בשאלת הישועה, הוא כן מבקש מאותם מאמינים גויים להמנע מטומאות אלילים וזנות, מבשר נחנק ומדם. אלו לא תנאים לישועה אלא הוראות לגויים כדי שיתחשבו במאמינים היהודים ויוכלו להיות איתם בהתחברות.
טומאות אלילים – אוכל שהוקרב לאלילים השונים ואחר כך נמכר בחנויות.
זנות – בהקשר פה מדברים על פעולות מיניות שהיו נהוגות כחלק מעבודת אלוהים הפגאנית באותה תקופה.
בשר נחנק ודם – בשר שצורת השחיטה שלו משיאירה את הדם בפנים. להמנע מהם כדי ללהתחשב במאמינים היהודים וכדי לשמור על ההתחברות בינהם.
פסוק 21 – פסוק לא פשוט להבנה, לכן אני מציג שתי אפשרויות:
א. בגלל שיש יהודים ששומעים את תורת משה כל הזמן, אשר מתייחסת לרשימה שהזוכרה קודם לכן, יעקב מבקש מהגויים להמנע מאותם דברים בקהילה כי זה עלול להיות פוגעני.
ב. אם אתם רוצים להבין יותר על הבקשה להמנע מהדברים שהוזכרו, יש יהודים ובתי כנסת שמשמיעים את התורה בכל עיר ועיר אז בבקשה לכו לשם כדי להבין את העניין.
פסוקים 22-30: ההחלטה הסופית
פסוק 22 –
- השליחים וראשי הקהילה בירושלים מחליטים לשלוח לאנטיוכיה חזרה את בר נבא ושאול יחד עם אנשים נוספים מקרב הקהילה בירושלים, אשר יתנו סמכות להחלטה שלהם. הם שולחים שניים ממנהיגי הקהילה – יהודה וסילא.
- על יהודה אין לנו פירוט נוסף בכתובים, אך על סילא אנחנו יודעים שהתלווה לשאול במסע הבישור השני ושבשלב מסויים גם עבד יחד עם פטרוס (ראשונה לפטרוס ה 12) – הוא גם מכונה סילונוס בכתובים.
פסוקים 23-30:
- למשלחת שיצאה מירושלים אל אנטיוכיה צורף מכתב הסבר שבעצם עונה על השאלה החשובה שהעלתה קהילת אנטיוכיה. הם מסבירים במכתב שלמרות שאנשים לימדו אותם לעשות ברית מילה ולשמור את תורת משה, הדבר לא נעשה בסמכות השליחים וזקני הקהילה בירושלים. הם מבהירים (ברוח הקודש – פ. 28) שאין צורך לשמור את המילה ומצוות משה, אך לצד זאת מבקשים מהם להמנע מאותם דברים שהוזכרו קודם לכן.
- המכתב פונה לאחים (מראה שקיבלו אותם) באנטיוכיה, סוריה וקיליקיה – סוריה וקיליקיה היו האזור הכללי הגדול, בו היו קהילות נוספות, אנטיוכיה הייתה עיר הבירה של המחוז הזה.
פסוקים 31-35: תגובת המאמינים הגויים
פסוק 31 –
המשלחת והמכתב מגיעים לאנטיוכיה ונקראים בקהילה. התגובה מאוד שמחה והאנשים התעודדו מכך מאוד.
תחשבו שאותם מאמינים גויים באמת חששו ולא היו בטוחים שהם אכן נושעים.
פסוקים 32-33:
יהודה וסילא נשארו זמן מסויים עם הקהילה ועודדו את האנשים, מתוקף היותם גם נביאים.
לנביאים בברית החדשה ישנם תפקידים שונים ולא תמיד הכוונה בהכרח לאחד שאמר משהו שעתיד לקרוא.
לנביא ישנו תפקיד של הכרזת הבשורה, לימוד הכתובים והשמעת מסר של עידוד ונחמה – זו הכוונה כאן (1 קור' י"ד 3).
פסוק 34 – בחלק מהעותקים קיים פה פסוק נוסף שאומר שסילא החליט לבסוף להשאר שם עוד.
פסוק 35 – שאול ובר נבא נשארו באנטיוכיה תקופה מסויימת וכמובן עסקו בלימוד ובבישור דבר אלוהים.
פסוקים 36-41: תחילת מסע הבישור השני
אם אתם זוכרים, יוחנן מרקוס (כותב בשורת מרקוס ואחיינו של בר נבא) הוא זה שהתלווה לשאול ולבר נבא במסע הבישור הראשון בפרק י"ג פסוק 5.
קראנו גם שבאותו מסע, בפרק י"ג 13, יוחנן החליט לעזוב אותם ולחזור לירושלים.
אז עכשיו אנחנו רואים ששאול ובר נבא אומנם רצים לאותה מטרה אבל יש בינהם חסור הסכמה גדול לגבי איך לרוץ לשם –
עם יוחנן מרקוס או בלי.
מהריב הזה קיבלנו בסופו של דבר שתי קבוצות בישור:
- שאול וסילא(אחד ממנהיגי קבילת ירושלים שהלך עם שאול ובר נבא בחזרה לאנטיוכיה עם המכתב של הועדה) שהולכים לערים שבהם בישרו במסע הקודם כדי לחזק את הקהילות שם
- בר נבא ויוחנן מרקוס שהולכים לקפריסין.
מטרת הפרק:
להדגיש כי הישועה היא בחסד בלבד, ע"י האמונה בישוע. אין צורך להוסיף מצוות נוספותת כתנאי לישועה, לא את מצוות התורה ובטח שלא מצוות פרי מחשבת אדם.
יישום
1.הצלב מספיק לישועה.
בשורת יוחנן י"ט 30: "אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַחֹמֶץ אָמַר יֵשׁוּעַ: "נִשְׁלַם", וּבְהַרְכִּינוֹ רֹאשׁוֹ מָסַר אֶת רוּחוֹ".
ישוע אמר על מותו: "נשלם", כלומר זהו, נגמר, הכל הושלם, לא צריך עוד שום דבר.
הישועה שלנו תלויה אך ורק במה שהוא עשה עבורינו.
לעומת זאת, אותם מורים יהודים בעצם כפרו בזה וטענו שהמוות של ישוע לא מספיק, אלא צריך גם להיות יהודי ולשמור מצוות.
גם היום יש כאלה שעדיין אומרים את זה.
וכמובן שזו טעות חמורה.
דבר אלוהים מאוד ברור: (אפסים ב' 8-9)
" הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ".
שום דבר שאנחנו עושים לא יכול להושיע אותנו – רק מה שישוע עשה.
- לא מצוות התורה, לא מסורות יהודיות, לא כיפה, לא ציצית, לא חג כזה או אחר, לא אכילת מצות, לא צום בכיפור – כלום.
- לא יעזור לנו גם להיות בן אדם שעושה מעשים טובים, הרי זה מה שאלוהים אומר על המעשים שלנו: (ישעיה ס"ד 65) "וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל-צִדְקֹתֵינוּ וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ"
אפילו המעשים הטובים שלנו הם כמו בגד טמא בדם בעיני אלוהים (הבגד בו השתמשה אישה בזמן הנידה).
- אפילו להתנהג כמו משיחיים טובים – לקרוא בתנ"ך, להתפלל, לבוא לקהילה, אחלה דברים אבל לא בהם תלויה הישועה שלנו.
אז זו תזכורת טובה – כשישוע אמר שנשלם, הוא התכוון לזה!
2.יש לנו חירות במשיח – בואו נשתמש בה בחוכמה!
הבהרנו בנקודה הקודמת שהישועה שלנו תלויה רק באמונה בישוע ולא בשום דבר אחר.
את המצב הזה שאול מכנה במושג "חירות במשיח" (גלטים ב' 4).
בתור מאמינים נושעים אנחנו לא חייבים לשמור את מצוות התורה (גלטים ב' 15-16).
אנחנו אפילו לא חייבים "להפוך ליהודים" ולעשות ברית מילה (גלטים ב' 3-5).
אנחנו לא נמצאים תחת שום מסורת/מצווה כלשהי – ישוע נתן לנו חירות מוחלטת (גלטים ה 1).
יחד עם זאת, במסגרת החופש הזה שיש לנו בישוע, אנחנו יכולים לבחור לקיים מצווה/מסורת כלשהי.
לא כדי להיות "טובים" יותר בעייני אלוהים או "להרוויח" ממנו משהו, אלא פשוט כי יש לנו בישוע את החופש לעשות זאת.
אבל אם בחרנו לעשות את זה, כדאי להזכיר שתי נקודות חשובות שהכתובים מדגישים:
א. החלטה כזאת נלקחה הרבה פעמים במטרה לקדם את הבשורה / לפתוח דלתות לבישור במקום מסויים.
לדוגמה – במקרים מסויימים, כמו בקהילה בגלטיה, שאול לימד שאין חשיבות לברית המילה ורק האמונה היא זו שחשובה, אך במקרה מסויים אחר שאול החליט למול את טימותאוס שהיה חצי יהודי כדי שזה יוכל לשרת ולבשר בקרב היהודים.
שאול גם אומר על עצמו בראשונה לקורינתים ט' 19-23:
" 19 אַף כִּי אֵינֶנִּי מְשֻׁעְבָּד לְאִישׁ שִׁעְבַּדְתִּי אֶת עַצְמִי לַכֹּל כְּדֵי לִרְכֹּשׁ אֶת הָרַבִּים. 20 לְמַעַן הַיְהוּדִים אֲנִי כִּיהוּדִי כְּדֵי לְהַשִּׂיג יְהוּדִים; לְמַעַן הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה אֲנִי כְּמוֹ כָּפוּף לַתּוֹרָה — הֲגַם שֶׁאֵינֶנִּי כָּפוּף לַתּוֹרָה — כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה; 21 לְמַעַן אֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה אֲנִי כְּמוֹ בְּלִי תּוֹרָה — אַף שֶׁאֵינֶנִּי עוֹמֵד בְּלֹא תּוֹרַת אֱלֹהִים בִּהְיוֹתִי כָּפוּף לְתוֹרַת הַמָּשִׁיחַ — כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת אֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה; 22 לְמַעַן הַחַלָּשִׁים אֲנִי חַלָּשׁ כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַחַלָּשִׁים; אֲנִי הַכֹּל לְמַעַן הַכֹּל כְּדֵי שֶׁאוֹשִׁיעַ לְפָחוֹת כַּמָּה מֵהֶם. 23 אַךְ אֶת הַכֹּל אֲנִי עוֹשֶׂה בַּעֲבוּר הַבְּשׂוֹרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי חֵלֶק בָּהּ".
אז לדוגמה – הזמנתי חבר מהצבא/שכונה שמגיע מרקע דתי, אני לא אגיש בארוחה לזניה עם חלב ובשר, אפילו שבאופן עקרוני בחירות שיש לי במשיח אני יכול לאכול בשר וחלב יחד.
אז תמיד לחשוב – כיצד ההחלטה שלי מקדמת את הבשורה?
ב. כאשר נלקחת החלטה, עלינו תמיד לזכור שאסור לנו להשתמש "בחירות שלנו במשיח" כתירוץ לפגוע באח/ות לאמונה.
כמו בקטע שלנו במעשי השליחים י"ג, הייתה בקשה מהגויים להמנע מדברים מסויימים, כמו למשל הבשר הנחנק, על מנת שלא יהוו מכשול לאחים המאמינים שבאים מרקע יהודי, שבאותו שלב עוד היה להם מאוד קשה לאכול חיות שכאלה.
גלטים ה 13-14: " 13 אַחַי, לְחֵרוּת נִקְרֵאתֶם, רַק שֶׁלֹּא תְּהֵא הַחֵרוּת אֶמְצָעִי בִּידֵי הַבָּשָׂר, אֶלָּא שָׁרְתוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה. 14 הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כְּלוּלָה בְּמַאֲמָר אֶחָד — "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ."
ראשונה לקורינתים ח' 13: " לָכֵן אִם מַאֲכָל הוּא מִכְשׁוֹל לְאָחִי, לֹא אֹכַל בָּשָׂר לְעוֹלָם לְמַעַן לֹא אַכְשִׁיל אֶת אָחִי".
דוגמה – מחנה נוער בפסח לפני כמה שנים, בחרנו לאכול רק מצות כדי לא להיות מכשול לבני הנוער "ששומרים" את הפסח.