שופטים פרק א
נתחיל ב…
מות יהושוע — סוף עידן
? מי זוכר אחרי איזה ספר בא ספר שופטים? — יהושוע. — חלוקת הארץ בין השבטים.
[ אם כבר פתחתם בספר שופטים, אז לכו דף אחורה — יהושע כד 29 ]
? מי זוכר איך מסתיים ספר יהושוע?
בדיווּח על מות יהושוע (כד 29): "וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן עֶבֶד יהוה בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים."
החל מהרגע הזה היתה אמורה לקום…
תיאוקרטיה — שלטון של אלוהים
הרי בעוד אלוהים ציווה על מֹשה למנות סגן לעצמו, הוא לא ציווה דבר דומה על יהושוע. ליהושוע לא היה יורש. — מדוע? — מכיוון שלאחר הכניסה לארץ ההבטחה וההתיישבות בנחלה, נדרש עם ישראל לשרת את אלוהים כ"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט 6).
! אלוהים בכבודו ובעצמו נועד להיות השליט — המלך אשר שוכן בקרבם במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש (שמות כה 8; ראה גם שמו"א ח 7ב: "אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם").
ובכן, יורשו של משה מת. האיש שהיה מופת של נאמנות לאלוהים ואמר את המשפט המפורסם: "וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת יהוה!" איננו — נִקבָּר (יהושע כד 15; 30).
? ומה אנחנו קוראים בפסוק הבא (כד 31)? — "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת יהוה כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ, וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ, וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יהוה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל."
זה נשמע טוב: המבוגרים, שעוד ראו בעיניהם את הניסים של אלוהים, נשארו נאמנים באמונה, צייתו לתורה ושִמשו דוגמה לָדור הצעיר. — אה, כן?
עָבדוּ את ה'? — עבודה בעיניים
מה שמתואר בפסוק הזה היא לכל היותר שמירת מצוות מתוך כיבוד־אב. אבא אומר: "הולכים להקריב קורבן במשכן בשילֹה!" — אז הולכים.
■ אבא אומר! — אבל בואו נתרגם את זה רגע למה שקורה היום במדינות שעוד לפני 100 שנים היו נחשבות ל"משיחיות" או "נוצריות":
- אתם נכנסים בשעת האסיפה של יום ראשון בבוקר לכנסיה ענקית — ועל הספסלים הארוכים יושבים פה ושם כמה אנשים מבוגרים — הרוב נשים.
איפה הילדים? איפה בני הנוער? איפה המשפחות? — אין! — רק סבתא מגיעה לאסיפה.
הרי בתרבות המערבית אף בן 20-18 לא יילך לאיזו אסיפה משעממת ביום ראשון בבוקר רק מתוך כיבוד אב ואם. — "אז מה אם אבא אומר? שיילך לבד!"
אם הדוגמה האישית של ההורים והלימוד בקהילה לא שכנעו את בן ה-20 בגיל צעיר יותר — הוא מצביע ברגליים.
כל אותם מאמינים אשר "הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ" לא הצליחו להלהיב את הדור הבא עם העדויות על "כָּל מַעֲשֵׂה יהוה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל." — או שלא היה להם סדר עדיפויות נכון:
אולי היו טרודים מדי בעבודה ▪ בטיפוח עדרי הצאן והבקר ▪ בעסקים ▪ בבניית בתים ▪ בפיתוח הארץ שירשו.
למי יש כוח אחרי יום עבודה ארוך ומעייף לשבת עם הילדים ▪ לספר להם סיפורים מהתורה ▪ ללמוד אִתם את דבר־אלוהים ▪ לענות בסבלנות כל פעם שהקטן שואל: "אבל למה?" — להתפלל אתם — ולעשות את זה בעיקביוּת כל יום במשך שנים?
שלא לדבר על כך שהרגל כזה מצריך לימוד עצמי! הרי איך תלָמֶד ילדים אם אתה לא לומד בעצמך? — בחיאת! אני קם ב-5 בבוקר; בָּיום אני עסוק; ובערב אני עייף.
ומה עם הדוגמה האישית? — כנראה גם זאת לא שִכְנעה את הדור השני אחרי יהושוע:
- מצד אחד דור ההורים "עבדו אֶת יהוה" — הביאו קורבנות למשכן בשילֹה; אולי בבית היו רגילים להגיד תפילות כמו: "תודה-אלוהים-על-האוכל-אמן";
- אך מצד שני הפגינו חוסר־ציות למצווָה של אלוהים לגרש את עמי כנען ולחסל את עבודת האלילים שלהם.
ספר שופטים פתוח לפניכם? הביטו רגע על החצי השני של פרק א. במבט ראשון מייד בולט שם צירוף מילים שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב: "לֹא הוֹרִישׁוּ", "לֹא הוֹרִישׁ", "וְהוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ" — מפסוק 19 עד פסוק 33 — 9 פעמים.
! אלוהים ציווה להוריש, אבל הם "לֹא הוֹרִישׁוּ".
? מה? — הילדים שלהם לא ראו את זה?
■ • אז מה זה עוזר אם אתה מביא קורבנות למשכן בשבועות ובסוכות? ▪ מה זה עוזר אם אתה מקפיד על אכילת מצות בפסח? ▪ מה זה עוזר שאתה לא שׂם עוגיה בפה מבלי למלמל "שהכל נהיה בדברו"?
מה אלה עוזרים אם דברו של אלוהים לא קובע בשבילך בָּעניינים החשובים באמת? — אתה חושב שהילדים עוורים?
- מה זה עוזר אם אתה מזכיר להם את הניסים שאלוהים עשה בעבר, אם אתה לא מפגין להם אמונה בהווֶה? … שהם לא רואים אותך בוטח בו כאלוהים שיעשה אותם ניסים גם עכשיו?
- מה זה עוזר שאתה הולך לקהילה בשבת בבוקר ושר "ישוע הוא אדון" — אם הילד שלך רואה שדבר־אלוהים לא קובע עבורך בחיי היום יום?
מה? — ישוע הוא אדון רק בקהילה; ובבית ובעבודה וביחס לשכנים הוא לא אדון?
— ילדים הם לא עוורים ולא טפשים.
- מה זה עוזר אם אתה מקפיד לומר "תודה-אלוהים-על-האוכל-אמן" לפני שכולם מרימים את המזלג — אם הילד שלך לא רואה אותך אף פעם מתפלל תפילה של ממש — לא תפילה אישית ▪ לא תפילה יחד עם אמא ▪ ולא תפילה שמשָתֶפת את כל בני הבית?
- מה זה עוזר אם הילד לפעמים, לפני השינה, צריך להגיד: "תודה-אלוהים-ששמרת-עלינו-היום-אמן" — אם הוא רואה שאתה ואמא מקבלים את כל ההחלטות במשפחה מבלי להתפלל, מבלי לערב את אלוהים — כאילו אלוהים לא קשור לָמציאות?
עד כאן על השילוב של לימוד דבר־אלוהים יחד עם הדוגמה האישית — דוגמה אישית שמוכיחה לילדים שדבר־אלוהים הוא מה שקובע עבורכם במציאות היומיומית, ולא רק שעתיים בשבוע בקהילה.
! עכשיו הלאה לנקודה חשובה נוספת:
ההשפעות מבחוץ
הִדְגָשנו קודם שבני־ישראל "לֹא הוֹרִישׁוּ" את הכנענים. [ כדאי לפתוח בשופטים פרק א ]
זה מתחיל בפסוק 21: "וְאֶת הַיְבוּסִי, יֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם, לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן. — וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלָיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה."
? שמתם לב לניסוח?
א. בני בנימין התיישבו בנחלתם בירושלים — כמו שאלוהים אמר להם;
ב. בני בנימין אמנם תפסוּ שליטה, אבל היבוסים נשארו לגור אתם —
בניגוּד למה שאלוהים אמר.
אותו הדבר קורה עם בני "מְנַשֶּׁה" בפסוק 27…
וזה עוד יותר בולט בפסוק 29, אצל החצי השני של שבט יוסף: "וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר. — וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ בְּגָזֶר." — כאן מתחילה להופיע המילה "בְּקִרְבּוֹ", והיא חוזרת על עצמה 4 פעמים.
? "בְּקִרְבּוֹ", "בְּקֶרֶב". — איזו מילה ממש מוכרת מתחבאה מתחת למילים התנ"כיות הללו?
"בְּקִרְבּוֹ", "בְּקֶרֶב", זה אותו שורש כמו "קרוב". זה כבר לא גוי עובֶד אלילים שגר בָּכפר השכן, מדבר שׂפה זרה, ואין לך קשר אתו. אם נֵאֵמר שהוא יושב "בְּקִרְבְּךָ", אזי זה מישהו שאתה מעורב אתו. אלה אנשים שאתה מתערבב אתם, בין אם אתה רוצה או לא.
הרי כשאני אומר שמָשהו מתרחש "בְּקִרְבִּי", הכוונה שזה קורה בתוכי, בתוך הלב, שזה חלק ממני — הכי קרוב שאפשר (דוגמאות בתהילים לט 4; נא 12; נה 5; צד 19; קט 22).
"וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ" של חצי שבט יוסף. — אבל כאן זה עוד לא מסתיים.
בפסוקים 32-31 באה…
קפיצת־ראש לתוך ההתבוללות
כאן יש עלייה בדרגת החוּמרה: זה מתחיל ברשימה ארוכה של גויים ששבט "אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ", ואז נאמר בפסוק 32: "וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ."
? שמתם לב להבדל? — כאן הכנעני כבר לו יושב "בְּקֶרֶב" בני־ישראל, אלא שבני־ישראל יושבים "בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי".
בני אשר אמנם נקראים על הנייר אדונֵי הארץ — אולי בגלל האיום הצבאי של שאר השבטים; אולי בגלל שהכנענים עדיין זוכרים את הניצחונות הגדולים של ישראל בתקופת יהושוע — אבל הרוב המכריע באזור הצפון הם "הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ".
ואין מה לעשות — כולנו יודעים למי יש את ההשפעה החזקה ביותר: לרוב!
- מה שהרוב עושה, זה כנראה הדבר הנכון לעשות;
• מה שהרוב רוצה, גם אני רוצה;
• מה שהרוב אוהב, גם אני אוהב;
• מה שהרוב חושב למגניב, גם אני חושב למגניב.
אותו הדבר כמו עם בני "אָשֵׁר" קורה עם שבט "נַפְתָּלִי" בפס' 33. גם בני נפתלי מתיישבים "בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" — אבל כאן המחבר של ספר שופטים נותן לנו פרט נוסף:
תירוץ לָהתבוללות
לאחר שבני נפתלי נִטמעו "בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי" כתוּב בסוף פסוק 33 כי "יֹשְׁבֵי בֵית־שֶׁמֶשׁ וּבֵית־עֲנָת הָיוּ לָהֶם לָמַס."
"אלוהים, אתה לא מבין? — הנוכרים האלה הם נֶכס! אנחנו צריכים אותם כמשרתים. מי יעשה את כל העבודות השחורות אם לא הם? ויש ביניהם עמידים שמהם אפשר לגבות מסים. זו טיפשות להרוג או לגרש אותם!"
וכך נפתחו כל הדלתות והשערים לָמִנהגים ולְעבודת האלילים שהכנענים והכנעניות האלה המשיכו לעסוק בהם באופן חופשי:
- הם הביאו את המנהגים אִתָם לעבודה;
- הם הביאו אותם לתוך חיי הבית במשפחות ישראליות שקָנוּ עֶבֶד כנעני או שִפְחה;
- הם הזמינו את השכנים הישראלים שלהם ונהיו חברים;
- הילדים הישראלים הלכו לשחק אצל השכנים הכנענים;
- הבחורים הישראלים שמו עין על הבחורות הכנעניות המושכות;
- ובמיוחד הגברים הישראלים לא יכלו לשמוע מספיק סיפורים על הַקְּדֵשׁוֹת היפהפיות שנותנות שירות לגברים בטקסי הפוריוּת במקדשי האלילים.
הסֶכר נפרץ, וההשפעה האלילית שטפה את העם שהיה אמור להישאר נפרד, "עַם סְגֻלָּה", "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (דברים ז 6; שמות יט 6).
■ מספיק ירדנו על הישראלים בזמן השופטים. עכשיו נדבר קצת על…
ההשפעה מבחוץ היום
וניתן לזה עוד תת־כותרת:
ושיננת לבניך חצי בשורה
? זוכרים את הדוגמה של הכנסייה הגדולה עם הספסלים הריקים? — אז בואו נשאר עוד רגע בחו"ל, בָמקומות שבהם מקובל להיות משיחי או נוצרי, ונקח עוד דוגמה:
- עכשיו אתם נכנסים לכנסיה ענקית אחרת שדווקא מלאה. יש ילדים; יש הרבה נוער; יש משפחות. יש מוזיקה מעולה. כל הציוד חדיש: מָקְרנים, מסכי ענק, מכונות עשן, לייזרים… — אנשים שרים, רוקדים, קופצים, מניפים ידיים למעלה, שמחים, נהנים. — כיף של אסיפה!
אחרי ההלל מישהי לוקחת את המיקרופון ומוסרת עדות על איך שישוע שִחרר אותה מהִתְמָכּרוּת, והקהל מריע: "הללויה! תודה לאל! תודה, ישוע!"
אחרי עוד שיר שקט, שבמהלכו מעבירים סלים לאיסוף כסף, הפָּסְטור נותן מסר על מתי ז 12: "כָּל מַה שֶּׁתִּרְצוּ שֶּׁיַּעֲשׂוּ לָכֶם בְּנֵי הָאָדָם, כֵּן גַּם אַתֶּם עֲשׂוּ לָהֶם." הוא לא מייגֶע את הקהל עם הרבה פסוקים ומראי מקום. בערך חצי מהדרשה היא דוגמה להמחשה מתוך ניסיון החיים של הפסטור — דווקא דוגמה משעשעת.
הוא מדבר כ-20 דקות, ואז כבר קורא לצוות ההלל לסיים את האסיפה בעוד מספר שירים.
? עכשיו אתם אולי שואלים: "מה רע באלה?"
פעם, בחו"ל, ניסיתי לארגן לקבוצת צעירים משיחיים בני 20-18 שגדלו בקהילות כאלה משחק של חידון תנ"ך — והתברר שאי־אפשר. הם הכירו אולי את…
• "דויד וגולית";
• או את "נוח והתיבה";
• ומקסימום את "יונה והלוויתן" —
- אבל מי זה אבשלום?
• או מְתוּשֶׁלַח?
• או על איזה הר צעקו יום שלם: "הַבַּעַל עֲנֵנוּ! הַבַּעַל עֲנֵנוּ!"
• (מל"א יח 26)?
• או איך קראו לבעלה של אלישֶבע (לוקס א 5)?
• או מי אמר למי "טליתא קומי" (לוקס ח 54)?
— אין מושג! כלום! — לא שמעו מעולם.
אחרי הנסיון הלא־מוצלח הזה שאלה אותי אחת הבחורות חצי בצחוק: "אבל אני עדיין נחשבת 'משיחית בסדר', נכון?"
! למען האמת — אולי לא! אולי את לא משיחית בכלל.
- הרי אם בקהילה שלך לא השמיעו לך "אֶת עֲצַת אֱלֹהִים כֻּלָּהּ" (מה"ש כ 27), שמספרת על מתושלח ואבשלום, על אליהו בהר הכרמל, על זכריה הכוהן ואישתו אלישבע, על בת יאיר שקמה לתחייה — אם במשך כל השנים שהייתְ בקהילה לא השמיעו לך פרטים כאלה — אז אולי גם לא השמיעו לך את הבשורה!
- אולי לימדו אותך שלהיות משיחי, זה להיות בן־אדם טוב — כזה שעושה לאחרים מה שהוא רוצה שיעשו לו — וזה נכון;
- אולי לימדו אותך שמשיחי זה אדם שמקריב זמן וכסף כדי לעזור לאלה בעולם שלהם יש פחות ממנו — ובעקבות הדרשה הזו נסעת ל-mission trip, לשליחות של שלושה שבוּעות בבָנְגְלָה־דֶש — וגם זה נכון לעשות;
- אולי אתה משוכנע כי "משיחי", זה אדם שהולך לקהילה משיחית ▪ והולך לכנסים משיחיים ▪ ושומע מוזיקה משיחית ▪ ומסתכל על סרטי יו־טיוב משיחיים ▪ ומנוי על כתבי־עת משיחיים ▪ ומדביק על האוטו מאחור דג "משיחי" — ונכון, כל אלה הם לא דברים רעים לעשות…
אבל אם מעולם לא לימדו אותך בקהילה שאפילו האדם הטוב ביותר הוא אדם חוטא מטבעו שזקוק למושיע — אזי לא ממש לימדו אותך את הבשורה. הרי "בשורה" בלי המרכיב הזה לא תגרום לך לזעוק לסליחת חטעים.
- אם מעולם לא לימדו אותכם בקהילה כי "בִּמְחִיר נִקְנֵיתֶם" (קור"א ו 20; ז 23) —
- אם לא לימדו אותך שישוע קנה אותך בדמו, ומי שנקנה במחיר היקר הזה "עֶבֶד הוּא לַמָּשִׁיחַ" (קור"א ז 22) —
- דהיינו אתה כבר לא יכול לעשות מה שבראש שלך, אלא עליך להגיד לפני כל החלטה: "אַל יְהֵא כִּרְצוֹנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנְךָ" (לוקס כב 42) —
- אם אף פעם לא ירדת מכס־המלכות ונתתה אותו לישוע —
…אז אולי אתה לא באמת "משיחי בסדר."
עד כאן על "חצי בשורה" — בשורה שהיא כל כך politically correct שהיא מפחדת לפגוע ברגשות של השומעים, ולכן…
- לא מדברים על חטא,
- לא מדברים על זעם אלוהים על החטא,
- לא מדברים על עונש ומשפט שבאים בגלל החטא,
- לא מדברים על גיהינום ואגם האש ואובדן נצחי…
רק מלמדים…
- שאלוהים אוהב אותך,
- שהוא שלח את ישוע מפני שהוא אוהב אותך,
- ואם תקבל את ישוע — יהיה לך טוב.
חצי בשורה.
ועכשיו לעוד תת־כותרת:
ושיננת לבניך "בְּשׂוֹרָה אַחֶרֶת" (גלטים א 7-6)
אם אתה חי בחו"ל ונקרא משיחי, אז אולי "הבשורה" ששמעת בקהילה אומרת:
- "ישוע מחכה בזרועות פתוחות כדי לקבל אותך. הוא לא רק רוצה לתת לך חיי נצח — הוא רוצה להמטיר עליך ברכות כבר כאן ועכשיו!"
"קבל אותו, ותראה איזו הבטחה הוא נותן לך ביוחנן א 12: 'לְאֵלֶּה אֲשֶׁר קִבְּלוּ אוֹתוֹ … נָתַן תֹּקֶף לִהְיוֹת בָּנִים לֵאלֹהִים.' — אתה תהיה בן לאלוהים! בן־המלך!"
"האם ראית פעם בן־מלך עני? ישוע מזמין אותך להיות בנו של מלך העולם! אתה חושב שמלך העולם יָרשה שבנו יהיה מסכן, או חולה, או בדכאון? קבל את ישוע, והוא ייקח ממך את כל הבעיות האלה!"
יש תורת שקר כזאת. — בעברית היא נקראת "בשורת השׂיגשׂוג" או "בשורת השֶפע". — ואם היא עוד לא הגיעה לארץ, חכוּ קצת. במוקדם או במאוחר כל הדברים הרעים מגיעים גם לפה.
בקהילה עם "בשורת השפע" אתה לעולם לא שומע שישוע גם אומר (לוקס ט 23): "מִי שֶׁרוֹצֶה לָבוֹא אַחֲרַי, שֶׁיִּתְכַּחֵשׁ לְעַצְמוֹ וְיִשָֹא אֶת צְלָבוֹ יוֹם יוֹם."
אתה לעולם לא תשמע לימוד על טימ"ב ג 12: "כָּל הָרוֹצִים לִחְיוֹת חַיֵּי חֲסִידוּת בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, יֵרָדְפוּ." — מה פיתאם! המלך לא ירשה רדיפה של בניו. בניו יגערו באויביהם בסמכות מלכותית ובשם ישוע — ו"בּוּם!" האויבים יפלו!
אה, כן? — אז מה, המאמינים שמתים במחנות עבודה בצפון קוריאה, הם לא בניו של אלוהים? — המאמינים באינדונזיה ששורפים להם את בתי הקהילות, הם לא בניו? — המאמינים הלוּבים שערפו את ראשיהים אל מול המצלמות, בגלל שלא היו מוכנים להתכחש לאמונה בישוע — הם לא בניו?
"בשורה" שמבטיחה לך אושר ועושר, בריאות ויופי וחיים ללא בעיות — והתנאי היחיד כדי לקבל את כל אלה הוא "להזמין את ישוע לתוך לִבך" — זו תורת שקר. זו "בשורה" שכּוּלה מתרכזת בסיפוק־עצמי — במה שאתה רוצה לקבל כאן ועכשיו.
הרי היא לא מלמדת…
- על הצורך בהכרת חטא,
- על כך שאתה עֶבֶד לחטא, ושרק פעולה של אלוהים יכולה לשחרר אותך מהעבדוּת הזו,
- על הצורך בכפרה אלוהית — הצורך בדמו של בן־אלוהים עצמו — כי רק הוא מסוגל לטהר מחטא (עברים ט 12);
"בשורה" מן הסוג הזה גם לא מלמדת כי אחרי שאתה נושע, הסובבים אותך…
- חייבים לראות בחייך את פרי רוח הקודש (גלטים ה 23-22),
- חייבים לראות אצלך דמיון לישוע (רומים ו 6; גלטים ב 20),
- חייבים לראות שאתה מציית לדבר־אלוהים הכתוב (יוחנן יד 24-23; מתי ז 21),
- חייבים לראות שאתה לא נהנה מהחטא אלא נלחם בו (רומים ו 2),
- חייבים לראות תהליך של התקדשות (עברים יב 14; תסל"א ד 7).
"בשורת השפע." — זוהי רק דוגמה אחת של בשורות שקר רבות — בשורות עם הבטחות־שָוא שלא יכולות להושיע.
ושיננת לבניך "בְּשׂוֹרָה אַחֶרֶת".
הכותרת הראשית לשיעור שלנו היתה:
וְ[לא] שִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ
? מי מכם שומע על איזה פסוק־מפתח בתנ"ך זה מבוסס?
כמובן! על קריאת ה"שמע" — דברים פרק ו. כולם יודעים כי שָם כתוב בפס' 7-6:
6 "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, עַל לְבָבֶךָ;
7 וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ."
? האם דבר־אלוהים "על לִבְכֶם"?
- האם אתם אוהבים את מה שאלוהים כתב לנו כאן? [ book ]
- האם החיים שלכם מתנהלים לפי מה שאלוהים אומר לנו לעשות ולא לעשות? … לא בקול מן השמיים ▪ לא בחלומות ▪ לא בחזיונות ▪ לא דרך אנשים שקוראים לעצמם "נביאים" — אלא כאן [ book ], על דפי הספר הזה?
! הרי כך אנחנו שומעים היום את קול אלוהים: כשאנחנו קוראים בתנ"ך ובברית החדשה.
? האם זה [ book ] מה שקובע אצלכם? — לא רק פעם בשבוע בקהילה, כשאתם לובשים את ה"חיוך של שבת", אלא…
- בבית,
- בחיי המשפחה,
- בעבודב,
- ביחס לשכנים?
? לָמה אני שואל את השאלות המעצבנות האלה?
! אני שואל מפני ששעתיים בשבוע "חיוך של שבת" זה לא מספיק! — דעו לכם שאם כל החיים המשיחיים שלכם מסתכמים בשעתיים בשבוע ביקור בקהילה — אזי יש סיכוי טוב שאתם, המבוגרים, תהיו הדור האחרון במשפחה שלכם שייקרא "משיחי".
כשהילדים שלכם יגיעו לגיל צבא, יש סיכוי טוב שהפסיקו מזמן לבוא לקהילה ושכבר החלו לקרוא לישוע "ישו".
זה מה שקרה לאותו דור של הורים בספר שופטים.
לכן, אם זה [ book ] מה שקובע אצלכם, חשוב מאוד שתתייחסו ברצינות למצווה
"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ!"
…וגם לאמירה המפורסמת של יהושוע:
"אָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת יהוה!" — כל הבית! כל המשפחה! ביחד!
"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ!" זה כרוך במאמץ — זאת השקעה של זמן — זה דורש וויתור על דברים אחרים שאולי הייתם רוצים לעשות…
אבל אין מתנה גדולה יותר — אין אושר גדול יותר — מלראות ילדים נושעים.
מי כאן קרא את ספר שופטים מן ההתחלה עד הסוף? — מרגיש בלגן, נכון? — אז תתפלאו לשמוע כי לספר הזה…
יש שיטה
אנחנו נוטים לחשוב כי ספר שופטים הוא…
- אוסף עלילות של מנהיגים אזוריים בישראל,
- אוסף שנראה לנו אקראי לחלוטין,
- סיפורים על אנשים שלא ברור איך חלק מהם בכלל זכו לכינוי "שופט",
- ובין לבין — כדי שלא נקבל ספר היסטוריה משעמם — הוא מתובל בכמה אֶפִּיזודות משעשעות — או מזעזעות.
אבל אל תטעו! — זהו דבר־אלוהים! לא יכול להיות בו פרק רנדומלי. מאחורי הסיפורים האלה יש שיטה.
אחד המרכיבים שהמחבר מבליט בספר שופטים הוא…
מגמת ההידרדרות
הנה הדוגמה של ירושלים: מתחיל טוב — מסתיים ב…
אובדן פיזי
א. שופטים א 1: שבט יהודה מציית למצווָת אלוהים, יוצא לסדרת כיבושים — ומצליח בכוּלם! ככה זה כשפועלים לפי רצון אלוהים הידוע בברור (א 2).
אחת ההצלחות מתואֶרת בפסוק 8: "וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלָיִם, וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ, וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב; וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ." — ירושלים בידינו!
ב. אבל אז, כמה פסוקים הלאה (פס' 21) כתוב: "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם, לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן; וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלָיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה."
ירושלים שייכת לנחלת בנימין (יהושֻע יח 28), ובני בנימין…
- אכן מתיישבים בעיר — בהתאם למצווָת אלוהים,
- אך בניגוד למצווָת אלוהים הם לא מגרשים את היבוסים.
זה כמו להגיד: "לא נורא. — אז מה אם השארנו כמה כנענים מסכנים. גם הם רוצים לחיות."
אה, באמת? לא נורא? — הדבר דומה לאדם שאומר לָמנתֶח לפני ניתוח סרטן: "תוריד רק חצי מהגידול, וחצי תשאיר. גם לתאים האלה יש זכות לחיות."
זה כמו בעל כרם שרואה שוּעל בכרמו ואומר: "לא נורא. רק שועל אחד קטן," — וזאת בזמן שדבר־אלוהים מלמד כי "[ה]שׁוּעָלִים [ה]קְטַנִּים [הם ש]מְחַבְּלִים [ב]כְּרָמִים" (שיר השירים ב 15).
ג. ואכן, השליטה החלקית הזו על ירושלים לא מחזיקה מעמד. כעבור כמה עשרות שנים, בסיפור "פילגש בגבעה", בני־ישראל כבר מכנים אותה "יְבוּס" במקום ירושלים ומפחדים ללון שם מפני שהיא "עִיר [של] נָכְרִי[ם]" (שופטים יט 12-11). — איבדנו את ירושלים!
? אתם רואים את מגמת ההידרדרות? —
א. מתחילים בציות וזוכים להצלחה — אלוהים נותן ניצחון;
ב. מזלזלים על־ידי אי־ציות "קטן" — והתוצאה המיידית היא "לא נורא";
אך… ג. התוצאה בטווח הארוך היא — אובדן.
משיח! והיתה כאן עוד נקודה שאסור לנו לפספס: לא מייד רואים שיש בדיווּח הזה רמז משיחי:
- מדובר על ירושלים!
- יהודה כָּבָש אותה ("כל הכבוד ליהודה");
- בנימין איבֶּד אותה ("אוי ואבוי לבנימין").
? למה זה רמז משיחי? — למה "כל הכבוד ליהודה" ו"אוי ואבוי לבנימין" מופיעים לא רק כאן אלא בעוד מקומות בספר שופטים?
נלמד את הספר עד הסוף, ואז כולכם תסכימו איתי: כבר כאן נראית המגמתיוּת שבכתיבת הספר. זהו רמז משיחי בעליל!
עד כאן הדוגמה של ירושלים. — רואים איך ההידרדרות מתרחשת ב"מיקרו", בנקודה אחת.
אבל פרק א בשלמוּתו גם מדגים את…
ההידרדרות ב"מָקרו"
— הידרדרות בפריסה ארצית מִדָרום לְצפון. זה ממש לא פרק רנדומלי. יש בו שיטה חינוכית:
פס' 2-1: מתפללים: "בבקשה, אלוהים, הגד לנו, 'מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה?' — על איזה מהשבטים אתה מצָווֶה להתחיל במלחמה?"
ואלוהים עונה: "יְהוּדָה יַעֲלֶה!" …וגם מבטיח עזרה מלמעלה: "הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ." — הָתְחלה כמו שצריך. מעוּלֶה!
פס' 4-3: שיתוף פעולה בין השבטים: יהודה ושמעון מחליטים לעזור אחד לשני — ואלוהים מברך ונותן הצלחה. הרי עזרה הדדית בין מאמינים, זהו דבר נכון לפי דבר־אלוהים. הוא מברך אחדוּת.
פס' 19-5 א: מצייתים למצווָת אלוהים — ואלוהים מצדו עומד בָהבטחה לעזור ולתת ניצחון.
עד כאן הכל טוב. — אבל אז בא…
פס' 19 ב: פיספוּס ראשון — יהודה "לֹא …הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק, כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם."
מה בני יהודה היו צריכים לעשות עכשיו? — אותו הדבר כמו בפס' 1: להתפלל! — הרי בפרק ד אלוהים מוכיח ש"רֶכֶב בַּרְזֶל" זו לא בעיה בִשבילו. ל"סִיסְרָא [היו] תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל", ואלוהים עזר לחיל הרגלים (הקטן יחסית — ד 10, 14ב) של דבורה וברק להשמיד אותם בניצחון מוחץ (ד 16).
פיספוס ראשון — אבל יש תירוץ טוב: "לאוייב יש טנקים, לנו אין!"
פס' 21: פיספוס שני — וכאן כבר נראית ההידרדרוּת, כי הפעם אין תירוץ: "אֶת הַיְבוּסִי, יֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם, לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן." — מתיישבים בָנחלה המובטחת, אבל נותנים לכנענים להישאר.
אולי בני בנימין הִתְעָצלוּ "ללכלך ידיים". הרי לא כתוב שהם בכלל נלחמו על העיר. בני יהודה כבשו את ירושלים עבוּרם (פס' 8).
פס' 27: אי־ציות סדרתי — זה כבר לא פיספוס. ההידרדרות תופסת תאוצה: "וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה ● אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ ● וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ ● וְאֶת יֹשְׁבֵי דוֹר וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ ● וְאֶת יוֹשְׁבֵי יִבְלְעָם וְאֶת בְּנֹתֶיהָ ● וְאֶת יוֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ; וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת."
חמש ערים גדולות וחשובות! ומה משמע של "וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ" אחרי כל שם של עיר? — אלה כל הכפרים והחוות בתחומי השליטה של הערים — כמו שהיום יש שטח שיפוט של מועצה אזורית.
זאת אומרת, כאן מדובר על מָסה אדירה של כנענים עובדי אלילים שממשיכים ב"עסקים כרגיל", כשהם חיים במקביל למתיישבים מבני "מְנַשֶּׁה". — אני בכוונה אומר "במקביל". עוד לא ממש מתערבבים.
אבל זה משתנה ב…
פס' 28: תירוץ לָאי־ציות — "וַיְהִי כִּי חָזַק יִשְׂרָאֵל, וַיָּשֶׂם אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס." — על פניו זה נראה טוב:
- ישראל ממשיכה להתחזק;
- הכנענים מועילים לה כפועלים זרים, כעבדים וכמשלמי מיסים.
אבל אל תטעו! גם זאת בעצם הידרדרות. הרי לאלוהים היתה סיבה טובה מדוע הוא ציווה לא להתערבב עם הכנענים.
- זה מחזיר אותנו לדוגמה המזעזעת של אותו חולה שאומר לרופא: "תשאיר לי חצי מהגידול." — אל תבינו אותי לא נכון. אני לא משווה בני־אדם או עם ל"סרטן". זה אסור. אבל תרבות מושחתת, מוסר ירוד, אמונות טפלות ודת־שקר — כל אלה ביחד וכל אחד לחוד הם ממש "סרטן" רוחני. מאמין שנפתח בפניהם, מת רוחנית — לא מייד, אלא בהדרגה — כמו במחלה ממאירה.
אלוהים חזה מראש איזו השפעה הרסנית תהיה לָתרבּוּת הכנענית על עמו. — אבל בני־ישראל לא הקשיבו. עכשיו הכנענים כבר מתערבבים אתם על בסיס יומיומי — בעסקים, בעבודה, בתוך הבית.
הלאה! — עוד הידרדרות ב…
פס' 29: הקִרְבה מתהדקת — "וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר; וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ בְּגָזֶר." — כבר לא חיים במקביל, עכשיו חיים ביחד. דלת מול דלת. אחד בתוך השני, כמו בסימטָאות של העיר־העתיקה. — דיברנו כבר על המשמעות של "בְּקִרְבּוֹ". זה בא מהמילה "קרוב".
ההידרדרות לא יכולה להיות ברורה יותר.
היא כן יכולה להיות גרוּעה יותר! הרי עכשיו נלֶך עוד כמה קילומטרים צפונה, ושם בני־ישראל כבר…
פס' 33-31: הופכים למיעוט — "[שבט] אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ ● אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ ● וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן ● וְאֶת אַחְלָב ● וְאֶת אַכְזִיב ● וְאֶת חֶלְבָּה ● וְאֶת אֲפִיק ● וְאֶת רְחֹב. 32 וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ."
גם בזה התעמקנו קודם לכן: המיעוט "הָאָשֵׁרִי" יושב "בְּקֶרֶב" — ז"א בלב־לִבּו — של הרוב הכנעני. וכולנו יודעים למי יש את ההשפעה החזקה יותר: לרוב!
אותו תסריט אצל בני "נַפְתָּלִי" (פס' 33). גם הם מתיישבים "בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" — ואלה אפילו "הָיוּ לָהֶם לָמַס."
שימו לב שככה מתחיל כל שלטון קולוניאלי. במישור החומרי/חיצוני המצב הוא חלומי: השליטה בידי בני "נַפְתָּלִי". הם בעלי הבית. ויחד עם השליטה על הארץ הם גם ירשו מאגר בלתי־נדלה של כוח עבודה זול: עבדים, משרתים — ואפילו משלמי מיסים. איזה יופי! — לא יופי בכלל!
- זאת קודם־כל התאבדות במישור המוסרי והרוחני. הרוב משפיע; ובאיזשהו שלב — הרוב קובע!
- זאת גם החלטה לא חכמה מבחינה ביטחונית. הרי בטווח הארוך הרוב לא יישב בשקט וימשיך להתכופף לפני המיעוט השולט. ההתקוממוּת היא רק שאלה של זמן.
בָּשלב הבא של ההידרדרות זה בדיוּק מה שקורה:
פס' 34: מאבדים את תמיכת אלוהים — "וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי דָן הָהָרָה, כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק." — זו התקוממוּת אזורית של הכנענים (לא בצפון אלא דווקא במרכז, באזור עמק איילון), והיא מצליחה!
ל"בְּנֵי דָן" לא מתאפשר להתיישב בנחלתם. לא במקביל לכנענים, לא כשהכנענים "בקִרְבם", ואפילו לא כמיעוט "בקרב" הכנענים.
זה שבפסוק הבא (35) כתוּב כי בשלב כלשהו מאוחר יותר "תִּכְבַּד יַד בֵּית יוֹסֵף, וַ[הכנענים] יִּהְיוּ לָמַס" לא עזר לבני דן בנקודה הזו. עבורם תנופת כיבוש הארץ נכנסה להילוך רֶבֶרְס.
הנה תוצאת האי־ציות לדבר־אלוהים — אבל אף אחד לא מתפלל, אף אחד לא חוזר בתשובה. גם לא כתוּב שמנסים לגייס שבטים אחרים לעזרה, כמו בדוגמה המוצלחת של יהודה ושמעון (פס' 4-3, 17). אולי בשלב הזה האחדוּת כבר מתרופפת.
עוד בפרק יח — ממש לקראת סוף ספר שופטים — אנחנו רואים את שבט דן עדיין מחפש מקום, כי "לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה" (יח 1). אך גם בפרק יח בני־דן לא פונים לאלוהים אלא מחפשים פתרונות משלהם. — סבלנות! עוד נגיע לפרק יח.
בינתיים, זו מגמת ההידרדרות בפרק א.
! שימו לב שבסוף הפרק מצבם של בני־ישראל דווקא נראה טוב. אמנם ראינו פעמיים אובדן נחלה פיזי נקודתי — בירושלים ובעמק איילון — אבל בסך הכל יש לישראלים שליטה נרחבת. כמעט כל הכנענים שהוּרשוּ להישאר "יִּהְיוּ לָמַס" ויושבים בשקט.
וכך נוצרת…
אשליית ההצלחה החומרית
- "טוב שלא גרשנו את הכנענים. הכלכלה שלנו משגשגת. תָאֶר לעצמך מה היה קורה אם אנחנו היינו צריכים לעשות את כל העבודות שהם עושים. בקושי היינו מגיעים לחצי מהתוצר הלאומי הגולמי שכרגע יש לנו בְשנה."
- "אתה צודק. — כל השנים שמענו הוראות: 'גרש אותם, תהרוס את המִזְבחות שלהם, אל תתחתן אִתם!' — אבל מתברר שהם בסך הכל אנשים נחמדים. אני לא מבין מה יש לאלוהים נגדם."
- "גם אני לא. — הבן שלי התחתן לפני שנתיים עם כנענית, והיא בחורה נהדרת. חרוצה, אמא טובה לתינוק… אז היא מחזיקה אלילים על המדף בחדר שינה. — נו? — הם עושים לי משהו? בסך הכל פִסְלונים, כמו צעצוע. — שיבושָׂם לה, כל עוד היא אישה טובה…"
! "טוב לנו עם הכנענים." — זוהי אשליית ההצלחה החומרית.
? אתם יודעים שהאשלייה הזאת גם קיימת בחוגים משיחיים?
- רואים מטיף — בדרך כלל בערוצי טלוויזיה באנגלית — שמרוויח מיליונים, גר בארמון, טס במטוס פרטי, אישתו נראית כמו כוכבת קולנוע — יש לו אלפי אוהדים שבולעים כל מילה שהוא אומר.
וכל האוהדים הללו משוכנעים: הקריירה הזוהרת והעושר החומרי, הם הוכחות שיש עליו ועל ה”ministry” שלו את בִרכָת אלוהים.
אבל אם תשקיע שעה ותשווה את מה שהוא מטיף ומלמד לָכָּתוּב בדבר־אלוהים — מתברר לך פתאום שה"משיחי" המפורסם הזה בכלל מורה שקר. — לא בִּרְכּת אלוהים ולא בּטיח!
עושר חומרי שהושג לָמְרות אי־ציות לדבר־אלוהים — או אפילו דרך אי־ציות לדבר־אלוהים — הוא אשלייה מסוּכנת. הוא לא ברכה, הוא קללה! כי הוא עושה אותך עיוור לָריקבון הרוחני שבינתיים מתפשט מבפנים ללא מפריע — בדיוק כמו שזה קרה לבני־ישראל.
- זה התחיל בהזנחת תפקיד ההורַאָה מצד ההורים — הן בלימוד דבר־אלוהים, הן בדוגמה האישית;
- זה נמשך בהתפשרוּת על־ידי הדור שהכניס את הכנענים לתוך הבית שלו — וכך נחסף להשפעה האלילית ההרסנית;
- וזה הוביל בסופו של דבר ל…
אובדן רוחני
מפרק ב ועד סוף הספר — זה מה שנראה על פני השטח — אובדן רוחני.
כעבור כמה שנים נדמה שכבר אף אחד לא זוכר את התורה — ואם בכל זאת מישהו מזכיר את אלוהים, מגיבים בלעג — כמו גדעון בשופטים ו 13: "אַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר, 'הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יהוה'?" — או אולי זה לא היה לעג אלא יאוש: "איפה האלוהים הזה? הכל אגדות!"
נמשיך בפרק ב ונִפוגש את…
דור הבורוּת
כל מה שאמרנו עד כה קרה בתקופת הדור שבצעירותם השתתפו בכיבוש הארץ יחד עם יהושוע. — כל המחדלים הללו התחילו להופיע כאשר הזדקנו אותם אנשים "אֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יהוה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל" (יהושוע כד 31).
לכאן מתחבר הפסוק המחריד בשופטים פרק ב 10:
וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו.
וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת יהוה וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה
אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל.
! שימו לב לנקודה שאסור לפספס:
כשמשווים את מה שציטטנו קודם מספר יהושוע עם הפסוק הזה בשופטים, מתברר שמחבר ספר שופטים מעתיק בכוונה. המילים כמעט זהות:
- יהושוע כד 31 מציין לחיוב את…
"הַזְּקֵנִים… אֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יהוה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל";
- שופטים ב 10 מציין לשלילה את…
"[ה] דּוֹר [החדש] אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת יהוה וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה
אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל."
דיברנו על זה הרבה בלימוד של פרק א: הזקנים ידעו — הצעירים לא ידעו.
? עכשיו, הביטו שוב על הפסוק מיהושוע: האם כתוב שם שהזקנים "יָדְעוּ אֶת יהוה"? — לא! — הם ידעו "אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל", אבל מי יודע אם הכירו "אֶת יהוה" עצמו? לפי הכתוב כאן — לא בטוּח. הם יכלו לספר סיפורים על ניסי העבר, אבל בחייהם לא נראה קשר אישי עם אלוהים.
? מי מכם פגש אנשים זקנים שכל הזמן מספרים אותם סיפורים? — כן?
אז הִנה, נער ישראלי בזמן השופטים פוגש את אחיו וצוחק: "אני הולך להביא פיתות טריות לדוֹד פינחס. נחֶש מה הוא יסַפֶר לי!" — וגם האח צוחק: "איך שביום הולדת ה-12 שלו — לפני 90 שנה — קרה נס, והוא ראה את כל המים בירדן מתייבשים." — "חחחח! כל הזמן אותה אגדה. קוראים לזה דֵמֶנציה."
כך בערך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את תגובות הדור הצעיר כשהזקנים סיפרו על "כָּל מַעֲשֵׂה יהוה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל." — אלה הם "דּוֹר אַחֵר … אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת יהוה." — דור הבורוּת.
אבל אז גם להם קרה נס! — יום אחד הופיע…
מלאך יהוה
שופטים ב 1 וַיַּעַל מַלְאַךְ יהוה מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים; וַיֹּאמֶר:
"אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וָאֹמַר: 'לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם. 2 וְאַתֶּם, לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת! מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן!' וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי. — מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם?!"
1 מלאך מופיע ומוכיח את העם על חטא — כולם מזהים אותו כ"מַלְאַךְ יהוה" — הוא מדבר "אֶל כָּל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" (פס' 4), כך שכולם שומעים את דבריו. — נס!
כמה שפסוק 1 הוא קצר, יש בו פרטים שאסור לפספס:
גילגל — מה הקשר?
קשר חשוב מאוד! — חִזרו שנייה ליהושוע פרק ה:
פס' 2 פותח: "בָּעֵת הַהִיא אָמַר יהוה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים, וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית." — במילים אחרות: "עשֶה ברית־מילה לכל מי שנולד בזמן הנידודים במדבר, כי הרי (פס' 5) "כָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ."
ופס' 9 מגלה לנו איפה חידוש הברית התרחש: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה." — "גִּלְגָּל" — חכו! זה עוד לא הכל. עכשיו פוגשים את…
האיש עם החרב
יהושע ה 13: זמן קצר אחרי חידוש הברית בגילגל, יהושוע יוצא מן המחנה לסיקור שטח לקראת כיבוש יריחו — "וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ."
? מי זוכר מי היה ה"אִישׁ" עם החרב? — הוא הציג את עצמו כ"שַׂר־צְבָא־יהוה" (פס' 14).
זוהי חוויית "הסנה הבוער" בחיי יהושוע:
הוא משתחווה לפני ה"אִישׁ" — ושימו לב שזה לא מתנגד, כמו שהיה עושה מלאך. הרי תגובת מלאך "רגיל" לאדם שמשתחווה לפניו היא: "אַל נָא! עֶבֶד חָבֵר אֲנִי לְךָ … לֵאלֹהִים תִּשְׁתַּחֲוֶה!" (דברי המלאך ליוחנן בהתג' יט 10; כב 9. ראה גם את הוראת המלאך גבריאל לדניאל שנופל ארצה ומשתחווה לפניו: "עֲמֹד עַל עָמְדֶךָ!" — ז"א "קוּם!" — ורק אחרי שדניאל עומד על רגליו המלאך מוכן למסור את הודעתו).
יהושוע משתחווה לפני "שַׂר־צְבָא־יהוה", וזה אומר לו בעצם: "[טוב שאתה מבין; המשיך להשתחוות! ועכשיו] שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא" (פס' 15) — בדיוק אותם מילים שאלוהים אמר למֹשה מתוך הסנה הבוער.
יותר ברור מזה לא יכול להיות!
- ה"אִישׁ" הזה שהופיע בגילגל כ"שַׂר־צְבָא־יהוה" הוא "מַלְאַךְ יהוה".
ישנו פירוש שמתרגם את האמירה "אֲנִי שַׂר־צְבָא־יהוה עַתָּה בָאתִי" (יהו' ה 14) ל"הפעם באתי בתור שׂר־צבא־ה'" [NASB; Keil-Delitzsch], כי הרי בפעמים אחרות הוא מופיע עם תארים אחרים ובתפקידים אחרים:
- הוא המלאך שעליו אומר אלוהים האב: "שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שמות כג 21);
- הוא המלאך שאליו מתכוון אלוהים כשהוא מבטיח למשה: "פָּנַי יֵלֵכוּ" לפניכם "וַהֲנִחֹתִי לָךְ" — דהיינו "אני אישית אביא אתכם אל המנוחה" (שמות לג 14);
- הוא ההווייה האלוהית שבני אדם יכולים לראות מבלי למות (השווה שמות לג 20 עם לג 11; ראה גם בראשית לב 31; שופטים ו 23-22);
- הוא "אֵל־שַׁדַּי" (בראשית יז 1; יח);
- הוא "מַלְאַךְ הַבְּרִית" (מלאכי ג 1);
- הוא אלוהים הבן — הוא ישוע.
חוזרים לשופטים ב 1:
1ב "מַלְאַךְ יהוה" עולה כעת "מִן הַגִּלְגָּל" — ועכשיו אנחנו מבינים את הקשר: זהו המקום שבו כרתו בני־ישראל ברית עם אלוהים — וכמו בכל ברית, שני הצדדים כמובן הבטיחו לקיים אותה.
משיח! והנה עוד פרט שאפשר לדלות מהתיאור "וַיַּעַל מַלְאַךְ יהוה מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים": בני־ישראל יכלו לעקוב אחרי התקדמות "מַלְאַךְ יהוה", החל "מִן הַגִּלְגָּל" ועד המקום שזכה לשם העצוב "הַבֹּכִים". זאת אומרת שגם כאן מדובר בָהווייה האלוהית שבני אדם יכולים לראות.
זה ברור מעל לכל ספק כש"מַלְאַךְ יהוה" מדבֶּר (פס' 1ב, 2):
"[אני העלתי] אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם";
"[אני הבאתי] אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר [אני] נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם";
"[אני הבטחתי כי] לֹא אָפֵר [את] בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם";
"[אבל אתם] לֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי."
! הוא לא מדבר כשליח — הוא מדבר בגוף ראשון — במלוא הסמכות. — "מַלְאַךְ יהוה" הוא אלוהים בכבודו ובעצמו — אלוהים הבן.
…והוא מאשים:
אני הבטחתי וקיימתי — אתם הבטחתם ולא קיימתם!
2 "הזהרתי אתכם ש'לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת [אלא את] מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן [— ואתם] מַה… עֲשִׂיתֶם?' — בדיוק את ההיפך ממה שאמרתי!"
"בגילגל אני ואתם כרתנו ברית. 'ברית' זאת הבטחה, והבטחה צריך לקיים! 'מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם?!' אוי ואבוי!"
3א "'וְגַם אָמַרְתִּי [ז"א עכשיו החלטתי ש]לֹא אֲגָרֵשׁ [את הכנענים] מִפְּנֵיכֶם'. זהו העונש. כך תלמדו לציית לי."
? האם אתם יודעים שגם אִתנו אלוהים כרת ברית? — את הברית החדשה שנחתמה בדמו של ישוע.
את הצד שלו בברית — את ההבטחות שלו לילדיו — הוא מקיים. — הנה כמה דוגמאות:
הבטחה של תחייה מן המתים וחיי נצח
יוחנן ו 40: "כָּל הָרוֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן." — הבטחה!
הבטחה שאי־אפר לאבד את הישועה
יוחנן ו 39: "זֶה רְצוֹן שׁוֹלְחִי: שֶׁלֹּא יֹאבַד לִי אִישׁ מִכָּל אֲשֶׁר נָתַן לִי." — הבטחה!
הבטחה שהוא יעזור לנו להחזיק מעמד בכל ניסיון
קור"א י 13: "נֶאֱמָן הוּא הָאֱלֹהִים וְלֹא יַנִּיחַ לָכֶם לְהִתְנַסּוֹת לְמַעְלָה מִיכָלְתְּכֶם, אֶלָּא עִם הַנִּסָּיוֹן יָכִין גַּם אֶת דֶּרֶךְ הַמּוֹצָא כְּדֵי שֶׁתּוּכְלוּ לַעֲמֹד בּוֹ." — הבטחה!
הבטחה שהוא לא יעזוב אותנו אף לרגע
מתי כח 20 ב: "הִנֵּה אִתְּכֶם אֲנִי כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם." — הבטחה!
הבטחה שישוע יחזור ויקח אותנו אליו — דהיינו הבטחת ההילקחות
יוחנן יד 2ב, 3: "אֲנִי הוֹלֵךְ לְהָכִין לָכֶם מָקוֹם… 3 וְאִם אֵלֵךְ וְאָכִין לָכֶם מָקוֹם, אָשׁוּב וְאֶקַח אֶתְכֶם אֵלַי, לְמַעַן תִּהְיוּ גַּם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֲנִי שָׁם." — הבטחה!
זוהי רק דגימה קטנה מאוד מתוך כל ההבטחות שבורא היקום החליט לתת לנו דרך בנו ישוע.
? ומה הצד שלנו? — מה אנחנו הבטחנו במסגרת הברית החדשה?
קודם כל, כדי להיוושע לא הבטחנו כלוּם!
- רק היינו צריכים להודות שאנחנו חוטאים אבודים שזקוקים למושיע;
- רק היינו צריכים להצהיר שאנחנו מאמינים כי ישוע הוא המושיע הבלעדי הזה;
- רק היינו צריכים להצהיר שאנחנו מאמינים כי ישוע מת עבורינו ככפרה, ושהכפרה הזו מספיקה לנצח כדי לטהר אותנו מכל חטא (יוח"א א 7).
? אז נחזור עוד פעם על השאלה: מה אנחנו הבטחנו במסגרת הברית החדשה?
למען האמת, אלוהים לא מעוּניין בהבטחות שלנו, כי הוא כבר יודע שאנחנו לא מסוגלים לקיים (מתי ה 36-34).
כך זה כבר היה בזמן של יהושוע. כשהעם מבטיח בפה מלא (יהושע כד 19-18): "אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת יהוה, כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ", יהושוע עונה: "לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת יהוה." — הרי זה זה בדיוק מה שמלמדת גם התורה:
מצד אחד היא מציגה את דרישות אלוהים — דרישות של קדושה מושלמת (ויקרא יא 45);
מצד שני היא מביאה את האדם להכרה: "אני לא מסוגל לעמוד בדרישות הללו. אני אבוד. אני זקוק למושיע!"
! אך במסגרת הברית החדשה אלוהים מצא דרך להתגבר על חוסר היכולת האנושית שלנו. הרי בהבטחת הברית החדשה בירמיהו לא 33 הוא אומר: "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה." זה כבר לא נסיון אנושי לעמוד בדרישות של אלוהים. כאן הרצון לציית נובע מבפנים — מתוך הלב — ומי ששׂם את הרצון הזה שׁם, הוא אלוהים בכבודו ובעצמו!
כך לעולם לא נוכל להתגאות ולהגיד: "אתה רואה? אני עשיתי!" — זה לא אתה שעושה, זה רוח הקודש שעושה מתוכך.
את תגובת העם לדברי המשפט של "מַלְאַךְ יהוה" נשאיר לפעם הבאה.
מה למדנו?
- זהֶר ממגמת ההידרדרות! — זה תמיד מתחיל עם פְשרה קטנה. חטא "קטן" — "לא נורא. סמוך עליי. אני שולט על זה." — כן נורא! אתה לא שולט על זה! אם תִתן לשטן את האצבע, הוא יקח את כל היד!
- כמיעוט קטן של מאמינים אנחנו יושבים "בקרב" הרוב הלא־מאמין. לבני־ישראל בספר שופטים היתה האפשרות לגרש את הרוב שהשפיע לרעה — לנו אין אופציה כזו. אי־אפשר להתנתק פיזית מהעולם (קור"א ה 10-9).
אבל כן אפשר לא להזדהות עם המוסר הירוד של העולם. כן אפשר לדחות את ההשפעות הרוחניות ההרסניות. כן אפשר להיות דוברי אמת ולא להִתְכּופף מול הפיתוי לשָקֶר.
כן אפשר לציית למצווה: "אַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל־יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת" (רומים יב 2).
- גם אנחנו מחוייבים לְברית — לָברית החדשה.
אחרי השיעור של היום אף אחד מאתנו כבר לא יבטיח בגאווה: "סמוך עליי, אלוהים! אני אקיים!"
מה שכן נעשה, זה לזעוק לעזרה לקיים — לזעוק לעזרה להתגבר על הרצונות שלנו ולעשות את רצון אלוהים. ואם זאת תפילה כנה — אז רוח הקודש יעזור.
מה שכן נעשה, זה לבקש סליחה בכל פעם שאנחנו נאלצים להודות: "שוב נפלתי. שוב התכופפתי מול החטא. שוב נתתי לשטן לנצֶח."
ואם כך נעשה בכנוּת, אזי "דַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ … מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חֵטְא" (יוח"א א 7 ב).
המלאך מדבר, אבל אנחנו שומעים למעשה את קולו של אלוהים עצמו:
פרק ב 2-1
- "אני הבטחתי כי 'אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם' — וקיימתי."
- "אני 'נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם' להביא אתכם אל הארץ הזאת — וקיימתי."
- "אני הבטחתי לא להפר את 'בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם' — ועד כה קיימתי."
- "הזהרתי אתכם ש'לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת' — ואתם כן כורתים אתם בריתות" (שמות כג 32; לד 12; דברים ז 2).
- "ציוויתי כי את 'מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן, וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן, וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן' — בקיצור, שלא תשאירו שום שָׂריד מהדת האלילית שלהם — ואתם כן משאירים" (שמות לד 13).
- "הייתה לי סיבה טובה לְצַוּוֹת כי הכנענים 'לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ' יחד אתך, כי אמרתי: 'פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי'. — אני ידעתי שהאנשים האלה יובילו אתכם לחטא — וזה בדיוק מה שקורה עכשיו" (שמות כג 33).
- אני מצדי אמשיך לקיים את כל הבטחותיי — אתם, לעומת זאת, הבטחתם לשמוע בקולי, אבל 'לֹא שְׁמַעְתֶּם. — [אוי ואבוי!] מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם?!'" (שמות כד 7).
כעת "מַלְאַךְ יהוה" מביע…
דברי משפט
2ב "'לֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי', וכך אִבדתם את התמיכה שלי."
3 "מעכשיו אני כבר 'לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם'. כל הכנענים שהשארתם בארץ 'הָיוּ לָכֶם לְצִדִּים' [ז"א יהיו לכם כמו קוצים בצִדֵכם], וכל 'אלֹהֵיהֶם [שלא רציתם לשׂרוף] יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ'."
דברי משפט — והתגובה:
בוכים
4 "וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ יהוה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ." — זה נשמע כמו חרטה, נכון?
? כשאדם עושה טעות ואחר־כך בוכה מתוך חרטה — האם זה לא מוכיח חזרה בתשובה? — מתברר שלא בהכרח.
- קחו את הדוגמה של עֵשָׂו: כשהוא הפסיד את הברכה שלו ליעקב, הוא צעק "צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד" ובכה בכי מר (ברא' כז 34, 38). לכאורה הוא התחרט, אבל מחבר האיגרת אל העברים מגלה לנו את לבו: הוא מתאר את "עֵשָׂו" כ…
- "אִישׁ זוֹנֶה [ו]חֲסַר קְדֻשָּׁה";
- כאדם שזִלזל ב"בְּכוֹרָתוֹ" עד כדי כן שוויתר עליה תמורת "נָזִיד אֶחָד" — פריבילגיה שקיבל מאלוהים תמורת צלחת מרק;
ואז מחבר אל העברים מוסיף: "אַחֲרֵי כֵן, כַּאֲשֶׁר רָצָה לָרֶשֶׁת אֶת הַבְּרָכָה, נִדְחָה. הוּא לֹא מָצָא מָקוֹם לַחֲזֹר בּוֹ, אַף כִּי בִּקֵּשׁ זֹאת בִּדְמָעוֹת" (עברים יב 17-16).
דמעות היו — חזרה בתשובה לא היתה.
- ומה אם ה"חרטה" של יהודה איש קריות? במתי כז 4-3 לא רק כתוב שהוא "הִתְחָרֵט", אנחנו שומעים אותו ממש מתוודה על חטא כשהוא אומר "לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים": "חָטָאתִי, כִּי דָּם נָקִי הִסְגַּרְתִּי."
ולמרות זאת, גם יהודה איש קריות "לֹא מָצָא מָקוֹם לַחֲזֹר בּוֹ". ישוע בעצמו קובע (ביוחנן יז 12) שהוא "אָבַד" ומכנה אותו "בֶּן הָאֲבַדּוֹן" — וישוע מדבר בזמן עבר למרות שיהודה עדיין חי.
! זהו שיעור מאוד חשוב למי שלא נושע — למי שעוד לא מסר את חייו לישוע:
מסוכן להתעקש ולהמשיך בָחטא למרות שאתה יודע שעליך לחזור בתשובה. אם לא תרוץ לישוע היום ותתחנן שיטהר אותך מן החטא — אולי מחר יהיה מאוחר מדי. אולי אז כבר "לא תמצא מקום לחזור בך". — "יוֹם יְשׁוּעָה" זה היום! (קור"ב ו 2).
! והנה הלקח מספר שופטים: אפשר לבכות, להתוודות ואפילו להגיד "חָטָאתִי!" — ובכל זאת לא לחזור בתשובה.
זה בדיוק מה שקורה בפס' 5 (חזרנו לשופטים ב). כאן מתקיים "כנס התעוררוּת ענק", כמו אצל החרדים דהיום — ובתֹכנית הכנס:
טקס הענקת שם חגיגי, כולל קורבנות
5 "וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא 'בֹּכִים'; וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַיהוָה."
? ראיתם כמה חשוב היה האירוע הזה לבני־ישראל?
כנראה הציבו שלט גדול או מצבת אבן עם הכיתוב "בֹּכִים" בעברית ובכנענית, לזֶכר הבכי הגדול של כל עם ישראל. ואפילו "יִּזְבְּחוּ שָׁם לַיהוָה". הרי לא ייתכן טקס ממלכתי מכוּבד ללא הקרבת קורבנות! — חָשבוּ על הכל. כל הכבוד!
רק שכחו פרט אחד קטן: את המטרה שאלוהים הגדיר לקורבנות (ויקרא יז 11): "אֲנִי נְתַתִּי… לָכֶם [את דם הקורבנות] עַל הַמִּזְבֵּחַ [במטרה] לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם; כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר."
אם אין הִתְוודוּת על חטא וחזרה בתשובה כנה — אזי אפילו הקורבן היקר ביותר הוא רק "מָנְגָל".
העובדה שלא הייתה כאן חזרה בתשובה מתבררת מייד ב…
פרק התצוגה המקדימה
שופטים ב 6 עד ג 6 [ כדאי לפתוח ]
? מה הכוונה בכינוי "פרק התצוגה המקדימה"?
הקטע מפרק ב 6 עד ג 6 הוא כמו "טריילר" שאתם רואים לפני סרט. מי שראה את מבחר הקטעים שבטריילר יודע "בגדול" לְמה לצפות בסרט עצמו.
באותו אופן, אם קראת את פרקים ב 6 עד ג 6, תוכל לראות את המגמה שבכל ספר שופטים (או לפחות אחת המגמות). אם הבנת את מטרת אלוהים לפי הטריילר — אז לעולם לא תקרא לספר שופטים "אוסף רנדומלי של סיפורים".
התצוגה המקדימה מתחילה ב(פרק ב)…
7-6: הבזק לאחור לתקופת יהושוע
6 וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם; וַיֵּלְכוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ.
7 וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת יהוה כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ, אֲשֶׁר רָאוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יהוה הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל.
מי שרוצה לקבל תמונה שלמה חייב לחזור טיפה על ציר הזמן ולהתחיל עם "יְהוֹשׁוּעַ" — חייב להתחיל בְּנקודה שבה עדיין הכל טוב והעם נהנה מברכת אלוהים.
8 – 10א: סוף עידן — מות יהושוע ודור היראים את ה'
8 וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן, עֶבֶד יהוה, בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים. 9 וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ, בְּתִמְנַת־חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם, מִצְּפוֹן לְהַר־גָּעַשׁ. — 10 וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו.
למדנו כבר לעומק על הכישלון של דור המאמינים שלא השקיעו (או לא השקיעו מספיק) בחינוך הדור הצעיר בדרכי אלוהים. — והתוצאה: כעת קם…
10ב – 12: דור הבורוּת וההפקרוּת
וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת יהוה, וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל.
11 וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יהוה, וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים. 12 וַיַּעַזְבוּ אֶת יהוה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם, הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, וַיַּכְעִסוּ אֶת יהוה.
זהו דור השיכְחָה. אלה הם האנשים שלא לומדים לקח מההיסטוריה. מה שהם עושים הוא חסר היגיון בעליל!
- הם עוזבים את האלוהים שהוכיח את כל־יכולתו ביציאת מצרים, במשך 40 שנה במדבר ובכיבוש הארץ תחת יהושוע —
- והם כעת משתחווים לאותם אלילים שהוכיחו את חוסר־האונים שלהם בזמן הכיבוש.
הם לרגע לא חושבים:
- "כשאלוהים הפיל את החומה על תושבי יריחו (יהושע ו 20), מה עשה הבעל? — כלום!
- כשאלוהים עצר את השמש מלכת בגבעון (יהושע י 14), מה עשתה אֶלַת השמש הכנענית? או מה עשו האלילים האזוריים של אותם 5 מלכים שנוּצחוּ ונהרגוּ במלחמה ההיא? — כלום!
- בכיבוש הדרום, כאשר בני־ישראל השתלטו על "כָּל הָאָרֶץ הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה וְהָאֲשֵׁדוֹת"; כשלקחו את כל האזור "מִקָּדֵשׁ־בַּרְנֵעַ וְעַד עַזָּה"; כאשר "לָכַד יְהוֹשֻׁעַ פַּעַם אֶחָת… אֵת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת אַרְצָם", והוא הצליח בכל המבצעים "כִּי יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל" (יהושע י 42-40) — איפה היו הבעל ודגון וחבריהם האלילים?
הם עמדו דום בתוך המקדשים שלהם, עד שבני־ישראל שברו אותם לרסיסים.
- ומה היה בצפון? — "יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר" למד ממה שקרה בדרום. הוא החליט לחבור יחד עם כל מלכי האזור ולעמוד מול צבא יהושוע בכוחות מאוחדים — עם "עַם רָב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב, וְסוּס וָרֶכֶב רַב מְאֹד."
האם אחד מהאלילים של מלכי הצפון עזר להם? — ממש לא! —
"יהוה[, האלוהים האמיתי, נתן אותם] בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם… עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לָהֶם שָׂרִיד" (יהושע יא 9-1).
ועכשיו, רק מספר שנים אחרי הניצחונות האלה, מה עושים המנצחים? — משתחווים לָאלילים המוּבסים. — משתחווים לחפצים חסרי־חיים שהוכיחו שוב ושוב ושוב שהם חסרי־תועלת.
והתוצאה:
14-13: מאבדים את תמיכת אלוהים — התקוממוּת הכנענים
13 וַיַּעַזְבוּ אֶת יהוה, וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת. 14 וַיִּחַר אַף יהוה בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים, וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם. וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב, וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם.
האויבים משיבים אש — ומנצחים! — זה קורה בגלל…
15: זעם אלוהים: ה' מקיים את הבטחותיו — גם בָענישה
15 בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ, יַד יהוה הָיְתָה בָּם לְרָעָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יהוה לָהֶם. וַיֵּצֶר לָהֶם מְאֹד.
בני־ישראל נאנחים תחת לחץ התקיפות, הפלישות והביזה מצד בכנענים: "וַיֵּצֶר לָהֶם מְאֹד"; אבל מחבר ספר שופטים לא כותב שהם זועקים לאלוהים:
! אין אף רמז לחזרה בתשובה.
ועכשיו שימו לב שלמרות זאת הם זוכים שוב ושוב ל…
16: חסד אלוהים: ה' מרחם ומקים מצילים
16 וַיָּקֶם יהוה שֹׁפְטִים, וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם.
ראו כאן את בחירת המילים המכוּונת:
- אותו אלוהים אשר "יִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים" (פס' 14)
- גם "יּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם" (פס' 16).
? תודה לאל! — אבל האם מישהו מודה לאלוהים על חסדו והצלתו?
ממש לא! — הם דומים לאדם שמנסה לעבור את דרך חברון באור ירוק — ופתאום משאית חולפת במהירות של 90 קמ"ש מילימטר מאפו, כך שההֶדֶף מעיף אותו לאחור על המדרכה — וכל מה שהוא יודע להגיד אחרי שהשוק עובר הוא: "וואו, איזה מזל!"
מה? מזל? — מי שכרגע הציל את חייך הוא אלוהים!
- במקרה הטוב, בני־ישראל נותנים את הכבוד עבור הצלתם לשופט, במקום לאלוהים אשר הקים את השופט;
- במקרה הגרוע אין הערכה גם כלפי השופט עצמו (שופטים ח 1; יב 1).
עוּבדה כי…
17: השופטים אמנם מצילים — אבל לא זוכים לציות
17 וְגַם אֶל שֹֹפְטֵיהֶם לֹא שָׁמֵעוּ, כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם לִשְׁמֹעַ מִצְוֹת יהוה. לֹא עָשׂוּ כֵן.
? נכון שלאלוהים הזכות להחזיר באותו מטבע? נכון שהיינו מבינים טוב מאוד אם הוא היה אומר — כמו במקומות אחרים בכתובים ואפילו בספר שופטים עצמו — "לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם! [ש]הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם" (י 14)?
! אבל כאן — בפעם המי־יודע־כמה — בולטת תכונה אחת שחסרה לכל האלים והאלילים שבני אדם המציאו במשך ההיסטוריה — תכונה שלָאלוהים האמיתי יש: לב אוהב!
בגלל אהבתו לברוּאיו…
18: ה' לא מתעלם מסבל — גם לא מסבל של כופרים
18 וְכִי הֵקִים יהוה לָהֶם שֹׁפְטִים, וְהָיָה יהוה עִם הַשֹּׁפֵט, וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט; כִּי יִנָּחֵם יהוה מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם.
שימו לב לבחירת המילים: "כִּי יִנָּחֵם יהוה מִנַּאֲקָתָם." — זה בכוונה מצלצל כמו "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם" בעבדוּת מצריים (שמות ב 24; ו 5). אלוהי החסד לא משתנה. כואב לו לשמוע כשהבריות שלו נאנקות ונאנחות; וכאן הוא מרחם ועוזר למרות שאין חזרה בתשובה.
אין חזרה בתשובה בעליל. זה בולט בפס'…
19: מגמת ההידרדרוּת: השחיתות מתעצמת אחרי מות כל שופט
19 וְהָיָה בְּמוֹת הַשּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם, לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם. לֹא הִפִּילוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם וּמִדַּרְכָּם הַקָּשָׁה.
שימו לב לְפרט חשוב בפסוק הזה: "[אחרי] מוֹת [כל] שּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ [בני־ישראל] וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם." אסור לפספס את ה"מ". כל דור נעשה יותר גרוע מהקודם.
לעתים, השפעת השופט מצליחה לעצור או לְהָאֵט באופן זמני את ההידרדרות הרוחנית והמוסרית, אך לכל אורך ספר שופטים אין דיווח על שיפוּר — אפילו לא שיפור חולף.
בזמן שהעם ממשיך להִתדרדר לתוך תהום ההפקרוּת, אלוהים מודיע:
23-20: הכנענים יישארו עד להודעה חדשה…
א. מפני שהפרתם את הברית שבינינו
ב. כדי לנסות אתכם
20 וַיִּחַר אַף יהוה בְּיִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר: "יַעַן אֲשֶׁר עָבְרוּ הַגּוֹי הַזֶּה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם וְלֹא שָׁמְעוּ לְקוֹלִי, 21 גַּם אֲנִי לֹא אוֹסִיף לְהוֹרִישׁ אִישׁ מִפְּנֵיהֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָזַב יְהוֹשֻׁעַ וַיָּמֹת, 22 לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל, הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת דֶּרֶךְ יהוה לָלֶכֶת בָּם, כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם, אִם לֹא." 23 וַיַּנַּח יהוה אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר, וְלֹא נְתָנָם בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ.
? בני־ישראל "עָבְרוּ … אֶת [ה]בְּרִית". — מה אלוהים יעשה עכשיו? — אולי ברית אחרת עִם עָם יותר טוב?
לא! — הרי…
א. זאת לא הפעם הראשונה שבני־ישראל מפרים את צִדם בברית;
ב. אלוהים לא יפר את צִדו בברית לעולם (ב 1). הוא נאמן להבטחותיו;
ו… ג. אלוהים הוא ריבון. עבוּרו הפרת הברית לא באה בהפתעה. הוא בשליטה
מלאה וכרגע עובר ל"תֹכנית ב'":
מיליון כנענים נשארו בארץ — כביכול כתוצאה מחוסר־הציות של בני־ישראל — ואלוהים פשוט מכליל אותם כעת בתכניתו: הם הופכים לכלי חינוכי שדרכו אלוהים מעצב את העם הנבחר. סיפור השופטים שנראה לנו כמו יו־יו של "אסון, רגיעה, אסון, רגיעה, אסון…" — הוא שיטה.
שופטים פרק ג
2-1: על הדור הבלתי־נאמן ללמוד את הרגשת התבוּסה
1 וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ יהוה, לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל — אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן — 2 רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, לְלַמְּדָם מִלְחָמָה; רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם.
? הבנתם? — ה"דּוֹר [החדש] אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת יהוה" נהנו מפרי העבודה הקשה של קודמיהם. האבות נלחמו, כבשו והזיעו — הם רק התיישבו ואכלו.
? מה קורה לדור כזה בדרך כלל (גם היום)? — הם לא יודעים להעריך את מה שיש להם. הם לוקחים את כל הטוב והשפע כמובן מאליו.
חוץ מזה, הם "לֹא יָדְעוּ אֶת יהוה". — לא היה להם מושׂג שאבותיהם יכלו להוריש להם ארץ ורכוש מסיבה אחת בלבד: האבות נהנו מעזרת אלוהים!
בתור כאלה ש"לֹא יָדְעוּ אֶת יהוה" בוודאי לא היה להם מושׂג שאפילו שלום ושִׂגשׂוּג בהווה — אלה מתנות חסד מאלוהים.
אלוהים אומר: "עכשיו תלמדו איך זה כשאני לא עוזר. עכשיו תלמדו איך זה מרגיש להפסיד במלחמה."
מלחמה ותבוסה ככלי חינוכי. — וכדי שנדע במי אלוהים עומד להשתמש כדי לעצב את ישראל, מחבר ספר שופטים נותן לנו…
4-3: רשימת עמים
3 חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי, וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן, מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת. 4 וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל, לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת יהוה אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה.
ואת הפרק העצוב הזה משלימה…
6-5: תצוגה מקדימה של סוף ספר שופטים: הפכנו להיות "כְּכָל הַגּוֹיִם"
5 וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, 6 וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים, וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם.
שני הפסוקים הללו מתארים את המצב שנלמד בהרחבה מפרקים יז-יט בספר שופטים.
קודם פרק יז: זהו סיפור של עיוורון רוחני מוחלט:
- שם אנחנו פוגשים את "מִיכָיְהוּ" (זוכרים אותו?) שגונב כסף מאימו;
- שומע שהיא מקללת את הגנב;
- ומחזיר את הכסף, כי הוא מאמין בכוחה של קללה.
- אנחנו פוגשים את האֶם ש"[מקדשת] אֶת הַכֶּסֶף [שנגנב והוּחזר] לַיהוָה";
- אחר כך היא גונבת 82 אחוזים ממה שהקדישה;
- ובסוף משקיעה את 18 האחוזים הנותרים בייצור אליל פרטי.
- הבן "מִיכָיְהוּ" נותן לָאליל החדש מקום של כבוד ליד ה"אֵפוֹד וּ[ה]תְרָפִים" שכבר יושבים בתוך המקדש הפרטי שבנה בצמוד לביתו;
- "אַחַד מִבָּנָיו [משמש] לוֹ לְכֹהֵן", למרות שהוא לא מבני אהרון אלא משבט "אֶפְרָיִם";
- אבל ברגע שניתנת לו הזדמנות לשִדרוּג — אמנם לא לכוהן אמיתי, אבל לפחות ל"לֵוִי" — מִיכָיְהוּ קופץ על המציאה ומעסיק את "הַלֵּוִי" בתור כוהן אלילים על בסיס חוזה עבודה אישי שנתי.
- התמונה של עיוורון רוחני מוחלט מצטיירת גם בפרק יח. שם אנחנו עושים היכרות עם "בְנֵי דָן" שמחפשים להם נחלה — לא במקום שאלוהים יעד להם אלא במקום שהכי נוח להתיישב בו;
- הם גונבים את האליל של "מִיכָיְהוּ" על כל אביזריו;
- מפתים את "הַלֵּוִי־כֹּהֵן" להפר את הסכם העבודה שלו;
- הוא מסכים לעזור להם בגניבת תשמישי הקדושה ממעבידו — מאדם שעד כה העניק לו יחס אוהב "כְּאַחַד מִבָּנָיו" (יז 11);
- והוא מצטרף אל "בְנֵי דָן" כממונה על עבודת האלילים במושבה הדָנית החדשה שעומדת לקום באזור מקורות הירדן — מעין כוהן־גדול פרטי "לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל".
…וכל הזמן כולם משתמשים בשם "יהוה" למרות שהם עוסקים בעבודת אלילים נֶטו. כל מה ש"מִיכָיְהוּ" עושה אסור לפי התורה, ולמרות זאת הוא משוכנע: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב יהוה לִי."
זה דומה לאנשים בימינו ● שמארגנים הילולות בקברי צדיקים ● מוכרים קמעות ש"מצילים חיים" ● מוכרים חוטים מקבר רחל שמביאים פוריות ● משדלים אנשים לקנות את 'הנר הקדוש של הרשב"י' ומבטיחים "ישועות וניסים ל-720 הנרשמים [והמשלמים!] הראשונים בלבד" — ובכל משפט שנִי קושרים את האמונות הטפלות הללו ל"השם, השם, השם".
זה דומה לאנשים בימינו שצועקים "ג'ייייזס! הללויה! Praise the Lord!" — אבל ה"בשורה" השקרית שלהם מובילה אנשים לאבדון.
כמו בספר שופטים גם היום — עיוורון רוחני מחריד!
ואז בא פרק יט: הסיפור על פילגש בגבעה. בני בנימין — שבט בעם הנבחר — יורדים לָרמה של הכנענים ממש.
- שימו לב להתנהלות תושבי "הַגִּבְעָה" מול "הָאִישׁ הַזָּקֵן", השכן שלהם, ו"הָאִישׁ הָאֹרֵחַ" הלוי שבא ללון בביתו:
- זהו העתק מדוייק של מה שעשו אנשי "סְדֹם וַעֲמֹרָה" ללוט ולשני המלכים שבאו אל ביתו. ההבדל היחיד הוא שכאן, בגבעה, לא קרה נס והרשעים לא הוּכוּ בסנוורים.
מגמת ההידרדרות הגיעה לנקודת השפל — למצב של סדום ועמורה בישראל! — הפכנו להיות "כְּכָל־הַגּוֹיִם".
תוסיפו לזה מלחמת אחים בפרקים 21-20, והתמונה של ספר שופטים שלמה.
יופי. עברנו על פרק התצוגה המקדימה, ועכשיו אנחנו יודעים מה מצפה לנו בספר שופטים. עכשיו מתחילה העלילה עם עותניאל, השופט הראשון — אבל לפני כן נקח כמה דקות ל…
הפקת לקחים
- בֶּכי הוא לא בהכרח סימן של חזרה בתשובה אמיתית. ההוכחה של חרטה אמיתית היא שהחוטה הנסלח לא חוזר על החטא שעליו ביקש סליחה — או שלפחות משתדל לא לחזור עליו. — לא כמו בני־ישראל שבכו, אבל לְמָחֳרָת המשיכו באי־ציות לאלוהים.
- אלוהים מעניק חסד אפילו לכופרים ולרשעים גמורים (כמו שראינו בפס' 16).
העובדה ש-9 מיליון ישראלים התעוררו הבוקר ולא מצאו את עצמם במלחמה, רובם בריאים, הילדים הלכו לבית הספר ולגן, הכלכלה משגשגת, רובם יכלו ללכת לעבודה, המדפים בסוּפּר מלאים בכל טוב, למי שנהיה חם הדליק מזגן — כל אלה הם מתנות חסד מאלוהים.
אין לנו אותם בגלל שאנחנו טובים יותר או עובדים יותר קשה מהמצרים או הלובים, למשל. אם אתה חי פה כמה שנים אתה יודע כמה רשעים גמורים יש — והם בריאים ומצליחים. לא מגיע להם, אבל זהו חסד אלוהים.
כל יום שהם חיים, זה למעשה עוד צ'אנס עבורם למצוא את ישוע, לחזור בתשובה ולהיוושע. — חסד אלוהים כולל את כוּלם.
- המתח שבין המציאוּת הנראית לעין לבין המציאוּת הכתובה בדבר־אלוהים:
יש לך מיליון כנענים שיושבים בשקט ויכולים לשמש עבדים ומשלמי מיסים. חוץ מזה יש להם בנות יפהפיות. זה טימטוּם לגרש אותם! — כך אומר ההיגיון. זאת המציאות שנראית לעין.
אבל מה אומר דבר־אלוהים? — "גרש אותם! זה לטובתך."
דבר־אלוהים, זו המציאות שקובעת. — הבעיה שאפשר לקבל את זה רק באמונה. אנחנו צריכים להאמין שמה שכתוּב כאן הוא אמת. מה שמוּבטח כאן, זה מה שבסוף ייקרה — גם אם כרגע המצב נראה הפוּך.
תמיד נחיה עם המתח הזה: המציאות הנראית לעין מול המציאות הכתובה בדבר־אלוהים. ותמיד נִדְרָש ציות באמונה.