מתי פרק ה 27-48: "הדרשה על ההר"

מתי פרק ה 27-48

הדרשה של ישוע על ההר (חלק י"א)
הפרושים והסופרים, מנהיגי הדת בתקופתו של ישוע, הדגישו את החיצוניות בעוד פנימיותם נשארה טמאה.

לאור זאת, ישוע כעת מלמד את שומעיו את הכוונה המקורית של המצוות. כך ילדי אלוהים הראויים למלכות צריכים להבין וליישם את מצוות אלוהים. זה סימן ההיכר של הנחשבים לצדיקים בעיני אלוהים.
הבה נקרא את פסוקים 27-30:

27 “שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר ‘לֹא תִּנְאָף’.
28 וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁכָּל הַמַּבִּיט בְּאִשָּׁה מִתּוֹךְ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ כְּבָר נָאַף אוֹתָהּ בְּלִבּוֹ.
29 אִם עֵינְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֹּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מִשֶּׁיֻּשְׁלַךְ כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם.
30 וְאִם יָדְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, קַצֵּץ אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֹּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מֵרֶדֶת כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם.”

אחרי שישוע מבהיר למה אלוהים התכוון במצווה 'לא תרצח', הוא מציין את המצווה 'לא תנאף' (שמות כ 14; דברים ה 18).

איך התנ"ך מגדיר ניאוף?

לאור התיאורים וההסבר בספר ויקרא פרק כ', ניאוף זה הפרה מרצון של ברית הנישואין על ידי אחד מבני הזוג דרך קיום קשר מיני עם צד שלישי. העונש בתורה על ניאוף זה מוות! (בסקילה – יחזקאל טז 38, 40; בשורת יוחנן ח 5).

ראוי לציין שאין בתנ"ך דוגמאות לביצוע עונש הניאוף וזאת מכיוון שככל הנראה העניין נסגר בגירושין, או בסליחה, אך בכל אופן לא בפורום ציבורי מפאת הבושה (ראה מתי א 19). היום, על פי החוק האזרחי, ניאוף אינו נחשב לעבירה.

אלוהים קבע שהתא המשפחתי בנוי מגבר ואישה שבאו בברית נישואין ונחשבים לבשר אחד (בראשית ב 24). כדי לשמור את קדושת המשפחה וניקיון הזרע, אלוהים קבע שיחסים מיניים צריכים להיות רק בין בעל ואשתו וכל הפרה היא חטא חמור ביותר. אלוהים קבע את החוק הזה עבורנו, כדי לשמור עלינו ולהבטיח את הברכה שהוא רוצה ומתכנן להביא עלינו ועל ילדינו. מי שמפר את המצווה הזו, מסכן את עצמו, עלול להרוס את משפחתו ואת עתיד ילדיו. מסיבה זו גם כן אומר משה: שעלינו לחיות על פי המצוות למען נחיה.

מכיוון שבני אדם אינם יכולים לקרא מחשבות אלא רק לשפוט על פי מעשים, ספר ויקרא מציין את סוג החטא שנעשה בפועל ולא במחשבתו של האדם. התורה אם כן שפטה רק לאור עובדות, בעת או לאחר מעשה! לא בגלל אי יכולתו של אלוהים אלא כדי להתאים את המצווה ליכולת הפיקוח של בני אדם.

למרות שהתורה הגדירה עונשים רק לאור עובדות חיצוניות, יראי אלוהים לאורך כל הדורות, לפני קבלת התורה ולאחריה, ידעו טוב מאוד שאלוהים שופט על פי תוכן הלב ולכן כדי למנוע פשע "חיצוני" הם פעלו כדי לשמור על טוהר וקדושה "פנימית".

דוגמא ראשונה: דוגמא נפלאה כתובה בספר איוב פרק לא פסוקים 1-10:

"בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי, וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל-בְּתוּלָה.
2. וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל, וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרוֹמִים.
3. הֲלא-אֵיד לְעַוָּל, וְנֵכֶר לְפוֹעֲלֵי אָוֶן.
4. הֲלא-הוּא יִרְאֶה דְרָכָי, וְכָל-צְעָדַי יִסְפּוֹר.
5. אִם-הָלַכְתִּי עִם-שָׁוְא, וַתַּחַשׁ עַל-מִרְמָה רַגְלִי.
6. יִשְׁקְלֵנִי בְמאזְנֵי-צֶדֶק, וְיֵדַע אֱלוֹהּ תֻּמָּתִי.
7. אִם תִּטֶּה אַשֻּׁרִי מִנִּי הַדָּרֶך, וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי, וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם.
8. אֶזְרְעָה וְאַחֵר יאכֵל, וְצֶאֱצָאַי יְשורָשׁוּ.
9. אִם-נִפְתָּה לִבִּי עַל-אִישָּׁה, וְעַל-פֶּתַח רֵעִי אָרָבְתִּי.
10. תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי, וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין."

איוב חי בתקופה מקבילה או קרובה לזו של אברהם. איוב לא ידע דבר וחצי דבר על מצוות משה רבנו. לעומת זאת איוב כן ידע את אלוהים ולאור הכרתו האישית את אלוהים, הוא ידע שאלוהים קדוש, צדיק וטהור, דורש את אותן תכונות ומעלות מאלו המשתחווים לו!

איוב כרת ברית עם עיניו!

ז"א, הוא עשה הסכם מחייב והמשכי עם עצמו מול אלוהים, שבכל פעם שהוא מביט על אישה, מבטו יהיה נקי ולא מבט של תאווה. איוב ידע עד כמה חמור החטא הזה ובעצמו ציין איזה עונש עלול לבוא עליו אם יחטא בניאוף בליבו.

הלוואי שכל אחד מאיתנו יעשה כמו איוב, ברית עם עיניו, כך שבכל פעם שאנו מביטים על אנשים אחרים, יהיה מבטנו מבט טהור ולא מבט של תאווה.

כאנשים החיים בעולם, אנו לא יכולים להימנע מלראות אנשים אחרים, אך עלינו:

א. לבדוק את עצמנו אם מבטנו הינו מבט טהור או מבט של תאווה.

ב. להתרחק ולהימנע מללכת או להיות נוכח במקום שבו מראים או מתנהלים דברים שהעין לא צריכה לראות, האוזן לא צריכה לשמוע, כולל סרטים, ספרים ותוכניות מלוכלכות.

דוגמא שנייה: לעומת הדוגמא של איוב, הבה נבחן את חייו של דוד המלך (שמואל ב פרק יא).

דוד יצא לטייל על גג הארמון ושם יכל לראות את בת שבע, אישתו של אוריה החיתי. דוד לא חטא כשטייל על הגג וראה את בת שבע. דוד חטא כאשר מבטו היה מבט של תאווה אשר הוליד רציחות רבות וצער רב ביותר לאורך כל ימי חייו, עד שמת.

דוגמא שלישית: ספר משלי פרק ה פסוקים 18-23:

"יְהִי-מְקוֹרְךָ בָרוּךְ, וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ.
19. אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת-חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל-עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד.
20. וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה, וּתְחַבֵּק חיק נָכְרִיָּה.
21. כִּי נוֹכַח עֵינֵי יְהוָה דַּרְכֵי-אִישׁ, וְכָל-מַעְגְּלוֹתָיו מְפַלֵּס.
22. עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת-הָרָשָׁע, וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמךְ.
23. הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר, וּבְרוֹב אִיווַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה."

(ראה גם משלי ו 20 עד סוף פרק ז.)

דוגמא רביעית: אלו הבקיאים בתורה ידעו היטב את שאלוהים דורש! הם ידעו שהתורה יכולה למדוד מעשים אך אלוהים מודד ושופט גם על סמך כוונות ומחשבות.

בספר בשורת יוחנן פרק ח', פרושים וסופרים מביאים לישוע אישה שנתפסה נואפת. כולם ידעו שהעונש הוא מוות בסקילה וציפו מישוע שיקבע את העונש כדי להכשילו.

ישוע אמר להם: "..מי מכם נקי מחטא, שיהא הוא ראשון להשליך עליה אבן…"

כל אחד מהם עזב את המקום ואף אחד לא זרק את האבן על הנואפת.

למרות שהם נראו מושלמים (חיצונית) מבחינת קיום מצוות התורה ולאף אחד לא היתה כל הוכחה לפשע שהם ביצעו, כל הפרושים והסופרים עזבו את המקום מבלי שאחד מהם יסקול את הנואפת.

הפרושים והסופרים ידעו טוב מאוד שאינם נקיים מחטא למרות שכך הם מצטיירים לפני הקהל.

מול אלוהים גם הם עומדים אשמים באותו חטא!

ישוע היה היחיד שהיה ראוי לסקול אותה אך הוא בחר לא לעשות זאת. זה חסדו! והחסד ניתן לנואפת המצטערת על מעשיה וחוזרת בתשובה.

ישוע לא לימד שיש לוותר לכל נואף או נואפת אלא ביקר את הסופרים והפרושים מכיוון שבאו במטרה לפגוע בזדון בחוטאת בעוד שהם חוטאים באותו החטא!

לאור הדוגמאות הללו אנו למדים שעוד לפני מתן תורה ולאחריה, יראי אלוהים ידעו היטב שאלוהים דורש לב נקי ומבט טהור כלפי הזולת. יראי אלוהים ידעו שניאוף מתחיל במבט העין ובמחשבה.

לאור האמת הזו עלינו לשאול עצמנו: האם אני מתלבש באופן הקורא למבט תאווה או לא?

מה אני עושה ומה אני תורם כדי לא להכשיל אחרים?

כל מי שקורא בתנ"ך מתפלא על כך שאבותינו לא הפנימו את המצווה 'לא תנאף' בחייהם.

לרבים מהדמויות הנכבדות בתנ"ך היה מספר רב של נשים.

למרות שמפורסמים בתנ"ך נישאו לנשים רבות, אין הדבר מלמד אותנו לחקות את מעשיהם. אלוהים מעולם לא ביקש זאת או אישר פעולה שכזו. אדרבה, ריבוי נשים מעולם לא הועיל לאדם כלשהו או לצאצאיו אחריו. אלוהים בחסדו סלח ולא העניש על פי חומרת הדין. אותם אנשים אימצו את מסגרות החוק והתרבות שבה הם חיו, במקום לאמץ את רצונו של אלוהים!

הבה נבחר ברצון אלוהים על פני חוקי התרבות שבה אנו חיים.

ניאוף אינו חטא במסגרת הפיזית בלבד אלא קיים גם במימד הרוחני.

ניאוף רוחני זה סטייה מדרך ההשתחוויה והאמונה ביהוה! ירמיה ג' 8-9, יחזקאל ט"ז 32, כ"ג 7, חזון יוחנן ב' 22. אלוהים העניש את העם במכות של גלות ומוות. חומרת העונש ציינה את חומרת העברה.

ניאוף רוחני זה לקבל סמכות רוחנית אחרת במחיר של פשרה על טוהרו וקדושתו של אלוהים.

ניאוף רוחני זה כאשר מאמין בישוע מצטייר כדתי הנתון למרות הרבנים כשהוא ליד דתיים אך כמאמין בישוע כשהוא ליד מאמינים.

ניאוף רוחני זה כשמאמין בישוע מתגייר רק כדי להיחשב יהודי על פי הרבנות ולקבל את ההטבות הכרוכות בכך.

ניאוף רוחני זה לחשוב שאפשר לחבק את ישוע המשיח ויחד איתו לחבק אמונה אחרת הנוגדת לישוע או שאינה תחת מרותו וסמכותו.

אלוהים מתאר את ההתרחקות של עם ישראל ממנו כחטא של ניאוף מכיוון שהיחס של עם ישראל לאלוהים מתואר כיחס של בעל לאישתו! ירמיה ב' 2, ג' 14, י"ג 27, ל"א 32, הושע ח' 9. מתי י"ב 39, ט"ז 4, מרקוס ח' 38. הקהילה מתוארת ככלתו של המשיח: חזון יוחנן י"ט.

כמו שהאמונה שלנו שבלב צריכה להיות רק באלוהים ולא באלילים וכמו שבלב שלנו רק אלוהים צריך לשבת, כך בלב איש נשוי צריכה לשבת אשתו בלבד ובלב אישה נשואה צריך לשבת בעלה בלבד.

ההשוואה בין ניאוף רוחני לניאוף פיזי בא להדגיש את החשיבות והחומרה המיוחסת לחטא הזה!

בפסוקים 29-30 ישוע מציין מה עלינו לעשות כדי להימנע מליפול בחטא הניאוף.

"אם עינך הימנית תכשיל אותך, נקר אותה והשלך אותה ממך, כי מוטב לך שיאבד אחד מאבריך משיושלך כל גופך לגהינום.
ואם ידך הימנית תכשיל אותך, קצץ אותה והשלך אותה ממך, כי מוטב לך שיאבד אחד מאבריך מרדת כל גופך לגהינום."

לכל בר דעת ידוע שכריתת יד או עין לא תפתור את בעיית הניאוף. גם נכים חסרי איברים חוטאים בחטא של ניאוף. אם כן, למה ישוע התכוון?

יד ימין ועין ימין מציינים דבר חשוב ביותר.

ישוע אומר – הייה מוכן להקריב את החשוב לך ביותר כדי להימנע מליפול בחטא שכזה.

הייה מוכן לעזוב מקום עבודה או כל רווח ארצי כדי לא לעמוד במקום שבו נפילתך בחטא הניאוף היא וודאית. ראה לדוגמא את יוסף שברח מאשת פוטיפר (בראשית ל"ט).

טוהרו וקדושתו של אלוהים בחיינו הינם מטרה נעלה שבעבורה עלינו לוותר על דברים חשובים אחרים.

כוונתו של ישוע גם מתבטאת במשמעת קהילתית. קהילה לעיתים עומדת במצב שבו היא דורשת מאחד החברים הממשיך בחטאו לעזוב את הקהילה וזאת כדי לשמור על העדות הטהורה של גוף המשיח. למרות הכאב, טוהרו וקדושתו של המשיח חשובים יותר. מתי י"ח 15-17.

אם כן, איך עלינו לפעול כדי להימנע מליפול בחטא הניאוף? מספר הצעות.

תפילה: בקשה כנה ואמיתית מאלוהים למען יחדש את מוחנו וייתן לנו הכוח להתנגד למאוויי הבשר.
קריאה בדבר אלוהים כדי להכיר את רצונו וללמוד מדוגמאות הכתובות בתנ"ך. לקבל את דבר אלוהים כסמכות בלתי מעורערת. משלי ג' 1-7.
התרחקות מהבלי העולם והקדשה רבה יותר להתחברות עם שאר המאמינים הפועלים באותה נחישות כדי לשמור על עדות קדושה וטהורה. שניה לטימותיאוס ב' 22, ראשונה לקורינתים י"ד 20, איוב ל"א, תהילים קי"ט 37-40.

לסיכום:

ניאוף זה הפרה מרצון של ברית הנישואין על ידי אחד מבני הזוג דרך קיום קשר מיני עם צד שלישי. העונש בתנ"ך על כך זה עונש מוות. באותה מידה גם קיים ניאוף רוחני והוא מתבטא בסטייה מדרך ההשתחוויה והאמונה ביהוה.
לאור דבריו של ישוע כל שומעיו הבינו שניאוף מתחיל במוח ובלב וכל אדם ללא יוצא מן הכלל נימצא אשם לפני אלוהים וזקוק למחילה וחסד כדי שלא ייענש בעונש מוות. אין לאדם את היכולת לבדו להתמודד עם פיתוי הניאוף ללא עזרת אלוהים וחסדו למחול.
עלינו לעשות את כל שביכולתנו כדי להימנע מליפול בחטא הניאוף. שום דבר אינו יקר יותר מלשמור על טוהר וקדושת אלוהים כבר בלבנו ובמוחנו.

הבה נעשה כמו איוב מבחינה פיזית ורוחנית:

"ברית כרתי עם עיני לבל אביט על מישהו במבט תאווה ולבל אסור מדרך המשיח ישוע."

הבה נעודד ונשמור זה על זה כדי לקיים ברית שכזו.

הדרשה של ישוע על ההר (חלק י"ב)

נישואין וגירושין לאור דבר אלוהים

מול ים כינרת ישוע יושב עם תלמידיו וקהל נוסף מצטופף לידו.

ישוע מלמד את התנאים הנדרשים מבני האדם כדי שיוכלו להיכנס למלכות המשיח.

ישוע פותח בסדרת פסוקי ה-'אשרי' (פסוקים 3-12) וכבר בפתיח מבהיר שאלוהים דורש את האמונה שבלב, את השינוי הפנימי שחל באדם המקדיש את כל כולו לשירות אלוהים. השינוי הפנימי הינו המניע לכל מעשינו.

אלו שנתנו לאלוהים את כסא הכבוד בליבם נקראים ילדי אלוהים והם "המלח והאור" בארץ.

ישוע ממשיך ומלמד את דעת אלוהים בכל הנוגע לשלמות הנישואין. כך ילדי אלוהים צריכים להתייחס לברית הנישואין.
הבה נקרא את פסוקים 31-32:

31 “נֶאֱמַר, ‘אִישׁ כִּי יְשַׁלַּח אֶת אִשְׁתּוֹ יִתֵּן לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת’.
32 וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: כָּל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ חוּץ מֵאֲשֶׁר עַל־דְּבַר זְנוּת, עוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְנוֹאֶפֶת; וְהַלּוֹקֵחַ אֶת הַגְּרוּשָׁה לְאִשָּׁה נוֹאֵף הוּא.”

ישוע מציין את רמת המוסר וסגנון החיים הנדרשים בממלכתו. לאור דבריו של ישוע אנו למדים שהגירושין אינם דבר רצוי בעיני אלוהים (ראה מרקוס י 9), והמקרה היחידי בו בן זוג יוכל להתגרש חייב להתבסס על אשמת ניאוף – זנות. ז"א רק אם בן הזוג השני קיים יחסי מין עם גורם שלישי (ישוע אינו מציין כי חובה להתגרש, אלא מגדיר את הבסיס הבלעדי שעליו ניתן לגרש).

כדי להבין היטב את מהות הנישואין, את חשיבות שלמות התא המשפחתי ואת הרקע החברתי בו ישוע לימד, כדאי לחזור לספר בראשית ולשלבים בהם נתן אלוהים את התורה לבני ישראל.

לאחר מכן נדון על האפשרויות לגירושין לאור דבר אלוהים. אנו נלמד את הנושא לעומק לאור הכתוב בבשורת מתי יט ששם ישוע מרחיב בנושא.

היכן הכל התחיל?

בראשית ב' 24: "עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ, אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד."

בפסוק הזה דבר אלוהים מתאר את תהליך הקמתו ומסגרתו של התא המשפחתי.

א. התא המשפחתי האחד מורכב מגבר ואישה!

ב. איש עוזב את אביו ואימו ומתחבר לאישתו.

ג. הקשר של הגבר אל אישתו זה כדבק – בשר אחד, יחידה אחת.

הגבר והאישה שבאים בברית הנישואין נחשבים לבשר אחד. לאור הדוגמאות בכתובים אני מבין שהנישואין מושלמים לא רק בהכרזה פומבית של הזוג על נישואיהם אלא גם בעובדה שהם חתמו את אחדותם במגע מיני מלא לאחר הכרזתם כבעל ואישה (דברים כב 28-29 – ההתחברות המינית קבעה קשר נצחי).

מה היחס שאלוהים דורש מבני זוג שיעניקו זה לזה? במילים אחרות: מה איכות הדבק ומהות הקשר המכונה "בשר אחד" בפי אלוהים?
הבה נקרא מספר הנביא מלאכי פרק ב 13-16:

13 וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ, כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת־מִזְבַּח יהוה, בְּכִי וַאֲנָקָה; מֵאֵין עוֹד, פְּנוֹת אֶל־הַמִּנְחָה, וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם׃
14 וַאֲמַרְתֶּם עַל־מָה; עַל כִּי־יהוה הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ׃
15 וְלֹא־אֶחָד עָשָׂה, וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ, וּמָה הָאֶחָד, מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱלֹהִים; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם, וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל־יִבְגֹּד׃
16 כִּי־שָׂנֵא שַׁלַּח, אָמַר יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִסָּה חָמָס עַל־לְבוּשׁוֹ, אָמַר יהוה צְבָאוֹת; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ.

אלוהים מסביר מדוע אינו עונה לבקשות עם ישראל לעזרה.

אלוהים כועס כל כך מכיוון שאנשים רבים בעם ישראל בגדו באשת נעוריהם. בכיין של הנשים הנבגדות וזעקות הכאב והשבר כה רב עד כי כל המזבח מכוסה בדמעות.

אלוהים אומר באופן מטפורי: 'המזבח כל כך מלא בדמעות של כאב וצער עד כי אינני יכול להגיע לזבח ולקבלו מכם', ז"א לענות לבקשותיכם.

אלוהים מצפה לנאמנות מוחלטת בין הגבר לאישתו כדי שאשת נעוריו, ז"א, האישה הראשונה בחיי הגבר תהיה גם האישה שעימה הוא יבלה את כל חייו. אלוהים מצפה מהגבר (וכמובן גם מאישתו) שיחסיהם יהיו יחס של חברות קרובה ביותר ויחס של בעלי ברית. הרי אלוהים היה עד בטקס הנישואין שלהם שבו הבטיחו אהבה, נאמנות ומחויבות זה לזו!

המילים הללו (חברות ובעלי ברית) כוללות בתוכן את הרגש אשר הביא לנישואין והחיבור ביניהם. חברות קרובה ונצחית המתוארת כברית לחיים יכולה להיעשות כשהיא בנויה על אהבה וקשר רגשי בין השניים. (ראה אל האפסים ה 21-33; ראשונה לפטרוס ג 1-7).

אלוהים רואה באישה הראשונה גם את האחרונה ("עד כי מוות יפריד" – מתי יט 6; ראשונה לקורינתים ז 39; וראה את הדוגמא מספר הושע). אלוהים רואה בגירושין מעשה של בגידה והפרת ברית, דבר שאסור בתכלית.

לאיזו מטרה אלוהים ייסד את מוסד הנישואין?

המטרה שלשמה אלוהים ייסד את מוסד הנישואין היא שמתוך הברית הזו בני הזוג יניבו – 'זרע אלוהים'! (ישעיה ס"א 13, ס"ה 23). הכוונה לילדים שיכירו את אלוהים באופן אישי וישרתו אותו בקדושה וטוהר. דור שימשיך לעשות את רצון אלוהים בעולם וכך ברכת אלוהים מובטחת לו ולילדיו אחריו. השטן עושה כל שביכולתו להרוס את התא המשפחתי וכך את 'זרע אלוהים'.

הקמת 'זרע אלוהים' זו ברכה גדולה ואלוהים לימד אותנו איך להקים דור שכזה.

א. אלוהים חינך את בני ישראל להתחתן רק עם בני אמונתם (במדבר כה; ספר עזרא י),

ב. יחס קרוב, רגשי, אינטימי ומחייב מאוד בין בעל לאישתו. אהבה – חברות ויחסי ברית.

ג. חיי משפחה המבוססים על עקרונות הכתובים בכתבי הקודש.

ילדים הגדלים להורים המקודשים לישוע, מאוהבים ומחויבים זה לזה, הריהם גדלים בחממה.

חממה שכזו מעניקה להם יציבות נפשית ורוחנית ומלמדת אותם להקים תא משפחתי יציב ובריא.

אם יעשו כך, גם ילדיהם יזכו להיקרא 'זרע אלוהים' ויתברכו בברכות הנפלאות של המושיע.

המצב המשפחתי בארץ ובעולם וגם לעיתים בקהילות מוכיח, שהורים רבים אינם פועלים על פי הנחיית אלוהים.

גם בקהילות המשיחיות ישנן משפחות שלא משקיעות מספיק זמן איכותי עם אלוהים ועם בני המשפחה. מסיבה זו התוצאות אינן מעודדות. כשההורים אינם בונים את הזוגיות על אמונה בישוע, אהבה, חברות ובני ברית, הרי שילדיהם לא יזכו לדוגמא טובה שעליהם ללמוד וליישם מאוחר יותר כשהם יינשאו ויקימו משפחות.

הנביא מדגיש את החשיבות של שמירת ברית הנישואים באומרו פעמיים: "ונשמרתם ברוחכם…" הכוונה היא שבגידה בברית הנישואין יש בה סכנה לנפש ויש להימנע מכך בכל דרך.

דברי הנביא "ונשמרתם ברוחכם…" גם מלמדים אותנו שבגידה מתחילה במחשבה ובפנימיותו של בן הזוג. לפיכך עלינו לבחון את מחשבותינו ולבקש את כוחו וחסדו של אלוהים כדי לשמור על מוח ולב נקיים כלפי בן הזוג.

דברי הנביא מלאכי ברורים: אלוהים שונא גירושין!

אלוהים דורש מהבעל לאהוב את אשתו ולראות בה בת ברית!

אלוהים רואה את הגבר המגרש את אישתו כאחד המתכסה ברשע.

(אנו צריכים להבין זאת עבור הבעל ואשתו כאחד!)

לעיתים קרובות אני נשאל (במיוחד כשאני מלמד את הנושא הזה):

מדוע התנ"ך לא מציין במפורש שאסור להתחתן עם יותר מאישה אחת?

רבותיי, התנ"ך מלמד את העיקרון הזה לאורך פסוקים רבים.

א. בראשית ב 24: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באישתו והיו לבשר אחד".

הפסוק מגדיר ששלמות משפחתית אחת מורכבת מגבר אחד ואישה אחת. לא לחינם התנ"ך מכנה את האישה השניה – צרה. ראה ספר שמואל א' פרק א'.

ב. שמות כ' 14: "לא תנאף" (איסור על קיום יחסי מין עם בן זוג מחוץ לנישואין). עבירה המתחילה כבר במחשבה כאשר הבעל חושב על אישה אחרת מחשבות אסורות.

ג. דברים כ"ב 13 – פרק כ"ד: איסור על יחסי אישות מחוץ לנישואין. איסור שהעונש עליו – מוות בסקילה. כמו כן מלאכי ב' 15 – "…ובאשת נעוריך אל יבגוד…"

ד. ספר הושע: אלוהים משתמש בהושע כדי ללמד את עם ישראל החוטא אודות נאמנותו לברית ביניהם. הושע נדרש לקחת לו זונה לאישה ולהישאר נאמן לה גם כשהיא פועלת בדרך בזויה ובוגדנית.

פסוקים אלו מלמדים את העיקרון החשוב אך גם פשוט: אלוהים מצפה שגבר יתחתן עם אישה אחת בלבד! (ההפך נכון באותה מידה).

**בספר דברים כ"א 15 משה נותן הנחיות לבעלים איך לנהוג כלפי בניהם שנולדו משני נשים. הקטע אינו מלמד או מעודד את בני ישראל להרבות נשים אלא מעניק הדרכה להתנהגות נכונה כלפי הילדים וזאת כאשר אבותיהם בחרו לחקות את דרכי הגויים והרבו להם נשים.

וממי נלמד דוגמא לאחדות, שלמות, נאמנות ומחויבות?

כמו בתחומים רבים, גם בתחום של 'אחדות', 'נאמנות', 'אהבה' 'וכבוד', אלוהים מצפה מאיתנו שניקח דוגמא ממנו! קרי, ביחס של ההוויות בשלמות האלוהית והיחס של אלוהים כלפי עם ישראל.

א. השלמות האלוהית האחת בנויה משלוש הוויות: אלוהים האב, אלוהים הבן ואלוהים רוח הקודש. האחדות האלוהית אינה ניתנת לפירוק. האחדות הזו מחוזקת בהבנה אחידה, מטרה אחת ואהבה הדדית. האחדות הזו לא תשתנה לעולם. ישעיה מ"ח 16, ס"א 1.

ב. אלוהים בחר את עם ישראל מכל העמים והחלטה זו לא משתנית גם לאור כל הנסיבות והבגידה הרוחנית של עם ישראל. אלוהים אינו עתיד "להתחתן" עם עם אחר… (ספר הושע, איגרת אל הרומים י"א 29).

הנה לנו דוגמא לאחדות מושלמת הפועלת בהרמוניה ובתיאום שאין להפרידו. על פי הדוגמא הזו אלוהים מצפה מאתנו הבעלים והנשים לשמור על התא המשפחתי ושלמותו. (בראשית א' 26: …צלמנו וכדמותנו… ראה גם אל האפסים ה', ראשונה לקורינתים י"ג וראשונה לפטרוס ג' 1-7.)

סיכום ביניים:

א. אלוהים קבע שבעל ואישה הם בשר אחד. בראשית ב' 24.

ב. אלוהים לימד את בני ישראל להינשא לבני אמונתם כדי לא להרוס את קשרם ונאמנותם לאלוהים. דברים כ"ד – כ"ה. ראה גם עזרא י'.

ג. אלוהים דורש מהגבר לנהוג באישתו כחברה ובעלת ברית. מכך נובע שהכניסה לנישואין חייבת לכלול רגש אהבה שבעזרתו ניתן לפתח חברות אינטימית ומתמשכת. נישואין שכאלו מבטיחים הקמת דור מבורך הנקרא 'זרע אלוהים'. מלאכי ב'

ד. אלוהים שונא גירושין! עלינו לפעול בכל דרך בקדושה וטוהר כדי לא להגיע למצבים שכאלו! אלוהים שונא גירושין.

בעוד אני חוזר על המשפט 'אלוהים שונא גירושין', כולנו נזכרים בפסוקים שבהם משה רבנו פירט לפני עם ישראל במסגרת התורה את התנאים המאפשרים פירוק תא משפחתי. (דברים כ"ד).

אם כן, איך אלוהים השונא כל כך את הגירושין מאפשר למשה רבנו לכתוב הנחיות לגירושין?

את התשובה לשאלה זו אנו נלמד דרך תשובתו של ישוע המשיח לפרושים כפי שכתוב בבשורת מתי פרק י"ט 3-12.

"ניגשו אליו כמה פרושים לנסות אותו ואמרו: "האם מותר לאיש לגרש את אישתו על כל דבר?"
השיב להם ואמר: "האם לא קראתם שהבורא עשה אותם זכר ונקבה מבראשית
וגם אמר, 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד'?
אין הם עוד שניים אלא בשר אחד. לכן כל מה שחיבר האלוהים אל יפריד האדם."
"אם כן למה ציווה משה לתת לה ספר כריתות ולשלחה?" שאלו אותו.
השיב להם: "בגלל קושי לבבכם התיר לכם משה לשלח את נשיכם, אך מראשית לא היה כך.
ואני אומר לכם, המגרש את אישתו שלא על דבר זנות ונושא אחרת נואף הוא."
אמרו לו התלמידים: "אם כך הוא דין האיש והאישה לא כדאי להתחתן."
אמר להם: "לא הכל מבינים את הדבר הזה, רק אלה שניתן להם.

יש סריסים שנולדו כך מבטן אימם, יש סריסים שנעשו סריסים על ידי בני אדם, יש סריסים אשר עשו עצמם לסריסים למען מלכות שמים. מי שביכולתו לקבל, שיקבל."

בתקופה המדוברת, העשור הרביעי של המאה הראשונה, כשישוע המשיח התהלך בתוך עמו, היה מקובל על כל הפרשנים בארץ שגירושין אינם דבר יפה שראוי לשאוף אליו אבל בהחלט אינו מחסום או דבר שאינו אפשרי.

כל המפרשים הסכימו שגירושים אפשריים אך היו חלוקים בדעותיהם לגבי דרגת הקושי או הקלות שבה ניתן להתגרש.

מכיוון שהנושא היה נתון במחלוקת, הפרושים הציגו את השאלה לישוע וזאת בתקווה שייכשל בלשונו, ידבר רעה נגד תורת משה ויביא על עצמו את זעם חלק מהעם וכמובן יסתכסך עם שאר הרבנים.

שאלתם של הפרושים מאוד ברורה: "האם מותר לאיש לגרש את אישתו על כל דבר?"

ז"א, האם גבר יכול לגרש את אישתו ולפרק את התא המשפחתי מכל סיבה שנראית לו? ואין משנה באיזה נושא…

תשובתו של ישוע הייתה מאוד ברורה!

ישוע ציטט מבראשית ב' 24 וקבע שבעל ואישתו הינם שלמות אחת ואת מה שאלוהים חיבר אסור לבני אדם לפרק!

דבריו של ישוע מאוד החלטיים: פעולת הבריאה של אלוהים מבראשית לא כללה – גירושין!, לא כללה פירוק של תא משפחתי.

לאור זאת שאלו הפרושים שאלה מתבקשת:

"אם כן למה ציווה משה לתת לה ספר כריתות ולשלחה?"

הפרושים התייחסו לכתוב בספר דברים פרק כ"ד שם משה רבנו נותן הנחיות בנוגע לגירושין.

ישוע ענה להם ונתן את הסיבה שלשמה משה התיר את הגירושין.

השיב להם: "בגלל קושי לבבכם התיר לכם משה לשלח את נשיכם, אך מראשית לא היה כך.
ואני אומר לכם, המגרש את אישתו שלא על דבר זנות ונושא אחרת נואף הוא."

ובכן, למה הכוונה במילים 'קשי לבבכם'?

מתברר שבני ישראל ידעו מה אלוהים רוצה אך העדיפו לחקות את הזוגיות וקשר הנישואין כפי שראו אצל עמי הגויים ולא מאלוהים. (ויקרא י"ח 3-5, 24, 27-30). בני ישראל התגרשו והתייחסו לנשותיהם בדרך בזויה, לעיתים כאל סחורה.

במקום לבקש את חסד ה' וכוחו בעת משברים, מחלות וקשיים, דחפי החטא, עקרות וכו', כדי לשמור על ברית הנישואין, בחר עם ישראל לחקות את הגויים ואימץ אמות מידה פסולות ואסורות.

מכיוון שמשפחות רבות נהרסו וחטאים רבים איימו לטמא את העם, איפשר אלוהים למשה רבנו לתת לעם ישראל הנחיות שנועדו לווסת חברה הבועטת בחוקי יהוה.

ישוע אמר: (מתי י"ט 8) "…בגלל קשי לבבכם התיר לכם משה לשלח את נשיכם, אך מראשית לא היה כך.". (ז"א, אלוהים התיר את הגירושין בתנאים מסוימים כמו שהתיר לבני ישראל לבחור מלך בשר ודם. גם זאת בגלל קושי לבבם ורצונם לחקות את הגויים ולא בגלל שכך רצה.)

הבה נלמד את דברי משה בספר דברים כ"ד 1-4:

א. "כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, וּבְעָלָהּ; וְהָיָה אִם-לא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו, כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.

ב. וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה, וְהָיְתָה לְאִישׁ-אַחֵר.

ג. וּשְׂנֵאָה הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ; אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר-לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה.

ד. לא-יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר-שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהוָה; וְלא תַחֲטִיא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלוֹהֶיךָ נותֵן לְךָ נַחֲלָה."

משה מתאר מצבים מחיי המשפחה ומעניק תשובות לאותם מצבים.

א. הקטע הנוכחי מתמקד על ההגבלה והאזהרה מגירושין חפוזים.

בעל, חשוב היטב לפני שתגרש את אשתך! במידה והיא תתחתן לאדם אחר ותתגרש ממנו או אם בעלה השני ימות, לעולם לא תוכל לשאתה שוב! היא אסורה לך!

אם תרצה לשאתה שוב, הרי תוכיח שהתגרשת ללא סיבה מספקת ובגלל טעותך הבאת חטא ניאוף על הארץ. ז"א, הבאת לכך שאשתך נישאה לאדם אחר וקיימה עימו יחסי מין.

העיקר שבהנחיה הזו היא: אנא עשו הכל כדי לשמור על שלמות הנישואין! לגירושין יש מחיר יקר ותוצאות הרסניות!

ב. משה רבנו מתאר מצב שבו בעל מצא באישתו 'ערוות דבר' ולפיכך החליט לגרשה.

למה התכוון משה רבנו במילים "ערוות דבר"?

המילה 'ערווה' מציינת דבר שקשור לערום (ראה נוח בבראשית ט' 22, ויקרא י"ח, כ', יחזקאל ט"ז) אך גם לדבר מאוס מאוד (דברים כ"ג 15).

מכיוון שהשם ערווה הוא מן השורש ע.ר.ה, שמשמעו 'גילה', הרי שמשמעות הדבר היא: דבר שלא ראוי שיהיה גלוי! או דבר שגילויו מביא בושה.

ככל הנראה משה מתייחס למקרה שבו הבעל אינו יכול להתמודד עם מקרה שקרה לאשתו לפני הנישואין או אחרי הנישואין שאינו באשמתה (אונס), עקרות, או להתנהגות אופי בלתי נסבלת. (דברים כ"ב). (* ראוי לציין: אין מדובר על מקרה שבו האישה נואפת או עוסקת בזנות שהרי על עבירה שכזו היו מוציאים להורג – ראה דברים כ"ב, כ"ג).

אלוהים הרשה למשה לאפשר גירושין במקרים מסוימים וזאת כדי להגן ברוב המקרים על האישה הנשואה לבעל שהוא: חסר אמונה או חסר יכולת, הנכשל לבקש עזרה מאלוהים והמתייחס לאישתו כאל סחורה, המתנקם בה ומאמלל את חייה ללא סיבה.

כתב הכריתות (גט) כמוהו כאישור בידי האישה שלא חטאה בניאוף או עסקה בזנות וכך היא יכולה להתחיל חיים חדשים מבלי להיות נחשדת כנואפת או עם אות קלון.

למרות שהלימוד הנוכחי נשמע יחסית ברור וקל להבנה, מתברר שדורות רבים של פרשנים פרשו ולימדו את הפסוקים הללו בטעות. חלקם בתמימות אך אני מאמין שרובם מתוך רצון לספק את

גאוותם הגברית ולהבטיח את שליטתם בכוח הזרוע והסמכות אך לא בכוח רוח אלוהים, מתוך תאוות הבשר ולא מתוך אמונה טהורה.

הטעות הזו הביאה לפירוד רב של משפחות והרס דורות רבים של ילדים.

בתקופתו של ישוע כבר היו פרשנויות שונות ומגוונות לגבי האיסורים, הגבלות ואישורים לגירושין. המפורסמים שבמפרשים השתייכו לבית הילל ולבית שמאי.

בית שמאי הידוע כמחמיר קבע ש"ערוות דבר" מוגבל לעניין מיני ובכך צמצם את הגירושים ומנע 'גירושים חפוזים'.

לעומת זאת, בית הילל (שזכה לרוב) נתן פרשנות מקלה יותר. "ערוות דבר" מתייחס לכל דבר שיש בו פסול רב ולראיה, בעל יכול לגרש את אישתו גם אם שרפה את התבשיל.

רבי עקיבא, כמאה שנים לאחר צליבתו ותקומתו של ישוע אף לימד שבעל יכול לגרש את אישתו אם מצא אישה יפה ממנה…

לעומת שאר הפרשנים ישוע אומר בנחרצות ובסמכות:

"ואני אומר לכם, המגרש את אישתו שלא על דבר זנות ונושא אחרת נואף הוא."

ישוע מבהיר שניאוף וזנות, הינם מעשים הנחשבים למפרי ברית ומהווים עילה לגירושין! ראה ירמיה ג'.

ישוע מבהיר: אין מקום לגירושין שלא על דבר ניאוף או זנות. גבר המגרש את אישתו ולא על דבר ניאוף או זנות הריהו טועה. (ניאף וזנות מתייחסים לקיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין או לסטייה מינית). במידה וגבר יגרש את אישתו ללא סיבה מספקת ויינשא לאחרת, הוא יואשם בעיני אלוהים בניאוף! ז"א, שאלוהים לא הסכים ולא אישר את גירושיו ולפיכך כמוהו כגבר המקיים יחסי מין עם אישה אחרת שאינה אישתו בעודו עדיין נשוי!

בעת מחלוקת קשה מאוד, יש מקום לפירוד זמני וקצר כדי להתפלל ולבקש תשובה מאלוהים. יש מקום גם לייעוץ נישואין מחברים מאמינים, אך אין מקום לגירושין ללא עילת ניאוף.

לקהילה יש תפקיד חשוב בהתערבות במצב שכזה. (אנו נרחיב בשיעור הבא מתוך ראשונה לקורינתים פרק ז').

רבותיי, ישוע אינו אומר שגבר חייב להתגרש מאישתו אם זנתה או נאפה. חסד ורחמים יהיו תמיד לפני צדק! גם בתחום זה עלינו ללמוד מאלוהים. (על כך בהמשך הדרשה על ההר)

לדוגמא: בספר הושע אלוהים ציווה על הושע להתחתן עם גומר הזונה. גם לאחר שהתחתן עימה, עזבה גומר את ביתה והמשיכה לעסוק בזנות ברחובות. במקום לקבוע את דינה למוות ולאפשר להושע לסלקה מחייו, אלוהים ציווה על הושע לחפשה ולהחזירה לביתו. כל זאת בעוד גומר מנצלת כל הזדמנות לזנות.

דרך חייו של הושע אלוהים לימד אותו ואותנו את גודל אהבתו אלינו ומחויבותו לבריתו עם ילדיו.

אלוהים אמר שגומר הינה דוגמא לעם ישראל הזונה אחר אלילים אחרים. למרות זנותה הרוחנית של ישראל, אלוהים לא משמיד את העם או מפר את בריתו עם ישראל. אלוהים מוכיח את אהבתו וחסדו בסליחה שלא תתואר ומבקש את קרבת עם ישראל שוב ושוב.

אלוהים מצפה מאיתנו שנשאף להידמות לו בכל הקשור לסליחה, רחמים וחסד ולכן מצפה מאיתנו לעשות הכל כדי לשמור על התא המשפחתי. אלוהים יענה לתחינותינו ויעזור לנו לפתור כל מכשלה – כאשר נפנה אליו באמונה ובלב שבור. בקהילה יש חברים שאיתם אפשר לדבר, ללמוד ולהתעודד. אלוהים מצפה מאיתנו להשתמש בכלים הללו שהוא מעמיד לרשותנו. כל זאת למען נחיה בעדות קדושה וטהורה למען כבוד ותפארת שמו. ראשונה לקורינתים י' 30-31.

במקום שיש סליחה אמיתית, יהיה גם ריפוי.

הפרושים שבאו אל ישוע כדי להכשילו הבינו כי הפסידו במערכה. ישוע לא פסל את משה רבנו אלא הוכיח אותם על קושי לבבם.

בשלב זה ישוע נשאר עם תלמידיו בלבד (ראה בשורת מרקוס פרק י' 10).

כשישוע עם תלמידיו הם שאלו אותו:

"אמרו לו התלמידים: "אם כך הוא דין האיש והאישה לא כדאי להתחתן."

גם תלמידי ישוע למדו שנישואים הינם קשר שניתן להפסיק בקלות יחסית.

תגובתם הוכיחה שהגישה שלהם לנישואין הייתה מאוד אנוכית. בעבורם נישואים היו כלי של סיפוק יצרים, הבאת ילדים וכאשר אינם מעונינים יותר באישה, תמיד יש מוצא שדרכו יהיה אפשר להחליף את האישה כאילו הייתה כלי או צעצוע.

נישואין זה לא אספירין לטפל בכאב ראש רגעי! זה מחויבות הדדית, הקרבה ואהבה. זהו קשר אחדות עד שהמוות מפריד אותו.

התנ"ך מציין את הנישואין ואת האישה ברמה הגבוהה ביותר.

נישואין עם האישה הנכונה זו ברכה גדולה – ראה משלי ה' 18-19, י"ח 22, י"ט 14, ל"א.

תהילים קכ"ז. (הדבר נכון גם כלפי הגבר).

לאור המחויבות הנדרשת בנישואים, אמרו התלמידים – עדיף להישאר רווק!

ישוע ענה לתלמידיו:

אמר להם: "לא הכל מבינים את הדבר הזה, רק אלה שניתן להם.

ובכן, גם להישאר רווק זה לא הפתרון לכל אחד.

גם לרווקות יש את הבעיות שלה והפיתויים שלה. לא כל אדם יכול להישאר רווק ולשמור על טוהרו! (ראה ראשונה לקורינתיים ז' 7-9).

המחויבות לרווקות טהורה קשה לא פחות מהמחויבות לנישואים קדושים!

בשני המצבים אנו זקוקים לכוחו וגבורתו של אלוהים.

ישוע מציין שלושה מצבים הראויים לרווקות.

א. סריסים שנולדו כך מבטן אימם. ז"א אנשים שנולדו עם פגם מיני ולכן אינם מרגישים את הצורך ליחסי מין וגם לא יתחתנו.

ב. סריסים שסורסו מרצון בשל עבודתם במסגרת מלכותית (הרמון המלך) או בשירות המלכה (ראה מעשי השליחים פרק ח').

ג. אנשים אשר בחרו להקדיש את חייהם לשירות אלוהים וזאת בהדרכת אלוהים. לא מדובר על סירוס פיזי אלא בחירת רווקות עבור שירות אלוהים. ראה שאול השליח בראשונה לקורינתיים ז' 32-34.

מסקנה: כל אחד מאיתנו צריך לדרוש את רצון אלוהים בתפילה ותחנונים. אלוהים נותן לכל אחד מאיתנו את הכוח הדרוש לו כדי למלא את רצון אלוהים בחייו. לאחד להיות רווק ולאחר להיות נשוי. ראשונה לקורינתים ז' 7.

אלוהים אינו מבקש מאיתנו להתמודד עם קשיי העולם בכוחנו! אלוהים מצפה מאיתנו להתפלל ולבקש ממנו כוח כדי להתגבר על כל חטא וכל מכשול. בעזרת אלוהים כל זוג יכול לשמור על נישואיו בקדושה ובטוהר.

אלוהים שונא גירושים ומבטיח לתת את כל הכוח, חוכמה, חסד ואהבה הנדרשים כדי לרפא כל משבר בחיי הנישואין. למרות זאת, בני האדם, גם אלו הטוענים להיות מאמינים, לעיתים זונחים את עצתו ועזרתו של אלוהים ומעדיפים לפעול על פי הנחיית ליבם הנתון להשפעת החטא (ירמיה י"ז 9).

כמו שכל אדם נראה שונה כך לעיתים נדמה שלכל זוג יש בעיה שונה שנדרשת לה תשובה "תפורה".

באיגרת הראשונה של שאול השליח לקהילה בקורינתי, ישנה התייחסות למקרים מגוונים.

המאמינים בקורינתי שלחו לשאול אוסף שאלות הנוגעות לדרך החיים של המאמין בישוע. אחת מהן התייחסה לנושא הנישואין וגירושים. (מומלץ לקרא את כל הפרק)

הבה נקרא מאיגרת הראשונה של שאול השליח לקהילה בקורינתי פרק ז' פסוקים 10-16:

"ועל הנשואים אני מצווה, ולא אני כי אם האדון, שלא תיפרד אישה מבעלה –
אך אם נפרדה, שתישאר פנויה או תתפייס עם בעלה – ואל יעזוב איש את אשתו.
אל השאר אני אומר, ולא האדון: אם לאיש מאמין יש אישה בלתי מאמינה והיא רוצה להישאר איתו, אל יעזוב אותה.
ואישה שיש לה בעל בלתי מאמין והוא חפץ להישאר איתה, אל תעזוב היא אותו,
כי הבעל שאיננו מאמין מקודש באישתו, והאישה שאיננה מאמינה מקודשת בבעלה. אם לא כן, בניכם טמאים, ואילו עתה קדושים הם.
אבל אם זה שאיננו מאמין נפרד, שייפרד לו. גם המאמין וגם המאמינה אינם משועבדים במקרים כאלה. הרי לשלום קרא אותנו האלוהים.
כלום יודעת את, אישה, אם תושיעי את בעלך? או כלום יודע אתה, הבעל, אם תושיע את אשתך?".

בפסוק 10 שאול פונה אל הזוגות הנשואים ששניהם מאמינים, ואומר להם – אל תיפרדו! לא הבעל מאישתו ולא האישה מבעלה. המילה 'להיפרד' ששאול השליח משתמש בא הייתה המילה הרשמית לציין גירושין בתקופה המדוברת. (5563 strong concordance).

והיה והזוג המאמין מתגרש, שאול מדריך אותם להישאר פנויים או להתפייס.

ההנחיה מאוד ברורה – אם אחד מהם יינשא לאדם אחר הרי שהוא יואשם בעיני אלוהים בחטא הניאוף ועל כך ייתן דין לפני אלוהים.

המציאות מוכיחה לנו שמשברי נישואין קיימים גם בין זוגות מאמינים.

במצב שכזה אלוהים מעניק לזוג כלים רבים שבהם ואיתם הם יכולים להשתמש ולהתגבר על המשבר.

ניתן להיפרד לזמן קצר וזאת למטרת תפילה, חקר הנפש, לימוד וייעוץ עם מאמינים בוגרים באמונה. אדרבא, דווקא בעת משבר נישואין הקהילה יכולה להראות את אהבתה בגישור והדרכה לאור דבר אלוהים. במידה והזוג אכן מאמין ומקבל את דבר אלוהים כסמכות ללא תנאי, השלום ביניהם יוחזר על כנו ואלוהים יקבל כבוד! זוג שכזה יודע שאלוהים יכול לשקם כל דבר!

אך הבעיה איננה עם אלוהים! הוא יכול לפתור כל דבר! הבעיה היא עם גודל אמונתנו ומידת ביטחוננו בו!

מכיוון שאיננו מושלמים באמונתנו, ועדיין חיים בגוף הנתון להשפעת החטא, עלינו לחיות קרוב ככל שאפשר לרצון אלוהים, להתחזק מקרבתם של שאר האחים והאחיות באמונה, כדי להימנע מליפול בחטאים הגורמים לנזקים וצלקות נפשיות כל כך קשות.

לעיתים, אחד מבני הזוג מתעקש ללא סיבה ועומד על רצונו להתגרש. במצב שכזה על הקהילה לפעול עימו על פי הכתוב בבשורת מתי י"ח 15-18. במידה ובן הזוג יתמיד בעיקשותו ללא סיבה ויעמוד למשמעת קהילתית, הוא יוכיח קבל עם ועדה כי אינו מאמין ובמצב שכזה תתייחס אליו הקהילה כחסר אמונה שממנו ניתן להתגרש. ראוי לציין שבכל מקרה אין לקבוע מסקנות במהירות אלא לפעול בסבלנות ולאורך זמן.

בכל אופן, דבריו של שאול מלמדים אותנו שאין מקום לגירושין בין בני זוג מאמינים!

בשלב זה, ולפני שנמשיך לתאר מצבים אחרים, ראוי לציין בקיצור נמרץ מה עלינו לעשות ואיך, כדי להבטיח נישואין ללא חרטה.

מכיוון שאלוהים רואה את קשר הנישואין כדבר מחייב לכל החיים, ראוי שכל גבר ואישה יפעלו על פי הנחיות אלוהים בכתבי הקודש לפני שיינשאו.

א. שני בני הזוג חייבים להיות מאמינים בישוע.

ב. חייב להיות יחס אהבה ומשיכה בין השניים

ג. בילוי זמן ארוך מספיק (היה נהוג תקופה של כמעט שנה) שבמהלכו הזוג המיועד לנישואין יבלה בשיחות, לימוד דבר אלוהים ותפילה. מומלץ להגיע למצב של וויכוח וחוסר הסכמה וזאת כדי לבחון את התנהגות בן הזוג בעת מחלוקת ודרכם לפתרון בעיות.

ד. לבלות במקום ציבורי ולא במקומות או מצבים העלולים לגרום לנפילה בחטא. ז"א להימנע ממגע מיני מוחלט לפני הנישואין.

ה. יעוץ נישואין במסגרת הקהילה. ללמוד נושאים עיקריים בנוגע לשותפות ונישואין מפי זוגות בוגרים באמונה.

ו. תפילה, תפילה ועוד תפילה. כשבוטחים באדם מקבלים מה שאדם מסוגל לעשות. כשסומכים על ארגונים, מקבלים מה שארגונים מסוגלים לעשות. כשנשענים על תפילה, מקבלים מה שאלוהים יכול לעשות. הנישואים הם מבחן יום יומי שבו אנו מתמודדים עם החטא ושאר לחצים. עלינו להישען באמונה על אלוהים ודברו וביחד לתמוך אחד בשני כזוג מאוחד.

שאול השליח ממשיך בפסוק 12 בהדרכתו והפעם הוא מדבר אל 'השאר'.

מי הם 'השאר' ששאול מתייחס אליהם?

בפסוק 8 שאול השליח התייחס לפנויים והאלמנות. בפסוק 10 לזוגות הנשואים המאמינים בישוע. לאור זאת, המילה 'השאר' מתייחסת לזוגות מעורבים, כאלו שרק אחד מבני הזוג הוא מאמין.

איך יתכן מצב שבו רק אחד מבני הזוג הוא מאמין? הרי אלוהים אוסר על המאמין להינשא לאחד שאינו מאמין! (שניה לקורינתים ו' 14-18).

במאה הראשונה כאשר הבשורה הגיעה לעמים רבים באימפריה הרומית, רבו המקרים בהם אדם נשוי שמע את הבשורה והאמין בישוע. מן הסתם לא תמיד אישתו ובני משפחתו התעניינו בבשורה או קיבלו את אמיתותה. כך קרה שזוגות נשואים רבים היו מעורבים.

שאול מדריך את אלו הנמצאים במצב הזה כיצד להתנהג.

שאול מציין שאת ההדרכה לזוגות המעורבים הוא לא שמע ישירות מפיו של ישוע המשיח אלא לאור הבנתו ודעתו.

האם עלינו לקבל את דעתו של שאול השליח כאילו הייתה מצוותו של המשיח? כן!

א. שאול הוסמך כשליח על ידי ישוע המשיח וכשכזה הוא בעל יכולות על טבעיות – אל העברים ב' 1-4, אל האפסים ב' 20.

ב. פטרוס השליח אמר על שאול כי יש בו חכמה שעלינו לשמוע לה. שניה לפטרוס ג' 14-18. כמו כן פטרוס שמע לביקורתו של שאול השליח כשהיה בגלטיה. אם פטרוס השליח ושאר השליחים קיבלו את סמכותו של שאול, עלינו ללמוד מהם ולעשות כמוהם.

ג. שאול הוסיף ואמר בפסוק 40: "…וחושבני שגם בי רוח אלוהים…" כדי לציין שדבריו אינם באים ממחשבה הזויה אלא מתוך הבנת דבר אלוהים השלם.

אל הזוגות המעורבים שאול אומר:

"…אל השאר אני אומר, ולא האדון: אם לאיש מאמין יש אישה בלתי מאמינה והיא רוצה להישאר איתו, אל יעזוב אותה.
ואישה שיש לה בעל בלתי מאמין והוא חפץ להישאר איתה, אל תעזוב היא אותו,
כי הבעל שאיננו מאמין מקודש באישתו, והאישה שאיננה מאמינה מקודשת בבעלה. אם לא כן, בניכם טמאים, ואילו עתה קדושים הם…"

שאול אומר במילים פשוטות: אם בן הזוג שאינו מאמין רוצה להישאר נשוי למאמין, על המאמין להישאר נאמן לבן זוגתו (וההפך).

גם שמעון פטרוס הדריך על פי אותו עקרון באיגרת הראשונה לפטרוס ג' 1-7. התנהגותו הטובה של בן הזוג המאמין מהווה עדות שדרכה בן הזוג שאינו מאמין יכול להכיר את המשיח.

שאול השליח עוד אומר, מכיוון שרוח הקודש שוכן במאמין, פועל בו, מלמד אותו ומברך אותו, יוצא מכך שבן הזוג שאינו מאמין יוצא נשכר מהברכה שבאה על המאמין ומקדושתו בעיני אלוהים.

לדוגמא: אדם המהגר לארץ עשירה עתיד ליהנות מעושרה ומברכתה של אותה ארץ גם אם הוא אינו נאמן לאותה ארץ.

קדושתו של בן הזוג המאמין מהווה מטריה של ברכה וקדושה לשאר בני משפחתו!

במילה קדושה אני מתכוון למיוחדות, נפרדות לפועל אלוהים.

אך מה על המאמין לעשות כאשר בן הזוג שאינו מאמין מחליט להתגרש? על כך שאול עונה בפסוקים 15-16.

"…אבל אם זה שאיננו מאמין נפרד, שייפרד לו. גם המאמין וגם המאמינה אינם משועבדים במקרים כאלה. הרי לשלום קרא אותנו האלוהים.
כלום יודעת את, אישה, אם תושיעי את בעלך? או כלום יודע אתה, הבעל, אם תושיע את אשתך?".

שאול השליח מלמד שאם בן זוג שאינו מאמין מחליט להתגרש, על המאמין לאפשר לו ללכת! שימו לב ששאול אינו מנחה את המאמין להילחם כדי לשמור על שלמות הנישואין במקרה שכזה.

אין הדבר מציין שעל המאמין לעודד את הפירוד, חס וחלילה, אלא להיות הצד הפסיבי. אם ננסה לשמור על הנישואין בכוח, נגד רצונו של בן הזוג הלא מאמין, לא נבטיח את ישועתו אלא רק נכתים את עדותנו כילדי המשיח ישוע.

ה' קרא אותנו לשלום. ראה גם אל הרומים י"ב 18.

במקרה של גירושין על בסיס שכזה, בן הזוג המאמין אינו משועבד יותר לזה שהתגרש.

למה הכוונה במילים 'אינו משועבד'?

1402 – (strong concordance) עבד, משרת, תחת סמכות.

ז"א, אם בן הזוג שאינו מאמין החליט להתגרש, הרי שהמאמין חופשי ורשאי להמשיך בחייו!

מה בן הזוג המאמין צריך לעשות במצב שכזה? למה הכוונה – להיות חופשי?

רווקות תמידית – שאול מציע להישאר פנויים, כמוהו, מכיוון שהפנויים והפנויות יכולים להתמקד יותר בשירות אלוהים. פסוק 8.
רווקות זמנית – כל עוד בן הזוג הלא מאמין נשאר רווק ולא נאף, ראוי לחכות ולראות אם הוא יצטער ויחזור בתשובה. בדרך זו ימעטו מעשי הניאוף והזנות.
להתחתן שוב אך רק עם בן זוג מאמין. ראה פסוק 2.

שימו לב ששאול השליח לא פירט 10 אופציות אלא נגע במספר עקרונות. אני מאמין ששאול נשאר נאמן לעקרון הבסיסי הטוען: זוג נשוי הם בשר אחד שאסור להפרידו. הנישואים הם מחויבות לחיים.

סיכום:

בעל ואישה הם בשר אחד ומה שאלוהים חיבר אל לו האדם להפריד.
אלוהים שונא גירושין. אלוהים מצפה מהבעל והאישה לאהוב זה את זו ולהתייחס אחד לשני כבני ברית.
אלוהים מצפה מילדיו המאמינים להינשא רק למאמינים כי כך מובטחת שלמות נישואיהם וברכתם. כמו כן ילדיהם יקראו "זרע אלוהים".
לעומדים להינשא ולרווקים אני מציע להשתתף בשיעורי הכנה לנישואים במסגרת הקהילה. ראוי לשמוע מניסיונם של בעלי ניסיון שפעלו על פי דבר אלוהים ונהנו מברכותיו בנישואיהם.

הדרשה של ישוע על ההר (חלק יג) – בעניין שבועה
מול ים כינרת ישוע יושב עם תלמידיו וקהל נוסף מצטופף לידו.

ישוע המשיח מלמד את התנאים הנדרשים מבני האדם כדי שיוכלו להיכנס למלכותו.

ישוע פותח בסדרת פסוקי ה-'אשרי' (פסוקים 3-12) וכבר בפתיח מבהיר שאלוהים דורש את האמונה שבלב, את השינוי הפנימי שחל באדם המקדיש את כל כולו לשירות אלוהים.

למרות שלימודו של ישוע נשמע חדש ומהפכני, הוא מבהיר לשומעיו: לא באתי לבטל את התורה כי אם לקיים!

ישוע לא בא להתחרות בתורה והנביאים. שומעיו לא נדרשים לבחור בין משה לבין ישוע. ישוע הוא תכלית התורה והנביאים (אל הרומים י 4), ישוע בא ללמד את כוונת אלוהים ולחיות על פיה כדי לתת מופת (אל הגלטים ד 4).

ישוע מלמד את שומעיו את הכוונה המקורית של הדברות. את "הנפש" של עשרת הדברות. כך ילדי אלוהים הראויים למלכות צריכים להבין וליישם את מצוות אלוהים. זה סימן ההיכר של הנחשבים לצדיקים בעיני אלוהים.
לאור זאת, הבה נקרא את פסוקים 37-33:

33 “עוֹד שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים ‘לֹא תִּשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר וְשַׁלֵּם לַאדֹנָי נְדָרֶיךָ’.
34 וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁלֹּא לְהִשָּׁבַע בִּכְלָל: לֹא בַּשָּׁמַיִם, כִּי כִּסֵּא אֱלֹהִים הֵם;
35 אַף לֹא בָּאָרֶץ, כִּי הֲדוֹם רַגְלָיו הִיא; וְלֹא בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהֲרֵי קִרְיַת מֶלֶךְ רָב הִיא.
36 גַּם בְּרֹאשְׁךָ אַל תִּשָּׁבַע, כִּי אֵינְךָ יָכוֹל לַהֲפֹךְ שַׂעֲרָה אַחַת לִלְבָנָה אוֹ לִשְׁחוֹרָה.
37 אַךְ תְּהֵא מִלַּתְכֶם ‘כֵּן’, כֵּן; ‘לֹא’, לֹא. יוֹתֵר מִזֶּה מִן הָרָע הוּא.”

לאחר שישוע אמר את דברו בנוגע לנישואין וגירושין (פסוקים 31-32), הוא מדבר על החובה של המאמין להיות נאמן ומחויב לכל מילה היוצאת מפיו!.

לא לחינם ישוע מצין את הנושא של המחויבות למוצא פינו מיד לאחר דבריו על נישואין וגירושין.

נישואים הם ברית לחיים. זו מחויבות הדדית לנאמנות ואהבה שמתבטאת במילים ובמעשים. אם אנו נעמוד במילה שלנו, כי אז ברית הנישואין תחזיק לכל אורך חיי הזוג.

העובדה שישוע מדבר על המחויבות למילה בשלב זה, מחזקת את ההבנה שנישואין הם ברית לחיים שאל לו לאדם להפר.

ישוע אמר: "…נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים ‘לֹא תִּשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר וְשַׁלֵּם לַאדֹנָי נְדָרֶיךָ’."

ישוע אינו מצטט פסוק מסוים אלא שמצוות ברוח זו נאמרו לבני הדור שיצאו ממצרים וקיבלו את התורה ממשה. לדוגמא:

א. שמות כ 7:

"לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־יהוה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא; כִּי לֹא יְנַקֶּה יהוה, אֵת אֲשֶׁר־יִשָּׂא אֶת־שְׁמוֹ לַשָּׁוְא."

ב. ויקרא יט 11-12:

"… וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר; וְחִלַּלְתָּ אֶת־שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יהוה."

ג. במדבר ל 3:

"אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל־נַפְשׁוֹ, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ; כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה."

ד. דברים כג 22-24:

"כִּי־תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ; כִּי־דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יהוה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר; לֹא־יִהְיֶה בְךָ חֵטְא. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ; כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ."

מהי שבועה? התחייבות של אדם בכל הקדוש לו, על פי רוב בהזכרת שם אלוהים, או אישור ואימות של דבר על ידי אדם המוסיף לדבריו במפורש או שלא בפרוש גם קללה שתחול עליו אם לא יקיים את דבריו או אין אמת בהם. (מילון אבן שושן). נדר – הבטחה חגיגית…

בתנ"ך אנו עדים למקרים שבהם אנשים נשבעו כדי להדגיש את כוונתם לקיים את ההבטחה ולנטוע אמון בלב שומעיהם.

מדוע אנשים נדרשו להישבע?

שבועתם של אנשים נחוצה במקום שבו למילה הפשוטה אין ערך עליון! במקום שבו האמת היא דבר 'יחסי' וערכו של אדם אינו גבוה במיוחד! במקום שבו יש צורך באיום כדי להוציא דבר אמת.

דבריו של ישוע והדוגמאות שציין היו מובנים ביותר לשומעיו. בתקופה ההיא (נכון גם לימינו) הפרושים והסופרים נהגו להישבע בדברים כגון: ההיכל, ירושלים, שמים, אברי הגוף.

(בשורת מתי כ"ג 16-22). הם נשבעו במקומות חשובים אלו שהם רכושו של אלוהים וכך השומעים הבינו שהכוונה לאלוהים מבלי להזכיר את השם המפורש. בדרך זו הם עקפו את האיסור של 'אל תישא את שם אלוהים לשווא'. (כמו היום כשאומרים 'השם' או 'אלוקים' ומתכוונים לומר אלוהים.).

בעוד חלק מהאנשים נשבעו ואכן התכוונו לקיים את הבטחתם, חלק אחר תירץ את הפרת השבועה בכך שנשבע בחפץ ולא באלוהים עצמו. חלק אחר נישבע אך מעולם לא התכוון למלא את הבטחתו. השבועה הפכה לכלי תמרון במקום לציין של אמת.

במקום לגנות כל שבועה וללמד את העם לדבר אמת כמו שאלוהים מדבר, התווכחו הפרושים והסופרים על 'טכניקות של שבועה'. בעשותם כך, הם הוכיחו שלא הבינו את עומק כוונת אלוהים בכל הקשור לשבועה ונדר. (כמו גם את משמעותן של מצוות רבות אחרות).

לעומת לימודם של הפרושים והסופרים, ישוע אומר?

לא להישבע בכלל!

מדוע?

א. מכיוון שאין בכוחו של האדם להבטיח את קיום שבועתו.

הרי אנו לא יודעים אם נחיה בעוד דקה! איננו מסוגלים להפוך צבעה של שערה. כל חיינו נתונים בחסדו של אלוהים המקיים אותנו! איגרת יעקב א' 19, ד' 13-17, ה' 12.

ב. כל שבועה ולא משנה במה, היא הבטחה שאלוהים מצפה מאיתנו לפרוע! כל הבטחה ושבועה היא הבטחה לאלוהים באותה מידה! כל חטא הינו חטא גם לאלוהים שעליו אנו ניתן דין וחשבון ועליו עלינו להתוודות (ראה ציטוטים מהתורה בתחילת השיעור)

ג. מכיוון ששבועה בין בני אדם הינה מנגנון להגנה מפני שקר, ומכיוון שבמלכות אלוהים אין שקר, יוצא מכך שבמלכות אלוהים אין צורך להישבע. והרי למצב שכזה ישוע המשיח מכין את שומעיו.

מדוע אלוהים אוסר על בני אדם להישבע אך הוא עצמו נשבע?

התשובה כלולה בפסוק 36:

"…גם בראשך אל תשבע, כי אינך יכול להפוך שערה אחת ללבנה או לשחורה."

מכיוון שאלוהים הוא ריבון השולט על כל אירוע ודבר ביקום, ומכיוון שאלוהים אינו חוטא אלא קדוש וטהור, הוא יכול לקיים והוא אכן מקיים את כל מה שהוא מבטיח. (אל העברים ו' 13, מעשי השליחים ב' 30).

אלוהים יכול להישבע מכיוון שהוא יכול לקיים כל מה שהוא מבטיח!

האדם לעומת זאת חוטא ואינו שולט על אירוע כלשהו. כל מעשיו של האדם דורשים את הסכמתו של אלוהים כדי להבטיח את שלמותם. שבועתו של אדם אינה מבטיחה קיום בכל מצב ולכן היא בטחון בעירבון מאוד מוגבל. שבועתו של אדם מעמידה אותו בסכנת שבועת שקר.

כשאלוהים נשבע הוא עשה זאת כדי לחזק את בטחון ילדיו בו.

הנה לפנינו דוגמא: אלוהים אסר על בני האדם להקריב קורבנות אדם בעוד הוא עצמו ירד לעולם בדמות אדם והקריב עצמו בעדנו.

אלוהים אסר על בני האדם את קורבנות האדם מכיוון שאין אדם קדוש וללא חטא ולכן אין לאדם דם הראוי לכפרה. לעומת זאת, אלוהים הוא קדוש וללא חטא ודמו ראוי ומתאים לשמש ככפרת חטאים.

מה דברי ישוע המשיח מלמדים אותנו היום?

הלקח שישוע מלמד אותנו בפסוקים אלו כתוב בפסוק 37:

"…אך תהא מלתכם 'כן', כן, 'לא', לא. יותר מזה מן הרע הוא." (איגרת יעקב ה' 12)

ישוע מלמדנו שלמילה שיוצאת מפינו יש ערך!

שנחשיב כל מילה כאילו הייתה חוזה מחייב!

ישוע מלמדנו להתנהג כמוהו! לדבר רק אמת באהבה ולדעת שכל הבטחה חייבת להתגשם במלואה. יוחנן י"ד 6.

באותה מידה שלא היינו רוצים לשמוע את אלוהים אומר: "סתם צחקתי" ביום של פרעון הבטחות, כך אל לנו לעשות זאת לאחרים.

שקר או אמת שאינה שלמה גורמים לאכזבה, הפסד, ניתוק קשרים, שנאה, ריב ואף מוות.

חוסר אמת זה הכלי שהשטן השתמש בו כדי להביא את המוות והריחוק מאלוהים על כל בני האדם. כמו שאבי האמת זה אלוהים, כך אבי השקר הוא השטן! (בראשית ג).

לאור זאת: מי שדובר אמת מוכיח שהוא בן לישוע, ומי שדובר שקר מוכיח שהוא ילדו של השטן, או אדם שנפל לחטא.

באיגרת אל האפסים ד 25 שאול מדגיש עד כמה חשובה האמת לחיי המאמין ולחיי הקהילה.

"על כן הסירו את השקר ודברו אמת איש לרעהו, כי אברים אנחנו איש לרעהו…"

כל המאמינים הם גוף אחד. וביחד אנו פועלים על פי הדרכת הראש שהוא המשיח ישוע (אל האפסים ה'). אם מישהו מאיתנו משקר לגבי מעשיו או אמונתו, הרי שהגוף לא ידע איך לעזור ואיך לתקן את המעוות. (יעקב ה' 12, וכן פרק ג' 1-12).

במצב שכזה כל הקהילה נפגעת ולא רק זה שמשקר. במצב שכזה עדותנו נפגעת ואנו נראים כבדיחה במקום כילדי אלוהים קדושים עם מסר של חיי נצח בטוהר וקדושה. אנו שגרירי המשיח (שניה לקורינתים ה') ועלינו לייצגו בנאמנות ואמת הראויים לו.

מה עלינו לעשות כדי שלמילה שלנו יהיה תוקף? שהכן שלנו יהיה כן והלא יהיה לא.

דיבור אמת מוחלטת ובאהבה (ז"א למטרת תיקון, עידוד ונחמה), היא פעולה שרק אלוהים יכול לעשות בשלמות!

העמידה בתנאים שישוע הציב אפשרית רק בעזרת שכינת רוח אלוהים בחיינו וכניעה לרצון אלוהים. (ראשונה לקורינתים י' 13, אל האפסים א' 13-14, איגרת יעקב ד' 13-17).

* בעזרת רוח אלוהים השוכן בנו אנו יכולים לקרא ולהבין את דבר אלוהים.

* אנו יכולים להתפלל נכונה ולבקש כוח ליישם את העקרונות שאנו לומדים.

* כמאמינים בקהילה אנו זוכים לעידוד והדרכה של שאר האחים והאחיות בקהילה כדי להדריך אותנו לפעול נכון ולעודד אותנו כשאנו נכשלים.

דיבור אמת באהבה ישפר לאין ארוך את חוזקו של התא המשפחתי.

דיבור אמת באהבה ישפר את היחס וההתחברות בין חברי הקהילה.

דיבור אמת באהבה ישפר את העדות שלנו בעולם וכל זה ביחד יביא כבוד רב לאבינו שבשמים.

ראשונה לקורינתים י' 31.

הבה נלמד לדבר בענווה ולומר: בעזרת השם נעשה כך וכך!

סיכום:

א. ישוע המשיח מצפה מאיתנו להתייחס לכל מילה או הבטחה כאילו היו חוזה מחייב!

בדרך שכזו אנו נשקול מילים ונימנע מלומר דברים מיותרים, לא מדויקים או לא נכונים.

ב. אלוהים הפקיד אותנו לומר את הבשורה שמצילה אנשים ממוות לחיים.

אם אנשים לא יוכלו להאמין לנו בשיחות היום יום, מדוע שיאמינו לנו בדברים קריטיים כמו האמונה בישוע?

ג. כשהסובבים אותנו ילמדו שאנו מדברים אמת ומחויבים לכל מילה שאנו אומרים, אנו נזכה לאמונם ולא נצטרך לחזק את דברינו בשבועה.

כשה- 'כן' שלנו יהיה 'כן', והלא שלנו יהיה לא, הסובבים אותנו יזכו לראות את אופיו ותכונותיו של המשיח דרך חיינו.

הדרשה של ישוע על ההר (חלק י"ד) – בעניין מידה כנגד מידה
מול ים כינרת ישוע יושב עם תלמידיו וקהל נוסף מצטופף לידו.

לאחר שיוחנן המטביל הכין לבבות רבים להופעתו של המשיח הבא להקים את ממלכתו, מגיע ישוע המשיח ומלמד את התנאים הנדרשים מבני האדם כדי שיוכלו להיכנס למלכותו.

למרות שלימודו של ישוע נשמע חדש ומהפכני, הוא מבהיר לשומעיו: לא באתי לבטל את התורה כי אם לקיים! (ה 17).

ישוע לא בא להתחרות בתורה ובנביאים. שומעיו לא נדרשים לבחור בין משה לבין ישוע. ישוע הוא תכלית התורה והנביאים (אל הרומים י 4), ישוע בא ללמד את כוונת אלוהים ולחיות על פיה כדי לתת מופת (אל הגלטים ד' 4).

ישוע מציין מצוות מעשרת הדברות כגון 'אל תרצח', 'אל תנאף', אחדות המשפחה, 'שבועה' ומצוות הקובעות מהלך חיים מן התורה ומוכיח לשומעיו כי לא הבינו את כוונתו של אלוהים. אלוהים רוצה את השינוי שחל בלב, את הציות הנובע מאהבה, מהדרכת רוחו השוכנת בלב ילדיו וכניעה מוחלטת לרצונו.

בסבלנות רבה ישוע הולך צעד אחר צעד כדי להבהיר את הכוונה המקורית של הדברות. את "הנפש" של עשרת הדברות. כך ילדי אלוהים הראויים למלכות צריכים להבין וליישם את מצוות אלוהים. זה סימן ההיכר של הנחשבים לצדיקים בעיני אלוהים.
לאור זאת, הבה נקרא את פסוקים 42-38:

38 “שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר ‘עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן’.
39 וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁלֹּא לְהִתְקוֹמֵם עַל עוֹשֵׂה הָרַע. אַדְּרַבָּא, הַסּוֹטֵר לְךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית, הַפְנֵה אֵלָיו גַּם אֶת הָאַחֶרֶת.
40 מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְבֹּעַ אוֹתְךָ לְדִין כְּדֵי לָקַחַת אֶת כֻּתָּנְתְּךָ, הַנַּח לוֹ גַּם אֶת מְעִילְךָ.
41 וּמִי שֶׁמְּאַלֵּץ אוֹתְךָ לָלֶכֶת אִתּוֹ מֶרְחָק שֶׁל מִיל אֶחָד, לֵךְ אִתּוֹ שְׁנַיִם.
42 תֵּן לַמְבַקֵּשׁ מִמְּךָ וְאַל תִּפְנֶה מִן הָרוֹצֶה לִלְווֹת מִמְּךָ.”

ישוע ממשיך לציין מצוות מעשרת הדברות ואחרות המהוות נדבך חשוב בחיי העם.

ישוע ציין דוגמאות מין החיים, כאלו ששומעיו מבינים ויכולים להזדהות עימם.

כדי להבין לעומק את דבריו של ישוע המשיח, עלינו להבין את תרבות התקופה, את המצב הלאומי, כלכלי, חברתי ודתי. במילים פשוטות, עלינו "להיכנס לראש" של בני אותה תקופה.

בתקופה ההיא, ניזונו בני ישראל בכל הקשור להבנת הכתובים מפרשנותם של הפרושים והסופרים. ספרי תורה לא היו בהישג יד של כל אדם והלימוד נעשה בבתי כנסת שבהם קראו מן התורה והבינו את הפסוקים לאור ההדרכה מפי רבני התקופה (לוקס ד' 16-30). רוב העם לא נמנה עם המשכילים המלומדים אלא עסק במקצועות קשי יום. הם קיבלו את ששמעו כי הרי הפרושים והסופרים נחשבו למלומדים. לימוד נוסף זכה העם לקבל מפי הכוהנים לו רצה כאשר עלה לירושלים בחגים.

מי שהעז להתנגד לדעת הפרושים, הסתכן בהחרמה שסיכנה את חייו וחיי בני משפחתו (ראה יוחנן ט).

מבחינה לאומית, עם ישראל היה תחת כיבוש רומי. הכיבוש היה נוקשה ומורגש בכל מקום. הצבא הרומי לא היה ידוע בעדינותו והחיילים התייחסו לתושבים בגסות וברודנות. חיילים רומים השפילו, ניצלו והתעמרו על התושבים. רבים בעם חלמו על הזדמנות לפגוע בנציגי הכיבוש ולהחזיר להם כפי שמגיע להם. יתרה על כן, מדובר על חברה שבה עבדות היא חלק מהחיים. השפלה , סבל וניצול היו מחזה של יום יום.

כאשר אנו מרגישים וחושבים מעט כמו הקהל שנמצא מול ישוע, הבה נבחן את דברי המשיח.
ישוע אמר:

"שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר ‘עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן’."

ישוע מצטט פסוקי מפתח בכל הקשור לביצוע המשפט והצדק. פסוקים אלו נזכרים בתורה בשמות כא 23-27; ויקרא כד 19-20; דברים יט 21.

למה התכוון אלוהים כאשר נתן את המצוות הללו?

'עין תחת עין', 'שן תחת שן' או 'רגל תחת רגל' הינם הדרך של אלוהים לומר – העונש מוגבל למידת הנזק. זו דרכו של אלוהים ללמד צדק!

במצוות אלו אלוהים מעגן בחוק את המסגרת המקסימלית לעונש. העונש מוגבל למידת הנזק והעיקרון נכון כלפי כל אדם ללא הבדל – מבחינתו של אלוהים.

אלוהים לא חייב את הנפגע לדרוש עונש מקסימלי נגד הפוגע. הנפגע תמיד יכול לסלוח, למחול, לוותר, לדרוש עונש סמלי. אלוהים לא ביטל את האפשרות לחסד ורחמים אלא הגביל את האפשרות לחריגה בעונש וסתם את הפרצה לנקמה חסרת שליטה הגורמת לעיוות צדק ודין. (לא תנקום ולא תיטור – ויקרא י"ט 18).

לכן: המצווה הזו לימדה:

א. מסגרת למשפט צדק

ב. ריסון מעשי נקמה. (משפט יעשה על ידי האחראים למשפט ולא על ידי הנפגע בלבד).

חישבו לרגע:

'עין תחת עין', 'שן תחת שן' – איך אפשר להוציא את עינו של הפוגע בדיוק באותה מידה שהפוגע הוציא לנפגע?. איך אפשר להבטיח שבירת שן מדויקת בדיוק כמו שהפוגע עשה לנפגע?

מה יקרה אם במהלך שבירת השן של הפוגע היא תישבר יותר ממה שצריך?

מה יקרה אם במהלך עקירת עינו של הפוגע הוא יזדהם וימות?

האם יידרש שדרוג בפגיעה של הנפגע?!

בני ישראל הבינו את הרעיון! העונש מוגבל למידת הנזק, והפיצוי נעשה בשווה ערך.

ולראיה – רוב משפטי הפגיעה הסתיימו בפיצוי כספי כזה או אחר העומד כשווה ערך לפגיעה!

אם כן, איך הפרושים והסופרים לימדו את המצוות הללו בתקופתו של ישוע?

א. העובדה שישוע נדרש לפרש את המצוות הללו ודיבר בנימה ביקורתית על הפרושים והסופרים מוכיחה שהבנתם והוראתם הייתה שגויה. (ה' 20).

ב. הפרושים והסופרים, קרי פרשני התורה ומלמדיה אחזו בדעה שחלה חובה למיצוי דין מרבי ובדרך זו נתנו דרור לרגשות נקם אשר הובילו לעונש יתר והרחבת מעגל הכאב. הם לא הבינו את הלך ליבו של אלוהים, לא פעלו כדי לפשר, לרסן ולא עודדו חסד ורחמים היכן שאפשר.

הפרושים והסופרים דגלו בשנאת גויים. הם הצדיקו את שנאת הגויים כאילו הייתה חלק מעונשו של אלוהים נגד עובדי האלילים. מבחינתם, מיצוי דין מקסימלי ונקמה נגד הגוי הפוגע היא בגדר עשיית מצווה.

בתקופה שבה רבים הנפגעים ורבים המושפלים, ראוי לרסן, לעודד סבלנות כדי להקטין את הפגיעה הכללית. הפרושים והסופרים התרחקו מאמת אלוהים והדרכת רוחו ולכן לא פעלו בשמו ולא הראו פרי של אלוהים בעמלם הציבורי. הם הציגו את האדם המנסה לגבור בכוחו ולא את אלוהים המנצח ברוחו, ונכשלו!

ולעומתם מה ישוע אומר?

"ואני אומר לכם שלא להתקומם על עושי הרע. אדרבא, הסוטר לך על הלחי הימנית, הפנה אליו גם את האחרת.
מי שרוצה לתבוע אותך לדין, כדי לקחת את כותנתך, הנח לו גם את מעילך.
ומי שמאלץ אותך ללכת איתו מרחק של מיל אחד, לך איתו שניים.
תן למבקש ממך ואל תפנה מן הרוצה ללוות ממך."

ישוע מציין דוגמאות קשות ומשפילות שהיו מנת חלקם של רבים משומעיו אם לא כולם.

שימו לב לדוגמאות של ישוע. הדוגמאות לא מציינות מעשים שיש בהם סכנת חיים מיידית אלא כאלו המשפילים ומבזים אותך או גוזלים ממך!

העם היה תחת כיבוש רומי. חיילים רבים היו פוגעים ומשפילים את התושבים. ההשפלה יכלה להיות על בסיס דתי ולאומי. סטירה על הלחי הימנית הייתה ביטוי להשפלה גדולה. בהנחה שרוב בני האדם ימניים, הרי סטירה ביד ימין מן הסתם תפגע בלחי שמאל. על מנת לסטור ביד ימין על לחי ימין הסטירה חייבת להיעשות על ידי גב כף היד! סטירה שכזו היא סטירה משפילה הרבה יותר משהיא כואבת. עבדים היו מעדיפים מלקות שוט על גבם מאשר סטירת לחי. סטירה משפילה שכזו גוררת רגשות זעם ומעשי נקם.

חיילים רומים יכלו לצוות על תושב הארץ שאינו אזרח רומי, לשאת את כליהם ומשאותיהם למרחק של מיל (קצת יותר מקילומטר). אם התושב סרב, חייו היו בסכנה. ראו את הדוגמא של שמעון מקירניה כשנדרש לשאת את צלבו של ישוע (מתי כ"ז 32). איך לדעתכם הרגיש תושב יהודי לאחר שחייל רומי עובד אלילים ניצל אותו כאילו היה סמרטוט?

בעוד הפרושים והסופרים הלהיבו את העם בגאווה לאומית, הלהיטו אותם לשנאת הפוגעים בהם ולימדו אותם שמיצוי הדין עם הפוגעים בהם כמוהו כמצווה, עומד ישוע ומלמד את ההפך!

אל תתקומם על עושי הרע! משמע, אל תחזיר לאנשים הללו באותו מטבע. אל תרד לרמה שלהם. אל תפעל בדרך שתגרום לשרשרת אירועים שבסופה העדות שלך עבור אלוהים עלולה להיפגע. אל תתנקם או תחשוב על נקמה! העדיף לספוג מאשר להחזיר באלימות. אתה שגריר לאלוהים אז ייצג אותו בכבוד. (שניה לקורינתים ה' 18-21).

ישוע אינו מלמדינו לא להיעזר ברשויות החוק או לא להתנגד למעשי השטן והפשע אלא מבטל את הגישה שהפרושים לימדו – התנקם והילחם על כל דבר כדי להוכיח את צדקתך ובכל מחיר.

'תן את הלחי השניה', 'לך איתו שני מיילים נוספים', 'הנח לו גם את מעילך', 'תן למבקש ממך' משמע, העדף לוותר ולסלוח מאשר לנקום או לנטור. העדף לתת מאשר לקחת. הראה במעשיך את אהבת אלוהים הנמצא בך. הראה במעשיך את שהמשיח עשה עבורך. הראה בתגובתך את ביטחונך המלא בהגנת אלוהים כמו שהבטיח בדברו עבור ילדיו הצדיקים.

אם נחיה כמו צדיקים ונציית לאלוהים כמו שהוא מצפה מאיתנו כי אז הוא ימלא את שהבטיח לילדים הבוטחים בו. כשאנו חלשים בעיני העולם בגלל ציותנו לאלוהים כי אז מלוא כוחו של אלוהים עומד לרשותנו כפי שהבטיח:

– "יצפון לישרים תושייה, מגן להולכי תום". משלי ב' 7.

– "כי שבע ייפול צדיק וקם, ורשעים ייכשלו ברעה". משלי כ"ד 16.

– "השלך על יהוה יהבך והוא יכלכלך לא ייתן לעולם מוט לצדיק". תהילים נ"ה 23.

– "הפוך רשעים ואינם, ובית צדיקים יעמוד". משלי י"ב 7.

– "לא יאונה לצדיק כל אוון…" משלי י"ב 21.

עלינו ללמוד איך להפקיד בידי אלוהים את עשיית הדין. אלוהים אמר: "לי נקם ושילם…" דברים ל"ב 35.

כאשר אתה מנסה לנקום, אתה מאפשר לרוע ולשטן לאחוז את לבך ולהרוס בסופו של דבר את העדות שלך. כשאתה סולח ועושה בעבור אביך שבשמים, לבך מתמלא בשלום ושמחה ואלוהים מגן עליך.

זכור: למרות שאנו חיים בעולם הזה, ישוע המשיח דורש מאיתנו לחיות על פי אמות המידה של מלכותו. ההתנהגות המשיחית שלנו היא עדות שבכוחה לגרום לפוגעים בנו לשקול את מעשיהם ולחזור בתשובה. יש תכלית לסבל שלנו!

הערה:

ישוע אינו מעודד אותנו לזלזל בביטחון משפחתנו! חס וחלילה. ישוע לא ממעיט מתפקידם וחשיבותם של צבא ומשטרה בשמירה על החוק (אל הרומים י"ג).

אם ראיתי פשע אני אודיע למשטרה. אם אהיה במלחמה ואצטרך להילחם, אעשה זאת על הצד הטוב ביותר. אם גנב או רוצח ינסה לפגוע בי, אעשה הכל כדי להתגונן ולהגן על משפחתי.

ישוע מלמד גישה שונה – לא להתנקם! רדוף שלום! חפש לסלוח! שפוט בצדק ורחמים, העדף לתת במקום לקחת! אלו מושגים שהפרושים והסופרים לא לימדו את עצמם ואת העם זו גישה שהם לא חלמו לאמץ כלפי אויביהם! ראה פסוקים 43-48.

סיכום:

א. חסד, רחמים, סליחה, אהבה, חכמה, ריסון עצמי, פשרה, שלום, הם מעלות גבוהות יותר מהדרישה למיצוי דין מקסימלי על כל פגיעה. ישוע לימד את הדרך להורדת הלהבות והשכנת שלום כיאה למלכותו בעוד הפרושים והסופרים לימדו את הדרך למהומה, גאווה לאומית שהובילה לסבל.

ב. נקמה היא שחרור רסן ונתינת דרור ליצר החטא. נקמת אדם לא תביא טוב אלא תבטיח את מעגל הנקמה והכאב. זאת הסיבה שאלוהים ציווה לתת לו את הנקמה וכך איפשר לנו לוותר ולהמשיך ולציית לו בשלום.

ג. סגנון חיינו, ההתנהגות שלנו, האמונה שלנו, הם כלי בישור! אלוהים משתמש בנו כדי להראות את אהבתו ותכונותיו לעולם שאינו נושע. הבה נתפלל כדי שנסכים לסבול כדי להביא את דבר הבשורה לעוד נפש!

הדרשה של ישוע על ההר (חלק ט"ו) – בעניין "אהב את אויבך"

ישוע ממשיך ללמד את הנמצאים בקרבתו ועתה מבהיר להם את כוונתו של אלוהים במצווה, אהוב את רעך. לימודו של ישוע עומד לעיתים כהיפוך גמור להוראתם של הפרושים והסופרים. בזאת ישוע הדגיש את הריחוק הגדול שבה נמצאת ההנהגה הרוחנית מאלוהים ודברו. לימודו של ישוע מוכיח שההנהגה הרוחנית היהודית הייתה בפשיטת רגל רוחנית מוחלטת.

בעוד אלוהים חפץ את הקדושה והטוהר בלב ילדיו, עמלו הפרושים והסופרים בהצגת דתיות חיצונית. דתיות שכזו אינה מושיע ואינה רצויה בעיני אלוהים. (מיכה ו' 6-8, ישעיה ס"ד 5, ישעיה נ"ט).
לאור זאת, הבה נקרא את פסוקים 48-43:

43 “שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר ‘אֱהַב אֶת רֵעֲךָ וּשְׂנָא אֶת אוֹיִבְךָ’.
44 וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלְּלוּ בְּעַד רוֹדְפֵיכֶם,
45 לְמַעַן תִּהְיוּ בָּנִים לַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים וּמַמְטִיר גֶּשֶׁם עַל צַדִּיקִים וְעַל רְשָׁעִים.
46 הֵן אִם תֹּאהֲבוּ אֶת אוֹהֲבֵיכֶם מַה שְֹכַרְכֶם? הֲלֹא גַּם הַמּוֹכְסִים עוֹשִׂים זֹאת.
47 וְאִם תִּשְׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹם אֲחֵיכֶם בִּלְבַד, מַהוּ הַמְיֻחָד שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים? הֲלֹא גַּם הַגּוֹיִים עוֹשִׂים זֹאת.
48 לָכֵן הֱיוּ שְׁלֵמִים, כְּמוֹ שֶׁאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שָׁלֵם הוּא.”

ישוע מצטט מדברי הפרושים והסופרים משפט מסולף שלא נאמר על ידי אלוהים.

אלוהים אכן אמר: "אהב את רעיך" – אך לא אמר: "שנא את אויבך".

ההפך נכון:

ויקרא יט 18:

"לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ; אֲנִי יהוה."

ויקרא יט 34:

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם."

שמות כג 4-5:

"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה, הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ."

משלי כד 17-18:

"בִּנְפֹל אוֹיְבֶיךָ (אוֹיִבְךָ) אַל־תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל־יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן־יִרְאֶה יְהוָה וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ."

משלי כד 29:

"אַל־תֹּאמַר, 'כַּאֲשֶׁר עָשָׂה־לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה־לּוֹ; אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ'."

משלי כה 21-22:

"אִם־רָעֵב שֹׂנַאֲךָ, הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם־צָמֵא, הַשְׁקֵהוּ מָיִם, כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל־רֹאשׁוֹ; וַיהוָה יְשַׁלֶּם־לָךְ."

איוב לא 29:

"אִם־אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי־מְצָאוֹ רָע".

הפרושים לימדו: לאהוב את עצמך, את בני משפחתך ואת אלו הטובים אליך. הם גם לימדו לשנוא ולהתנקם באויבים ובשונאים. הפרושים לימדו דבר זר לאלוהים.

מבחינתם, שנאת האויבים נראתה כחלק מעונשו של אלוהים על אותם עובדי אלילים שאינם יהודים. ז"א שנאת האויבים כמוה כמצווה ועשיית רצון אלוהים.

איך אפשר להצדיק שנאת אויב כאשר אלוהים מציין בבירור את ההפך?

א. כאשר מחשיבים הוראת אדם כחשובה יותר מהוראת אלוהים (ישעיהו כט 13-14).

ב. כאשר מאפשרים לרצון האישי לגבור על רצון אלוהים.

איך אפשר לעודד אנשים לשנוא?

אפשר כאשר אלוהים אינו שוכן בליבך!

לעומת סילוף האמת מפי הפרושים והסופרים, ישוע מציין את מה שאמר אלוהים מלכתחילה: "…אהבו את אויביכם והתפללו בעד רודפיכם"

איך אנו אמורים לאהוב את אויבנו?

לאור הציטוטים הנזכרים למעלה ומכיוון שאהבה תמיד מתבטאת בלתת ניתן להבין שאהבת האויב מתבטאת בעזרה בתחום בו הוא זקוק, קרי, מזון, בריאות, חינוך. הכוונה לעזרה חיובית ולא לכזו המעודדת חטא או פשע. משלי כ"ה 21-22.

ביוונית, השפה שבה הספר נכתב, יש שלוש מילים לציין אהבה. המילה אגפה מציינת אהבה ללא תנאי וללא מטרה לקבל בחזרה. זו אהבה על תקן של קורבן. (פילוס – חבר, ארוס – מין)

אהבה כזו העוזרת באופן מעשי בכוחה להכין את הקרקע לעזרה הגדולה יותר – השמעת הבשורה שבכוחה להעניק חיי נצח.

ומה עלינו לבקש מאלוהים בשמים בעבור אויבנו? איך מתפללים עבור האויבים?

המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לבקש עבור אדם כלשהו, יהיה מי שיהיה, היא שאלוהים יושיע אותו מעונש נצחי באגם האש. אהבתנו יכולה להתבטא גם בפעולות מעשיות כדי להביא את דבר הבשורה לאוזני אויבנו. אחרי הכל, ישועה באה בעקבות שמיעה והדבר נכון לכל אדם. אל הרומים י' 17.

ההנחיה הזו אינה זרה לדבר אלוהים.

לדוגמא ראו את סיפור יונה הנביא:

א. אלוהים שולח את יונה למען יעודד את תושבי נינווה הרשעים לחזור בתשובה כדי להימנע מעונש אלוהים. יונה ניסה להתחמק מהמשימה שאלוהים הטיל עליו וסבל רבות בשל כך! יונה טעם את ברכת אלוהים כאשר הגיע למעוז אויביו והשמיע בפיהם את דבר הישועה וההצלה. כאשר תושבי נינווה חזרו בתשובה, סלח להם אלוהים וניחם על הרעה שעמד להביא עליהם. כל זאת למרות שהיו אויבי ישראל וגויים.

ב. אלוהים יעד את עם ישראל להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש בקרב העמים. ז"א לימוד דבר הבשורה זו המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לתת לזולת. שמות י"ט 5-6, זכריה ח' 23.

ג. שמעון פטרוס וקורנליוס. ספר מעשי השליחים פרק י'.

מדוע עלינו לאהוב את אויבנו ולהתפלל בעד רודפינו?

כי כך בדיוק פעל אבינו שבשמים עבורנו. אלוהים אהב אותנו כל כך עד כי בא לעולם בדמות אדם כדי לשלם בדמו הקדוש את מחיר כפרת החטאים שלנו. (יוחנן ג' 16, ישעיה נ"ג 6).

אלוהים לא עשה זאת כשהיינו ידידיו אלא פעל בעבורנו עוד כשהיינו אויבים שלו (אל הרומים ה 8). גם כשעלה על הצלב, ישוע המשיח אמר: "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים". לוקס כ"ג 34.

כשישוע עשה את כל הדברים הללו, הוא זכה ללעג מן העולם אך לברכת אלוהים האב.

על מנת שיזהו אותנו כילדים של אלוהים, ועל מנת שמלוא כוחו של אלוהים יפעל בחיינו, עלינו להתנהג כמו ישוע!

יתכן שהעולם ילעג לנו, אך למרות שזה לא נעים ומאוד פוגע עלינו תמיד להיות ממוקדים במשיח. עלינו תמיד לזכור:

להיות נרדף ושנוא בגלל הצדק מעמיד אותנו בחברה טובה של נביאי אלוהים.

להתפלל עבור ישועת אויבנו ולרצות לעזור להם מעמיד אותנו כשותפים לאופי ולתכונות של אלוהים.

לגמול רע בעבור טוב, זה שטני. להחזיר טוב בעבור טוב זה אנושי. להחזיר טוב בעבור רע, זה אלוהי.

כשקשה במיוחד, טוב לשנן את העובדה הבאה: למרות שצחקו על ישוע, הוא יושב לימינו של אלוהים האב והוא שומר לנו מקום לידו. לאלו שהעדיפו למלא את רצונו. מתי ה' 16.

בעבורנו המאמינים בישוע, אנו משתוקקים למלא את רצון אלוהים. הבישור אינו מעמסה.

מה שמניע אותנו לבשר זו אהבת אלוהים שהוצקה ללבותינו (שניה לקורינתים ה 18).

למרות שאלוהים מצווה עלינו לבשר (מתי כח 18-20), אנו עושים זאת מתוך אהבה ובכוח רוח הקודש שהוא השכין בתוכנו.

בפסוק 45 ישוע אומר שאלוהים מזריח את שמשו על צדיקים ורשעים וממטיר על צדיקים ורשעים.

עלינו לזכור: למרות שאלוהים שופט צדק, הוא גם רב חסד ורחמן.

אלוהים מראה את חסדו וסבלנותו לחוטאים בכך שהוא מעניק מטובו גם לצדיקים וגם לרשעים. הגשם מועיל ליבולו של הצדיק וליבולו של הרשע. רשעים החיים במדינת רווחה גם נהנים מעושרה. אלוהים השמיד את אויבי ישראל גם במקרים שבהם העם לא כרע ברך לפניו!.

כשישוע עשה את נס הדגים והלחם הוא האכיל גם את אלו שבאו רק לאכול ולא לשמוע את דבר אלוהים. ישוע ריפא גם כאלו שידע שלא ייכנעו לאלוהים. אלוהים עושה כל זאת כי הוא אוהב את בני האדם וחפץ שכולם ייוושעו. (ראשונה לטימותיאוס ב' 4). אלוהים עושה זאת כדי לגרום לכל אדם להרהר ולחשוב על אלוהים. בדרך זו לאף אדם לא תהיה סיבה או תירוץ כאשר יעמוד למשפט הצדק של אלוהים.

ישוע אומר: "…לכן היו שלמים, כמו שאביכם שבשמים שלם הוא".

ישוע דורש מילדיו אמות מוסר הראויות למלכות שמים!

המילה "שלמים" מתייחסת לבגרות, למצב של ללא דופי.

אין כל מאמץ או אתגר בלאהוב את אוהבך! גם המושחתים והנחותים בחברה מסוגלים לעשות זאת. אם כן, היכן ייחודנו? על פי מה ידעו שאנו בנים בוגרים לאלוהים ולא משרתי החטא?

על פי אהבתנו כלפי אלו השונאים אותנו ורודפים אותנו!

לאור דבריו ישוע ציין שהפרושים והסופרים אינם מושלמים, קרי, אינם בוגרים כלל מבחינה רוחנית, אלא ההפך.

רבותיי, כדי לאהוב את האויב ולהתפלל עבורו, עלינו לחשוב כמו שאלוהים חושב, להרגיש כמו שאלוהים מרגיש ולראות את תכלית העולם כפי שאלוהים רואה אותה.

כדי לחיות בבגרות רוחנית עלינו להניח בצד את כל שאיפותינו, להיכנע להדרכת אלוהים ולמלא עד תום את רצונו בחיינו. אלוהים לא קרא לנו להיות מנהלים אלא משרתים ולשרת כמו שהוא שרת! אל הפיליפים ב' 4-8.

הלוואי שנאמץ את הפסוק הבא לחיינו: "…ובכן אם תאכלו או תשתו, או כל מה שתעשו, עשו את הכל למען כבוד אלוהים." ראשונה לקורינתים י' 31.

לסיכום:

א. הפרושים והסופרים הוכיחו את ריחוקם מאלוהים כשהם לימדו תורה מסולפת. במקום לייצג את אלוהים, הם ייצגו את עצמם ואת כוחות הרשע. במקום שדבר אלוהים אינו אמת מוחלטת, השקר והרוע חוגגים.

ב. עלינו לאהוב את אויבנו ולהתפלל בעד רודפינו.

לאהוב – לתת לנזקקים גם אם הם אויבים בתחום מזון, בריאות וחינוך

להתפלל לישועתם ולנצל כל הזדמנות להביא את בשורת הישועה לאוזניהם.

ג. בגרות רוחנית נמדדת בקרבה שלנו ליישום אופיו ותכונותיו של אלוהים בחיינו.

כשאנו בוגרים מבחינה רוחנית, כולם יכולים לזהות אותנו כילדיו של ישוע. יתכן שהם יצחקו וילעגו לנו, אך אין דבר, כך אנו ממלאים את רצונו ומביאים כבוד רב לאבינו שבשמים!