מתי פרק ט"ו 21-28
אמונתה של אישה כנענית
פסוקים מקבילים: מרקוס ז' 24-30
לאחר שישוע המשיח ביצע את נס הלחם והדגים והאכיל את ההמון (היהודי) ליד הכינרת (יוחנן ו), ההמון רטן עליו והתרחק ממנו.
מיד לאחר מכן התרחש המפגש בין סופרים ופרושים שבאו מירושלים לבין ישוע. באותו מפגש האשימו הפרושים והסופרים את תלמידי ישוע בכך שהם עוברים על מסורת הזקנים ואוכלים ללא נטילת ידיים.
ישוע ענה: אי נטילת ידיים אינה מטמאת את האדם אלא המחשבות הנובעות מליבו, הן מטמאות את האדם. בעוד האמת הזו כל כך ברורה והגיונית לנו, הרי שלאוזני הפרושים והסופרים מילים אלו היו ככפירה ומרידה נגד מסורת הזקנים. גם במערכה הזו נדחה ישוע.
בשלב זה, מכיוון שנדחה על ידי רוב יהודי ועל מנת "להוריד פרופיל", ישוע הולך לאיזור צור וצידון, לגויים.
הבה נקרא את פסוקים 21-28 בבשורת מתי, פרק טו (קטע מקביל – מרקוס ז 24-300):
21 יֵשׁוּעַ יָצָא מִשָּׁם וּפָרַשׁ אֶל סְבִיבוֹת צוֹר וְצִידוֹן.
22 וְהִנֵּה יָצְאָה מֵאוֹתוֹ הָאֵזוֹר אִשָּׁה כְּנַעֲנִית וְצָעֲקָה אֵלָיו: “רַחֵם עָלַי, אֲדוֹנִי, בֶּן־דָּוִד. בִּתִּי מְעֻנָּה מְאֹד עַל־יְדֵי שֵׁד.”
23 אַךְ הוּא לֹא הֵשִׁיב לָהּ דָּבָר. נִגְּשׁוּ תַּלְמִידָיו וּבִקְשׁוּ מִמֶּנּוּ: “שְׁלַח אוֹתָהּ, כִּי הִיא צוֹעֶקֶת אַחֲרֵינוּ.”
24 עָנָה יֵשׁוּעַ וְאָמַר: “לֹא נִשְׁלַחְתִּי אֶלָּא אֶל הַצֹּאן הָאוֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל.”
25 הִיא הִתְקָרְבָה, הִשְׁתַּחַוְתָה לוֹ וְאָמְרָה: “אֲדוֹנִי, עֲזֹר לִי.”
26 הֵשִׁיב לָהּ בְּאָמְרוֹ: “לֹא נָאֶה לָקַחַת אֶת הַלֶּחֶם שֶׁל הַבָּנִים וְלִזְרֹק אוֹתוֹ לַכְּלָבִים.”
27 אָמְרָה לוֹ: “כֵּן, אֲדוֹנִי, אֲבָל אֲפִלּוּ הַכְּלָבִים אוֹכְלִים מִן הַפֵּרוּרִים הַנּוֹפְלִים מִשֻּׁלְחַן אֲדוֹנֵיהֶם.”
28 אָמַר לָהּ יֵשׁוּעַ: “אִשָּׁה, גְּדוֹלָה אֱמוּנָתֵךְ. יְהִי לָךְ כִּרְצוֹנֵךְ”, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה נִרְפְּאָה בִּתָּהּ.
מרקוס ז 24-30:
24 הוּא קָם וְהָלַךְ מִשָּׁם אֶל אֵזוֹר צוֹר וְצִידוֹן. נִכְנַס לְבַיִת וְלֹא רָצָה שֶׁיִּוָּדַע לְאִישׁ, אַךְ לֹא הָיָה יָכוֹל לְהֵחָבֵא.
25 אִשָּׁה, שֶׁרוּחַ טְמֵאָה אָחֲזָה בְּבִתָּהּ הַקְּטַנָּה, שָׁמְעָה עָלָיו וּמִיָּד בָּאָה וְנָפְלָה לְרַגְלָיו,
26 וְהָאִשָּׁה נָכְרִיָּה מִמּוֹצָא פֶנִיקִי סוּרִי. הִיא בִּקְשָׁה מִמֶּנּוּ לְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁד מִבִּתָּהּ.
27 אָמַר לָהּ יֵשׁוּעַ: “הַנִּיחִי קֹדֶם לַבָּנִים לִשְׂבֹּעַ, כִּי לֹא נָאֶה לָקַחַת אֶת לֶחֶם הַבָּנִים וּלְהַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ לַכְּלָבִים.”
28 הֵשִׁיבָה וְאָמְרָה אֵלָיו: “כֵּן, אֲדוֹנִי, אֲבָל גַּם הַכְּלָבִים תַּחַת הַשֻּׁלְחָן אוֹכְלִים מִפֵּרוּרֵי הַלֶּחֶם שֶׁל הַבָּנִים!”
29 אָמַר לָהּ: “בִּגְלַל דְּבָרֵךְ זֶה לְכִי לְדַרְכֵּךְ; יָצָא הַשֵּׁד מִבִּתֵּךְ.”
30 הִיא הָלְכָה לְבֵיתָהּ וּמָצְאָה אֶת הַיַּלְדָּה שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה וְהַשֵּׁד כְּבָר יָצָא מִמֶּנָּה.
אין כל סתירה בין שני הקטעים, אלא השלמה.
ישוע המשיח מגיע לאיזור צור וצידון (דרום לבנון) ושם הוא נכנס לתוך בית. ישוע התכוון להתרחק מקהל אך המידע אודות נוכחותו במקום התפשטה והגיע לאוזניה של אישה נוכריה ממוצא פניקי. מתי מציין שהאישה כנענית מכיוון שאיזור זה גם נחשב כחלק מכנען (במדבר י"ג 29).
כבר בשלב זה ראוי לציין עובדה מעניינת.
בבשורת לוקס ד' 16-31, כשישוע היה בבית הכנסת בנצרת שבו הוא הכריז על עצמו כאחד המגשים את נבואת ישעיה בפרק ס"א, הוא נדחה על ידי באי בית הכנסת. אז אמר להם ישוע כי התנהגותם דומה להתנהגות בני הדור של אליהו הנביא ואלישע.
גם אז, בגלל חוסר האמונה של בני ישראל ודחייתם את האמת שניתנה להם בראשונה, ציווה אלוהים על אליהו לברך גויים (מלכים א' י"ז – אשה אלמנה) ואלישע (מלכים ב' 5 – את נעמן שר צבא ארם). כל מקרה שבו גוי מתברך בגלל אמונתו שרת כגורם לקנאה עבור היהודי כדי שיסיר את גאוותו הדתית והלאומית וייכנע בענווה לפני אלוהים. (ראה אל הרומים י"א 11-14).
גם במקרה זה ישוע המשיח יכול היה לברך המוני גויים אך המקרה הבודד בא ללמד עקרון חשוב:
א. ישוע הלך לגויים כי הוא נדחה על ידי בני ישראל
ב. ברכת המשיח היא ליהודים ולגויים כאחד.
הנה לפנינו מקרה דומה:
אל הבית מגיעה אשה גויה שביתה מעונה על ידי שד והיא זועקת:
- “רַחֵם עָלַי, אֲדוֹנִי, בֶּן־דָּוִד. בִּתִּי מְעֻנָּה מְאֹד עַל־יְדֵי שֵׁד.”
אותה אישה נפלה לרגלי ישוע והתחננה שישמע לה וימלא את בקשתה – ריפוי ביתה.
ישוע עשה ניסים נפלאים לעיני אלפי יהודים הבקיאים בסיפורי התנ"ך והציג עצמו כמשיח המובטח, כאלוהים, והוא נדחה וסולק. והנה באיזור מלא בגויים, באה אליו אשה גויה והיא כורעת לרגליו וזועקת לעזרה ביודעה שהיא כורעת לרגלי אלוהים שבא לעולם בדמות אדם, מזרע דוד כדי להקים את ממלכתו.
היא אשר אין לנו אודותיה כל מידע לגבי מה היא ראתה או שמעה על ישוע, באה אליו כשהיא כורעת ברך ויודעת שהיא ניצבת לפני אלוהים בכבודו ובעצמו.
היא הגויה לא מבקשת נס נוסף כדי להאמין – היא כבר יודעת.
האמונה שהייתה בא לא הייתה בלבבות של אלפי פרושים וסופרים ששרתו כמורי הדת והתורה של עם ישראל.
האישה הנוכריה כינתה את ישוע בתואר: "אדוני, בן דוד". מילים אלו הן הביטוי היהודי ביותר כדי לציין את זהותו ותפקידו של ישוע. הידע והאמונה הנפלאה הזו היו בלב של גויה מאיזור צור וצידון..
ישוע המשיח התעלם מזעקותיה ותחינותיה של האישה.
האישה לא מרפה ומתחננת וזועקת עד כי התלמידים של ישוע מתערבים ומבקשים מישוע שישלח אותה.
תשובתו של ישוע: 24. "לא נשלחתי אלא אל הצאן האובדות אשר לבית ישראל." מרמזת שהתלמידים ביקשו מישוע למלא אחר בקשתה ובפרט שתעזוב אותם במנוחה.
המשפט של ישוע אולי נשמע חסר רגש אך לישוע סיבה טובה.
ליבו של המשיח לא היה אטום לקריאתה של האם הגויה הכואבת. תשובתו נועדה ללמד את תלמידיו ואותנו אודות עומק אמונתה והבנתה אודות אלוהים.
המשפט של ישוע המשיח כלל אמת ברורה.
הברית החדשה הובטחה בראשונה לעם ישראל (ירמיה ל"א 27-34, ראה גם מתי י' 6).
ישוע עצמו שלח את תלמידיו קודם כל לבית ישראל ואחר כך לגויים – (מתי י' 6, מע"ש א' 8)
האישה הגויה שמעה את דברי ישוע ואף התקרבה אליו יותר.
- "…היא התקרבה, השתחוותה לו ואמרה: "אדוני, עזור לי."
כשישוע אמר מילים קשות לפרושים וסופרים, הוא זכה למילות ביקורת וחרפות. והנה, אותה אישה גויה אינה רוטנת, מקללת או דוחה את ישוע. היא מתקרבת אף יותר אל רגליו כשהיא משתחווית ואומרת:
"אדוני, עזור לי."
האישה הגויה לא התווכחה עם ישוע. היא הסכימה לחלוטין עם סדר העדיפויות האלוהיות שלו.
היא אינה מחשיבה עצמה טובה יותר מבני ישראל אלא פונה אליו כאלוהים – כבורא כלל האדם ומתחננת שיעזור לה כאחת מבריאתו הזקוקה לו נואשות. היא קוראת לו – אדוני (אלוהים – KURIOS)
האם ישוע ימלא כעת את בקשתה?
לא!
מדוע?
כי ישוע רצה להראות לתלמידיו ולנו שאמונת הגויה וידיעתה את אלוהים אף עמוקה יותר.
ישוע עונה לאישה הגויה ואומר:
- "…לא נאה לקחת את הלחם של הבנים ולזרוק אותו לכלבים."
ישוע מדבר אל האישה בסמלים כפי שדיבר להמון היהודי, לפרושים ולסופרים.
בעוד הקהל היהודי לא הפנים את מהות הסמלים, האישה הגויה הבינה גם הבינה.
בתקופה ההיא היה נהוג לכנות את הגויים עובדי האלילים – כלבים (ראה גם התגלות כ"ב 15, ישעיה ס"ו 24).
האישה הכנענית עונה לישוע ואומרת:
- אמרה לו: "כן, אדוני, אבל אפילו הכלבים אוכלים מן הפרורים הנופלים משולחן אדוניהם."
תשובתה של האישה הגויה מצביעים על האופי הנדרש מכל אדם כדי שיהיה רצוי בעיני אלוהים.
א. היא אינה מתווכחת עם עדיפויותיו של אלוהים. היא יודעת שבני ישראל הם בנו בכורו של אלוהים והברכות מוגשות בראשונה לבן הבכור. האישה הגויה מקבלת את רצון אלוהים ונכנעת לו בלב שלם.
ב. האישה הגויה ידעה שכגויה גם לה יש מקום סמוך למושיע מכיוון שיש אלוהים אחד ומושיע אחד לכלל בני האדם ובו היא מאמינה בלב שלם.
היא אינה ראשונה ואינה יושבת ליד שולחנו, היא מוכנה להיקרא כלבה או כל שם תואר אחר שאנשים יתנו לה. היא מוכנה להיות אחרונה בתור, כי העיקר בשבילה זה לשבת לרגלי המשיח ולאכול מידו.
ג. האישה הגויה ידעה שבין אם כפירורים או כמנה ליד השולחן, הלחם של האדון הוא אותו הלחם והוא מעניק חיי עולם לכל מי שאוכל אותו – כפירורים או כחתיכה שלמה.
בשלב זה ישוע עונה לאישה הגויה על בקשתה ואומר לה:
- אמר לה ישוע: "אשה, גדולה אמונתך. יהי לך כרצונך", ובאותה שעה נרפאה בתה."
המון יהודי בא אל ישוע כדי לקבל רווח אישי ונשלח לביתו עם ידיים ריקות. אשה נוכריה אחת באה
עם אמונה גדולה כדי לבקש בריאות לביתה וחזרה לביתה עם מבוקשתה.
מה רבו חסדיך אלוהים.
לאחר המפגש עם האישה הפיניקית ישוע ריפא המון גויים שבאו אליו עם חוליים רבים. כמו שקרה ימים לפני כן, גם הפעם ההמון הזה שברובו או כולו היה מורכב מגויים, זכה לקבל לחם ודגים מישוע באופן ניסי. גם ההמון הגויי הזה שבע וטעם מיד מלאת הרחמים והחסד של בן דוד, המשיח ישוע (מתי ט"ו 29-39).
לסיכום:
- דוד המלך אמר במזמור נ"א 19: "זבחי אלוהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה, אלוהים לא תבזה". האישה הגויה באה אל ישוע עם לב כנוע ומלא אמונה וזכתה לטעום את מילוי הבטחתו של אלוהים לילדיו. ילדי אלוהים הם כל אלו השותפים לאמונתו של אברהם אבינו.
מי ששותף לאמונה בישוע- שותף גם לברכות הבאות ממנו בין אם הוא יהודי או גוי. בישוע כולם אחד! אל הגלטים ג' 7-9, 26-29, אל האפסים ב' 11-22.
- מגישתה של האישה הגויה אנו למדים ש:
לאלוהים לא מגיעים עם הצעות ייעול אלא עם רצון לומר הנני ולב המסכים לכל תנאי שאלוהים מציב. כשתהיה מוכן להיות הכלב של האדון, תזכה לטעום מכל ברכותיו.
- האם גם אנו מוכנים לאכול פירורים ובלבד שנדע שאנו יושבים לרגלי ישוע?
האם אנו רק אוכלים מידיו של האדון או ניזונים מכל יד – מן העולם?
האם אנו אוכלים רק מה שבא מן האדון או פותחים את הפה לפני כל יד שבאה מן העולם?
שיעורים באים:
- מתי ט"ז 1-12: אותות הזמן ושאור הפרושים
- ישוע פוקח עיני עיוור: מרקוס ח' 22-26.